כולם פה אוהבים את ארץ ישראל
אבל בבקשה לא לענות לי מתוך הרגש אלא רק הלכתית ופוסקים.
האם אדם שלוקח מאד קשה ממה וסובל מחרדות ממה שקורה בארץ - אזעקות, פחד מפיגועים, וכו' וכו'
ומרגיש שהבריאות הנפשית שלו מתרופפת.
האם מסיבה של בריאות נפשית יהיה לו מותר לרדת מארץ ולגור במקום שקט כלשהו בחו"ל?
דיון תיאורטי
מי שסובל מחרדות, כדאי לו לטפל בהם, כי זה יסובב אותו בכל מקום.
אם לא פחד מערבים (שדרך אגב בביקור פעם אחת באירופה ראיתי מוסלמים כמו שלא ראיתי כל חיי בארץ), אז יהיה לו חרדות מדברים אחרים
אני הולך כרגע לפי המציאות,
בריאות נפשית של אדם שעבר מקרים קשים והישרדות לא כמו אדם שחי במקום שקט ורגוע.
כמה שידוע לי בהלכה הולכים לפי מה שאדם מרגיש כרגע ולא טוענים כלפיו שיעלה בדרגה ואז לא יסבול
אם אתה הולך כפשטות הרמב"ם, אסור. זה אינו נכלל באחד מן ההיתרים הזמניים ובטח שלא בקביעות.
אבל יש מאחרוני האחרונים שהתירו לצאת גם לטיול או אפילו כאלו שאסרו לעלות ארצה, כך שכמו רוב שאלות בהלכה התשובה תלויה בשואל ובמשיב.
יציאה לצורך לרפואה זה לא אחד מהתנאים שכתב הרמב"ם?
לימוד תורה, נשיאת אישה, להציל מן הגוים ולסחורה. וזה שהוא חוזר לאחר מכן (ולכאורה גם שאין לו בארץ באותה הרמה).
הייתי בטוח שזה הרמב"ם.
(אם כי כמובן להגיד שבחו"ל יהיה טוב זה מצריך הרבה בדיקה, וזה לא כמו ללכת לרופא)
לגבי מה שאמרת באמת זכור לי היתר כלשהו לטייל בחול אם לצורך בריאות נפשית
שבט הלוי אולי?
השאלה מה קורה שבנאדם באמת מתחיל לאבד את השפיות.. האם זה לא כבר פיקוח נפש או משהו
לשאר רפואות לא זכור לי מקור, כלל לא אומר שאין.
לענ"ד האישית סתם חו"ל לא מרפא בריאות נפשית כך שאני לא רואה למה שה' ירצה שיצאו מהארץ לשם כך, לכן גם נראה לי יותר כעצת יצר. אך זו רק דעתי ועבור הכלל.
(אם השאלה אישית עבורך, מוזמן לפרטי אם אוכל לעזור)
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
יש לאו מדאורייתא לפחד במלחמה ולברוח משדה הקרב (ספר החינוך תקכה; ספר המצוות לאו שיב; מלכים ומלחמות פ"ז ה"ו והט"ו)
אם אני מבין נכון, אתה מחשיב את עצם ההימצאות בארץ כמלחמה - שאסור לברוח ממנה
מעניין. האמנם זה כך?
אבל אחרי הכל, ומה עם הירא ורך הלבב? וכי גם הוא עובר איסור?
לא כל ההימצאות בארץ היא מלחמה, אבל הפחד שלו נובע מהמצבים הללו.
המצבים הללו הם מלחמת מצווה. הירא ורך הלבב, הנוטע כרם והנושא אישה, חוזרים רק במלחמת רשות (מלכים ומלחמות פ"ז ה"ד)
לדעתך להישאר כאן כשיש מלחמה זה נחשב למלחמת מצווה ולכן יש איסור?
או שאתה טוען שיש איסור לפחד מכל סכנה כלשהי שנובעת ממלחמה?
אם נאמר שאכן יש איסור של בריחה מהמלחמה שהוא ממיס את לב אחיו כמותו
האם יהיה דומה חייל שבורח וכמובן ששמים לב ומבינים למה, לאדם שבשקט עובר למקום אחר בלי להודיע מה הסיבה
ב. איני פוסק הלכות. הבאתי מקורות לעיון בשאלה.
ג. עשרות או מאות שעוברים "בלי להודיע מה הסיבה" בעת מלחמה לא עוברים "בשקט".
תודה על התגובה והכיוון מחשבה. צריך עיון
קודם כל חשוב לזכור שראשונים רבים לא כתבו בצורה מסודרת - לדוגמה תלמידי הרשב"א: ר' יהושע בן שועיב, ר' יעקב סקלי ("תורת המנחה"), ספר החינוך... כמובן הרשב"א עצמו בתשובות, רבנו יונה בפירוש משלי ואבות ובשערי תשובה, רמב"ן בכתביו הרבים והשונים ובפירושו לתורה...
רס"ג (אמונות ודעות אבל יש כתבים נוספים), האמונה הרמה, הרמב"ם (אגרות, הקדמות לפירוש המשנה, סתם פה ושם איזה אמירה בתוך פירוש המשניות או בתוך ההלכות. כמובן מו"נ)
כוזרי, אב"ע... מפרשי התורה הראשונים - אני בטוח שאתה לא מכיר את כולם.
הר"ן בדרשות, אור ה' (ר' חסדאי קרשקש - הקדים את העיקרים), רשב"ץ בספרו מגן אבות
הנקודה היא ששאלה רחבה כמו "תורה מן השמים" היא כל כך מקיפה וכל כך יסודית שכמעט אי אפשר שלא להתייחס אליה. אז יש מביניהם (וסליחה שאני לא נכנס לזה...) שייחדו לנושא שער נפרד, כמו העיקרים (ואלה ששמתי איתו בשורה, שבאו מאותו בית מדרש...) לעומת אחרים שהתייחסו לשאלות אחרות או חילקו את הנושאים אחרת.
אם אתה רוצה בהתייחסות לשאלה מסוימת, אני מקווה למצוא זמן להתייחס ולציין מקורות מפורטים אם יש לי.
הוכחה משמעותה שאני יודע דברים מסוימים ואין לי וודאות לגבי פרט מסוים, ואז מתוך הידוע לי אני לומד את הפרט החסר.
