פורום בית המדרש (עמוד 6)

עם הכינוי "שביעי" נאמר גם ברכה וגם קודש ("ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו")

אבל עם הכינוי "שבת" נאמר בפסוקים רק קודש ולא ברכה, לא? ("שבתון שבת קודש", "זכור/שמור את יום השבת לקדשו")

אבל ממש הגיוני שפספסתי

כתוב ברשי על פי המדרש שברך את השבת שירד מן כפול בשישי. ושביעי מגיע אחרי שישי לכן נראה לי שייך לומר מברך שביעי.

מה גם שקידוש זה הבדלת הדבר. השם שבת נבדל משאר ימות השבוע, בעוד ששביעי הוא המשך מספרי של רביעי חמישי שישי שביעי

השאלה מעולה, @סיעתא דשמייא1 .

השביעי היא הנקודה הפנימית (של ו' הקצוות) וידוע שכל דבר מתברך ממקורו, בשובו אל השורש. מכנגד, הדבר שמייחד את היום השביעי הוא שיש בו 'שבת', שביתה, ומכוחה הוא נבדל ומופרש, מקודש, משאר הימים.

האופוסום (שהוא חיית כיס לכל סוגיו). פשוט הקנגורו והקואלות חיים יותר סביב עץ האקליפטוס שצמח רק באוסטרליה, והקדוש ברוך הוא שמר את הסביבה האקליפטוסית לצורך בניו השבים לארץ ישראל לייבש את ביצותיה (כעין יעקב אבינו שנטע את עצי השיטים לעתיד לבוא לבניין המשכן בדרך ליוצאי מצרים). וכמובן כדי שיבוא כמוהר"ר אהוד בנאי ויכתוב לזכר מאיר אריאל זצוק"ל "אקליפטוס ענק / שורק בלוז כנעני..."

לכן אחיה השילוני אומר לירבעם לך אתך 10 שבטים ולבית דוד שבט אחד, כי שמעון שגר בנגב נכלל ביהודה, ולוי חצי ממנו היה בממלכת ישראל עד שירבעם גירש אותם, ובנימין בחר מרצונו להסתפח על ממלכת יהודה.

אז שבט שמעון כלול בתוך שבט יהודה ולא תמיד נספר כשבט נפרד. וכמו שמשה ברך את אפרים ומנשה ביחד וכלל אותם ביוסף, כך משה כלל את שמעון ביהודה.

שמעון נכלל ביהודה לפי המדרש, כדי שיהודה ירסן אותו, כי הוא שבט קנאי. לכן שמעון לא קיבל נחלה בפני עצמו אלא אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. לוי בכל ישראל ושמעון נפוץ בדרום יהודה

היה חלק מממלכת ישראל.

רשי כותב (בשם מדרש תהילים) "מפני מה לא יחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים (סוף פרשת בלק)"

ישראל היתה מבית אל צפונה.

ומפני שהיה בליבו עליו, הכליל אותו בתוך שבט יהודה

דרומית לבית אל.

כתוב שאביה מלך יהודה כבש את עפרה ובית אל ואז בעשא כבש חזרה. כתוב שבעשא כבש את הרמה, כלומר כבש מקסימום עד בין בית אל לירושלים. אסא כבש בחזרה עד המצפה וגבע. כולם בבנימין.

מערבית ליהודה היו פלשתים.

דרום מזרחית היה את אדום שהיו כפופים ליהודה עד המלך יורם.

יהושפט שלט על אילת כתוב (ומשמע שכל המלכים לפניו מימי שלמה), וגם עזיהו יואש ואחז.

אני לא טוען שנחלת שבט שמעון לא נמצאת כולה בתוך נחלת שבט יהודה, זו היתה מובלעת.

לא התעמקתי בנושא, אבל ממה שאתה כותב, נראה שכל נסיונות הכיבוש היו לכיוון ירושלים ופחות לכיוון הממלכה.

זו כמובן לא אילת של ימינו.

ואניות עשה המלך שלמה באילות אשר את עציון גבר על שפת ים סוף בארץ אדום"

יש,רק מקום אחד שהרי אדום פוגשים ים כלשהו וזה אילת-עקבה.

"יהושפט עשה אניות תרשיש בעציון גבר"

"בימי יהורם פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך"

"הוא עזיהו בנה את אילות וישיבה ליהודה"

"בעת ההיא, בימי אחז, השיב מלך ארם את אילות לארם, וינשל את היהודים היושבים באילות. ו*אדומים* באו וישבו שם עד היום הזה" (כלומר ארם ואדום כבשו את אילת בסיוע ארמי , ודמי המכס על המעבר עבר לארם).

שמעון זה לא מובלעת ביהודה, אלא ערים מפוזרות בנגב ביהודה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.

קשה לומר שממלכת ישראל תכבוש שטחים רחוקים ממנה בנגב, שאין להם רציפות. זה לא כמו היום שבריטניה שולטת על שטח באיים בקצה השני של העולם.

לזכרוני רק חלק משמעון עבר להר,שעיר אבל לא בטוח. רוב השבט גר בערים בנגב מפוזרות ומכיוון שרק בנימין ויהודה מוזכרים כשבטי ממלכת יהודה (וגם לא לוי כי הוא מפוזר) סימן ששמעון כלול ביהודה

בתחילת ספר דברי הימים (סוף פרק ד) מתואר שאחרי כמה מאות שנים מתחילת ההתיישבות בארץ - שבט שמעון עבר מהאיזור שבו הוא היה "מובלע" בתוך שבט יהודה, אל עבר הירדן.

וזה בינתיים הדבר היחיד שמצאתי כמענה לשאלה איך ירבעם בן נבט מלך על עשרה שבטים.

כנראה שכשמונים את לוי ואפרים ומנשה לא מונים את שמעון כי הוא בצוך יהודה.

כשמונים את שמעון ולוי מונים את יוסף כאחד.

כשמונים את שמעון ואפרים ומנשה לא מונים את לוי. וכך תמיד יש 12 שבטים.

אגב לזכרוני שבט שמעון גר בהר שעיר במה שהזכרת. על אדום יהודה שלטה עד ימי יהורם. 

היה בממלכת ישראל עד שירבעם גירש אותם. בנימין הצטרף מעצמו (שהרי אחיה נותן לירבעם 10 קרעים ואומר לו שימלוך על 10 שבטים, ולבית דוד ייתן שבט אחד. זה עדיין 11. כי בנימין בוחר מעצמו למי להשתייך).

