זה לא נקרא דקדוק בהלכה, אם ההלכה אומרת שאתה לא מחוייב.

 

דוגמא יותר טובה היא אדם שמכין חלה שמשקלה הכולל נניח 2 ק"ג והוא בכוונה מכין במקום זה 2 חלות של קילו כל אחת רק כדי לחסוך הפרשת חלה.

 

אבל זה גם לא ממש דקדוק בהלכה, זה אולי קצת חוסר באהבת המצוות

בס"ד

 

אנחנו רוצים להפריש חלה, והקב"ה אומר לנו שאסור, כי לא הכנו מספיק בצק...

 

 

על זה עוד לא שמעתי.

פשוט בשביל לקיים את הברכה יש צורך בכמות קמח מסוימת..

בס"ד

 

אין חובה להפריש, אין ציווי, אז להגיד "ציוונו להפריש חלה" יהיה שקר. לא איזו מערכת מטאפיזית עמוקה שתלויה במילירגמים.

אבל לא תיהיה לו נחת רוח מזה.

ה' ציווה שדווקא מהשיעור הנ"ל צריך להפריש-לא פחות מכן-כל דבר אחר הוא לא דרוש או רצוי(ומתוך כן,אין לברך עליו).

העיקרון הוא קודם כל שאנחנו מקיימים את המצוות כי ככה ה' ציוה.

על 1.6 קילו יש מצווה ועל 1.45 אין.

אם מתחילים לחשוב למה ה' ציוה אותנו את המצווה אז אפשר להגיע למחשבות כאלה

(אז התפללתי שחרית אחרי חצות, מה הבעייה?)

 

 

כמובן שאפשר ללמוד את טעמי המצוות, אבל צריך לזכור שבסופו של דבר אנחנו מקיימים כי ככה ה' ציוה.

שכמה שכלל יותר משמעותי ומציאותי הוא יורד יותר לקצוות, כמו הדם בגוף, שבמצב התקין מגיע עד הציפורן של הרגל. הדם שמחיה את הציפורן של הרגל, זה הדם שיצא מהלב, צריך לזכור את זה.

 

אנחנו יכולים לראות בדקדוקי ההלכה כמה אמון יש לנו בחיים לכל פרטיהם. אנחנו מאמינים שאפשר לרומם את החיים כולם.

 

אנחנו רואים את קדושת הבית הישראלי במצוות הפרשת חלה, וזה נוכח כ"כ במציאות הריאלית עד כדי כך שזה מדוייק מאד. כמו תרופה מדוייקת, שצריכה להיות בדיוק בדיוק דווקא כי היא כל כך מציאותית.

חלק גדול מהעניין בקיום ההלכה הוא עצם הדקדוק בה, לה' לא באמת משנה אם הפרשנו חלה או לא או אם שמרנו שבת או לא - מה שכן חשוב זה הרצון לעשות מה שהוא אמר, וזה העניין בדקדוק בהלכה - הרצון לעשות  ב ד י ו ק   מה שהוא אמר.

 

 

אם להתייחס ספציפית לדוגמה שהבאת אז:

 

הערה א: באמת הדקדוק בשיעורים הוא פחות משמעותי, לא כי בתחום הזה ההלכה פחות חשובה אלא כי מלכתחילה שיעורים כשמם כן הם - נמדדים בהשערה (הכמויות המדיוקות שמנסים לתת להם היום הם כדי להתאים את הערך לכמויות שלנו).

 

הערה ב: זה נראה שהחברות שלך כביכול החמירו ואמרו שמה יקרה אם נפריש למרות שאנחנו לא חייבות, אבל צריך לשים לב לזה שלפעמים חומרה נעשית קולה - למשל לברך על הפרשה כשלא חייבים בה זה איסור חמור של ברכה לבטלה...

 

הערה ג: כל העניין של הפרשת חלה יצא לגמרי מפרופורציה, גם לדעות שאין בעיה בלעשות הפרשת חלה.

יש הלכה, אבל לא על כולם היא משפיעה באותו הצורה, ולא כולם צריכים לשמור הלכות מסוימות, פשוט כי אין בזה שום תועלת עבורם.

 

הלכה זה עניין של רגישות ושל הבנה, האדם צריך להבין ולראות מה פוגם בו מבחינה רוחנית ומה מוציא אותו מאיזון נפשי, ולהתרחק מזה.

 

זה ידוע שכל דבר שיש בו רצון ה' הוא נקרא 'מצוה'. והרצון של אלוהים מכל אחד הוא שונה , לכל אחד יש תפקיד וייעוד מסוים, ואלוהים לא רוצה ולא מצפה מכולם לאותם הדברים.

 

יש כל מיני עניינים בחסידות ובקבלה על אדם שדבוק ב'נועם העליון' ואז כבר אין לו צורך בתפילה וכאלה.

בפשטות, אדם בעל הבנה יכול להיות קרוב וקשור לאלוהים, ואז פולחן דתי זה כבר עניין של טעם. אחד שם אוזניות ושומע מוזיקה ומטייל בשמש, אחד מעלה קטורת לבודהה, אחד אומר תהילים. זה עניין של טעם, כל אחד והדרך שלו להתחבר לאלוהים.

 

תפילה, פולחן דתי, זה בסך הכל מוסיף עניין לעבודת האלוהים, אפשר להתקיים גם בלי זה. אלוהים לא צריך את התפילות שלנו.

 

אלוהים הוא אוניברסלי, וכולם יכולים להיות קרובים וקשורים אליו, זה עניין של עבודות, וגם של מזל.

 

שכל אחד צריך לשמור מה שנוגע אליו.

 

הבעיה מתחילה בזה שאנשים לא יודעים מה נוגע אליהם או מה זו הלכה בכלל.

 

לנוצרים יש הלכה משלהם, ולמוסלמים הלכה משלהם, ואם היית נולד בתור מוסלמי או נוצרי היית טוען שכל אחד צריך לשמור את ההלכה שלהם, כי האמת היא שאין לזה קשר לאלוהים, אלו סתם התניות חברתיות וסביבתיות.

 

אז עכשיו תבוא ותגיד 'אבל התורה היא אמת ואיך זה יכול להיות , ומשה עמד על הר סיני וקיבל תורה והיא עברה מאב לבן ומרב לרב וכו' ו'בלה בלה בלה, אבל האמת היא שאפילו בתוך היהדות היו כאלו שהיו מעלים אותך על המוקד על אורח החיים הדתי שלך, והיו אומרים שאתה לא מקיים את ההלכה כמו שצריך.

 

הלכה זה עניין של מודעות, של הגינות, של לעשות את הדבר הנכון.

 

ועד דבר, אנשים צריכים להבין שלחז"ל הייתה אחריות חברתית ומה שהם עשו ותיקנו היה גם כדי לחזק ולגבש קהילה יהודית ולבנות חברה דתית עם טכסים דתיים ופולחן דתי משלה. וכן, היו לזה גם סיבות פוליטיות, מטבע הדברים.

 

אלוהים משתנה , החיים ממשיכים ומשתנים ללא הרף, ואדם פשוט צריך להיות זמין ומוכן לאלוהים ולחיים , זה הכל. אין נכון ולא נכון, אין מותר ואסור, אין שום גבולות וכללים. יש רק זמינות ופתיחות לאלוהים.

 

הבעיה היא שאנשים לא רוצים לחיות, הם מעדיפים שיתנו להם משהו מוכן מראש. אני עובד כרגע במכירות, ואני רואה את התופעה הזאת כמעט בכל יום. אנשים כמעט רוצים שישקרו להם ויוליכו אותם שולל. אם אתה קצת מהוסס או שזה נראה להם שאתה קצת לא בטוח בעצמך, הם מאד כועסים.  זה לא משנה אם אתה צודק או אומר דברים נכונים.

