פורום אנשים רגישים מאוד

וכל הגועל הנלווה לזה לא היו חכמים.

בקהילות דתית לאומית אין את התופעה הגורפת הזו של שכרות "עד דלא ידע"

התכוונתי שמה שאנשים עושים מזה היום זה מזעזע בעיניי, וחבל שזה מה שיצא ממה שתיקנו חכמים...

לגבי קהילות של משפחות וכזה אתה צודק, אני כתבתי את זה מהמקום של פורים בישיבה, גם אצל בחורים וגם אצל אברכים, שבחוויה שלי זה לא כזה רחוק מיום של שכרות וגועל

אחי, אולי זה כל המטרה של פורים.

שטיפה נפסיק להיות האדם שיודע הכל,

ששונא,

שאוהב,

שבטוח שהוא שולט על הכל,

שהוא יודע מהו,

ונשתה, וטיפה נזרוק את השכל,

ואז קצת נגלה מה אנחנו, איפה אנחנו,

לא נדע כבר כלום, לא נבין כלום.

נזרוק את כל השאלות ונהיה פשוטים אמיתיים,

בלי הצגות וחקויים.

נכון זה גם יכול להגיע למקום רע ומגעיל,

ואם זה שמה, אז טיפה תסתכל איפה אתה...

זה בעניי כל פורים,

חג של אמת.

אתה לא מתפלל כל יום "החונן לאדם דעת", ובברכות השחר

"וְאַל תְּבִיאֵנוּ … וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְתַרְחִיקֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע. וְתַדְבִּיקֵנוּ בְּיֵצֶר הַטּוֹב."?

עצוב שזו האמת שלך… 

להעביר את החג.

ברור שזאת לא הכוונה של החג ואנשים מצאו סיבה למסיבה.

אבל ותבדוק עם עצמך על מה יושב הרתיעה משתיה באופן כללי.

למה זה גורם לך לכזאת דחייה.

יש הבדל עצום בין לשתות כמו שהבחורה הציעה לבין להקיא ולדבר שטויות.

מכירה לא מעט אנשים ששותים יין במשך השבוע בצורה מבוקרת תוך כדי ארוחה, נדירות הפעמים שנתקלתי במישהו שמקיא או מדבר שטויות ומשתכר.

פעם אחת החלטתי סוף סוף לקיים את דברי הרמב"ם- ישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו.

בשאר השנים הייתי יחד עם כולם, ואחרי מעט או הרבה שכרות כבר הלכתי להתבודד.

וזה יתן לך משמעות.

ברור שאנחנו פירור קטן, אבל לכל בורג במכונה יש תפקיד וככל שהתפקיד שהוא ממלא ברור לו ככה הוא מוצא את עצמו

לי עוזר:

1. להתבונן בהכרח המציאותי לחיות את החיים עצמם

2. להתבונן בהכרח האמוני לחיות את החיים עצמם

3. לעגן את היום שלי במעורבות חברתית

למרות שאנחנו לא מכונות.. 

אני מנסה להגדיר זמני בסיס לחשוב בהם.

באמת , אם אני יודעת שאתן לעצמי זמן לזה

אז המחשבות האלה קצת פחות טורדניות.

לדוגמה, תראה מה יכול לעבוד לך:

רק ככה מצליחה לתחזק לו"ז ובנסיעות לבד/ ששותה קפה/אחרי פעילות שבועית ספציפית להגדיר זמן לחשוב..

וגם להקדים את המחשבות ולחוות אותן בצורה מסודרת,

אם זה בתחילת שנה לכתוב מה הייתי רוצה לפעול בשנה הזו,

או אפילו בחלוקה לפי חודשים/ תקופות

קורה לי לא מעט, בעיקר עם שפות ושמות.
 

ויש לזה הסבר פיזיולוגי.

כשאנחנו בחרדה התפקוד יורד בחלק הקדמי במוח (פרה פרונטל קורטקס) שאחראי על חשיבה מורכבת יותר, שליפה, קבלת החלטות, זיכרון (זיכרון מיידי, כמו לזכור שם או לשכוח שם כמה שניות אחרי שאמרו לך) 

והתפקוד עולה בחלק אחר של המוח (האמיגדלה) אחראי לעיבוד רגשי, תגובה לאיום והיא מפעילה את המערכת הסימפתטית שמגיבה לאיום וחרדה.

