פורום בית המדרש (עמוד 54)

"אתם עדי"
זה מתחיל בזה שאנחנו עצמינו מאמינים בעומק וכראוי.

אז הוא אומר שעכשיו המצב שיש אמונה בעמ"י ואנחנו צכים לפרסם אותה לכל העולם?

יותר ויותר אצלינו, אנחנו מצליחים להודיע אותה לכל העולם.

תזכה למצוות

עמ"י צריך קודם "לדאוג לעצמו" - כלומר, לפתח את אמונותו, את כשרונותיו וכו', ואז יוכל להפיץ את האמונה למצב של "וראו כל העמים" וכו'...

כי התחלתי את דרך ה' והוא לא מעמיק מעבר לנק' האלו שכתבתי.

כלומר, בסופו של דבר ככה ה' ברא את העולם, בתוך המגבלות האלו, ואת הרצון הבראשיתי הזה אי אפשר להבין.

אז אני מחפשת יותר מזה אם יש.

 

תודה רבה!

שכתב פרופסור סביב דעת תבונות, וזה פשוט מעמיק ומספק.
אבל כדאי ללמוד עם חברותא, כי זה עמוק.

כזכור לי. לצערי אין לפני כרגע...

אבל לא יודע אם זה מתאים לכל אחד...

אני אנסה לראות אם אני מבינה שם משהו.

תודה.

כן, רשמית זה לא על "אמונה", ועדיין. בסדרה של בראשית (יש כמה) יש תשובה ללמה זה ככה וכל זה דרך סיפור בריאת העולם. על אוהתש זה נלמד דווקא מתוך המקום הזה של האדם הפרטי ומה התפקיד שלו בעולם, איך ומה הוא אמור לעשות. שיעורים של כעשר דקות, אפשר לשמוע ברצף או בנסיעות, ובכללי הוא מדבר בצורה ש וואו.

ספר? מכון מאיר?

 

שאנחנו בתפיסה שגויה, ברצונות ובשיפוטים. חווית הכאב איננה בגלל העולם שבחוץ, אלא מתוך הדעת המסובכת שלנו.

הטוב האינסופי הוא בנשמה (ובגוף מזוכך), בהויה, בחויה. לא דרך הדעת (המדמה).

והטוב באמת קיים, אך תפיסותינו וגלות דעתנו מונעת מאיתנו לחוות, 

אז לכן כואב,

על מנת לשוב פנימה, לשוב להווה

לשמור את דרך עץ החיים הנצחיים

לשוב מדי פעם מחיי שעה לחיי עולם.

וזה לא בשכל. זה בחויה (שהיא גם שכלית במובן אלוקי),

בהרפיה, בהויה,

בנשמה הטהורה,

כמו בשעת בוקר צלולה לפני רגשות הסבל 

אמונה ברורה - דברי שיר

 

וגם יש תאתר לדעת להאמין לדעת להאמין 

ישם כזה שאת נרשמת ושולחים לך יש סדרת סירטונים על האמונה ממש מסביר 

 

לא כ"כ מצאתי שם תשובה לזה, אנסה שוב.

תודה רבה.

אף קדמה לעולם. רק צריך לדעת לשאול.

הרי היא נמצאת בעומק ליבנו.

(סליחה.)

למה סליחה?

שהגבתי ביקורתית במקום לענות.

העולם, ואנו בתוכו, מתנהל בדרך של חכמה ("כולם בחכמה עשית", "ה בחכמה יסד ארץ"). כלומר חוקיות, לוגיקה. קשה לנו לתפוס דברים שלא מתנהלים ככה. לכן אחרי התשובות שכבר קיבלת וכתבת, הגעת למקום שנשאר רק להבין *בשכל* שאי אפשר באמת להבין.
המדרש אומר "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" ומסביר בעל התניא שעל תאווה לא שואלים שאלות.

בספירות- ספירת הכתר (שמסמלת בין היתר אמונה) היא לפני ספירת החכמה.