את שמעון לא מונים כי כלול ביהודה, כשמונים את לוי אפרים ומנשה. לכן יהודה+שמעון זה שבט אחד

וראו ביקורתו של האברבנאל שם על הרמבן)

הכיוון של קללת יעקב הוא כיוון שאףפעם לא חשבתי עליו והתחדש לי ממה שכתבת לפני. יש בזה היגיון. כלומר ראובן אל ימות רומז שלא ימות מקללת יעקב. לוי האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו רומז לקנאות לוי בקללת עעקב שתוקנה בחטא העגל. ושמעון נשאר בקללתו אז לא בורך. אבל נראה בגלל קללתו נכלל בשבט יהודה לנצח

הוא לא קיבל נחלה בפני עצמו, הוא נכלל בברכת ונחלת יהודה כי כדי שיהודה ירסן אותו, ובגלל מעשה שיטים

ראיתי שמלבד זה המפרשים השונים מציינים עוד שני דברים: שמעון היה השבט הכי קטן מספרית, ויעקב לא בירך אותו (וגם את לוי, אבל שבט לוי תיקן וזכה לברכה)

הוא לא קיבל נחלה בעצמו אלא בתוך נחלת יהודה כדי שירסן אותו, פיתוח של אחלקם ביעקב רק שמצא רק ביהודה ולא נפוץ בכל ישראל כמו לוי. עד כאן זה די ברור מאליו.

אפשר לומר ששמעון נכלל ביהודה כדי שירסן אותו כי שמעון שבט בעייתי, והוכח זאת המעשה שיטים.

אמנם עולה כאן קושיא: שמעון בברכת יעקב בעייתי בגלל היותו קנאי קיצוני ועוד נגד התבוללות של שכם ונשואיו עם דינה (והמקובלים אומרים שזמרי גלגול שכם וכזבי גלגול דינה). ואילו במעשה זמרי ושיטים שמעון נכשל בהפך הגמור, לא בחוסר קנאות אלא בהעדר קנאות, בעוד שפנחס הקנאי (משבט לוי!) תיקן את המצב. קצת תמוה אז מה הבעייתיות של שבט שמעון.

פעם היה לי נסיון תירוץ אבל שכחתי. אנסה להזכר.

האם שמעון לא היה גדול והתקטן רק במפקד השני בגלל מגפת שיטים?

גם את ראובן הוא לא בירך. במה ראובן תיקן? ועוד דתן ואבירם ואון בן פלת היו מראובן.

אבל הוא כנראה הבין שאחלקם ביעקב זה לא ברכה (וגם שאר מה שנאמר לראובן שמעון לוי חוץ מ'אל תותר')

וכתוב "כל אלה שבטי יעקב 12, וזאת אשר ברך להם אביהם איש כברכתו ברך אותם".

כלומר גם ה"קללות" על ראובן שמעון ולוי היו ברכות. יותר נכון תיקונים איך לתקן את הבעיתיות.

לראובן הברכה היא "כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז" כלומר יש ייתרון לראובן שהוא הפותח והיוזם (ראינו גם במכירת יוסף ואת 2 בני תמית) אבל זו יוזמה גלמית שלא מצליחה ורק יומרת בעיות (גם במעשה בלהה הוא יזם לקנאות לכבוד לאה שהרי זה היה מיד אחרי פטירת רחל. אבל זו היתה יוזמה שהרסה ולא בנתה). לכן התיקון הוא: פחז כמים אל תותר. זה קללה אבל זה תיקון,שבמקום שראובן יניה המנהיג, הוא יוסר מההנהגה ורק ייזום.

לשמעון ולוי הברכה היא : אחלקם ביעקב. כלומר דווקא כשיופצו אז יביאו ברכה, כמו שבט לוי שאין לו נחלה ונפוץ בעם ומלמד אותם תורה.  יש אומרים שגם שמעון ולוי אחים זה ברכה. לפי אונקלוס כלי חמס מכרותיהם זה ברכה, כי הוא מתרגם: גיבורים בארץ מושבותם עשו גבורה.

שהרב גורן כתב על זה בספרו "תורת המקרא", על אתר. עיינו שם ותהנו.

(אגב הוא משתמש שם במושג שיש תמיד 12 שבטים לפי כל חלוקה. המושג הזה מופיע גם ברמבן בפרשת קרח, על המטות שמשה שם באהל העדות; לא זוכר אם הוא ציין את זה).

אני מניח שכל אחד טוב שיקרא מה שפוגש אותו

אז הנה שלושה ספרים תורניים שהיו טובים לי:

- כשהייתי צעיר יותר היושר האינטלקטואלי של הרב שרלו היה קריטי לי. האתר מורשת נפל, אז אני ממליץ דווקא על הספרים שאיגדו תשובות אינטרנטית שלו, כמו 'רשו"ת היחיד' וכו

- הספר 'השותפות הגדולה' של הרב זקס עושה עבודה טובה מאוד בנוגע לאבולוציה ודרווניזם. לפני כמה שנים קראתי את הפרקים הרלוונטיים ממנו - וזה היה בדיוק במקום בשבילי - ועכשיו אני באמצע קריאה של כל שאר הספר

- הספר 'מאוהל מועד לימי מועד' של הרבנית שטרנברג שיצא לאחרונה נורא כיפי לי. מהלכים למדניים ואולי אפילו ישיבתיים על המועדים, שבסוף כל אחד מהם יש משהו שאפשר לקחת ממנו לחיים

גם אבל לא רק

(הפרקים הרלוונטיים הם ו, יא, והנספח)

(חלקם הלכו גם יותר רחוק מהרמבם)

גם הרב קוק בלנבוכי הדור מציע אפשרות כזאת

(כמדומני שיש גם לרב סולובייצ'יק ספר על הנושאים האלו, אבל הוא באנגלית ועדיין לא הגעתי אליו)

(לא בדקתי, אבל אני מנחש שהפירוש של מפעל משנה תורה מספיק. אם אתה במוד אקדמי, תחפש את הספר של קליין ברסלבי)

לנבוכי הדור פרק ה

3. אולי גם הרב שם טוב גפן בספרו המימדים הנבואה והאדמתנות. אבל לא בטוח אם זה לגבי גן עדן.

הרב שרקי בשיעוריו על בראשית מביא הוכחות למה גן עדן של האדם הראשון חייב להיות רוחני בפשט, ולא גשמי בעולם הזה 

(למשל, לפי הנפש החיים, המשיכה לרע הפכה להיות 'פנימית' יותר. לפי הרמבם, האדם ירד בדרגתו והוא נזקק להמנע גם מהמפורסמות שאינן מושכלות)

עיין בהקשר הזה בכוזרי פרק ב.

בס"ד

כן. כבשר ודם, קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי להבין. כי אנו רגילים ומתנהלים בזמן. 

אולי קבלה יכולה מעט להבהיר. אולי לא.

מה עם הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" על חטא האדם הראשון? (אבל זה אולי יעורר עוד שאלות...אין לדבר סוף כי

אנחנו לא רק רוחניים ושכליים נטו. אולי זו הכוונה "במופלא ממך אל תחקור".)

אבל כדאי לשוחח על כך עם תלמיד חכם העוסק ומבין בדברים כאלה. רגע, מה עם הרב נויגרשל?

