פורום בית המדרש (עמוד 52)

תום הילדות הוא נושא ארוך ועמוק מאוד, אך אנסה לכתוב את אשר עולה לי על פי עניות דעתי..

מה היחס בין שני הצדדים, מה החלוקה ביניהם?

אכן בילדות יש הרבה נקודות טובות ומיוחדות, שהרב כותב במקומות שונים שיש לקחת אותן,

כמו תום הילדות, העוז, הדמיון, הרצון העז, הגבורה, החיות,

ואולי הנקודה העמוקה ביותר והיא נקודת האמונה החיה שיש בילדות.

 

כשאדם גדל ומתגבר, וחי יותר עולמות של דעת, הרבה מאוצר הילדות הנ"ל הולך לאיבוד במקרה הטוב,

ובמקרה הפחות טוב הופך להיות מזולזל. מכאן באה הקריאה של הרב לשוב אל אותו אוצר ילדות מתוק וחי,

ולקבל ממנו את אותן הנקודות. בהקשר הזה שמעתי מת"ח חשוב:

קומת הבגרות אמורה לבוא על גבי קומת הילדות ולא במקומה, לא למחוק אותה.

 

אך ברור שהילדות היא לא המציאות השלימה, 

היא רק שלב ראשוני -ומשמעותי- במהלך החיים.

הרי ילד לא חי עולמות של דעת מפותחים,

כמו כן הילד לא מלא בעולמות של רצונות אציליים,

הילד במידה מסוימת חי עולם שטחי, פרטי עד אגואיסטי.

 

אולי מכאן באה החלוקה:

ודאי שהאדם תמיד צריך להתקדם מהמצב הילדותי

ולהתמלא בעולמות של דעת,

ולפתח, לשכלל, ולעדן את הרצון, וכן הלאה בכל רבדי החיים.

אך עם זאת- לשמר את אוצר הילדות, ואם הלכה היא לאיבוד

אז לכל הפחות לנסות לחזור אליה כמה שאפשר.

 

עד כאן הקפה א'.

בלי נדר כשיהיה לי פנאי וישוב הדעת אנסה להגיב לשתי השאלות הנוספות שלך.

 

למה הרב משתמש בלשון כ"כ חריפה של שבירה וכניעה, בניגוד ליחס הכללי שלו, של אמון ותיקון..
 

לענ"ד, (לא מתוך היקף של כל כתבי הרב כמובן, ואפילו לא מעט מזעיר מהם) היחס הכללי של הרב זצ"ל של 'אמון ותיקון' כלשונך, הוא ביחס לאדם הישר- 'האדם הישר צריך להאמין בחייו'. יש מקום לדון מיהו האדם הישר, אך מכל מקום לא נראה לי שהילד הוא האדם הישר. וכיון שכך, הרצון של הילד צריך הרבה יותר הכוונה עד שבירה וכניעה. אך נראה לי שזה בדיוק מה שהרב אומר, שככל שהאדם גדל ומתפתח, יש הרבה פחות מקום לשבירה וכניעה, ויותר מקום לפיתוח ועילוי.

 

ע"כ הקפה ב'.

באמת מסתבר כמוך..
ועדיין משהו מפריע לי בלשון החריפה.
תודה!

אמר לי ת"ח אחד, שהיחס הכפול הזה קשור ליחס לטבע בכלל -
מצד אחד יש משהו נקי וטהור בטבע לכשעצמו, ומצד שני הטבע עיוור ומסוכן, וצריך זיכוך ולפעמים שבירה..

(ושהצד הזכרי בעולם זקוק יותר להכנעה ועידון (ולכן מחוייב בלימוד תורה) לעומת הצד הנקבי, העולה מלמטה למעלה, נאמן יותר לטבעו ויציב יותר.
אבל זה כבר נושא אחר..)