מה שכן אפשרי, זה להתחבר לה', לרצונו שיהיה עולם ונהיה בו, וזה מקל מאוד על החיים. לא רק קיום מצוות ולימוד תורה אלא גם חיבור פנימי יותר. שבי במקום שקט, תעשי הרפיה (נשימות עמוקות ונשיפות), תנקי את הראש ממחשבות ותיכנסי למוד של קבלה ושמיעה. שימי שיר קודש שקט ורגוע שאת אוהבת, תקשיבי למילים (בלי לחשוב ולהסיח את הדעת לדברים אחרים, פשוט להתרכז במילים. אבל בנינוחות. זה תהליך שלוקח קצת זמן). תני למוזיקה ולמילים לחדור לתוכך. זו חוויה מיוחדת, שממלאת בקרבת ה' ובעונג. וגם גורמת להרגיש שאנחנו חלק ממשהו גדול וחשוב עם תכלית.

אם תגידי מה הנושא שאת מחפשת אוכל בעזהי"ת למצוא לך מישהי עם "מקורות ועומק", ו"תורה תורנית ולא רדודה". 

 

 

אגב, הלימוד הכי מוצלח שלי (כן, גם מבחינת מקורות ועומק) היה דווקא עם בנות, ולא עם בנים. ואני אומרת את זה בתור מישהי שובינסטית (שוב, במחילה, למה שבן ירצה ללמוד בדווקא עם בת ולא עם בן?) 

 

ולא שונה בהרבה האם ידידים זה בסדר או לא.

 

אומר רק שני דברים שכדאי להוסיף לחשבון ההחלטה:

א. התורה יכולה להיות סם חיים וסם מוות. זה לא ספר חכם ומעניין אלא תורה נצחית שמעצבת את הלומד, לחיוב ולשלילה.

ב. לימוד תורה גברי לא בהכרח נכון עבורך. כאשר הגמרא מדריכה כיצד לבחור רב ללמוד ממנו תורה אינה אומרת אדם בעל ידיעות או תלמיד חכם, אלא צדיק דווקא, מלאך אלוקים.

 

בחירות טובות ולימוד פורה, מחכים ומרענן.

כמה הוא רחב, מה הסטטוס שלך מולם (חבורה, רב, ר''מ)

באמונה/מוסר מתוך פרשת השבוע. להביא מהלך יפה מעבר לפשט, קצת רוחב במפרשים והעמקה במסרים היוצאים משם.
יש הרבה דברים יפים ממש בשמות וגם בויקרא אפשר להעמיק במשמעות הקרבנות (הקדמת המשך חכמה לחומש ויקרא למשל)

או שהייתי הולך על לימוד 8 פרקים לרמבם. (ייקח איזה חצי שנה לימוד מעמיק פעם בשבוע)

קדושה.
קביעות וחשיבות הלימוד
ענווה.
שמחה  כבסיס לעבודת השם

 

וואי יש מלא, תמקד .

זה הבסיס. במקביל לזהירות = סור מרע, הזריזות זה עשה טוב.

והידור מצווה הרמח''ל מכניס את זה בחסידות שזה כמה שלבים מעל..

שליחות זאת דרך בקיום המצווה. אדם יכול לקיים את המצווה עליו בעצמו ואם אינו יכול אז יכול לקיים את המצווה בשליחות של מישהו אחר.

יש שני סברות להסבר שליחות א. כיד המשלח - כלומר המעשה שהשליח עושה הוא עושה אותה ממש כיד המשלח כלומר כמו שיד המשלח הייתה עושה.

ב. כמשלח עצמו - כלומר השליח ממש נכנס תחת המשלח.

נ''מ זה האם השליח יכול שינויים מסוימים ללא דעת המשלח.

אך בכ''ז בשני הסברות ברור שהשליח אינו מקיים מצוות שליחות או משהו אלא עושה טובה לאדם אחר.

אולי יש לדון בשליח ב''ד האם זאת מצווה...

