פורום בית המדרש (עמוד 53)

זה הבסיס. במקביל לזהירות = סור מרע, הזריזות זה עשה טוב.

והידור מצווה הרמח''ל מכניס את זה בחסידות שזה כמה שלבים מעל..

שליחות זאת דרך בקיום המצווה. אדם יכול לקיים את המצווה עליו בעצמו ואם אינו יכול אז יכול לקיים את המצווה בשליחות של מישהו אחר.

יש שני סברות להסבר שליחות א. כיד המשלח - כלומר המעשה שהשליח עושה הוא עושה אותה ממש כיד המשלח כלומר כמו שיד המשלח הייתה עושה.

ב. כמשלח עצמו - כלומר השליח ממש נכנס תחת המשלח.

נ''מ זה האם השליח יכול שינויים מסוימים ללא דעת המשלח.

אך בכ''ז בשני הסברות ברור שהשליח אינו מקיים מצוות שליחות או משהו אלא עושה טובה לאדם אחר.

אולי יש לדון בשליח ב''ד האם זאת מצווה...

אתה אומר שבתכלאס הוא הוציא 2 ידי חובת המצווה ולכן יש לו גם מצווה או שאתה מחפש מצווה עצמית לשליחות?

 

אך בכל מקרה צריך להבדיל בסוגי שליחות -  אם זאת שליחות שגם המשלח וגם הנשלח חייבים בה לדוג' צדקה, צריך לדון האם הוא גם מקיים מצוות צדקה בממונם של אחרים(לכאורה הוא גם מקיים מצוות צדקה) אבל הוא לא קיים כאן 'מצוות שליחות'..

אך אם זה שליח שרק המשלח מחויב לדוג' ביומו תיתן שכרו - אני לא יכול לשלם לפועל כרגע אני שולח אדם אחר לשלם לו או שליח קידושין מי שעשה את המצווה זה המשלח ולא השולח כי לא חלה עליו אף חיוב מצווה...

לדוג' בפדיון שבויים שנים יכולים לפדות שבוי אחד ושניהם קיימו מצוות פדיון שבויים אבל זה כבר לא בגדר שליחות

רק מצווה בו יותר מבשלוחו

בשליחות שיש עשייה וגם השליח מחויב וודאי שזו מצווה לשליח (שלא מועילה למשלח...)

עצם השליחות היא מצווה ולא האם מקיימים מצווה...

@אוהב אי והעם 2 תקן אותי אם לא הבנתי אותך נכון...

....ששליחות כשלעצמה היא לא מצווה במנין תריג המצוות. אבל אם הבנתי נכון אז כשם שהמשלח מקיים מצווה השולח מקיים איתו שווה בשווה את אותה מצווה.
לדוגמא אם אני מסייע לשולח במצוות משלוח מנות אזי זכיתי בקיום מצוות משלוח מנות באותה מידה.

מעבר לחילוק בין חיוב שהמצווה תהיה מקוימת לבין מצווה שהאדם עצמו צריך לקיים כמו שהביא @נבוכי הדור.

צריך לחלק בין מצווה פרטית שאדם אחד צריך לקיים אותה ואז הוא יכול למנות שליח שיעשה אותה בשבילו.

למצווה כללית שמוטלת על כל אחד ואחד מעמ''י כגון צדקה פדיון שבויים קרבן התמיד קרבן פסח ועוד.. שבזה יכולים כמה להשתתף באותה מצווה.

במצווה פרטית לאדם השליח אינו עושה מצווה כי אינו שייך באותה מצווה. אמנם השליח מחוייב במשלוח מנות אך א''א לצאת יד''ח במשלח מנות שהוא שולח בשביל אדם אחר כי החיוב הוא שכל אחד ישלח משלוח מנות והשליחות בזה זה לא עושה שאתה הבאת..

במצווה כללית אני לא יכול לשלוח את פלוני לפדות שבויים בשבילי מהכסף שלו, אלא אם גם אני נותן לו כסף וגם הוא משתתף בעשיית המצווה אז שנינו עשינו מצוות פדיון שבויים כל אחד על החלק שהוא עשה במצווה

"מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו על ידי שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה?" ומשיב: "ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות".

השאלה היא אם זה חובת גברא או מנא

אבל זה לא מגדיר את האם השליח מקיים מצווה...

יש לזה שתי בחינות:
א. אם לא תהיה זריז פשוט תפספס המון מצוות. תמיד יש משהו אחר שצריכים לעשות. צריך לתפוס את המצווה לפני שהוא מתחמק לך מהידיים.
ב. זה ביטוי של אהבה ועבודת ה׳ בשמחה, אז במובן הזה זה הידור מצווה

חיוב.

... מעדיף לחכות ולא להזדרז במצוות פרו ורבו למשל?
האם יש עליהם חיוב חלילה?

זה רק הנהגה טובה, בפריה ורביה הדין שונה.
נפסק בפירוש בשולחן ערוך אה"ע א, ג שצריך לישא אשה מגיל 18 כדי לקיים פריה ורביה ואם עבר גיל 20 כופים אותו. זאת אומרת שחייבים להקדים כמה שאפשר, וחייב לקיים מצות עונה כדי להוליד (פתחי תשובה שם).
גם בגמרא במועד קטן בדף ח ע"ב וכג ע"א יש שם סוגיות שאומרות שלא דוחים פריה ורביה.

המהר''ם מינץ בשות:

"הדעת מכרעת עתה בזמן הזה דקשה מזונותיו של אדם, מאן דקיים פריה ורביה ויכול להנצל מהרהורי עבירה, תלמוד תורה קודם. גם עתה בדורותינו אין לבטל ת"ת בשביל אשה, דאיתא בסוף חזקת הבתים משחרב בית המקדש דין הוא שנחמיר על עצמנו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים."