ספר העיקרים למשל שואל בעיקר את השאלה - למה חיוני להאמין שהתורה ניתנה לנו מהקב"ה
אבל לדוגמה יש את ההוכחה המפורסמת (הקדמת ספר החינוך, ויש עוד מקור משמעותי, לא זכור לי) ש"אדם לא מלמד לבניו שקר" - שהיא הוכחה שהתורה נתפסה כאמת במשך כל הדורות, כולל אותו חלק בתורה שמעיד על מעמד הר סיני.
אבל אני אומר שאין קשר בין "הבא להרגך" לעניין זה.
כמובן שחייבים להרגו, אבל זה כמו דין של כל רוצח גוי- ולא ניתן לכל אדם אלא לבית דין.
[אני לא בטוח בזה- כך נראה לי לומר..]
מאומות העולם שהרג יהודי.. זה דין מוות כמובן- אבל בידי בי"ד (או בידי המדינה, כחלק מגדר "מלך".. דיון רחב בפני עצמו).
ולכאורה לא משנה פה הגיל.. רצח הוא רצח הוא רצח.
מה שיקרה זה שאם יהיה יחס שונה לרוצחים בני פחות מ-13- הם ישלחו ילדים להיות "שאהידים".. זה גם פעולה מונעת.
וואלה לא חושבת שמשנה הגיל כל עוד בן אדם ניסה להרוג מגיעה לו עונש באיזה גיל הוא לא אכפת לי...
לאחר מעשה- הדין הוא לא משום 'הקם להורגך', אלא עונש, ועונש הוא רק על מי שחייב כבר במצוות... אני לא בטוח אם גם אצל הגויים ההגדרה לזה היא גיל 13, אבל זה בוודאי לא נכון על ילדים קטנים- אלא אם אומרים שהמצב הוא "מלחמת מצווה", ואז מצווה להרוג את כל הזכרים... סוגיה מאוד רחבה ומלאה מחלוקות. את יכולה לבדוק בספר שופטים של הרמב"ם אאל"ט, הלכות מלכים ומלחמותיהם.
אם מדובר בהריגה למטרות הרתעה או בגלל סכנה עתידית, השאלה היא רק את מי כדאי להרוג - וילד קטן עלול גם להרוג כשיגדל
רק אם מדובר בהריגה כמעשה נקמה, יש הגיון להבדיל ביניהם
ובוודאי אם מדובר במעשה ענישה
אני לא הולכת בבית אם טיץ לפעמיים אם אני מתקלחת ואז ישר למיטה וכמובן שאין בנים בבית אז אני יכולה להיות עם שרוואל (אם ככה כותבים) ממש רחב וישר להכנס לחדר ולישון כאילו אם יש לי איזה שיעורי בית או שאני צריכה\ לרדת לסלון או משהו כזה (המקלחת והחדר שלי זה בקומה למעלה וזה ממש דלת ליד דלת..) אז אני ישים כבר חצאית.. אז עקרונית אני לא ילך עם מכנסיים גם בחדר אבל לישון אני בדרך כלל כן מורידה...
ואיואי כתבתי על עצמי יומן מה אני עושה אחרי המקלחת.. חח
ואני מבינה למה בנות הולכות בבית שלהם עם מכנסים.(לא יודעת אם זה טוב או לא כי זה לא ראוי שבת תלך אפילו ליד אבא שלה עם טיץ קצר צמוד...) אני כם יכולה לדון לכף זכות ולהגיד שכאתה לבד אז כאילו ה' אבא שלי אז למה שיהיה בעיה ללכת עם מכנסים...
קיצור אני כן ידון אותם לכף זכות..
הוא מה שאתה אומר, בנים לא לובשות צנוע בשביל לא להחטיא את הגברים, הן לובשות צנוע בשביל להתקד בפנימיות ולא בחיצוניות.
אני חושב שיש טשטוש בין הרהור עבירה לצניעות. איסור הרהור עבירה נוגע לשני המינים, נובע ב"לא תתורו", קשור ללפני עוור לפעמים, והוא כנראה גורם המחשבה ללבוש צנוע בשביל הבנים. ויש גם איסור "לא ילבש" ודיניו.
אך מידת הצניעות לענ"ד איננה תלויה בין המינים אלא אדם לעצמו ולאלוקיו, וכמובן שלבנים כמו לבנות. תיאור הגמרא לצנוע הוא "מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִמְרֵי חֲלוּקִי". הלכות צניעות מפורטות בבית הכסא בדיוק רב. וכדברי השו"ע, "והאדם צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקב"ה. ואפילו כשהוא לילה ובחדרי חדרים, הלא מלוא כל הארץ כבודו, וכחשיכה וכאורה לפניו יתברך". כך כתבו כל גדולי הדורות. כך גם אמר הבורא יתברך ע"י מיכה נביאו, "והצנע לכת עם אלוקיך".
כמו שכתוב בתגובה הזאת שאלה | ערוץ ７
יש רמת צניעות בסיסית שנדרשת מכל אדם באשר הוא, ולא משנה איפה, גם לבד.
יש רמה מעל זה שנדרשת בשביל עיסוק בענייני קודש, או רמה גבוהה יותר גם בפני נשים אחרות (לא בטוח באיזה סיטואציה נדרש יותר - בפני נשים אחרות או בשביל ברכות וכו')
ויש גם מעל זה, שזה באמת בגלל מי שרואה (לדוגמה - בגד אדום, כנראה הבעיה היא בגלל שזה בולט ואחרים רואים, אבל לבד בחדר זה לא משנה ומותר גם להתפלל עם בגד אדום)
בלי קשר לזה, יש איסור לא ילבש - ובזה באמת אם זה 1 מכנסיים של נשים ולא של גברים 2 בהנחה ונקבל את התפיסה ההלכתית שאכן מכנסי נשים הם בגד אשה, ולא שמכנסיים היום הם בגד איש באופן מוחלט (כגבר לא התעניינתי בזה) - אז הגיוני להתיר מכנסיים אם הם עומדים בגדרי הצניעות, כל סיטואציה לפי הנדרש
תשובה מחברים מקשיבים >>יוכבדוששמאמר הדור לא מכוון לדורנו, לא התעניינתי במיוחד אבל זה לא מסובך לשחזר את הרעיון
אצטט את המשפטים הכי עיקריים של מאמר הדור, לאו דווקא לפי הסדר:
"המכאוב הגדול, [...], המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה והוגה מעט דעה, ביחוד אם הוא גם-כן מוכשר לקבל הרגשה עדינה וישרה בלבבו, אין לתאר ולספר."