לפני פסח

אפילו לדעת המחמירים בחוזר וניעור אף בלח (שיטת הרמב"ם) יש לדון להתיר ספק ספיקא, שמא לא היה חמץ ברוב, ואף את"ל היה שמא נפגם ונסרח טעמו בלינת הלילה, ואף את"ל שמא לא נפגם שמא הלכה דלא חוזר וניעור.
וכל שכן שאנו קיימא לן דלא חוסר וניעור, עכ"פ בלח אף לרמ"א שמחמיר.
ובככל קיי"ל שלא חיישינן לריעותא דלא חזינן, ולמה לנו לחשוש לשיירי חמץ ברוק.

עצמו לא מוגדר כלל כחמץ ולא שייך לדון על תערובת בכלל וזה מותר לכתחילה לפענ"ד בלי לפסוק.

'בימי חול המועד כבוד הרב יענה על שאלות דחופות בלבד'
 

זה נראה לי בגלל שהרב צריך חופש, (גם ע"פ ההלכה)

 

אני אינני מהציונות הדתית אך את שמו של בני כבר בחרתי ב"נ 

לדעתי יכול להיות מובן גם לאנשים עם רקע בינוני בידע של תורת החסידות, וזה יתרון משמעותי

אבל גם איסור דרבנן הוא איסור.

 

אתה יכול לאכול מצה עשירה או 'מזונות' מקמח מצה.

פפושדו זה מותפח וללא הקפדה על ח''י רגעים כי לא מערבבים בה בכלל מים, ולכן המחלוקת.
יש מצה עשירה שהיא מצה עם מי פירות אבל לא חמץ, ומצד שני היא גם מזונות ומותר לאכול אותה בערב פסח כי היא לא 'לחם עוני'.

יש כאלה שמחמירים כי זה לא בד"ץ (הבד"ץ מחמיר לא בגלל חומר מתפיח אלא מסיבה אחרת) ועל זה השאלה.
אבל באמת הגיוני יותר שהוא התכוון למחלוקת על עצם ההיתר.

בכל מיקרה זה אדרבה לעניין סעודה שלישית שיכול להיות ואקיים אותה כאילו ממש ממש על לחם

ולידע כללי- חמץ בפסח בכרת. מחצות עד כניסת החג זה בלאו (ויש חולקים שזה לא בלאו אלא ביטול עשה וגם איסור דרבנן)

ולענ"ד עדיף להחמיר כי יש הסוברים שפפושדו זה חמץ. אז למה להיכנס למחלוקת כשיש פתרון טוב ועדיף, מצה מטוגנת?

ואין להורים יכולת לעשות כל כך הרבה דברים

ואם אתה רוצה לאכול פפושדו כפי היתר רבך הגרע"י וההולכים בשיטתו, אל תרגיש שאתה עושה עבירה או משהו לא בסדר.

ויש פוסקים אחרים ואנשי מעשה שלא מבינים למה זה לא חמץ גמור. בכ"מ, יש כמו שאמרו מצה עשירה (כמו מצה רק לא נאפית עם מים אלא עם מיץ\ביצים). 

את של מפעל משנה תורה אני פחות מכיר...

תלמד פרק או שניים בכל אחת מהמהדורות לפני הקניה

הסבר: כל התרגומים טובים דיים, לכן בעיקר כדאי לבדוק איזה תרגום ועיצוב נוחים לך יותר.

גם מבחינת הפירוש - כדאי לבדוק האם אתה מסתדר בלי.

 

אני הייתי צריך פירוש בכמה פעמים בודדות, ואז אם יש ספרייה זמינה אולי שווה להשתמש בה בשביל הפעמים האלו. (אגב, הפירוש של הרב אבינר מעולה)

להבנת פשט דברי המורה, כנראה ששוורץ. הרב קאפח שימר יותר את התחביר המקורי (בתוספת הערות מחכימות ולעיתים משעשעות), ובין השאר לכן הוא פחות מובן.

כך קבלתי מנאמני הרמב"ם הגדולים ביותר.

אפשר לטעון שהחלום הוא שטויות, אבל המלך יצא לחיפוש מתוך החלום שטען שיש מעשה רצוי בעיני האלוה. זה מה ששלח אותו לחפש.