אמנם דבריו שם אמורים במי שמבקש ללמוד תורה  וחושש שמא ייבטל מכך, אך אולי יש ליישם זאת גם באדם שקשיי הפרנסה ימנעו ממנו להשקיע בחינוך ילדיו, בלימודיהם ובתחומים חשובים נוספים.

גם בשו"ת אגרות משה (אבן העזר, חלק ד, סימן לב, אות ג) כתב כך מעיקר הדין:

"אפילו כשקשה לפניו מאיזה טעם ולא לפניה, כגון שהוא איש חלש בטבעו ויקשה לפניו לעשות עבודה שיוכל להוציא יותר להוצאתו וכדומה, מסתבר שמדינא יהא רשאי."

אמנם בהמשך דבריו (שם ) הוא מסתייג מהגבלת ילודה בשל קשיי פרנסה:

"אבל בזה יש לו לבטוח בהשי"ת שימציא לו פרנסתו בריוח אף כשיהיו הרבה בנים ובנות ואין להתירו למנוע מפו"ר דודאי מוכן מהשמים פרנסה גם על כל מה שיוליד, אבל כשקשה לפניה יש להתיר להם."

ובאמת עדיף לשאול רב על מקרה כזה שיפסוק מה לעשות..

 

האר"י הקדוש הזהיר על לקרוא פסוקים ללא פירוש בלילה כי זה מעורר את הדינים ששולטים בלילה.

משהו כזה.. נראה לי לפי הקבלה

הטעם כי הלילה הוא זמן של דינים, ותורה שבכתב היא בבחינת רחמים, אז לא מערבבים.
אחרי חצות כבר זמן של חסדים, אז אפשר...

פשט דברי האר"י מורים לאסור גם לאחר חצות, וכמו שכתבו החיד"א, הרב פעלים ועוד.

ההיתר לאחר חצות הוא רק לאמירת תהילים, מכיוון שיש משמעויות כאלו בספרי המקובלים, וגם מכיוון שקצתם פירשו את דברי האר"י לזמן שעד חצות.

פשוט היה זכור לי מאיפשהו באורות הקודש שהאיסור ללמוד סתרי תורה בלילה הוא עד חצות, והשלכתי גם על מקרא, כי חשבתי שזה נובע מאותו מקום (אולי זה באמת נובע, והרב בדעה שמותר ללמוד מקרא אחרי חצות, לא התעמקתי)

 

בכל אופן, נראה שתהילים וודאי מותר מחצות שדוד עצמו היה אומר בחצות: "חצות לילה אקום להודות כו'" ואמרו "עד חצות לילה היה עוסק בתורה, מכאן ואילך היה אומר שירות ותשבחות כו'" 

אורות הקודש ג דרכי חצות (פרישות מא):

"...אף על פי שאין ללמוד סתרי תורה בלילה קודם חצות, מכל מקום אם נפשו עגומה והוא צריך לשמחה דוקא באור העליון של פנימיות התורה, נראה שיש להקל, ומצוה נמי איכא..."

מדברי שאר המקובלים

אלא שהקולא שנוהגים להקל אחרי חצות היא בעיקר לתהילים משני סניפים: א. יש מי שהתיר לקרוא מקרא לאחר חצות אף לדעת המקובלים. ב. יש ראיות להתיר תהילים.

ידוע לך על הסבר פנימי כלשהו לחילוק בין מקרא לתהילים? כי לכאורה לפי טעם האיסור אין כ"כ חילוק, לא?

שתהילים נאמר דרך תחינה.

האמת שאבא שלי אמר לי פעם שזה קשור לדינים, אבל לא זכרתי מה המקור וכו.

הזמן מהשקיעה עד חצות הלילה זה זמן של דין בעולם לכן לא קוראים תהילים בלילה.
מחצות הלילה זה משתנה כי יש כבר הנהגה של חסד. (זה  הטעם שאני מכירה לפחות)

אבל נראה שיש רבנים שמתירים אם בשעת צרה וכו' אולי כן לקרוא.
 

כי עם מפרשים זה כבר תורה שבעל פה.
אם זה אחרי חצות מסתבר שגם מותר לקרוא גם לא דרך תפילה

HebrewBooks.org 31485 באורי מהרא"י -- איסרלין, ישראל בן פתחיה, 1390-1460

חוץ מאצל חכמי ירושלים כלפי מרן הרב זצ"ל...

מחילה דאנא לאו בלישנא דארמיתא קא עני לך.

שפתי חכמים- "קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד' עולות לד' זוגות שנצולו מן התיבה, הוא ואשתו וג' בניו עם נשותיהם, אולי חטאו במחשבה וד' נקבות בשביל ד' זוגות הנ"ל לקרבן תודה, כי ד' צריכין להודות וכו', וחם ואשתו שחטאו בשימושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד, ויצאו בזה ו' זוגות וזוג אחד לקיום המין כמו בטמאים".
כנראה שהוא מתכוון שהתודה היה ממין נקבה, מה שקשה לי שחטאת זה ממין נקבה, אז יצא שהקרבנות בשביל חם ואשתו הם שתי נקבות.

