ברוריה רבינוביץ', אמה של דסי ז"ל, מי שטבעה את המונח 'עיגולים של שמחה' והותירה צוואת שמחה לרבבות, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה על בתה המנוחה ועל היכולת לשמוח גם בעיתות משבר קשה.
השיחה עם ברוריה נפתחת בסיפורה האישי של דסי שהקדישה זמן רב ללמוד וללמד אחרים כיצד לשמוח. "דסי המציאה פועל חדש – להשתמח. היא הייתה פוגשת מישהו ושואלת 'השתמחת היום?', אנשים לא הבינו והיא הסבירה 'מה עשיתם היום כדי לשמוח ולשמח אחרים'. כלור שכשאנחנו פוקחים עיניי בבוקר אנחנו לא מיד שמחים. השמחה תלויה במעשים שלנו ובפעולות שלנו. אנחנו אחראים לשמחה של עצמנו ולכן דסי עבדה כל הזמן על "להשתמח", לעשות מעשים שיביאו את הלב לידי שמחה".
מוסיפה ברוריה ומדגישה כי אכן לא תמיד אנחנו בתקופה שקל לשמוח בה ומשום כך הכינה דסי ביומנה רשימה של מאה הדברים שכיף לה לעשות, "וכל פעם שהיא הרגישה שהיא נופלת ברוחה היא הייתה שולפת את הרשימה ובודקת מה עכשיו אני יכולה לעשות מתוך הרשימה כדי שיעלה לי את מצב הרוח ואוכל להיות שמחה". בצעדים מהסוג הזה הקדימה דסי את זמנה. צעד שכזה זוכה היום להגדרה מובנית בעולם ההתמודדות הנפשית אך אז עוד לא היה מוכר.
דוגמא נוספת היא עולם הליצנות הרפואית שהיום הוא חלק בלתי נפרד מעולם הרפואה ודסי עסקה בכך כבר אז. כתב עיתון שראיין אותה בימי מחלתה שאל אותה אם היא פוחדת. דסי השיבה בשלילה ואמרה שכל שחששה ממנו היה שכאשר תחלה לא תוכל להמשיך להיות שמחה. "היא הייתה חותמת כל מכתב או פתק שיצא מתחת ידיה במילים 'בריאות ושמחה דסי' וכשהמחלה התגברה היא הפכה את המילים ל'שמחה ובריאות דסי', כי היא אמרה ששני הדברים הלה הם החשובים ביותר והשמחה חשובה יותר מהבריאות. אדם בריא שלא שמח איזה טעם יש לו בחיים".
ברוריה מציגה שתי תמונות של דסי זו לצד זו ושתיהן מאירוע מלווה מלכה של עמותת זיכרון מנחם המלווה ילדים חולים. באחת התמונות דסי נראית כבויה ועצובה ובשנייה, לאחר החלטה פנימית של רגע, היא ממלאת את עצמה בשמחה ונראית אחרת לחלוטין. "אם היא יכולה את זה, כל אחד יכול את זה. היא לא הייתה איזה צדיק מדור קדומים. היא הייתה נערה כמו כולם, אבל בחייה הקצרים היא הצלחה להביא ערכים רבים כל כך שבאו מתוכה והיא יישמה אותם בחייה ולימדה אחרים להשתמש בהם".
"אני אומרת שאני הייתי אימא שלה אבל היא הייתה המדריכה שלי לחיים", אומרת ברוריה שבימים אלה מבקרת משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהם במלחמה ומבקשת לחזק את רוחן. "התגובה הראשונה שאני נתקלת היא 'אני לא גיבורה כמוך', 'תני לי טיפים איך קמים ומתגברים' ואני אומרת להם שעכשיו זה לא טיפים לקום ולהתחזק. הרבה פעמים המילים 'תהיו חזקים' מעצבנות את המשפחות. שאלתי את הרב זינגר אחרי אירוע חטיפת שלושת הנערים איך תחזקים אחרי אירוע טראגי שכזה, והוא אמר לי שעכשיו לא מתחזקים. עכשיו מתחלשים. ברגע הראשון לא הבנתי, שאלתי אם אני שומעת נכון, אבל כן, כשקורה דבר קשה כמו שכול ומחלה קשה הדבר הראשון הוא שלא מתחזקים אלא לוקחים את זמן האבל. ההלכה נותנת לנו את ההגדרות של שלושה ימים לבכי, שבעה לשבת, שלושים ושנה. קחו את הזמן הזה לבכי ואבל. לא מיד להיות חזקים ויחד עם זה תציבו לעצמכם יעד, שעכשיו אתם יוצאים למסע של החיים שאחר כך".