יחד עם זאת - בניגוד למלך, ריה"ל לא מסתפק בזה. לאורך הספר שוב ושוב, המלך מעמת את החבר עם טענות הפילוסופים והחבר מסביר ומסביר, מבאר ומבאר.

לכאו' משמעות החלום היא, שלאדם מתוכו, מנשמתו, ברור שיש מעשה רצוי בעיני האלוה. הוא רק צריך למצוא איך יודעים זאת.

נ.ב. ריה"ל כתב את המו"מ בספר, אבל בסיס הסיפור, כולל החלום, פורסם לפני ריה"ל, באיגרת מלך כוזר לר' חסדאי אבן שפרוט. ככה"נ האיגרת היתה לפני ריה"ל שכתב את הספר.

נראה לי שבשביל הכוזרי זה לא סתם חלום. זה חלום שחוזר לילה לילה. זה חלום שכמה שהכוזרי מנסה להשתיק אותו הוא לא מצליח. הוא מנסה ומנסה בכל מני דרכים. לכל אחד יש את הדרכים שלו לנסות להשתיק את החלום שלו את הרצון למשהו שהוא מעבר, למשהו שאי אפשר לחוש אותו בחושים הרגילים, משהו שהוא פשוט חלום. אבל זה חלום וודאי, זה חלום שנמצא עמוק עמוק בתוך הלב של הכוזרי. ולכן הכוזרי באמת אומר לפילוסוף שבשכל הוא לא יכול לסתור אותו אבל הלב שלו אומר לו אחרת.

[ואם זו התגלות שקרתה בסיפור דימיוני, היא טובה עבור מלך באותו סיפור].

וגם שם, זו רק חלק מהתשובה כמו שכבר העירו פה.

 

התשובה עבורנו, שמופיעה בהמשך הספר, מבוססת על התגלות אמיתית, שהייתה לכל עם ישראל ביציאת מצריים ומתן תורה, ומלווה גם בהסברים שכליים מול טיעוני הפילוסוף לאורך כל הספר.

חלום מבטא תנועה פנימית של הנפש. לאורך כל ההסטוריה האנושות מחפשת אלוה, גם אם מעץ ואבן. הכוזרי דורש אחר התנועה הנפשית הזאת ולא מקבל שלילה שלה.

"אפילו השם שמכנים בו את יו"ד ה"א וא"ו ה"א נגזר מן האדנות: "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ" (בראשית מב,ל). וההבדל בין לומר "אֲדֹנִי" בנו"ן בחיריק לבין לומר בנו"ן בקמץ, הוא כהבדל בין לומר "שָׂרִי" שמשמעותו "האדון שלי" לבין לומר "שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב,יז), כי יש בכך (=בלשון רבים) מתן גדולה והכללת אחרים. וזה אכן נאמר למלאך: "אֲדֹנָי [אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ] אַל נָא תַעֲבֹר [מֵעַל עַבְדֶּךָ]" (בראשית יח,ג). ביארתי לך זאת לגבי "אדני" במיוחד, שהוא מכונה בו, משום שהוא המיוחד משמותיו יתעלה המפורסמים. ואילו שאר שמותיו, כמו "דיין" ו"צדיק" ו"חנון" ו"רחום" ו"אלהים", ברורה ההכללה והגזירה שלהם."

(נוסח מהדורת מפעל משנה תורה)

יענו הרמב"ם אומר שהשימוש בלשון רבים, יש לו שתי מטרות עיקריות.
האחת - "הכללת אחרים". כשאני אומר "אתם מוזמנים אלינו לסעודות שבת" כוונתי לך ולמשפחתך על אף שאין לי פנייה ישירה אליהם.
השנייה - "מתן גדולה". המקבילה לצורת הביטוי המודרנית בגוף שלישי ("הרב אמר ש..."). פעם היה נהוג לפנות בלשון רבים כדי לתת גדולה, כמו שהמלך יגיד 'החלטנו' אף שהוא החליט לבדו. הרמב"ם מדגים זאת ע"י פניית אברם למלאך "אדני (לשון רבים) אל נא תעבור (פועל ביחיד)".
היום מקובל בחלק מהציבור החרדי שימוש בלשון רבים גם ליחידים, כסוג של דיסטנס...