גור אריה- "ואם תאמר למה שבעה שבעה דוקא, ויש לתרץ נגד ששה זמנים; זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, וזוג אחד יהיה לו לקיום המין כמו בטמאים. ולפי שהו' זמנים כל אחד ואחד ב' חדשים, כדאיתא בבבא מציאא (קו ע"ב), לכך ו' זוגות, לכל זמן - זוג אחד. ועוד יש לומר אחר שצריך ליקח יותר משנים, ואפקי קרא מיניה, אוקמיה אשבעה, לפי שהוא גם כן סכום מספר, שאם יקח להקריב מהם קרבן ישאר עוד זוג לקיום המין, לפיכך ציוה ליקח סכום מספר. ותמצא השבעה שהוא סכום מספר, שהרי הוא חוזר חלילה תמיד, וכל הימים נכללים בז' ימים, וכל השנים בז' שנים (ויקרא כה, ח), ולכן בחר במספר ז'. ונח הקריב זכרים ונקיבות לעולה, אפילו מן החיות הקריב, כדאיתא בפרק פרת חטאת (זבחים ריש קטז. )."

זה שכתוב איש ואשתו זה בעיקר על הצורך של הפריה כמו שמוזכר בפירוש בפסוק "לחיות זרע על פני כל הארץ" ולא מוזכר המטרה של הקרבנות.
אפשר גם להגיד שיש כמה קרבנות שבאות בזוגות, אבל לא צריך להגיע לזה.

אני צריך מקור אבל הייתי אומר שלפני שנח השתכר ונגרם החטא, רוב הבהמות היו מיועדות להקרבה ומקצתם לאכילה בלי הקרבה. גם היה אז אפשר להקריב כל סוגי הבהמות הטהורות ולא רק אלו העולות על המזבח לישראל.
מכיוון שמסתבר שרוב הקרבנות היו שלמים כדי שיהיה אפשר גם לאכול מהם, אז לכן היו צריכים זכר ונקבה, כי השלמים באים משניהם.

ומהר"ן וג"א כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר:
 

מי זה מהר''ן?

בעל האמרי שפר

מה היו המינים של שבעה הזוגות והם הם היו מגוונים בהתאם לסוגי הקרבנות.

אם אכן כך - אפשר לומר שלקח זכר ונקבה מכיוון שלא ידע כמה זמן יימשך המבול (וגם ד"ז טעון בדיקה), ורצה להבטיח שבמקרה של מיתה טבעית או לא טבעית, יישאר לו ממינים אלו ולדות להקרבה.

על אותו משקל של ההסבר של המהרל ללמה דווקא ז' שהביא חסדי.

שהוא זבח ויש בו קדשי קדשים דמי ואימוריו".
עיין שם במפרשים.
יש עוד מקורות

מזבחים (פט.) ;).

ואגב, המלבי"ם מסביר אמנם מה טעם הקדמת בהמה לעוף לגבי קרבן, אך לא מסביר מה הטעם שבטמאים הקדים את העוף.

הטמאים (הלא כשרים) נזכרים בפירוש בפרשת שמיני ואילו לגבי בהמות מוזכר סימני טהרה ואחרי זה מוזכרים גם בהמות שלא עומדות בזה כי אין להם את שני הסימנים.
אז העוף יותר מזוהה עם הטומאה.
(יש סיכוי שראיתי את התירוץ הזה)
זה תירוץ יותר טוב מ'החזקוני' כי זה מתייחס לענין של הטומאה.
(עכשיו יכתבו לי למה תירוץ 'החזקוני' יותר טוב )

שהם 'טמאים'.

(אז החיזקוני מתיישב יותר טוב עם המלבי"ם, למרות שאפשר ליישב גם את התירוץ השני עם המלבי"ם בסדר גמור...)

התירוץ שלך דחוק לי קצת בגלל עצם הלימוד...

ומה טמא בחיות שנכנסו לתיבה מפרשת 'שמיני'.

ואף נפסק בערוך השלחן העתיד.

למקדש, הכהן אמור להקריב קודם את קרבן הבהמה ואז קרבן העוף.

הרבה אנשים נמשכים מאוד לדרך הראשונה, ויסבלו מהשניה

ואת הבעיה שהזכרת צריך פשוט לפתור - למשל, להחליט שבסדר צהריים וסדר ערב לומדים בקיאות (גפ"ת)

 או תיאור לא כ"כ מוצלח של שיטת הלימוד של "גאוני אשכנז", או תיאור של יישום לא כ"כ מוצלח שלה..

שראשית לימודו של האדם צריך להיות בבקיאות, עם הספקים קבועים.
לאט לאט הוא מתפתח ונכנס ללימוד העיון
(משמע ממנו שאין גבול או כמות או הספק בלימוד עיון...)

העיון זה עומק הפגש.

יש משפט של ר' אברום שאומר - עיון זה 'למה זה' בקיאות זה 'ככה זה'.

בעיון אתה פשוט שואל למה. וכל עוד אתה יכול להמשיך לשאול את זה אתה ממשיך לשאול

לשאול את עצמך לאחר שראית קושיא או הערה או הסבר, למה הם לא עלה לך לראש עוד לפני שראית אותם.

וזה מתחבר לי למה שכתב באיגרות (ח"א סי' ב): " הלימוד והתפילה קשורים זה בזה, עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד". זה שהתפילה עוזרת ללימוד זה די מובן - אדם מתפלל על הצלחתו בלימוד, אך העזרה של עמל הלימוד לתפילה נראית על פניו כחסרת שחר, מה עניין זה לזה.