 

אתה יכול לדבר שטויות , וכל עד אתה אומר את זה בבטחון ובסמכותיות, הם מאמינים לך. ככה זה , אנשים לא רוצים להיות צרכנים חכמים, הם לא רוצים לבדוק, לחפש, לשאול. הם רוצים להסיר מעצמם אחריות, הם מחפשים משהו מוכן מראש.

 

אותו הדבר בדת. אין שום הבטחות, אין שום דבר בטוח. אבל אנשים רוצים משהו בטוח, משהו מוכן, משהו שלפיו הם יכולים לחיות את החיים שלהם בצורה מכנית וקבועה. ככה זה קל יותר ונוח יותר, ככה הם מסירים מעצמם אחריות.

לכל הפחות מעיקר הדין

שהעובדה שלנוצרים ולמוסלמים ולכל קהילת ברית אחרת יש הווי דתי מחייב שונה לא צריכה להשפיע על מידת המחוייבות שלי להלכה במצבה הנוכחי.
עוד בעיה היא לדעתי, שהפסקנו להאמין בהתגלות - התוקף המוחלט של הופעתה של התורה, התפתחותה וגילויה עד היום.

ברור שכשחז"ל מיסדו וגיבשו את ההלכה, תהליך שקורה עד היום, היו להם הרבה שיקולים. אתה חושב שהשיקולים החברתיים והכלכליים שוללים או פוסלים את אמיתות ההלכה וההצדקה שלה. לי ברור שזה חלק מהמהות שלה ושזו התפתחות הכרחית ונכונה. ופה חשובה המשנה "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה..." - עד ימינו. לחז"ל ולתלמידי חכמים ניתנה סמכות מהקב"ה ללמוד, ללמד ולדון בכל דור ע"פ כל השיקולים. מה שהם מורים לנו, זהו דבר ה'. לכן גם אין בעיה בפוליטיקה שהייתה חלק משמעותי בזמן חז"ל והשפיעה על העיצוב והגיבוש.

אולי לפני שמונה מאות או אלף ארבע מאות שנים לא היו אוהבים את ההלכה כפי שנראית היום, אבל גם בתקופת בתי המקדש לא בטוח שהיו אוהבים את ההלכה שבזמן הגאונים. זה חלק מתהליך שקיים עד היום.

השאלה היא בסוף איך אנחנו מקבלים את זה.

אתה ככה מבטל במחי יד את כל הרעיון של המחוייבות ההלכתית? זהו? אין ציווים שחלים על כל איש ישראל?

"...ואלוהים לא רוצה ולא מצפה מכולם לאותם הדברים". אפשר מקור לזה?

"תפילה, פולחן דתי, זה בסך הכל מוסיף עניין לעבודת האלוהים, אפשר להתקיים גם בלי זה. אלוהים לא צריך את התפילות שלנו". גם לזה יש לך מקור? הקב"ה לא צריך את התפילות? בטח שהוא צריך. הוא גרם לזה שהוא יהיה צריך. אתה הופך את הקב"ה, א-ל חי, לאל מת, אלוהים של פילוסופים.
כך כתב על זה הלל צייטלין:

"ואלהי הפילוסופים? – ריקים הם אלהים אלה. מילים הם, מושגים הם, חזון-לב הם ולא כּל-יכוֹל. אלהיהם מתים או שבויים. אם יאמרו הפילוסופים אלהים ל"שכל העולם", ל"רצון העולם", ל"אני", ל"טוב העולמי", ל"מוסר העולמי" – פרי-רוח הם, הפשטות, הכללות, מקומם במוח ולא מחוץ למוח, בלב ולא מחוץ ללב. קשורים הם בנצח במידה שהאדם עצמו הוא פרי הנצח. אבל אם כן, גם הרע והכעור והטומאה והעוון וההשחתה והכיליון גם הם אלהים הם, שהרי גם הם מושגי האדם – והאדם הוא פרי הנצח. ואולם האדם הוא רק הופעה אחת קטנה של האין-סוף.  האדם הוא עלה אחד קל על אילן הנצח וכל מושגיו הם צבע אחד זְמַנִי של העלה ההוא. איזה צבע ארעי של איזה עלה קל איננו עוד האילן עצמו…" (הצמאון - חזון לב).

האמירה "אלוהים הוא אוניברסלי" ע"פ הקונטקסט נשמעת לי כאמירה שלא הכי מסתדרת עם הקשר שאנחנו מאמינים שיש לא-לוהים לעם ישראל ולתורה.
אצטט את ה'העמק דבר' על פרשת עקב. "ונבא לפי סדר הכתוב, ראשיכם שבטיכם, שהם הראשים מנהיגי הדור, והם הנקראים עוסקים בצרכי ציבור, שהם אינם רשאים להבטל מזה לא לעסוק באהבה ודביקות, שהרי הזה לא תהיה שקידתו בעבודת הצבור תמה, ואמרו בשבת פ' מפנין (קכ"ז א') גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנא' אל נא תעבור מעל עבדך, ואין הפי' שמי זכה להקביל פני שכינה אינו דומה לזה המעלה של המכניס אורח, אלא שזו המצווה גדולה מזו, והיא נדחית ממנו כמו שעשה אברהם אבינו בשעה שעמד לפני ה' כדכתיב "וירא אליו ה' וגו', וכאשר ראה האורחים ביקש מה' שיסור ממנו ולא יעבר לגמרי אלא ימתין עליו עד שיעשה עם האורחים כראוי להם... שגדולה מצוה זו לדחות מצות אהבה ודביקות שנדחית מפני מצות מעשיות". (העמק דבר, דברים י, יב, ד"ה "כי אם ליראה").
זה קטע חד ומדוייק של הנצי"ב על המחוייבות (כנראה שבמקור יש פה איזושהי התקפה על החסידים).
בקשר למה שאומרים בחסידות. על פי הבנתי הבעש"ט אמר ההפך. הוא דיבר על הרתיעה מהמחשבה שהקב"ה רוצה את התפילות או מקשיב להן וניסה להפיץ את הרעיון שיש משמעות לעבודה ולתפילה.

אם הייתי צריך מדי, אני מתנצל

על אפיקורסות מגיבים בדיוק ככה. אשריך

אולי נשים חצי כף אבקת כביסה ולא שלמה?
(הכביסה תצא לא נקיה)

אולי בעוגה נשים פחות ביצים?
(העוגה לא תצא טוב).

וכו'.
אותו דבר הלכה.
יש יצרן - והוא נתן הוראות . פועלים לפי מה שהוא אמר ולא לפי השכל שלנו.

אורח חיים ה' אמר שזה הדרך הנכונה לחיות וזה רצונו לא כי אם לא אז משהוא יתקלקל

 

לא נראה שכל עם ישראל מתקרבים להגדרה הזאת, לוואי ויהיה!

אבל אם אני ישיג בשכל שלי עמידה על הראש 5 דק' ביום זה חלק מההלכה- ברור שזו שטות.

הדוגמא הכי טובה לזה היא הכרובים- זו העבודת ה' הקדושה ביותר והמסמלת על האהבה בין ה' לעמו
אבל אם אני אעשה כרובים עכשיו - זה ע'ז.
למה?
כי זה מה שה ציווה.

בס"ד

 

מצד שני אפשר לבטל את זה כי זה לא מספיק רציני.