מה העניין של הכללה פה

אם זה היה כלפינו והיינו אומרים לדוגמא "אדונינו" אז הייתי אומר שהוא אדון של כולם.  זה מוסיף כבוד

אבל איזה סיבה יש להכליל כלפיו? שיש כמה שם בשמים?! 

הטעם הראשון לא קשור לא.ל...
אלא לפנייה לאדונים אחרים.

אבל לא רק.
כמו המלאך שאברהם פונה אליו.
או לוט והמלאכים (בראשית יט,ב)
בלשון רבים.

או בלשונות יחיד כמו רוב המקראות בהן יש שם 'אדני' והטיותיו...
דוגמות -
"שלחוני ואלכה לאדני" (בראשית כד,נו)
"ועיני אדני המלך רואות" (ש"ב כד,ג)

למעשה, רוב מונחי אדנות במקרא מיוחסות לנבראים ולא לא.ל יתברך...

בשמות ג י"ג: "ונקרא באל"ף דל"ת להורות כי הוא אצילות מן הראש ועד הסוף ומדת הדין באמצע כי שמי בקרבו (להלן כג כא) ומכאן תבין למה קמצוהו..."

למה בלשון רבים ולא ביחיד

"ומכאן תבין למה קמצוהו"- כלומר למה מנוקד בקמץ ולא בחיריק...

כי אני לא הבנתי

אבל בכלליות לפי הבנתי הרמב"ן רומז ששם אדנות כולל בתוכו שני המידות-דין ורחמים.
וזה מה שהוא מזכיר "כי שמי בקרבו"- שמי, שם השם - רחמים, בקרבו- בקרב המלאך- השכינה, אלוהים, מידת הדין (כפי שמסביר הרמב"ן עה"פ שם) והקמץ רומז על שני המידות האלו, שהוא חיבור של פתח-רחמים, וחיריק-דין.
זה מה שאני מבין, קח בע''מ, כי אינני מבין גדול בנושא...

אם כבר איפכא מסתברא. קיי"ל שפתח רומז לחכמה חיריק לנצח וקמץ לכתר.

ובלשון רבים אומרים עם פתח. והדוגמא מפרשת וירא, ע"פ הפשט, היא חריגה.

לדעתי הבסיסיים הם אורי וישעי, ממעייני הישועה, על שמונה פרקים ומסכת אבות.

תמיד אומרים שהם יסודיים ביותר. לענ"ד כרך יג ג"כ חשוב, לפחות בפתיחתו. כרך ו כמובן. הדברים מובנים להפליא, ישנם כתבים שהם סיכוי תלמידים לשיחות אז הם פחות מובנים בדר"כ, צריך שכל ישר.

לקחת מאמר אחד בליקוטי מוהר"ן ולעיין בו ברצינות במשך תקופה מסוימת (עם מפרשיו ומראה מקומותיו) ולהתפלל לזכות לקיים אותו. שיטתו של רבי נחמן מיוחדת בכך שהיא לא נוגעת במידה אחת באופן פרטי אלא מתקנת את האדם (וגם את האנושות אבל זה פחות נראה לעין) באופן כללי. רבי נחמן מסביר שבחר לעבוד כך משום שכשלאדם חסר שלמות במידה מסוימת אז גם כל ז\שאר המידות מושפעות מכך, כך שקשה מאוד לתקן באופן פרטי אולם על ידי שמתקנים תיקונים כלליים ממילא מתקנים גם את כל הפרטים.

אם תרצי לפרט מהי המידה שאת מעוניינת לעבוד עליה עכשיו אוכל להמליץ לך על מאמר מתאים בליקוטי מוהר"ן.

בהצלחה. כל הכבוד.

של:מ זה יותר אמונה, מצד שני, זה הבסיס להכל בתכל'ס.