צריך לעבד את כולו. וזה לוקח זמן.

כחרדה ואיום ולכן המנגנון הוא כזה.

אצל אדם רגיל זה לא יוריד את התפקוד של החלק שאחראי על זה.

להרגשתי הענקה של הארת פנים רק מוסיפה כוחות נוספים❤

בסיס הקיום שלנו הוא הארת פנים, זה הבסיס של ואהבת לרעך כמוך ועל זה אמר הלל הזקן - עומדת כל התורה.

זה ברור ומובן שזה מרומם את רוחך ועושה לך טוב.

זה נכון לגבי כל אדם, בכל מצב נפשי.

וכן, תנסה גם אתה, בכוחותיך שלך, למי שאתה יכול - אם זה לילד קטן ואם זה למבוגר שיושב על ספסל. תאיר פנים - זה יחזור אליך, ממקומות לא צפויים.

תתרחקי ואל תעשי איתו עסקים.
 

גם אדם שבעניין שלך או מתרשם ממך, יש דרך לומר דברים ולשמור על פאסון.

תסמכי על האינטואיציה שלך.

האינטואיציה שלי צורחת הצילו שהוא בוגדני

ומה במקרה הרע? כי הרגל שלו נתקעה ברגל שלי

את יכולה פשוט לומר לו שהעסק לא מתאים

או כל דבר שיישמע ענייני ולא יסבך אותך.

הבטן לא משקרת.

תצליחי! 

השאלה אם לך מתאים להתנהל עם כזה אדם וכמה חיכוך העבודה הזאת דורשת.

אם לא נעים לך, אז לא נעים לך. גם אם הכל "בסדר" והוא לא חצה שום קו ואין מה לבוא אליו בטענות "על הנייר". פשוט לא נעים לך. וזהו.

אם יש ספק - אין ספק.

לא עליו, הוא שיחשוב ויעשה מה שבא לו. אם לך לא נעים, תלכי. והכי טוב עם כמה שפחות דרמות.

פרנסה תבוא ממקום אחר.

לא נראה לי שצריך לפחד מאעזה אירוע קיצוני. עובדתית רוב בני האדם לא מגיעים לזה.

אבל גם החוויה הבסיסית של החפצה וכניסה לרשותך במובן מסוים, זה לא נעים ואין סיבה שתעברי את זה.

כן חשוב להדגיש, שבמצב נורמלי הציפייה היא שאת תגידי בפשטות ובבהירות מה לא נעים לך ואיך את רוצה שיתייחסו אלייך

אני גם הייתי בטוחה שלא אספר לעולם על פגיעה שעברתי, ובאמת יותר מעשור לא סיפרתי לבעלי, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ופתוחים בדיבור, ועדיין רק בתקופה האחרונה סיפרתי.

לפעמים דברים צריכים להבשיל בתוכנו לבד.

ולפעמים פתאום יש את הרגע המתאים.

וגם אפשר לבחור שלא לספר, אלא אם כן זה יקל עליך או שצצות בעיות בגלל זה.

עברתי כמה פגיעות, על אף אחת לא סיפרתי לאף אחד. בעיקר כי חשבתי שזה לא משמעותי בחיים שלי.

על אחד מהם סיפרתי לאשתי במקרה, היינו נשואים שנה או שנתיים. זה היה באיזה הקשר ספציפי ולא דיברנו על זה הרבה אח"כ (לא זוכר, אבל זוכר היטב את הסיטואציה...). גם היא עברה פגיעה על ידי בן משפחה ואני לא יודע מי ידע את זה ומתי, וגם אני עד היום לא ממש מבין את עוצמת הפגיעה (כלומר, העובדה שאני לא יודע, ממחישה את הקושי שהיא חוותה ושהיא לא סיפרה לי הרבה).

