פורום בית המדרש (עמוד 32)

הרב אלישע שלנו - עולם קטן

 

ישמצב שזה מה שאתה מחפש

20220227105918.pdf

ראיתי פעם (=לפני אולי שמונה שנים) כרך של "לשוננו" שבו יש מאמר שדן בשאלה אם זה מאותו שורש, כלומר אנשים במשמעות של בני תמותה

 

אגב השורה האחרונה של מה שהבאת היא די מהממת. 

 

וכן. זה בהחלט חמוד. 

ראשית - אתה משקר.

זה לא היה הרהור של בוקר, זה היה הרהור של סוף הבוקר, כאשר אתה דמיינתי שאני מרגיש את מה שאתה כתבת, וזה שנית.

שלישית, הפירוש של המילה 'מתים' במובן 'אנשים' זה כמו מהמילה 'מה' שקשורה לנושא של 'מהות'. וזה נגזרת המילה 'מים' - דבר שאין בו שום מהות חוץ מעצמו. וכך כאן, יש את המילה 'מתי' - שהיא מילת השאלה היחידה, שאין לה משמעות בפועל קבועה - כיוון שהזמן - איזה זמן שיהיה - כיוון שעבר - חלף הולך לו. לכן, המילה 'מתים' במובן 'אנשים' - אם תשים לב, בתנ"ך - תראה שהיא תמיד מופיעה במובן של כמו 'משרתים', ולא במובן של 'אנשים' סתם. תמיד זה מישהו ש'נוסף' - עיר 'נוספת' וכדומה.

'מתי מעט' זה כמו בימינו, כלומר, תקופת הגלות כהגדרתה 'היהודי הנודד'

'שמים' למשל, זה מלשון 'שמה' זה דבר שמצביעים לכיוון, כי הוא לא 'פה'.

'הין' זה מלשון 'הון', כי המדידה של משקה שנעשית ב'הין', המדידה מבטאת - בדרך כלל מדובר על יין - זה מבטא 'עושר'

'השתיה כדת' אמרו חז"ל 'כדת של תורה' שזה אומר 'אכילה מרובה משתייה'. והכוונה, שיין שותים לא כמו אוכל, כי את האוכל אוכלים כפי שהוא, אבל לשתות, שהמשקה המיוחד הוא בדרך כלל 'יין', זה נחשב דבר ששותים 'אכילה מרובה משתייה'.

בגמרא כתוב 'לאכול זיתים' כתוב 'הרגיל בזיתים קשה לשיכחה'. (וכתוב לא יותר מפעם בשלושים יום). הכוונה כנראה, לא לזית או שניים או שלושה ביום. הכוונה, כי פעם הרי אנשים בדרך כלל היו אוכלים 'את מה שצומח בשדה'. וכמו שהיום, בן אדם שרוצה לאכול נניח הרבה ירקות או פירות, אז הוא יכול למלא קערה ולאכול. - אז כתוב בזיתים לא לעשות את זה יותר מידי. מי שאוכל זית או שניים או שלושה ביום, זה לא קשור למה שכתוב בגמרא.

יש עוד שני מקומות שמופיע 'סריסים' בלשון רבים (חוץ מנדלות - גם גלות יהודה) - מופיע: 1. בפרשת 'משפט המלך 'זיתיכם וכרמיכם יעשור, ונתן לסריסיו ולעבדיו'. - גם למאן דאמר 'כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו' - גם הוא מודה שעיקר הפרשה 'לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם', - כמו המאן שאמר שהתנסח ככה ואמר שאין שום תוקף משפטי. - אבל המאן דאמר השני - שאומר 'כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו' - גם הוא מודה שהפרשה נכתבה 'לאיים' - כפי שרואים בפירוש בהקשר בדברי הנביא. - אבל הוא סובר שבכל זאת יש לזה תוקף משפטי מסויים, לפחות מבחינת הדברים המושגים המונחים שהוזכרו כנושא כלכלי ש'ברשות המלך' 'בשליטת המלך'. 2. המקום השני - בהתאם לאמור - בבניין בית המקדש - כאשר דויד כותב את כל הדברים לבניין בית המקדש - אף על פי שבספר שמואל הוא הזכיר את הדברים בפני עצמם - בספר דברי הימים הוא מציין שהייתה סיבה מוסרית שמנעה את בניין המקדש על ידיו בעצמו - ושם, מצויין בדברי הנביא - שהוא דיבר במעמד כל המשרתים הכוהנים והסריסים, וכל שאר העם.