יש לו תכנית, נדמה לי, ביום שלישי בערב בקול חי. הוא תמיד מרתק. אולי זה יעזור מעט.

לנו, כשאנו מתחילים להרהר ולחשוב על זה, מתחיל ...כאב ראש. הראש שלנו מן הסתם לא יכול

להכיל את מה שלמעלה ממנו. השכל מוגבל.

שחטא אדם הראשון הוא למעשה חלק מבריאת העולם.

הרי אדם ביום השישי, ולאחר מכן כתוב:"וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד"-כולל החטא, אבל למעשה לא כולל התשובה 

לפי ויקרא רבה, פסיקתא דר"כ ומדרש הגדול - הקב"ה דן את אדה"ר ביום שישי והאדם "יצא בדימוס" (=ברחמים) כבר באותו יום, ולכן לכאורה זה כולל את התשובה, כי בלי התשובה - למה רחמים?

לפי הגמ' בסנהדרין ואבות דרבי נתן הוא רק נענש באותו יום, ואז אפשר לומר שאת התשובה הוא עשה בשבת, זה כבר לא חלק מהבריאה.

אבל זה יוצא מתאים, כי השבת היא החלק הקדוש והרוחני של הבריאה, שמובדל מעולם החומר, מעין עולם הבא, וגם התשובה היא לא שייכת לעולם החומר, אלא חסד אלוקי עליון ביותר...

תקרא פרק א בלנבוכי הדור. כדאי מאוד גם לשמוע את השיעור הראשון של הרב שרקי בסדרה על לנבוכי הדור.

לגבי 2- ה' אלהים אומר לאדם "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

איך אדם הבין בכלל מה זה טוב ורע אם אלו מושגים שחיצוניים אליו? כנראה הייתה לו איזו תחושה גולמית, דימיון, הבנה שכלית או משהו כזה.

אבל למה שהוא ירצה לאכול משהו שיכניס בו גם רצון לרע?  ומה התחדש לאישה אחרי דברי הנחש "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", הרי היא כבר יודעת שהעץ הוא "עץ הדעת טוב ורע"?

החידוש הוא "והייתם כאלהים". ואפשר לדרוש לשבח שהם רצו להיות כמוהו כדי להידבק בו יותר ואפשר לדרוש לגנאי שהם קינאו בו (או שילוב של שני הדברים).

כמובן שאופן ידיעת הטוב והרע שונה אצל ה' ואצל האדם, אבל אדם ואשתו רצו ידיעה פנימית יותר של הטוב והרע, שיותר מזכירה את ידיעתו של ה' אותם ממה שהם מרגישים עכשיו.

זו לא סקרנות להכיר משהו חדש גרידא, זה סקרנות שמשולבת עם רצון להידבק בה' ע"י העולם שברא.

נשים לב- 1. הציווי לא לאכול נאמר לאדם לפני בריאת האישה.  2. בפרק א לא מוזכרים עץ החיים ועץ הדעת.  3.  בפרק ג בדו שיח בין הנחש והאישה הם משתמשים בשם "אלהים" ולא בשם "ה' אלהים" (בו נאמר האיסור לאדם).  4. האישה לא אכלה מיד אחרי מה שאמר לה הנחש, אלא "שכנעה" את עצמה לאכול- "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל".

לכאורה לא הייתה שום התגלות ודיבור של ה' אלהים לאישה עד שהוא קילל אותה (בפרק א' ההתגלות היא בשם אלהים). חוסר ההתגלות הזו יצר אצל האישה גם חסרון בקשר פנימי עם הקב"ה יחסית לאדם, וגם רצון עז יותר משל אדם להיות דומה לו. ועם כל זה היא הייתה צריכה באופן אקטיבי לשכנע את עצמה לאכול למרות האיסור ע"י התבוננות במעלות העץ.

כנס לאתר סמיכה תחפש שם את המבחנים יש שם משנת תשסט

אכן מאנשים שנבחנו לפני כארבעים שנה, שמעתי שנבחנו בפועל רק על סימני העיון.

עד לפני שבע שנים, במשך שנים רבות היו סימני עיון (הסוגיות העיקריות של בישול, מוקצה, מלאכות, הטמנה) - שבהם היה צריך ללמוד את כל הטור, ב"י, שו"ע ונו"כ ודעות האחרונים המפורסמות בסוגיות ובעצם כדי לעבור בוודאי בהצטיינות היה צריך לדעת את הסוגיות עם ראשונים על בוריין  

ובנוסף היו שאלות בקיאות שבשבילן היה צריך לדעת את כרך ג' במשנ"ב מכריכה לכריכה. כלומר כולל הערות מהבאר היטב ושערי תשובה שלא נכנסו במשנ"ב וכולל ביאור הלכה ושער הציון. (לא היו חייבים לזכור כל שם בשער הציון, אבל כן את ההערות שנכנסו שם).

כשהרב יצחק יוסף נכנס כנשיא המועצת הוא הכריז על יותר עיון, אך בעצם השווה שצריך ללמוד את כל כרך ג' (ס' רמ"ב-שמ"ד) טור ב"י, שוע רמ"א ומשנ"ב. יש בזה יתרון שכשלומדים טור-ב"י פוגשים את הסוגיות, מצד שני הוויתור על העיון בסימנים המרכזיים פוגע מאוד בירידה לשורשי הסברות והיכולת לדמות מילתא למילתא בשאלות מתחדשות, והוויתור על ביאור הלכה מפסיד הרבה סוגיות ועניינים חשבים שמתבררים רק שם.

והpdf רק דלף

בכל מקרה.

הכי טוב לפנות לכותב/הוצאה לאור

כל העליה פעמיים, ואז רש"י, ופסוקים שאין עליהם רשי אז תרגום.

הייתרון בלקרוא כל יום, שזה הופך את פרשת השבוע לפרשת כל השבוע, שמלווה אותך כל השבוע,  ולא רק לפרשת השבת.

יצא לי לעשות לפי החק לישראל (כל יום בין 4 ל6 פס', בליל שישי 26 פס', ובשישי השאר)

ויצא לי ללמוד כל יום עליה אחרת - לדעתי זה יותר נוח..

שניים מקרא לכל פסוק, ואחריו אונקלוס. רש"י אצלי זה לימוד אחר (שאני מקווה להתחזק בו)

בדרך כלל אחרי שחרית ולוקח 5-10 דק'.

לפעמים אני לא מספיק בזמן ואז אני משלים בשבת עצמה

אפשר גם לקרוא פסוק ואז תרגום ורשי פסוק פסוק, ואז אחר כך לקרוא מקרא שני את כל העליה ברצף

אם לא יכול לצאת מהבית הוא אנוס

וזה לא הלכה או מצווה אלא מנהג.