לפחות אצלי זה תמיד היה מודחק. שנאתי את אחד מהפוגעים כי הוא היה אלים. לסיפור השני לא ייחסתי חשיבות המון שנים ורק במקרה הייתי מעורב במשהו שמאוד טירגר אותי, ואז דברים יותר הקשו עליי אבל איכשהו עובדתית לא יצא לי לדבר על זה עם אף אחד כולל אשתי (זה אדם שאנחנו פוגשים מדי פעם... אין לי עניין לעשות בלגן). אני היום יותר שונא אותו בלב, בעיקר על האופן שבו אירעו הדברים וכל המסביב. על הפגיעה אין לי הרבה כעס. סיפורים אחרים שהיו לי - באמת לא הפריעה לי הפגיעה. לא אז ולא היום (הייתי אז נער צעיר ותמים מאוד, אבל יתכן שאם הייתי מבין אז מה הקטע וכו והיו מבקשים יפה, אולי הייתי מאפשר להם מלכתחילה).

למה כתבתי את כל זה? בעיקר להגיד שנראה לי שאם אנחנו לא מדברים על זה, זה גם בגלל שזה פחות תופס אצלינו חלק משמעותי בחיים, אז גם אם זה נחשף באיחור, הנושא המרכזי הוא לא הפגיעה אלא האירועים שסביבה. ככה לפחות אני חושב.

שבהכרח מה שאנחנו פחות מדברים עליו משמע פחות תופס אצלנו מקום בחיים.

לפעמים ממש להפך, אנחנו מדחיקים דברים מאוד משמעותיים שדווקא מאוד מנהלים אותנו ביום יום.

אנחנו מדחיקים דברים מרוב שהם כואבים.

מתנתקים מהסיטואציה, מקטינים כדי לא לתת להם לפגוע בנו.

זה לא שאני מלקק דבש בחיי. רחוק מזה מאוד. מצד שני, אני חושב על זה הרבה ואני לא יכול למתוח קו בין הפגיעות לבין מה שאני בחיים האמיתיים שלי והדברים שעברתי והאופי שלי וזה.

יש דברים ספציפיים, שהם לא הפגיעות עצמן. לדוגמה הפגיעות הראשונות היו בגיל ממש ממש קטן (אגב באופן כללי לא שמעתי על הרבה גברים שנפגעו בגיל ממש קטן, אבל יש מצב שסה בגלל שלא מספרים). אז ברור שהיתה הסתגה ומבוכה ותחושה מוזרה כזאת, ובהמשך החיים שלי ראיתי שיש לי קטעים שאני אוהב להסתיר דברים, גם זה דברים מאוד טריוויאלים. כזה קטע מוזר כזה. אבל תכלס זה לא תוצאה של הפגיעה עצמה אלא של המסביב. סיכוי סביר שזה היה קורה גם בעקבות דברים אחרים דלא כוללים פגיעה מינית.

וסתם לפעמים כשכני שומע, כי זה מסקרן אותי כמו כל אדם שחווה פגיעות. אז לפעמים נראה לי שגם מי שמשייך סיבות לתוצאות, זה הרבה פעמים לא רק הפגיעה אלא בעיקר השבירה של חרדות אחרות שהיו ברקע. לדוגמה בר שאול מספר על הקושי שלו כשהוא הבין את המשמעות של המעשים שהוא עשה (כלומר שעשו לו אבל הוא שיתף פעולה מתוך תמימות), אז זה ממש שבר אותו. אבל אם חושבים על זה, זה מתחיל בחרדות סביב שמירת מצוות הדוקה מאוד, ואז הוא אומר "אני הוצאתי זרע לבטלה? אני עברתי על משכב זכר?".

אותו דבר, תיאורים מאוד נפוצים של בנות דתיות שנפגעו בנערות שלהן, "הוא חילל את קודש הקודשים שלי; הוא החריב הרגע את כל מה שכל כך שמרתי עליו", אז גם זה מתחיל מחרדתיות מסוימת על צניעות.

אני לא בא להקטין או להפחית מהקושי. אבל כן תמיד היה נראה לי שהרבה פעמים הפגיעה עצמה היא לא הנקודה, אלא בעיקר הרקע לפני או אחרי.

