פורום אנשים רגישים מאוד

ולא כל מה שמבינים בין השורות קורה באמת,

זו תכונה של רגישות יתר, לחשוב שיש בין השורות...אז לא תמיד מחמאות=השוואות, אני בטוח שאת יודעת את זה.

וגם אם לא תצליחי להרגיש את זה, ותרגישי קנאה, איפה שהוא תזכרי שזה רק אצלך, והבעל שלך מושלם

מעניין שאתה אומר שלחשוב שיש בין השורות זה של רגישים, זה מסביר לי הרבה דברים

ניואנסים, שלא באמת התכוון להם המשורר, או הבן זוג/חבר/פלוני אלמוני

והרבה התייחסות ותשומת לב, מחמאות והתרגשות - אם וכאשר ההיכרות תהיה מוצלחת ותביא להחלטה לאירוסין וחתונה.

כמו, להבדיל, כשנולד תינוק חדש במשפחה ויש ילדים קודמים. יש התלהבות רבה ועניין רב ותשומת לב מיוחדת סביב התינוק החדש (ובאופן טבעי והילדים האחרים, הגדולים יותר, מרגישים הרבה פעמים קנאה ורגשות שליליים כשנכנס תינוק חדש למשפחה).

התלהבות של התחלות היא כמו זיקוק דינור – היא רועשת, נוצצת וגונבת את ההצגה - אבל זה לזמן קצר. לעומת זאת, הזוגיות שלך עם בעלך היא כמו מדורה יציבה, עמוקה וחמימה שכולם נהנים להתחמם לידה ביומיום.

לוקחת לי.

לשנות אוירה ומקום

עם תינוק קטן וילדים גדולים

אבל אם זה כבר מוצע, אז אפשר אולי למקום נחמד בארץ גם, יש מושב הנקרא שבי...(שכחתי

את השם), ליד נהריה, צימר נקי ונחמד עם לגונה... אבל עכשיו קצת אולי קר.

אם חו"ל - קפריסין קרובה ויש בה ה מ ו ן חופים, המ ו ן דירות ומלונות וצימרים, אגב גם

חופים מפורצים עם ים שקט.

אולי תתיעצי עם אדון AI? הוא נורא חכם ומציע המון דברים וגם מפרט וגם שואל אם את

צריכה עוד משהו....נפלא ממש.

מה עם סתם לנסוע יום אחד לעיר בארץ שאינך מכירה לשבת בבית קפה או מסעדה ואם

זו טבריה, לטייל ליד הכנרת ואף לשוט בספינה עד לקיבוץ עין גב (אם יש עוד דבר כזה עכשיו)?

עשיתי זאת פעם. הייתי היהודי היחיד על הספינה. כולם רקדו דבקה סוערת ואני השקפתי מהצד

וכבר אז קיוותי שלאף אחד לא יעלה הרעיון לזרוק אותי פתאום לאגם...

עכשיו לא הייתי עושה דבר כזה.

גן חיות?

דולפינריום?

טיילת בתל-אביב (אם לא מפריע לך)?

AI יעזור לך. וכמובן תפילה ובקשה להשם. לשניהם אפשר לנדנד

מבלי שיתעייפו ויסננו משהו לא נעים. אין אצלם מושג הנקרא "לנדנד".

כמובן שאני לא משווה, אז אין צורך בהטפת מוסר....

טובה וחכמה

אגב, קפריסין מאוד זולה עכשיו. ולא רק. הסתכלנו בוילנא למשל

(ציון הגר"א ואברהם בן אברהם גר הצדק הי"ד) - ממש זול המגורים.

חו"ל יותר זול מבארץ הרבה פעמים.

5000 שקל לשבוע ב"שבי ציון" (תודה פ.א.) לעומת כ1100 ש"ח פלוס מינוס בקפריסין.

טיסה לשם עם WIZZ (חברת שכר לא ישראלית) היתה בסביבות 59 דולאר. וגם החברות

האחרות - לא בשמים.

נכון שבארץ פחות מפחיד ובתוך עמי אני יושבת, אבל המחיר!

ומלבד זו, מי שזקוק לממש התנתקות ולעלות על מטוס (המ..המ...) -

זו חופשה טובה. גם מזג האוויר באוקטובר (אליבא AI) חמים ונוח

ואפשר לבחור חוף יפה ורוגע מבין שלל החופים שם, אחרי הכל

זה אי.

גם בכרתים יש חופים יפים מאוד, אבל ייתכן שהטיסה לשם

יקרה יותר, ואולי גם קר יותר.

מי שרוצה לנסוע עכשיו לאי קורפו, זהו אי צפוני וקר למדי

שם בעונה זו. וגם תלול. (סיפרו לי). הא, וגם די יקר

כי זה מקום מתוייר ואולי מושך למי שקרא את "משפחתי

וחיות אחרות" של הזיאולוג ג'ראלד דארל ששהה שם

עם משפחתו , ליד מפרץ מקסים. זכה אפילו לראות

דולפינים מקפצים (בלילה, במפרץ).

גם יוון אבל גם עוד מלא מקומות באירופה..

ואגב 59$ לקפריסין צד אחד בלי מזוודה זה לא כזה זול.. אפילו בסוכות ראיתי ב40$

להישאב לדפוסים והרגלים שמגבילים אותנו ולא בהכרח נכונים לנו, אלא הם קיימים רק בגלל הצורך בשליטה

ובסוף מרגישים שחיקה מסוימת והרצון האמיתי כביכול לחוות חיים קצת פחות צפויים (בקטע טוב) ויותר זורמים עולה

אני מאמינה שיציאה יזומה משגרה נותנת לזה מענה

אצלם יותר חזק מאחרים, בגלל מה שכתבתי, ויש אנשים שפחות מתרגשים מבלתמים/ שינויי שגרה כאלה ואחרים

יוגה, חדר כושר, לרכב על אופניים בערב אם אתה בכושר. משהו שיעשה לגוף שלך טוב.

(כן דוסים וקבוצות מעורבות וזה, יודע, דילמה)

זה בטח לא עוזר

אולי זו גם הקריאה ,של הנשמה. לעלות ,קומה. ולמצוא מטרה, בתוך כל היקום האישי, שלך.

אין ריגוש כמו קרבת האלוקים ואין מה להשוות.לכל הסוגים של החומרים והאקסטרנים.

כמובן

זה לא סותר חופשה ,הרגעה נשימה עמוקה וכ"ו

זה משלים ונותן לך את

טעם- החיים.

מניסיון.

בהצלחה אח יקר

הגיוני שהשגרה משעממת עם הזמן.

נראה לי שרובנו חווים את זה, במיוחד אם העבודה לא מרגשת אותך.

ריגוש לא חייב להיות איבוד שליטה או אפשרות לכישלון או משהו אסור.

טיפול זה רעיון טוב.

צריך לעשות עבודה תוך כדי... הזמן יהיה פקטור רק אם תהיה בו התקדמות שנכונה לך..

הייתי מאורסת לגבר שאהבתי מאוד ולא משנה למה, אבל ביטלנו את החתונה ונפרדנו ונכנסתי מזה לדכאון ממש והאמת שלא הלכתי לשום טיפול.. נתתי לכאב לעבור דרכי ולפלח את הנשמה. הרגשתי אותו גם בעצמות. פיזית כל הגוף שלי כאב.. אבל לא ניסיתי להדחיק אותו או לברוח ממנו ומתוך הצער התפללתי וביקשתי מהשם - אתה יודע מה הכי טוב לי. אני לא נותנת לך רעיונות אבל תוציא אותי מזה. איך שלא יהיה תוציא אותי מזה. רק אתה יכול. ממילא אתה הרופא הכי מומחה לנפש. איך כתוב בשירת האזינו? אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיִּדִּי מַצִּיל".

אתה גזרת שכך יהיה, אתה היחיד שתרפא. השלכתי על השם והאמנתי לו שגם אם אני לא מבינה זה כנראה לטובתי, איכשהו.. ועשיתי השתדלות. מילאתי את היום בדברים, הכרתי אנשים חדשים, דיברתי על זה עם חברות קרובות שידעתי שיבינו ואיווררתי רגשות, התרחקתי מהסביבה הקודמת שהייתה משותפת ובניתי חיים חדשים והיום אני נשואה באושר לגבר מדהים

חלק מהכאב זה אידאליזציה. חלק זה געגוע אמיתי לאדם שאהבתי. חלק זה תחושת פספוס על מה יכול היה להיות או געגוע למה שהרגשתי איתו. אבל אפשר להירפא מזה

מקווה שזה נותן לך תקווה

מה את מרגישה? איפה בגוף?

אצלי זה לא דאון. זה פשוט יעילות מופלאה בעבודה במקום להכין לחג מה שצריך. כמובן שזה אמצעי בריחה.

אם כואב הראש הוא דוחק את הכל החוצה (אצלי) ואז לא צריך לעשות שום דבר אחר.

(ערב חג, אני עובד עכשיו על משהו לא חשוב כי אני לא רוצה באמת להתעסק עם זה שיש חג מתקרב).

ניסית לקחת את הכאב לשיחה?

ולא יוצאים מהחדר.

יוצאים לעבודה.

איזו עבודה?

בתחום שלי כשכירה לא עובדים בחול המועד- הוראה וגם מי ישמור לי על הילדים...