אתה אומר שבתכלאס הוא הוציא 2 ידי חובת המצווה ולכן יש לו גם מצווה או שאתה מחפש מצווה עצמית לשליחות?

 

אך בכל מקרה צריך להבדיל בסוגי שליחות -  אם זאת שליחות שגם המשלח וגם הנשלח חייבים בה לדוג' צדקה, צריך לדון האם הוא גם מקיים מצוות צדקה בממונם של אחרים(לכאורה הוא גם מקיים מצוות צדקה) אבל הוא לא קיים כאן 'מצוות שליחות'..

אך אם זה שליח שרק המשלח מחויב לדוג' ביומו תיתן שכרו - אני לא יכול לשלם לפועל כרגע אני שולח אדם אחר לשלם לו או שליח קידושין מי שעשה את המצווה זה המשלח ולא השולח כי לא חלה עליו אף חיוב מצווה...

לדוג' בפדיון שבויים שנים יכולים לפדות שבוי אחד ושניהם קיימו מצוות פדיון שבויים אבל זה כבר לא בגדר שליחות

רק מצווה בו יותר מבשלוחו

בשליחות שיש עשייה וגם השליח מחויב וודאי שזו מצווה לשליח (שלא מועילה למשלח...)

עצם השליחות היא מצווה ולא האם מקיימים מצווה...

@אוהב אי והעם 2 תקן אותי אם לא הבנתי אותך נכון...

....ששליחות כשלעצמה היא לא מצווה במנין תריג המצוות. אבל אם הבנתי נכון אז כשם שהמשלח מקיים מצווה השולח מקיים איתו שווה בשווה את אותה מצווה.
לדוגמא אם אני מסייע לשולח במצוות משלוח מנות אזי זכיתי בקיום מצוות משלוח מנות באותה מידה.

מעבר לחילוק בין חיוב שהמצווה תהיה מקוימת לבין מצווה שהאדם עצמו צריך לקיים כמו שהביא @נבוכי הדור.

צריך לחלק בין מצווה פרטית שאדם אחד צריך לקיים אותה ואז הוא יכול למנות שליח שיעשה אותה בשבילו.

למצווה כללית שמוטלת על כל אחד ואחד מעמ''י כגון צדקה פדיון שבויים קרבן התמיד קרבן פסח ועוד.. שבזה יכולים כמה להשתתף באותה מצווה.

במצווה פרטית לאדם השליח אינו עושה מצווה כי אינו שייך באותה מצווה. אמנם השליח מחוייב במשלוח מנות אך א''א לצאת יד''ח במשלח מנות שהוא שולח בשביל אדם אחר כי החיוב הוא שכל אחד ישלח משלוח מנות והשליחות בזה זה לא עושה שאתה הבאת..

במצווה כללית אני לא יכול לשלוח את פלוני לפדות שבויים בשבילי מהכסף שלו, אלא אם גם אני נותן לו כסף וגם הוא משתתף בעשיית המצווה אז שנינו עשינו מצוות פדיון שבויים כל אחד על החלק שהוא עשה במצווה

"מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו על ידי שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה?" ומשיב: "ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות".

השאלה היא אם זה חובת גברא או מנא

אבל זה לא מגדיר את האם השליח מקיים מצווה...

יש לזה שתי בחינות:
א. אם לא תהיה זריז פשוט תפספס המון מצוות. תמיד יש משהו אחר שצריכים לעשות. צריך לתפוס את המצווה לפני שהוא מתחמק לך מהידיים.
ב. זה ביטוי של אהבה ועבודת ה׳ בשמחה, אז במובן הזה זה הידור מצווה

חיוב.

... מעדיף לחכות ולא להזדרז במצוות פרו ורבו למשל?
האם יש עליהם חיוב חלילה?