בגלל מה שהיה עם המרגלים ורק כאן זה התחדש

לפי מה שהבנתי

היה משהו ספציפי שעניין אותי בפסוק עצמו וזה התקשר לפירוש.. שהוא קצת לא ברור אם נהיה כנים..

אבל נראה לי שעכשיו אחרי מה שאמרת הבנתי אותו, ז״א שלשון דיבור נחשב יותר מלשון של אמירה..

ש 38 שנים לא שרתה נבואה על משה בגלל שהשם כעס כביכול על ישראל 

במילים אחרות

המעמד הרוחני של ישראל משפיע על הופעת הנבואה.

 

זו הסיבה שחז"ל אומרים על כל מיני גדולים לאורך ההיסטוריה שהיה ראוי שתשרה עליהם נבואה אבל הדור לא היה ראוי..

"רעיונך על משכבך סליקו"

"אין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו"

אדם שהוא נולד הוא טהור
מתי שהוא טועם טעם של לחם בשר וכו' .. הוא לאט לאט נהיה פחות רוחני / פחות טהור תקרא לזה ? כי הופך להיות יותר אדם .

לפני זה היה לו את התמימות והיה כמה שיותר קרוב לה' לזמן שבו למד תורה לפני שנולד בבטן.

חוץ מזה שגם עדיין לא יודע לדבר אז בכלל חטא אין לו

והיצר הטוב מגיע בגיל בר מצווה

זה גם הגיוני כי עדיין אין לו מספיק יכולת בחירה , מבין?כי תינוק דואג לעצמו בגדול
ומגיל 12 הוא לוקח אחריות. סוף סוף יש לו את היכולת לבחור

אבל עדיין גם למדתי את מה שרשמתי

ילד רואה למרחוק, בכוח עצמו

רק כשהוא גדל, הוא מתחיל לראות למרחוק באמצעות כוחם של אחרים

זו הסיבה לדברים שאת כתבת

בגיל מסויים, בערך 12-13-20, הוא לא מבדיל בין שתי האפשרויות הנ"ל. (הדברים שאני כתבתי)

אתם חושבים על "לקחת אחריות" במובן של "היות מודע" למציאות מסויימת כזו או אחרת.

כדי להיות מודע לפרטים, - זו השאלה האמיתית של הדבר שהוא "אחריות".

כדי להבין את ההבדלים, צריך להבין את המשמעויות. כדי להבין את המשמעויות, צריך מידה מסויימת של עצמאות.

 

תינוקות וילדים קטנים הם טהורים במובן הזה שהם לא טעמו טעם חטא (״יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים…״) אבל לפי הגמרא הפוטנציאל לחטא והמשיכה לחטא, או במילים אחרות היצר, הם מלידה, והיצר מתחיל להתעורר כאשר התינוק מתחיל לטעום טעם דגן, טועם מעץ הדעת:

 

״תני קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ד' אמות ואם אינו יכול לאכול כזית דגן אין פורשים לא מצואתו ולא ממימי רגליו ד"א בעון קומי רבי אבוה מפני מה פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות אמר לון מפני שמחשבותיו רעות אמרין ליה ולא קטן הוא אמר לון ולא כתיב (בראשית, ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו א"ר יודן מנעריו כתיב משעה שהוא ננער ויוצא לעולם״ (ירושלמי ברכות פרק ג הלכה ה)

עיקר מורשתו של אברהם, הייתה האמונה והצדק.

הוא נתן אותה בנדיבות.

הוא לא חשב, שחלק מה"מקבלים" לא רואים את זה בדרך שלו.

בכל זאת, הוא נאלץ לקבל את העובדה - שוב ושוב - על ידי הא-ל - שהאמונה והצדק דורשים פירוט. דורשים בדיקה מפורטת - שוב ושוב. אברהם היה אדם חכם - הוא ידע, שדברים דורשים פירוט והבנה והתייחסות לפרטים וחלקים. אבל הוא ניסה לאחד. אבל, כמו שיעקב ניסה לגלות את הקץ - אבל זה לקח זמן, כי לייצר את האיחוד היה צריך מעבר בפרטים - כך גם במקומות אחרים.