שאנחנו מפחדים להגיד דברים שיש להם משמעות. רוצים להיות נחמדים כאלה ולא לחוות רגשות חזקים מדי מהצד  השני.

מותר לך להרגיש  הכל, מותר לרצות הכל, מותר לחשוב על הכל ומותר גם לכתוב הכל (אולי לא בפורום, אבל מותר, הכל).

וואו. 

אבל גם אלו שכן. מותר להרגיש הכל. רגש זה אמצעי תקשורת, לא גזירת גורל.

שלך

כלומר, כן, אם יש בזה עניין או צורך או שזה מוביל לריפוי

אבל מניסיון שלי לפחות - אפשר לעבור תהליכים רבים גם בלי לשפוך את הקישקע

לקייטי ביירון בספר "לאהוב את מה שיש" (נדמה לי), יש ראיון הנוגע בנושא הזה. כדאי לראות את הגישה שלה.

הנשמה שלך יותר עצומה מהגוף שלך מהנפש שלך ממה שעברת. היא טהורה נקייה ויפה ומוארת. תן לה יותר מקום.

וכן זה עובד ככה.

העומס הרגשי חוסם את הבכי.

צריך הפוגה של שחרור כדי לבכות.

מכירה לגמרי!

בעיקרון זה חלק מעיבוד

מסבירים לא את הקושי

ואז בוכים

איך אם אחד לא מבין ויכול להגיד מילים

כמו הבינה מלאכותית

ואז אפשר לבכות על הפער

תנסו תגידו עם עבד

קראתי שצריך להיזהר שלא להתמכר לעידוד של הAI.

תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.

אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.

אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.

אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.

גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.

לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.

אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.

חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.

מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.

העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי.  מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.

אני יושב יותר מכולם, שר עם עצמי ומשתדל להבין את (כל...) האחרים שלא מצטרפים אליי.

כשמישהו אחר מצטרף והאיזון מופר וכולנו מפסיקים להתנהג בטבעיות אז כל צעד נהיה כבד פתאום

ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?

כי אין איזה לו"ז מובנה של המפגש.

אני לא יודע להצטרף לשיחות ומוצא את עצמי לבד.

ונעלם משם מהר

אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.

אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.

אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...

כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".

זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.

לקח שנים עד שנתנו לזה שם..

בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי

תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..

זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה

שצריך להוביל את האירוח?

למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.

ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת

חדשה כאן.

מעלעלת בכל מה שכתוב כאן בפורום ומזדהה כמעט עם כולם. גיליתי שאני רגישה מאוד ויש באמת שם לכל מה שחוויתי מהילדות ועד עכשיו.

הרבה מאוד פעמים שלא הצלחתי להבין אפילו את עצמי בכל מיני סיטואציות בחיים, והרגשתי כל כך שונה. ולא הצלחתי להבין למה. ועם כל סיפור שנכתב כאן אני מופתעת מחדש.

כמו כן שנים שאני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי להזמין אנשים לבית, משפחה וחברים.

במהלך כל ביקור מכל סוג שהוא ולא משנה מי אני באמת מוצאת את עצמי מותשת ולא רק בסוף. הרגשה של ערפול מוחי . לחץ, על מה נדבר?

שנים שאני שואלת את עצמי למה אני כזה בו אדם מסנן ? לא רק טלפון שזה משהו שאני חוטפת עליו ריקושטים מאז ומתמיד, רואה שיחה נכנסת ופשוט מסננת . אין לי כוחות להתמודד עם מה שהשיחה עלולה להביא איתה, התשה. אין לי כוח שאנשים מדברים המון, זה גומר לי את הנפש. מכניס אותי ללופ כזה שאני רק מתפללת שיגמר . בגלל זה גם לא ממש יודעת לשמור על קשר ,גם לא עם משפחה קרובה, הם מכירים ומנסים להעיר שאשתנה אבל זה לא עוזר. אני באמת מרגישה שאני מגינה על עצמי ככה. 