כעצמאית הכנסתי משהו קטן בחמישי מעבר לזה חופש והילדים עליי😉

לנשום עמוק ולחיות כל רגע או יום בפני עצמו מבלי לחשוב הלאה..

חושבת שזה עשוי לעזור.

גם גלידה טעימה עם קצפת....לי זה עוזר... לא בבית. בגלידריה.

אפילו אם יושבים לבד. להרפות. לנוח. הכל בסדר.

לעשות דברים מבלי לחשוב מה אני עוד צריכה לעשות. להתרכז

רק במה שאני צריכה/עושה עכשיו והשם עוזר הלאה.

לחשוב שזה זמני וזה י עבור, כמו מדי שנה.

להקל על עצמך; לקנות סלט/ים עוגות קנויים

אפילו שכללית את לא אוהבת. להרשות לעצמך

לחפף קצת... להקשיב למשהו מעניין או משמח

לצאת לטיול קצר, להתנתק קצת מההרגשה הבהולה

שחייבים לעשות כך וכך...עכשיו!

אני לא מתארחת איפה שלא בא לי להיות, בטח לא עם לינה

מכינה מה שבא לי

עושה מה שבא לי

נפגשת רק עם מי שאני רוצה

אולי אם היו לי אילוצי אירוח כאלה ואחרים היה לי קשה.. אבל ב"ה אני במקום נח מהבחינה הזו

מה גורם לך לדאון בעצם? מה הטריגר?

אחרי שנכנס החג זה עבר ברובו

היה לי גם לפני ר"ה, גם לפני יוה"כ ושניהם עברו מהר, והיה לי ועדיין יש מערב סוכות...

על אבא שלך

קודם כל חיבוק♥️

דבר שני זה לגמרי קשור לדעתי

הייתי הולכת על עיבוד לחוויה של האבדן והנטישה. זה ממש הגיוני שזה צף עכשיו לפני החגים

ואפשר גם לכתוב לו בכנות את התחושות הקשות שזה מעלה בך וכמה שהוא חסר לך

זה לא עובר, זה משהו שגדול יותר ממני

ואני אסביר

אני למשל (לא כל חג אבל יכול לקרות בהחלט שנכנסת לדאון )

לפני שמחה תורה הבנתי שאני לא מצליחה לבשל לדוגמא (לא הלך לי והרגשתי שזה מאוד קשה לי להכינס למטבח)

החלטתי לקנות מה שאפשר (בישלתי ממש מעט רק לילדים שהם קצת בררנים)

בפועל הבנתי את עצמי ומצאתי פיתרון בזכות ההבנה והקבלה (שב"ה התאפשר לי להקל על עצמי ברור שלא תמיד אפשר)

לפני שנכנס החג הייתי קצת בלי מצב רוח (כמובן שזה דברים שאף אחד לא רואה אני מתפקדת כרגיל לילדים וכו)

בחרתי לשבת בספה ולקחתי ספר תהילים קראתי קצת ונתתי מקום לתחושת דכדוך אח"כ היה לי יותר קל ואפילו עלה המצב רוח.

גם עצם ההכלה שלך למצב שלך יכולה להקל

ממילא הקושי שלנו שמתבטא בתחושת דיכדוך

עוד להוסיף על עצמינו מצפון שאנחנו ככה…

בשמים.

ועוד משהו. זה הרגיע אותי וגם היה נחמד לראות דברים יפים.

על ראש השנה ויום כיפור. זה היה ממש משמים, כי שיעור מוסר "הורג" אותי

בזמנים כאלה; הזכרתי את הרב שניאור אשכנזי, אבל גם רבנים ליטאים

(הרב אשכנזי חב"דניק).

גם אחרי

מיסוך

הסחות דעת

קריאה

כתיבה

אוכל

הליכות

לטבוע בים התודעה ולהתמסר למה שמגיע

התבודדות

שתיה

ועוד כמה דרכים

מה זה אומר חברי אמת בשבילך?

מרגיש בודד למרות הכל - אנשים רגישים מאוד

זה עוד מקרה פרטי של המנגנון "דחוי".

נבנים ממאגר של חברים

שנבנים ממאגר של ידידים

שנבנים ממאגר של מכרים

אולי יעזור לך להרחיב מאגרים/מעגלים

מה נחשב מבחינתך חברי אמת? איך היית רוצה שזה יבוא לידי ביטוי?

אני שמתי לב על עצמי שברגע שאני נמצאת במקומות שתואמים את הסגנון שלי והאורח חיים, אז יותר קל לי להתחבר ובהתאם גם ליצור קשרים יותר עמוקים.

אין שום ייאוש בעולם כלל.

לא לוותר, ישנם בעולם אנשים שהם טובי לב וודאי חברים טובים ואמיתיים

שאין כזה דבר חברי אמת

חברים זה אנשים עם אינטרסים/ עשייה/ תחומי עניין משותפים

אין מה לצפות לזה

צריך לפעול בשביל זה

ליצור עשיה ותקשורת עם אנשים שמוצאים חן בעיניך

ואולי גם אתה תמצא חן בעיניהם

ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב! וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציוה לקנותו, והוא כחברות הרב לתלמיד והתלמיד לרב.

מסביר שם שיש שלושה סוגים של חברים.

וחבר מעלה=חבר אמת.

וודאי שיש דבר כזה.

'וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד'

נשמע כמו אינטרסים/ עשייה משותפת

שיש שני שותפים.

כמו זוגיות.. אתה לא נמצא לבד.

לכן וודאי שיש עשיה משותפת.

לא הייתי קוראת לזה אינטרסים, כי אז למה שבן אדם ירצה שיהיו לא חברים/קשר זוגי ואפילו קשר עם ה'?

זה טבעי, הגיוני והכרחי

וזה לא דבר שלילי, זה אנושי.

גם לגרום לצד השני להרגיש טוב ואהוב זה אינטרס אישי.

לפשט איך נוצרת חברות

איך היא מחזיקה

מה מניע אותה

ואינטרסים זה לא דבר רע בכלל

מבחינתי עצם הציפייה ממישהו להיות חבר אמת/ לעשות משהו בחברות, כבר פוגעת בחברות.

ומסכימה עם התגובה שחברות היא אינטרס.

לא בקטע רע, בקטע אנושי.

לא סתם נאמר "קנה לך חבר"

צריך לקנות, לדאוג שישתלם לו להיות חבר שלך.

לא בקניית מתנות, אנשים נמשכים לאנרגיה טובה ולא לאנרגיה ששואבת, נמשכים לחברות שלא מצפה מהם לכלום, מחברות שכיף בה וגם מראה פגיעות מסוימת.

בעיניי יש לי חברת אמת אבל אני לא מצפה ממנה לכלום, אפילו לא לסמס לי ביום הולדת.

עושה מה שאני יכולה מהצד שלי, נעים לי איתה, ואין לי ציפיות ממנה בכלל.

ציפייה זה לא משהו שהורס חברות

כי כן יש ציפייה לסטנדרטים מסוימים בחברות פעילה

אם הציפייה מתממשת והדדית

זו חברות טובה ופעילה

אם משהו משתבש ולא מסתדר

אז לא

אפשר להמשיך הלאה

(יש לי הרבה חברות/ ים

חלקם לאורך תקופות ארוכות יותר/ פחות

וזה קשור ישירות לעשיה/ תחומי עניין/ אינטרסים

וציפיות שמתממשות או לא)

לא ציפייה.

בציפייה זה דרישה לקבל משהו.

אני מצפה לכבוד, אכפתיות, יחס, וחשוב לי שיהיה לי נעים ולא לוחץ.

אבל אלה גבולות בעיניי ולא ציפייה.

אם לא מתאים לי אני זאת שזזה.

גם ציפייה היא יותר ספציפית,

אני מצפה שחברה תשמור מקום/תתקשר/תתעניין/תשלח מתנה/תשלח ארוחה.

אני לא במקום הזה בחברות ובכלל.

זה מתכון לאכזבות, אם חסר לי משהו אני יוזמת.

מספיק לי לדעת שהצד השני חשוב לי ואני לו, איך זה יתבטא בפועל זאת כבר ציפייה.

פעם למשל נפגעתי אם חברה או אח לא היו מתקשרים ביום הולדת או כותבים הודעה.

היום אני מתקשרת אליהם ביום הולדת שלי לברך אותם.

אין ציפיות, אני יודעת שאוהבים אותי, לא במרדף אחרי אישורים.

שזה קצת יותר מגבולות

לא שצריך ציפייה ספציפית

אבל חברות היא יותר מ

כבוד, אכפתיות, יחס

(שזה בסיס של אנושיות שבלעדיו אני מתרחקת מאנשים)

היא למשל

יכולת הכלה/ תמיכה

שיח ותקשורת מותאמים

קיום חוויות משותפות

זה לא קשור למה אנשים סביבך חושבים עליך. זה תכונה שלך שאתה במוד "דחוי".

כן יש מה לעשות עם זה. אבל צריך קודם כל להבין שזה מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה.

באמת אני מרגיש שזה תלוי בי, ואז נוצר מין מעגל - מנסה להתרחק מהחברה כדי להתכנס בעצמי ולפתח אישיות מחוסנת, ואז מרגיש שאני לא מספיק מעורה, וחוזר חלילה.

אשמח לעצות

קצת ארוך. אבל אתה תשרוד. (אין כתוביות)

הרבה מבני נפש למדתי אצלו.

