פורום נסיונות פעילים (עמוד 7172)

מה הקטע של מאהל המחאה הזה?

סורי, בעיני זה ממש לא דבר חכם XP

@רב מג של מילים אתה ראית מה ששלחתי לך?🙈🙊

מי רוצה שלוק?🍦🍦
'מי רוצה שלוק' שואלת אמא, וחבורה של זאטוטים צוהלים דוהרים אליה. כל אחד בתורו בוחר צבע, נוגס בצופציק שבצד של השלוק, קורע חלק קטן, יורק אותו הצידה ומלקק בהנאה. גם יהודית, הזאטוטה הכי זאטוטית, מצטרפת לכולם. אבל יש משהו שיהודית לא יודעת-היא לא יודעת שצריך לקרוע את הצופציק של השלוק. היא רואה את כל הילדים עם השלוק בפה, מכניסה גם היא את השלוק הסגור שלה לפה ומסתובבת מרוצה, בטוחה שהיא נהנית כמו כולם. וכאשר כל הילדים מסיימים את השלוק שלהם וזורקים את העטיפה לפח, גם יהודית זורקת את השלוק השלם שלה, בלי לדעת מה היא הפסידה.
ואולי יהודית היא משל לכולנו, שמסתובבים בעולם ומרגישים שאנחנו ממצים את החיים עד הסוף, שאנחנו יודעים בדיוק מה יש לעולם להציע. כולנו, שלא מודעים לזה שחסר לנו משהו מהותי, שאנחנו לא באמת מצליחים להגיע אל התוכן הפנימי של החיים. שאנחנו חיים חצי חיים, נהנים מהעטיפה הצבעונית ולא יודעים שאנחנו מפסידים את הדבר האמיתי..
וזה החוסר הבלתי מורגש של בית המקדש. חוסר שאפשר לחיות חיים שלמים בלי להרגיש אותו, בלי לדעת שיכולנו לחיות אחרת, שיכולנו לחיות בעצמה הרבה יותר גדולה. ואולי החיים האלה הם במרחק של צופציק של שלוק, שרק צריך לקרוע ולירוק...


בננית היקרה שלחה לי את זה.
תודה אהובה

יש למישהו ספר עם עומק להציע לי (אני צריכה להנאות המילים שמאחורי המילים יותר)

למה לא שמרת על עצמך?
למה לא שמרת על הדברים שלך?
זה בעיה שלך! ולא שלאף אחד אחר!
אנחנו נשלם את המחיר אבל זה בעיה שלך!!!
#חינוך_כושל

אז כמה שירים מתוך "שעת החסד":

~

סטטיסטיקה

 

על כל משתולל יש תמיד שניים

או שלושה מרגיעים, טופחי-על-שכם,

על כל בוכה כמה וכמה מוחי-דמעה,

על כל שמח עצובים רבים

שרוצים להתחמם בשמחתו.

 

וכל לילה לפחות אדם אחד

אינו מוצא אץ דרכו אל ביתו

או שביתו עבר למקום אחר

והוא מתרוצץ ברחובות

והוא מיותר.

 

פעם חיכיתי עם בני הקטן בתחנה

ועבר אוטובוס ריק ובני אמר:

"הנה אוטובוס מלא באנשים ריקים".

~

אדם בחייו

 

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו

זמן לכל.

ואין לו עת שתהיה לו עת

לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.

 

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,

באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק

באותן ידיים לזרוק אבנים

ובאותן ידיים לאסוף אותן,

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

 

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח

ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל

את מה שהיסטוריה ארוכה

עושה בשנים רבות מאד.

 

אדם בחייו אין לו זמן.

כשהוא מאבד הוא מחפש

כשהוא מוצא הוא שוכח,

כשהוא שוכח הוא אוהב

וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

 

ונפשו למודה,

ונפשו מקצועית מאד

רק גופו נשאר חובב

תמיד. מנסה וטועה

לא לומד ותמבלבל

שיכור ועיוור בתעונוגתיו ובמכאוביו.

 

מות תאנים ימות בסתיו

מצומק ומלא עצמו ומתוק,

העלים מתייבשים על האדמה,

והענפים הערומים כבר מצביעים

אל המקום שבו זמן לכל.