קודם כל קבלה עצמית רדיקלית. אני כזו, מותר לי להיות כזו,....

אחר כך תדעי שיש מה לעשות. אפילו הרבה. אבל קודם כל לקבל את המצב הקיים ואת הצרכים שלך. לגבי ערפל מוחי - קוראים לזה הצפה. וזה דבר שצריך ללמוד להכיל ולהכיר לפני שמתמודדים.

תקראי עוד כמה עמודים אחורה. מבטיח לך שתגלי עוד כמה דברים על עצמך.

הגעת למקום מכיל ונוח לשתף ולהרגיש חלק

בלא מעט מבין ומזדהה

בעניין הטלפון, זה היה תמיד? גם בשיח פנים מול פנים יש קושי אם מדברים הרבה? חשבת על שמירת קשר יותר דרך הודעות?

בהצלחה רבה

לגמרי מעדיפה הודעות. הבעיה מתחילה שאנשים רואים בזה כמו זלזול מצידי שאני לא עונה וכותבת הודעה . קשה להסביר את עצמי לאנשים וכל פעם ממציאה תירוץ אחר

אבל באמת באמת שאין לי דבר אישי נגד אף אחד

פשוט לא אוהבת שיחות טלפון ובטח שלא ארוכות .

איך יוצאים מזה בלי לפגוע?

הרבה אנשים התייאשו ממני ואיבדתי הרבה קשרים.

מעטים האנשים שמכילים ומקבלים .

לגמרי מבין אותך ובדרך כלל גם אני מעדיף הודעות משיחה טלפונית (לפחות תלוי מי המתקשר). ובכלל, אנשים, אנחנו ב 2026, תשלחו הודעה, מה אתם מתקשרים? 😜

ודווקא אם מישהו מתקשר וחוזרים בהודעה בעיניי זה ההיפך מזלזול וזה מראה שהיה חשוב לחזור אליו/ה.

אם מדובר באנשים קרובים, חשבת אולי להסביר להם? 

איך אני אסביר את עצמי? שאני אדם רגיש ולהפנות אותם לספר ? פודקאסט ?

מדובר באחים שלי ,אמא שלי

אין להם מודעות לזה והם קצת מיושנים ..

מבחינתם אם לא עניתי ,אני מסננת ולא יודעת או לא רוצה לשמור על קשר  או כזה 

זה הכי טבעי ועוד יותר לבעלי רגישות גבוהים. מובן לגמרי.

ועניינים משפחתיים תמיד מהווים קושי לבעלי רגישות. מוכר מאוד מאוד המצב הזה מול משפחה. אולי ליצור שיחות קצרות ככל האפשר, להתחיל דווקא עם כאלה מהם שיותר נוח לך מולם.

זה תמיד היה ככה? 

זה תמיד היה כך

והמצב הכי חמור זה מול אמא

שבאופן קיצוני הפוכה ממני

תמיד צריכה להתקשר ולדבר מספר פעמים ביום ואם חס וחלילה לא עניתי היא מתחילה להתקשר לבעל, ובעבר לחמות ולאחות וכו

ואם חוזרים אליה מאוחר או יום למחרת אז למה לא ענית לי? למה לא חזרת ? למה ולמה... ממש קשר מעיק ולא בריא.

באופי כללי נמנעת מקשרים של אנשים מעיקים ודביקים - ממש בורחת מזה.

ונראה לי שזה גם מה שגורם לי להימנע או לא להתקשר יותר מדיי לאנשים ,גם אם אני ממש רוצה.  יש לי פחד שידבקו אליי יותר מדיי ויחנקו עם טלפונים וכאלה. מרגישה מוזרה ,מישהו מזדהה ? 

זה הרגשה של חיבוק דב שכזה.

מוכר מאוד מה שתיארת.

ואת לא צריכה להרגיש מוזרה, זאת את, ברוך ה.

ואיך הקשר עם חברות? או להבדיל אם מתקשרים ממקומות אחרים, למשל עבודה? 

אני בוחרת את החברות שלי בקפידה

אם אני מכירה מישהי שקצת יותר מדיי נראית דבק או מתקשרת יותר מדיי,אני מתרחקת ..