זה הסוד, בהבנה שהאחים של יוסף כלל לא הוציאו אותו מהבור. הם אולי עשו פעולות, אבל אף אחת מהם לא נרשמה כ'הוצאה מהבור'. - היה מישהו אחר - עם מטרות משלו. שפעל. זה הסבר על פסוקים - לא מדרש לגבי דווקא איזה מציאות כזו או אחרת, כאן או בהקשר ספציפי שאתם חושבים. אתם לא צריכים להניח, שכל פסוק שיצא מהבור, קשור ישירות למישהו או למשהו. כשדברים קורים, לא בגלל משהו שיודעים - זה נשאר ב"באשר הוא שם". - לטוב, או לפחות טוב. זה ההבדל, שהוסבר כבר קודם, שהוסבר בהתחלה.

זה מלבד, שאתם מתבוננים על האמונה והצדק, כעל דבר מסודר בפני עצמו.

האדם רק מודה בקיומו, ומודה בכך שזהו החיוב האמיתי.

האומות האחרות, שקיבלו נחלה ליד ישראל - אולי במקומות השייכים לעניין "קיני קניזי וקדמוני". הם לא רואים את האמונה והצדק, כדבר המסודר בפני עצמו. הם רואים את זה, כדבר התלוי בדבר, בשלשלת ההורדות מההשפעה השמיימית. כרגע זה כאן - נניח - למה לחשוב שיש משהו אחר? השמיים שמיים לה'. אבל אצל בני ישראל, גם "הארץ שנתן לבני אדם" - זה גם כן "לה'". זה לא רק "לבני אדם שיסכימו לעבוד את ה'". זה "לבני אדם, משום שהאדם נברא בצלם אלוהים על מנת להיות עובד ה'".

אַל-תִּלָּחֲמוּ עִם-יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֵיכֶם כִּי-לֹא תַצְלִיחוּ

אני חושב שכל דבר שלא פוגע במהות של הכלב - זה לא נחשב צער בעלי חיים.

למשל - דג שנאסף מן הים ומת - זה לא נעים לו, אבל גם בתוך הים מתים. ציפור הדוגרת בקן - "אם על בנים" זה נוגע למהות. כך בחיה, בדרך כלל, "צבי ואיל" - גדי בחלב אימו. - בבהמות, בדרך כלל - זה כמו דגים - אבל עם "תוספת" שנקראת "אותו ואת בנו". אצל בן אדם זה לא בצורה הזאת מסיבה מאוד פשוטה - אצל בן אדם כל הצורה של החיים זה מהות

הבעלים כותב שלכלב הזה אין פחד גבהים והוא לאט לאט התחיל איתו בטיסות קצרות 

ככה שלא נראה שהיה פה צער בעלי חיים.  

 

אבל השאלה עצמה מאד מעניינת

אני עוקב

הרי הוא יודע שאם הוא יגיד שהכלב סבל בהתחלה, יסקלו אותו..

כל הכלבים מצטערים כשזה צער אמיתי - כמו רעב, צמא, מכות וכו'

אבל לא כולם מפחדים או נרתעים מאותם דברים... לפחות לפי מה שאני מכיר

לא נאסר מפאת צער בעלי חיים.

מופיע בשו"ת עשה לך רב, לא יכול להפנות לתשובה בימים הקרובים כי אני בבידוד, מוזמן להזכיר לי עוד שבוע ובלי נדר אעלה את התשובה

שהרי אם אגיד לך שעושה לי טוב למשוך לחתולים בזנב- אז זה יהפוך להיות מאיסור דאורייתא להיתר?

 

אוצר החכמה

(שמחתי לעזור )

 

במחלוקת שכבר נידונה לפני שנים בעניין ציד לשם הנאה.

אם מישהו יודע את פרטי המחלוקת זה אולי יוכל לעזור.

סבר.

הקישור לא נפתח לי

https://tablet.otzar.org/pages/?

ואם לא נכנס אז

האוצר המקוון

 

כמה תורה יש שם!

עוקב שאולי בהמשך אתפנה להגיב. 

ובכל זאת.

אולי פשוט לפתוח כל אחד מאלו שהזכרת במקום רנדומלי, ללמוד מעט ולסגור? זוכה ללמוד כך פלאים.

עיקר הרעיון של ה"אמונה" מול ה"חוכמה" - שכמובן - גם התורה מקבלת את עצם הרעיון של חוכמה - אלא ש-ראשית, היא דורשת גם "חוכמה של אמונה" - כלומר - חוכמה ספיציפית, שדורשת ומאפשרת - הבנה של האמונה. וגם - ובעיקר - התייחסות - אפילו ל"חוכמה של אמונה" - לא כדבר בפני עצמו - אלא כ"פירוש לאמונה" - באשר האמונה על פי התורה - היא דבר טבעי לאדם. - וגם חיפוש החוכמה - טבעי מאותם סיבות בדיוק - ולא מסיבות אחרות. - וכך התורה דורשת - לידע ולהאמין - שזוהי הסיבה האמיתית לחיפוש החוכמה, ולכן התורה דורשת - לשים דגש - על נושא ה"אמונה" - דווקא כפי שהוא בעיקר.