נראה לי שכוונתו היא שעל ידי עמל הלימוד מתפתחים תבניות ודפוסי מחשבה שיכולים להכיל מורכבויות ולטוות מהלכים שלמים מחומרי גלם מועטים. תכונות כאלו יכולות לשדרגת את התפילה על ידי ניצול הכלים הללו להעמקה  וניתו של גדלות ה', רומומתו, השגחתו, הבטה מעמיקה על סדר העולם (כבשו"ע סי' צח כמדומני), וכל זה יכול ליצור דמיון מודרך שנטוע חזק בקרקע אך ראשו בשמים. מעט מזה לזה אפשר לראות במבט מחדש על העולם הישן שמציע החזון איש בספרו 'אמונה וביטחון' (וראה גם באיגרות ח"ב סי' ב).

יש מושג שנקרא 'אובנתא דליבא', או 'לפום מה שמשער בליביה". ישנם עניינים ותובנות דקות שנמצאים רק ברמת האינטואיציה וקשה מאוד להגשימם לידי מחשבה וכ"ש מלל. הלימוד יכול לחדד את האינטואיציה הזאת ולייצר בה עומקים חדשים.

האם העיון העמוק של החזון איש היה חיצוני יותר כפי שתיארת, רוממותו השגחתו, וכל שאר דברים המובאים בשו"ע ובספרי המוסר שצריך לכוון כשאדם בתפילתו, שבעצם לגדל ולפאר ולהעמיק דמיונות ומחשבות עמוקות בשבח ה' המובא בתפילה בנפלאות בריותיו ובצערו עלינו, וכו וכו, 

 

הבעיה שאני לא מוצא מקור מדוייק שזה באמת מה שהאריך לכוון בו החזון איש.

 

 

ואני תמה עליך, הסיפורים האלה עליו נמצאים בכל מקום

ציווה את נח לבנות כ''כ הרבה זמן את התיבה וכן שנשתנו סידרי עולם בשבוע לפני המבול והדרישה שהייתה מנח שינסה להחזיר את כולם בתשובה. כלומר עד הרגע של המבול לא בטוח שנח יהיה היחידי שינצל. ולכן ברגע שהגיע המבול אומר הקב''ה לנח 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה' כלומר דווקא אתה היחיד בכל הדור הזה

"מה שלא אמר לו כן מיד כשצוה לו על עשיית התיבה, לפי שהיה עדיין הדבר בספק שמא יחזרו בתשובה. ועוד שהרי מתושלח קיים ואיך יאמר כי אותך ראיתי צדיק".

המלבי"ם עוד תירוץ:
"ופה אמר מאמר אחר מיוחד מצד השגחתו הפרטיית על נח שהיה צדיק לפניו וה' ישגיח על עניני האדם הצדיק וקניניו וצרכי ביתו, כי נח היה לו כסף וזהב וכלי בית וכלי תשמישו וכלי אומניות וגם בהמות בייתיות שהיו מקנה קנינו טהורות וטמאות וכן היו לו עופות בייתיות כמו יונים ותרנגולים וכדומה, ולא ידע אם הורשה לו לקחתם אתו אל התיבה כמו שיקח אתו את בגדו אשר לבוש בו או אין לו רשות לקחתם אתו, ואמר לו ה' בא אתה וכל ביתך, שכולל כל הנמצא בביתו, שמרשה לו לקחת אל התיבה כל הנמצא בביתו מלבושים וכרים וכסתות וכל מיני כלים בענין שיוקבע ביתו בתיבה, (כמו ויפקידהו על ביתו ולאדון לכל ביתו וכדומה), ובאר שמרשה לו זה כי אותך ראיתי צדיק לפני, ר"ל שזה אינו מפני ההשגחה הכללית על העולם שאמרתי לך בשם אלהים, רק מצד צדקו הפרטי והשגחת השם בשם ההוי"ה על ביתו וקנינו".

ללוות זה לקחת חפץ X מסוג Y, ולהחזיר חפץ Z מסוג Y

לשאול זה לקחת חפץ X, ולהחזיר חפץ X.

בתוס' שבת (קמח. ד"ה שואל): "ור"י פירש לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב, אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב", ועיין שם.

הרש"ר כתב שכשהרב קלישר פנה אליו בנוגע לחידוש היישוב בארץ,

הוא ענה לו ש'את אשר למצווה גדולה יחשוב, היא בעיני עברה לא מעט'..

 

מצד שני הרש"ר פרסם כרוז לסייע למושבה בפתח תקוה (שנקלעה לרעב? כבר לא זוכר)

מה עוד?

אני מכיר שתי התייחסויות מפורשות של הרב (=הראי"ה) לרש"ר

 

באחת הוא קורא לו 'נזיר אלוקים'

בשנייה הוא אומר שצריך ללמוד ממה שהוא עשה בגרמניה

(בנוגע לפתיחת בית ספר תחכמוני, אם אני זוכר נכון)

 

יש גם כמה התייחסויות עקיפות

הפסקה הראשונה באורות? 

היא מופנית כולה נגד משפט שמופיע באגרות צפון של הרש"ר...

אשמח למקורות, ובנוגע לאורות א"י- נתקלתי כבר בפיסקה זו, אך אשמח אם תוכל להביא לי מקור שמקשר בין האמירה הכביכול סתמית של הרב לבין דבריו של הרש"ר.

המכתב של הרש"ר וגם הכרוז נמצאים בשו"ת שמש מרפא - שלצערי אינו נמצא ברשת. אני עצמי ראיתי אותם לפני כמה שנים

בנוגע לפסקה באורות: יש ספר שנקרא שיחות הרצי"ה על ספר אורות - והוא אומר את שם במפורש... (הרצי"ה היה הבן של הראי"ה)
אבל לדעתי זה מופיע בכמעט כל פירוש על הספר; וגם כשגיגלתי קפצו לי כמה מאמרים שכתבו את זה

אני בהחלט אחפש.
 