יש לי חברות כמוני בגדול. שגם אם לא נדבר כל יום או כל שבוע או אפילו יעבור חודש, עדיין הם בליבי ואוהב אותם והם אותי . מבחינת עבודה אני גם מוצאת את עצמי מסננת ובסוף חוזרת כי אין לי ברירה. אבל הברירת מחדל שלי היא קודם כל- לא לענות. זה מעצבן אותי שקשה לי עם זה כי אף אחד לא מבין למה אני לא עונה 

משפחה לא.

שימי לב שקשה לך דווקא כי *אחרים* לא מבינים למה את לא עונה.

עם עצמך את שלימה בזה?

לגיטימי בעיניי להעדיף הודעות.

מניח שאם יש שיחות הכרחיות את כן עושה אותן, לא?

אולי קצת נמנעים. לא ישיר ודביק אלא ווטסאפ למשל - התכתבויות וקליל יותר. אני מזהה נכון?

שלחו לכם הודעה, תענו בהודעה.

למה להתקשר אם לא ביקשו???

צודקת

כל מי שעובד איתי יודע את זה. אני עונה רק בהודעות ולא מתקשר כי אין לי קשב וכח לזה.

שיש כאלה בעבודה שזיהו שאני מעדיפה להתכתב והם זורמים

רואים שאני לא עונה ושולחים הודעה ואז אני מגיבה ואז מבינים שזאת ההעדפה שלי

הלוואי וכולם היו מבינים 

תמיד יהיו כאלה שלא יבינו

ברוך בורא ההודעות והוואצאפ

עונה ונדמה לי שתמיד עושה מאמץ, עד שלא קראתי כן לא חשבתי

שאני יכולה להרפות (כי גם אחר כך שואלים: למה לא ענית, איפה היית...)

אם אפשר היה להרפות מכל המחוייבויות   - הללו-קה!

יש פגישות. מתכוננים, מתכננים שפגישה יכולה לשרוף את כל היום מבחינה רגשית על כל המשתמע (כן זה אומר לעבוד בשישי ובמוצ"שים, בסדר גמור, מותר).

משתדלים לעשות יותר עבודה לבד, פגישות עם פחות משתתפים. וכו'.

התחלתי לבקש מהשם לחיות את האדם שאני.

כל כך מפריע לעשות חשבון לאנשים, לרצות, להיות נחמדה כל הזמן (בחוץ...)

אם היה איזה אי בודד שאפשר היה לברוח אליו אחת ל....ולנשום לרווחה..

אז האי זה הקב"ה. לא מוכנה לכלות את ימי ב"מה יגידו..." מה פתאום? כולם בשר ודם כמוני, כמוך, כל אחד וההתמודדיות

שלו. אולי נסי כן באופן מלאכותי לקבוע פגישה. כן למכור מוצרים (אפילו אחד למרות שכל כך קשה לך. ויש את שיטת

הטיפול שיכולה מאוד לעזור, עד כמה שהבנתי, במצבים כאלה.  CBT או NLP או משהו כזה. טיפול התנהגותי.

נסי. אנו חיים רק פעם אחת. לא חבל?)

זה הכל בראש

יש ימים ככה ויש ימים ככה

יש ימים שאני מתגברת ומה שחייבת חייבת ויש ימים שאני נמנעת כי זה ה כי נכון לי ההתכנסות באותו הרגע.

אבל משתדלת שזה לא יעצור לי את החיים

מלראות את הצוות בגן אי אפשר לברוח למשל

דווקא כשאני עובדת אני יותר תופסת ביטחון גם הלאה…

תהיה עם ביטחון אל תתני לזה להשתלט עלייך

תשנני לך בראש שאת מושלמת ותהיה נינוחה נשימות גם עוזר בסיטואציה  

ויודעת מה אז חושבים שאת הזויה אז מה ?