זה רק הנהגה טובה, בפריה ורביה הדין שונה.
נפסק בפירוש בשולחן ערוך אה"ע א, ג שצריך לישא אשה מגיל 18 כדי לקיים פריה ורביה ואם עבר גיל 20 כופים אותו. זאת אומרת שחייבים להקדים כמה שאפשר, וחייב לקיים מצות עונה כדי להוליד (פתחי תשובה שם).
גם בגמרא במועד קטן בדף ח ע"ב וכג ע"א יש שם סוגיות שאומרות שלא דוחים פריה ורביה.

המהר''ם מינץ בשות:

"הדעת מכרעת עתה בזמן הזה דקשה מזונותיו של אדם, מאן דקיים פריה ורביה ויכול להנצל מהרהורי עבירה, תלמוד תורה קודם. גם עתה בדורותינו אין לבטל ת"ת בשביל אשה, דאיתא בסוף חזקת הבתים משחרב בית המקדש דין הוא שנחמיר על עצמנו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים."

אמנם דבריו שם אמורים במי שמבקש ללמוד תורה  וחושש שמא ייבטל מכך, אך אולי יש ליישם זאת גם באדם שקשיי הפרנסה ימנעו ממנו להשקיע בחינוך ילדיו, בלימודיהם ובתחומים חשובים נוספים.

גם בשו"ת אגרות משה (אבן העזר, חלק ד, סימן לב, אות ג) כתב כך מעיקר הדין:

"אפילו כשקשה לפניו מאיזה טעם ולא לפניה, כגון שהוא איש חלש בטבעו ויקשה לפניו לעשות עבודה שיוכל להוציא יותר להוצאתו וכדומה, מסתבר שמדינא יהא רשאי."

אמנם בהמשך דבריו (שם ) הוא מסתייג מהגבלת ילודה בשל קשיי פרנסה:

"אבל בזה יש לו לבטוח בהשי"ת שימציא לו פרנסתו בריוח אף כשיהיו הרבה בנים ובנות ואין להתירו למנוע מפו"ר דודאי מוכן מהשמים פרנסה גם על כל מה שיוליד, אבל כשקשה לפניה יש להתיר להם."

ובאמת עדיף לשאול רב על מקרה כזה שיפסוק מה לעשות..

 

האר"י הקדוש הזהיר על לקרוא פסוקים ללא פירוש בלילה כי זה מעורר את הדינים ששולטים בלילה.

משהו כזה.. נראה לי לפי הקבלה

הטעם כי הלילה הוא זמן של דינים, ותורה שבכתב היא בבחינת רחמים, אז לא מערבבים.
אחרי חצות כבר זמן של חסדים, אז אפשר...

פשט דברי האר"י מורים לאסור גם לאחר חצות, וכמו שכתבו החיד"א, הרב פעלים ועוד.

ההיתר לאחר חצות הוא רק לאמירת תהילים, מכיוון שיש משמעויות כאלו בספרי המקובלים, וגם מכיוון שקצתם פירשו את דברי האר"י לזמן שעד חצות.

פשוט היה זכור לי מאיפשהו באורות הקודש שהאיסור ללמוד סתרי תורה בלילה הוא עד חצות, והשלכתי גם על מקרא, כי חשבתי שזה נובע מאותו מקום (אולי זה באמת נובע, והרב בדעה שמותר ללמוד מקרא אחרי חצות, לא התעמקתי)

 

בכל אופן, נראה שתהילים וודאי מותר מחצות שדוד עצמו היה אומר בחצות: "חצות לילה אקום להודות כו'" ואמרו "עד חצות לילה היה עוסק בתורה, מכאן ואילך היה אומר שירות ותשבחות כו'" 

אורות הקודש ג דרכי חצות (פרישות מא):

"...אף על פי שאין ללמוד סתרי תורה בלילה קודם חצות, מכל מקום אם נפשו עגומה והוא צריך לשמחה דוקא באור העליון של פנימיות התורה, נראה שיש להקל, ומצוה נמי איכא..."

