פורום בית המדרש (עמוד 142)

אסור אפילו ישנים מכובסים.
ספרדי? אסור לברך לפי המחבר שהחינו גם בשבתות שבשלושת השבועות, ק"ו לא בר"ח אב(ההיתר לברך בשבת הוא בספירת העומר או לאשכנזים גם בשלושת השבועות, לפי המחבר אין חילוק בין שבת לחול)

אתייחס יותר לרעיונות הכלליים, מאשר למקרים פרטיים.

 

 

פנחס קנא את קנאת ה', רק לשם ה'. לכן זכה לברית שלום.

 

אליהו, מתוך מה שלמדתי בעבר, ראיתי שתי ביקורות שונות שנאמרו עליו:

1) הוא לא קנא רק את קנאת ה', אלא גם את קנאתו שלו. (אמנם גם קנאתו שלו היתה קנאה כשרה-אבל לא קנאה קדושה)

דבר זה בא לידי ביטוי במדרש המפורסם-מזבחותיי שמא מזבחותיך וכו'...ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה.

אמנם באמת כל מי שהוא הרג, הוא הרג בהיתר, אבל היה צד במעשה שלו, שלא כיוון בו לשם ה'.

2) אליהו חס על כבודו של ה', אבל לא חס על כבודו של עמ"י, שהוא ג"כ כבודו של ה'. יש מדרש במכילתא לפרשת בא:

"שלושה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן; ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן; ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב.
ירמיהו תבע כבוד האב וכבוד הבן, שנאמר "נחנו פשענו ומרינו - אתה לא סלחת". לכך נכפלה נבואתו, שנאמר "ועוד נוסף עליהם דברים".
אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר "קנא קינאתי לה' אלוהי צבאות". ומה נאמר? "ויאמר לך שוב מדרכך מדברה דמשק... ואת יהא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך". שאין תלמוד לומר "לנביא תחתיך", אלא: שאי אפשי בנבואתך.
יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב.... "

בכונה הדגשתי גם את הקטע על ירמיהו כדי להראות מה כן צריך להיות, שלא עשה אליהו. אליהו קנא לה', אבל לא ביקש לכפר על בני ישראל. אליהו לא ביקש לתקן את המצב, אלא רק לקנא. אדם כזה לא יכול להשאר מנהיג-כי אין לו עניין בשיפור המצב, רק בבירור האמת והשקר, דבר חשוב אמנם, אבל זאת לא דרך של הנהגה. פנחס לעומת זאת קינא לכפר על בני ישראל, זאת אומרת שבמקביל לקנאה, הוא שאף לתקן את העם. לכן הוא זכה לברית שלום וכהונת עולם-אדם כזה יכול להיות הכוהן הגדול, שמכפר על חטאי העם, ובד בבד-חי כולו בקודש, והחטא זר לו. אליהו לעומתו נקרא לראות שיש לעם ישראל תקנה, יש את מי להנהיג, ולא צריך רק לקנא. אליהו מגיע לראות איך הברית ממשיכה חרף התקופות של הע"ז.

 

נקמה לענ"ד היא עשיית דין עבור כבוד עצמו. לעומת קנאות-שעושה דין, לאו דוקא לעצמו (יתכן גם שעושה דין עבור עצמו, אבל המניע הוא הדין ולא הדיין). לפי זה נראה לי לחלק גם נקמה וגם קנאות ל3 סוגים:

1)כאשר הדין דין אמת (לא רק באופן איכותי, אלא גם באופן כמותי. למשל להרוג גדול מבחינה כמותית לחטאים קטנים, אבל מבחינה איכותית-זה חטא וזה עונש.) וכבודו של הדיין (בנקמה), או של זה שלכבודו אתה מקנא חשוב מספיק כדי להרוג עבורו.

2) כאשר הדין דין אמת, וכבודו של הדיין אינו חשוב מספיק-מן הראוי לסלוח, והנקמה/קנאה אינה ראויה, אבל אם נקם/קנא-אין פגם. (ואם מדובר ביהודי אז אסור ליקום, בגלל מצוות ה'.)

3) כאשר הדין שקר-הקנאה/נקמה פסולה.

ועל כבוד ה', ודאי שראוי לקנא, וכן ליקום את נקמת עם ישראל, שהיא גם נקמת ה'.

 

 

לגבי השאלה האחרונה אומרים שה' רצה לזכות את פנחס. אני משער שלא לכזאת תשובה התכוונת, אבל אני חושש ללכלך על משה רבינו מתוך סברתי הדלה והעניה. 

לגבות את עצמך. להחזיק ביכולת לשחזר את העולם כולו מחדש.

אפילו אם נניח לזאת,

לא ישאר לבן אדם הכוח המניע לעבודת ה'. ואלה חיים קשים כשאול.

ועל ידי שמחה.

הצורך הוא להיזהר מלהיכנס לאותו דדלוק שוב - או ללמוד להתעלם ממנו.

אפשר לנעול את שתי ההודעות המסתעפות. ההודעה הראשונה עניינית ואודה אם תישאר ותפתח דיון.

במקום נטיה *בוערת* לגבות את עצמך,

יכול לבוא רצון כנה לעבודת ה'.

 

בשלב הראשון, כשמוותרים על המדרגה הראשונה, הקטנה יותר, אז יש רגע של "ואקום" ואובדן של תכונות רצויות.

אבל אח"כ, בעז"ה, לומדים לבנות מחדש את המדרגה הנוספת.

ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.

 

 

 

מהי תפילה? שאלה רחבה מדי.

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=21059&cat_id=4301

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=8145&cat_id=3946

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=61408&cat_id=4132

במשפט אחד לא מדוייק - תפילה מבטאת את הרצון הפנימי של הנשמה. 

"תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה" - היא דורשת ממנו ללמוד מהם רצונותינו הפנימיים.

(ולכן לא פשוט שאפשר להתפלל תפילה אישית, ולא רק את התפילה שחז"ל תקנו)

(מבוסס ברמה מסוימת על קטע ב"עולת ראיה", "הדרכת התפילה וחלקיה")

יש כמה חלקים עיקריים בתפילה. ונראה לי שאפשר לסכם אותם בשלושת צורות התפילה המוזכרות לגבי האבות:

עמידה, שיחה פגיעה.

החלק הראשון-זה החלק שבו האדם מסדר בראשו את העולם מול בורא עולם. לכן התפילה מכילה שבחים רבים, כי האדם צריך לראות איך כל העולם מונהג בידי הבורא, חלק זה הוא בעצם עמידה לפני הבורא-שאדם מכניס למודעות שלו את אלוקים. סמיכת גאולה לתפילה-יצירת סמיכות בין הנהגת אלוקים את העולם לתפילה.

החלק השני-האדם מספר לאלוקים על צרכיו ומבקש ממנו עזרה. כנגד חלק זה בתפילה מכוונות כל הבקשות שלנו, אנחנו מנסים לעורר את ה' שיתן לנו גם את מה שלא מגיע לנו, בזכות זה ש X (יש כל מיני סיבות אפשריות, חסד, רחמים, ברית, זכות, זכות אבות, למען ה', וכן אפשר להרבות כנגד פרטים שונים בעולם) ובזכות שביקשנו יפה. כאן באה לידי ביטוי השיחה שבתפילה-"לפני ה' ישפוך שיחו". (בעצם בגלל שמדובר פה במשהו שלא מגיע לנו, אבל יש לנו נימוק טוב למה לזכות בו, אז כדי לזכות בזה, אנחנו צריכים ללכת לאלוקים ולהציע בפניו את בקשותינו.)

החלק השלישי-האדם מתעורר לקשר אישי לה' ולקרבה גדולה לה', האדם זוכה להתעלות מעל מצבו הרגיל ו"לפגוע"-לפגוש בה'. (דומה קצת לנבואה.) דבר זה בא לידי ביטוי באופי הכללי של התפילה, ובביטויים פרטיים של השראת שכינה. למשל העובדה שצריך עשרה אנשים.

 

לסיכום- בתפילה על אדם לראות איך העולם כולו מונהג ע"י הבורא, לבקש ממנו את צרכיו, ולהתעלות בתוך עצמו באופן דומה להתעלותו של הנביא.

 

2 מטרות עיקריות קיימות בתפילה:

א. לרומם את כח הרצון והדמיון שלנו, לרצון יותר אלוקי.

ב. להוציא מהאדם שלמויות מן הכח אל הפועל.

 

[וממילא כאשר אדם נהפך לאדם טוב יותר, הוא ראוי לקבל את מבוקשו. ולא התפיסה הרווחת ש- "שבחתי את הקב'ה עכשיו, הוא ימלא את מבוקשי".. אלא יש כאן תהליך שפועל ע"פ חוקיות מסויימת: האדם מתפלל מתוך מודעות של שאיפה להשתנות,לתקן,להתקדם, להידמות לאלוקים, לאבות - מתוך זה האדם משתנה- בעקבות כך הינו ראוי למילוי בקשות- החוק שחוקק הקב"ה, שכאשר אדם משתנה מוסרית הינו ראוי למילוי הבקשות,  "פועל"]

 

כיצד התפילה "פועלת" ע"פ הנ"ל?

א. התפילה פועלת על הצד הרגשי שבאדם [בניגוד לתורה שפועלת על הצד השכלי]. כאשר אדם במהלך התפילה מרומם את הרצונות שלו לרצונות אלוקיים, ומבקש דברים כג' ותבנה ירושלים, השיבה שופטינו, את צמח דוד עבדך וכו' הרצון שלו עם הזמן הופך להיות רצון שרוצה דברים מעין אלה..

 

ב. הקב"ה חקק חוק בעולמו- כאשר האדם מתפלל, תפילתו תועיל. מכיון שישנה תועלת מוסרית היוצאת מן התפילה.

מהי התועלת?

 

עצם זה שאדם ניגש לתפילה במודעות של "אני תלוי ב-" "הרפואה- לא תלויה ברופא אלא בבורא עולם" "הפרנסה לא תלויה בי אלא ברבש"ע] וכו'.. זה מזיז באדם משהו. ויותר מזה- כאשר אדם יודע שהוא תלוי בהקב"ה- ממילא הוא מבין שכדי לקבל את מבוקשו, הוא צריך להיות אדם טוב יותר, האדם מנסה בעקבות כך להיות אדם טוב יותר- יצאה תכלית מוסרית. יצאה תכלית מוסרית- האדם ראוי לקבל טובה.

 

אם לא הייתה יוצאת תכלית מוסרית מן התפילה, האדם היה משתמש בטובה שקיבל בצורה לא נכונה, מכיון שלא היו לו את הכלים להכיל את השפע האלוקי.