לכולנו יש שריטות אף אחד לא מושלם

אותי חושבים סנובית או מתנשאת למשל וזה ממש לא נכון

אבל משתדלת לעשות עבודה עצמית להתגבר ולא להתייחס למה שאנשים אחרים חושבים 🙂

אחרי כל מיני דרכים ונסיונות גיליתי שלפחות לי מה שעזר הרבה זה לדבר עם מישהו שעזר לי להבין יותר טוב את המקום הזה בנפש ונתן לי גם כלים איך להתגבר על זה לאט לאט ולבנות שרירים בנפש של שלווה וביטחון

אבל עם שיפור משמעותי מהעבר.
 

נקודת המפנה הכי חשובה בהשתפרות היא דווקא השורה האחרונה שלך - "להיות ההזויה.. שלא מבינים מה דפוק אצלה"
 

להחליף את האשמה והלקאה העצמית - בחמלה.
 

גם ככה החוויה של החרדה החברתית קשה מאוד. לרדות בעצמך על זה שקשה לך, זה לסבול פעמיים.

זה הגורם שהכי מעכב את הריפוי.

תדברי אל עצמך כמו שהיית מדברת על ילדה / חברה טובה שעוברת דבר דומה. אני בטוחה שלא היית יורדת עליה.

זאת ההצעה הראשונה שלי, בפעם הבאה כשקשה לך, תני לעצמך חיבוק בלב במקום לרדת על עצמך ועל ההתמודדות שלך.

וההצעה השניה זה דווקא לא להימנע ממפגשים חברתיים, יותר נח להימנע, אבל כל הימנעות מגבירה את החרדה.

הצעה שלישית - לשתף, לשתף חברה קרובה שיש לך חרדה חברתית.

בתחילת מפגש אפשר להגיד "אני קצת עם

חרדה" אנשים לרוב ממש אמפתיים לזה.

ודבר נוסף, רוב האנשים לא חושבים על האחר, אלא עסוקים בעצמם או במה האחר חושב עליהם.

את, אני, כולנו, לא מרכז האירוע של אף אחד, ולא מעניינים באמת אף אחד, גם אם נראה לנו שההתנהגות שלנו קצת חריגה, לרוב זה לא מעניין אף אחד.

זו לא מידה רעה....

ואם לא מטפלים קשה להאמין שזה ישתנה בצורה דרמטית. 

הרמה הכי גבוהה שיש מתחילה בלא לצאת מהבית, וחוויתי את זה בעבר לצערי. 

אם את כן פעילה ושם חווה את הקשיים האלה זאת כבר מציאות מבורכת שיכולה לאפשר עבודה עצמית עוד לפני הגעה למטפל\ת. 

יש ספר של עבודה עצמית שאפשר להיעזר בו וקוראים לו "איך הביישן למד". כמובן שהוא לא תחליף למי שצריך טיפול יסודי.

זה היה לי. זה היה ממש נוראה. הרגשתי שיתוק מוחלט.

יותר טוב עכשיו, אבל עדיין יש שרידים. לפעמים אומרת לעצמי: בסדר. אז אני ככה. לא יכולה לעבוד על הכל.

מתפקדת ב"ה והכל, רק הבפנים.....

כלומר, עם ילדים (וגם עם בני זוג, אל דאגה) כמה שאוהבים אותם והכל לפעמים פשוט נגמר ורוצים שיעזבו את הגוף שלנו. זה לא דבר שצריך להתנצל עליו כמו שצריך להכיר אותו.

ומוסיפה, שאם קראת את יודעת שחלק מהעניין של להיות אדם רגיש מאוד, נוגע גם לרגישות תחושיתית ולחוויה שמגע/גירוי שמגיע מבחוץ ולא בשליטתנו יעורר את מערכת העצבים יותר. פתחתי את הספר אדם רגיש מאוד, ורואה שהיא מדברת על זה קצת בעמ' 32-34, את מוזמנת לקרוא שם.

אז אם זה קשור? יש סבירות גבוהה שכן.

בכללי חושבת שלאר''מ יש עבודה משמעותית עם הצבת גבולות, ולאור מה שקראתי בספר בעמודים הנ''ל יש מצב שחלק מהריפוי והתיקון שם עוברים דרך הצבת גבול לצד בחירה מותאמת ליכולת שלך.