סתם התחלתי מהאמצע.

הכרה אוהבת: כלומר איפה מבנה הנפש הזה שומר אותי. וממה?

זה לא רק רע

להיות לבד זה לא להיות בודד

ובגלל שכתבת על האישה אז זה לא נפתר בחתונה יש גם כאלה שאמרו שזה יכול להתעצם

מי שמפחד מבדידות שלא יתחתן

הרבה דברים יסתדרו. עד אז תשתדל למצוא את הטוב במה שאתה עושה. ואולי למצוא אפיקים נוספים. כמו התנדבות וכד'. גם כניסה למסלול לימודי יכולה לשפר את ההרגשה.

למקום שהיה לי מאוד משמעותי כנערה והותיר בי חותם עמוק

הרבה זמן רציתי לעשות את זה ולא ידעתי איך בדיוק לנהל את מה שזה יציף בי

ואני חייבת לומר - זה לא עשה הרבה

בהסתכלות שלי היום "על הנייר" מה שנקרא אני הבנאדם הכי גנרי בעולם - אמא ל2 ילדים, עובדת בעבודה רנדומלית לגמרי של אמהות, עושה קניות, רוחצת כלים (לפעמים מכניסה למדיח לפעמים המטבח נשאר מטונף😅), מכינה פסטה ושניצל לילדים..

עד לא מזמן היו עולות בי לפעמים מחשבות של - מה יצא מהילדה המחוננת הזאת? איך אראה לעולם את הכוכב הנוצץ שבי?

תכלס בדיעבד זה מחשבות הבל ושטות

בינינו,כולנו חיים את אותם חיים

בסוף מה "יוצא ממך", העתיד שלך, זה איזה יהודי היית, כמה טוב עשית (וזה בעיקר דברים שאף אחד לא רואה או ימחא לך עליהם כפיים), איך נגעת באנשים אחרים, אם זכית להיות הורה - אז כמה מדמותך השארת פה שמשקפת את הטוב הזה.. זה מה שקורה פה בגדול

בתי הקברות מלאים באנשים שאף אחד כבר לא זוכר. תחיה את החיים שאתה רוצה לחיות בלי לפחד מהצל של עצמך. זה קצר. יש מלא הסחות דעת. יש מלא "שטחים אפורים". זה הזמן לעשות את זה

יש לזה חסרונות. אם טוב לך שם זה סבבה.

בעיניי לפחות.

בסוף אנחנו לא הדבר הכי חשוב בעולם. צריך להיות לנו טוב בגוף ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות. אפשר גם לבצע מהפכות עולמיות. לא תמיד זה שווה את זה.

כי בסוף זה מה שרואים מבחוץ..

אבל מה שעושה את החיים למוצלחים יותר או פחות (בעיניי) זה מה שכתבתי בהמשך

ומדובר בדברים שהם פחות מדידים אמפירית מהחלומות שהיו לנו בתור בני עשרה למשל

מבחוץ את גנרית וזה בסדר.

אם טוב לך בפנים ואם החלומות שלך מתגשמים מדי פעם, זה מה שצריך להיות.

והבחוץ היום בהחלט מדבר..

אתה חי את העולם הזה הרי, פספסת את זה שהרשתות החברתיות שינו את העולם?

אבל לא אלה. יש אחרות.😃

אלא בדברים הקטנים שהם גדולים; הבלגה על מילה קשה שאיימה לצאת,

הויתור....

ומצד שני, יש את הרצון לעשות משהו, משהו יצירתי , משהו...יפה!

אם נתן לנו כשרונות, ואנו מרגישים שהם קצת מייבבים ורוצים להתבטא -

אז חשוב לתת להם מקום, למרות שהשם לא ידון אותנו על כך שלא סיימנו

את הציור/הסיפור/השיר (או על כך שלא התחלנו אותו אפילו...)

כי אם השם העניק אותם לנו (אני מדברת יותר על יצירה), אז

צריך להתייחס אליהם בכבוד.

אלא אם כן הם רגועים, שבעים, מרוצים , מסופקים.

גשר צר.

ושל כולם.

אני מודה שמאוד צרם לי לשמוע על חלומות "מחשבות הבל ושטות".

בפועל אני מסכים שהחיים מלאים במשימות קטנות ושגרתיות, אני מסכים גם שהחלומות שלנו לא צריכים חללית וגלימה של גיבור על כדי להתממש.

אבל אם אין את האמונה מיוחד -אפילו שאני כוכב נוצץ ומיוחד- בעיניי קשה לחיות בלי זה. אם אין לי ייחוד מה אני תורם לעולם שאחרים לא תרמו?

בכל אופן, דיברתי על חוסר היכולת שלי, להרגשתי, להביא איכויות שיש בי לסביבה, ועל הקושי והבלבול שהתווספו אצלי עם השנים

אנסה שוב:

ברור שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ מיוחד וכוכב זוהר.. ברור הרי אנחנו חלק אלוק ממעל

ולכל אחד יש שליחות וייחודיות ותכונות שיאפשרו לו להוציא לפועל את הייחודיות שלו

אני התייחסתי במה שכתבתי רק להיבט החיצוני של הדבר.כי הרבה פעמים אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ש"מצליחים" יותר כלפי חוץ וזה יכול להחליש.

אז באתי להגיד בעצם שכלפי חוץ כל אחד יכול להסתכל על מישו שהוא "יותר" ונתתי את עצמי כדוגמה לזה שאני אישה "רגילה" שעושה דברים "רגילים". אבל זה רק כלפי חוץ. גם בי יש את הייחודיות שלי שבאה לידי ביטוי,כמו כולם וכמו שכתבת לא צריך בשביל זה גלימה ואפוד זוהר ואבק כוכבים.

לגבי דברי הבל - הכוונה היא שוב, לגבי מה יוצא החוצה כשהעולם היום כולו חיצוני ומורכב מעטיפות חיצוניות

כל אחד יכול וצריך להביא לידי ביטוי את עצמו ואת הייחודיות שלו. אני רואה בזה חלק מהשליחות שלנו בעולם. הקושי האמיתי הוא - להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו

אנחנו מונעים מפחדים ומאמונות מגבילות והרבה פעמים לא מצליחים להכיר בערך האמיתי שלנו. והרבה פעמים אנחנו מצפים לקבל על זה הערכה מהסביבה וזה לא תמיד מגיע ואנחנו מרגישים שאנחנו מפספסים או שאנחנו חיים "ליד". צריך להקשיב לזה .

אני חושבת שהתסכול הזה שלך קורא רק להתבוננות ולדיוק. מה אתה חושב שטוב בך? מה היית רוצה להוציא ממך החוצה? למה זה לא מצליח לדעתך/ מה מונע ממך להיות שם? מה היית רוצה לדייק בדרך?

אתה לא צריך לענות על זה כמובן זה רק חומר למחשבה

ואולי אולי בגלל שאני בעצמי עברתי עם זה דרך כתבתי את התגובה ממקום קצת "שבע" ופחות אמפתי אז התנצלותי הכנה

מה זה מתבגר

נניח 15

+10

25

זה תחילת החיים

לוקח זמן לבנות אישיות וחלומות

ואז לנסות להגשים אותם

(אני זוכרת את עצמי בגיל 30 אבודה לגמרי

היום בגיל 40 פלוס אני מסוגלת לחלום ולהגשים הרבה דברים שבעבר לא היה לי מושג איך להגיע אליהם)

הרי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. אתה מ א ד צעיר. בטוחה שאתה נראה מאה אחוז

בסדר! המציאות הפנימית החרדה, החוששת, המאוכזבת - צובעת הכל שחור ומשקיעה ביד

גסה את הצבעים האחרים למטה, אסורים, נמוכים.....קולם כמעט לא נשמע, צבעם

מרגיש דהוי, עלוב, אפור....אבל זו רק השפה של הרגשות השליליים; הם לא מכירים

שפה אחרת.

בינתיים אנחנו בהווה, ואין לנו שום מושג איך יהיה העתיד. בעצם, הוא יראה איך שנבחר

שיראה;

בילדות ובימי הנעורים יש המון תקווה. הכל נראה אפשרי ומבטיח וזוהר, למעלה למעלה...

אולי דווקא עכשיו, כשאנו מתפקחים, מתבגרים, אנו מחוברים יותר למציאות; מה אנו

רוצים ומה הכוחות שלנו ולאן טוב לנווט אותם.

לא כדאי שיתקיים בך "עושר השמור לבעליו לרעתו" וכל העושר הפנימי יתנוון

וייעטף קורי עכביש רק כי אתה...פוחד.

אם זה עוזר לך, אז הרבה אנשים, כך אני סבורה, מתמודדים עם הרגשות ותסכולים

דומים.

תעז לחיות! לא יקרה שום דבר, מקסימום תהיה לך הפתעה טובה...

כתבתן דברים נפלאים.

אני חושב שלמעשה הבעיה היא חברתית. כלומר איך להביא לידי ביטוי את עצמי בחברה.

רוצה להענות בכל כוחי לקריאה להעז לחיות, אבל משהו חוסם אותי ליד אנשים.

אם זה יעודד אז סבלתי מזה בעבר ומאז אני לא סותמת את הפה🤭

אצלי זה הופיע בגלל מקרה מצער שעברתי וב"ה מאחוריי והצלחתי להתאושש, אבל אני ממש זוכרת את עצמי נמנעת מלחיות בגלל זה, מסתגרת, לא מצליחה לדבר ממש..