 

קצת הרחבה למי שמעוניין:

 

"..והנה ההבדל בין פעולת התורה לפעולת התפילה על האדם, שהתורה מרוממת את שכל האדם וממילא מזדקק הגוף. אבל התפילה בעיקרא, תעודתה לרומם את הכח המדמה שהוא כח הגוף, והוא מכוון מאד לרומם רצון הגוף לדברים נשגבים וקדושים.."

(עין איה ברכות פ"א, לט)

 

" "תניא אבא בנימין אומר אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שנאמר לשמע אל הרינה ואל התפילה."

 

יסוד הדברים, כי הנה תכלית התפילה הם שני דברים, שלעומתם נחלקו חלקי התפילה, שהם רינה ותפילה, דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו. "ותפילת ישרים רצונו"י, "ואת שועתם ישמע ויושיעם" . והשנית, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיונו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנועם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות, ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבנ"א וביותר לדבקים בדרכיו.

 

והנה ראוי שיהי' חקוק בלב, שגם חלק התפילה של בקשה, היא ג"כ נמצאת בעולם, כדי שעי"ז יבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמיתי, הנמשך מהכרת כבוד ד' ית'. שע"י מה שהתפילה מועלת, וע"י מה שכל שהאדם קרוב יותר לשלמותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו, ודבריו יעשו רושם לגזר אומר ויקם לו .

דבר זה מביא את המין האנושי אל קרבת אלקים, וע"כ המציא השי"ת חק זה בעולמו כדי להכשיר את האדם לשלמותו. והמשכיל יבין בזה שורש מציאות התפילה, באין צורך לחשבונות הרבים של הפילוסופים.

 

ע"כ יש בתנאי חלק הבקשה, שתהי' תמיד משועבדת לחלק היותר עליון של התפילה, שהיא מצד הודעת כבודו ית'. 

והנה מציאות בתי כנסיות וקדושתן בתור מקדש מעט, היא מפני שהם הבתים שעל ידם יפורסם מציאות השי"ת וכבודו. ע"כ ראוי להראות שגם חלק הבקשה משועבד ונמצא בשביל זה התכלית, כדי להנצל משיבוש הדעת של שינוי רצון חלילה לאדון כל ית'. ע"כ אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שהוא מקום רינה, שיסוד תפילת ביהכ"נ הוא מיוסד על החלק המעולה השכלי, שהוא הכרת גדולתו ית' וקרבתו. והנה באלה שני החלקים הכוללים של התפילה, נכללו שלשה חלקים לפי האמת. דהיינו, תכלית מילוי הבקשה של צורך האדם, הוא החלק התחתון של התפילה. החלק היותר עליון מזה, הוא להכשיר את האדם להתענג על ד'. והחלק היותר עליון ונשגב, הוא להודיע גדולתו ית' בעולם. וע"ז נתקנו שלשה חלקי התפילה, של ג' ראשונות וג' אחרונות ואמצעיות. הג' ראשונות להכשר מעלת האדם, ומזה יהי' האדם נכון לבקשה בלא שיבוש דעת. והג' אחרונות תכליתם להכרת גדולתו ית' ע"י התפילה ופעולותי' בעולם, ע"כ אלה הב' ענינים הרוחנים אינם מקבלים חלוקה', כי יסודם דבר שכלי שאינו מורכב כלל בחומר מפאת תכליתם. ע"כ חשובים הם כ"א הג"ר וג' אחרונות. מה שא"כ האמצעיות, שהן לתכלית חמרי בהם יש חילוק מדרגות לפי הצרכים." (שם פס' מח')

 

"כל המתפלל אחורי ביהכ"נ נקרא רשע, אמר אביי ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא אבל מהדר אפי' לבי כנישתא ל"ל בה. ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה, מאד צריך שישתף נפשי' בהרי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחיי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'. ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנשיתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו הוא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור.אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה. ובמ"א רמזנו אחורי ביהכ"נ, כי הביהכ"נ יש לה ב' תכליות. האחת הוא לגדל ולרומם שם השי"ת, ובאמת עיקר תכלית מציאות התפילה נברא לזה, כדי שיכירו הבריות יד ד', ויראו מלפניו וילכו בדרכיו לטוב להם. והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש. והנה לו לא היה בא מתפילה התועלת המוסרי כ"א השגת המבוקש לבדו, ודאי הי, קשה, מה תכלית וטעם יש במציאות התפילה, הלא השי"ת לא יתכן שינוי רצון לפניו, ולמה לו לתפילתינו. אבל כיון שיש בתפילה תכלית מוסרי, כי ע"י ההכרה שהכל מידו ית', יוטב מצב המוסרי ותתרבה הצדקה והמשרים, כבר נמצא תועלת גדולה במציאות התפילה. והנה התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של ביהכ"נ וצד העקרי של מציאותו, והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי ביהכ"נ. ע"כ כל המתפלל רק אחורי ביהכ"נ, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה, כי ע"כ מסיר אזנו משמע תורה ולהיטיב דרכיו, תפילתו תועבה. כי תפילה, אם לא יוצמח ממנה הטבה אל המעשים, הרי הוא כחירוף וגידוף, כאילו יש שינוי רצון למעלה ח"ו, ע"כ רק תפילת ישרים רצונו , כי בכל תפילתם הם שואבים התכונה הפנימית של התרוממות הנפש, שהוא תכליתה ופריה של התפילה. (שם, נו)

 

"אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ההנהגה האלהית העמידה כל הענינים הנמצאים, החמריים והרוחניים ופעולותיהם, הכל בחכמה נפלאה, באופן משיג תכליתן, שהוא להיות מחזק את התכלית המוסרי שהוא פריו של המציאות. והנה חקק השי"ת שתועיל תפילה, מפני התכלית המוסרי היוצא מהתפילה, לרומם את הנפש ולסור מרע. וכן חקק שברכה תהי' דבר המועיל, כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלו' ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה. ע"כ לא תהי' ברכת הדיוט קלה בעיניך, שאין הברכה מועלת רק מצד ערכו הפרטי של המברך, כ"א חק כללי הוא מצד שלמות כלל המציאות, ביחושו המוסרי. אמנם מובן הדבר בהיות שהצורך הביא לחק כלל זה במציאות, יהי' ודאי יתרון פרטי בין האישים, ואין להעריך ערך ברכת הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק." (שם סח)

 

 

יש צד כזה ויש צד של האדם שצריך פאר, דיאלקטיקה.

אני ארחיב בהמשך היום.

שמלוּוה בהכרה ש"אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" וממילא

ניגשים לדברים המרחיבים דעתו של אדם מתוך הגישה הזו -

אז זו פשטות מעולה לדעתי.

 

(מסופר על רבינו תם שהיה מציב לפניו ערימה של זהובים כדי שדעתו

תתרחב מעצם המראה ויוכל ללמוד תורה מתוך רחבות הדעת)

חיפשתי אתמול שיחת נפש בדיוק בשעה הזאת...

 

 

את יודעת שאין לי עדיין הבנה ברורה בנושא הזה.

אבל יש לי קצה של חוט -

כמו בכל תכונה, צריך איזון. 

צד אחד זה הפשטנות, הרדידות, השטחיות. תכונות שנובעות מעצלנות (שנובעת מפחד).

הצד השני הוא המסובכות, שמעורבת בו גאווה (שמקורה בדמיון). היומרה לעבוד את ה' בצורה אינטנסיבית מאוד שלא מתאימה לשלב שלי כרגע.

צריך לקחת משתי הקצוות את נקודת האמת והטוב הפנימית שלהם (רצון כנה לגודל/זהירות ויציבות), להשאיר מאחורה את הסייגים המבולבלים, ולהיות איפה שהוא באמצע על הרצף.

אבל זה מאוד אינדוודואלי. איך יודעים מה מתאים לי?

איפה שאני עובדת את ה' בשמחה. איפה שהמאמץ מוליד בי כוחות חיים ומגדל אותי בטוב.

ופה נכנס האופי והייחוד של כל אחד - לכל אחד טוב במקום אחר על הרצף.

תמיד יהיו אנשים פשוטים יותר, ואנשים מורכבים יותר.

יותר מזה - יהיו לך תקופות יותר פשוטות, ותקופות יותר מורכבות.

 

גם בפשטות וגם במורכבות יש אמת גדולה, ולכן כדאי לאחוז בשתי הקצוות (וזה אפשרי!).

 

 

(אני חושבת שהשאיפה צריכה להיות לגודל - להכרת אמת גדולה יותר, לחיים עמוקים יותר.

כלומר, השאיפה היא למורכבות.

והיא טבעית מאוד לכולנו, גם לפשוטים ביותר.

אבל הפשטות היא "בסיס אם" שנותנת כח וחיים. אסור לשכוח אותה, אחרת לא גדלים באמת - אלא מדמיינים את זה.

אי אפשר לדלג על כוחות חיים בסיסיים ופשוטים בדרך להכרת אמת. זו אולי אמת מתוחכמת מאוד, אבל הגאונות היא בפשטות... החוקים האלוקיים חלים בכל ועל הכל, גם על הצדדים ה"אנושיים" שלנו. האינסוף צריך להופיע גם בהם)

 

(וגם למעשה - אדם לא יכול לחיות אמת אם לא טוב לו. הוא פשוט נשבר וזורק הכל. "אין מנחמים את האדם כאשר מתו מונח לפניו", "אין תופסים אדם בשעת צערו". כדאי לזכור את זה לפני שמתאבדים על איזה סיבוך)

 

 

אנשים שמנופפים במורכבות שלהם - הם לא מורכבים באמת.

 

 

גם הבירור הזה, שבין מורכבות לפשטות, בין חכם לתם, בין אמת לחיים,

נובע משאיפה לגודל,

משאיפה למורכבות.

נסיון להכיל שני צדדים קוטביים בתוכי בהרמוניה.

 

וכמו בכל בירור אמוני-נפשי,

גם פה צריך לחוות את שני הקצוות כדי להכיר בהם, ולתת להם את המקום המדוייק להם אצלך/י בנפש פנימה.

 

 

צריך ללמוד נתיב האמת למהר"ל, וב"עלי שור" יש פרק על "חיים".

(וגם הרב אלי בזק, הענג והשמחה, ומעשה מחכם ותם. לקינוח לחזור על כל הרב צוקרמן)

אבל קודם כל צריך פשוט לחיות.

כמה נכון..

 

להיות אדם שמסוגל להכיל שני קטבים, זו אכן מעלה שראוי לשאוף אליה. זו מורכבות שיש לה מקום.

 

אבל אם אדם ניגש לדבר מסוים, והוא ישר מתחיל עם המבט המסובך שלו, האין זו גריעותא?

האין זו סיטואציה שבה לא ראוי לתת ביטוי לאותה מורכבות שבנפשו? (תרתי משמע)

 

 

כנראה הוא חורג מהאיזון שלו וחי בצורה שאינה נכונה לו.
לאנשים אחרים אולי זה נכון.
(אדם צריך לדעת את מקומו. גם אם זה כואב להבין שאתה לא כל כך גדול כמו שחשבת או רצית)

שבוע טוב!