תודה רבה

הרב וולבה, עלי שור:

 

'אנו מורכבים מנשמה וגוף. המורגש לנו ביותר הוא גופנו.

אם נתייחד רק בעולמנו הפנימי וחיי הנשמה ולא נשתף גם את הגוף בעבודתנו, הננו מרמים את עצמנו!

אם לא נכניס גם את הגוף לתוך העבודה, עדיין בחוץ אנחנו עומדים, כלל לא נכנסנו פנימה, אף אם נדמה לנו כי יש לנו עולם פנימי'

 

'השמנו לב אי פעם לנשימתנו? האם היינו מאזינים אי פעם לדפיקת הלב? ובניין גופנו, האם הקדשנו לו אי פעם איזו מחשבה? הגיע הזמן שנהייה ערים לעצמנו ונתבונן בנפלאות גופנו בכובד ראש. מי יודע כמה יראת שמים גנוזה בהתבוננות זאת! נתבונן כל יום בנשימתנו ובדפיקות הלב, ונמשיך בהתלמדות זו זמן רב... אי אפשר לעזוב התלמדות זאת עד אשר תשא פרי. מהתלמדות זאת צריך להיוולד אדם חדש ממש'

 

 

הנפש יושבת על מערכת העצבים (שהיא פיזית) וחובה לדאוג למערכת עצבים בריאה ורגועה בשביל הנפש

וזה כולל מערכת הורמונלית וחיסונית וכד',

וגם ריכוז תודעתי מנטלי לקשב במקום לפיזור ותגוביות.

נפש בריאה רגועה, בגוף בריא רגוע.

 

הלכה למעשה:

 

נשימה מלאה עמוקה כל יום להפעלת מנגנון ההרפיה (נשימה סרעפתית). מרגיע את מערכת העצבים.

 

הרפיה, השקטה תודעתית ושהייה ("מדיטציה") עם הנשימה ועם מחשבות רגשות ותחושות.

כל עוד אנו לא בהישתוות (שיוויון נפש, אי תגובתיות) עם תחושות הגוף וכו, התחושות יפעילו אותנו נפשית. (ונתרץ לעולם תירוצים אישיים למה מותר לנו להיות עצבניים\ות - ש'זה הורמונים' וכו ו'אין מה לעשות'... יש וחובה!! גם לנשים)

 

זה גם אומר אורח חיים בריא מלא ומאוזן למערכת העצבים, כי אם הגוף לא רגוע ולא מלא אנרגטית, אז מערכת העצבים ומערכת ההורמונים לא מאוזנת והנפש לא רגועה ולא מאוזנת. כשהבטן לא מיושבת הדעת לא מיושבת. מערכת העצבים מתחילה מהבטן.

'חור קטן בגוף - חור גדול בנשמה' (המגיד ממזריטש)

 

עם דברים כאלו ועוד (פעילות גופנית) , בשפה מדעית, אנחנו מחזקים את מערכת העצבים הפראסימפטטית - הרגועה, מגבירים הורמונים משמחים ממלאים, מרגיעים את גלי המוח ומרכזים את התודעה לרשת הקשב במקום לרשת הפיזור והתגובתיות.

 

עבודה כזאת פותחת מרחב חרות בין הגירויים (החיצונים, כמו אירועים ואנשים ודיבורים וכו, והפנימיים, כמו מחשבות רגשות תחושות) - לתגובות שעלולות להפעיל אותנו, ובנוסף ממלאת אותנו פיזית ונפשית ככה שהעולם החיצוני והדברים הארעיים פחות מפעילים , וככתוב בחתימה כאן: 

 

 

אתה מציע סוג של 'התבודדות' או 'מדיטציה'.
אז מה שאתה טוען, ששמירה על אכילה נכונה ותנאים חיצוניים ממילא לא יוציאו מהאדם את הרע שבו ואז לא יהיה צריך לתקן את המידות כי לאדם יהיה מרחק תגובה בריא והוא יצליח לבחור ולא לפעול אינסקטיבית? הבנתי נכון?