~

אני יושב ליד השולחן

 

אי יושב ליד השולחן וכותב

עליו דברים מדוייקים. אני זוכר

את התקווה לאהבה ראשונה שהיתה לי

לפני שפגשתי את הנערה שאהבתי,

אבל אותה עצמה כמעט אינני זוכר,

כמו אדם הזוכר את הצמא שהיה לו

במדבר, אך את שתיית המים

איננו זוכר.

 

כי מה שנשאר הוא תבנית המעשה

ולא תוכנו, צורת האותיות ולא מובן המילים.

כמו במבדק משכל עלי לשכוח

את מה שלמדתי ולדעת רק

קווים ולהשלים צורות.

 

אני כמו אונייה שמודדים את נפחה ואת משקלה.

לפי כמות המים שהיא דוחקת,

ולא חשוב מה היא נושאת בבטנה.

 

אני יושב ליד הושלחן.

אני שואל את עצמי,

מה עצוב יותר:

דלת בלי מפתח

או מפתח בלי דלת.

~

 

זהו בינתיים, נביא לכם את המתנות ברווחים של זמן

 

אני כבר לא ממש זוכרת את מי אני צריכה לתייג

@שורדתתת

@פינג.

@נפתלי הדג - גם אתה היית שם?...

מי נמצא פה?

הפורום הזה (וכנראה גם אחרים) הוא קבוצת תמיכה.
כולם יכולים לכתוב מה שהם רוצים בלי פחד שישפטו אותם לפי מראה חיצוני, צורת דיבור, סגנון, מגזר וכדומה.
אם בכיתה מכירים אותי כאחת שיושבת על הכיסא שלה מתחילת היום ועד סופו, קוראת ספר ומציירת וכמעט לא מדברת עם בנות,
כאן אני לא כזו בכלל.
אם אנשים רואים אותי כאחת שמתלבשת ככה ומדברת ככה וההורים שלה הם כאלה והבית שלה הוא כזה,
כאן למי אכפת.
והכי כיף זה לפגוש בנות שהכרתי מהתכתבויות כאן. כי בכל אופן כשאני פוגשת אנשים חדשים בלי להכיר אותם קודם אני עלולה לפתח סטיגמות לא נכונות עליהם.
ואחרי שמכירים כבר ורק אחר כך נפגשים, זה לא קורה.
יש כאן כל כך הרבה סוגים של אנשים, עם הרמוניה נפלאה לרוב,
כשצריך מעודדים ותומכים
כשצריך צוחקים
ונכון שהפורום לא יכול להחליף חברה אמיתית,
אבל הוא כן יכול להיות עוד מעגל חברתי.

עד כאן דבריי.

בס"ד

 

אני לא בטוחה מה שם שבר אותי

הדוב בפינת החדר השטיח הצמרירי או הפנים הרכות שהביטו בי

אולי השילוב של כל השלושה שהזכירו לי מה שאני כבר לא אהיה

אבל לראשונה מזה שנים התחלתי לבכות

אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך דקה שעה או אולי חיים שלמים

אבל כשזה נגמר הצלחתי להתחיל לדבר

"אני מצטערת" גמגמתי לעבר הפנים היפות

"אני לא בכיינית בדרך כלל"

(מה שהיה אירוני למדי בהתחשב בדמעה הנוספת שמצאה את דרכה החוצה ממש בשנייה הזאת)

"את חייבת להבין שהמשפחה שלי

היא..היא לא רעה

יש לי עוד שלוש אחיות קטנות כולן צריכות עוד להתחתן

זה לא שלא אכפת להם

פשוט אין להם יותר מקום בשבילי"

בשלב הזה הקול שלי נסדק שוב והמילה כאילו נשאבו כל הדרך חזרה פנימה לבטן

העפתי מבט קצר רוח לעבר השעון כאילו מתוך תקווה טיפשית שהוא יציל אותי

השעה הפתיעה אותי נדמה שהזמן שלנו עבר כבר לפני יותר מחצי שעה

שיתפתי אותה בזה והיא משכה בכתפיה ואמרה שנראה שיש לי עוד מה להגיד

משהו ברוגע שלה גרם לי להנהן ולהמשיך

"אני לא בכיתי מאז הלילה הראשון שם

היה חשוך ו..ו..היה שם ריח של שתן (יותר מאוחר גליתי שזה בגלל שאין שם אסלה)