יש אנשים פשוטים ויש אנשים שאיך לומר, קצת מורכבים...

 

אז >> האם אדם "מסובך" צריך לשאוף לאיזושהי פשטות בחיים?

 

בקיצור, בכיוון של אוסנת.. (שבאופן מפליא ביותר, ישר הבינה את כוונתי.)

אם אדם נמצא במצב שבו ישנה התנגשות בין עבודת ה' לבין דברים אחרים, כגון רצון, חלום, תחושה, וכל תופעה אחרת, הרי שיציבותה של עבודת ה' אצלו נמצאת בניסיון, ואם הוא עבד את ה', ולא התפתה אחרי הדבר האחר שהיה לפניו-הוא עמד בניסיון.

 

אם אדם היה בניסיון שבו היתה התנגשות בין עבודת ה' לבין משהו שערער את אמונתו, והוא המשיך להאמין-הוא עמד בניסיון.

מה שכן, בענין הזה יש להזהר מאוד, שהאמונה לא תהיה נגד השכל, שזה גם לא בריא, גם לא יציב וגם יש בזה חילול ה' גדול.

לכן אם אדם מרגיש שהאמונה שלו מעורערת, עליו ללכת ולברר מיד מהי האמת. אמנם, אם האמונה שלו יציבה, והוא מודע לזה שאכן כל הדת היהודית נכונה, ורק פרט צדדי לא מסתדר לו, דהיינו שהוא לא מבין איך זה עובד, אבל הוא מודע לזה שזה נכון, זה הרבה פחות נורא, ולפעמים גם אפשר להתעלם מדבר כזה. (כגון בשאלת הידיעה והבחירה, שגם הידיעה וגם הבחירה התבססו כבר בשכל, והשאלה היא רק איך זה מסתדר אחד עם השני, שזה הרבה פחות קריטי.)

 

לא תמיד יודעים שעמדנו בניסיון, כמו שלא כל דבר טוב או רע שאנחנו עושים אנחנו שמים לב. ותמיד אפשר לתקן ע"י חזרה בתשובה.

האם ה' נותן רק ניסיונות באמונה?

איך אדם יכול לתקן אם הוא לא יודע אם הוא עמד בניסיון?

 

תודה..

לאו דוקא באמונה.

 

למשל יוסף הצדיק, נתנסה האם ישכב עם אשת פוטיפר, למרות שודאי יוסף ישאר איש מאמין. השאלה אם הוא מספיק חזק בנפשו כדי להתגבר על יצרו ולהכניעו.

אברהם אבינו נתנסה האם הוא מוכן להקריב את בנו במצוות ה'.

דוד המלך נתנסה האם יקח את בת שבע. (ונכשל)

 

אדם יכול לתקן אם הוא יתבונן במעשיו ויבדוק מה הוא עשה, והאם כל מה שעשה היה טוב, ואולי יכל להיות יותר טוב, וינסה להיות כמה שיותר טוב שהוא יכול, וכל פעם שהוא רואה שיש משהו שהוא עשה לא כמו שצריך ינסה לתקן ולהשתפר בזה.

 

אם הוא שם לב שהוא כעס על אנשים, ינסה לעבוד על הכעס שלו, להיות רגוע יותר, ולשלוט בכעס שלא יתפרץ. אם הוא לא מכוון כשהוא מברך על האוכל, ישתדל להתאזר בסבלנות, להתרכז בטובה שה' נתן לו באוכל (הן מבחינת התועלת הגופנית, והן ההנאה הנפשית), ויברך את ה' על זה. אם אדם שם לב שלא כ"כ אכפת לו מרכוש חבירו, ולפעמים הוא משתמש בדברים שאינם שלו, עליו לשים לב יותר שלא לקחת דברים שאינם שייכים לו.

 

ממליץ על לימוד מסילת ישרים.

סליחה אם חזרתי על עצמי.

רק מחשבות...

 

ונשיקה 

 

 

מה זה "נסיון"?

להבנתי - אתגר. 

ככל שאדם הוא יותר פנימי, כל אתגר יביא אותו לבירור אמוני עמוק יותר.

להמשיך להאמין כמו שהוא האמין קודם לאתגר - זה קטנות.

האתגר חייב לפתח בו הכרה עמוקה יותר.

וכן, לרוב ההכרה הזאת מגיעה בדרך של קושי, בלבול, נפילה. 

כלומר: גם אם לרגע נראה כי האמונה נפגעה, והחיבור כבר לא מחובר כמקודם - זה אך רגע במהלך של חיים...

לפעמים, וככל שהנסיונות/אתגרים גדולים ומורכבים יותר, הם לוקחים יותר זמן, וקשה יותר להבין מה קורה לי, וגם מעטים יותר האנשים שיכולים לכוון אותי בדרך ולהסביר...

בקיצור, אני חושבת שכל אתגר וכל נסיון מוביל כל אדם למקום טוב יותר. גם אם המשברים בדרך לוקחים אותו הרחק אחורה.

אף אחד לא באמת רוצה להיות מנותק ממקור החיים שלו, ואם זה קורה - אלה רק קליפות שצריכות להתברר.

ולפעמים התהליך ארוך.

 

אדם צריך להיות גדוש באמפתיה לעצמו.

להסתכל אחורה על חייו ולהבין איך הוא כולו טוב, כולו מונע מטוב ושואף לטוב,

גם אם המעשים נראים אחרת.

הרי אף אחד לא רוצה לעשות רע.

אדם צריך להבין איפה הוא היה בכל הבחירות שהוא עשה, כדי לבחור טוב יותר בהמשך.

 

(סתם מחשבות. את מדברת על משהו ספציפי שאני לא יודעת מהו)

 

מתגעגעת.

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2804

אוסנת- ישמצב אני ינצל ת'הזמנה בקרוב..

 

"כינוי נדר"- ממש תודה. למדנו כמה מהדברים שמופיעים במאמר במחשבת ותנ"ך, מכאן פחות או יותר באו השאלות שלי.. אם מדברים על עמידה בניסיון- אז מה זה ניסיון? איך עומדים בו? איך יודעים שעומדים בו וכו'..

ניסיון להבנתי הינו אתגר שהקב"ה מביא לאדם, ע"מ להוציא ממנו כוחות טובים שגנוזים בו מן הכח אל הפועל.

לרומם את האדם, ולהגביה אותו.

"נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהילים)

הקב"ה מביא ניסיונות לאדם על מנת לנוסס אותו, לעשות אותו אדם טוב יותר..

 

[למשל: מטרת הניסיון- לגרום לאדם שיקום לתפילה מרצונו החופשי,למרות כל קושי. הניסיון- לקום לתפילה בחורף כאשר הוא מכורבל בפוף מפנק.. עמד בניסיון?נבנתה לאדם קומה בנפש, שתאפשר לו לקום בפע' הבאות לתפילה בפחות קושי..]

 

"נמצינו למדים כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות,ולעבוד,ולעמוד בניסיון." (מסל"ש סוף פ"א)

יש כאן 3 מדרגות:

- לקיים מצוות

- לעבוד

- לעמוד בניסיון

 

מדרגה ראשונה- קודם כל לקיים מצוות, בקיום בלבד עדיין אין בהכרח עבודה.

למשל: ללכת עם ציצית, (אולי גם להתלבש צנוע), אין בזה עבודה. כשחם? זו כבר קצת עבודה..

 

מדרגה שניה- עבודה- פעילות שכרוכה במאמץ אנושי, שדורשת מיצוי כוחות הנפש.

 

מדרגה שלישית- עמידה בניסיון. כאשר ישנם מכשולים גדולים בעבודה ויש צורך להתגבר עליהם- זה ניסיון.

 

"כי כל עניני העולם, בין לטוב, בין למוטב, הנה הם ניסיונות לאדם. העוני מצד אחד, והעושר מצד אחד.."

 

כאשר מגיע לנו ניסיון אנחנו צריכים לגייס את כל כוחות הנפש ע"מ לעמוד בו.

 

איך אפשר לדעת מהו ניסיון? ע"פ השו"ע, אם יש לאדם מניעה/קושי/מכשול בדרך לקיום מצווה-התקדמות בעבודת ה', לכאו' זהו ניסיון שהקב"ה מנסה את האדם..

 

משל לספורטאי הקופץ לגובה. בכל פעם שהוא מתנשא מעל לרף, בא מאמנו ומגביה מעט את הרף..

 

קרה ואדם לא עמד בניסיון? שינסה לנתח מדוע זה קרה ואיך אפשר בס"ד לעמוד בניסיון הזה לפעם הבאה..

[למשל: אדם לא הצליח לקום בתפילה בחורף מכיון שרצה להישאר עוד 5 דק' בפוך..לפעם הבאה- שיאמר לאדם אחר: בבוקר תיקח לי את השמיכה..]

 

 

חלק מהדברים מבוססים על דברי הרב אבינר בפירושו למסל"ש, ח"א עמ' 134-137.

 

 

 

 

 

 

 

 

סליחה שאני חוזרת שוב ושוב.
התשובות של כולכם ממש עוזרות לי.

היחיד שמצאתי ברשת.

יש את הרב יצחק שוקרון מירושליםמאת: mgmg
 מתאריך10/25/2011 1:30:00 PM
שמסתובב בכל הארץ ושמעתי עליו דברים ממש טובים .

050-7262528
0506414040

העתקתי את זה מפורום בכיפה, לי אין טיפת מושג עליו.

שמעתי פעם אני חושב מהרב שלמה אבינר שליט"א : "מי שמקבל-לא מקובל."

אז אם זה אחד שעורך "תיקונים" ומבטיח הבטחות באוויר..של זיווג פרנסה..קמיעות..אז פשוט חבל על הזמן והכסף!!

ישנם הרבה "באבות" כאלה וזה פשוט משגע!!! יש כאלה בורים ועמי הארצות שאפי' יש להם תוכניות ברדיו..ופשוט עושקים את האנשים..ומבטיחים להם הבטחות שהן בגדר עורבא פרח וגונבים את כספם..בייחוד שהרבה מן המקרים מדובר על אנשים קשי יום ותמימים המאמינים באמונות תפלות ואנשים תפלים וארורים..

לכן צריך להזהר מאוד מכל הבאבות וה"מקובלים" למיניהם..!

הם פשוט גנבים ! ומחללים שם שמיים! ומחללים שם בני האדם בכלל!

ורב שפוסל באופן גורף רבנים אחרים, בעיני הוא פסול בעצמו.

 

 

אלא רק את ה"מקובלים" שכל מטרתם היא לקבל.

אגב אני מכיר המון מוקבלים אנשי קודש בקיאים בנגלה כנסתר..
אתה מכיר אותו שכך אתה מגיב?