אפשר לראות, למשל - שבפירושי הגאונים לגמרא - בדרך כלל יש עריכה של כל הדברים שבגמרא - לא בצורת הדיון ה"יבש" שבגמרא - אלא בצורה קצת "סיפורית" - זה שונה מפירוש של אחד הגאונים לפירוש של אחר - אבל הרעיון הזה חוזר על עצמו - למשל בפירוש רב ניסים גאון - הוא "מספר" על החלקים שבגמרא מספרת בקיצור. בפירוש רב חננאל גאון - הוא "מספר" את הצורה, את השיקולים של הגמרא, בזמן שהיא עברה מסברא לסברא. מהלכה בנושא אחד להלכה בנושא אחר. או מבדיקת הלכה על פי דעה או ברייתא אחת לבדיקת הוכחות אחרות. - גם בפירוש של רבינו גרשום - יחסית מאוחר - עדיין זה כך - הוא מתרגם שורה שורה בגמרא - בשפה עצמית לחלוטין - שמספקת מה השאלה אומרת מה התשובה אומרת וכולי. הפירוש של רש"י הוא הפירוש הראשון שלא רק "מספר" - אלא "מגדיר" - הוא לא רק "מחזיר אותך במחשבה" אל מצב ספיציפי העולה מתוך הבנת דברי הגמרא - אלא רש"י מראה לך על איזה סוג מצב מדובר - לא הרי סוג מצב אחד כהרי סוג מצב אחר. - הוא מראה לך מה המשנה או הגמרא או הברייתא אומרת - לא רק מבחינת משהו שהם מספרים על הדרך ההלכתית - אלא מבחינת מה המצב, שגורם את אותו דרישה הלכתית. וכדומה. התוספות - אחר כך - הופכים את זה לשיטה: לעבור מהגדרה להגדרה, ולחבר ביניהם. (ייתכן שהיו פירושים נוספים בזמנו של רש"י - מה שאנחנו יודעים זה בעיקר על פירושו של רש"י). - אחר כך - בספרי ההלכה - כמו הארבעה טורים והשולחן ערוך - כבר לקחו את ההגדרות שסודרו בסדרים מלאים, בכמה התאמות - ופשוט חיברו אותם ביחד וקיצרו אותם. לכדי הלכות ספיציפית מוגדרות בפני עצמם. (הרי גם על השו"ע היו טענות בדיוק כמו על הרמב"ם. גם, אגב, במאמר מוסגר - ידוע שהרמב"ם כתב הלכות על סדר הירושלמי - כמו שהרי"ף כתב על הבבלי. - ידוע גם שזה "אבד". אנחנו אומנם לא יודעים. (את המורה נבוכים שרפו לו, מי ידע מה היה עם ההלכות של הירושלמי? זה גם היה בגלות - לא משהו תחת ממשל יהודי שאפשר לברר מה קרה או איך ומתי. לך תדע מה חשב לעצמו או לא חשב לעצמו איזה אחד שישב שם, ואולי היו לו כל מיני דעות ביחס לזה שהרמב"ם עושה את זה.

גם הכתיבה יפה

ראה קישור להורדה בסוף הכתבה:

כאילו נכתבו היום: כרוזי הרב צבי יהודה יוצאים בספר חדש - סרוגים

אבל יפה ששמת לב

ובכל זאת - לא יודע מה אפשר ללמוד מזה.

בכלל, אני לא חושב שיש מקריות בספרי הקודש

אפשר לתלות כל מה שעולה בדעתנו בספרי הקודש שהרי אין בהם מקריות ? 

ואם כל הפעמים שיש ש' נמצאים שם זה בכוונת מכוון.

 

מה המשמעות של זה? לא יודע אם אפשר לדעת.

בעקרון זה אמצעי ספרותי שנקרא אליטרציה

אבל לא כל אליטרציה היא מכוונת ובוודאי לא שיטתית.

 

לדעתי אין אליטרציה שיטתית בתנ"ך (כמו שאין חריזה שיטתית), אבל סביר שיש תשומת לב למצלול וממילא העדפה של מילה עם אליטרציה על פני מילה שאיננה.