נזיר אלוקים - אגרות הראיה א קמד

(יכול לצלם לך אם את צריכה)

 

תחכמוני - 

אגרות הראיה - קוק, אברהם יצחק, 1865-1935 (page 1 of 381)

אגרות הראיה - קוק, אברהם יצחק, 1865-1935 (page 1 of 381)

כלומר אין לו הרגשה של תפקיד.. פעם זה היה ישוב א''י להקים גבעות להתגייס להשפיע על הצבא אצל רוב הנוער היום ההרגשה שהכל בסדר ואין הרגשה שצריך להתקדם לאנשהו... וזאת לענ''ד הבעיה הגדולה ביותר...

על מנת שהגשם לא יכנס לתיבה. שהכיסוי מסך עליו - שהגג מגן עליו

בניגוד למה להבנה הפשוטה של המקרא שהמילה 'תכלנה' מוסבת על התיבה, שצריכה להיות הולכת ומתקצרת ברוחבה עד רוחב אמה, מחדש החזקוני שהמילה 'תכלנה' אינה מוסבת על התיבה אלא על הצוהר שהוזכר בפסוק זה (והוא משמש גם בלשון נקבה).

ופירוש הכתוב לפי זה - שהמיקום של החלון צריך להיות למעלה, סמוך לגג התיבה (למעט שלא יעשהו באמצעה, כמו שנהוג היום למקם את החלון באמצע הקיר פחות או יותר), ולא יותר רחוק מאמה מגובה הגג. והתועלת בזה היא שכאשר ירדו הגשמים, הגשם לא יכנס דרך החלון, שהרי הוא סמוך לגג, והגג ימנע או לפחות ימעט את כניסת הגשמים.

זה לא משנה אם הוא למעלה או למטה. חוצמזה - למה שלא יהיה בתוך האמה?

שהוא מדבר על גג כמו בהרבה איורים קלאסיים של התיבה, שיש לו שוליים( כמו בגג רעפים, רק יותר ארוך). ואז בחלק העליון, הגג מסך כנך החלון ומונע מהגשם להיכנס.

אולי כוונתו שלא תרחיק יותר מאמה.

שעיקר ההדגשה הוא שהחלון יהיה רחוק אמה מלמעלה, ולא פחות! (גם לא יותר). וזה מה שלא מובן פה, למה שלא יהיה בתוך אמה? גם לך, @חסדי הים

מה שכתב שהחלון צריך לכלות ולהסתיים באמה הסמוכה לגג, היינו מלמטה, כלומר שלא ירחיב את החלון כלפי מטה יותר מאמה הסמוכה לגג.

את החלון "שהכיסוי מסך עליו".

מגן רוח שיש היום בגגות.

גם מעיינות תהום רבה שהגיעו מלמטה ודפקו על החלון, אז מה הועיל הכהיכול מגן רוח מלמעלה.

הגובה, אבל לעניינינו התהום לא הוציא מים נחים, אלא פרצות של מים שהגיעו עד למעלה, בדיוק כמו הגשם שירד מלמעלה.
אולי שיהיה 10 חלונות ליד גג התיבה, הרי מה יזיק להם המים, אלא המציאות הייתה שהיו פרצות מים וסערה שהקיפו אותם.

א. מנין לך שהמים יצאו מהתהום בצורה של פרצות?

ב. אף אם למדת זאת מעצם כך שיצאו מהתהום מים רותחים, והבנת שזה כעין תופעת הגייזר המוכרת שיוצאת בפרץ מהאדמה, יש להניח שכאשר האדמה מכוסה בכמה מטרים של מים הפרץ לא יוצא בצורה של קילוח על פני המים מחמת שנבלם על ידי המים המכסים את הארץ. זה מקסימום יגרום לגלים קטנים עד בינוניים, אך בודאי לא יגיע לגובה גג התיבה. זה כמו שתיקח כלי מלא מים שפיו צר, ותלחץ עליו כשהוא שקוע במים, שאז לא תראה זרם של מים יוצא מעל פני המים. 

ג. אף אם אכן יצאו באופן זה, מסתבר שזה היה פה ושם ולא משהו רצוף כמו גשם מלמעלה, וזה לא היה מצדיק בנייה מיוחדת לשם כך.

רבה לב, ז)
העץ יוסף מפרש: "אע"פ שנבקעו מתחלה לא עלו המים ממש אלא אחר ירידת הגשם".
זאת אומרת העלייה שלהם היה כנגד הגשמים.

אני הבנתי מהעץ יוסף שכוונתו לומר שרק לאחר ירידת הגשמים, עלו מי התהום מעל פני הקרקע. וא"כ אדרבה, מוכח ממנו שברגע עלייתם כבר הציפו מי הגשמים את פני הקרקע.

עצמו.
המדרש כותב כך:
"אמר רבי לוי הם קלקלו סילונית שלהם אף המקום שינה להם סידורו של עולם דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה דכתיב (תהלים מב, ח): "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך" ברם הכא "נבקעו כל מעינות תהום רבה" ואחר כך "וארובות השמים נפתחו":"

זאת אומרת שבדרך כלל המטר יורד והתהום עולה ופה זה נהפך.
לפי ההסבר של @שום וחניכה הסדר כלל לא נהפך, כי עדיין הגשם ירד תחילה והתהום עלה רק אחר כך, וכלשונו של שו"ח: "כבר הציפו מי הגשמים את פני הקרקע." ורק אז התהום ילה.