חובות הלבבות (שער הכניעה): "אמר אחד מן החסידים, כי בני אדם רבים יבאו ביום החשבון לפני בית דין של מעלה, וכשמראים להם מעשיהם בספר זכויותיהם, ימצאו הרבה זכויות שמעולם לא עשו אותם, ויאמרו להם שעשה אותם מי שדיבר לשון הרע עליכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספר זכויות לבני אדם אחרים, יאמרו להם, זכויותיכם אבדו מכם בעת שדיברתם לשון הרע על אחרים. וכן יש שימצאו בספר חובתם עוונות שלא עשו, ואומרים להם אלו העוונות שנוספו לכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם עליהם לשון הרע".

עזרת לי מאוד!!!!

הקב"ה ישלם שכרך!

 

נראלי ....

זה ממש לא המובן של המשפט הקבלי הזה..
עצוב שאנשים משתמשים במושגים שעוסקים במהות האלקות בלי טיפת הבנה בעניין..

 

שאלת אותנו מה כל אחד מבין ממושג זה.

ענינו.

עניתי.

 

זה מה שהמושג מהווה לי. וצר לי לומר לך, זה באמת הפשט. 

אם אתה רוצה שנתחיל לחפור עכשיו בנושא של מה הקבלה אומרת וכו', אני לא יכולה מכיוון שמעולם לא למדתי מה המושג הקבלי הזה אומר.

 

אבל אל תשכח, יש דרגות לכל מושג ביהדות וניתן לפרשו בכמה אופנים וצורות.

 

את המשפט הזה.

המושג הזה מקביל למושג שיותר ברור "ממלא כל עלמין, מסובב כל סיבות, ואין שום מציאות מבעלדיך כלל.
בכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם"

כלומר כל הבריאה כולה היא כביכול הקב"ה כל מה שאנחנו רואים זה עצמותו אלא שכדברי הנפש החיים "הינו שגזרה רצונו מטעם הכמוס עמו יתברך, להסתיר אור אחדות עצמותו יתברך בזה המקום"

 אתה לא יכול לדרוש מאנשים לדעת את כל סודות הקבלה כשהם לא למדו אותם, הם אומרים את המשפט ומתכוונים להביע באמצעותו את האמונה שלהם באלוקים

לא מחייב שזה באמת משמעותו הנסתרת....

וקבלה היא בהחלט תורה.

אבל זיל קרי בי רב, זה פסוק מפורש בספר דברים, וממש ממש לא כל מי שמזכיר אותו מתכוון לעומק הקבלי שבו - ואין בכך שום בעיה.

ב"ה

לא אני

לא אתה

ולא הוא

ולא כלום-

אלא.הקב"ה בלבד. ורצונו.

שום דבר לא חשוב בעולם הזה מלבד ה',

כי הקב"ה הוא המנהל של העולם!

בסך הכל- יש כאן אך ורק אותו (שהוא אינסוף טוב)

מקובלים שאני מכיר לא מנפנפים בידיעות בתורת הסוד כדי להקטין פירושים אחרים שגם הם וודאי תורה מסיני.

 

אם חשוב לך שנדע יותר לעומק אז אדרבא כתוב וזכה את הרבים. אל תמנע טוב מבעליו

 

אין עוד מלבדו  זה פסוק וכמו כל התורה שלנו אפשר להבין אותו בדרכים של פשט דרש רמז וכמו שהתחלת לומר , גם סוד.

 

מה יהיה מחר כשתכיר עוד רובד? תצחק על כל מי שלא התקדם איתך? 

 

חשוב מאוד לשמוח בלימוד ולשתף אבל לא בצורה שפוגעת באחרים ויכולה אפילו להחליש 

 

בהצלחה אחי 

סליחה סליחה סליחה!!
דברי תורה לא צריכים להתברר בגאווה, ולא באבק גאווה ולא שנראה כגאווה!
סליחה סליחה סליחה!!

דבר שני, דברי נכתבו מקצת כאב,
כאב על מצב שאני מרגיש דווקא בציבור הכי שמרן בעיקר אצלנו הנוער.
וזה שימוש חופשי במושגים מופשטים.
דבר שמצטייר לי לפעמיים(בתור בינייש כבר כמה שני בישיבות עם ראש יותר ליטאי..) קצת כהפיכה של כל המושגים לדיבור רחובי, וכל מושג שהיה נאמר פעם בין מקובלים נאמר היום בשיחה עם החברה.
לי זה לא מרגיש כבודו של הוא יתברך!
לי זה מרגיש כהפיכתו לאחד מהחברה, ואת שמותיו למדידים במושגים ארציים.
בכוונה לקחתי את המושג הזה שאני יכול להגיד שעד היום לא מתאתי פרוש אחר מפרוש המקובלים אליו(ואם למישהו יש מקור אנא שיראה לי אותו). אחד המשפטים הכי מורכבים, שעוסק במציאות השם בעולם(יותר נכון במציאות העולם שכולו הקב"ה). ונאמר בכמעט סלנג אצלנו,
אגב אני לא חושב שכל פירוש ש'מחזק' אותנו בעבודת השם הופך את הפירוש לנכון.
זה מושג ולמושג יש פירוש שאותו המשיג צריך להפנים ולהכיל בנפשו, נכון שלא ניתן להבין כל פירוש בכל שלב בחיים אבל לא צריך בגלל זה להוזיל את המושגים המופשטים.
אי הבנה מספיקה בפיזקה לא נותנת לנו את היכולת להקטיו את הפיזקה, אלר להקטין אותנו(ולהבין שאולי זה לא השחב בחיים שצריך ללמוד פיזיקה).

בתקווה שהפעם יובנו דברי.
שוב פעם סליחה גדולה מכולם.

תודה לך שהארת את עיניי. הפירוש באמת בעל עומק, ואפילו אפשר להבינו מהפשט.

נראה לי מקור הבלבול הוא הביטוי "אימא יש רק אחת", ממנו אנשים הגיעו לפרוש גם בורא יש רק אחד.

טעויות כאלה הן נפוצות, חוקרים ורבנים מצאו רבות כאלה, אין מה לעשות, ככה זה בני אדם.

הייתי בשיעור אצל אחד מגדולי הרבנים.

הוא שאל משהו כמו - אם הקב"ה הוא אינסוף, איך הוא מופיע בבריאה.

אחת המשתתפות ענתה לו - יש סוד הצמצום.

 

במשך דקות ארוכות, ואח"כ עוד כמה תזכורות,

הוא רק אמר לה בתקיפות גדולה -

את מבינה מה זה "צמצום"?

לא.

אז איך את משתמשת במושג הזה?

מה שאת לא מבינה - אל תגידי!

 

 

למרות שתמיד הייתי מהדייקנים במילים, זה היה בכל זאת אחד השיעורים החזקים של חיי.

עם כל הכבוד למדרגות, ולהבנת פשט, צריך מאוד מאוד להזהר לא לרדד מושגים רוחניים.

זה הרסני ומסוכן.

שלא כל מושג גם אם הוא קליט וישמע טוב צריך להגיד אותו בכזו חופשיות.

מותר גם להישאר ענווים מול חלק מהמושגים..

 

 

 

ראשון, מה שבן אדם מבין מפסוק מסוים יש לו מקום. היא - זאת שלא הבינה את המושג לא היתה צריכה להשתמש בו, אלא במושג שהיא מבינה.

שני, מסכימה שאסור לרדד מושגים רוחניים. אבל האימרה הזו קשה מאוד כלפי העולם וכלפי המציאות. עובדה שלכל משפט, פסוק, אות יש אינספור פירושים, חידושים ותוספות.

פילסוף: בן אדם לא יכול לרדד מושג שאינו מבין מצד המושג עצמו. כי כוונתו נשארה אותה כוונה אך המושג אותו בחר - הוא לא בחר בצורה נכונה ומדויקת.

בלי מקור לא ניתן לתת הסבר למושגים רוחניים.
היהדות זה לא מה בא לי כל אחד מסביר הסבר שנוח לו.
יש מקור? בבקשה, מצוין. אין מקור? זה לא פירוש! זה המצאה! שתזכה למדרגת אברהם אבינו ששתי כיליותיו נעשו לו כשני פוסקים תתן פירושים משלך, עד אז לכל הסבר של מושג רוחני תתן מקור.

בין הזהירות והאחריות לא לרדד,

לבין הרצון הנכון והבריא לפשט.

 

למדתי דבר גדול מהרב אבינר: היכולת לפשט היא יכולת גבוהה הרבה יותר מהיכולת להבין דברים עמוקים ומורכבים.

אתה יכול לפשט, לחדש, לפרש, רק אחרי שאתה טובע בים של הבנה, שזה כבר זורם לך ואין לך קונפליקט מול האחריות.

זאת הייחודיות של הרב אבינר.

לי אישית יש עוד מה ללמוד בדרך לשם.

 

ואני חולקת בצורה מאוד חריפה על האמירה "מה שבן אדם מבין מפסוק יש לו מקום".

התורה היא לא פולקלור, ספר סיפורי עם שכל אחד יכול להשליך עליו את הגיגיו הפרטיים.

התורה היא אמת אלוקית מחייבת. וכל סטיה קטנה ממנה - זה שקר.

 

 

 

 

נכון.

בקשר לאימרה החריפה, כשאת מציגה את זה כך - אני מסכימה איתך לחלוטין.

התורה היא אמת אלוקית מחייבת.

 

ואהבתי את מה שהרב אבינר אמר. כ"כ נכון.

הוא שאנשים שהתקדמו מאוד בהפשטה ובהעמקה של ההבנה, והגיעו ללימודים מאוד עמוקים, לפעמים נוקטים שאת הלימודים ה'נמוכים' יותר (שגם הם עצמם עברו במהלך חייהם!) כדאי שלא ללמד את הדור הבא, כדי לא לגרום נזק או קיבוע מחשבתי לתפיסות לא נכונות.

אלא שהדור הבא צריך לבנות את תפיסת עולמו מההתחלה. והרבה פעמים לימוד מופשט חייב לבוא מעל ואחרי רובד של לימוד נמוך יותר - לפעמים זה כי בן אדם עסוק בתחילת לימודו בפיתוח כוח אחד מכוחות ההבנה וההכרה, ורק כשהוא יבוא לידי איזון מסויים והבשלה, יתאפשר פיתוח של הכוחות הפנימיים יותר - שיאפשרו להשתמש במושגים המופשטים, כדבריך, באמת.

לפעמים אדם צריך, כדי לבנות את תפיסת עולמו, לעבור את התהליך ההיסטורי של האנושות מתחילתו. גם אם התהליך הזה כולל בניה והריסה; ואם הוא מדויק, הוא לא חייב, הוא יכול פשוט להיות בניה ברבדים (עבור הכרות שונות של האדם, חדר לפנים מחדר).