לכן (לדעתי. אני לא פוסק) ניתן להקל אפילו לחבוט בעציץ או שיביאו לו מעט אדמה לחבוט.

אבל שישאל רב

לא בשעת הדחק, אלא לכתחילה!

כך נוהגים רוב-ככל עם ישראל!

למרות שכבר לא רלוונטי אבל יהיה טוב לדעת

מתנצל על הזלזול בשאלה.

הכל טוב אחי

חב"ד והאשכנזים - חובטים על קרקע מרוצפת.

בגלל ביאליק

בגלל אושיק לוי

ביאליק ידע מקרא על בוריו, בכל גיל, לאין שיעור יותר ממקביליו בהתאם הגילאי מהציבור הדתי-יהודי הישראלי כיום. אגב, דוגמא מצוינת לאינטלקטואליזם יהודי יחד עם משכילות היה ברדיצ'בסקי, שעליו התפרסמה לאחרונה סקירה מקיפה, כולל השפעה מרחיקת לכת שהיתה דווקא להשקפתו הסקפטית בעניין הציונות על דור שלם של הנהגה צעירה שהגתה בכתביו, התחבטה בחיבוטיו היהודים-קוסמופוליטיים, ובשורה התחתונה דווקא קיבלה החלטה לדבוק ברעיון העלייה וההתיישבות בארץ, ערב תום האחיזה התורכית או מייד אחרי תפיסתה ביד האנגלים. בקיצור, אז זה עוד היה המצב של האפיקורסים לפני שנהיו, כדברי בערל, עמארצים.

למד בוולוזין והיה בקיא בהכל הרי כתב את ספר האגדה.

כאילו לא מכיר את כל המילים של השיר, רק שמעתי אותו ברדיו ברכב כמה פעמים במהלך חיי, ובהתחלה בכלל לא הבנתי שזה חוזה לך ברח, אלא משהו כמו "חוזר אז לך, חוזר אז לך. הלילה הוא אפל כל כך"

אבל הכי טוב של ביאליק  זה נדנד😉

יש שיר של ביאליק ויש את השיר שביצע אושיק, וחיבר יעקב רוטבליט.

בגלל התהליך הנפשי שמתואר שם

ואהבתי ממש את השאלה

היא מופרכת לחלוטין.

דוד המלך, שהוא לו 18 נשים והסתבך בגלל המשיכה שלו אליהן, פתאום הופך לסמל להט"בי דגול על בסיס משפט אחד מתוך הקינה הזאת לחברו הטוב?

ככל שיש נורמליזציה לנושא הזה, מצטמצם המקום של חברות אפלטונית. כאילו שני גברים לא יכולים להיות חברים טובים ולהפתח רגשית בלי להיקרא גיי.

נראה לי סביר, בהתאם להקשר לדמות ולתקופה שהכוונה היא שהאהבה בניהם הייתה נעימה יותר מאהבה מינית.

אני לא מתכוונת לזלזל בסיפור האישי שלך, אני מדברת על הפסוק הזה והפרשנות הזאת בפני עצמה.

אין דבר יותר יפה מספר בראשית

הפסוקים

המילים

הסיפורים

המשפחות

הבריאה

הכל

הכל מתחבר לספר אחד גדול ויפה

חוץ מזה שרוצה להיות באמונה מספיק חזקה בה' כמו שהוא היה.
אבל בעיקר בגלל תקופה קשה שאני עוברת

אבל יש שמה גם סוג של תקווה, אור בקצה המנהרה הכל כך חשוכה הזאת.
כמונו בעצם,  יש רגעים של חושך גמור אבל בסוף יהיה טוב, בטוח יהיה טוב, אנחנו כבר בטוב.

כמו כן, היה לנו אברך בישיבה שהיה אומר שלביינישים יש יצר הרע לא להשתמש בשוטנשטיין. יש סיבה לא להשתמש בשוטנשטיין - כשלא צריך אותו ואז הוא מאריך את הלימוד. אבל אם הוא עוזר - אין באמת סיבה לא להשתמש בו

יש הרבה פסוקים שמהם נשמע שעם ישראל שכן באוהלים: 'ותרגנו באהליכם' 'לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם', 'וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו', 'והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו', 'וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו', 'לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו' ועוד

האבן עזרא כתב שהם הקימו סוכות בתחילת החורף מפני הקור (הרעיון של סוכות כהגנה מפני הקור מופיע גם במורה נבוכים וביוספוס). במכילתא נראה שזה קשור ל'ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה' - כשמי שלומד שהיו שם סוכות ממש לומד מההשוואה ל'ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת'. ויש רוקח שאומר שזה סוכות שהקימו בארץ סיחון ועוג

מהמכילתא גם נראה שמי שאומר שסוכות היו הענן לומד מישעיהו, שאומר שבגאולה העתידה 'וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה. וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר'. ושכרגיל אצל ישעיהו, נבואת הגאולה לעתיד דומה בדמותה לגאולת מצרים. (וזה מתכתב עם 'יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש')
 

ראיתי היום שכותבים שגם בתהילים יש משהו דומה: 'סכות חשרת מים עבי שחקים'. הרמבן במפתיע סובר שעל דרך הפשט הסוכות הם ענני הכבוד (וגם הוא מצטט את ישעיהו). אולי בגלל המילה 'הושבתי', אולי בגלל שאז הטעם לזכירה יותר פשוט (לזכור את חסדי השם ביציאת מצרים)

את הפסוקים האלה. (חוץ משובו לכם לאהליכם שזה פיוטי, כמו וישלח שאול את יתר העם לאהליו).

אבל מאיפה היה להם אהלים? האם בדרך נס? ואם כן מה זה בסוכות הושבתי? אולי כולם היו מעיין בדואים רועי צאן והיו לכולם אוהלים במצרים, והם רעו את צאנם במקביל לעבודות הפרך.

איך בדיוק סוכה מגנה מקור? סוכה מגנה משמש.

דברי הרוקח מאוד דחוקים.

האם "למען ידעו דורתיכם" מדבר רק על הסוכות שאחרי רעמסס? לא נשמע מוזר? חמה חשוב לזכור זאת אם זה היה חד פעמי? מן הסתם סוכות.נקראו כך כי שם היה נס ראשון שה' עשה להם סוכות או הצמיח להם עצים לעשות סוכות וקראו שם המקום סוכות, אהל הסוכות היו בכל מחנה. כשם שמי מריבה נקראו כך אבל היה להם מים בכל חניה.