ואולי זה בגלל מה שיחשבו עליך כשתפתח את הפה ותעז לדבר..

כך או כך זה פתיר לדעתי וחבל להימנע כי הימנעות גוררת עוד הימנעות וזה לופ שלא נגמר

כנראה שזה חלק מהעניין

אפשר ממש לבודד מה הפחד שחוסם אותך. אני יודע לעשות את זה ויש עוד מלא אנשים אחרים שיודעים לעשות את זה אפילו יותר טוב ממני. זה לא יקח דקה אבל זה יכול לקרות.

איך?

הקלאסי זה לחפש כאב ולראות מתי עוד פגשנו אותו, ויש עוד כמה שאני שומר לעצמי כרגע

השיטה של ברסלב שנקראת "התבודדות" גם עובדת מאוד יפה במקומות האלה.

בגדול לכל כאב פיזי יש הסבר רגשי. צריך לחפש אותו.

מה שכתבת דווקא מאוד ברור ואנושי. לפעמים מפגש עם מקום מהעבר לא מחזיר אותנו אליו, אלא גורם לנו לראות בחדות איפה אנחנו נמצאים היום. אולי התחושה הזאת לא אומרת שמשהו לא בסדר בך, אלא שאתה בתקופה שבה אתה מנסה להבין מחדש לאן אתה רוצה ללכת.

אבל אם כבר יוצא, אז אם אני יותר נותן חשוב לי שיעריכו את זה ולא ישתמשו בי כטישו מובן מאליו.

ואם אני יותר מקבל, חשוב לי שזה שנותן יתן את זה בלב שלם, ולא יהיו לא ציפיות סמויות שאחזיר לו משהו שאין ביכולתי להחזיר, ושהכול יהיה על השולחן.

אחר כך הנטיות משתלטות עליו

כל אחד עם הנטיה שלו

הרוב מעדיפים לתת מלקבל

אני 50-50

כי נדמה שזה הפוך. כולם רוצים לקחת.

באיזו עמדה נמצאים

יש אנשים ש'שווה' לקחת מהם ויש ששווה לתת להם

זה נכון שבסוף אנשים לרוב (או אולי תמיד) רוצים להרוויח משהו

יש כאלה שבאמת מתאים להם להעניק מכל מיני סיבות. אבל זה נכון שרוב האנשים לא כאלה.

אחת הדרכים הכי קלות לקחת משהו

זה לתת משהו קודם

ואז אפשר לקחת בקלות

ככה שקודם כל צריך להבין אם הנתינה היא באמת נתינה או שמא לקיחה

וכנ"ל הפוך

אגב, לא רק בני אדם עושים את זה. גם המציאות עושה את זה.

זה מעגל טבעי

דינמיקה כזו

שמי שיודע יכול להשתמש בה

במקרה הטוב בטוב

במקרה הרע בניצול

לתת זה מספק (אם אתה לא מרגיש שזה מוחק אותך)

וגם צריכים 'רשות' כדי להירגע לפעמים. לנוח.

זה סטטוס חדש שלא היה בשאלה.

מתחבר יותר למהלכים פוליטיים ולניצול יותר מנתינה או קבלה בקשר אישי.

אם תסתכל על רוב התגובות כאן תראה שהרוב מעדיפים לתת.

הכל בקשר לסיפור בראש שלנו.

זה שהשתמשת במילה לקחת אומרת הרבה, התייחסת למי שמקבל באופן של לוקח שהוא אקטיבי.

אני בסיפור אחר בטח אם ברקע יש קשר.

מכיר את הברכה שהרבה אומרים שתהיה תמיד מהנותנים?

הכל מפחד שהם מספרים לעצמם כאילו יש איזה עסק שנחתם שתהיה או מזה או מזה ואם אתה נותן אז תזכה לא לקבל (לא להתחנן ולקבץ נדבות)

כמו שכתבתי הרוב מעדיפים לתת גם אם הסיבות שונות מאחד לשני.

כי יש אנשים שמקבלים (מנותן בשמחה) ויש אנשים שממש לוקחים. וזה סיפור אחר לגמרי.

הוא תמיד נורה אדומה

כי קשר תקין צריך להיות מאוזן

מבחינתי

לתת יותר

לא רלוונטי

אני לא פריירית

ולקבל יותר

גם לא רלוונטי

מי שנותן יותר

הוא או סמרטוט

או ירצה בעתיד תמורה

לא אוהבת להיות חייבת למישהו

די הרבה מקום לצד השני ולאיך שאת תופסת אותו ולאיך לדעתך הוא תופס אותך וזה נשמע כמעט חרדתי הצורך שלך בשוויון ואיזון.

אני משתדל להיות מול עצמי בקטע הזה, אם אני נותן אני מוחק ממני את המתנה ושיעשו איתה מה שיבוא להם, היא שייכת להם. לא רואה ניצול ולא ציפיה ולא פראייר במי שנותן או סמרטוט במי שמקבל.

לא בחתונה שאני לא בודק מי נתן כמה ולא סופר כמה אני נותן ביחס לאחרים ולא בשום קשר.

השיקול היחיד עם הצד השני זה אם אני יודע שהוא בעייתי אז זה כבר שיקול שונה אבל מצידי, לא קיים.

בטח לא בקשר זוגי, בטח לא מול משפחה או ילדים.

אין איזון בחיים ככה הם בנויים ולשם הם מובילים, את לא חייבת לאף אחד שנתן לך מתנה והוא לא אמור לחכות לתמורה זה דפוסי קשר בעייתיים.

נתינה וקבלה זה לא בחפצים וגשמיות זה בזמן, יחס ועוד המון דברים, לא צריך לחשב יחס, שזה מהות הנתינה והקבלה.

זה לא מתנה חד פעמית לחתונה

זו אינטראקציה לאורך זמן

עם משמעות ותועלת חברתית רגשית

אם אין לו תועלת

הוא לא רק מיותר

הוא כנראה גם מזיק

זה כמו פינג פונג

אם אני זורקת והכדור נופל כל הזמן/ אם זורקים עלי כדורים בקצב לא מתאים

זה לא כיף

זה כבר לא משחק

זה מטרד

מדידת קשר כטוב/ בעייתי

זה עניין של סטנדרטים

יש לי מספיק קשרים טובים ותורמים

אין לי עניין בקשרים שלא כאלה

עם ילדים זה אחרת

אני המבוגר האחראי

ללמד ולכוון אותם לשחק נכון

ואז שהם גדלים

להיות גאה במי שהם גדלו להיות

המתנה היא אולי חד פעמית אבל היא רק נקודה קטנה שמשקפת קשר ארוך ומשמעותי עם העליות והירידות שלו וכמובן עם התועלת שלו לגבייך.

שוב העלית את התועלת, פינג פונג והדו כיווניות הזו ששואבת אותך פנימה לאיזה שיח מאוים שתמיד בוחן את נקודת האיזון והפחד מלצאת פראייר (שזה מאוד ישראלי).

כולנו שם וזה לא תמיד רע רק תראי שלפעמים תועלת היא סתם חיוך או הרגשת הקלה או קשר חברי פשוט.

נתינה וקבלה זה לא פינג פונג גשמי או רגשי שמחובר למחשבון.

מחשבון שבודק כל הזמן את תועלת הקשר

את האיזון

את ההדדיות

האם יש תועלת או שזה מיותר ואז לחתוך את הקשר

להקליל

לא רק קלילות אלא לחיות יותר מול העצמי שלי ולא מול אחרים

להיות ביחד עם מישהו בסיטואציה כלשהי

ליצור דו שיח/ פעילות גומלין

כדי להיות לבד אני לא צריכה קשר

הבדיקה התמידית היא לא חרדה/ בדיקת שוויון

אלא קבלת פידבק

אולי החרדה היא לפחד לבדוק מה השני מגיב/ עושה

במקום להסתכל לו בעיניים ולהגיד מתאים/ לא מתאים לי

זה כל מהותו של הקשר

לא היחס לנתינה או קבלה או חישוב שלהם מאחורי הקלעים.

קשר זה דבר הרבה יותר רחב מפעילות גומלין מחושבת ומאוזנת.

למה להיות לבד?

קשרים טובים זה מהדברים הכי טובים שתוכלי לאחל לעצמך.

אין דואליות של קשר במתחים ומטענים פנימיים שנובעים ממתח של ציפיה לקבל אחרי נתינה או הפוך.

בתקשורת אמיתי יש גם שתיקות ואם משהו לא ברור מדברים עליו ולא מחשבים, מצפים או ממתינים שיקראו מחשבות כי כולם אמורים לחשוב כמוני.

זה נכון לא רק לקשר אלא בכלל בחיים. לא לחיות מול אחרים או לחשוב במקומם ומי שחושב במקומי על מה שאני חושב בדרך כלל יטעה ויאכל סרטים סתם.

הפוך מלהיות לבד, לתקשר באמת.