 

בהקשר הזה, פתיחת לימודי האמונה ברב קוק, או קריאה להתחיל את לימוד התורה לתשב"ר מפרשת לך-לך, הם דברים שאני מצטער עליהם מאוד.

 

[אני מתנצל על הניסוח של ההודעה הזאת, אבל באופן כללי קשה לי להתנסח, אני מקווה שאובן או שמישהו חכם יותר יסביר אותי.]

שאדם משליך את התהליכים האישיים שלו על אנשים אחרים.

גם אם אני, ואתה, ועוד הרבה אנשים - מרגישים שעם התקדמות הלימוד וההבנה, כבר אי אפשר ללמד "פשט" כי זה הרסני,

צריך הרבה ענווה לקבל שגדולי הדור כנראה התקדמו עוד כמה צעדים מזה.

והם כבר באמת יכולים להכריע מה ללמד ובעיקר כיצד - ולא מתוך פחד, אלא מתוך הבנת האמת והבנת המציאות.

 

הכלל הוא, להבנתי הדלה, כמו שלמדתי מהרב אבינר.

אם תלמד משהו מבחירה, מהבנה, מראיית רוחב, בהשלמה - כנראה כך צריך להיות.

אך אם אתה מלמד אותו מתוך גישה של "אין ברירה" ו"ככה זה" - אז לא.

אדם צריך ללכת עם ההרגשות שלו. ואם אני מרגישה שאמירות מסויימות הרסניות בפשטותן, כנראה זה לא תפקידי לומר אותן (ואם אדם לא מרגיש שהוא עלול להרוס - אז גם כן עדיף שישתוק).

 

מעבר לידע המקיף שצריך לרכוש, צריך גם בשלות נפשית וחינוכית לדעת כיצד הדברים מתקבלים.

 

 

אני לא מבינה למה חשבת שלא מבינים אותך - מבינים מצויין, וכתבת דברים חכמים ונכונים.

רק משפט אחד לא הבנתי - על מה אתה מצטער (שפתחו את האופציה ללמוד הרב קוק וגם שהרצי"ה קרא לא ללמד בראשית-נח? זה קצת סתירה...)

מצד אחד קיבלתי את הערות באמת(אלעזר, היה ברור וקולע).
אבל מצד שני אני עדיין חושב שאנשים אומרים סיסמאות במיוחד אם הם כבר יותר בוגרים כדיי שיותר יעסקו בללמוד את הדברים לפני שמשתמשים בהם על כל צעד ושעל. אם זה סיסמא ששגורה על פיך אז תלמד מה אתה אומר(שוב זה לא נאמר כלפי מי שלא מתיימר אלא כלפי אלא שזה כל משפט שלישי שלהם)
אגב אני באמת חושב שאדם בוגר שלא למד בצורה טיפה יותר עמוקה מה הוא מתפלל כל יום לפחות פעמיים, הוא קצת בטלן.
ראבק אתה אומר את זה כל יום פעמיים, תלמד מה אתה אומר.

וזה מה שהוא מצא, אני ישמח מאוד.
ולכן בתגובה השניה שלי(אם אני לא טועה) בעקשתי מקור.
ברור שאם זה מה שהעלה הברור שלך זה מצוין, ואגב אני תמיד ישמח לקבל מקורות נוספים בלימו מושגים בסיסים בהנת מציאות הבורא.

אלא החוסר בהשקעה רצינית בלימודי מחשבת.

ובזה אני מסכים בהחלט. השאלה היא איך תוכל לגרום לאנשים ללמוד מחשבת?

 

(אצלנו בישיבה, אני עודדתי הרבה חבר'ה לעשות 5 יחידות מחשבת (ולא 2), וגם למדתי עם אנשים (סיימתי השנה כוזרי עם אחד החמשושים!), ולפעמים גם סתם פתחתי שיחה אודות נושאים חשובים, בניסיון להעשיר את הידע של האנשים בסביבתי... אבל עדיין אני מרגיש שכל זה, זה כלום מול מה שהיה צריך להעשות...)

 

 

ואגב, עוד הערה: מפגישה עם מושגים קבליים, ראיתי שכמעט תמיד, המושג הוא בעצם הבנה שורשית וברורה יותר של הפירוש הפשוט של המילה/ביטוי. וזה נכון גם לגבי "אין עוד מלבדו".

שענווה היא אכן הדבר שאני כ"כ שואף אליו, ושכ"כ צריך בי חיזוק. באמת ובכנות.

ולמדרגת המחנך כמובן שלא הגעתי, ואני אומר את הדברים מתוך החניך, שהייתי ושעודני. ובהנחה שהמחנך צריך להיות קשוב ליכולת הקבלה של החניך.

וענווה. אכן. מי יתן...

 

זו ממש לא סתירה. דילוג על ההבנה הפשוטה - ועל השכלית אחריה - והתחלה ישירות מסגולת ישראל ומעניינים עמוקים, מקבילה לי לגמרי לדילוג על ההבנה הפשוטה שמקנים לילד שה' ברא את העולם - בפשטות הזאת, הבנה שהילד ילמד לפשט בשלבים מתקדמים יותר של הבנה, ושעד אז, תעניק לו יראת שמים באופן מתאים להבנתו. אני תוהה איך ילד תופס את התגלות ה' לאברהם בלי הכרת הבריאה.

 

למה חשבתי שלא מבינים אותי? יש לי נטיה כזאת, אבל נראה לי שגם אובייקטיבית הניסוח שלי 'מלומד' ו'קודי' יותר מהרגיל. אני צריך ללמוד להתנסח בצורה פרוזאית נורמלית. אבל ב"ה אני לא מוטרד מזה יותר מדי, וב"ה גם מבינים אותי יותר טוב ממה שאני חושב...

 

ברכה והצלחה..!

לבין לא לברר.
אין פה אחד(אני בטוח שיש חלק שכן ביררו רק לא ראו צורך לתת לי את המקור, מסתבר כי הייתי תוקפני מדיי ולא היה נעים לדבר איתי.. סליחה מכולם) שנתן לי מקור.
וגם לפירוש פשוט צריך מקור, לא בקשתי זוהר ואפילו לא מדרש, אבל אפילו תגיד לי ראיתי איפה שהוא אבל לא זוכר איפה, אבל גם זה לא,
אלא מה, זה מה שהבנתי בעצמי,
נגד זה רציתי למחות, אגב עשיתי אתזה גרוע!
כמו שאתה רואה פה את כמות ההתנצליות שלי על הדרך הלא נכונה ואולי לצערי הרב הגאוותנית שבה זה נעשה.
שוב סליחה מכולם.

אבל אני חושבת שזאת מחשבה "מבוגרת".

אם תתבונן בילדים, תראה שבאופן טבעי הם הרבה יותר מתחברים לסיפורי האבות.

הם עוד לא בשלב שלך - של לתהות מאיפה העולם הזה הגיע.

להם זה ברור מאליו שיש בורא. אך טבעי הוא שהבורא יתגלה לאברהם, וכך תתחיל שרשרת דורות של תיקון עולם שהם שותפים אליה.

דיבורים על באיזה יום נברא מה - לשם מה?!

איך זה מגדל ילד?

אלה סתם פרטים טכניים, מעיקים ולא רלוונטיים בשביל מציאות חייו.

ילד צריך סיפור חיים, של דמות שהיא אבא שלו, שיש לו שייכות אליה, 

והיא מלמדת אותו על עצמו, בהיותו בנה. יראת שמיים, מידות טובות ושליחות.

תספר פעם לאחיין שלך על אברהם אבינו, תראה מיד איך הוא יעשה את החיבור לעצמו. אם אברהם היה גומל חסידים - גם אני, ברור!

בצורה הכי פשוטה, טבעית וחיה.

מעשה אבות סימן לבנים.

 

אח"כ, כשהוא יגדל, ויתחיל לשאול מה מגמת העולם, מה הוא עושה פה, ומי זה אלוקים...

כשהפשטות הבסיסית תתחיל להתערער, אז שיתחיל להתעמק במעשה בראשית. בלימוד אמונה.

 

סליחה שאני הופכת את הקערה על פיה -

אבל באת לדרוש פשטות, ויוצא שאתה דורש בדיוק ההפך.

ואני חושבת שזה מתחיל מהמקום שלך, שאתה לא מספיק שלם עם זה שבאמת, האמונה מתחילה בסגולת ישראל ולא בהימצאותו של בורא, כפי שהורגלנו לחשוב.

אולי זה מוכיח עד כמה לא צריך להתעסק בזה בגיל צעיר (אבל אני מניחה שעיקר הקושי לקבל זאת טמון בתרבות המערב הפסבדו-שכלתנית שדורשת חוויה ותחושה).

אין דבר יותר פשוט מאשר בחירת ה' באברהם, ביצחק, ביעקב ומשם בי.

 

 

 

אם אנשים לא מבינים אותך - כנראה אתה צריך למצוא אנשים אחרים שיהיו מספיק ראויים לך.

תסתכל על זה ככה ולא הפוך!

 

 

 

צריך לעשות את ההבחנה, בין "התחלה" בסדר הבריאה, ל"התחלה" בסדר התפיסה. הם נוטים להיות הפוכים.

אבל אני בהחלט מבין מה את אומרת.

אני חי, אני קיים.

ומתוך זה - מי מקיים אותי? הבורא.

 

איך אכיר בקיומו של בורא המחיה אותי, בטרם אכיר בקיומי שלי?

 

 

שצריך לדלג על הבריאה עצמה, כי היא באמת לא התחלת התפיסה.

 

כלומר, לדלג.

השאלה על מה.

 

כשאתה רואה שאברהם הוא קודם כל ילד, המתבונן בחייו ובמציאות הנגישה לו, ורק אז הקב"ה מתגלה אליו - 

זאת התשובה.

מובן שאני אומר לדלג על לימוד מעשה בראשית וסתרי תורה, ועוד להגיע אליו הרבה הרבה יותר מאוחר, אחרי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים... אבל זה באופן היותר נסתר, ואמיתי.

שאר מה שאמרת יפה ומתקבל. תודה רבה לך על ההתייחסות.