לא התכוונתי שבפשט סוכות זה הענן. ענן מכונה סוכה רק בלשון פיוטית, בעוד דפרשת המועדות בויקרא אינה פיוטית.  אבל זה אותה פונקציה, הסוכה מצילה והענן הצל עליהם כשהלכו בדרך, ככצוב "וענן ה עליהם יומם בנסעם מן המחנה" ובתהילים "פרש ענן *למסך* ואש להאיר לילה". זה כמו שנתתי לך פסק זמן כל יום וכל שבת שוקלד יקר. ואני אומר "למען תזכור כי פינקתי אותך בםסק זמן" במילא אני מתכוון גם לשוקולד היקר בשבת. כנל למען ידעו דורותיכם כי בסוכות, במילא יהיה מכוון לא רק על הסוכות בהם הם גרו במחנה, אלא גם על הענן שהצל עליהם בנוסעם מן המחנה.  וכמובן כמו שאמרת שענן מכונה בפיוטי סוכה, ולכן יש קשר ביניהם כי שניהם מטרתם לצל.

הקושיא שלך על האוהלים מצויינת.  (בוכה איש לפתח אוהלו אפשר *אולי* להבין פיוטי כמו וישלח שאול את יתר העם לאהליו, אבל שאר הפסוקים אכן מראים שהיו להם אהלים ולא סוכות)

בכל מקרה גם אם זה סוכות ממש זה לזכור את חסדי ה. כי אין במדבר מספיק עצים בשביל סוכות ל3 מיליון איש. וכמו "שמלתך לא בלתה מעליך" אז ברור גם " כי ה אלוקיך ידע לכתך את המדבר זה 40 שנה ה עימך לא חסרת דבר" וה עשה נס שיצמחו עצים לסוכות ל3 מיליון, או הכין להם בנס סוכות מוכנות. כמו המן, השמלות, הבצקה, והבאר.
 

(כך גם מסביר הרמבם במורה והרמבן לפי הדעה שסוכות ממש היו)

ועוד איך בדרך טבעית יש סוכות במדבר ל3 מיליון איש? כאשר מן ומים ושמלות אין מספיק בדרל טבעית?

לפי הדעה שהסוכה זה ענני כבוד, הסוכה מזכירה לנו את ההשגחה של ה' עלינו

אבל בכמה מקומות בחזל נראה שהסוכה מזכירה לנו את המשכן - אולי כהרחבה של הענן ששכן על המשכן. ואז בעצם בסוכות אנחנו מעירים את הגעגוע לתקופה שבה היינו צמודים לה' ותחת עננו. (כשבארץ המקדש כבר רחוק, ומגיעים שלוש פעמים בשנה לבקר, כביכול כמו בנים שגדלו ובאים לבקר אצל ההורים)

הפירוש האחרון מסתדר עם צילא דמהמנותא

הודאה לה' על כך שאנו אומה ענווה שלית לה מגרמא כלום אלא רק אלוקים בתור האתוס הלאומי , וגעגוע למצב שבו באמת אנו חיים בתודעה שלית לנו מגרמינו כלום ולא בכוחי ועוצם ידי.

עוד יש לזכור שאין מצוות והגדת לבנך בסוכות

מצוות והגדת לבנך בסוכות. ובהיגוד לפסח ושבועות הגאונים מנסחי התפיחה קבעו זאת כזמן שמחתינו ולא כזמן ענני כבודינו/סוכתינו כלומר זה לא על מאורע היסטורי, שבכלל אין אנו יודעים מהו ומתי היה,בניגוד ליציאת.מצרים ומתן תורה.

לכן בעיקר צריך לבדוק איזו חוויה בסיסית יוצרת הסוכה אצל היושבים בה (בניגוד לאותו אחד שאמר שזה בסדר לשבת בסוכה מתחת לתקרת בטון כי היא לזכרון בעלמא כאתוס לנומוס)

הבנתי שספרדים בכללי מקלים אם זה עובר את הבשר..

אז לילדים נשמע הגיוני שגם כן

הלכה י - גזירת ציפורניים | פרק יא - מלאכת חול המועד | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

ציטוטים משם:

בדיעבד, לדעת רוב הפוסקים, גם מי שלא גזר את ציפורניו לפני החג, רשאי לגזור אותן בחול המועד, כשם שמותר לעסוק בכל דבר שיש לגוף תועלת ממנו (רי”ף, רמב”ם, רא”ש, סמ”ג, שו”ע תקלד, א). ויש מחמירים וסוברים, שכשם שאסרו חכמים להסתפר בחול המועד כך אסרו לגזור ציפורניים

ואף שהעיקר כדעת המקילים, נהגו באשכנז ובמקצת קהילות ספרד, להחמיר שלא לגזור ציפורניים בחול המועד (רמ”א תקלב, א; כה”ח ד).

אמוראים הם הם שייסדו את רעיון הישיבה. [כלומר, לפחות בהבנה שאולי שם ועבר ייסדו בית מדרש, ואולי אפילו יעקב היה מוזמן אליו לארבע עשרה שנים, ועדיין באופן כללי בעולם טרם ישבו בצוותא צעירי הצאן בישיבות.] הרעיון המופלא הזה, של שבת אחים אמיתית בחברותא ובריעותא, ומתוך הקדשת חלק בחיים לאהבת תורה, הוא החיזוק שהיה חסר עוד עם חתימת המשנה לעצם קיום ישראל בעולם שמם וחרב. בית הכנסת אמנם היה מקדש מעט, אבל הנוכחות בו לא היתה אפשרית מעבר לריטואל, לתפילה, לקריאה בתורה שבכתב, לטקס ושבלונה.
כל שקלא וטריא בתלמוד, כל סוגיא ודיבור, כל פרשנות, הוא שיקוף לדורות של הרגע המרגש הזה, שכותלי בית מדרש הפכו למשכן קבע לתלמידי החכמים (עם תנאי פנימייה סטייל קמפוס ישיבתי, ולא במקום פתוח שחוזרים הביתה לארוחת ערב). זה כבר לא היה רק השואו הנשגב התנאי של שמעיה ואבטליון עם ההמונים שנדחקים לפי כרטיסים לצפות, וגם לא חצי כיכר השורות שכשלעצמו גידל את הענקים והעצומים רבי עקיבא, רבי מאיר, רבי יוסי וכל גדולי עמנו. זה כבר לא הספיק כשהעם לא מצא עצמו עולה בדרך אחת לירושלים המקדשית, אלא יושב בארצות רבות, חווה רקעים שונים, חי את חייו ללא מסגרת מקבעת [בטלו טהרה לקודשים, הנפת העומר ומחזור התבואה, עלייה לרגל, קורבן פסח, מעשרות וביכורים, כמעט כל עניין של מעשה]. וכאן לא התאימו עוד ריכוזיות וזיקוק, אלא באמת בית גדול ורחב, של תורה ושל מקור לבנות בו את הדורות הבאים.

כאן תשובה לשאלה?

בעיקר בנגלה, קצת גם בנסתר

2. להקדיש חלק מזמן הלימוד להעמיק ולהרחיב בדברים שמעניינים אותך

את כל הסוגיה בסיומה. 