ושיטה לעבודת המידות הינה 'דקדוק הדין'

תראי את מאמר החזון איש בזה בספר אמונה וביטחון פרק ד

שו הדא "דקדוק הדין"?

אין לי כרגע איך להגיע לספר הזה, אפשר את עיקרי הדברים בערך?

נניח ברכות ונטילת ידיים, כוונה בתפילה, - מתכונת לסבלנות.

מישהו הכעיס אותך ואין לך עצבים להתפלל ואתה בכל זאת מתפלל - רפואה לכעס.

איסור דיבור לשון הרע - תרופה לכעס/גאווה וכל המידות הרעות.

לדון לכף זכות - תרופה לכעס גאווה ועוד

 

 

וכל מצווה ומצווה ביהדות זה בעצם לחימה במידות הקשות שבאדם,

אם זה עצלות, סבלנות, כעס, גאווה, קנאה, כגון שהאדם עצוב, כועס, וצריך להילחם בכל אלה כדי להתנהג כשורה בכל פרטי היהדות ואני יכול לפרט עד מחר.

 

 

וככל שאדם מדקדק יותר במצוות ועושה יותר חומרות הוא מחדד את המידות שלו והנפש שלו.

פשוט כ"כ.
למרות שגם עם החומרות נראה לי צריךך למנן בצורה בריאה.

אבל הרעיון יפה..

תודה!

לאמן את הרגשות והנפש בשבירת המידות,

דבר מפחיד מה שאמר.

 

הספר אמונה וביטחון כל כך זול כדאי שתיקני אותו

ראה רדב"ז בשו"ת חלק ו סימן רצ"ד.
וראה מאמר בנושא באתר אסיף מאת דן ואודיה קלר (משם המקור

הכרתי את המהלך, לא דמיינתי שזה מופיע כבר ברדב"ז

שעברו על 3 העבירות לא היה להם תקוה.

כאן

אבל משמועות - היכל שלמה מומלץ.

אם זה נחשב אזכור במקורות...

• ע"פ מקרא: ”שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר, וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן - כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.“ (קהלת ט, פסוק יא)
• נהוג הכתיב יודעי ח"ן (ח"ן – חכמת הנסתר).

של"ה.
תחילת תקופת האחרונים, אולי עוד לפני.

יש את המבחנים עם החומר הגדול ביותר, שזה שבת ואיסור והיתר.
ויש מבחנים קצת יותר קצרים כמו נידה, אבלות, חופה וקידושין.

זו מן הסתם החלטה אינדיבידואלית האם להתחיל המבחנים עם הרבה חומר או לא, בכל אופן מניח שיותר יהיה קל להתחיל עם מבחנים שאתה יותר מונח בחומר, אם למשל למדת מסכת שבת בצורה רצינית, ייתכן שיהיה כדאי להתחיל בשבת, או אם למדת סדר נשים אז חופה וקידושין וע"ז הדרך...

אני רק משער, אז מתייג מישהו שיוכל לעזור עם יותר ניסיון: @נחשון מהרחברון

יש שיעדיפו להתחיל במבחנים הקצרים והקלים יותר כדי לראות תוצאות מהר יותר ויש שיעדיפו להתחיל בכבדים יותר (שייקח לך שנה-שנתיים עד המבחן הראשון) כדי להתחיל מהכבד ולרדת בהדרגה.

 

שים לב לפרטים הטכנים כמו גיל מינימלי (21) מספר שנים בישיבה/כולל רשמי (3 שנים) והמלצה מראש הישיבה/כולל שאתה מוכן לעמוד במבחן הראשון. בלי זה לא תוכל לגשת לא משנה כמה אתה יודע את החומר.

 

מחופה וקידושין או עירובין ותיגש באב.
אם אתה רוצה לצלול ישר למרכז ולמבחן הכי חשוב (מבחינת ידע) אז שבת (למרות שאולי כדאי לחכות לרב הראשי הבא שהגיוני שישנה את החומר של שבת ויחזיר אותו למה שהיה לפני).