כבר נושאים נוספים

תקשורת תקינה/ לא תקינה

הכלה/ שיפוטיות

קשר מאוזן אינו ציפייה לקבל בדיוק מה שנותנים

אלא שבמכלול הוא היה כזה ששווה עלות תועלת

אגב כל הקשרים הלא מוצלחים שלי כללו

חוסר איזון

תקשורת לא תקינה

ושיפוטיות

והמוצלחים כוללים

איזון

תקשורת תקינה

והכלה

נראה לי זה פשוט הולך ביחד

מרוצה עם מי שהוא, מלא - אז קל לו יותר לתת. ואם הוא גם מאושר, אז

הנתינה שלו יכולה לעלות על גדותיה, כמו כוס משקה מעולה.

אז מה שיכול ליצור איזון בקשר, לא רק לקחת ולא רק לתת, זה אם

שני הצדדים שמחים במה שהם וטוב להם עם עצמם.

יש לי חברות שמאוד יודעות להקשיב ולהכיל, ואני, עדיין (?)

לא. וזה גורם לרגשי אשמה. מרגישים מאוד את חוסר האיזון הזה.

מעדיף את זה על פני האי-נעימות של להרגיש מפונק

לרוב מעדיפה להיות בצד הנותן

לא שיש לי בעיה לקבל גם. אבל כאמור תלוי

וזה גמר עליי. מאז הבנתי שמבחינתי אין כזה דבר קשר לא הדדי, ושגם אם מרגיש לי יותר בנוח להיות הנותן, לאורך זמן זה פשוט לא עובד אצלי. חובה ההדדיות.

זאת השאיפה, כזה אדם תחפש.

ככה אתה גם נותן וגם מקבל.

ולא עם אחד שרק לוקח ודורש ולא מוכן לתת

אתה נותן ונותן ונותן ולא מקבל.

זה מרוקן.

אהבה בריאה זה נתינה מהלב בלי למדוד,

קשר עם אדם שמודד הוא טוקסיק.

בדידות היא חוסר יכולת להתחבר או להרגיש חלק ממשו והיא לא נחלתם של רגישים בלבד

ויש רגישים "מקולקלים" כמוני שמתחברים מאוד למרות

אם את/ה רווק/ה (לא הבנתי אם מדובר בכותב או כותבת) זה אכן יכול להרגיש יותר בודד כי כולם מרוכזים בחיים שלהם לעומת השנים הצעירות יותר שיש יותר מכנים משותפים

אבל - בדידות המא מאוד פנימית. כמו שכתבתי,לא להרגיש חלק.. ואפשר להרגיש בדידות גם כשמוקפים באנשים כמובן

העצה שלי - להעשיר את העולם הפנימי, לגלות תחומי עניין חדשים ולגלות את עצמך מחדש,לנסות להצטרף לקבוצת שווים

וגם - אנחנו יכולים להיות חברה מעולה לעצמנו

30 זה גיל צעיר עדיין. יש אנשים שמבשילים בגיל מאוחר יותר.

נכון שאנשים רגישים בדרך כלל לא יתחברו עם הרבה מאוד אנשים ולא יהיו מרכז החברה, אבל דווקא בדרך כלל יש להם יכולת ליצור קשרים עמוקים עם אנשים מסוימים. והם לא צריכים הרבה אנשים כאלה - מספיק להם אדם אחד או שניים.

הם רק צריכים להיות נכונים להיפתח לאדם שמתאים להם, ואז בע"ה הם יחוו קרבה עמוקה ולא ירגישו בודדים. (ואם הם מתקשים בזה - אז טיפול מתאים יכול לעזור)

אבל רוצה את השיתוף שלך בכאב: אבא, כואב לי. עד מתי?

עזור לי בבקשה!

חג שמח לך!

אז תדע שמותר להיות שם. שזה חולף. ושהכי חשוב כרגע זה פשוט להרגיש את מה שמרגישים עכשיו.

חוששים לטבוע בסוף....

זה קשה אבל זו טעות. כלל הרגשות הקיימים, קיימים מסיבה מסויימת.

לקחת הפסקה יזומה, עד כמה שאפשר

ללכת למקום שהלב והראש שקטים

בין אם זה ים או ספריה או יער או סתם בחדר.

אם עוזר- לכתוב, אם עוזר- להקליט, אם עוזר לדבר, לעצמך, להשם...

הכל הכל עובר

כל רגש הוא מתנה

גם אם קשה עכשיו לראות...

שקט. לטייל בין מדפי הספרים. לשלוף משהו ולשבת על הכורסא, לקרוא.

אם אפשר אפשר עם כוס קפה. ואם עוד אפשר, עם עוגת קצפת גדושה

ורכה.

אבל אני מעדיפה חוף רחוק, שקט, עם ים שקט וצלול והמון דגים צבעונים

שטים מתחת למים.

אתמול חיפשתי. אפילו ליומיים, שלושה.

בכרתים כבר היינו וזה מקום מאוד תלול.

שאלתי את אדון AI והוא המליץ על קפריסין

יש שם חופים שקטים ורגועים וים שקט.

אולי אסע. רק 65$ טיסה הלוך וחזור, אם איני

טועה. יש בית חב"ד, הוא אמר, ופירות וירקות -

אין בעיה.

הייתי מעדיפה עד הקיץ הבא, אבל זה לא בא

בחשבון כמובן.

אם מישהו (חלילה) חושב לצאת מן הארץ

קצת, ממליצה על כרתים - מקום הנקרא

באלי. בסוף החוף, אחרי כמה חופי רחצה,

יש חוף עם ים צלול, שקוף, טורקיז....

הייתי נוסעת שוב, אבל לא בטוחה שרוצה

לבד. נראה. ומצד שני, עוד חברה, זה

עוד דיעה, עוד רצון.....

ובסוף, עד כמה שאני מכירה את עצמי,

אשאר כאן , עם המועקה, הדכדוך

ה- אוף מתי ייגמר כבר כל הבאלאגן...

באוטובוס מתפקע מילדים , אמהות, גלגלים, תיקים, עגלות, צרחות....

ושם אהיה בפיסת ים של "סלח לי", צפופה וצפודה, מול בתי המלון המכוערים

שמעתי שהחותים כבשו איזה אי במיצר הורומוז; לאחר חקירה יסודית

הסתבר שאין שם אפילו עץ אחד אולי. הכל סלעי וחם ורותח. הא, כן,

וחותים...

מישהו יודע כמה עולה אי בסביבות יוון, משהו כזה. לא מתוייר

בכלל, עם מעט אנשים, עם מפרץ הסוגר על קטע גדול של

ים מרהיב רוגע.....?

אפשר גם להשכרה, אם לא יקר מדי....

דמי תיווך יהיו הרשות לשהות שם בשבוע הראשון

חינם. המזון עלי גם השתייה. אבל אסור לו או לה

להטריד אותי בזוטות כמו "האם יש כאן כרישים"

וכאלה. הכל יהיה כתוב וחתום.

יש גם בישראל חופים ריקים. אפילו בחוה"מ ובאוגוסט. צריך רק להכיר.

וגם ביוון יש מקומות פחות מתוירים

אם רוצים פחות הסחות דעת וזה.

לא רק לאחרונה, גם לפני שנים רבות. מכירה אישית.

המטהרים, המרגיעים...

וזה לא אותו ים למרות שזה אותו ים......הים שלנו עצבני, מרדן ותוסס, כמונו.

הים שלהם, שקט, שלוו, רגוע, חי בעצלתיים כזה, כמו העם היווני שם....

תודה על התשובה!

עד שתמצאו את האי שלכם.

עולם מתוסבך

כשאין כוח להתמודד

אז לא

לא חייבים לחשוב/ לפתור/ לעשות/ להמשיך כרגיל

אפשר לעצור ולשהות באין כוח

לתת לו לנכוח

כנראה הזמן יעביר אותו

ואז אפשר לחפש צעד קטן קדימה/ לשינוי/ שיפור

עזרתם.. ממש(:

או שתמצא אפשרות לישון שבעים שנה כמו חוני המעגל.

זאת הרגשה טבעית

ואולי זה באמת יעזור פסיכולוגית או משו

בנתיים אני רק מחכה ומנסה לא לחשוב

פשוט להיות

ונראה מה יהיה בעתיד😊

הוא יכול להיות קשוח

תודעת הנהר

סימן שיש לגיטימציה אפילו מחז"ל לתחושה הזו...

אני לא מנסה לייאש, אבל נראה לי גם לא לעודד

אבל מה שבטוח הוא שאת\ה צריכ\ה להצדיק את קיומך כאן בעולם...

שלא תוכל\י סתם פשוט להעלם ככה...

כי:

אמר נראה לי בעל תניא (אגב, רק בשביל ללמוד תניא שווה לא להיעלם.. נסה\י זאת) שאדם יורד לעולם 70 או 80 שנה לפעמים רק בשביל לעשות פעם אחת בחיים טובה גשמית או רוחנית ליהודי אחר..

אז פעם הבאה שאת\ה יוצא\ת לרחוב, תביט\י סביבך ותתבוננ\י אם יש מישהו או מישהי ברחוב שאולי נראים שמרגישים גם כמוך, באסה של'חיים כזה. ותשחרר\י להם חיוך חם ואוהב מכל הנשמה, ו...

ואולי בשביל זה באת לעולם?

לא שווה?

נראה לי שכן.

מה שבטוח ששווה לבדוק, לנסות

המון ברכה המון אור

אגב אני בת

ונכונ אתה צודק

נראלי אל משנים תפיסה לזה זה יכול לשנות ממש

לטובה

רק כאן הספקת לשים כבר שלושה סמיילים לכמה מהמגיבים.