 

יש תופעה דומה בפרקים שמסודרים על פי א"ב - הרבה פעמים בסביבות כל אות תהיה נוכחות גבוהה יותר של האות הזו (למשל הרבה צ' בפסוקים של פ-צ-ק). בהקדמה של דעת מקרא לאיכה הוא קורא לזה ש"האותיות רצות לקראת הכותב".

נפוץ אגב גם בזמירות שבת.

ההסבר הטבעי והפשוט הוא שכאשר אתה יודע שתצטרך לכתוב פסוק שמתחיל באות צ', באופן טבעי תחשוב על הרבה מילים באות צ' ותבחר אחת. את האחרות, שכבר חשבת עליהן, תשבץ בסופי הפסוקים. ואולי גם תוך כדי יעלו במחשבתך מילים עם צ' באמצע.

 

ואיך אפשר בלי:

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך

שאין אליטרציה / חריזה שיטתית בתנ״ך ?

אני לא יודע אם חריזה היתה כל כך טבעית להם כמו לנו.

 

אנחנו מזהים חרוז אוטומטית, ובשפת דיבור נעדיף לא להשתמש בחרוזים, כי זה נשמע לנו כמו דקלום. אבל להם כנראה לא היה את ההרגל הזה, ולכן לדעתי הם התייחסו לחריזה כמו שאנחנו מתייחסים לאליטרציה - משהו יפה אבל כמעט לא מורגש. ואז קשה להאמין שהשקיעו מאמץ בשביל זה. הם כן השקיעו ב"לשון נופל על לשון" ומשחקי מילים, והיו מאד ערים לזה.

אז היו תקופות שזה היה ממש משמעותי לאנשים

ולכן הוא לא רלוונטי

 

הפייטנים שחיו עוד לפני רס"ג כבר הכניסו שימוש רווח מאד בחריזה וכנראה גם באליטרציה ובכלים אמנותיים נוספים

 

בכל אופן ביחס לנבואות לפחות, אני חושב שכשאנו באים לחפש שם אמצעים ספרותיים צריך לצאת מהראש של קוראים שקוראים טקסט כתוב מול העיניים שלהם ולהיכנס לראש של קהל ששומע נבואה בשידור חי ולא קורא אותה. 

באופן הזה כנראה שנוכל למצוא חריזה ואמצעים ספרותיים נוספים, שבתודעה של קריאה מטקסט כתוב נעלמים לנו מהעיניים. 

 

דוגמא מפסוק שעיינתי בו לאחרונה:

 

 

״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ

כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ: (ישעיהו פרק מג פסוק ב)״

 

המילה במים והמילה אני במבנה שלהן של קמץ / פתח ואחריו חיריק די מתחרזות בשמיעה, במיוחד אם מנסים לנגן את הפסוק.

המילה במים והמילה במו אמנם לא ממש מתחרזות אבל בשמיעה המוח קולט את הדמיון באותיות. 

אני גם אהבתי את הסיום ב ״וה״ במילה תכווה וההתחלה ב ״ו״ במילה ולהבה. 

הרי בכל טקסט באורך של ספר ישעיה תמצא זוגות מילים עם ניקוד דומה...

 

בינתיים מצאתי לכך 2 דוגמאות. הרעיון הוא שמילה שמופיעה בתחילת הפסוק חוזרת שוב בסוף הפסוק אבל בשינוי סדר האותיות ובמשמעות אחרת כמובן. מה שיוצר מעין מסגרת לפסוק. 

 

״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ״ (ישעיהו פרק מג פסוק ב)

 

״כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים: (תהלים פרק מב פסוק ב)

לשון נופל על לשון נפוץ מאד בתנ"ך

 

"על סוס ננוס על כן תנוסון" זאת הדוגמה הכי בולטת אבל ממש לא היחידה

 

שתי הדוגמאות שהבאת דווקא חלשות בעיני - הראשונה עוד אפשר, אבל "כאיל" ו"אליך" נשמע רחוק מדי. אולי הייתי מקבל דווקא את השורש המשותף של "איל" ושל "א-להים"

הוא לוקח המון דברים על סמך דברים שאני אמרתי - רוב הדברים שהוא אומר זה חצי גנוב - והחצי השני מיועד להטריל - את הקישור בין שני בחצרים - הוא עושה מכל ההשקעות של אבותיו ואבות אבותיו

עלה לי הפסוק מדברים 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת...", והלכתי לחפש קצת מקורות בהקשר הזה, כדי לבסס מהמקורות את ההרגשה שלי שזה מכוון (מכל מיני סיבות שלא ארחיב אותן כרגע), ובעיקר כי התורה היא (כ)שירה.