לפי ההסבר שלי אכן התהום עלה לפני הגשם, וזה היה שינוי מעשה בראשית וכפשט הכתוב שמזכיר קודם "נבקעו מעינות תהום רבה". העץ יוסף פשוט מוסיף שגם כאשר ירד הגשם התהום עלה לקראתו.

שהיו גייזרים, עדיין קשה להסביר שהם הציפו את התיבה.

סביב לכל התיבה, לכן לחלון לא עוזר אם שמים כיסוי מלמעלה, כי היה גם מים שעלו מלמטה ללמעלה מסביב.

אם מסבירים כמו רש"י, אז לפחות הגג החד עזר לכובד הגשמים העזים לא ליפול ישר על גג על התיבה.

בחזקוני צריך להסביר שפשוט בנו כיסוי חיצוני לחלון כדי שהמים לא יחדרו דרך החלון וזה אכן פשט דבריו "ולא יזיקו הגשמים שהכסוי מסך עליו"

למה החלון-הצוהר היה סמוך לגג אמה? זו שאלה נפרדת וכנראה זה היה כדי שיחדור יותר אור השמש, כמו שכתבו המפרשים.

העץ יוסף לא כתב כן מדיליה, הוא ציין כן בשם היפה תואר. ובאמת לכאורה מה הכריחו ליפה תואר לפרש כן נגד פשט המדרש? אלא שבגוף דברי היפה תואר מבואר שהוקשה לו מדברי המדרש במקום אחר שבתחילה הגשמים שירדו יכלו להיות גשמי נדבה אילו היו עושים תשובה, ורק משלא עשו - נהפכו למבול. והתקשה, כיצד יכלו להפוך לגשמי נדבה אם מי התהום הרותחים כבר הציפו את הארץ, ולכן הוכרח לפרש כן, שמעיינות התהום רק נפתחו, אך המים לא עלו על פני האדמה.

ומכלל הדברים אתה למד שני דברים:

א. הפירוש בעץ יוסף (ולמעשה - היפה תואר) הוא כאשר כתבתי.

ב. הפירוש הזה מוכרח במדרש מהשוואה למקום אחר.

 

זאת ועוד, אפילו אם נניח שהיינו מקבלים את דברי המדרש כפשוטם שמי התהום עלו ראשונה, עדיין קשה עד בלתי אפשרי לומר שכל זה היה מקופל בכוונת החזקוני, ולא רק העיקר, אלא הכל חסר מן הספר. ועל פירושך בו קשה מאוד, בתרתי: א. לפי פירושו של החזקוני, לא מובן מה הטעם שהתורה ציוותה למקום את החלון למעלה באמה הסמוכה לגג אם ממילא היה מכוסה ב. מה הכריחו לחזקוני לפרש שלא כפשט הכתוב ש'תכלנה' קאי אתיבה, ולהוציא הפסוק מפשוטו כדי להגיע למשמעות שהחלון יהיה סמוך לגג ללא כל תועלת ממשית.

אבל זה דחוק במדרש שלנו ולא קשה כלל ממקום אחר, כי בהתחלה ירדו גשמי נדבה שמא יחזרו בהם אבל ש"ארובות השמיים נפתחו" שזה גשם מאסיבי לא טבעי, זה היה רק אחרי שהתהומות עלו כפשט דברי הפסוק והמדרש שלנו.

לא אמרתי שזה נכנס לחזקוני רק אמרתי שבגלל שהיו פרצות מים מלמטה, לא היה מועיל ה'מגן רוח' מלמעלה.

עכשיו לפשט שלי בחזקוני. אני מבין שהוא בניגוד לרש"י מפרש את זה על הצוהר, כי לפי פשט הפסוק, הנושא העיקרי הוא הצוהר, לא התיבה-"צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה". עיין המשך הפסוק על הפתח. משמע שהפסוק בא להציג את החלון והפתח.
לכן החזקוני אומר שפשט הפסוק בא להגיד שהצוהר הוא אמה קרוב לגג. למה זה אמה קרוב לגג, הוא לא מפרש. הפשט הכי בסיסי כי אור השמש יכול לחדור יותר בקלות למקום גבוה.
כשהוא אומר את ההמשך "ולא יזיקו לו הגשמים שהכסוי מסך עליו", הוא בא להסביר אחרי שאמרתי שהצוהר זה חלון, אז איך המים לא יכנסו? אז הוא אומר שיש כיסוי לחלון.

האם אני מאה אחוז שאני צודק? לא.
אני מסתפק איזה פשט יותר נכון.

מה שכתבת ליישב את דברי המדרש אינו נכון, שהרי הפסוק של ארובות השמים הוא פסוק יא, ולאחריו בפסוק יב נאמר: "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", ושם פירש רש"י, שעליו בין היתר נשען היפה תואר, שבתחילה ירד בנדבה. משמע שכבר בפתיחת ארובות השמים ירדו מעט זמן גשמי נדבה.

ועוד, הרי בפסוק יב נאמר שהגשם היה ארבעים יום וכו' כאמור. לדבריך ירידת הגשם היתה לפני פתיחת ארובות השמים. מלבד הקושי בסדר הפסוקים וכאמור, יצא לדבריך שתאריך הנקוב בפסוק יא של פתיחת ארובות השמים (י"ז לחודש השני) היה לאחר ארבעים יום של ירידת גשמים (גשמי נדבה) וזה לא ניתן להיאמר מדברי חז"ל בכמה מקומות בחשבון המבול, שהיה להם פשוט שאותם ארבעים יום מתחילים בי"ז במרחשוון.

 

ומה שכתבת להסביר את דברי החזקוני ג"כ אינו נכון לענ"ד משלושה טעמים: 

א. חוסר ההגיון במיקום החלון, ושתיקת החזקוני מלתת טעם ע"כ.