לנסות לחדש משהו או לתרץ בעצמך קושיות שמתעוררות

אבבל תכלס לדעתי  זה הדבר הכי הקשה שקיים בערך

לשנות את אופן הלימוד.

לא להתמקד רק בלימוד פשטני-לוגי, אלא גם להקדיש זמן להעמיק בלקחים המוסריים וכדו', בעומקים/מסרים הרוחניים שאפשר להוציא מהגמרא. אני מכיר רב שיש לו שיטה שלימה כזאת. אני בעצמי השתדלתי ליישם אותה כשהיה לי זמן לזה.

ולעצור מדי פעם ולשיר שיר של דביקות. לשים אל מול עיניך את המהר"ל והתניא שכשאתה עוסק בסוגיית שור שנגח את הפרה אתה בעצם לומד מה רצון ה' במקרה כזה וכזה. לשים מול עיניך את התנא דבי אליהו שהקב"ה יושב ושונה כנגדו, או את המדרש בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ללמוד בתניא ובעוד מקומות על גודל התורה מבחינה רוחנית. הקדמה לתפארת ישראל של המהר"ל- לקחת את התורה עם נותן התורה, מטרת התורה היא לדבק אותנו בקב"ה. וכו' וכו'.

זה הרב הזה

יש לו ספרים?

אבל לא נראה לי שיש לו ספר על השיטה שלו בגמרא.

קוראים לו הרב שמעון קליין.

מלמד בישיבה הגבוהה בבית-אל.

יש כאן שתי שאלות: 1. איך נכון ללמוד גמרא, 2. איך אתה רוצה ללמוד גמרא. (יש גם שאלה נוספת, מהי אהבה ומז"א "עבודה מאהבה", אבל בוא לא נסבך).

לגבי 1, עיין בהקדמתו המהממת של הרבי מסוטשוב לספר "אגלי טל", שהנאה ושמחה בלימוד זה חלק בלתי נפרד מהמצוה וממש לא סתירה או הפחתה. להיפך, כשאתה נהנה מהלימוד אתה כאילו מבסוט מהלימוד שלך עם הקב"ה (כדברי הגמ' בעבודה זרה: הקב"ה יושב ושונה עמו), וזה האושר הגדול שלך!!

לגבי 2, אם אתה כבנאדם לא מרוצה מלימוד לוגי והלכתי אבל בכל זאת אתה ממש מעוניין ללמוד גמרא, אז זה כבר התמודדות שלך. הייתי מציע לך אם כן, להשקיע יותר באגדות, ואם תרצה תעיין בספרו של פרופ' אדר כהן ומאמרים שנכתבו בעקבותיו (נדמה לי שבמקביל, גם ד"ר שמואל שנהב כתב מאמרים בנושא הזה) ותנסה להשתמש ולהרחיב את הרעיון של ביבליותרפיה תורנית.

בהצלחה צדיק!!

מאמין שאחרי 1. לא יהיה צורך ב2.

1. כתב בשם הבעל טורים שהגימטריה של לולב= חיים ושבני ישראל חפצים לקבל חיים אמיתיים בפנימיות שלהם וזה ע"י חג הסוכות, כי בסוכות ה' יתברך מקרב את בני ישראל (רק מעצם זה שנקראים 'בנים לה') אבל בני ישראל מצד עצמם חפצים להתדבק בו ולעשות מעשים טובים וכו' וכו'.. יש שם מהלך ממש יפה על ארבעת המינים- שפת אמת, סוכות תרל"ד.

2. "ויש לומר עפ"י אמרם ז"ל אמרה התורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. וזהו באמת עיקר החירות שניתן ביציאת מצרים לכל איש ישראל שלא יהיה מוטבע בעניני הטבע.

וז"ש בסוכות הושבתי כו' בוציאי אותם שהי' נטיעה בלבבות בנ'י לצאת ממאסר הגוף והטבע להיות בעולם הזה בארעי.. וכפי מה שמתקיםם בכל יש ישראל דירה זו שלא להיות מוטבע בעוה"ז.

כך חל גם עליו שם שמים וסוכת ענני כבוד. ולכן ניתןמזו המצוה אחר יוהכ"פ.. פי' שהוא עדות שלא יתיאשו בנ"י עצמם באחרית הימים כמונו היום בשפל המדרגה.

עכ"ז צריך איש ישראל להאמין כי בימים אלו יוצא מאפילה לאורה. כי לא יוכל איש ישראל להיות נטבע לגמרי בטבע. וזהו בסוכות הושבתי כמ"ש. כי בדורות הללו חביב ביותר לפניו ית' מצות סוכה. שקראן בזוה"ק צלא דמהמנותא".. (הערה על שפת אמת סוכות, תרל"ב: תרמ"ד ד"ה 'איתא בגמרא')

1. נראה לי שלולב קשור ליוסף ולמידת היסוד , שמכונה בתנ"ך בדרך כלל בשם "חיים"

2. יש את העניין שאדם יוצא מהבית והתקרה שהוא בוטח בהם מפני הגשמים בכוחי ועוצם ידי, ועובר לסוכה שרק עושה צל אבל לא מגנה מפני גשמים, ובכך פותח את עצמו לתלות בה' ויציאה מהסגירות של הטבע, ולהנהגה מוסרית בה אם נהיה זכאים לא יהיה גשם בסוכות ואם לא אז יהיה. כמו ארץ ישראל שהגשם תלוי בזכות שלנו , לעומת מצרים שהמים זורמים שם תמיד בהנהגה טבעית שלא תלויה במוסר. וזה שמחתו של עם ישראל שהוא פתוח לה' ומסיר את מסכי הטבע. בניגוד לאומות שרע להם לצאת מהטבע ולכן בועטים בסוכה כשמתברר שהיא לא מגנה עליהם מפגעי מזג האוויר, בעוד ישראל יוצאים בענוה כי גם אצלינו גם בפתיחות למעל הטבע אין עניין לסבול ומצטער פטור מהסוכה  

דווקא.

ומהלשון "יום תרועה יהיה לכם" ממש לא פשוט להבין שמדובר על שופר, ושהמצווה היא לשמוע, וכו'.

הרמבם כותב בהקדמת משנה תורה: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"

כלומר הרמבם התכוון שאדם יקרא תנך ומשנה תורה וידע את ההלכה. אומרים שבגלל זה בחנוכה הוא הסביר את כל ההיסטוריה של קביעת החג ובפורים לא, כי מגילת אסתר כבר כתובה בתנך...

אז אולי בכל אחד מהמשפטים שציטטת יש חידוש שלא מפורש בתורה (*כזית* חמץ, תקיעת *שופר*), ובסוכות לא... 