מדברי שאר המקובלים

אלא שהקולא שנוהגים להקל אחרי חצות היא בעיקר לתהילים משני סניפים: א. יש מי שהתיר לקרוא מקרא לאחר חצות אף לדעת המקובלים. ב. יש ראיות להתיר תהילים.

ידוע לך על הסבר פנימי כלשהו לחילוק בין מקרא לתהילים? כי לכאורה לפי טעם האיסור אין כ"כ חילוק, לא?

שתהילים נאמר דרך תחינה.

האמת שאבא שלי אמר לי פעם שזה קשור לדינים, אבל לא זכרתי מה המקור וכו.

הזמן מהשקיעה עד חצות הלילה זה זמן של דין בעולם לכן לא קוראים תהילים בלילה.
מחצות הלילה זה משתנה כי יש כבר הנהגה של חסד. (זה  הטעם שאני מכירה לפחות)

אבל נראה שיש רבנים שמתירים אם בשעת צרה וכו' אולי כן לקרוא.
 

כי עם מפרשים זה כבר תורה שבעל פה.
אם זה אחרי חצות מסתבר שגם מותר לקרוא גם לא דרך תפילה

HebrewBooks.org 31485 באורי מהרא"י -- איסרלין, ישראל בן פתחיה, 1390-1460

חוץ מאצל חכמי ירושלים כלפי מרן הרב זצ"ל...

מחילה דאנא לאו בלישנא דארמיתא קא עני לך.

שפתי חכמים- "קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד' עולות לד' זוגות שנצולו מן התיבה, הוא ואשתו וג' בניו עם נשותיהם, אולי חטאו במחשבה וד' נקבות בשביל ד' זוגות הנ"ל לקרבן תודה, כי ד' צריכין להודות וכו', וחם ואשתו שחטאו בשימושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד, ויצאו בזה ו' זוגות וזוג אחד לקיום המין כמו בטמאים".
כנראה שהוא מתכוון שהתודה היה ממין נקבה, מה שקשה לי שחטאת זה ממין נקבה, אז יצא שהקרבנות בשביל חם ואשתו הם שתי נקבות.

גור אריה- "ואם תאמר למה שבעה שבעה דוקא, ויש לתרץ נגד ששה זמנים; זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, וזוג אחד יהיה לו לקיום המין כמו בטמאים. ולפי שהו' זמנים כל אחד ואחד ב' חדשים, כדאיתא בבבא מציאא (קו ע"ב), לכך ו' זוגות, לכל זמן - זוג אחד. ועוד יש לומר אחר שצריך ליקח יותר משנים, ואפקי קרא מיניה, אוקמיה אשבעה, לפי שהוא גם כן סכום מספר, שאם יקח להקריב מהם קרבן ישאר עוד זוג לקיום המין, לפיכך ציוה ליקח סכום מספר. ותמצא השבעה שהוא סכום מספר, שהרי הוא חוזר חלילה תמיד, וכל הימים נכללים בז' ימים, וכל השנים בז' שנים (ויקרא כה, ח), ולכן בחר במספר ז'. ונח הקריב זכרים ונקיבות לעולה, אפילו מן החיות הקריב, כדאיתא בפרק פרת חטאת (זבחים ריש קטז. )."

זה שכתוב איש ואשתו זה בעיקר על הצורך של הפריה כמו שמוזכר בפירוש בפסוק "לחיות זרע על פני כל הארץ" ולא מוזכר המטרה של הקרבנות.
אפשר גם להגיד שיש כמה קרבנות שבאות בזוגות, אבל לא צריך להגיע לזה.

אני צריך מקור אבל הייתי אומר שלפני שנח השתכר ונגרם החטא, רוב הבהמות היו מיועדות להקרבה ומקצתם לאכילה בלי הקרבה. גם היה אז אפשר להקריב כל סוגי הבהמות הטהורות ולא רק אלו העולות על המזבח לישראל.
מכיוון שמסתבר שרוב הקרבנות היו שלמים כדי שיהיה אפשר גם לאכול מהם, אז לכן היו צריכים זכר ונקבה, כי השלמים באים משניהם.