1. יש קובץ מסויים של טקסטים שנקרא הלכה.
2. אני רואה את עצמי מחוייבת לקובץ הזה.

אני כופר במושג "דקדוק בהלכה".
או שאני מקיים אותה..
או שאני כופר בה..
ואני אסביר

כדי לקיים את ההלכה - צריך לדעת את הקובץ טקסטים ההלכתי בצורה טובה. ולראות את עצמי מחוייב לו.

אין בור ירא חטא - "עמארצות" בלשון הישיבות איננה נובעת רק מכך שאני לא יודע את הטקסטים ההלכתיים ובגלל זה אני מיקל. אלא גם אם אני לא יודע את הטקסטיים ההלכתיים ובגלל זה אני מחמיר.

באותה מידה יש "עמארצות" סמויה, אני יכול לדעת את כל הטקסטים ההלכתיים שיש, ועדין להשאר עם הארץ! - עם הארץ סמוי...

איך זה קורה?

זה קורה כשאת רואה את עצמך מחוייבת לטקסטים הקנונים ההלכתיים, אבל המניעים למחוייבות הם מניעים על "עמהארץ" של "בור" - לעשות כי כולם עושים בלי להבין את המשמעות שמאחורי זה, או לתת למצוות משמעות סגולית או אטופית, (אם אני אשים מזוזה קמע ציצית וכ'ו אני אקבל שמירה מאלוהים ואם אעשה כך אקבל יולם הבא) או מניעים של פחד (פחד מעונש, מהחברה).

המניעים האמיתיים הם מניעים שמגיעים מהמצוות עצמם.

(בהנחה שעברנו את השלב שהבנו שהם בעלי מימד אלוהי ותוצאה של נבואה, ובהנחה שהבנו שאלוהים לא זקוק לקיום המצוות שלך "כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק (האדם) מה יתן לך" (איזה תועלת תקבל מזה) -תפילת נעילה יום כיפור) ),

מה הפירוש מהמצוות עצמן?
לראות מחוייבות בגלל ה"נכון" "והצדק" והמוסרי והתועלת הרוחנית של המצוות. צריך להתבונן על היופי והחכמה שיש במצוות, ולא רק ללמוד אותן ולעשות כמו תוכי..
יש אימרה של ניטשה - מי שיש לו את ה"למה" שלמענו יחיה יוכל לשאת כל איך" מי שיש לו מניעים נכונים שום דבר לא יזיז אותו.

בס"ד

 

לכן ההבדל בגרם בין כמות אחת לשניה ככ משנה.
אתה צריך לחיות בעולם, ולכן אתה הופך את רצון ה' לספר חוקים.
לא רואה ערך במשמעות בין כזית לבין כזית וגרם, לא מבחינתי ולא מבחינת אלוהים, אבל אנחנו בני אדם וצריך למסגר דברים בשביל לחיות.

השאלה הייתה האם מתר לשאול שאלה, לא האם מתר לענות תשובה.

 

אתה "אסור" לך לשאול כשאתה לא יודע מיהו העונה, אך אם יש מאן דהו שחושב כי הוא יודע את התשובה בבחינת "אמור לחכמה אחותי את" לא רואה כל בעיה.

 

נ.ב. אני לכשעצמי לא יודע מהו מקורו של איסור זה.

אם יש לאדם שאלה בהלכה עליו לשאול את הוריו מה נהגו במשפחה או את הרב המקומי שלו.
שאלת הלכה באינטרנט או דרך מדיה היא מאוד בעייתית, לא ברור אם יש לה תוקף בכלל או אם מותר לשאול רבנים דרך תוכניות רדיו, אינטרנט או אסמס.

נטילת ידים בחדר בית המרחץ : הלכה יומית על פי פסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

זה עונה על שאלה אם מותר בפנים ידיים
אני שואלת אם ביציאה משירותים צריך, גם כשנכנסים רק לקחת משהו ולא להתפנות.

(רק עכשיו אני רואה את התגובה משום מה. תודה!)

כשיש שם רוח טומאה צריך נ"י בחוץ ואי אפשר ליטול בפנים

בהם צריך לשטוף ידיים (בכל מידי דמנקי לפחות), לאו דווקא נטילה.

לגבי מה שכתבו למטה יש חילוק בין מי שמדבר על רוח טומאה ומי שמדבר על נקיות, כמדומני.

 

מעיקר הדין בכלל אפשר גם לשפשף את הידיים בכל דבר שמנקה, אבל לא נוהגים ככה אלא אם אין ברירה.

 

עד כמה שאני יודע ועד כמה שלמדתי מגיל קטן ועד כמה שלמדתי בעצמי בגיל גדול, שוטפים לכל הפחות את הידיים, ויש שמחמירים ליטול, גם בסתם נטילה.

לא אמרתי שאני חולק עליך

לכאורה ע"פ השולחן ערוך והסבר המשנה ברורה בסימן ג' או ד'(לא זוכר) צריך ליטול מפני שזה חדר עם טינופת ושיש בו רוח רעה  אמנם ראיתי רב  שנכנס לכבות את האור בשירותים ולא שטף ידיים אחרי כן שאלתי אותו למה והוא אמר שכיום שהשירותים נקיים לא צריך לפי זה אולי אפשר להקל

אמנם בשירותים מלוכלכים יכול להיות שצריך ליטול

אבל יש סברה להקל כי השירותים היום זה לא השירותים של פעם אין כאן בעיה של נקיות כי לא נגעת בכלום אלא רק מצד רוח טומאה לפי מה שאני יודע. 

אפשר נראה לי להקל אם השירותים עצמו סגור.

שאלתי אותו בע"פ ואמר שלא צריך משני סיבות:

 

הסיבה העיקרית - 1. בתי הכסא שלנו נקיים

הסיבה השנייה -   2. גם בבית כסא מטונף זה לא מוסכם על כל השיטות שאם נכנס על מנת שלא לעשות צרכיו שצריך ליטול.                            

השו"ע (או"ח ד,יח) כותב

אלו דברים צריכים נטילה במים: הקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל ציפורניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא – תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם – יוצא מדעתו.

 

אבל מובא בשם הרב אויערבך (נראה לי בהליכות שלמה תפילה ) שכיום בתי הכסא נקיים ולא צריך לטול על עצם השהייה בהם

בלשון הגמ' נקראים השירותים שלנו "פרסאי" כלומר שירותים פרסיים ולפי ההלכה אלו פתורים מנטילת ידיים בכניסה.

בית כסא פרסיי, בגלל שהצרכים נשארים שם זמן מסוים ולא ישר עפים החוצה כמו בבתי הכסא הנ"ל שמוזכרים בגמרא. זכור לי שגם הגרב"צ אבא שאול סובר כך, ועוד פוסקים.

והמחמיר תע"ב

יש אומרים, שאם החדר נקי - אין צורך ליטול אם לא נכנס להיפנות.

ויש אומרים, שבכל מקרה כיוון ששורה שם רוח רעה, צריך ליטול גם אם לא נכנס להיפנות.