ב. סדר דברי החזקוני. החזקוני לא מחדש שצוהר זה חלון כפי שכתבת בדבריך. זה ברור לכל. הוא בא לחדש שהמילה תכלנה מוסבת על הצוהר. ולפי הסבריך בו יצאו דבריו מסורבלים ומסורסים. שקודם היה לו לפרש שהמילה תכלנה מוסבת על הצוהר, ומיד לאחר מכן היה כותב שצוהר משמש זכר ונקבה, ואח"כ בתור הערה היה מתייחס למכסה החלון. ומה הטעם שהכניס את מכסה החלון בין דבריו? הלא הקושא מכניסת מים לחלון אינה קשה דווקא לפי פירושו אלא מעצם זה שהיה צוהר לתיבה.

ג. מה שכתבת שהנושא העיקרי של הפסוק הוא הצוהר, אינו נכון. הנושא הוא התיבה, והפסוק מתייחס לנספחיה - הצוהר והחלון, וכן מבנהָ - תחתיים וכו'. ואדרבה, לחזוקני היה הגיון חיצוני שעל פיו העדיף לפרש את הפסוק שלא כפשוטו, וזהו כאשר כתבתי לעיל. 

כפתיחה כוללת ואז הפסוק הבא זה פירוט, וזה אומר שהתחילה ירידת הגשם אבל בהסתמך על הפסוק הקודם הכולל, נפתחו מעינות תהום לפני שירד גשם מאסיבי.

א. אני חושב שזה הגיוני ממש בגלל חדירת האור שזה עיקר הייעוד של החלון עד שהוא לא היה צריך לתת טעם.
ב. שאלה טובה. אני חושב שהוא היה כותב כסדר שהצעת, אם הוא רק רצה להגיד על 'צוהר' שזה לשון זכר ונקבה, אבל בגלל שהוא מוסיף שגם חלון זה לשון זכר ונקבה, אז הוא מחכה לסוף, כי זה הערה כללית גם על צוהר שנצרך לפסוק וגם על 'חלון' שלא שייך להסבר הפסוק, כי לא משנה להסבר הפסוק שחלון זה לשון זכר ונקבה.
ג. אני מבין את מה שאתה אומר שבהסבר שלך יש לו אילוץ לפרש את זה על הצוהר, אבל אני גם חושב שהוא הבין שהצוהר הוא הנושא העיקר בתחילת הפסוק.

כתבת: "כי בהתחלה ירדו גשמי נדבה שמא יחזרו בהם אבל ש"ארובות השמיים נפתחו" שזה גשם מאסיבי לא טבעי".

הגשם המאסיבי מזוהה, לדבריך, עם ארובות השמים. מלבד מה שהגשם המאסיבי עצמו מאוחר כרונולוגית לדבריך, איך פסוק יא יכול להיות פתיחה כוללת אם הוא מתאר דווקא את הגשם המאסיבי ולא את הגשם בכללותו?

 

א. שוב, כי כל כי הוה ליה לאודועי. החזקוני הוא לא משנה שמזקקת מיליה.

ב. זה עדיין לא מסביר את הסירבול. להוסיף אגב אורחא את המילה חלון בנוסף לצוהר, לא היה קוטע את הרצף.

ג. איך צוהר הוא הנושא העיקרי אם מוזכר בפסוק גם הפתח, וגם התחתיים? מה הופך אותו לעיקרי?

הגיע אליו לבסוף.
אחרי זה הפסוקים מפרטים שזה התחיל בגשם נדבה כדי שיחזרו והגיע עד "ויהי המבול" שהיה עוצמה של ארובות השמים.
זה כמו שיש מפרשים את ההתחלה בבראשית "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" בכללותו ואז מפרטים איך זה הגיע לכללות.

ב. לדעתי זה היה קוטע.
ג. כמו שכתבתי זה הנושא העיקרי ב'תחילת' הפסוק. (הפסוק מורכב משלושה חלקים)

הגשם המאסיבי זה לא כללות, זה שלב אחר. וגם - למה מלכתחילה התורה הפכה את הסדר? הר יכלה לכתוב בשנת כך וכך היה גשם, ואז את הקדמת מעינות תהום לארובות השמים, והפסוק הזה יכל כך לשמש ככותרת לפסוקים הבאים אחריו. אני לא מבין את הסירבול הזה.

 

ג. לא שמתי לב שעברת מנושא עיקרי של הפסוק לנושא עיקרי בתחילת הפסוק. ושוב, למה להידחק בהסברים כאלו? הרי לומר שזהו הנושא עיקרי של 'תחילת' הפסוק זה כמו לומר שהמילה 'צוהר' הוא הנושא העיקרי במילה 'צוהר' בפסוק.

למה שיבוא אחריו.
הדיוק הזה של תהומות לפני גשם זה פרט, אבל עיקר הפסוק משמש כפתיחה דרמטית לכל סיפור המבול.
יש מלא דוגמאות לכך בתנ"ך, כמו שהבאתי מבריאת העולם, או כמו "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים", "זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו" ומלא פתיחות כלליות כאלו.

התיבה".
אז הפסוק בא להגיד שצריך לבנות את התיבה בצורה שהחלון תהיה מכוסה כדי שלא יכנסו גשמים. הפסוק אומר אמה, כי הצוהר-חלון היה סמוך לגג אמה.