ומהר"ן וג"א כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר:
 

מי זה מהר''ן?

בעל האמרי שפר

מה היו המינים של שבעה הזוגות והם הם היו מגוונים בהתאם לסוגי הקרבנות.

אם אכן כך - אפשר לומר שלקח זכר ונקבה מכיוון שלא ידע כמה זמן יימשך המבול (וגם ד"ז טעון בדיקה), ורצה להבטיח שבמקרה של מיתה טבעית או לא טבעית, יישאר לו ממינים אלו ולדות להקרבה.

על אותו משקל של ההסבר של המהרל ללמה דווקא ז' שהביא חסדי.

שהוא זבח ויש בו קדשי קדשים דמי ואימוריו".
עיין שם במפרשים.
יש עוד מקורות

מזבחים (פט.) ;).

ואגב, המלבי"ם מסביר אמנם מה טעם הקדמת בהמה לעוף לגבי קרבן, אך לא מסביר מה הטעם שבטמאים הקדים את העוף.

הטמאים (הלא כשרים) נזכרים בפירוש בפרשת שמיני ואילו לגבי בהמות מוזכר סימני טהרה ואחרי זה מוזכרים גם בהמות שלא עומדות בזה כי אין להם את שני הסימנים.
אז העוף יותר מזוהה עם הטומאה.
(יש סיכוי שראיתי את התירוץ הזה)
זה תירוץ יותר טוב מ'החזקוני' כי זה מתייחס לענין של הטומאה.
(עכשיו יכתבו לי למה תירוץ 'החזקוני' יותר טוב )

שהם 'טמאים'.

(אז החיזקוני מתיישב יותר טוב עם המלבי"ם, למרות שאפשר ליישב גם את התירוץ השני עם המלבי"ם בסדר גמור...)

התירוץ שלך דחוק לי קצת בגלל עצם הלימוד...

ומה טמא בחיות שנכנסו לתיבה מפרשת 'שמיני'.

ואף נפסק בערוך השלחן העתיד.

למקדש, הכהן אמור להקריב קודם את קרבן הבהמה ואז קרבן העוף.

הרבה אנשים נמשכים מאוד לדרך הראשונה, ויסבלו מהשניה

ואת הבעיה שהזכרת צריך פשוט לפתור - למשל, להחליט שבסדר צהריים וסדר ערב לומדים בקיאות (גפ"ת)

 או תיאור לא כ"כ מוצלח של שיטת הלימוד של "גאוני אשכנז", או תיאור של יישום לא כ"כ מוצלח שלה..

שראשית לימודו של האדם צריך להיות בבקיאות, עם הספקים קבועים.
לאט לאט הוא מתפתח ונכנס ללימוד העיון
(משמע ממנו שאין גבול או כמות או הספק בלימוד עיון...)

העיון זה עומק הפגש.

יש משפט של ר' אברום שאומר - עיון זה 'למה זה' בקיאות זה 'ככה זה'.

בעיון אתה פשוט שואל למה. וכל עוד אתה יכול להמשיך לשאול את זה אתה ממשיך לשאול

לשאול את עצמך לאחר שראית קושיא או הערה או הסבר, למה הם לא עלה לך לראש עוד לפני שראית אותם.

וזה מתחבר לי למה שכתב באיגרות (ח"א סי' ב): " הלימוד והתפילה קשורים זה בזה, עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד". זה שהתפילה עוזרת ללימוד זה די מובן - אדם מתפלל על הצלחתו בלימוד, אך העזרה של עמל הלימוד לתפילה נראית על פניו כחסרת שחר, מה עניין זה לזה.