המשפט הזה בעצם כולל את כל מאמר הדור, מאמר הדור מדבר על דור שבמהותו הוא חזק, מוסרי (לאו דווקא מוסר של תורה), מלא בתכונות טובות, צמא לרעיונות גדולים, "אידיאליסט" מה שנקרא בלשון הכיפות הסרוגות, למעשה היסטורית הדור דאז נאלץ להתמודד עם המון קשיים שאין בימינו - ליישב את הארץ כשאנחנו לא רצויים כאן לא על־ידי הערבים ולא על־ידי העותמנים (נראה לי שהמאמר נכתב לפני המנדט), עוני, מחלות, עבודת כפיים, ומצד שני הייתה בו המון מסירות נפש, היו בו הוגי דעות חילוניים "רציניים", הייתה אידיאולוגיה חזקה של סוציאליזם (בקרב הסוציאליסטים מביניהם), בקיצור מה שנקרא בחורים לעניין.
אבל מה, חסרה להם תורה, חסרה להם השקפה נכונה, הם מפותחים מבחינת המוסר הטבעי שלהם ומבחינת השכלה ומאוד הרבה מאוד בחינות אבל כל מה שמלמדים אותם זה תורה טכנית שנראית כאילו בקושי מתאימה לשטייטעל במקום תורה גדולה שמדברת על הדברים הגדולים של החיים ויכולה לסחוף אחריה.
"והנה אם היה באמת דורנו דור רע ומושחת, [...], אז עוד היינו מקבלים עלינו באהבה את הבוז והקלון, כיון שאיננו ראויים לצורה של חיים יותר הגונים, [...] אבל במה ננחם כאשר נחדור לתוכיות מצבו הפנימי, המוסרי והשכלי של הדור, אדרבה נמצאנו לא דור שפל, גם לא דור חוטא לפי האמת. בין באבות בין בבנים נמצא המון דברים טובים, רגשות עדינים, ורצונות נכבדים."
"בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, בדור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברות על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו. דור שוכח אלוה הוא ג"כ דור סורר ומורה, זולל וסובא."
"מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא - [...] רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה."
"אבל זה הוא דבר מוחש וגלוי לעינים, כי אור הצדק הפנימי, היושר הכללי והאהבה הלאומית הטהורה ברשפיה רשפי אש נתרבה ונתעלה בלב הדור הצעיר, במעולה שבו."
כלומר מצד אחד זה דור שוכח אלוה, מצד שני, זה דור שיש בו רגשי חסד, מסירות נפש ובייחוד למען עם ישראל, והרי לכאורה זה סותר, איך אפשר להגיע לערכים כאלה מבלי התורה הקדושה? איך "אור וחושך משמשים בערבוביא?"
"כשהדור הוא שפל, כשמוסרו העצמי הוא נשחת, כשמושגי הצדק והיושר הטבעי אינם מפותחים בו כראוי, אין המחשבה פועלת עליו לא לטובה ולא לרעה, או פועלת פעולה חלושה. אבל כיון שהוא מתעלה, כיון שהוא מרגיש בקרבו אצילות ועדינות, נטיה חזקה להשכיל ולהטיב והכרה פנימית [...], אע"פ שאינם גמורים ומשוכללים, מכל- מקום הרי הוא כבר צמא למחשבה והגיון, ועם זה גם לרגש יושר שמן ורטוב, רענן וחי."
"ודור בעל רוח גדול חפץ ומוכרח לחפוץ, בכל מקום שהוא פונה, לשמע דברים גדולים."
זה מאמר הדור בגדול.
האם ניתן להעתיק את הדברים האלה לימינו?
יש מי שאומר שלא, ואני חושב שעם־כל־כמה שזה נשמע ציני, זה לא מופרך כל־כך, בסופו־של־דבר יש הבדלים בין הדור של אז לבין הדור של היום, ה' ישמור מללמד קטגוריא על עם ישראל אבל בעיני המתבונן על החילוניוּת ה"קשה", מה הוא רואה? נהנתנות, אובדן של ערכים בסיסיים כמו משפחה, זוגיות, אם אתה לא הייטק אתה לא קיים, איך משיגים עוד כסף ואיך מתחילים עם בחורות במסיבות ואיך משתוללים בחצי עירום במצעד הגאווה.
זאת חילוניות שונה מזאת של לגדל שפנים וחזירים בקיבוץ, ושל בן גוריון, ושל מפא"י, ולכן התרופה גם תהיה שונה, לכאורה זה לא נראה שהבעיה העיקרית של הדור בכללותו היא שהוא לא שומע דברי תורה "גדולים", החסידות וכתבי הראי"ה פשטו מעיינותיהם ב"ה ובכל מקום ניתן למצוא שיעורים יוצאים מן־הכלל, אז מה בכל־זאת מונע את הדור הזה מלחזור בתשובה?
ומה עם החילוניות ה"רכה", זאת שאין לה בעיה ללכת לבית הכנסת בחגים ולעשות ליל הסדר, זאת שאפילו לומדת בממלכתי דתי, הרי מחנכים מצוינים יש לנו, הרי תוכנית הלימודים של מקצועות הקודש בנויה במיוחד כדי להנגיש בשפה פשוטה רעיונות גדולים ונפלאים, למה בכל־זאת אין עניין? למה יש כזאת נשירה? לא דומות העליות הראשונות לעליות של עדות המזרח! והנה דווקא עם אותן עליות אפשר לראות איך התמודדו גדולי ישראל בדרכים אחרות, למשל המאבק של מרן הרב עובדיה זצ"ל להחדיר את ההלכה לציבור הדתי־מסורתי.
מאידך גיסא - וכי אין בימינו אנשים שצמאים לרוחניות אמיתית? איך ייתכן שאנשים משכילים, עם תואר ראשון ושני, נמשכים להשקפות נשחתות, אם לא מהסיבה שהתורה לא נראית להם אלטרנטיבה מספקת? בעיני המתבונן מן הצד, איך נראים הציבורים שלנו? למה בפוליטיקה אנחנו לא יכולים להיות מיוצגים על־ידי ערכים אמיתיים? ולאו דווקא ארץ ישראל השלמה, אלא דברים השווים לכל נפש - ברוח התורה.