בחובת הלבבות מובא שאם אדם היה מבין איך הגוף שלו עובד וכמה המערכת חכמה ופלאית, היה מרגיש עצמו אסיר תודה לה׳. הכרת הטוב היא בסיס חזק לעבודת ה׳.
אחרי זה אגב הוא עובר על גוף האדם לפרטיו, איך כל פרט מכוון ועוזר לאדם. (לא הכל מדויק שם מדעית, זה מבוסס על מדע שלפני כמה מאות שנים, אבל העיקרון מובן)
סיבה ד לפי דעתי מקורו ברמבם

מתוך הלכות יסודי התורה ב:
וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ". וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

ותודה.. , בכוונה לא כתבתי את הרמב"ם כי זה היה לי ברור כל כך

לכן בחרתי מגמת ביולוגיה בתיכון

בטח לא מראש. אבל באמת כל פעם שלמדנו על מערכת ביולוגית מורכבת וחכמה זה באמת גרם לי לומר ״מה רבו מעשיך ה׳, כולם בחכמה עשית״. אני בטוח שיש עוד כמוני

אפשר מקור מדוייק יותר לבא"ח?

תהיתי לעצמי גם לגבי ההלכה- אם כתוב שאדם אוכל בחוץ הוא פסול לעדות. ואני אישה ואני אוכלת בחוץ, אז מותר ממילא לא?

 

תהיות (:

 

מה עומד מאחורי ההלכה שכתבת? לפי זה אולי אפשר לדעת

אני חושב שכל המעשים שפוסלים לעדות (כמו אוכל בשוק, משחק בקוביה וכו' )

אלו דברים שהמעשה הוא בעייתי ופוגם באדם בדברים שאמורים לעשות אותו אמין וישר 

ממילא כנראה גם לנשים זה יהיה בעייתי ולא טוב - גם אם הן לא יעידו לעולם.  

 

לגבי מה עומד מאחרי זה, אני חושב שהעיקרון הוא שזה חוסר בושה, חוסר כבוד לעצמנו

ככה זכור לי ששמעתי, ולכן אותו אדם פסול לעדות כי גם המחסום לשקר הוא בא מבושה.

אבל בפועל, השכל המצומצם שלי לא מבין מה הבעיה שמישהו יאכל נגיד על ספסל אם הוא רעב או בפלאפליה כשהשולחנות בחוץ ואין מקום אחר לשבת.. אז הוא אמור לחכות להגיע לבית בשביל לאכול? ואם הוא לא גר באזור? 

 

 

תהייה.

 

איך זה קשור לשקר שכתבת בעצם?
 

ולכן לא יודע אם לשבת על ספסל בסתם רחוב או לאכול במקום שמוסדר לאכילה גם נחשב.

לדוגמא, פעם הייתי רעב באוטובוס ושאלתי מישהו שהוא די ת"ח, והוא אמר לי שלאכול באוטובוס זה בסדר.

ופה גם נכנסת השאלה שלי...

 

ואני חושב שאם חכמים אמרו "בשוק" ולא סתם "ברשות הרבים", נראה לי שהם התכוונו דווקא למשהו מסויים כמו שוק.  

נניח ללכת עם מנה פלאפל ביד במרכז מסחרי ולאכול (פעם ראיתי מישהו ככה הולך עם מנה ביד ומביא ביסים תוך כדי הליכה)

זה נראה לי ממש דומה לכלב - כמו שחכמים אמרו.

 

העניין הוא,

שאדם מתבייש לשקר כי אולי יתפסו אותו או אולי בגלל שזה לא בכבוד שלו

ואם בנאדם לא אכפת לו מהכבוד שלו, כנראה שגם לא יהיה אכפת לו לפזר שקרים.  ככה אני מבין וזה נראה לי הגיוני

נשמע הגיוני יותר, כן.

באוטובוס הת"ח אמר שזה בסדר? זה מפתיע

 

האמת שיש עוד עניינים בלאכול בהליכה (שלמשל שלושה אנשים קרובים למיתה... וכו'), הטיעון שזה

 נראה קצת בהמי הוא הגיוני.
מעניין, אם כותבים את זה על סתם ישיבה ברחוב.
אתה שואל אם אתה אוכל תוך כדי הליכה עם המסכה?

לאו דווקא בהליכה, אפילו בעמידה.. אבל במקום שהוא שוק לכל הדעות

תוס' בקידושין נראה לי בדף מ' עמב' סוף פרק ראון מביא בזה 3 פירושים תעיין שם אם תרצה.

לצורך האחרים אני אכתוב את הדעות

 

1. אדם שחוטף ואוכל מהאוכל שלמכירה פחות משווה פרוטה

2. טועם מכולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות

3 אוכל בשוק סעודה של פת שזה גנאי יותר.

 

אז כרגע אני חושש לכל הדעות אם לא נפסק דווקא כאחד מהן

וגם ששלושת האפשרויות (הראשונה ברור מאליו) נראות לי לא ראויות

היום פגשתי חבר וסתם פתאום יצא שדיברנו על זה...

אז הוא אמר לי שהוא שאל איזה רב שהוא מכין בחורים לבחינות לרבנות אם מותר לאכול ברחוב במקום שמוסדר לאכילה

 

והרב ענה לו "יש לך על מי לסמוך"

כאילו סוג של בדיעבד כזה ולא מלכתחילה לא?

שכוייח!

ש"דומה לכלב" שאינו מקפיד על כבודו

אני אוכל פלאפל בימי שישי כשיש טייק אווי, אבל לא בכסאות והשולחנות של המקום אלא בספסלים ליד, כמו כולם. מה נגיד על זה?

מישהו הלך ברחוב עם חבילת ביצים ולרגע קטן רציתי לתקוף אותו ולשדוד ממנו את החבילה