נראה לי שכוונתו היא שעל ידי עמל הלימוד מתפתחים תבניות ודפוסי מחשבה שיכולים להכיל מורכבויות ולטוות מהלכים שלמים מחומרי גלם מועטים. תכונות כאלו יכולות לשדרגת את התפילה על ידי ניצול הכלים הללו להעמקה  וניתו של גדלות ה', רומומתו, השגחתו, הבטה מעמיקה על סדר העולם (כבשו"ע סי' צח כמדומני), וכל זה יכול ליצור דמיון מודרך שנטוע חזק בקרקע אך ראשו בשמים. מעט מזה לזה אפשר לראות במבט מחדש על העולם הישן שמציע החזון איש בספרו 'אמונה וביטחון' (וראה גם באיגרות ח"ב סי' ב).

יש מושג שנקרא 'אובנתא דליבא', או 'לפום מה שמשער בליביה". ישנם עניינים ותובנות דקות שנמצאים רק ברמת האינטואיציה וקשה מאוד להגשימם לידי מחשבה וכ"ש מלל. הלימוד יכול לחדד את האינטואיציה הזאת ולייצר בה עומקים חדשים.

האם העיון העמוק של החזון איש היה חיצוני יותר כפי שתיארת, רוממותו השגחתו, וכל שאר דברים המובאים בשו"ע ובספרי המוסר שצריך לכוון כשאדם בתפילתו, שבעצם לגדל ולפאר ולהעמיק דמיונות ומחשבות עמוקות בשבח ה' המובא בתפילה בנפלאות בריותיו ובצערו עלינו, וכו וכו, 

 

הבעיה שאני לא מוצא מקור מדוייק שזה באמת מה שהאריך לכוון בו החזון איש.

 

 

ואני תמה עליך, הסיפורים האלה עליו נמצאים בכל מקום

ציווה את נח לבנות כ''כ הרבה זמן את התיבה וכן שנשתנו סידרי עולם בשבוע לפני המבול והדרישה שהייתה מנח שינסה להחזיר את כולם בתשובה. כלומר עד הרגע של המבול לא בטוח שנח יהיה היחידי שינצל. ולכן ברגע שהגיע המבול אומר הקב''ה לנח 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה' כלומר דווקא אתה היחיד בכל הדור הזה

"מה שלא אמר לו כן מיד כשצוה לו על עשיית התיבה, לפי שהיה עדיין הדבר בספק שמא יחזרו בתשובה. ועוד שהרי מתושלח קיים ואיך יאמר כי אותך ראיתי צדיק".

המלבי"ם עוד תירוץ:
"ופה אמר מאמר אחר מיוחד מצד השגחתו הפרטיית על נח שהיה צדיק לפניו וה' ישגיח על עניני האדם הצדיק וקניניו וצרכי ביתו, כי נח היה לו כסף וזהב וכלי בית וכלי תשמישו וכלי אומניות וגם בהמות בייתיות שהיו מקנה קנינו טהורות וטמאות וכן היו לו עופות בייתיות כמו יונים ותרנגולים וכדומה, ולא ידע אם הורשה לו לקחתם אתו אל התיבה כמו שיקח אתו את בגדו אשר לבוש בו או אין לו רשות לקחתם אתו, ואמר לו ה' בא אתה וכל ביתך, שכולל כל הנמצא בביתו, שמרשה לו לקחת אל התיבה כל הנמצא בביתו מלבושים וכרים וכסתות וכל מיני כלים בענין שיוקבע ביתו בתיבה, (כמו ויפקידהו על ביתו ולאדון לכל ביתו וכדומה), ובאר שמרשה לו זה כי אותך ראיתי צדיק לפני, ר"ל שזה אינו מפני ההשגחה הכללית על העולם שאמרתי לך בשם אלהים, רק מצד צדקו הפרטי והשגחת השם בשם ההוי"ה על ביתו וקנינו".

ללוות זה לקחת חפץ X מסוג Y, ולהחזיר חפץ Z מסוג Y

לשאול זה לקחת חפץ X, ולהחזיר חפץ X.

בתוס' שבת (קמח. ד"ה שואל): "ור"י פירש לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב, אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב", ועיין שם.