שולחת לך את ההמשך באישי @Avigailh1

זה דורש עבודה איך להתמודד עם זה.

קצת פחות מתאים לפרט בפורום פתוח.

בכל אופן, אני חושבת שכל אחד מפתח לעצמו אסטרטגיות משלו.

קורה גם לי

לא ברמה שלך אבל

הרב יובל מיטלמן / להקשיב ללב החיים, שיעור 2 - חברים

הרב מדבר שם על הערך והביטחון העצמי של האדם, אני חושבת שבתור אנשים רגישים מאוד- העניין הזה הרבה פעמים מתבטא אצלנו..

בעיקר בשידוכים (יכולה אפילו להגיד על עצמי שאחרי פגישה לא כ"כ מוצלחת, או תקופה שנפגשת ולא מתקדם מרגישה את החלישות הזאת).

ובאמת באמת צריך גבורה עצומה.. אשריך!

שמעתי ולא הצלחתי לקחת עצה מעשית מהשיעור אלא רק אבחנות טובות.

איך הוא עזר לך?

שבעיקר ההמלצות המעשיות זה להתחזק במי שאנחנו, שזה נעשה ע"י מפגש עם האנשים החיצוניים (כפי שהוא מדבר שם על הסוגי חברים).

הרבה פעמים בפגישות, אם יצאנו מקשר ארוך ונפגשנו אחר כך לאיזה פגישה אחת- קורה שאנחנו קצת 'נשברים'..

כי הרגישות באמת באה לשמור עלינו (לענ"ד), לכן בתחושה של הלופ שאמרת.. להציג את זה שוב מחדש,

זה בוודאי מגיע עם אישיות מאוד מיוחדת ולכן כביטוי לזה הרגישות קצת מנסה להתגבר ולסגור אותנו..

הטיפ אולי הכי גדול משיעור הזה, זאת הגידה של החבר האוהב.

להגיד לעצמך שאתה טוב, לחזק את הביטחון, הערך והאהבה העצמית. ואז בוודאי מי שנמצא מולנו רואה את זה- ואולי זה קצת יותר מקל על התהליך.

מקווה שזה עוזר..

אפשר לפתח את הרעיון מהשיעור יותר במסרים. (:

אני חושב אחורה ומבין כמה שהמנגנון הזה ניהל אותי ואולי מותר להגיד גם דפק אותי. היום יש לי הרבה יותר כלים להבין מה עבר עליי אז.

אולי יכול לתת משהו:

(מנחש את המגדר, אולי אני טועה).

אז את מגלה שאפשר לבקש מההצפה ללכת.

היי הצפה, אני עכשיו בפגישה חשובה עם המנהלת של הסטארטאפ החדש שאני רוצה שיצליח. אני יודע שאת נמצאת שם. אני מבטיח להתייחס אלייך אחרי שהפגישה תיגמר.

ואז בערב לצאת להליכה של שעה פה לאיזה מקום על כביש 40 שיש בו הרבה מכוניות רועשות ושם לתת להצפה לעלות למעלה.

או בליל שבת לפנות לזה זמן מוגדר. עכשיו אני יכול להיות בהצפה.

היי מותק, לא זמן טוב, תעצרי עם המים עוד שעתיים אני אתן לך אישור להציף פה את כל הבית עד אז תחכי שם בסבלנות בפינה, נהיה בקשר כשאתפנה אלייך.

הדימוי של הצפה לא ניתן סתם. לא שולטים במתי היא באה ובעוצמה שלה...

אפשר לפעמים למנוע אותה בטיפול מוקדם נכון בגורמים להצפה.

אפשר להתעלם ממנה ולהגיד וואלה אין לי זמן לטפל בזה עכשיו ומה שינזק ינזק. אבל אי אפשר לדחות את קיומה כשהיא כבר קיימת בלי שיהיו לזה השלכות ונזקים.

טיפלתי בזה יותר מאוחר.

אבל אני בעל הבית. עכשיו נסגור את השיבר הראשי.

הצפה? ברוכה הבאה ורצויה. לא עכשיו.

יש לך שעה בערב.