 

נראלי שדעת רוב הפוסקים כמו דעה ראשונה , שאין צורך ליטול

 

מקווה שעזרתי

 

באופן כללי יש המון דעות, אנסה לסקור את הדעות הסטנדרטיות:

1. רב עמרם גאון 7/13 חוליות של 3 כריכות (כל כריכה אותו צבע) מתחיל בלבן וגומר בלבן, בלי קשירות בין החוליות אבל קשר בהתחלה ובסוף.
2. ספר החינוך- אותו עיקרון כמו רב עמרם גאון (13 חוליות), אבל קשר כפול בין החוליה השלישית לרביעית, ששית לשביעית ותשיעית לעשירית ובסוף החוליה ה13.
3. גר"א- כמו ספר החינוך (13 חוליות), אבל קשירה בין החוליה הרביעית לחמישית, השמינית לתשיעית, השנים עשר לשלושה עשר ובסוף השלושה עשר.
4. תוספות- כמו ספר החינוך (7 חוליות), אבל קשירה בין החוליה השניה לשלישית, הרביעית לחמישית, ששית לשביעית ובסוף השביעית.
5. הרמב"ם- (7/13 חוליות), כאן מתחיל עם סיבוב אחד לבן תוספת שני תכלת, ובכל חמשת או אחת עשרה הכריכות האצעיות רק 3 סיבובי תכלת, בכריכה האחרונה 2 תכלת ובסוף לבן ואז קשר. (כמובן שגם קשירה בהתחלה)
6. הראב"ד- ארבע חוליות עם קשר בין כל חוליה לחוליה, בתחילה ובסוף, בחוליה הראשונה, השלישית והרביעית עושים 7/13 סיבובים של לבן ותכלת מתחלף, העיקר שיתחיל ויסיים בלבן. בחוליה השניה לא משנה.

יש עוד שיטות שאיני מכיר/זוכר, כמו ראדזין לדוגמא שאיני יודע איך קושרים.

להדגיש, בכל השיטות שהזכרתי יש קשר בהתחלה ובסוף, וגם מתחיל את כל הכריכות בלבן וגם מסיים בלבן.
בנוסף, לכל השיטות שהזכרתי יש את המספרים 7/13, כי הגמרא אומרת שלא יפחות משבע ולא יוסיף על 13)

אני לובש חינוך, ראב"ד, תוספות, רמב"ם ורב עמרם גאון.

אבא אמר לי שאף אחת מהשיטות לא מעכבות ולכן גיוונו בבגדים

קשירה זה לא מעכב, מספר הפתילים כן.
לדעת מי שאומר אחד מארבע אם אתה הולך כרמב"ם לא יצאת ידי חובת תכלת וכנ"ל מי שהולך עם אחד לדעת התוספות.

בחוטים אני עם ראב"ד בכולם.

(לפני כמה שנים אבא שלי שאל את החברה והם אמרו שהרוב המוחלט קונים חוטי ראב"ד)

עדיין קצת מוזר, אבל סבבה

כמו שבבגדים שלי יש לי בגדים עם צבעים שונים ואני מחליף אותם מיום ליום, אז גם בציצית יש להם יופי שונה.

ככל שיש לך יותר חוטים אתה יוצא ידי חובת יותר דעות.

 

אמנם התוספות 'דורשים' הכי הרבה חוטים, 2 מ-4 ,4 מ-8 וזה כנראה יקר משמעותית [480 שח מול 270 ש"ח לפתיל ראב"ד מחיר קטלוגי, למרות שזה משתנה מזמן לזמן...] 

 

אבל הראב"ד, מבחינת הפתיל, "הגיוני" לשים פתיל שלם בניגוד לרמב"ם שאומר צביעה חלקית של הפתיל.

 

אם אתה שם פתיל שלם יצאת גם לדעת רמב"ם וגם לדעות אחרות בעוד שאם אתה שם רק חצי פתיל אתה יוצא רק דעת רמב"ם ושיטתו.

אמנם פוסקים שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת אבל זה לא לכתחילה

אך לא להפך.

 

אם אתה מטיל תוספות יצאת ידי חובת כולם ולאו דווקא בדיעבד. לא מעכב הכונה שהפתיל התכלת לדעת רמב"ם ייחשב כלבן ולא יעכב.

כשאומרים שהתכלת אינו מעכב את הלבן הכוונה היא שגם אם אין לך תכלת אז תקשור ציצית רק עם לבן וזה בסדר, ואותו דבר שאם אין לך לבן תקשור רק עם תכלת.

לא נכון להציג את זה כשיטה מחמירה, זאת פשוט שיטה אחרת.

זו הבנתם בסוגיה.

 

ולגבי מה שאמרת על ה'מעכב' זו הייתה כונתי וזה מחזק את הטענה. התכלת ייחשב כלבן לרמב"ם ולא יעכב לשיטתו אך לא להפך.

 

אם זה לא התכלת לא הפסדנו כלום [חוץ מכסף] כי זה לא מעכב, להפך קיימנו מצווה מדאורייתא אם זה כן התכלת וזה לא דבר פשוט!

הבנתי שיוצאים ידי חובת ציצית אבל לא בשלמות (כמו ציצית בלי תכלת אלא רק עם פתילים לבנים, אתה תגיד שהלבן יחשב תכלת?)

הלכתית?...

אבל אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה האמיתי, במקרה כזה אם אתה מוסיף עוד למה שיחשב לבן?

שמופיע במנחות זה שמדובר בשתי מצוות שונות.

1- ציצת פתילות לבנות.

2- תכלת.

 

מאחר ולא יכול להיות שלא יהיה לנו לבן השאלה היא רק על התכלת. במצב שבו אין תכלת יטיל לבן ויקיים לפחות מצווה אחת.

 

הן לא מעכבות אחת את השנייה.

 

אם תטיל תכלת בלבד גם תקיים רק מצווה אחת [בהנחה שזה התכלת].

ברגע שהטלת גם וגם קיימת את שתי המצות ומצות ציצת בשלמותה מהתורה [בהנחה שזה התכלת].

 

מכאן שהרמב"ם מבקש חצי פתציל והתוספות 2. אם הטלת 2 כמו התוספות זה טוב גם לרמב"ם ולהפך לא. האם התכלת העודף ייחשב כלבן? לאו דווקא אך הוא לא ייעכב, ויצאת ידי חובה גם של הלבן וגם של התכלת.

 

 

אבא אמר לי שההגיון הוא "גדלים" (לשון רבים מצד אחד,ומצד שני "פתיל" לשון יחיד ולכן אחד שהוא שניים.

ופוסקים כבית שמאי כאן שצריך ארבע פתילות מקופלות ויוצא 8

גדיל= 2

גדילים=4

והתוספות אומרים גדיל לבן וגדיל תכלת.

הקשירה שאני מכיר לרמב"ם (לא בתכלת) היא בלי קשר בסוף

לכן לא ניתן להקיש מזה לזה

בתכלת.

ישר כח

שיטות הקשירה השונות – Ptil Tekhelet

זה יכול להיות מגניב.

על הכשרון!

את אלה דווקא לא אני קשרתי...
אפשר להכין כאלו לסתם כדי להציג (וכבר קניתי לעצמי פתילים בשביל להתחיל כזה לעצמי) אבל זה עולה מלא כסף...
אם אתה מדבר על קשירות עצמם, אני כבר קושר לאנשים (אני גם מפרסם בנסיו"פ קושר ציציות! - נסיונות פעילים )

זה לא שלך?

אבל יש לי רעיון לעשות כזה...

תודה, שאפו

הנכון זה:

ק"כ (קשר כפול)

לבן

תכלת

לבן

תכלת

ק"כ

לבן

תכלת

לבן

תכלת

ק"כ

לבן

תכלת

לבן

תכלת

ק"כ

לבן

ק"כ

 

כל צבע מורכב מ3 כריכות

 

ראבד בקשירת רמבם אינו נכון.
הקשירה בתכלת בלבד- ז'א שהכל לבן. ורק חצי חוט צבוע- עבור הליפוף.
אינו מחוייב
אך בהיפך- קשירה לסירוגין עם חצי חוט צבוע- משונה.