אפשר גם תפילה וברכות שזה נושא שכיף ללמוד, רלוונטי, לא קשה, וגם על כמות גדולה של חומר ככה שאתה מרגיש בסוף שוואלה כיף ומספק ללמוד רבנות.
לדעתי תוכל לגשת בחשוון אם תתמיד.
רק שים לב אם יש לך נפק"מ שתפילה וברכות זה מבחן בחירה ביורה יורה ומבחן חובה לרב אזורי אבל לא נכלל בששת המבחנים הנצרכים לרב שכונה.

בהצלחה!

רב שכונה במתכונת היום זה שבת נידה איסור והיתר ועוד 3 מבחנים לבחירתך (יורה יורה - רב שכונה)

מה שצריך 6 מבחנים ספציפיים זה רב יישוב והמבחנים הם שבת נידה איסור והיתר עירובין אבילות וחופה וקידושין

זה נשמע לי מוזר מאוד
אבל נראה לי וודאי שפולים עם חרקים אסור לשתות מהם קפה... השאלה היא על עצם הימצאות החרקים בהם...

 

כלומר, אני מניח שבדצים מודעים לנגיעות אם קיימת. השאלה האם הם נותנים אישור רק לסוג מסוים שלא מצוי בו נגיעות גדולה ואז הכל בטל ברוב או כל מיני היתרים הלכתיים.

מעתיק לך את הכתבה בתגובה נפרדת מתוך רצון לא להכשיל באתרים אחרים. זה לא ממש כתבה רצינית עם תחקיר אלא יותר משהו צהוב ,ועדין זה לא משנה את העובדות.

מאחר והאיסור הוא לאכול חרק אחד
ואם מצוי שיש חרק - לדעתי בד"ץ לא יאשרו את זה

בכ"מ, אני לא בטוח עד כמה הכתבה הזאת אמינה... לא נראה לי סביר, אבל אבדוק את הנושא...

חרקים טחונים ולא שלמים כברייתם
אז יתכן והדין כאן שונה.
אוקי נחכה לתשובתך לגבי זה (:

בעיקרון, איסור אכילת חרקים מיוחד בזה שהוא אינו בטל ברוב ואין בו דין כזית, ככה שלכאורה הייתי אומר שכאן גם אסור.
לעומת זאת, באיסור הזה יש דין של "חתוך בטל ברובא" - שחתוך בטל ברוב.

עכשיו, כמובן שאין מבטלין איסור לכתחילה, אז לכאורה לכתחילה אסור..
ראיתי איזו תשובה שמאחר והמטרה (לענייננו פה) עשיית קפה, אין המטרה לבטל איסור ולכן מותר, התשובה הזאת הייתה נראית לי מאוד דחוקה, אחפש תשובה לזה...

מקורות להיתר:
שו"ע סימ' פד סע' יד: 

חטים מתולעים מותר לטחנן והוא שירקד הקמח לאור היום. (וכל תולעת שיראה שם יזרקנו והשאר מותר).

יו"ד סימ' קא סע' ו:
הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי דוקא בעודם שלימים אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן בטלי דתו לא חשיבי ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר (ואפילו לאחר שנודע התערובת) (הגהת שערי דורא סי' מא ודברי עצמו לאפוקי איסור והיתר הארוך כלל כה) והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור אבל אם נתכוין לכך אסור למרסק אם הוא שלו וכן למי שנתרסק בשבילו. (ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם) (דברי עצמו ומשמעות הפוסקים ולאפוקי איסור והיתר הארוך)

(ע"פ המקור הזה אכן אסור במתכווין לרסק כדי לבטל האיסור, ע"פ התירוץ שהבאתי קודם אפשר ליישב שגם ככה הוא צריך לטחון בשביל הקפה...)

