מאז ראשית ימים המלחמה ולמעשה עוד קודם לכך קיימת התמקדות לא מבוטלת של ישראל באופן ההתמודדות עם אתגר המנהרות ברצועת עזה.
ד"ר עמיחי מיטלמן, איש המחלקה להנדסה אזרחית באוניברסיטת אריאל, חקר את סוגיית השימושים הצבאיים והאחרים במנהרות לאורך ההיסטוריה, ובין השאר גם עסק בדרכי ההתמודדות עם איום המנהרות במקומות שונים בעולם. שוחחנו אתו על כך.
"משחר ההיסטוריה אנשים הבינו את הפוטנציאל של התת קרקע כמסתור וכיכולת להפתיע. בבית שני לוחמים יהודים חפרו מנהרות מתחת לחומות והפתיעו את הרומאים מאחור, כך שזה לא חדש", אומר ד"ר מיטלמן ומציין כי כיום השימושים בעולם המנהרות מגוונים יותר גם ברמת הלוחמה.
"כמהנדס אני מבין את העמידות הפיזית של מנהרות. מאוד קשה למוטט מנהרות. אפשר לומר שבעזה קל יותר לחפור מנהרה מאשר למוטט אותה, והעובדה הזו שמה אותנו בנקודה מאוד מאתגרת", הוא אומר ואנחנו שואלים אם העובדה שבאזור החוף האדמה חולית אינה הופכת גם את החפירה וגם את ההרס לפעולות קלות יותר, והוא משיב כי אכן "האינטואיציה שלנו היא לחשוב על המנהרות העזתיות כמנהרות של חול שמחוזק ומיוצב בבטון שאם רק יישבר הכול יתמוטט. למעשה, יכול להיות שיש מנהרות רדודות או פירים במטרים העליונים ששם זו המציאות, אבל אם ניקח טוריה ונתחיל לחפור נגלה מהר מאוד אדמה הרבה יותר קשיחה ושם, בעומקים האלה, נמצאת מרבית המנהרות העזתיות. שם הקרקע קשיחה שאני מתייחס אליה אפילו כסלע".
אם כך אז השאלה היא הפוכה, כיצד החמאס חפרו אימפריה כזו של מנהרות ענק ארוכות מבלי לייבא מכשור אדיר ממדים כדוגמת זה שישראל משתמש בו כאשר היא חופרת מנהרות לצורכי תחבורה. ד"ר מיטלמן מזכיר את עברו בצה"ל כמי שעסק גם אז בתחום זה ושם, הוא אומר, התחושה הייתה שהמכשול שהוצב בגבול הרצועה ואמצעי ההתראה יספיקו והחמאס יחפור לכל היותר כמה מנהרות הברחה, "זה לא נתפס כאיום אסטרטגי או כיתרון אסטרטגי משמעותי, אבל בסרטונים שהם מפיצים כדי להשוויץ ביכולות שלהם רואים שהם הרכיבו כלי חפירה מאוד מתקדמים ומרשימים. כנראה לא הערכנו נכון את התחכום והיכולת שלהם. מעבר לכך עקשנות, כוח עבודה זול וכנראה גם מערכת תמריצים כלכליים להברחות הביאו אותנו למצב שבו הם הצליחו להקים את הרשת הזו".
לכך, אנחנו מוסיפים, מצטרף גם הסיוע האיראני ואולי גם סיוע ממדינות נוספות. ד"ר מיטלמן אומר כי אכן הממצאים הנחשפים במנהרות מעידות על טביעת אצבע של עזרה מבחוץ והיא שהובילה לרמת תחכום ותכנון גבוהה, אך יש לקחת בחשבון ש"מנקודה מסוימת העזתים כבר לא צריכים את העזרה מבחוץ, כי הם כבר למדו ופיתחו יכולות משלהם".
ומה באשר להתמודדות עם אתגר המנהרות? מה התקדימים בעולם מלמדים? איך נכון ואיך ניתן לעשות זאת ביעילות המירבית? האם הצפה במי ים? הפצצה? איטום פירים? "בווייטנם ארה"ב לחמה בוויטקונג, אבל ההיקף של המנהרות היה פחות מחצי ממה שיש בעזה. האמריקאים לקחו את האתגר ברצינות ותכננו איך לפוצץ את המנהרות, אבל התברר שהיכולת להתגבר דרך פיצוצים היא דבר מוגבל".