כי זה נכון לגבי כל עבד. זה גם מסתדר עם העניין של הפה רך

בפרשיות של  יציאת מצרים

תחפש במקורות הרפורמים.

על חניית ישראל בפי החירות מול בעל צפון...

 

@חליל הרועים, אם גם לזה ביקשת מקור, אז כנ"ל (לא שמתי לב)

לא יכול לחפש כרגע

נראה לך? זו המצאה מהגדולות ששמעתי אי פעם.

וזה מוזכר כבר במדרשים

לכישוף, בתאוריה, לא אמור להיות כח על יהודי.

זה לכל היותר משפיע לו על כח הדמיון (ע"י שדים וכל זה, שהנגיעה שלהם היא אך ורק במדמה), ולכן עם ישראל סברו שהם לא יכולים לצאת ממצרים כשבפועל כל יהודי יכל לקום ולקחת את הרגליים.

תזכור שמצרים היו האימפריה "הנאורה" של אז (עם כל ההשלכות של חתונות גייז וכו'), הם לא היו עושים טבח עם.

וגם חז"ל מלמדים אותנו שהשיעבוד התחיל ב"פה רך", בשיקולים כלכליים, ולא בכפיה.

למה לכם ללמוד תורה? שבו תעבדו תעשו כסף (נשמע מוכר?).

אחרי זה, כבר נוצרה תודעת עבדות, ולכן עם ישראל המשיך בדרך הזאת.

אך ורק דמיון.

אם תסתכל במסכת פסחים מדף קי מה שכתוב שם לגבי שתיית יין בזוגות וכשפים, תראה שמדובר בנזק גופני ולא תודעתי. 

 

דוגמא" (דף קיא) ההוא גברא דרכיב חמרא וסיים מסני וגמוד מסאניה וצוו כרעיה

גמוד מסאני - נתכווץ המנעלין:

וצוו כרעיה - ויבשו רגליו:

 

וגם בכללי, שמעתי עדויות מאנשים שחיו מחוץ לארץ על כשפים שהזיקו יהודים וחלק מהם נגמרו במוות

 

 

ושדים יכולים להשפיע אך ורק עליו, כך קיבלתי מאחר מרבותי (שהוא מקובל וראש ישיבה).

בוודאי שאדם יכול למות ע"י הדמיון, אין בכך סתירה.

 

לגבי ההשפעה על מנעלים וכדומה שהם דברים שהם לא חלק מהאדם, יתכן שההשפעה שלהם בצד הגופני גדולה יותר, לא שמעתי בזה משהו מרב כלשהו.

 

אגב, לי אישית יש שיטה אחרת בעניין, אבל לא עסקתי בזה מספיק מסיבות כאלה ואחרות לכן אני אומר רק מה ששמעתי מהרב הנ"ל.

אם זה היה רק מוות, ניחא.    אבל זה יש עוד דברים

זכור לי מקרה מהגמרא שאמורא אחד הסתובב לו הראש לאחורה.. שכחתי איפה זה

 

הוא אמר לך מה המקור למסקנה הזאת?

 

 

 

והמקור לזה זה קבלה, איפה שיש אחיזה לס"א וכאלה עניין של סוד הנחש שיצר הרע רכב עליו וכו'

האם חוץ מהכשפים היה גם שיעבוד פיזי או לא.

פיל שמאלפים אותו, בוודאי יכול למחוץ בקלות את המאלף, אבל אחרי שהרגילו אותו שהמאלף קובע, הוא כבר לא ינסה להתקומם. זאת החומה ה"וירטואלית" שעליה דובר...

אך אני הבנתי את דבריו כך: לא היה דבר כזה שיעבוד מצריים אלא הכול תאורייה ודמיון-זו אמירה שמתאימה לרפורמים וכו'.

 

נ.ב. לכישוף יש כוחות על כולם בין אם הוא גוי בין אם הוא יהודי,אם הוא לומד תורה אולי הכישוף ישפיע פחות או שהלומד ידע איך להתמודד איתו.

אני לא יודע אם תודעת העבדות נוצרה ע"י כשפים ולא נראה לי שזה פעל כך אלא כפי המדרש שציינת בדיבורי סרק וכו'.  

ולקרוא לרב ככה בשלוף רפורמי, לא יודע! לא נוח לי לראות את זה.

 

בכל אופן, הדברים שאמרתי הם דברי חז"ל על בעל צפון (אם זכרוני אינו מטעני).

לא מוצא כרגע את המקור בחז"ל אבל הנה דברי האבן עזרא שמות יד ב: "'בעל צפון', אמרו: כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת, וזהו בעל צפון שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה, ובעבור זה כתוב 'כי ברח העם'".

"יש אומרים כי בעל צפון – צורה היתה, עשויה בשעות, שלא יוכל עבד לברוח. על כן אמר 'סגר עליהם' (שמות יד ג), כי חשב פרעה שסגר עליהם".

 

הנ.ב לא רלוונטי כל-כך לדברי. כתבתי שכח הכישוף הוא ירוד ביחס ליהודי, איפה ראית שכתבתי שהוא לא משפיע על יהודי?

מה איתך?

אולי הכוונה שהשעבוד היה באמת, אבל הקושי להשתחרר היה בגלל הדמיון... משהו כמו דימוי עצמי

קודם "ונהי בעינינו כחגבים" ואח"כ "ןכן היינו בעיניהם"

אמן

אבל כל הפוסקים אומרים שזה בעייתי וצריך לעשות ככה. איפה יש דעות? לכאן?

אני פשוט היסטרית קצת.... גם מכל הענין וזה

נשמע תמוה...

רמב"ם פרק ט , תפילה הלכה א
ופרק ח, רק מי שלא מתפלל עם החזן עונה. (מי שלא יודע להתפלל לבד)

יותר טוב מרמבם?

"למנהג רוב הספרדים אין עונים אמן אחר ברכות החזן, כדי שלא להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע, וטוב שיסיימו את הברכה עם החזן או מעט אחריו,
וכך לכל הדעות לא יצטרכו לענות אמן.

אחר ברכת 'השכיבנו' יש עונים אמן (ילקו"י ח"ג רלו, ו), ויש שאינם עונים (בא"ח פקודי ה).

ולמנהג אשכנזים עונים אמן אחר ברכות החזן, ואין זה נחשב הפסק.
אמנם אחר ברכת "אהבת עולם", כדי שלא להפסיק בין הברכה לקריאת שמע, גם האשכנזים משתדלים שלא לענות אמן, ועושים זאת על ידי שמסיימים את הברכה יחד עם החזן או אחריו "

בספרי הלכה הרבה פעמים משתמשים בלשון כמו 'משתדלים' או 'טוב שיסיימו' כמו שכתוב לעיל ועדיין זה אומר שאדם צריך לעשות ולנהוג כך

אחד השיעורים הגדולים בלימוד הוא להיות רגיש למילים שקוראים.

שום פוסק לא יכתוב ישתדל או טוב לעשות. כשיש בעיה רצינית במעשה.

אז כמו שאמרו לפני ( @פלוני מפונפן) תלוי מנהג ולא חיוב לכאן ולכאן. וכבר הבאתי את הרמב"ם לעיל שאמר את אותו עיקרון בתמצות נפלא כדרכו.

בגלל שהוא כתב למעלה טוב שיסיימו.
ותתפלא לשמוע שבהרבה דברים שהם רציניים ישנם פוסקים שכותבים 'ראוי לעשות'

שנהגו, בהכרעת הדין, ככה בלי שום פקפוק.