מצאתי את זה (ציטוט מתוך המאמר בקישור הזה הישיבה התיכונית בני עקיבא, קרית הרצוג, בני ברק – פרשת וילך – כתבו לכם את השירה הזאת ) :

גם הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמה לספרו 'העמק דבר' עונה באריכות, מדוע התורה נקראת 'שירה' ומבאר ששירה שונה מפרוזה, בזה ששירה אינה מובנת בקריאה ראשונה וההסבר שניתן לשירה אינו 'דרשה', אלא ביאור בסיסי וזה בדיוק גם בתורה, שללא ביאור אין לתורה את כוונתה המקורית. הנקודה השניה היא, שמשורר הרבה פעמים מוסיף דברים כדי לפאר את השירה, בהכנסת שמו ברמז וכן דברים נוספים שאינם קשורים ישירות לשיר וכך גם בתורה כפי שיסביר בדבריו:

"הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה? והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא ע"כ יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד, דמשונה לשון ה'מליצה' מסיפור 'פרזי' [=פרוזה] בשני עניינים בטבע ובסגולה.

א) דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כוון לזה הספור וזה החרוז כוון לזה…כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל…

ב) דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר…ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה, שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים נעלמים, אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך.

וכ"ז אינו בתורה הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש…".

 

תודה אילת. די הבאת אותי לנקודה שחתרתי אליה - שירה. הרבה מאוד פעמים שאני קורא ולומד בתנ״ך ההרגשה שלי היא שאני קורא שירה. וכל ״האמצעים הספרותיים״ האלה שאני נתקל בהם על ימין ועל שמאל נותנים לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת. 

 

וזה די מתקשר גם לדברי רבי יוחנן:

 

״ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים״ (בבלי מגילה לב ע״א)

נקודה למחשבה

עלתה לי מחשבה שהתחברה לגמרא שהבאת בסוף, שבוודאי יש כוונה עמוקה בכך שהתורה וספרי הקודש נכתבו והועברו לנו דווקא בצורה כזו, שירית, והיא לחבר את הלב לתורה, כי יש כח בשירה ובניגון לחבר ללב.
והרגשתי שבוודאי נכתבו הדברים במדוייק במקום כלשהו, והלכתי לחפש ונמצאו באגרות הקודש:
ספרי כ"ק אדמו"ר - אגרות קודש - כרך ח - ב'רנא | ספריית ליובאוויטש

"...ופשיטא אשר כן הוא גם בסוגי עבודת האדם הכלליים הנ"ל: לימוד התורה מוכרח שיהי' קשור ברגש הלב, הן בשעת הלימוד - וכמרז"ל כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים - וגם קודם הלימוד, שזהו ענין ברכת התורה בתחלה, היינו להרגיש בחביבותה ויוקר ענינה עד שיקבע הדבר בלבו."

שימו לב לחזרה התכופה על הוריאציות של צי ו- בש בארבעת הפסוקים הבאים:

 

ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה.

יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם.

יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם.

 

 

עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם (ישעיהו פרק לט פס׳ ו-ט)

 

האם גם זה רק מקרי ? זה כבר מתחיל להיראות שיטתי. 

זה נראה לי צירוף מקרים גדול מדי מלומר שזה אקראי. והגיוני שהסיבה למיעוט היחסי של השימוש באמצעי הזה ובחריזה בתנ"ך זה כדי שהשומעים יתמקדו בתוכן הדברים ולא בסגנון היפה והמושך שלהם (וכשזה במינון קטן זה דווקא מושך להקשיב). ואולי גם יש הבדל בין סוג הנבואה (פורענות, נחמה וכו'), צריך לבדוק.

רציתי גם להוסיף שבניגוד להנחת היסוד שבבסיס הדברים, שהנביא עושה עריכה לנבואה לפני השמעתה לציבור, יתכן בכלל שזו הנבואה איך שהיא זרמה מהנביא באופן טבעי וזה פשוט הסגנון האישי שלו. כלומר זה מכוון אבל לא בצורה מלאכותית.

יש גדר לזה?יש דרישת מינימום?

כשתחפור ותבדוק ותדקדק בעומק, אתה תוכל לגלות שהכל תלוי באמונה ובתורה בסופו של דבר. ושבדיוק כמו שאמרו - העולם הזה שקר. והרוע - שקר. ואין שליטה על מה שנמצא באמונה.