בכל־אופן זה הרעיון, אני לא יכול להגיד מה נכון ומה לא כי קטונתי, מה שכן ברור שזאת סוגיה שיש לתת עליה את הדעת היות שהיא לא עוסקת רק באיזה מהלך כללי אלא על החובה של כל אחד ואחד מאיתנו בחינוך הילדים ובגישה לזולת, עד כמה שזכור לי אלה שאומרים שמאמר הדור לא שייך בימינו הם גם אלה שיגידו שצריך להתבצר בתוך השמרנות והקנאות ואם כן איזה מין פתרון הציעו לבעיה?
אבל הרצי"ה אמר ש"מאמר הדור הוא לדורות"
ואני לא רואה סיבה שמאמר שעוסק בדור מסוים יהיה בהכרח רלוונטי באופן מלא לדור אחר
אני יכול ללכת לאחד מחברי הרבנים, לשכנע אותו שזה כך, והוא יוכל ללמד שיעור ולומר למה הגיוני שזה לא רלוונטי לדורנו, ואז אני יכול להקליט את השיעור ולשים לך לינק להקלטה. מתאים?
כלומר לא "תנך בגובה העיניים" או מה שזה לא יהיה .
תנך באמת
לענות על הספר בלי לענות על האדם, וקשה לי אם בכלל אוכל לענות על האדם. גם אינני בטוח שאפשר 'לקרוא' את הספר. ובכל זאת, 'מביט בתהליכי עולם בעיני עומק ייחודי גם אם מזווית ומבט שונה', אולי תהיה תשובה.
למישהו יש רעיון לספר על לימוד תורה?
את נתיב התורה מהנתיבות עולם למהר"ל
מישהו בדיוק אמר לי שזה אחד הדברים שעוררו אותו
(וגם אם בכללי אתה רוצה להתחזק בלימוד תורה אני ממליצה להתחזק בתפילה כי תורה ותפילה תומכים אחד בשני. וגם התפילה מקרבת אותך להשם והתורה היא דבר השם אז זה עושה לך חשק ללמוד. חוץ מזה כשמבקשים על רוחניות חייב שתיענה אז זו עצה טובה... בהצלחה!)
רש"י (בראשית, פרק ג, פסוק י"ד): " 'כי עשית זאת' - מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית..."
מה הכוונה בשאין מהפכים זכותו של מסית? לא הבנתי
בשבת הרהרתי במילה האנגלית labor שיש לה שתי משמעויות, האחת היא עמל / עבודה והשניה היא (חבלי) לידה. וחשבתי לעצמי שהקשר הזה בין שתי המשמעויות של המילה הוא מעניין כי הוא קיים גם בעברית ובתורה.
הפסוק שגרם לי להרהר בכך שקיים קשר דומה גם ״אצלנו״ הוא ״כִּי־אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי־רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״ (איוב פרק ה פס׳ ז).
עוד מקום שבו הקשר הזה מופיע הוא בתחילת ספר בראשית בעונשים שהקב״ה מטיל על האדם ועל האשה. האשה נענשת בצער הלידה:
״אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּך״
ואילו האיש נענש בצער המלאכה והעמל לצורך פרנסתו:
״וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ…בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב״ (בראשית פרק ג פס׳ טז - י״ט).
נמשיך. בתחילת ספר שמות נאמר:
יא וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את-פתם ואת-רעמסס: יב וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל: יג ויעבדו מצרים את-בני ישראל בפרך: יד וימררו את-חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל-עבדה בשדה את כל-עבדתם אשר-עבדו בהם בפרך:
טו ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה: טז ויאמר בילדכן את-העבריות וראיתן על-האבנים אם-בן הוא והמתן אתו ואם-בת הוא וחיה: יז ותיראן המילדת את-האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את-הילדים: יח ויקרא מלך-מצרים למילדת ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את-הילדים: יט ותאמרן המילדת אל-פרעה כי לא כנשים המצרית העברית כי-חיות הנה בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו: כ וייטב אלהים למילדת וירב העם ויעצמו מאד: כא ויהי כי-יראו המילדת את-האלהים ויעש להם בתים: כב ויצו פרעה לכל-עמו לאמר כל-הבן הילוד היארה תשליכהו וכל-הבת תחיון: (שמות פרק א)
אגב. הסמיכות האחרונה שהראינו בין עמל ללידה יכולה לשמש על מנת להאיר דרשה לא ברורה בהגדה של פסח:
״וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן״.
מהפסוק כשלעצמו לא ברור בכלל מה הקשר בין עמל לבנים, אלא שכנראה סמיכות העניינים היא עיקר הדרשה.
א. ניקח כדור גומי אדום, הוא גם כדור, הוא גם מגומי, והוא גם אדום (שאלו מושגים שונים לחלוטין, אחד עוסק בצורה, אחד בחומר, אחד בצבע) - בסוף מתייחסים אליו ישות קיומית אחת
דימיון, רגשות, מחשבות, הפעולות המכניות של המוח - מדובר על פונקציות של נפש אחת ויחידה
כלומר אין מדובר בחלקים נפרדים, הרגשות לא נפרדים מהמחשבות כי הם נובעים מאותה נפש
לכן כל השפעה על "חלק" אחד בנפש משפיעה על כולה
ב. הרמב"ם מדבר על הנפש הבהמית בלבד, מה שהתניא מכנה הנפש האלקית יותר כמו כוח ש"מתלבש" בנפש הבהמית הזאת ומושך אותה להידבק בקב"ה. כמו שאומר התניא, אנשים יכולים להיות ממש נחמדים ומנומסים גם בלי נשמה אלקית, כי זה לא נוגע לזה.
אם אתה רוצה להיכנס ממש לעומק של כל המה ואיך אפשר למצוא בספר "שערי עבודה" (של ר' אהרן) אבל לא כל מוחא סביל דא
ג. אמנם אפשר לומר על בעלי־חיים שהם "מרגישים" אבל זה לא דומה לאנשים כי מדובר בבריות שונות, גם הרגשה של חמור לא דומה לזאת של נשר
לכן הצרכים של כל אחת מהבריות האלה תהיה שונה, לחתולים יש צרכים אחרים מאשר לכלבים בגלל ההבדל המהותי ביניהם וגם אצל אנשים הנפש לא עובדת באופן זהה לבעלי חיים גם אם לכאורה יש דברים שנראים דומים
הם לא מודעים לגודל הנס (אולי לשורשים שלהם ולכן הם לא יודעים)..