ברוריה מוסיפה לדבריה אלה טיפ חשוב אחד, שימו לב לילדים שיש לכם והשקיעו בהם כדי שלא יחושו שהם גם איבדו אח או אחות וגם את ההורים. "לצערינו הרבה פעמים מרוב הכאב מתרכזים רק בילד שאיבדנו. אני מתחננת להורים שמההתחלה ישימו לב לכך".
באחד המפגשים שלה עם אב שאיבד את בנו בפיגוע והתקשה להפסיק לבכות, שאלה על כך והוא השיב לה שאינו בוכה על מות הבן אלא על כך שכאשר הבן היה בחיים לא היה לו עצמו זמן עבורו. כאשר ביקש לשחק אתו או לראות סרט האב השיב שהוא עסוק בפרנסה ולא היה לו הזמן לכך וכעת אין לו את אותו זמן חסר. על רקע דברים אלה קוראת ברוריה להשקיע בחיים ולא להמתין ל'אחרי מות קדושים'. "תנצלו את החיים ואל תבכו על המתים", היא אומרת.
באירוע אחר, היא מספרת, התבקשה להגיע לפגוע נערה חולה. כשנשאלה מה יש לה לומר לאותה נערה במצבה הקשה השיבה ברוריה כי אין לה מה לומר לה, אלא רק את מה שדסי אמרה, 'כששאלו אותה מה אומרים הרופאים היא אמרה, אני לא יודעת מה הקב"ה מתכנן לי וכמה זמן יש לי לחיות, אבל יש מישהו שיודע כמה זמן יש לו לחיות? כמה זמן יש לחיות זה לא בידינו, אבל איך לחיות ואיך להעביר כל יום כל שעה וכל רגע זה בידינו. לכן במקום לחשוב על מה יהיה בעתיד אני מתעסקת במה אני עושה היום ומחר'. "כך הימים של דסי היו מלאים במשמעות ועשייה".
את המסרים האלה של ההתמקדות בהווה היא מעבירה להורים ומשפחות של חולים אותם היא פוגשת. הציפייה לטיפים מרעישים מתנקזת להמלצה הפשוטה שמכניסה תוכן לחיים העכשוויים.
דבריה ודרכה של דסי ז"ל הפכו על ידי משרד החינוך לחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים. בבתי הספר הדתיים התכנית נקראת 'חינוך מתוך אמונה', ובבתי הספר החילוניים 'מפתח הלב'. מערכי השיעורים מחממים את ליבה של ברוריה שרואה שהגוף אמנם אינו עוד איתנו אבל ההרבה שדסי נתנה לעולם ממשיך להיות חי וקיים.
בימים אלה משלימה ברוריה כתיבה של ספר על רקע הרצאות ושיחות שהיא מוסרת לאורה של הבת. בעודה בחיים ראתה דסי בניין ועליו שלט הנצחה לזכרו של פלוני ואמרה שהנצחה לא צריכה להיות בבניינים אלא במעשים. המשך המעשים שעשה האדם בחייו הוא ההנצחה הטובה ביותר, וברוח זו ברוריה מרבה להופיע במקומות רבים אליהם היא מוזמנת לספר על דרכי ההתמודדות שלה ושל המשפחה עם המחלה וגם בימים שלאחריה.
בנקודה זו היא מספרת כי מחלה התגלתה לפני כשלושה חודשים אצל אחד מנכדיה ולתחושתה דסי הכינה אותה ואת המשפחה להתמודדות עם מצבי חיים שונים. "אנחנו מרגישים שהיא נמצאת ברקע ונותנת לכולם כוחות להתמודד", היא אומרת ומספרת כי בעקבות בקשות שהגיעו אליה לאחר הרצאות ומפגשים לקבץ את התובנות שפיזרה דסי ז"ל היא אכן החלה בכתיבתו של הספר הכולל גם את תובנותיה של דסי וגם את ההמשכיות שבמעשים הממשיכים ונעשים לאור דמותה.
את הגעגוע לדסי רואה ברוריה כמגע שנותר לה עם בתה. הקר המילולי בין געגוע למגע מחזק בה את התחושה, והגעגוע מותיר את דסי חיה בליבה. "אני מאמינה בגאולה ובתחיית המתים ואומרת לעצמי שעוד מעט היא תחזור ותחלק ציונים על איך שהתנהגנו בזמן שהיא לא הייתה, אז אני חייבת לעמוד בקריטריונים שלה...".