כך אני יודע ממה שראיתי. וחיפשתי ובדקתי וחקרתי ולמדתי בתורה ובעיון ובכלל מעבר.

זה לא שעשו לא יכול להתגרות אבל הוא לא יכול לשלוט, אנחנו ננצח אותו בזכות הקול.
ואיזה דורות של צדיקים לדוגמא?

השורה האחרונה שלך הבהילה אותי... מה פתאום ברור שיש צדיקים שעושים נחת רוח להקב"ה (אם יש צרות זה לא בגלל שהוא לא מרוצה מהם)
ה' מאוד אוהב צדיקים, שומר עליהם ורוצה כמובן בטובתם אז גם כשיש להם ניסיונות זה למטרה טובה, הרבה פעמים שם השם מתקדש על ידיהם
ואם הם מנהיגים של דור ואז באה צרה על הדור אז ע"י התפילה שלהם ושהם מחזקים ומעוררים את כל העם ה' מבטל את הגזירות בסוף ועושה להם ישועות וניסים בזכות זה(:

דורות של צדיקים נניח כמו הדור של ר' עקיבא, כל הצדיקים שהגויים רדפו אותם...

האמת לא יודע מה היה המצב של שאר הדור - אלו שלא היו צדיקים.

 

 

לא, לא התכוונתי שהם לא עושים נחת רוח לה' - חס וחלילה

אני שואל ה"קול יעקב" ולהפך - התרפות מהתורה היא לפי רמת האנשים 

או שיש מינימום שאפשר להגדיר כמה צריך ללמוד כל אחד שעם ישראל יהיה מוגם משליטת עשו

 

כי יש קטע כזה ששופטים בשמים לפי הדרגה, לפי היכולת..

 

 

לגבי ר' עקיבא חוץ מחשבונות שמיים אני לא יודעת מה לענות
ומה שכתבת בסוף ככה גם ידוע לי- כל אחד לפי הרמה שלו והיכולת ועוד דברים

סליחה. ר'ח אדר עכשיו. מותר

עוג עצמו היה מן הרפאים (שלא כתוב מה מקורם הגיאוגרפי), לא אמורי.

אבל יש באוגרית את השם bn 'gw, מה שאומר שאולי זה כן שמי.

 

לא מכיר את החלוקה הגיאוגרפית לפי שפות באותה תקופה. סתם שיערתי שהוא מהאזור פחות או יותר אז יותר סביר שמקור השם הוא ״שמי״. 

ובהצלחה בלימודי העברית

איך אתה לומד באמת את השפה?

אני לא יודע מי אמר את זה

אני יודע שאבישי היה חבר של דויד - יחסית ליואב,

במקום אחד, יחד עם אבישי מופיע מישהו בשם 'אחימלך החיתי' - אחימלך היה גם כן שמו של הכוהן מבני עלי שבזמן כהונתו נהרגה נוב עיר הכוהנים.

יש מישהו נוסף בשם 'עמשא', - שמיוחס לא לצרויה אחות דויד - אלא למישהי אחרת 'אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב' - כך כתוב, על פי חז"ל - הכוונה בת ישי אבי דויד, שמת בעטיו של נחש. והאיש עמשא הזה - היה מועמד לשר צבא במקום יואב לאחר שיואב הרג את אבשלום בניגוד להוראות - אבל בזמן הרדיפה אחרי המורד האחר ששמו היה 'שבע בן בכרי' - אז בגלל שעמשא התאחר - אולי בגלל הפילוג שהיה בעם והצורך לאסוף אותם, אז יואב טען שעמשא בוגד והרג אותו בדרכי מרמה כמו שהוא הרג לפני כן את אבנר שהיה גם כן שר צבא ישראל. כלומר ישראל לעומת יהודה, ועמשא היה מועמד - ולמעשה כבר הוכתר - גם ליהודה. האיש עמשא הזה במקום אחר גם נקרא 'בן יתר הישמעאלי' - יתר כמו יתרו שנקרא גם כן בקיצור יתר. - יש כמה אנשים גרים שנקראו על שם האומה הקודמת והיו בעלי תפקיד - אומנם לא פעם יש שאלה אם הם היו 'גרים' כלומר יהודים לאחר תהליך גיור, או 'גרים תושבים' כלומר כמו 'כותים', רק שבניגוד ל'כותים' שגויירו על ידי מלך אשור באופן לא שלם - 'גר תושב' זה מישהו שלא שומר את התורה והמצוות - הוא לא יהודי - אבל הוא אזרח בעל נתינות מליאה בשלטון תורני של ישראל. בכל אופן זה יש ספק לגבי האלו שמוזכרים בשמות האלו - אבל יש להם תפקידים כמו 'עובד אדום הגיתי' שהיה ממונה לשמור את ארון ה' גם לאחר שהועלה למשכן בחזרה, לכך היה 'אוריה החיתי' - והרי ידוע שאין מי שנמצא בצבא שם - כך מפורש בחז"ל בפירוש לפסוקי בדברי הימים - שכולם היו מיוחשים בייחוס 'טהור' כלומר לא מישהו שיש פקפוק לגבי זכויותיו מצד הייחוש. וכך יש 'איתי הגיתי'. ועוד כמה.