ישבנו מקובצות כל הבנות החדשות רועדות מקור ומפחד

אחת מהמבוגרות יותר באה להסביר לנו מה עומד לקרות

לא הצלחתי לשמוע מילה ממה שהיא אמרה

הייתי רק בת 7 והיא הייתה בת 10 אבל עם כל החבורות היא נראתה הרבה יותר גדולה

אני חושבת שזה הרגע שהבנתי בו שזה העתיד שלי"

"בהתחלה האדון עוד העמיד פנים אבל בהמשך..הוא הפך למפלצתי"

מלעתי את הרוק וחזרתי להסתכל על הגברת היפה

"את לא חייבת להמשיך קרן אפשר ביום אחר אם תרצי" היא לחשה לי

נענעתי את ראשי בשלילה והמשכתי

"הוא היה מבקש מאיתנו לעשות דברים

כל מיני דברים שאף פעם לא שמעתי עליהם

ואם..אם לא הייתי עושה את מה שהוא אמר הוא היה מרביץ לי חזק

כשזה התחיל עוד נלחמתי..אני מבית דתי והדברים שהוא ביקש היו פשוט לא צנועים

הייתי סופגת מכות בשקט לא מרשה לעצמי להראות חולשה

אבל אז הוא התחיל להרעיב אותי

ולהגיד לי שההורים שלי לא רוצים אותי יותר שרק לו אכפת ממני..

היה לו כישרון כזה

לגרום לך להרגיש כאילו את הכי מיוחדת בעולם אבל כאילו שאת לא שווה כלום

אז התחלתי לשתף פעולה"

הישרתי אליה מבט מתחנן

"אבל את חייבת לדעת! הוא הכריח אותי

אני לא רציתי אני

אני באמת לא רציתי

הוא היה לוחש לי שכן אבל אני לא!"

התנשפתי לכמה שניות והמשכתי

"בהמשך באו עוד אנשים

לקוחות אם רצית אוכל היית צריכה למצוא חן בעיניהם

עם הזמן הפכתי לדי טובה בזה"

עצרתי

מוטרדת מעט מנימת הגאווה שהתגנבה לקולי

"את בטח חושבת שאני מלוכלכת

אני יודעת

גם אני מרגישה ככה

אני מגעילה ולא טהורה יותר

לכן הם לא רוצים אותי

המטתי בושה על המשפחה

מי יתחתן עם אחיות שלי אם ידעו עלי?

עדיף להם שכולם יחשבו שאני מתה מאשר שידעו את האמת"

ראיתי שהגברת מנסה להגיד משהו אבל עצרתי אותה

פתאום אחרי כל כך הרבה שנים של שקט לא יכולתי להפסיק לדבר

"האדון זרק אותי משם כשנכנסתי להריון

מהחדרים הכי יפים עם הלקוחות החשובים חזרה לחדר החשוך

אלו היו ימים נוראים אבל גם היה בהם שחרור

סוף סוף אף אחד לא נגע בי

אני חושבת שהיתי שם בערך חודש עד שהמשטרה הגיעה

הכל קרה אז כל כך מהר

לקחו אותי לבית חולים ואחר כך לתחנת משטרה למסור עדות

ההורים שלי שמעו הכל

מסתבר שהם באמת חשבו שאחרי שנעלמתי מתתי

אולי הם העדיפו להאמין לזה

כשנעלמתי הייתי ילדה קטנה ותמימה ועכשיו אני אישה גסה בהריון מחוץ לנישואין

מי רוצה דבר כזה?"

היא נאנחה והפעם הגיעה תורה להתחנן בלחישה חצי צרודה "קרן..את רק בת 12" 

לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מהחדר לא לפני שעניתי "בדיוק."

פשוט מחליא.
אה וככה גם צמחוניים.

נניח בנשק, אז האלה שלקחו עם חיוך ותודה רבה.

זה כזה מילא ושימח.

האלה שאמרו 'לא' עם חיוך, זה כייף.

למה להתעלם?

בעע

וגם

וגם להקשיב לאישה

ולהשתתף בכאבה

ולשמוע

זה הכי חשוב

כמה זה טוב.

זה הכי 'מבצעים' שיש

יותר מלחק נשק אפילו

 

ואוי

היה נשק מדהים