לפרגן לי ולכולם שזה עזר לך, שזה יפה..

את חושבת שזה לא עשה לי נעים על הלב?

עשה ורבע! באמת!

יאללה, הכול בסדר

להמשיך הלאה בחיים, לפעול, להתקדם, לא להיבהל משום דבר

והעיקר -תמיד עם חיוך על הפנים

(:

(אגב, בדקות האלה ממש עברתי חוויה קשה שלא חוויתי כמותה מזה חודשים רבים.. אבל לא נורא. ממשיכים, ממשיכים. "אומרים שבסוף יהיה טוב")

פשוט כתבתי את זה ברגע שהיה לי ממש קשה

ובאמת רציתי להיעלם לרגע..

אבל בה עכשיו כבר אחרי

וזהו...(:

באמת בסוף יהיה טוב זה בטוח

יכולה לעזור. גם לדבר עם חברה שזקוקה לעידוד, יכול לעזור; כל דבר שיתן לך

תחושה של כח, של יכולת, של שווה...

אחרי שהתלוננתי קודם, קראתי שלשום בערב ספר שהיו בו קטעים כל כך מצחיקים

ש"התפוצצתי" מצחוק. אז מצב רוח לא טוב, יכול להשתנות (לפחות זמנית), מהסחת

דעת למשהו נחמד, או מצחיק, או ללכת (כן. אפילו לבד!) לאכול גלידה עם המון

קצפת (אם את אוהבת), כל דבר קטן שהוא בעצם גדול....

חשבתי על זה (גיליתי את אמריקה...) שהכי חשוב זה להיות בשמחה.

לחשוב על כל יום בפני עצמו. רק היום.....ממליצה על הספר של דייל

קרנגי "אל דאגה". אולי גם מיינדפולנס. אחד המגיבים אמר שיש

ביוטיוב.

באמת, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לחיות... ואתם כל כך צעירים!

כל החיים לפניכם! כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות ולהשתפר.

מה שרואים ומרגישים עכשיו זו לא המציאות; זה נובע מהמציאות

הפנימית שלנו. זו לא אמת. ורגש זה דבר שעובר.

ואם קשה ומסתבכים, אז למה לא ללכת לאיזה יעוץ?

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. לא לחכות עד

שנסתבך עוד בפקעת הלא ברורה שלנו!

יש את "למרחב". בירושלים, ברח' חירם (אחד

הרחובות מרח' ירמיהו, סמטה מרח' שבו אושר עד.

התורים ארוכים. רק כרטיס קופת חולים.כ

יש גם את ער"ן לעזרה ראשונה. העיקר -

מה שחווים ומתייאשים ומסתבכים ומסובכים

עכשיו זו לא באמת המציאות האמיתית שלכם.

זה נובע ממשהו פנימי ולעתים כדאי להעזר

בזולת שיודע להפנות את הפנס למקום

האמתי, במה שנראה לנו חושך מצריים....

שנה טובה. ומתוקה! כן!

חשוב!

נשמע קשה ממש. אני מבין אותך ומסכים איתך לגמרי. אכפתיות כנה מעומק הלב יכולה להפיג או לפחות להקל במעט תחושת בדידות, אחת התחושות הקשות בטבע.

לא ביקשת, אז לא אכביד עליך ולא אגיב לגבי מה שכתבת על מה האיחול שנה טובה גורם לך, רק אגיד לך שנשמע שאתה אדם זהב.

אחי, שנה טובה ומתוקה. על אמת.

הרי לא ייתכן שהוא נותן לנו חינם יום, חיים, כדי שנהיה במצב רוח שפוף כזה....לא ייתכן

אם חלילה היינו חולים קשות או בבית חולים, כמה היינו מתגעגעים לשיגרה. לא?

זו לא הטפה. אולי בעצם כן. אבל קודם כל לעצמי.

הרי לא ייתכן שכשאגיע למעלה והוא ישאל אותי בחמלה וברכות, "איך היה?"

ואני אגיד בשאט נפש:

איכס. נורא!

אני נורא מתחלחלת למחשבה הזו.

אז אני כן בעד איזה שינוי. וקודם כל חופשה. חופשה במקום שאף אחד

לא מכיר. במקום זר. נוף אחר, עיר אחרת, מזג אוויר אחר...

זה אומנם לא פתרון עמוק, ואולי סוג של בריחה, אבל אולי מותר

קצת לברוח? לא עדיף מלחשוב על החיים: איכס. נ מ א ס לי! ?

אולי להתחיל לצייר? אולי אפשר גם בארץ, לנסוע באוטובוס

לעיר אחרת, שאנו לא מכירים. לשבת במסעדה איזו שהיא,

לטייל באיזה רחוב מושך, לשכשך רגליים (אם יש ים או אגם

או נחל)

כי במצב כזה, יש, לי בכל אופן, תחושה שאם לא אעשה את זה,

אני עלולה לצאת מעורי, ממש, ולפרוח בלעדי למקום אחר.

רק לא הצלחות הללו שצריך שוב להדיח, השבת ששוב

מתקרבת ואני לחוצה כל כך, התלונות של איזה בן

משפחה, הציפורים שלנו שצריך להאכיל, לנקות,

להתייחס (לאחת מהן, היתה עצירות נוראה, מחילה

מכבודכם, והיינו צריכים לטפל בה...) - לראות

אותן נצמדות לידית של החלון הסגור ולא מזיזות

את העיניים מהנוף הפרוש בחוץ וכל כך, כל כך

רוצות לצאת לחופש, להמריא, להרגיש את המרחב

הפתוח, את האוויר המרשרש מתחת לכנפיים...

כל כך רוצות.

לבי לבי עליהן.

גם אני מרגישה כמעט כך זה תקופה,

והרי אין לי מגבלה לצאת, לעוף,

הבעיה היא שאיני יודעת לאן

איני מבינה למה, והחגים החשובים

והיפים האלה, עושים לי מצב רוח

לא כל כך....טוב.

גם ימי השגרה שבעקבותיהם הם לא

משהו.א

אבל חייב להיות משהו, משהו יפה

משוחרר, שמח, מלא אוויר שיבוא,

שיבקע מהמצוקה הזו.....ועלינו

לגלותה. עם המון בקשה מהקב"ה.

המון תחנונים. שיבין. שירחם.

שיגלה לנו איך עושים את זה.

כי אני ממש לא רוצה לענות

לו, למעלה, כשיפנה אלי בחמלה

ואהבה וישאל: אז איך היה?

לא רוצה לענות לו: היה איכס.

איכס היה. לא. ל א. אסור

לנו לענות כך. אסור לנו להרגיש כך.

אסור לנו להעציב אותו. לאכזב אותו.

הוא כל כך טורח. להנשים. להאכיל.

לתת בית. לתת עיר. לתת עיניים

לראות. רגליים להלך. ריאות לנשום

לנשום......

אסור לנו.

אנשים לא בהכרח אדישים. הם פשוט לא מבינים מה מתחולל בלב שלך ומחכים שאתה תעשה את הצעד

יש לנו אמונה בה' ואנחנו יודעים שהכל לטובה.

אמנם הבדידות היא קשה,

אבל דווקא מתוך הייסורים אתה יכול להתקרב יותר לה', אין לך מי שיפריע בסדר הקבוע.

תעשה מהלימון לימונדה.

ושלא תהיה לבד...

חוקר קוטב בתחנת מחקר בקוטב שהחליט שזה לא די רחוק לו ועשה

התבודדות לבד לגמרי במקום רחוק מהחברים בתחנת המחקר.

היה לו קשה. מאוד. אבל מעניין איך הוא מגיע לסוג של הרהורים

ותובנה רוחניים תוך כדי....הוא היה גוי. והספר מלא דיווחים

על מזג האוויר שם וכד' , אבל הוא מעניין. בין השורות.

הוא הגיע מאחוזה אמידה כנראה בארה"ב וההתבודדות

שלו הניבה את המשפט הבא: לכמה מעט בעצם זקוק האדם.

הכי מרגש זו המסקנה שלו כמה הכל הרמוני. מאוד יפה.

משהו שם מציף אותך. וזה בסדר.

נקודות שאת רוצה וחשוב לך לדבר עליהן כדי שלא תשכחי?

זה בפן הפרקטי

בפן הרגשי - מה יקרה אם לא אמרת או ניסחת משו בצורה x?

למה זה "רודף אותך" גם אחרי? כדאי לעשות בירור

כלומר לא מרוכזת, קשה לענות לילדים שכל שניה קוראים לי אני צריכה את החצי שעה רבע של שקט טוטאלי בד"כ זה לא מתאפשר וקשה לי להיות להכין אוכל לילדים, או להרדים אם זה שעות הערב

אני יודעת שאני צריכה שקט וזה לא מתאפשר לי בבית עם ילדים .

קורה כמעט אחרי כל פגישה או טלפון

לפעמים מצליח יותר להתאפס. לפעמים לא.

היה מצויין כי אז אני יכולה יותר "לפקח" על מה שאני אומרת - כותבת

וגם אי אפשר להפתיע אותי בשאלות שאני צריכה לענות בשלוף, יש לי את הזמן לחשוב קצת לפני ולנסח את התשובה בצורה ברורה נכונה וכנה.

אחד האסונות בעבודה מול בעלי מקצוע חרדים זה שאי אפשר לכתוב להם בווטסאפ וחייבים לדבר איתם. בדיוק מה שאת מתארת.