פשוטו כמשמעו,אין אחר מבלעדי השם,הוא השולט,ין שום דבר במקומו וגם אם נדמה לנו שיש דברים אחרים זה הכל מכוחותיו

מצטער אם אני עונה קצת בתקיפות אבל אחי לפני שאתה מדבר על קבלה דבר ראשון זה פסוק שהוא חלק מפרשיה מסוימת והפשט של הפסוק זה שה' הוא האלוהים והוא אחד ואין אחר והוא מנהל פה את הכל וכל שאר האלילים הם כלום!!! זה פסוק שמופיע בפרשיה שמשה מזהיר את עם ישראל שלא לחטוא ושאם יחטאו אז הוא יפיץ אותם מהארץ ואז הפרשיה מדברת על תשובה ושעלינו להסתכל על מה ששריבונו של עולם עשה עימנו ושאם נחקור נראה שאין עוד אלוהים כמוהו ושאין מה שישווה לערכו!! אז אח שלי לפני שאתה קופץ לא נתנה התורה למלאכי השרת ובמיוחד שזה פסוקים ומתאים לכל אחד מישראל לקרוא שהרי כולנו היינו בסיני לא רק אתה וחבריך המקובלים! ואם את המחפש המקור של הפסוק הוא בדברים פרקק ד' פסוק לה'!

באהבה אחי!

הוא אומר לי כל כך הרבה....

 

הוא אומר שאין מי ששופט מלבדו, 

הוא אומר שאצלו ההכרעה לדרגתו של אדם,

הוא אומר שחשבונות שמים- הן רק בידו, ולא בידינו, ולא בידי אף איש פשקווילים מנוול...

הוא אומר שהוא הא-לוהים שלי. אין לי עוד אחד שאני אוהבת אותו ומקדשת אותו כל כך.

הוא אחד, יחיד, מיוחד.

הוא אומר שכל סגידה שדומה לזו שרואים אצל דוד המלך בתהילים כלפי א-לוקים, כל סגידה שמחליפה את א-לוקים בדמות אחרת, גדולה ככל שתהיה- לא מתקבלת, ולא עולה על הדעת בכלל.

 

אני לא יודעת מה זה בקבלה, לא עסקתי בתורת הנסתר, וגם בסביבתי הקרובה- לא עסקו, ואני מניחה שלא יעסקו-

אני יודעת שזו התגובה האוטנטית שלי, כלפי "אין עוד מלבדו".

[הייחוד: השוואת הלב והלשון] אמר המחבר: "בגדר יחוד האלוהים בלב שלם, הוא שיהיו הלב והלשון שווים בייחוד הבורא יתברך, אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמיתת אחדותו מדרך העיון. מפני שייחוד האלוהים מתחלק במדברים כפי התחלקות הכרתם והבנתם.
מהם, מי שמיחד אותו בלשונו בלבד, והוא שישמע בני אדם אומרים דבר, והוא נמשך אחריהם מבלי דעת עניין מה שהוא אומר.
ומהם, מי שמיחדהו בלבו ולשונו, ויבין עניין מה שהוא אומר מדרך הקבלה שקבל מאבותיו, ואיננו יודע בירור מה שקבל מהעניין ההוא.
ומהם, מי שמיחדהו אחר שיבין מדרך הראיות אמיתת העניין, אך יחשבנו במחשבתו כשאר האחדים הנמצאים, ויבא להגשים הבורא ולהמשילהו בצורה ובדמות, מפני שאיננו יודע אמיתת ייחודו ועניין מציאותו.
ומהם, מי שמיחדהו בלבו ולשונו אחר שיבין עניין האחד והאמת והאחד העובר, ויביא ראיות על ברור מציאותו ואמיתת ייחודו. וזהו החלק השלם בעניין הייחוד.
על כן אמרתי בגדר הייחוד השלם, שהוא השוואת הלב והלשון בייחוד הבורא, אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת אופני אמיתת אחדותו מדרך העיון. "
(הועתק מהאתר דעת)

 

אמנם מדרגת הייחוד היא בסיסית מאוד, שודאי ראוי לכל אדם להגיע למדרגת הייחוד השלם, אבל עד אז, מוטב יאחוז בחצי המדרגה, מאשר לא יאחוז בכלום, למרות שזה עלול להביא אותו למחשבה שהגיע למדרגת הייחוד השלם.

 

מלבד זאת, כמו שאמר כאן מישהו, זה פסוק, ולכן לגיטימי להשתמש בו.

 

עוד הערה: בק"ש טמונים ג"כ עניינים גדולים מאוד בהבנת מלכות ה' וייחודו, ועם זאת כל יהודי חייב לאומרה פעמיים ביום.

 

(ואני יודע מה משמעות המושג "אין עוד מלבדו")

לחפש מקום שהסיפור כתוב בו?
לא בעיה חפשי בגוגל.(אני כתבתי חסידי אותחות אלף בית וקיבלתי הרבה מאמרים שזה מוזכר בהם)
המקור האמיתי של הסיפור? זה סיפור חסידי, לעולם (כנראה) לא ץמצאי כזה, סיפורים כאלו עוברים מאב לבן מרב לתלמיד.
בגלל זה יש להם גם המון נוסחים.

בהצלחה.

מה עם מקור יותר מדויק?

אבל יצא שסיפרתי אותו 

ולא סתם, לאנשים שיש להם חוש ביקורתי ויכולים להתבגר מהסיפור ולהבין *רק* את המסר בלי השלכות מעשיות,

אלא סיפרתי את זה למטופל שמקבל כל מילה שלי.

 

הכי מוזר שאני שלימה עם זה.

(או יותר מוזר - שדווקא הסיפור הזה עזר לו להגמל מהבנה אמונית שטחית)

יש כמה מקורות אבל זה סיפור מבוסס בהחלט

 

http://www.srugim.co.il/3068-%d7%a0%d7%9b%d7%93%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a2%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%a1%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%90-%d7%90%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%93?di=1

ועוד כשנשאלו באתר הלכה יומית מדוע דיברו נגד המחבר,תשובה גדולה ומפורטת.

 

-----------------
שאלה:

בתגובה לתשובה שלכם בנושא הספר "דת הציונות", שאלתי היא:

למה דיברתם נגד המחבר?
הוא רק מנסה להשפיע על יהודים בהשקפה חרדית,
וגם אם אתם לא מסכימים איתו, זה היה לא הכרחי לתקוף אותו ככה בגלוי.

 

 

 

תשובה:

שלום רב!

אותו שהזכרת בדבריך, חיבר ספר לג' מטרות: הא', לנגח את המזרחי וגרורותיו, ולפרסם ברבים את האיסור של שירות לאומי וכיוצא באלה הדברים. והם דברים מבוררים שטוב לפרסמם להציל רבים מעוון. הב', להביא מדברי הגר"י טייטילבוים והגר"א וסרמן (אשר הוא כינה עצמו לפי שמותיהם ככל הנראה) שהיו גאוני וחסידי אותו הדור, ולהציג דבריהם בחדא מחתא עם דברי הגאון חזו"א, ושאר גדולי הדור, כאילו הכל דבר אחד הוא, ובאמת שאין הדבר כן, ולא מיניה ולא מקצתיה, אך אין זה מענינינו להשיב על דברי כל ספר שנתחבר. ומטרתו השלישית, היא הצגת אישיותו של הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק באור שלילי מאד. ועל זאת אין אנו יכולים להחריש. וכל השומע בזיון תלמידי חכמים ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין. ועל כן לא יכולנו בשום אופן להחריש ולשקוט על שמרינו בשומעינו דבר רע זה, מפני שחששנו בעצמינו להלכד בעוונו של המחבר הלז, פורץ גדר ישכנו נחש, שמעיז פניו שוב ושוב לדבר סרה ולהלעיג במלאכי אלהים, וי וי לו על מעשיו, ואוי להם למחזיקים בידו. אטו יודע הוא מי הוא זה הגאון ראי"ה קוק, אשר רובם המכריע של רבני ירושלים היו ששים לקראתו, וצמאים למוצא פיו, וגם מאלה אשר ביקרו את דרכו, ואף היו מקורבים לעדה החרדית, היו יודעים מגדולתו ומכבדים אותו ואת מעשיו דרך כלל. והם המה אנשי ה', גאונים וחסידים אשר בארץ המה, הגאון המופלא רבי שמשון פולנסקי ז"ל, רבה של שכונת בית ישראל, (ששימשו אצלו בהוראה, מרן הרב רבינו עובדיה יוסף שליט"א, הגרי"ש אלישיב שליט"א, הגר"ש ואזנר שליט"א, הגרי"י פישר ז"ל, ועוד), היה מעריכו עד אין קץ, והרב קוק השיב לו כגמולו, וכינהו בחיבה "הלמדן של ירושלים", וזה הגאון לא היה מבני הדור שלנו. סיפר לנו הגאון רבינו הגדול שליט"א, כי הגר"ש פולנסקי, יודע היה בעל פה מילה במילה ממש את לשונות הרמב"ן במלחמות ה'. והוא היה מיודד עם הגרי"ח זוננפלד, ועל אף הכל, היה מכבד מאד את הגראי"ה קוק והחשיבו לאחד המיוחד בגדולי הדור. והיה ידידו המובהק של תלמיד חבר של הגראי"ה הלא הוא רב רבנן, רבן של רוב גדולי דורינו, מרן רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, אשר זה המחבר לא מתירא להטיח דברים גם בו. ואין הוא יודע שגם הגאון הרב מבריסק היה שולח ומפנה אליו (להגרצ"פ פראנק) לשואלים בדבר ה' זו הלכה. ולמפורסמות אין צריך ראיה, איך שבירושלים של אותם הימים היו מתפללים רוב התלמידי חכמים בבית הכנסת אחוה אשר תחת אדרת קדושתו של הרב הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, שהיה חסיד קדוש, והוא היה תלמידו המובהק של הראי"ה קוק.
שמענו מפי הרה"ג ר' צבי כהן שליט"א, רב הסמינר הישן בירושלים, שסיפר לו רבו הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן שליט"א, משגיח ישיבת קול תורה, כי בצעירותו, היה לומד בישיבת מרכז הרב, מפני שעל ידי אותה הישיבה סודרו לו כל אשרות העליה לארץ. ובאותן השנים היה נושא דברים בישיבה הגרי"מ חרלפ. וכשהיה מגיע הגר"ג אייזמן לביקורים בביתו של הגר"י אברמסקי, היה מבקש ממנו הגר"י שיאמר לו מה שדיבר בדברי תורה הגרי"מ חרלפ, מפני שהיה שמח מאד בדבריו. ודבר שפתיים אך למחסור להאריך עוד מענינים אלו, אשר יכלה הזמן והמה לא יכלו.

וזה המחבר שזכרת, הטיח דברים בקדושי ה', אויה לנו איך שבדורינו גבר כל כך ההסתר פנים, שיקומו צבועים מכת חנפים ואפיקורסים (שבאמת הוא בז לכל תלמיד חכם שאינו סובר כמותו), לבזות גאון וקדוש בישראל ולא נעשה עמהם מאומה.

