שגיא מזר, איש מילואים, לוחם בחטיבה 228, שוחח עם ערוץ 7 ממחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא, על התקרית בה נפצע בדרום לבנון, במסגרת יום ההוקרה לפצועי צה"ל.
מזר היה חלק מחפ"ק הסמח"ט שמיהר לאירוע רב נפגעים שאירע לאחת המחלקות באחד מבתי הכפר בו לחמו. "באותו בית נפצעו 11 ונהרגו ארבעה. קיבלנו התראה שיש אירוע. קפצנו לשם. כשהגענו התחלנו בחילוץ הפצועים. הוצאנו אותן החוצה, עברנו על הרשימות כדי לראות את מי פינינו והבנו שיש לנו שלושה נעדרים. חזרנו לבית שבו הייתה ההתקלה כדי לחפש את הנעדרים. הבית עלה באש. בתוכו מצאנו שתי גופות. התחלנו לחלץ אותן ותוך כדי העבודה על החילוץ מההריסות זיהה אותנו אחד המחבלים שעדיין היה חי וזרק לעברנו רימון שהתפוצץ סמוך אליי".
גם ברגעי הפציעה וגם לאחריה היה שגיא בהכרה מלאה והוא זוכר כל פרט. "היה בום ממש חזק, מכה חזקה בצד הימני של הגוף. ניסיתי להבין מה קורה. כמו בסרטים היה צפצוף באזניים. הבנתי שמשהו לא טוב קרה. ברחתי מהסיטואציה אל מאחורי קיר, נשכבתי על הרצפה ובאותה שנייה איבדתי את הראיה", הוא מספר ומתאר כיצד ניסה להפשיט את עצמו כדי להקל על החברים שסביבו לטפל בו.
על הרגע הקשה של אבדן הראיה הוא מספר: "בשלב מסוים אני לא רואה. עין אחת נפצעה ועין שניה הייתה מלאה בדם. פשוט לא ראיתי כלום ובנקודה הזו הסתמכתי על השמיעה שלי ועל זה שמישהו תפס לי את הרגל ואמר שהכול בסדר והוא שם לי חוסם עורקים. משם הבנתי שאני בטיפול והרפיתי, הבנתי שאני לא כשיר. הרימו אותי באלונקה והכניס אותי לפינוי. הוגדרתי במצב קשה בגלל פציעות פנים עיניים וצוואר".
כשהגיע לבית החולים לאחר שעה וחצי או קצת יותר של פינוי רופא שאל אם ירצה לדבר עם המשפחה, כשהשיב בחיוב התקשר הרופא לאביו, "אמרתי לו 'מה נשמע אבא, נפצעתי בקטנה. אני בשערי צדק, תגיעו'. זה מה שהספקתי להגיד. הם הגיעו והבינו את הסיטואציה".
במשך שבוע וחצי היה שגיא מאושפז ולאחר שני ניתוחים הוא בשיקום בתל השומר, "עובד על ההליכה, לומד ללכת מחדש, לומד לתפקד מחדש, להתרגל לרעיון של להיות עם עין אחת", הוא אומר ומקבל את הפציעה שלו כאירוע שבו "כל אחד עושה את תפקידו, אם זה אבא שלי עשה את התפקיד שלו בזמנו, אני עכשיו והילד שלי בעתיד כשיבוא. קורה שאחד נופל בסטטיסטיקה", הוא אומר.
בהתייחס ליום ההוקרה הוא אומר "קשה להתרגל לרעיון שיש יום הוקרה לפצועי צה"ל ואני אחד מהם. עוד לא מתרגלים לזה. אני לא חושב שיש כאן משהו מיוחד. עשיתי את התפקיד שלי, נפצעתי בדרך וזה קורה. נכנסתי לשם בידיעה שכל דבר יכול לקרות, נכנסתי בידיעה שאני יכול להיפצע ולמות וזה קרה, נפצעתי".
חבריו של שגיא, חלקם מתקופת הסדיר, עודם נלחמים בעזה ובלבנון, יש בהם גם מי שנפלו בקרבות. "כל אחד נותן את הקרבה שלו עם כל מה שזה עצוב. לצערינו אנחנו מדינה שחיה על חרבה וזה המחיר, וכל עוד שזה ככה נעשה את מה שצריך".