והבא לשנות מהמנהג, ידו על התחתונה

יש שנהגו- שמסיימים בשקט ולא בקול כדי שלא יענו אמן.
ויש שנהגו - לסיים בקול ולענות אמן.


מה שציינת זה דעת המשנ'ב. ואכן זה לא מאד מפורסם.

ערוך השלחן (אורח חיים סימן נט סעיף יד, אורח חיים):
"וזה שכתב הבית יוסף שלא לענות אמן אחר "הבוחר בעמו ישראל באהבה", מטעם הפסק בין הברכה לקריאת שמע - אין אנו סוברים כן משום דהברכות לא קאי על קריאת שמע, כמו שכתבתי בשם הרשב"א. וזהו שציין הרמ"א לעיין בסימן סא, דשם מבואר שעונין אמן וכן המנהג ודו"ק."

רמ"א (אורח חיים סימן סא סעיף ג):
"ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר אל מלך נאמן, כי ג תיבות אלו משלימין המניין של רמ"ח והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה וכן נוהגין. ונראה לי מכל מקום כשקורא עם הצבור לא יאמר אל מלך נאמן רק יאמר אמן אחר השליח ציבור כשמסיים הברכה וכן נוהגין ונכון הוא"

(@מושיקו?)

במקומות שאסור להפסיק

 

בקריאת שמע שחרית וערבית

ובשמונה עשרה בשחרית

וכדו'

אני מקפיד על זה רק ב'גאל ישראל'

כי זה מעניין
המשנ'ב והשו'ע הרב הפוכים לגמרי בסוגיא הזו

לא זוכר כרגע את כולם

 

אבל בין גאולה  לתפילה ובין ברכות קריאת שמע לקריאת  שמע לא מפסיקים 

בין גאולה לתפילה אף אחד לא מפסיק (חוץ מבערבית)

אז אין חובה.

לא אתייחס כל כך לפסיקה על פי הסוד, כי אני פחות מכיר שם, אבל מהמעט שאני מכיר הם יותר חייבו מים אחרונים עדיין.

התוספות בברכות כתבו שמי שנוהג לשטוף ידים אחרי האוכל חייב מבים אחרונים.

חוצמזה שמרן פוסק שחובה.

 

אפשר לעיין בפניני הלכה שראיתי שהוא מביא גם את הדעה המיקילה, אבל ילקו"י אומר שחייב. נקודה.

סעיף א; מים אחרונים חובה

סעיף י; יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים..

הרי הוא לא אמר - יש נוהגים ומנהגם רע.

הוא אמר שיש נוהגים.

מה שאומר - הם חובה, אך יש נוהגים שלא, רק זו לא דעתי, לכן אני אומר "יש נוהגים"

זאת אומרת שאמרתי את דעתי בחלק הראשון ותיארתי מציאות בחלק השני.

זה מה שמרן אומר לנו כן

כי כתוב יש שלא נהגו וגם הם במקרה מסוים (לא זוכר כרגע בעל פה) שכן יטלו,
אני מבין מזה שכשלא המקרה המסוים זה בסדר אם לא נהגו

ספרדים וחסידים יותר מקפידים בזה (בגלל סיבות מהקבלה).

אם הידיים מלוכלכות לדעת כולם צריך מים אחרונים.

כלומר טעם אחר וכבר צריך נטילה ממש.

אלא אם התכוונת ללכלוך כמו שאריות אוכל

המ"ב כותב שאין חובה של מים אחרונים אא"כ הידיים מלוכלכות

מה המניעה לברך בידיים מלאות אוכל?

זה לא מים אמצעיים להפריד בין בשר וחלב וכדומה

"מים אחרונים וכו' הטעם משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים"

אגב זה לא מופיע בבית יוסף ובמגן אברהם/ט"ז עד כמה שאני זוכר.

אם באמת היו פסולות אין שאלה...

השאלה אם המשנ"ב כותב על אכילה דומיא דפסולות. נראה לי שכן.

 

לא יצוייר שאדם שנגע בלחם צריך ליטול ידיים אחרי זה שוב ללחם.

"יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים ואפילו לנוהגים כן אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון"

 

זה מה שכתבתי בהתחלה- מי שידיו מלוכלכות לדעת כולם חייב במים אחרונים.

 

והמ"ב פוסק ככה במה שציטטתי- שהסיבה של מים אחרונים היא משום זוהמת הידיים (או משום מלח סדומית אבל זה לא מצוי בימינו)

כתוב לך במפורש שזה רק באיסטניס איך אתה אומר שזה לכל הדעות?

מי שידיו מלוכלכות וזה מפריע לו- חייב ליטול ידיים.

היום זה רובנו.

זה שרובנו איסטניסים לא אומר שאוכל הוא פסולת.

אגב אני חולק על הקביעה שרובנו איסטניסים לעניין הזה (ולעוד עניינים דוחים מאוד )

אני בסה"כ אומר שמי שבכ"מ מתכוון לשתוף את הידיים אחרי האוכל הוא חייב לעשות את זה לפני ברכת המזון

זה לא כל-כך ודאי לפי מה שהבאת.

אמנם אין לי מושג אם יש מישהו שנוהג ככה היום בפועל...

אם הוא פוסק שחייב זה לא אומר שכולם נוהגים כמותו, לא?

אני כתבתי שאני בספק אם מישהו נוהג שלא ליטול ידיים למים אחרונים והבאת לי ראיה מפוסק אחד שפוסק שחייב? הרי הרוב פוסקים שחייב!

זה עדיין לא אומר שאין מישהו שמקל בעניין.

למרות שקשה לי להאמין שיש, אבל נראה שיש על מה לסמוך

ואחרי מים אחרונים גם אסור דבר..עד אחרי ברכת המזון..
לפי הגה לא צריך מים אחרונים..

0557081737
אפשר בסמס

שו'ע - שש שעות
רמ'א כתב להחמיר לחכות שעה (ולא לעשות כמו תו'ףס' שכתבו שמותר מיד אחרי הסעודה)
מנהג יוצא גרמניה - שלוש שעות ע''פ דברי רש'י ופר'ח
ש'ך ומהרש'ל- וכך נהגו רוב האשכנזים - שש שעות

לגבי האומרים שש שעות
יש מחלוקת האם הכוונה ל6 שלמות, לרוב שעה שישית 5וחצי וקצת או מתחילת שישית - כלומר אחרי 5 שעות
וכל אחד יעשה המנהג אבותיו

אוסיף, שהרב מלמד כותב שראוי בזמנינו שיש שעות מדוייקות לשמור בדיוק 6 שעות, ולא רוב 5..

הקטע שהרב אליהו היה תורני עם חזות חרדית והוא היה רב גם של קומץ התורניים וגם של הלייטים, אז הוא היה צריך לומר את זה ללייטים שהם עשו אותו (בחסות הממלכתיות כמובן...) רב שלהם

ואולי תפסיק עם הציניות ותתחיל לכתוב יותר ממשפט אחד ולא רק שאתה צריך.

"כי מכבדי אכבד... "

אם תכתוב בכבוד על אנשים ומגזרים השונים ממך, אנשים יכבדו את כתיבתך.

לא חרדים ולא דת"לים.
רק עכשיו יצאנו מט' באב די לשנאת חינם

לא נראה לי שהדברים ראויים להתייחסות רצינית.

אבל באופן אירוני אציין שהחרד"לים הכי מפחדים להשתתף בבניין המקדש, אז כנראה שכך הוא לא יבנה מהר

ואני לא מתכוון לחרדים עם תפיסה ציונית אלא לדתיים לאומיים- תורנים

מוזמן באישי אם בא לך

מה מיוחד בזמננו?