ונסיים בפרט אחרון, כי לפני דור אחד, עשו כמה מקנאי ירושלים עסקני אגודת ישראל הצגת פורים, ודנו את הגרא"י קוק לשריפה רח"ל בתוך שחוקם והתהוללותם. הגאון רבי איסר זלמן מלצר, מעריצו של הרב קוק (כפי שיראה כל רואה בהסכמותיו לספרי הראי"ה שנדפסו אחר פטירת הראי"ה), כעס מאד על אותו מעשה משוגע של אלה, ויצא בהפגנתיות מבית הכנסת שהיו בו. ולא ארכו הימים, בל"ג לעומר של אותה השנה, נשרפה למוות אשתו של אותו עסקן ששחק מהרב קוק. ואחר זמן נפטר בנו, ובאו עליו עוד יסורים קשים ומרים, עד שנכנע לבבו, ועלה הוא ועשרה מחביריו לקברו של הגראי"ה, ויצא מן העולם בעל תשובה. (ובדרך אגב נזכיר, כי העיד בפנינו תלמיד חכם אחד, שביקר לאחרונה בהר בזיתים, וראה שם בכל סביבות קברו של הראי"ה, הכל מחולל, שבור ומנותץ, מלבד קברו של אותו צדיק, דקודשא בריך הוא תבע ביקריה, ומצבתו עומדת מאז קבורתו ועד היום ואין שטן ואין פגע).

עוד ברצונינו להוסיף, כי דיברנו היום עם הגאון מרן רבינו הגדול שליט"א, וסיפרנו לו על ספר הנזכר, והשיבנו שבלי ספק איסור גמור הוא לדבר כנגד אותו צדיק. ושאלנו אותו אם הרב קוק היה אדם גדול, וכה השיבנו: לא רק אדם גדול, אלא צדיק יסוד עולם. והוסיף, כי הגאון רבי יהודה צדקה (שהיה מתנגד אפילו לבחירות כנודע, ובודאי שלא היה שייך למזרחי), סיפר לו, שהיה שנה אחת בישיבת מרכז הרב ביום שמחת תורה, והכיר שם את הגרא"י קוק, ואמר לו, זה היה מלאך ה' צבאות ממש! וחזר על הדברים גם מרן שליט"א, זה היה מלאך ה' צבאות ממש!

והנה מלבד דעת קדשו של מרן רבינו הגדול שליט"א, שכל דבריו אינם צריכים חיזוק, עוד יש בידינו הקלטה מבית הגאון ר' יוסף שלום אלישיב שליט"א, המדבר קשות מענין זה, וביקש שייפנו למפיץ הספרים הללו לדרוש ממנו שיחדל ממעשיו, ואם יהיה צורך בדבר, נביא את כל לשונו מה שדיבר מענין זה.

ויהי רצון שידון ה' על כל אלה המבזים את החכמים, וכל התומכים והמחזקים את ידיהם, כי ענשם נאה להם ונאה לעולם. ויחזרו בתשובה אלה הטועים בהבלי העולם, והנוטים אחר הקנאות הבזויה הבאה מנטיית הלב בעצת היצר, ושקט ושאנן באין מחריד. ואין אנו רוצים להכנס לפולמוס בזה, מפני שהדברים גוררים אחר כך תשובה על דברינו, וצריך לחזור ולהשיב שנית, וגם עושים פרסומת לדברים הללו, שכבר שקעו ונשכחו תהלות לאל ית'. על כן די בזה. אולם אם נראה שלא די בדברינו, ויש מקום לעוד דברי מחאה בזה, נאריך יותתר בעזרת ה'.

בכבוד רב,
הלכה יומית

 

באישי.

ועדיף למחקו..משום שלא צריך לעסוק בזה..באפיקורוס הזה יואל אלחנן-אברהם חזן ימ"ש וזכרו. שהוא אפיקורוס משום שמבזה תלמידי חכמים הוא.ומעז ומחציף לזלזל ולבזות את מרן הרב קוק זצוק"ל שרק מספיק לראות בויקיציטוט מה אמרו גדולי ישראל עליו.. http://he.wikiquote.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%94%D7%9B%D7%94%D7%9F_%D7%A7%D7%95%D7%A7#.D7.90.D7.9E.D7.A8.D7.95.2F.D7.9B.D7.AA.D7.91.D7.95_.D7.A2.D7.9C.D7.99.D7.95

 

"לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר      בשבילי נברא העולם"  (סנהדרין לז,א)

 

אולי גם - "כשם שאין פרצופיהן דומים זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" (ירושלמי ברכות ט.)

     

"ת"ר הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח,א)

        [לכל אחד יש את הייחודיות שלו]

 

 

"לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב חטא חטא אחד הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.  זה הוא שנאמר "וצדיק, יסוד עולם" זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו." (רמב'ם הל' תשובה ה,ח)

 

רבי שמחה בונים לתלמידיו: "כל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים,
ויוכל להשתמש בהם לפי הצורך; 
בכיס אחד צריך להיות מונח המאמר:
"בשבילי נברא העולם".
ובכיס השני: "אנכי עפר ואפר"."

 

של מעלת האדם- לדעת את כישוריו, לאהוב ולשמוח בעצמו

אולי יהיה ב"יש לך כנפי רוח" אבל אין לי את הספר הזה..

תודה!

תקראי עד הסוף, בהתחלה הוא שולל ואז צסביר את העיקרון.

כמה מילים מהרב קוק על אמונת האדם בעצמו, בהצלחה.

"רעה חולה היא כשרגש מוסרי מתעדן יותר מדאי, עד שלא די שהוא משמש בתור כח עוצר בבא תור המעשה, שלא תשולח יד לעשות רע, אלא הוא מאיים תמיד ביראת עונות, הסובבים את האדם במעשה ובמחשבה.
הפחד הנפרז מכל חטא, מאבד טובו של האדם, ועושה אותו למין בריה שפלה, שאינה עושה דבר, כי אם שוכבת ורועדת.

האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכוחו החומרי ובכוחו המוסרי יחד.
האמונה היא כוללת הכל, כמו האהבה.
האמונה בחיים היא ברכת ה', כמו שאי האמונה היא הקללה היותר איומה, "ולא תאמין בחייך".
כשאדם מאמין בחייו הרוחניים, הוא מוצא קורת רוח בעמל נפשו, והוא הולך ומתעלה."

ולהגיע לשילוב של עשיה מתוך ענווה..

קובץ ב שמ""ב.

שמב
מוכרחים לפעמים להסיר ממנו לגמרי את ההרגשות הנמוכות, אף על פי שהן משמשות בקדושה לאחרים, וללבוש תחתיהן בגדים רוחניים יותר, מלאים זוהר, יותר אציליים. והרבה פעמים צדיקים גדולים נופלים מעבודתם הרמה, ומונעים טובה מן העולם, מפני קטנות אמונה בעצמם, הבאה מתוך שפלות קיצונית, שהיא חוץ מאורח אמת של אור תורה דלעילא.

קובץ א' שי"ח

שיח
הגדולים חייבים לדלג, כדי להכנס למחשבות גדולות. צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר. כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית, כל העולם כולו מתעלה עמהם, על פי ההרגש, על פי הטבע המשותף שיש לנפשות בני האדם כולם. אבל במדה גדולה מכל פועל טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטה.

ולפי זה אני יביא לך עוד.

מי כתב את זה?

שכביכול נותנץ לנו לבדוק אם אנחנו מתנהגים בענווה נכונה.

מידות הראי"ה ז'
"כל זמן שהענווה מביאה עיצבון היא פסולה וכשהיא גשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי"

"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו להתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד ג"כ אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החקים המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה שבקרבו. וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים." (אורות התורה יא, ב)

 

"צריך לחפש עצות נגד מורך הלב. רק מורך הלב הוא המסבב את המכשולות של הדעות הרעות והמדות הרעות, כי יראה רעה נולדת, המטילה חלישות דעה על האדם, ומכנסת בקרבו איזה פחד, המונעו מלהלחם נגד כל הקלקולים שבנפשו ושבחברת האדם, והחובה הראשית היא חיים של אומץ לבב. אמנם כל מה שתגדל ההופעה המוסרית בתיקון המדות והמעשים, כן יקבע אומץ הלב יותר בלב האדם." (קובץ א, שיט"

 

"צריך אדם לנצח את החלישות הנפשית שבקרבו. ואפילו אם היא באה מצד קדושה ויראת שמים, מכל מקום היא בעצמה מדה רעה היא שמאבדת את כל כשרון וכל מעלות הקודש. וצריך אדם לזכך את מדת יראת שמים ויראת חטא שלו, שלא ישאר בהן שום רושם של חולשה ורפיון. ד' עז לעמו יתן." (קובץ ח, צב. אוה"ק ד, תכה)

 

"חסרון אמונה ביסוד הטוב מביאה מורך הלב, וזה המורך גורם, שאי אפשר לאדם לעמוד במערכה הרוחנית של החפצים הנשגבים. חושש הוא שמא אינינו ראוי להתשוקות הרוממות, שהנשמה כ"כ מתאוה אליהן, ומתוך כך הולך הוא ונופל, מתנונה ומתדלדל. וזהו כל היסוד של הנפילה אשר להאדם, שהביאה אותו לידי המהומה והמגערת, העלבון והמשטמה ושפיכת דמים רבים - חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו. ישראל הם יסוד האמונה בעולם, אמונת ד' בכל הודה מתגברת והולכת בכנסת ישראל, ועל כן היא רק היא היתה, הוה ותהיה מאירה באור הטוב של האמונה העליונה בעולם. היא הניה האומה היחידה, השומרת את טהרת האמונה וחסנה. ישראל עזין שבאומות. (קובץ ח, נח)

 

"לפעמים צריכים לקבל כבוד, וליהנות ממנו, כדי לאמץ את הכחות הרוחניות לעבודות רמות, כשם ששותין כוס יין להחליף כח ולחדש צהלת הרוח, ולעולם תהיה העין צופיה על הכח התמציתי שבכבוד, שהוא מצד הרוממות האמתית שיש במעלות, ובזה האדם מתעלה, ובעילויו הוא קורא בשם ד' בצדק."(מידות הראי'ה, כבוד, ו.)