שמגילת אסתר כולם קוראים כל פורים וכל ילד יודע את הסיפור. סיפור חנוכה כתוב במפוזר בגמרא ובימי הרמבם לא כל אדם ידע בצורה מסודרת את הסיפור מההתחלה שגזרו מלכי יוון ועד שהעמיגו מלך מהכהנים 200 שנה

הרמבם פותח את הלכות שופר, סוכה ולולב בשלוש המצוות - לשמוע קול שופר, לישב בסוכה כל שבעת ימי החג וליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג.

אחר כך - " מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בו..." כלומר, אחרי שהרמבם מביא את המקור לדין הוא מגיע ישירות לפרטים. בסוכה אין בזה כל כך טעם כי המילים של התורה כמעט זהות למילים של הרמבם עצמו - "בסכות תשבו שבעת ימים".

גם בהלכות עירובין, אגב, הרמבם מתחיל מהפרטים.

כשהש"ס מתחיל מדברים שלא קשורים לעצם הדינים, כמו בפסחים: אור לי"ד בודקים, ר"ה- ארבעה ראשי שנים הם, הרמב"ם כותב הפוך, וכשהש"ס מתחיל בדינים כמו בסוכה, אז הרמב"ם עושה הפוך....אבל זה לא מסתדר עם פורים, באסה....😅

זה לא נקרא להוסיף עולה אם לא השלמת את מניין העולים (גם אם סיימת את הקריאה). מניין העולים מכוון, עיין בגמרא. יש בו רמזים למספר רואי פני המלך וכדומה, וגם דרך להראות את קדושת היום שמעלתו גבוהה משאר יום טוב.

אז גם אם בדיעבד יצאתם, זה עדיין ודאי לא נקרא להוסיף.

לחזור על עלייה - זה דברים שבכל יום במניין ספרדי... וגם אצל האשכנזים בשמחת תורה חוזרים שוב ושוב כדי להעלות את כולם. וכמו שהבאת שבסוכות חוזרים, וגם במועדים נוספים (חנוכה). אין בזה בעיה.

שתי האפשרויות שהזכרת, הן שני *רמזים* שהוזכרו בחז"ל ובמפרשים.

ענפי עצים כסמל לשבטי ישראל. פעם אחת זה גם לאחד אותם באחדים בידו. וזה הדימוי היחיד שמתבקש נביא לעשות כסמל לשבטי ישראל.

ועוד לזכור שהמילה בעברית "שבט" או "מטה" לשבטי ישראל היא מילה נרדפת לענף של עץ "ויהיו לגפן מטות עוז, שבטים" כלומר מטה ושבט זה מילה נרדפת לענף ומשם למקל שעשוי מענף. כי שבט בעם הוא כמו ענף שיוצא מגזע. לכן כתוב "ואת *מטה* לוי תכתוב על *המטה*"

לכן תמיד ענף מסמל שבט בעם, ואיגוד ענפים כמו ביחזקאל מסמל איגוד חלקי העם לשבטיו. כל גם כתוב ביהי רצון בסדורים לפני נטילת לולב: ובזכות קירובם אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, כםסוק ביחזקאל: וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידך.

כמובן זה לא סותר את טעם שמחת הארץ בצמחיה. כי עם ישראל נמשל לארץ ישראל, וענפי גידולי הארץ נמשלים לשבטי העם, במיוחד בגלות שלא היה ארץ אבל היה עם

אבל זה לא פשט התורה

מסכים שסביר שהדרשן שדימה את ארבעת המינים לחלקים בעם ישראל - שאב השראה מהדימוי ביחזקאל. זו אכן דרשה מתאימה לביטויים אחרים בכתוב.

אבל פשט זה לא - הפשט בתורה "ולקחתם... ושמחתם..." שנענוע עצים הוא דרך לבטא שמחה.

מסכים איתך שהפשט הוא שמחת הארץ בצמחיה באסיף.

אבל בגלות שהתנתקנו מהגשמיות הוכרחנו להסתכל על השורש האידאי הרוחני של הצומח, ולראות איך הענף הוא ביטוי של זרם חים שבוקע מהאדמה, גדל לגזע ומתפצל לענפים היונקים מהגזע. שזה עצמו אותה אידאה שמתגלמת ביחס בין כלל ישראל לשבטיו השונים, ולא במקרה בלשוו הקודש בה כל מיחה מדוייקת שבט בעם נקרא שבט ומטה, על שם המילים הנרדפות לענף. אמנם יש הסבר אחר ששבט ומטה מלשון המקל של השלטון וכי בגלל שכל שבט הוא יחידה פוליטית. אבל זה דחוק כי שבט ממהותו הטא לאו דווקא יחידה פוליטית אלא משפחתית. מה גן שהתורה עצמה אומרת "ואת שם אהרון תכתוב על *מטה*(מקל) לוי, כי *מטה*(שבט) אחד לבית אבותם"

אמנם יש 12 מצבה כ12 השבטים או 12 אבנים במזבח אליהו, אבל לא כותבים על כל אבן שבט אחר.

בעוד שבענפים שבנס מטה לוי וביחזקאל כותבים כל שבט על ענף שונה. וגם ב4 המינים כל ענף מייצג חלק אחר מהעם באופן ספציפי, שהרי אלו 4 מינים שונים ולא איגוד 4 הדסים וכו'

עולם הדימויים בנביאים הוא לא מקרי. לא במקרה גלי הים משולים תמיד לאומות העולם וכנגד זה קריעת ים סוף ולוויתן. הארז משול לגאות, השור לבניית המציאות, איש ואשה כמשל לה' וישראל וכו' . קדושת הכוח המדמה בנביאים היא מדוייקת, כפי שהקבלה והרב קוק מראים, בניגוד לדעת הרמבם שסובר שמשל לא מדוייק לנמשל

הדימוי לחיות נמצא גם בברכת יעקב וגם בברכת משה. השימוש באבנים אכן נמצא אצל אליהו וכנראה משם מקורהדרשה שכך היה באבנים אצל יעקב אבינו.

שזה קשור לאסיף והדגש הוא דווקא על צמחים. כמו שאומר הרמבם במורה נבוכים.

מכאן זה קורא לנו להעמיק מה בכלל צמחים מייצגים ומה השורש האידאי-רוחני שלהם. ה' היה יכול לברוא כל צמח כקלח לעצמו עם גזע וזהו, כמו קנה סוף. אבל הוא ברא אותו כגזע המתפצל לכמה חלקים המחוברים אליו, ולא סתם גם עשב נקרא ציץ העשב, גם ציצית שיש בה חוטים המתפצלים,וגם ציצית השיער שהיא סמל להארות קטנות היוצאות מההארה הכללית , עיין אורות הקודש וגם בנסתר.

החיות לא מייצגות את עצם השיבטיות בניגוד לשבט-מטה-ענף. אלא את האופי של כל שבט, כמו צבע של כל שבט, או כמו שאומרים ש"אדם כלשהו הוא ממש אריה", או שועל או נחש.