על זה לא חשבתי חח

וזה מנהג חלק מיהודי הונגריה

אם אני לא טועה הפמ'ג כותב שש.

או לכל הפחות חמש וחצי.

 

 

מחלוקת - בית המדרש

@אניוהוא יפה על הסיכום

ארחיב קצת יותר על מהות המנהג לחכות:
הגמרא מביאה את העניין לחכות כמנהגו של מר עוקבא המקל יותר מאביו, אבל נראה שלא כל האמוראים הלכו אפילו כמר עוקבא.
שערי דורא מביא בשם רבינו תם, שזה חומרא של מר עוקבא ולכן זה מידת חסידות.
מנהגו של מר עוקבא היה לחכות לסעודה הבאה.
נחלקו הראשונים האם זה לחכות עד הסעודה הבאה, או שפשוט לסיים את הסעודה הזו ולנקות את הפה והידיים (בעלי התוספות).
הרמב"ם פסק לחכות שש, אבל עוד פוסקים (אשכנזים) כתבו לחכות לשעה הבאה או עוד שעה (אם אינני טועה, מדובר במהרי"ל ועוד). לכן, הרמ"א פוסק לחכות שעה ויש נוהגים להחמיר שש. רבינו ירוחם באיסור והיתר שלו (אינני זוכר כעת הפניה מדויקת, אבל מופיע ב"ואכלת ושבעת" של הרב קנוהל מקור מדויק. בדרך אגב, אציין שהספר של הרב קנוהל מומלץ בחום, כתוב בצורה מעולה והוא מציג את דרך פסיקתו והוא חינם בפליי סטור) פוסק לחכות שלוש שעות ומביא זאת בשם רש"י (שלא היה גרמני).
יש מאחרוני אשכנז שהחמירו ופסקו שש, אבל לא כולם ויש עדיין מנהג נרחב אצל הרבה מהאשכנזים של שלוש שעות ואצל ההולנדים שעה.

יצויין ביחס לחומרת האיסור, שמדאורייתא נאסר רק אם בשר בחלב בושלו יחד. ממילא לאכול באותו ארוחה אחד אחרי השני זה כבר דרבנן ולחכות הלאה משם זה עוד גדר. (עם זאת, הט"ז סובר שאין אומרים "תרי דרבנן" [שאם יש שתי גזרות אחד על גבי השני, אז מתירים] בבשר בחלב) אבל בוא נזכור את הפרורציות והלוואי שנחמיר ככה בדיני ממונות לדוגמא.
בנ.ב אעיר שאתמול קיבלתי את הדף קשר של וורט מהירושלמי של הרב אברהם בלס, והוא הביא שם את דעת הירושלמי שחטאי בית שני היו חמורים יותר, כי הם אהבו את הממון והיו שונאין אלו לאלו. לכן, נראה לי שכדאי לנסות להשתפר בתחומים הללו ושנזכה

ויהי רצון שנזכה לבית שלישי במהרה

די סביר שצרפת, ליטא וכד' גם נחשבים כאשכנזים.

או שאתה סתם מנסה לקנטר או להגיע לאיזשהי נקודה מסוימת ולפתוח באיזשהו ויכוח קטנוני?

@בנימין גורלין.
@בנימין גורליין

???

בנימין???

או ע"י שהיא תיצור קשר אישי עם אשתו הרבנית הצדקת.

או שתשלח שליחים דוגמת אבא, אח, בעל.

 

או שתדאג שבעלה יהיה רב ואז היא תזכה לקיים עשה לך רב הכי קרוב שאפשר

מה זה אומר בעצם עשה לך רב?

ללכת לפי מה שהוא אומר?

כי אם ככה זה יכול להיות פשוט בסמס?

 

סמס זה לא נראה לי קשר של עשה לך רב...

לכן אמרתי שעדיף ליצור קשר עם הרבנית כדי לקבל את דעת הרב כי סמסים עם הרב בקשר קרוב זה לא הכי טוב.

 

לגבי שיטת פסיקה וכל זה צריך ללכת אחרי המסורת מבית אבא, אז לא יודע אם אפשר לבחור רב בשלוף (גם לפי שיטת הרב עובדיה בוחרים את הרב שהוא מרן רק)

עשה לך רב זה הרבה יותר מפסיקת הלכה, זה הכוונה לפי התורה שכדאי שתתבסס על הכרות עם השואל.

ההכוונה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בחתונה, עבודה וכו.

אצל בנות מכיוון שלא כדאי שתהיה הכרות עם הרב, כדאי לעשות את זה דרך אדם שלישי- הרבנית, אח, בעל, אבא וכו.

הבנתי נכון את מה שאתה אומר?

תודה(:

היא אישה חשובה ויודעת תורה ובנקודות שמסובך היא שואלת את הרב.

לא לשכוח שאשת חבר - חבר, היא מקבלת כבוד כמו של בעלה (הלכתית).

רק הוספתי לשבח את הרבניות שחוץ מזה שהן חכמות גם מוסרות נפש על הלימוד תורה של בעליהן...

 

אוסיף ואעיר עוד דיוק שבדברים כמו עבודה וכל זה, כל עוד שזה לא נוגע להלכה, לא בטוח שיש חיוב בעשה לך רב. זה פשוט אדם חכם עם עצות טובות. אני אישית בעד, אבל זה לא מחייב כמו בשאר העניינים.

יותר התכוונתי לדוג' בדברים שמעבר להלכות שצריך לקיים ומנהגים וכדומה, שאלות על מקומות עבודה מבחינת צניעות, או עבודת השם ועבודת המידות וכאלה, הרב מדריך.

בשאר הדברים זה יכול להיות גם טוב, אבל זה לא מחייב.

 

בקיצור, הבנת נכון

מקווה שהובן היטב ושתהיה עצה טובה

חסר תלמידות לרבנים

מה הראיה אני לא מבין.

אצלנו בישיבה, ובכלל מרבנים אחרים שלי, שמעתי הרבה: "רב שמקבל נשים או שהוא רשע גדול או שהוא צדיק גדול".

זה שאנשים עושים את זה לא אומר שזה בסדר ולא שהם צדיקים. וכמה בדורנו כבר דמיין עלייהו כקאקיי חיוורי?

שבת תלמד מאשת הרב...

עיניים וכו'. זה שהוא רב לא אומר שמותר לו אלא אם הוא פוסק או דיין וגם זה בעניינים מסויימים.

דבר שני, גם אם תלך אליבא דהשיטות המקילות בראשונים בדיון הזה, עדיף ללכת על בטוח בדור שלנו.

דבר שלישי, לא אני אמרתי את המשפט הזה, ושמעתי אותו מהמון רבנים.

 

רבנים במדרשות וכו' עוד המצב בסדר (לא יודע מה דעתי בנידון), כי אפשרי להמנע מקשר אישי.

אבל פה מדובר ב"עשה לך רב" שזה ודאי קשר אישי ובו יש פי אלף בעיה ואף אחד לא יגיד לך ללכת אחרי הדעות המקלות במקרה כזה.

זה עיקר ההבדל

תשעה באב הוא יום שמתאבלים בו, לכן יש מנהגי אבלות (שחלקם אין ביו"כ)

יום כיפור צריך לענות את הנפש לא להתאבל, וצריך לשבות כי הוא כמו שאר ימים טובים שמהתורה.

 

לגבי חולה, כמו שכתבו- יו"כ מהתורה לכן מחמירים בו יותר.

תסתכלי בשיחה הזאת

היינו כחולמים - צעירים מעל עשרים

ח

 

וכנראה שזה החיסרון הגדול יותר, שהתרגלנו לחיות בלי יד, רגל, לב...