ועל כל פנים, אחרי אבישי - ועמשא - יש גם כמובן, לא דווקא 'אחרי', אבל אחרי שאני הזכרתי - אז גם צריך להזכיר ולחזור אל יואב - שהיה תמיד בעמדה של 'להגיד לדויד דברי חוכמה' מטעם עצמו או על ידי כל מיני שליחים.

חז"ל אמרו "לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה". זה לא אומר ששמעי היה דווקא "רבו" של שלמה ממש, אבל כנראה דויד ראה את שמעי - אדם מיוחד וחשוב מבית שאול - כאדם שראוי להוכיח כלומר לתת תוכחה - וכנראה גם שלמה היה מוכן לקבל ממנו תוכחה, ובכל אופן לידו הוא לא היה נושא את בת פרעה. אבל דויד ציווה לא להניח לשמעי בגלל החטא שלו שקילל את דויד והרי כתוב 'אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור', ואומנם שמעי נהרג שלוש שנים לאחר תחילת מלכות שלמה, וזה השלב (לעומת השנה הראשונה שמתו יואב ואדוניה), כשמת שמעי אז כתוב 'והממלכה נכונה ביד שלמה'. ראוי לציין, שידוע שיש בחז"ל עניין שציינו על אנשים 'מיוחדים' שחיו 120 שנה, ו40 שנה האחרונות לימדו תורה - דויד מלך בגיל 30, ומלך לאורך 40 שנה - זאת אומרת שלמה התחיל למלוך בשנת 70 של חיי דויד. שלמה מלך 40 שנה, ובכל זאת, יש שלוש שנים שהם בספק - האם ואיך ואיפה סופרים אותם - מ70 יעד 73 - ולא ברור היחס לארבעים שנה. אבל, אם נכניס את הדרשה של חז"ל על הזמן ששלמה כביכול לא מלך - ומקובל שסתם תקופה זה שבע שנים - אז מגיעים ל3 של ספק, ועוד 7 מסוג אחר של ספק, ואז עוד 40 ומגיעים ל120. (המהר"ל מונה את דויד ושלמה ביחד כמייצגים את המלכות השלימה המשיחית. אם נכניס את הצד של "שורש ישי" שהוזכר, זה אולי כנגד תיקון להשלמתם בצורה נכונה וראויה.)

על כל פנים, מה שרציתי לומר, שלמרות תפקידו של שמעי - שבעצם היה לו 'תפקיד' לפחות פוטנציאלי - על פי חז"ל - למה שהיה מזמן ירידת מלכות דויד - כי שמעי לא התמרד לפני כן - וגם אחר כך לא מרד. אז מי ש'יותר' מבטא זה יואב שאומנם גם הוא, כמו שמעי - מת על ידי שלמה בגלל מעשיו. - אז אם את שואלת אם יואב "מת אחרון" - יכול להיות, מהבחינה הזאת, אחרי לימוד קצת מורכב מתוחכם.

נ.ב.

יכול להיות ששלמה התחיל למלוך כמה שנים לפי ה-70 לדויד, אולי שלוש שנים או יותר, אבל המלוכה שלו בפועל שהייתה רק של שלמה - זה היה מה-70 לדויד

לעתיד לבוא הסדר הפוך, ומה שהיה אז המגיפה מצד שביקשו שלא כהוגן, יהיה לעתיד אך מצד בקשה כהוגן. ומי שייענש יהיה מצד היציאה מהסדר של צד האמונה. ומה שהיה טהור ויצא לגלות עם השכינה, כולל ישראל איתם, יחזור והוא יהיה עיקר הכבוד לעתיד.