(אבל יש מעקפים לזה, אם עובדים ארוך טווח).

שאר העולם אני פשוט אומר שאני לא עונה לטלפון וזמין בכתב בשמחה. מתקשרים אליי. לפעמים האינסטינקט שלי עונה ואז אני אומר שאני עסוק ושיכתבו לי. וכשכותבים אני מגיב.

ויש לי ילדים

זה אפשרי אבל דורש התגייסות של בן הזוג וגם יכולת שלך להציף אחרי שהם ישנים הרבה פעמים. זמן הלבד הכי טוב שלי הוא בערב אחרי שהם ישנים אבל זה הרגל של שנים לפני כבר, שערב זה הזמן שלי לשקט

בכלל נשמע שיש לך קושי במעברים. מוכר לי ולכן אני ממליצה להתאים את הםעולות שאת עושה ומקשות עלייך לזמנים בבית

אני גם כותבת זה עוזר לי

כיבוי אורות ל כ ו ל ם בערך בתשע בערב. כולל היא.

קימה שלה בלבד בסביבות חמש שאז היתה קוראת,

או עושה מה שהיא אוהבת.

אבל לא כל כך להחליף את הערב בבוקר. למי שאוהב

את הערב.

מישהי פעם סיפרה שהיא מלבישה לילדים פיג'מה

כבר מוקדם אחרי הצהריים, הם ממשיכים לשחק

אבל יש כבר אווירה של או טו טו ללכת לישות.

ואז....שקט מבורך.

מה עם לצאת קצת עם הבעל או לבד לאיזה

מקום שקט בארץ לכמה ימים? אפילו יומיים-

שלושה מלאים זה עושה טוב.

ביררתי ברוב מצוקתי על מקום קרוב

ויצא לי קפריסין; 69$ טיסה בשעה

08.00 בבוקר. משם כ10-12 משהו

כזה דקות לאחד החופים השקטים.

ליד שדה התעופה בלרנקה (כך מדווח

AI) יש בית חב"ד עם סופרמרקט כשר,

מצטיידים וממשיכים.

איני יודעת כמה עולה שם מלון בוטיק

או מתחם שאיזו משפחה מפעילה (AI

מפרט הכל), אבל זה באמת לא נשמע יקר.

עוד משהו"

יש מקום הנקרא חוף דור. אם אין מכונית,

נוסעים לבנימינה עם רכבת ו משם עם

מונית. יש מלון נחשולים ממש כמעט על

שפת הים (לנו אמרו לא לאכול שם)

וגם בקתות או בונגלות זולות קרוב

לחוף.

הים עד המותניים בערך, כי הוא

סגור מכל צדדיו בשובר גלים

(אולי טבעי).

זה לא חוף נפרד אבל בחודשים האלה

או קצת יותר מאוחר, אין כמעט אנשים.

חוף נחמד. ארוך. במושב יש מכולת

ואפשר לנסוע למעלה ההר לזכרון

יעקב, שם יש מסעדה נחמדה וכשירה

"ניל"י".

והילדים? אצל הסבתא, הדודה, השכנים,

בת הדודה, האחיינית - כמובן אנשים

שאת יכולה לסמוך עליהם לחלוטין.

תבטיחי מתנות אז זה יהיה יותר קל להם.

תגידו שאתם נוסעים לקייטנה של הורים

או של אמהות, מה יש, רק להם מותר?

שנה טובה. ובעזרת השם, גם מתוקה.

בהצלוחה!

אפשר לנסוע גם לבד . פשוט

לא נחמד להישאר עם המציל

לבד אז נקווה שיהיו עוד

כמה אנשים. רצוי נשים כמובן....

או לקחת בייביסיטר לערב, כמה שזה מתאפשר

ואז לצאת לטייל קצת, או בית קפה קטן, או

ספסל לא בודד אבל לבד ושם לקרוא או

לשמוע מוסיקה, רק את?

אם את קוראת אנגלית, יש ספר

הנקרא GROWING WITH MY CHILDREN

של שרה שפירא, שבו היא מעלה את

הנושא הזה עם הרבה הומור....מריר.

אנגלית לא קשה.

נשמע יותר כמו חרדה

וגם פעם שמעתי פודקאסט מרגישה שזה מתאר אותי

יש סיכוי שיש מאפיינים לא חקרתי עד הסוף

אבל כן כל דבר קטן נוגע אליי ואם יש דברים שאצל אחרים זה עובר ליד או מתמוסס אחרי דקה שתיים אצלי זה נוגע בלב נשאר יותר במחשבות .

לשחזר את השיחה עושה לך טוב או רע? לדעתי הלא מקצועית אם זה עושה לך טוב זאת רגישות ואם זה עושה לך רע זאת חרדה, וזה גם לא ממש סותר

זאת אומרת אני מוצפת אחרי השיחה זה דבר אחד

בלי קשר עם אני אחשוב על זה או לא או ישחזר מה בדיוק היה.

בנוסף, כן אני משחזרת דברים שחוויתי ביום גם טובים מאוד, ולפעמים תוך כדי שאני חושבת מה אמרתי בטלפון נזכרת למשל שפיספסתי את העיקר או משהו שכן רציתי להדגיש

זה לא עושה לי רע

זה גם במובן מסויים משהו טוב אולי

ההצפה בכללי אחרי מפגש או שיחה חשובה

מקווה שהובנתי

בטח בתור אמא

אני לא הייתי עומד בזה אין סיכוי

תשימי לב אם זה קורה לך מול כל גורם סמכות או רק במקרים כאלה

חוץ מלהימנע מה הדרכים שלך להתמודד?

משתדלת למצוא פינה שקטה אם מתאפשר

קפה בד"כ עוזר

לשתף בד"כ כלשהי או חברה או סתם לפרוק על הדף

כמובן שלא תמיד יש את הזמן והאפשרות מנסה לבקש מהילדים 10 דקות של שקט ושלא יפנו אליי

זה בד"כ גורם להם הפוך -לפנות יותר 😏

שזה יגרום להם לפנות יותר זה לא באג זה פיצ'ר.

כתיבה ופריקה על הדף זה כלי נפלא, מנקה ומפנה את המוח פשוט לזרוק את כל התודעה פנימה בלי סדר. כל הכאוס שיש, על דף או במחשב, גם כאן יש איזה פורום שאפשר לפרוק בו ובכללי זה פתרון מועדף. בטח עם קפה ובתור הפסקה.

בכללי תקשורת כתובה יכולה לעזור לשיקול דעת, עם זמן לתגובה וחשיבה. אל תעני מיד ותגידי שנוח לך יותר בהודעות.

גם חברה זה עוזר אבל יותר לקטע של "השחזור" ומה יכולנו לומר, לא?

הביצועים אף פעם לא טובים תחת לחץ, אבל אין מה לשים על זה בכלל, הרוב אם לא הכל בראש שלך ולא צריך להיות עם מצפון על זה.

אני מנצח ויכוחים מ-99 במקלחת זה גם עוזר ובכלל לא עובר אף פעם. מה הייתי יכול לומר או מה היה אם

שתקשורת עם אנשים בטלפון, הודעות, ממש מציפים אותי.

דברים שאנשים עושים בלי לחשוב לוקח ממני המון משאבים.

לא יודעת אם זאת חרדה חברתית (שבודאות לי יש)

או איש רגיש מאוד (שזאת בכלל לא הגדרה קלינית מוכרת)

ההגדרה לא כל כל משנה.

את יכולה להמשיך להימנע אבל הימנעות מובילה לבדידות גדולה.

אני עובדת עכשיו על ויסות רגשי

גם כשדברים מציפים להוריד את ההצפה מ10/10 ל8/10 ולאט לאט יותר יותר.

לא מצפה מעצמי להיות "רגילה"

תלמדי ויסות.

התייעצתי קצת עם הצאט

יש גם שיטה טיפולית שלא ניסיתי אבל שמעתי עליה שנקראת DBT (לא CBT)

יש תרגילים פיזיים שעושים בגוף שמפחיתים את החרדה - נשימות כמובן אבל עוד עיסויים עצמיים למינהם.

תתמקדי בויסות ולא בלהיות רגילה.

זאת ה'מתנה' שקיבלת לטוב ולרע ויש דרכים להפחית אותה וליעל אותה.

אני סאקרית של פסיכולוגיה קלינית אבל במקרה כזה מודעות לא מספיקה וצריך הרגעה פיזית לגוף.

בעיקר כשזה שיחות (או הודעות מוקלטות שמעבירות את האנרגיה)

אתמול היתה לי שיחה בעניין הזה וכמה ויסות הוא משמעותי בעולם מציף... עדיין יש לי מה ללמוד, והזכרת לי את מה שמצאתי לפני כמה שנים...

לגבי dbt , לפני כמה שנים נתקלתי בחנות של גוגל באפליקציה שהיא מעין עזרה ראשונה וכלים יישומיים של השיטה הזו, היא נקראת dbt911 והיא גם תורגמה לעברית.

זה באמת משנה חיים

אני בתחילת הדרך עם זה

היום הרבה פחות.

זה המון חספוס גם

כן לדבר עם אנשים

ולהבין שמותר לך לטעות

להם מותר לטעות?

אז גם לך.

נראה לך שהם מחשבים כל מילה?