והרב עונה לו: 

אני מבין שלא ביקרת בבתי"ח? במחלקות לתשושי נפש? 

 

יש שם סדרת שעורים מעניינת על ביהמק"ש

 

זה לתשעה באב

 

הר הבית ברור רוחני

 

 

נחמיה, נפש חיה, בוערת לא"י, משתדלת יותר, אנונימי. זה מי שאני זוכרת.

אולי תמצאי אצלהם בכרטיס אישי.

אני לא מצאתי סורי

זה?
איך מתחברים לעצב על ביהמ"ק? לרצון שיבנה? - נוער וגיל ההתבגרות

ביאור:בבלי כתובות דף פה – ויקיטקסט

 

בגדול,

המשמעות המילולית של המושג הוא

קים = עומד, במשמעות של קיים.

לי = פשוטו כמשמעו.

בגוויה = בתוכו, במשמעות של בעצמו (גו = תוך, ויה = סיומת זכר בגוף שלישי).

 

במקור הנ"ל מוזכר דיון שבכמה נקודות היו בו עדים בודדים, שאין להם דין עדות מהתורה.

והדיין, במקרה הזה רבא, אמר שמספיק לו העד הבודד (אשתו, בת רב חסדא) כי הוא בדוק לו שהוא אמין ודבריו נכונים. "קים לי בגווה" (גווה, לשון נקבה. גוויה, לשון זכר)

ובמקרה השני, אמר שלא מספיק לו העד הבודד (רב פפא, והסיבה ע"פ המפרשים, כי רב פפא היה קרוב באותו עניין ולא שח"ו חשד ברב פפא), ולכן הוא לא קיבל את עדותו שהייתה עדות יחיד. "לא קים לי בגוויה".

 

בגדול, זה אומר שהאדם שאתה אומר עליו את המושג הזה הוא "בדוק לך" (המושג המקביל בחלק מהמקורות), ואפשר לסמוך על דבריו אפילו לעניינים של דינים למרות שהוא עד אחד. מה הגדרים לעד שהוא בדוק? לא יודע, לא למדתי עדיין

קים לי, אומרים על דבר ברור שהדיין דן על פיו כשאין עדות ברורה.

במקרה הנ"ל הגיעו שתי נשים לדיין כשהאחת טוענת שהשניה חייבת לה כסף.

הדיין בא לקיים את הדין הפשוט שהוא: תישבע האשה שעליה נטען שהיא חייבת שבועת היסט ותיפתר.

אז הגיעה אשתו של הדיין וטענה שאותה אשה לא נאמנה והדיין פעל על פיה וביטל את השבועה בשביל שלא יצא שם שמיים לבטלה, בשבועה.

על פי "קים לי" לא מוציאים ממון אך כן פוטרים משבועה.

זאת אומרת שדין הקים לי נמוך מעדות ורבא לא קיבל את אשתו כעדה אלא כנאמנה עליו.

זה מסביר גם את עניין רב פפא. רבא לא הכיר אותו מספיק בשביל לומר קים לי אך כעד הוא כמובן נאמן, אך זו לא הייתה עדות.

לי זה זכור כמושג מהמשפט העברי שאומר, אם יש מצב שיש כמה דרכים לפסוק או כמה גישות לדון בהם,
הנתבע יכול לומר "קים לי" לגבי הגישה אותה הוא מעדיף.

לדוג': במזונות יש כמה דרכים לפסוק,
אז הבעל יכול לומר לבי"ד "קים לי" (תדונו לפי הגישה המקלה איתי) ובית הדין ילך לפיה.
אני ממציאה?

מה שהבאנו קודם זה דין הגמרא.

מה שהתכוונת זה כאשר מגיעים לדיון שסביבו יש מחלוקת שלא הוכרעה.

לפי דעה אחת הנתבע יוצא זכאי ולפי דעה שניה להפך. בגלל שלא הוכרע יכול הנתבע לטעון 'קים לי' ויצא זכאי.
למה?
כי התובע לא יוכל לומר גם כן קים מכיוון ש'המוציא מחבירו עליו הראיה '.

נכשלת.

מי זה ראקים

שבשביל להכיר אותו צריך להבין במידה די מכובדת בנושא הגנגסטה ראפ. מאוד חינוכי.
בטח אתה יודע גם מי זה שוג נייט

ומה הקשר לשוג נייט חח

הקשר שאחד שמפונפן מאוד בתורה לא צריך לדעת דברים כאלו.

וּלְדָבְקָה בוֹ"
קשו"ע סימן כ"ט סעיף י':
טבע האדם להיות נמשך במעשיו אחר רעיו וחבריו ואנשי מקומו. לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים. לישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, *כדי שלא ילמוד ממעשיהם*. אמר שלמה המלך ע"ה הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו'. ואם הוא דר בעיר שמנהיגיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך משם לדור בעיר שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים.

תזהר אם אתה רוצה לערוך או משהו שלא ימחקו את זה ישירות

הולך להסתובב איתם ולשבת איתם על בקבוק בירה או שומע את המוזיקה שלהם.

 

וגם אם זה היה נכון, וזה לא, אני בטוח שזה פחות גרוע מלהתעסק בנשים

"הולך את חכמים חכם, למה הוא דומה? לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים, אף על פי *שלא לקח ולא נתן* – ריח טוב לקח ויצא. כך כל מי שהוא מהלך עם הצדיקים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים.
לכך נאמר: וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ".
(פרקי דר' אליעזר פרק כה)

אני מציע לך לעקור את הנשים מהראש שלך הרבה לפני שאתה אומר לאחרים לא ללמוד דברים על העולם.

וצא ולמד הבנת הנקרא, הבאת פה ראיה מהחכמים, לא מהצד השני.

כי אין לך מה להגיד.
הראיה הובאה מדברי הרב אליעזר מלמד בהסבר על השפעות החברה.
למיטב ידיעתי פניני הלכה הוא ספר הלכתי לדורנו אנו.

אך אל תדאג גם לזה יש תשובה.
הצד השני מובא בסוף אם לא שמת לב.
"לכך נאמר: וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ".
דבר והיפוכו.

אתה מוכיח אותי על מה שהוכיחו אותך עליו?

ועוד כשלי אין שום נגיעה לעניין 

#רק_שם_את_זה_פה

בתור משמרת הצניעות של הפורום - בית המדרש

 

בכל אופן, אל תדאג לי, אני יודע מספיק דברים שהם לא תורה ואין להם שום סתירה לתורה.

ישר כח על התוכחה, עלה והצלח והוצא את הנשים הגויות ממחשבתך!

את ההבלים מראשך

מי זו

אתה מחבר בין קים לי לקים לי בגוויה בכוונה?

הם שני דברים שונים עד כמה שאני כרגע יכול לחשוב.

אחד שייך לטענת המתדיינים והשני לדיין עצמו.

 

כמובן שלא מדובר על עניין עדות, לא מכריעים ע"פ עד אחד בדין אלא אם יש עניין מסויים שיש לדיין בו יכולת להכריע ע"פ אומדנא (לא זוכר כרגע דוגמא, אבל יש מקרים בודדים כאלה כמו הרוצח (הסדרתי) ללא עדים בסנהדרין והחדר מוות שלו חח)

 

לגבי רב פפא זה לא שייך לעניין עדות כי בכל מקרה הוא היה יחיד.

הכוונה שאפילו לומר שהוא "יחיד נאמן", רבא לא יכל מכמה סיבות (הדעה שהוא היה קרוב הובאה מהתוספות)