אינו דוחק והוא היתר רווח בפוסקים. הסברא העיקרית העומדת בבסיסו היא דנקטי' דעיקר דין ביטול איסור הוא מדרבנן (עי' ש"ך יו"ד סי' צט ס"ק ז), ומותר באינו מתכוין [ויל"פ בזה מדין פס"ר בדרבנן, היכא דניח"ל ולא ניח"ל. וכן יש לפלפל אף להראב"ד שהוא מדאורייתא, בדין בריה שעיקר איסורה מדרבנן, האם אף הוא יודה שהוא מדרבנן, וזה מקצוע גדול בתורה, ואכמ"ל].

אמנם יש שהחמירו היכא שאפשר בעניין אחר, עי' ט"ז (יו"ד סי' צט ס"ק ז), אך סוגיין דעלמא אינו כן.

ד"ר קאראן ראג' חשף מרכיב "סודי" שנמצא אצלכם בקפה התעשייתי - ורובכם לא תוכלו שוב לשתות קפה אחרי שתגלו מהו
ד"ר קארן ראג', שממש לאחרונה חשף באחד הסרטונים שלו בטיקטוק שהכריות שלנו מפוצצות בחיידקים וזוהמה וגרם לנו לנדודי שינה קשים, מתעקש להרוס לנו עכשיו גם את הבוקר - כשהפעם הוא מגלה מה מסתתר לנו בקפה. למזלנו הוא מדבר רק על הקפה התעשייתי, זה שאתם קונים בסופר, אז אם אתם בקטע של פולי קפה טריים - ניצלתם בנס (קפה. חה חה).
ד"ר ראג' חשף את המרכיב "הסודי" שמסתתר בקפה הטחון התעשייתי - ואנשים נשבעו שיגמלו מקפה לתמיד. בסרטון שצבר כבר יותר מ-1.5 מיליון צפיות בטיקטוק, ראג' הטיל פצצה וסיפר שבקפה שלנו יש סיכוי לא קטן שמסתתרים חלקים של ג'וקים טחונים. כן חברים, אתם שותים ג'וקים.
עוד באותו נושא

הדוקטור הסביר: "קפה טחון, כמו שאתם רוכשים ברוב הסופרים, מכיל ג'וקים טחונים. אחוז מסוים של פולי הקפה נגועים בתיקנים וחרקים אחרים. בדרך כלל לא ניתן לעבד אותם החוצה לחלוטין - ולכן הם פשוט קלויים ונטחנים עם פולי הקפה. מרבית רשויות המזון מאפשרות אחוז מסוים של חלקי חרקים במזון שלנו". הוא ניסה לנחם את הצופים המבועתים: "ג'וקים עשירים בחלבון" אך הזהיר: "רק אם אתם אלרגיים לג'וקים, הייתי מתרחק מקפה טחון".

לנו זה לא בא בהפתעה גמורה. באוקטובר 2019 דאגלס אמלן, פרופסור לביולוגיה מאוניברסיטת מונטנה, חשף כי פולי קפה טחונים עשויים להכיל עד 10 אחוזים של חרקים. הוא סיפר כי הפרופסור שלו אלרגי לג'וקים ומאחר שהוא מכור לקפה - הוא צורך אותו רק בבתי קפה המגישים קפה מפולי קפה טריים.

הסרטון של ראג' צבר אלפי תגובות מצופים שלא היה להם מושג על כך. רובם נרתעו: "מה זה עוזר לי לדעת את זה? יש דברים שעדיף לא לדעת", כתב אחד בתגובה ואחר הוסיף: "אז אתה אומר לי ששתיתי כל חיי את הדבר שאני הכי מפחד ממנו??". אדם שלישי כתב: "איך אתה מעז בכלל להרוס לנו את הקפה של הבוקר?". אחרים לא מיהרו להיכנס לפאניקה. "ניסיון יפה, אבל אני לא אוותר על הקפה שלי בעד שום הון שבעולם", כתב אחד ואחר הוסיף: "אם הייתי יודע שג'וקים כאלה טעימים הייתי מוסיף אותם לתפריט היומי שלי כבר מזמן".

בכל מקרה, אני סומך על הרבנות.

https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=4&topic_id=3174510&forum_id=771
נכון שעד, ועדיין.