מה גם שהקשר בין צמחים לסוכות מתבטא גם במצוות סוכה שכשרה רק לסכך מצמחים. ולדעת רבי יהודה הסכך כשר רק מ4 המינים, וכן בעזרא יש קשר בין מצוות לולב לסוכה בקשר לצמחי נוי: "ואשר ישמיעו קול בירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי תמרים ועלי זית ועלי עץ שמן ועלי עץ עבות ועלי הדס לעשות סוכות ככתוב"

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך י"ד בתשרי תשפ"ו 16:36

במורה נבוכים דווקא סובר שזה הטעם הפשוט שמחת הארץ בצמחים היפים, ושמחה אשר הגענו ממקום מדבר אין צמח בו לארץ מצמיחה צמחים. כלומר עניין הצמחים מרכזי. דווקא על 4 המינים כאגד ישראל הוא כותב שזה רק דרשה, שכמובן הראתי איך זה לא דרשה אלא נמצא מיניה וביה בתוך עניין הענפים בדימויי הנביאים.

אם זה רק עניין שמחה, אז למה אין מצוות 4 מינים בפסח ושבועות? ולמה בעזרא יש עניין לקחת עוד ענפי עצים יפים?

מצד שני יש משהו בדבריך. גם אצל אומות העולם בכל העולם יש נטיה לקשט בחגים  שלהם דווקא בצמחים שזה נותן פומביות של שמחה. אבל אצלינו גם נצטווינו לגור 7 ימים מתחת לענפי העצים האלו מחוץ לבית ולא רק לשים אותם בסלון תחת קורת גג של כוחי ועוצם ידי (עיין המבחן לעתיד לבוא של מצוות סוכה לאומות). או לנענע בהם לפני ה בהלל. אבל ההסבר הזה לא מסביר למה דווקא סוכות. התורה היתה יכולה לצוות בפסח לקדט את הבית בפרחי האביב או לנענע אותם לפני ה. אבל הסיבה היא שזה לא רק חגיגי ומשמח , אלא שמחה לה' על הארץ וצמחיה כחלק מחג האסיף

אני גם לא חושב שפשט טעם הקרבנות הוא ביטול עבודה, או שהטעם הפשוט לברית מילה הוא המעטת כח התאווה.

הטעם הזה של מורה נבוכים שונה מטעמיו על הקרבנות וכו, למעט הטענה שלו שסיבת דווקא 4 מינים אלו ולא אחרים היא טכנית, שכאן זה באמת רמבמיסטית מאוד.

גם דעת רבי יהודה שמסככים רק ב4 המינים, ומה שמוזכר בספר עזרא,שהביאו גם ענפים אחרים לקישוט חוץ מ4 המינים, מוכיחה שעיקר העניין קשור לשמחה בצמחים (יפים ורחניים) דווקא

כרגיל, כל מה שאתה כותב נכון ברבדי הדרש והרמז. אבל, ברבדי הדרש והרמז יכולות להיות כמה וכמה משמעויות שלא סותרות אחת את השניה ובוודאי לא סותרות את הפשט, אלא משלימות ונותנות עומק נוסף.

ממילא השאלה בפתיחה היא שאלה 'לא חוקית', אם היה רק רובד אחד, היה מקום לשאול "האם זה או זה?", כיוון שיש ארבע קטגוריות ראשיות: פשט, דרש, רמז וסוד, שבכל אחד מהן יכולות להיות משמעויות רבות - שבעים פנים לתורה, שאלה של 'או או', היא לא רלוונטית. בטח שאין מה להתווכח על זה.

מועדים לשמחה

על טעם מצוות קרבן פסח. אבל ברור שזה זכר לפסיחה על בתי אבותינו למשל.

לא במקרה דווקא בחג האסיף הצטווינו על לקיחת 4 מיני צמחים. וגם מספר עזרא רואים שזה בא עם עוד ענפי עצים בשביל הסוכות.

זה לא דרש ורמז. כשם שאכילת בשר שלמים כשמחה זה לא רמז, אלא זה דרך לבטא שמחה באכילה או כשם שלא במקרה הצטווינו על צום ביום כיפור כי זה יום כפרה. כך דרך להלל לה' על האסיף זה על ידי 4 מיני צמחים כמו שכותב הרמבם.

יש טעם אחד ראשי ופשוט, וממנו שאר הטעמים מתפצלים.

לומר "זו הדרך שה' בחר" זה עדיין לא טעם, כי זה משאיר את המצווה כמעשה טכני סתמי חסר משמעות מלבד לעשות את רצון ה', על אף שאוטומטית התת מודע כבר מבין את הקשר בין האסיף לצמחים בלי לומר.

בסוף טעמי המצוות משתנים לפי תקופה בהיסטוריה. כשעל עם ישראל היה בארץ והיתה נבואה והשראת שכינה והיה חקלאי, היה ברור ש4 המינים קשורים לאסיף.   כשגלינו מארצינו והתנתקה הקדושה מהגשמיות , הוכרחנו להסתכל על השורש האידאי-רוחני של המצווה, כשם שהרב קוק אומר בלמהלך האידאות שדווקא כשהשמש שוקעת רואים את הכוכבים.

גם כיום שאנו לא חקלאים טעם הראשי של 4 המינים זה על שמחת הארץ בצמחיה והקדושה שבטבע.

חגים וזמנים לששון🙂

כל הסבר נכון אחר, הוא תוספת על הטעם הפשוט. וודאי שההסבר שהתעקשת עליו בכותרת, של סימן לחיבור חלקי עם ישראל הוא *סימן* שיש בזה ולא ההסבר הפשוט.

ישראל, זה אמנם טעם צדדי ולא הטעם הראשי הפשוט, אני אכן מסכים. אבל מכיוון שה' בנבואתו לנביאים אמר כמה פעמים לעשות מעשים עם ענפים שהם מסמלים את השבטיות בעם ישראל ורק הם (כי חיות לא מסמלות את השבטיות אלא תכונות גם אצל אגם פרטי וגם אצל עמים שלמים וממלכות) ועוד התורה דאגה לקשר בין המילה מטה כענף למילה מטה כשבט "ואת שם אהרון תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לבית אבותם". ועוד כי מצינו שזה הטעם הראשי שהתקבל על ידי האומה בגלות.

סימן שזה הטעם הראשי בגלות, כשהקדושה נעדרת מהטבע ואין על מה לשמוח בשמחת הארץ בצמחיה, מסתכלים על הצמחים רק כסמל אידאי לחלק בעם.

אני לא חושב שבבית ראשון מישהו חשב עם 4 המינים כסמל אחדות האומה במודע, למעט אולי נביאים שיודעים להצהיע על בחינות הנבראים וכמובן בתת מודע של האנשים. במיוחד שהמילה "שבט" פשוט היתה "ענף" אז הדימוי היה תמיד של שבט כענף מגזע. כשם שהיום "ענף הכלכלה" איך שהוא יתקשר לענף