 

"בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתוועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים. ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור." (מידות ראי'ה, גאוה, כה)

 

"הולכים הם השבילים הרוחניים במערכות מיוחדות, עולם עולם בפני עצמו. העומד בעולם אחד, בשביל מיוחד, יוכל עולם שאינו שכלו, שביל מיוחד לאחר, להיות נדמה לתוהו ובוהו, לחורבה ואפלה, אף על פי שלגבי מי שהוא עולמו הרי הוא מלא בנין ונגוהות. שמירה צריך כל אחד להיות מוגדר בעולמו, ואם יהין להציץ בעולם שאינו שלו, ידע להיות נשמר ברוחו, רק להציץ, ולא להשתרש ולהשתקע שם, כי יוכל להיות מעקר עצמו מעולמו, והעולם הזר לא יקלטנו, לרגע הרי הוא מתקבל בתוכו בתור אורח, ואם יקבע בתוכו את דירתו ימצא עצמו יושב אל עקרבים, במעוף צרה ואפלה מנודח" ( קובץ ה, קנב)

 

"כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלואים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו לשלמות העליונה,העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה, מהאות המיוחד שלו בתורה, יצא לו עזו ואורו. (קובץ ד, ו)

 

האדם צריך להכיר מנטייותיו הפנימיות את התוכן שהוא צריך להוציא מן הכח אל הפועל, וישמח תמיד בחלקו, ויחזיק בו בכל תוקף. ואם מרגיש הוא שיש לו תכונה מעורבת מכמה נטייות הפכיות, אל ישים אל ליבו מה שאצל רוב בני אדם נטייה אחת סותרת לחברתה, לחשוב שגם אצלו הדין כן, כי אז יאבד בידים חלק גדול מעצמיותו. אלא ידון, שכיון שכך הוא טבע נפשו, הינהו מוכשר לאחד בקרבו את הענינים שאצל רוב בני אדם הם מפורדים, והשלמת חוקו תלויה היא דוקא בהשלמתם של כל החלקים וכל הנטייות השונות והמנוגדות. וזה נוהג בין בעבודות מעשיות, בין בהשגת תורה וחכמה, בין ברגשי הנפש ותכונות המידות. כי כלל הכל הוא, שראש דבר תהיה הכרתו הפנימית, ואחר כך תבוא ההכרה החיצונה, שגם היא צריכה, מן הסביבה ומן העולם בכללו. (קובץ ב, ריג)

 

לפעמים אדם נופל מדעתו, כששומע גדלות של בחינה אחרת שאינה מידה שלו, ונעשה מבוטל בעצמו, והעיצבון מתחיל לעמם את זוהר נפשו, מפני שכל מעמדו הרוחני נעשה אז כהה לפני אותה מידת הגדלות, שאינה לערכו. צריך אז להתחזק בעצמו, שלא לקנאות בחלקו של אחר, ולהשתמש רק משפלות זו לפי המידה הראויה לבצר כח הגאוה, שלא תזוח דעתו עליו, ומכל מקום יהיה מרוצה ושמח בחלקו מאד, ויוסיף להחזיק במעוזו, ואז ייבקע כשחר אורו, וארוכתו מהרה תצמח. (קובץ ב, רל)

 

כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי.

ובתחילת תורה א' בליקוטי מוהר"ן תנינא 'איש הישראלי נברא כדי שיהיה לו ממשלה על המלאכים'

ובשיחות שאחרי הסיפורי מעשיות סיפור נפלא שמראה איך כל פעולה קטנה שאנחנו עושים חשובה ופועלת בלי סוף

ובעוד המון מקומות בליקוטי מוהר"ן ובשיחות הר"ן וליקוטי הלכות רק שאין לי זמן לאסוף אותם.

 

הערה למה שעוברים הגויים את השבועה שהושבעו הם

והוזהרו גם הגויים לא להצר אותנו יותר מידי והתחילו בזה כבר, שבחינת יסוד של הנאציות הגזעניות האנטישמית של השנאת ישראל עושה זיווג במלכות של הכבוד הערבי ויוצאים מזה מחבלים שונאי ציון מרצחים ומחבלים לפגוע ביהודים וכן יסוד של השיתוף של ימח שמו ושם זכרו עושה זיווג עם מלכות של הנביא שקר של הערבים בסוד זיווג יסוד מלכות של טומאה ועובר על הדיבר השני שהוא שירים של עבודה זרה ומה שהזכרתי מקודם הוא עברה על לא תרצח, ויוצא שוב מרצחים עובדי עבודה זרה של נביא שקר ושיתוף נגד עם ישראל ועוברים על השבועה שהשביע השם את העכו"ם לא להשתעבד יותר מידי בישראל.

ויימח שמם ושם זכרם של מי שעוסקים בדבר או מסייעים להם והשם יקום דמם של מי שנפגעו מכך, השם יצילנו על דבר כבוד שמו.

• קישור  http://ph.yhb.org.il/05-04-04/
•  

 

כי הגבול בין לא צריך יותר שבועות לפתאום הם עולות וצצות עוד פעם דק מאוד בהתאם להלך הרוח הפוליטי בישראל ובאומות

על מה שכתוב שם.

אני מעדיף להתייחס לטענות ספציפיות, עם יש.

ר' יעקב ששון נכדו של הגר"ע יוסף שליט"א,אמר שאסור לקרוא בספר זה ודינו כשאר ספרו מינות.והוסיף גם שמוטב שהייתה נהפכת שלייתו של המחבר על פניו.

http://www.shoresh.org.il/spages/articles/article2015.htm

http://blog.yahadoot.com/1511

כמה דברים-

שמו האמיתי של המחבר הוא אברהם חזן.

המחבר טוען שהוא עומד מאחורי כל מילה בספר הזה, ושאין שם שקרים. ככה שכל דבר שאתה חושב שהוא שקר אתה מוזמן לכתוב למחבר ואני מאמין שהוא יענה לך..

למחבר יש גישה לא רגילה לביזוי ת"ח, שעליה הוא מסתמך, ובספרו ובעוד מקומות הוא מבזה בצורה שיטתית ת"ח גדולים מהרב קוק,דרך הרב צביודה, הרב שרקי, הרב אבינר,הרב מלמד, הרב קלנר ועוד.

לענ'ד יש לו טענות שכן צריך להתייחס אליהם, למרות שמצד האמת בגלל ביזוי הת"ח שהוא עושה הוא לא ראוי לשום תגובה בעולם.

כתבתי בפורום המסריח והעבריין שלו כמה תגובות והודעות וכלום לא התפרסם..כלום! למה? כי כתבתי בדיוק את מי הוא מבזה..והדברים ידועים הם,כל אחד יכול להכנס לויקיציטוט ערך הרב קוק,ולראות את ציטוטי גדולי הדור על מרן הרב קוק זצ"ל,מהרב אלישיב,מהרב שלמה זלמן אוירבך,מהרב הוטנר,ועוד ועוד..ובא הרשע החצוף הזה ומבזה את גדול הדורות (כך אמר הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל "הרב היה גדול לא רק בדורו אלא בדורות")

 

ממרכז הרב ) שיש לו היתר מרבנים לשקר.

שכח מזה

חבל על המאמץ

ואני מסכים איתך אלעד.

אבל לענ'ד זה אפשרי,

מי שיש לו טענות על שקרים ספציפיים שבספר,יכול לכתוב אותם,אני אשמח לכתוב אימייל למחבר.

 

 

עוד מהדורות, יותר שמנות, עם הוספות ותשובות לשאלות שנשאל בעקבות המהדורות הראשונות, והספר הזה נמכר למשל ברשת החנויות "אור החיים".

 

קיצר,לא פשוט..

הרי איך אפשר לענות לשקרים? הוא טוען שיש לו היתר מרבנים לשקר..הוא אמר זאת אאל"ט לרב יצחק דדון ממרכז הרב. אז מה יש להתכווח?? אלא פשוט,לראות את גדלותו של מרן הרב קוק זצוק"ל,שהמחבר הרשע הזה של הספר

'דת הציונות' מבזהו ברוב חוצפתו,רישעותו,וטיפשותו.

מה שאומר שאין מה איתו..בכלל!

ושהוא עומד מאחורי כל מילה בספר..

 

אני מסכים שהבן אדם הזה מבזה ת"ח סדרתי, אבל זה לא מונע ממני לברר את דעותיי והשקפותיי בעקבות דברים שהוא כותב.

 

ולענ'ד ממה שיצא לי להתרשם הוא כן מגיע מנק' של אמת [שלענ'ד הדלה, שגויה מעוותת]

 

אם כל העניין שלו היה להפיץ שקרים לבזות ולברוח, הוא לא היה משקיע בזה כ"כ הרבה זמן, כסף ומשאבים! 

 

על צורת היחס שלו לת'ח, הוא כתב מאמר באריכות על מניין ל היתר לכך,. ששוב, גם בעניין הזה אפשר לחלוק עליו..

ועיין בתשובתו של הרב שרקי.

ואולי גם לשקר הזה שהוא לא אמר זאת, יש לו היתר ?

המחבר לתשובות..

 

אני מברר את הטענות בלי להתייחס למי טוען אותן.

אז אין מה להתווכח,כי זה שקר..ולא דיון.בקיצור,אין מה לקרוא בספר הרע והגרוע הזה..

[לא מול משפט מסויים בספר, אבל מול התיאור הכללי שמוצג שם לגבי מינויו של הרב קוק כרב בירושלים ועמדת החרדים בנושא]

מבין ששת חברי בתי הדין של הפרושים והחסידים בירושלים [השייכים לישוב הישן, ללא קשר למזרחי], חמשה תמכו ברבנותו של הרב קוק, ורק אב"ד של הפרושים פרש בית הדין של העדה החרדית.

מתוך מכתבו של האדמו"ר מגור [שנדפס למשל באוסף מכתבים ודברים]  "והנה מדברי הרה"ג ר' אברהם קוק שיחיה תכירו מידותיו - כי הגם שרוב מאנשי העיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צידו, עם כל זה, חולק כבוד להרבנים הזקנים"

וראה שם עוד שהמונע את התפשטות אגודת שלומי אמוני ישראל [כמדומני שזה שם נרדף או לפחות אגודה קשורה, לאגודת ישראל] בקרב החרדים בארץ הקודש, היא שמנהלי האגודה בארץ נכנסו למחלוקת הרבנים [בעמדה שנגד הרב קוק].

וביסוס לדבריך אם אפשר,אני אשאל את המחבר..

ראיתי בח"ב של הספר תשובות שלו לטענות חברים מקשיבים בנושא, שמזכירים שעל כתב הרבנות של הרב קוק חתומים ראשי הישיבות הגדולות (עץ חיים, חיי עולם, מאה שערים, תורת חיים וישיבת המקובלים שער השמיים) ומוסדות חשובים בירושלים.

הוא עונה שהדברים לגבי כתב הרבנות לא סותרים את דבריו לגבי ההזמנה הראשונית - אבל זה לא עונה לגבי התמיכה הרחבה באופן כללי.

הוא מערער על כך שהועד הכללי כנסת ישראל שחתום על כתב הרבנות של הרב קוק מייצג את כל הכוללים בירושלים, וטוען שנציגי הכוללים לא חתומים (מלבד כולל חב"ד)- אבל זה בדיוק מסיבה זו, שהועד הכללי מייצג אותם.

המחבר לא מפסיק לזלזל בתמידי חכמים אומר שהרבנים שלנו קטנים וטיפשים והוא לא בא מנקודה של כבוד ואמת אלה של זלזול ושקרים 

ממליץ לקרוא את תשובתו של הרב שרקי בקישור http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=689&Itemid=630