בוש וחרפה אז כן אני לא יגיד שאין טעויות אבל ליפני תשעים שנה אנשים לא חלמו על להיות חיים ואחרי כלום זמן כבר יש לנו מדינה עם צבא ומדינה יהודית!
זה נס עצום שאנחנו חייבים להודות עליו חזקיהו לא היה המשי רק בגלל שלא אמר הלל לה' אחרי שניצח במלחמה (נכון זה היה אחרי מלחמה?)...
ביאור:מדוע חזקיהו לא זכה להיות המשיח – ויקיטקסט
הסבר מפורש למה שכתבתי למי שלא מכיר...
בקיצור זה בושה שיש אנשים שלא מעריכים מספיק תמדינה שלנו ורק בגלל זה הם לא חוגגים את יום העצמאות...
מלבד המחלוקת בהשקפה יש גם כמה שיקולים הלכתיים, בשו"ת יביע אומר יש הסבר ארוך, ברור שיש צדדים לכאן ולכאן אבל מכאן ועד לדבר ככה על גדולי ישראל, גם אם לא הולכים לפיהם בהלכה / השקפה, חבל
אני אישית לא אומר הלל כי מאז שנהייתי דתי אני משתדל לפי פסקי הרב עובדיה זצ"ל, מאידך אני לא אומר תחנון ומשתדל להודות לה' במילים שלי
וכן מכיר אנשים שלא אוהבים את המדינה מסיבות כאלה ואחרות, מה לעשות. פעם הייתי מתווכח, עכשיו אני לא רואה בזה עניין
אני אמרתי בושה כי לא התכוונתי על אנשים כאלה אני מתכוונת אנשים שלא אומרים נגיד חלק חרדים שהם נגד המדינה...
הרב עובדיה (לפי מה שהבנתי\ קראתי) לא אמר הלל לא בגלל שהוא לא מודה לה' על המדינה אלה בגלל סיבות הלכתיות...
אני בכל מקרה אשכנתוזה ורוב הרבנים פסקו שכן להגיד.
דנו בכך כבר בעבר ויש מקורות:
למה אתם חוגגים את יום העצמאות או לא חוגגים אותו? | ערוץ ７
ראו עוד בהמשך השרשור.
וגם:
אני זוכר שנתקלתי בזמנו במקורות הפוכים אבל אם זה כך אז מצוין
ויש הרבה יהודים שמחפשים סברות כאלה כך שמשנה לשנה יש יותר
ובמצב כזה, אין מה להתפלא על מי שלא אומר הלל - בלי קשר לשאלה מה הוא חושב על הערך של מדינת ישראל ועל ההודאה שלו לקב"ה
יש כאן מישהו שיתחיל להגיד הלל ביום העצמאות..
1. יש שנהגו כך ויש שנהגו כך.
2. קודם לימין ואח"כ לשמאל. ואת השלישית- יש שנהגו להסתובב קודם ויש שלא.
3. לפני אמירת ה' שפתי תפתח.
4. אם אתה שואל על צעדים- התשובה היא כן. אם השאלה אחרת- אשמח להבין..
1. יש שנוהגים כך אבל כמה שחיפשתי לא מצאתי לזה מקור בספרים
2. מנהגים שונים, קודם שמאל זה סידור יעב"ץ, קודם ימין זה בסידורי הספרדים על־פי הבא"ח
סידור יעב"ץ (קבלת שבת):
"כך היה מנהגו של אמ"ה ז"ל. היה אומר בואי כלה פ"א. שוחה פניו לשמאלו כנגד ימין השכינה. פ"ב לימינו. פ"ג משתחווה לפניו ואומר בלחש בואי כלה שבת המלכה."
בן איש חי (וירא שנה שנייה אות ב'):
"והנה באמירת "באי כלה" נוהגים העולם לצדד פניהם לצד ימין שלהם ואומרים "באי כלה" הראשון, ואח"כ מצדדים פניהם לצד שמאל ואומרים "באי כלה" השני, ואח"כ נשארים זקופים כלפי מערב ואומרים "באי כלה" השלישי בלחש, ומוסיף בזה השלישי לומר "שבת מלכתא" וכנזכר לעיל."
אז בעצם כאן גם המנהג של להשתחוות לאמצע ב"בואי כלה" השלישי או להישאר זקופים
לגבי להסתובב גם יש נוהגים להסתובב בחזרה לפני בואי כלה האחרון יש נוהגים שלא כנ"ל
בע"ה אחפש את המקור
3. למי שנוהג לעשות צעדים - קודם צעדים אחר־כך ה' שפתי, ה' שפתי תפתח זה חלק מהתחלת התפילה ואסור לעקור רגליים מרגע זה, בתפילת שחרית צריך לעשות את הצעדים לפני גאל ישראל כי צריך לסמוך גאולה לתפילה (קיצור שולחן ערוך)
4. לא ראיתי מנהג כזה ולא ראיתי שכתוב איפשהו
עריכה: הוספתי מקורות
מובא ברמ"א (סימן צה) בשם הרקח והביאו את זה גם שולחן ערוך הרב והבא"ח וסידור יעב"ץ ועוד אבל זה לא נראה שכולם נוהגים ככה, אחפש עוד בנושא בל"נ
אני אישית לא עושה כי זה מוציא אותי ממעט הריכוז שיש לי וגם מבחינה טכנית זה קצת קשה לביצוע כשהספסלים בבית הכנסת צפופים מאוד
בילקוט יוסף מובא שאין צורך מן הדין, ע"ע אליה רבה
הרבה פוסקים צדדו בעד ונראה שאם אפשר עדיף אבל לא נראה שזה חובה גמורה
עקרונית בסוף התפילה נשארים במקום (3 צעדים אחורה) עד קדושה
בקדושה חוזרים למקום המקורי
ואז מגביהים את העקבים (והגוף כמובן) במילים "קדוש קדוש קדוש"
ויש מי שנוהג גם ב"ברוך" ו"ימלוך" (או להשתחוות. או באחד להשתחוות ובשני להגביה)
אז זה קשור לקדושה שבמקרה בסוף התפילה
אחרי שהולכים אחורה שלוש פסיעות ב"עושה שלום" נשארים במקום עד הקדושה, ובקדושה חוזרים למקום
גם בתפילת יחיד אין לחזור למקום מיד אלא כמו שבציבור צריך לחכות עד שיגיע שליח ציבור לקדושה צריך היחיד לחכות כשיעור זה, או לפחות כדי הילוך ד' אמות. (האמת פעם ראשונה שבדקתי את ההלכה הזאת לעומק)
שו"ע קכג ב:
במקום שכלו ג' פסיעות יעמוד ולא יחזור למקומו עד שיגיע שליח ציבור לקדושה ולפחות עד שיתחיל שליח צבור להתפלל בקול רם. הגה: [...] וכן יחיד המתפלל יעמוד במקום שכלו פסיעותיו כשיעור זה קודם שיחזור למקומו.