מיטלמן מזכיר בדבריו כי פיצוצים במנהרות אינם דבר חדש. בישראל אמנם אין מכרות אך במדינות שיש בהן מכרות, פיצוצים תת קרקעיים הם דבר יום ביומו ובהיקפים עצומים. ,זה דבר שיודעים לעשות אותו, אבל הוא פעולה הנדסית מורכבת ויקרה. לא דבר שאפשר ליישם תוך כדי לחימה".
על ההצעות שעלו בהקשר זה כדוגמת הצפה, פיצוץ, אטימה ועוד, אומר ד"ר מיטלמן כי לתחושתו אחרי ההלם של השבעה באוקטובר נזרקו אל שולחן הדיונים כל ההצעות האפשריות, אך להערכתו ההצלחה של הפעולות הללו מוגבלת ולאחר המלחמה תצטרך מערכת הביטחון לנתח את כל הניסיונות ואת כל המהלכים על מנת לשפר יכולות וכלים לקראת העתיד.
עוד אנחנו שואלים את ד"ר מיטלמן אם נכון לקבוע שמה שהופך את המשימה לקשה הרבה יותר היא הידיעה שככל הנראה החטופים מוחזקים במנהרות הללו, מה שמונע טיפול שיטתי שיהרוס אותן ויביא לקריסתן בטווחים ארוכים. מיטלמן מצידו משער שבכוחו של הצבא לוודא את תכולתה של מנהרה כאשר הוא מגיע אליה ולפני שהוא מפוצץ אותה, אך מעבר לכך הוא מוסיף כי הוא ספקן מאוד באשר לאפקטיביות של הפיצוצים, ולהערכתו מתוך בחינת ההדף והעשן הרב היוצא מהפירים בשעת פיצוץ נראה שהאנרגיה משתחררת לאוויר בעוד המנהרה נשארת שם גם אחרי פיצוץ הבטון והנזק שמתחולל בה הוא מינורי ביותר ולמעשה ניתן יהיה לשקם אותה די בקלות.
"אם נשבור את הבטון במנהרה הזו המנהרה עדיין תעמוד ואם נפורר את הקרקע בהיקף של המנהרה היא תורחב", אומר ד"ר מיטלמן ומציין כי פיצוצים מסוג זה, כאשר הם נעשים למטרות אחרות, מובילים להגדלת החלל של המנהרה בעוד "להביא להקרסה מוחלטת זה קרוב לבלתי אפשרי".
לשאלתנו אם הצבא נערך וציפה למצוא מנהרות בעומק של 30 עד 80 מטרים, אומר מיטלמן כי בהיותו בצבא עסק בתחום רק כמהנדס ולכן אינו יכול לומר למה ציפו בצה"ל לפני הכניסה לרצועה. "אני משער שאולי לא ידעו על ההיקף ולא חשבו על כל האופציות אבל כן ידעו. בכל אופן ניתן לבחון את הסוגיה התקציבית ולראות שעיקר ההוצאה הלכה למכשול ולהתראה ופחות לפיתוח דרכי לוחמה אפקטיביות".
בהתייחס למחלוקת שקדמה לכניסה למנהרות, אם נכון לסכן חיילים בפעולה תת קרקעית שכזו או שהאתגר גדול ומורכב מדי, מציין מיטלמן כי "יש חבר'ה שהתאמנו על זה. לצה"ל יש מתקני אימונים של לוחמה תת קרקעית, כך שהצבא לא הגיע בהפתעה מוחלטת. אני חושש שאחרי הלחימה ניסחף למשימות רבות ולא נשכלל את היכולות בתחום הזה בעקבות הלמידה המשמעותית שנאספה תוך כדי תנועה. אני חושש שזה יילך לאיבוד. גם באקדמיה יש מה לרתום בצורה אפקטיבית את מי שלא נכנס פנימה להילחם. צריך רק לדעת איך לרתום אותם בצורה נכונה".