בית יוסף:
וכתב הרד"א בשם הראב"ד שכשהוא מתפלל יחידי ממתין כדי שיעור זה.
אבל רבינו ירוחם כתב נראה כי ביחיד כלומר כשמתפלל יחיד אינו חוזר מיד אלא ישהא מעט. וכ"נ מדאמרינן בס"פ תפלת השחר שישהא בין תפלה לתפלה כדי שיתחולל דעתו עליו ומפרש בירושלמי דהיינו כדי הילוך ד"א.
ב"ח:
כתב ה"ר ירוחם דכן הדין כשמתפלל ביחיד דישהה מעט (כדי הילוך ד' אמות) ומביאו ב"י ופסק כן הרב בהגהת ש"ע.
ולא נהירא [...] ולא אמרו בירושלמי דאין צריך לשהות אלא ארבע אמות אלא כשצריך להתפלל שתי תפלות זו אחר זו מיד כגון במוספין או ששכח להתפלל וצריך להשלימה בזמן תפלה שלאחריה או ש"ץ שחוזר ומתפלל בקול רם דצריך הוא לחזור מיד ולהתפלל [...]
הילכך נקטינן כל יחיד המתפלל בביתו שאסור לו לחזור מיד למקומו שהתפלל לשם אלא ישהה הרבה קודם שישוב לשם או לילך למקום אחר דלא כה"ר ירוחם והגהות ש"ע נ"ל ודו"ק:
סידור יעב"ץ
לא יחזור למקומו עד שיגיע הש"צ לקדושה. והמתפלל ביחיד ימתין ג"כ כשיעור זה. ובשעת הדחק ימתין עכ"פ כדי הילוך ד"א.
אתה מחפש טקסט/פירוש שמתפרסם ברשת בחינם?
אני חושב שיש שיעורים - ראיתי באתר השיעורים של הרב גד ונקרט שיש לו שיעורים על סיפורי מעשיות
אם אתה מחפש פירושים באופן כללי, יש את הפירוש של הרב שטיינזלץ שיחסית קל לאתר
ולא זכורים לי כרגע אחרים (בטוח שיש)
אם אתה מחפש בקשר לסיפור מסוים תגיד וננסה למצוא רמזים ופירושים
את כול ה200 פיוטים של מרן הבן איש חי (או לפחות את הרוב)?
שבה זה בתורה ובו זה בקב"ה
אבל לא בדקתי את זה לעומק...
לפחות שניים סבירים
1 וינוחו בה - בשבת; וינוחו בו - ביום השבת (כי הלילה כבר עבר); וינוחו בם - בשבתות הבאות (כי כבר צהריים)
2 בה = 7, כנגד השמיטה; בו+בם = 50, כנגד היובל (למתחכמים, מתחיל מ8, אחרי שמיטה, ומוסיפים עוד עד ל50) שמיטה כנגד הלילה ויובל כנגד היום
הרי בסוף הכל פה זה עפ הקבלה.
הלילה זה כנגד השכינה, המלכות, כנסת ישראל
היום זה כנגד קוב"ה. וכו'
ע"פ הפשט זה לא משנה בכלל, וודאי שזה לא מעכב.
ויש כמובן את הבדיחה שהביאה @נפש חיה בתגובה פה למעלה^^
לגבי מנחה זה משהו אחר, רעוא דרעיון ויש מחלוקת אם לשנות למילה "בם" או לא.
מהרחו בעץ הדעת טוב (אם אני זוכר נכון) כותב להגיד בם
אך נכד הרש"ש בספר דברי שלום כתב בשם סביו לומר בו.
הבא"ח כתב לומר בם, מנהג בית אל (ויש על תשובה בישיכל עבדי) לומר בו. יש על זה כמובן עוד מקורות, אלה הם הבסיסיים ביותר.
ראוי להוסיף, שהאומרים "בם" עדיף שיגידו "באהבה וברצון שבתות קודשך וינוחו בם".
רק אעיר, שלכאורה.. איך ניתן לנו לשנות? הרי שבת זו נקבה אז נקבה ואם זכר אז זכר.
אלא שבת היא בדכ נקבה, כידוע, ומ"מ מצאנו מקומות ששבת היא זכר. בפסוק "שומר שבת מחללו"
ולכן אפשר לומר גם שבת שלום 'ומבורך' וגם 'ומבורכת'.
שמביא שלא חייב להגיד שבתות אם אומרים בם:
"בשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (או"ח סי' רמ) שכתב ליישב מנהג המקומות האומרים "שבת קדשך - וינוחו בו", וז"ל:
דלהנוסח "שבת" מוכרחים לומר דהאי "וינוחו בם" קאי על "באהבה וברצון" כמו שפירש, וא"כ בכל תפילות שבת היו צריכים לומר "בם" ובכולן אומר מתחילה "באהבה וברצון", וצריכים לומר דבשאר התפילות שאומרים בהם "וינוחו בה" או "וינוחו בו" קאי על תיבת שבת ובתפילת מנחה קאי על "באהבה וברצון"."
אבל אכן זהו פירוש דחוק, ולכן העדיף המחבר את הנוסח "שבתות קדשך - וינוחו בם"....
"שומר שבת מחללו"
דהיינו שהוא נזהר מלחלל את השבת, "אותו".
מוזמנים לעיין- https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?t=8433
"פעם שמעתי שר' צבי פסח פרנק כתב כך, והוסיף לפי הפירושים הקודמים, שבלילה קאי על המנוחה על האהבה ולכך זה בה, וזה כנגד אברהם שבת בראשית ששם זה האהבה, ובבוקר שזה כנגד יצחק שבת מתן תורה ושם זה מנוחה ברצון, ומנחה כנגד יעקב שזה אהבה ורצון וינוחו בם."
מדרגות.
בה - נקבה מדרגה נמוכה.
בבוקר אחריתפילה וסעודה אנחנו כבר במדרגת זכר - גבוה יותר
ובצהרים רעווא דרעווין במדרגה הגבוה מכולם איחוד של שניהם
אם זה רק אמצעי ספרותי למה לספר שהוא הלך להתגייר וכו' וכו'
תביא רק דו שיח תיאורטי וזהו.
לא ברור כמה אחוזים מהסיפור ההיסטורי מדויקים - האם כל העם התגייר? רק בית המלוכה? מה היתה הרמה של היהדות שם?
גאוגרפית, זה כן היה אזור יחסית פתוח מבחינה דתית, כי היו שם בסביבה כנראה אנשים מכל הדתות העתיקות המוכרות לנו היום. וזה נשאר אזור יחסית פתוח עד תקופה מאוחרת יחסית, כולל ויכוחי דת בלי לחץ מלכותי להגיע לתוצאה מסוימת.
הספר עצמו כנראה קשור לסיפור רק כ"זה היה עלול להיות כך".
לדוגמה - הקטע על הנפש במאמר חמישי מועתק מחיבור אחר.
אב"ע מביא את שאלת המלך הכוזרי כשאלה של ריה"ל עצמו.
באופן כללי, הדברים וצורת החשיבה מתאימים לזמנם. אילו היה ר' יצחק הסנגרי באמת כותב את ספר הכוזרי המוכר לנו, קצת מוזר שהרעיונות הפילוסופיים שלו, שמקדימים את זמנם בין עשרות למאות שנים, עברו בעטיפה סגורה 400 שנה עד שגילה אותם ריה"ל ופרסם אותם, בלי שאף אחד אחר ישים לב לאטרקציה של התגלית הארכיאולוגית המדהימה
גם אין סיבה לדעת
חצרוני, הכסא ומה עושים לנו סרטונים ויראלים?
פודקאסט ייחודי לסופ"ש בוחן את הנושא הלא מדובר.
והפעם בנושא: חצרוני, הכסא וסרטונים ויראלים בכלל.
"שמחה לאיד" - פודקאסט
בהמשך לסדרה הזאת תהלים פרק פח בהשוואה לאיכה פרק ג | ערוץ ７
(מעצבנת המגבלה החדשה הזאת שאי אפשר להגיב לשרשורים אחרי 40 יום)
ישנה נקודת דמיון מעניינת בין ירמיהו לדוד והיא ששניהם חוו תחושת נרדפות (מוצדקת בהחלט) על ידי אנשים ששניהם חשו כלפיהם מלכתחילה תחושת קרבה ורעות, ששניהם ניסו לפעול טוב למענם, ובתמורה זכו מצידם לכפיות טובה צורמת שהובילה לתחושות עלבון ובגידה שכאבו להם מאוד.
אפשר להראות שירמיהו הנרדף מבטא את עצמו הרבה פעמים באמצעות מילותיו של דוד הנרדף בשלל פרקי תהילים. אבל כאן אצטמצם לפרק לה בתהלים בלבד.
יח ויהוה הודיעני ואדעה אז הראיתני מעלליהם: יט ואני ככבש אלוף יובל לטבוח ולא-ידעתי כי-עלי | חשבו מחשבות נשחיתה עץ בלחמו ונכרתנו מארץ חיים ושמו לא-יזכר עוד: כ ויהוה צבאות שפט צדק בחן כליות ולב אראה נקמתך מהם כי אליך גליתי את-ריבי: כא לכן כה-אמר יהוה על-אנשי ענתות המבקשים את-נפשך לאמר לא תנבא בשם יהוה ולא תמות בידנו: כב לכן כה אמר יהוה צבאות הנני פקד עליהם הבחורים ימתו בחרב בניהם ובנותיהם ימתו ברעב: כג ושארית לא תהיה להם כי-אביא רעה אל-אנשי ענתות שנת פקדתם:
א צדיק אתה יהוה כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל-בגדי בגד: ב נטעתם גם-שרשו ילכו גם-עשו פרי קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם: ג ואתה יהוה ידעתני תראני ובחנת לבי אתך התקם כצאן לטבחה והקדשם ליום הרגה (ירמיהו פרק יא פס׳ י״ח - פרק יב פסח ג)
1. ״ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות״ (פס׳ י״ט לעיל) לעומת דוד שאומר ״ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים ולא ידעתי קרעו ולא-דמו״ (תהלים פרק לה פס׳ טו)
2. ״ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות״ (פס׳ י״ט לעיל) לעומת דוד שאומר ״חשבי רעתי״ (פס׳ ד) וכן ״דברי מרמות יחשבון״ (פס׳ כ)
3. ״נשחיתה עץ בלחמו״ (פס׳ י״ט לעיל) לעומת דוד שאומר ״לחם את לחמי״ (פס׳ א)
4. ״ויהוה צבאות שפט צדק בחן כליות ולב״ (פס׳ כ) לעומת דוד שאומר ״שפטני כצדקך יהוה״ (פס׳ כד)
5. ״כי אליך גליתי את ריבי״ (פס׳ כ) לעומת דוד שאומר ״העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי״ (פס׳ כג)
6. ״לכן כה-אמר יהוה על-אנשי ענתות המבקשים את-נפשך״ (פס׳ כ״א) לעומת דוד שאומר ״יבשו ויכלמו מבקשי נפשי״ (פס׳ ד)
טו אתה ידעת יהוה זכרני ופקדני והנקם לי מרדפי אל-לארך אפך תקחני דע שאתי עליך חרפה: טז נמצאו דבריך ואכלם ויהי דבריך [דברך] לי לששון ולשמחת לבבי כי-נקרא שמך עלי יהוה אלהי צבאות: יז לא-ישבתי בסוד-משחקים ואעלז מפני ידך בדד ישבתי כי-זעם מלאתני: יח למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה מאנה הרפא היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו: יט לכן כה-אמר יהוה אם-תשוב ואשיבך לפני תעמד ואם-תוציא יקר מזולל כפי תהיה ישבו המה אליך ואתה לא-תשוב אליהם: כ ונתתיך לעם הזה לחומת נחשת בצורה ונלחמו אליך ולא-יוכלו לך כי-אתך אני להושיעך ולהצילך נאם-יהוה: כא והצלתיך מיד רעים ופדתיך מכף ערצים: (ירמיהו פרק טו פס׳ טו - כ״א)
7. ״והנקם לי מרדפי״ (פס׳ טו) לעומת דוד שאומר ״והרק חנית וסגר לקראת רדפי״ (פס׳ ג)
8. ״כי-אתך אני להושיעך ולהצילך נאם-יהוה״ (פס׳ כ) לעומת דוד שאומר ״אמר לנפשי ישעתך אני״ (פס׳ ג)
יד רפאני יהוה וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה: טו הנה-המה אמרים אלי איה דבר-יהוה יבוא נא: טז ואני לא-אצתי | מרעה אחריך ויום אנוש לא התאויתי אתה ידעת מוצא שפתי נכח פניך היה: יז אל-תהיה-לי למחתה מחסי-אתה ביום רעה: יח יבשו רדפי ואל-אבשה אני יחתו המה ואל-אחתה אני הביא עליהם יום רעה ומשנה שברון שברם (ירמיהו פרק י״ז יד - יח)
9. ״יבשו רדפי״ (פס׳ יח) לעומת דוד שאומר ״יבשו ויכלמו מבקשי נפשי״ (פס׳ ד)
יח ויאמרו לכו ונחשבה על-ירמיהו מחשבות כי לא-תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא לכו ונכהו בלשון ואל-נקשיבה אל-כל-דבריו: יט הקשיבה יהוה אלי ושמע לקול יריבי: כ הישלם תחת-טובה רעה כי-כרו שוחה לנפשי זכר | עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את-חמתך מהם: כא לכן תן את-בניהם לרעב והגרם על-ידי-חרב ותהינה נשיהם שכלות ואלמנות ואנשיהם יהיו הרגי מות בחוריהם מכי-חרב במלחמה: כב תשמע זעקה מבתיהם כי-תביא עליהם גדוד פתאם כי-כרו שיחה [שוחה] ללכדני ופחים טמנו לרגלי: כג ואתה יהוה ידעת את-כל-עצתם עלי למות אל-תכפר על-עונם וחטאתם מלפניך אל-תמחי והיו [ויהיו] מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם: (ירמיהו פרק י״ח פס׳ יח - כג)
10. ״הקשיבה יהוה אלי ושמע לקול יריבי״ (פס׳ י״ט) לעומת דוד שאומר ״ריבה יהוה את יריבי״ (פס׳ א)
11. ״הישלם תחת טובה רעה כי כרו שוחה לנפשי״ (פס׳ כ) לעומת דוד שאומר ״ישלמוני רעה תחת טובה שכול לנפשי״ (פס׳ יב)
12. ״זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם״ (פס׳ כ) לעומת דוד שאומר ״יג ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב: יד כרע כאח לי התהלכתי כאבל אם קדר שחותי״ (פס׳ י״ג -יד)
13. ״כי כרו שיחה [שוחה] ללכדני ופחים טמנו לרגלי״ (פס׳ כב) לעומת דוד שאומר ״כי חנם טמנו לי שחת רשתם חנם חפרו לנפשי״ (פס׳ ז)
ז פתיתני יהוה ואפת חזקתני ותוכל הייתי לשחוק כל-היום כלה לעג לי: ח כי-מדי אדבר אזעק חמס ושד אקרא כי-היה דבר-יהוה לי לחרפה ולקלס כל-היום: ט ואמרתי לא-אזכרנו ולא-אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל: י כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב הגידו ונגידנו כל אנוש שלומי שמרי צלעי אולי יפתה ונוכלה לו ונקחה נקמתנו ממנו: יא ויהוה אותי כגבור עריץ על-כן רדפי יכשלו ולא יכלו בשו מאד כי-לא השכילו כלמת עולם לא תשכח: יב ויהוה צבאות בחן צדיק ראה כליות ולב אראה נקמתך מהם כי אליך גליתי את-ריבי: יג שירו ליהוה הללו את-יהוה כי הציל את-נפש אביון מיד מרעים:
14. ״והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״ (פס׳ ט) לעומת דוד שאומר ״כל עצמתי | תאמרנה יהוה״ (פס׳ י)
15. ״שמרי צלעי״ (פס׳ י) לעומת דוד שאומר ״ובצלעי שמחו ונאספו״ (פס׳ טו)
16. ״כי אליך גליתי את ריבי״ (פס׳ יב) לעומת דוד שאומר ״העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי״ (פס׳ כג)
17. ״כי הציל את נפש אביון מיד מרעים״ (פס׳ י״ג) לעומת דוד שאומר ״מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגזלו״ (פס׳ י)
יה״ר שיהיה הלימוד הזה לעילוי נשמת חבצלת בת שושנה.
לזה במיוחד התכוונתי כשאמרתי ש: ״אפשר להראות שירמיהו הנרדף מבטא את עצמו הרבה פעמים באמצעות מילותיו של דוד הנרדף בשלל פרקי תהילים. אבל כאן אצטמצם לפרק לה בתהלים בלבד״.
אני החלטתי שאני רוצה להתחיל לדקדק בהגייה של המילים בתפילה, אותיות גרוניות, שאר האותיו, שווא נע ונח, קמץ קטן וגדול וכו.
אז אני אשמח אם מישהו ימליץ לי על ספר או מדריך (ספרדי כמובן) שיעזור לי להבין הכול.
ועוד אותיות, כמו כ' וק', ט' ות', צדיק וכו...
יש שם הבדלה בין שווא נע ונח וקמץ קטן/גדול
(וגם בקורן, בדקתי עכשיו), אבל אני מחפש משהו הרבה יותר מקיף מאשר סימונים בתוך הסידור, לדוגמה אני יודע שיש כללים איך לזהות מתי שווא נע או נח, אז אני מחפש ספר מקיף כזה.
אבל לפי מה שאני רואה יש שני ספרים מאוד דומים ושניהם מאותו המחבר, "אם למקרא" ו"אם למקרא ולמסורת". לאיזה מהם התכוונת? ומה זה הספר השני אם את יודעת?