וזה לא סותר את הרגישות

אני חושבת שגם אם מתחספסים בזה

עדיין הרגישות היפה נשמרת

ובאה לידי ביטוי במקומות שהיא תורמת לך

למשל אם את אוהבת לצייר

אז את שמה לב לפרטים ובציור זה יתרון.

איפה זה תופס אותך? שאתה יכול לעזור ולהושיע?

מנסיוני,גם אם אני יודעת, זה לא עוזר לאדם שמולי אם לא הגיעה שעתו לדעת. ואני ממש מאמינה בזה. אני לא יכולה להקדים זמנו של אף אחד. גם אם נדמה לי שאם אכתוב ותהיה תועלת אפילו של הזדהות, לא אכתוב, אאכ ומדובר באדם מאוד קרוב (אישה עמובן) ואז אשלח חיבוק ואגיד שאני פה ותו לא. לפתוח דברים אישיים של אנשים ביזמתי - זה לא. בדגש על ביג לא.

באופן אישי קרה לי פעם שניסו לעשות לי את זה ומחוויה אישית שלי זנ גם לא היה מדויק בכלל וגם בתזמון גרוע וזה עצבן אותי מאוד. לא תמיד אנחנו רואים את המכלול גם אם נראה לנו ש"עלינו על האלגוריתם". לפעמים זה נורא רחוק מהמציאות אפילו.

וגם אם כן - יש אנשים שלא באמת רוצים לדעת וההדחקה שומרת עליהם מהתמודדות שהם לא מסוגלים להכיל

יש אנשים שלא רוצים שידברו איתם על זה

ויש אנשים שרק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה עובר עליהם ומה ואיך

והכי - זה נתפס כמתנשא ליזום על זהשיחה כאילו אתה יודע הכל. וככה אנשים ממש לא מקבלים.. פשוט חסר תועלת

קרה לי גם עם חברה שהתייעצה איתי על משו. עבר זמן היא הלכה לטיפול וחזרה עם תובנות של בדיוק מה שאמרתי לה. רק שכשאני אמרתי - היא לא שילמה על זה😅 ויש לי פחות ילדים משלה והיא הייתה מדגישה את זה "אבל את לא מבינה כי יש לך רק 2 ילדים" (אז למה שאלת את דעתי🤷. לא יודעת כמה ילדים יש למטפלת) בקיצור מקווה שהבנת. לפעמים עדיף לשתוק וגם אם נראה לי שאני יודעת,מלבד הפורום שאני יותר מרשה לעצמי, אני לא מייעצת לאף אחד. רק מקשיבה. זה רוב מה שהאנשים רוצים ממילא ממי שהוא לא איש מקצוע ואם הם לא ביקשו אז בכללללל

בקיצור( אחרי חפירה ארוכה😅) לדעתי הדבר הכי טוב לעשות אם יש כח - לבקש מהשם שימצא להם מזור.

זה נכון מה שכתבת פה. גם אם כל העולם מסביב (או לפחות מי שפוקח עיניים) רואה, אם הוא "עיוור" לא יעזור שתסביר לו. הוא צריך לעכל את זה בזמן שלו.

אני חושב כמוך שנכון לא לכתוב. אבל בכל זאת, זה הציק לי לכן בחרתי לכתוב בפורום (ולא רק) ולא באישי לדמות הרלוונטית.

שלאנשים לא חסר ידע

בטח לא בעידן של היום

מה שמעכב אנשים זה

אמונות מגבילות/ קושי ביישום/ בהתמדה

אבל בעיקר אין טעם לומר אבחנות

כי הלמידה האמיתית של בנאדם מתרחשת מנסיון אישי מניסוי וטעייה מלמידה מהטעויות

ולא מתובנות/ עצות של אחרים

ולכן בחרתי לכתוב בפורום ולא לכתוב לדמות עצמה.

וגם סוג של לקרוא מחשבות

להבין מה הצד השני חושב

אפשר להבין אופי של בנ"א משיחות

מהתכתבות

וכמה זה קשור אצלך למחזור החודשי?

שאז התחלתי לעבוד מהבית בעבודה חדשה ואני משוועת לקצת זמן נורמלי עם עצמי ולקצת פחות עבודה בבית. לא רגילה להכין צהריים כל יום. לא רגילה לאסוף ילדים (רק מפזרת בדרכ), לא רגילה להכל ביחד

בעלי בדרכ מפזר לבד, אבל עד אחרי החגים הם יוצאים בשעות שונות ואם הוא עובד בשעות המוקדמות יותר אצטרך להירתם

אה, וגם הייתה לי עזרה קבועה איתם אחהצ שכרגע לא זמינה לי מכל מיני סיבות

עבודה מהבית

זה לעבוד הרבה יותר קשה

כי אז עושים גם וגם

במקום לשבת במשרד בנחת ולפעמים כבטטה

וגם להתלבש לצאת לנסוע עם מוזיקה לפגוש אנשים

זה אנרגיה אחרת שיכולה לעשות וויב יותר טוב מלהישאר בבית

ובאופן כללי לעבוד להכין אוכל לאסוף ולפזר זה טו מאצ

זה באמת טו מאצ

כמו שאמרתי, בימים כתיקונם אני לא עושה את כל זה בדרכ

יש צהרונים לארוחת צהריים

אני רק מפזרת

ויש לי גם עזרה קבועה

כל ה"קביים" האלה נעלמו לאחרונה ונורא עמוס לי.. צפי החזרה לשגרה זה רק אחרי החגים

מנסה להוריד מעליי ובינתיים לא ככ הולך לי

דווקא בעניין היציאה לעבודה - כמה שהיה נחמד לצאת מהבית, זה לא עבד בשבילי ובלונג ראן לא היה לי טוב

גם עכשיו אני מתלבשת ומתארגנת כמובן

מה שחסר לי זה לא לצאת מהבית, זה זמן לעצמי ועזרה

לקחת יום חופש או יותר

או לצאת אחרי העבודה ומישהו אחר יהיה בבית

לקנות אוכל/ להזמין/ לאכול בחוץ

אם אין קביים תייצרי אותם

הם תמיד קיימים

עניין של תיעדוף

שבא לי. אני לא מעונינת בזה.

אוכל זה כן בעיה ולזה אני יכולה למצוא עזרה, פחות או יותר. מקווה שיקל עליי קצת

בטוח אקח יום חופש. צריכה לראות איך זה מסתדר

לשבת מול הים

שעה שעתיים

זה מנקה את השכל והנפש

לא צריך ללכת לקיצון השני של ימים שלמים בלי עשיה.

קחי יומיים כאלה של חופש מהעבודה.

אני קבוע הייתי לוקחת אחת לכמה זמן יום/יומיים חופש ולא עושה בהם כלום.

אף פעם לא הייתי חולה פיזית אבל הצפה נפשית היא לגמרי סיבה מוצדקת.

פיקים של עומס. וזה בדיוק הזמן הזה עכשיו..

😑

מה זה בעצם אומר

"התדר שלי גבוה"?

מדבר לדבר ממקום למקום

בלי זמן עיבוד ומנוחה

אני רגילה לקצב אחר

ושמתי לב פעם שהיה לי ממש "התמכרות חגים". לקח זמן שהבחנתי בדפוס אבל לפני תקופה של חגים או של חופש, הייתי ""ממציא"" כל מיני משימות עבודה כאלה שצורכות המון עבודה ושואבות אותי לימים שלמים של 16 שעות ביום על משהו שהוא מקדם בעולם אבל לא דחוף לעכשיו.

אולי אצלך יש מנגנון דומה שמפעיל אותך. זה שאת לא נותנת לו להשתלט עלייך כמו שאני נתתי לזה אז , זה משהו אחר.

אם זה היה תלוי בי הייתי עובדת 5 שעות ביום וביי

והבית והילדים זה דורש גם🤷 ואני שואפת לאיזון ולזמן לעצמי גם

הליכה, יוגה, כושר, משהו כזה.

תעשי ניסוי ותראי איך הגוף מרגיש.

כמה פעמים ביום. יזום

בניתי על הרשמה לחדכ אבל עם העומס הנוכחי אין לי איפה לנעוץ ביומן. אוף.

הגוף צריך פעילות פיזית. זה פשוט מה שהוא צריך.

יש הרבה חשיבות להסחות דעת, גם עבודה

אבל כבריחה זה יכול להיות בעייתי

כל אחת והאיזון שלה תמצאי את שלך מבחינת זמן ומבחינת הכלי שיועיל

זה מצויין.

אבל בזכות הפורום העליתי את זה על הכתב

מה את מרגישה עליו?

הוא גם מאוד ביישן,נסגר ממש עם אנשים לא מוכרים או במקומות המוניים. והוא מאוד נעזר בחפצי מעבר, ממש זקוק להם.

וגם הוא מאוד פגיע וממש לוקח ללב מה שאומרים לו או עושים לו.

וגם הוא מאוד רגיש לסביבה וממש קולט את האחרים ואמפטי בצורה מאוד מיוחדת בגיל שלו.

אמנם נקודת המבט פה היא של המאותגרים ולא של ההורים שלהם. אבל שווה לך לקרוא. יעזור לך להבין אותו.

(יש לי ילד עם חלק מהתסמינים האלה, לא שייך לכתוב פה אבל אפשר בכיף באישי אם ממש תרצי קצת יותר על איך מתמודדים ומה עושים).

איך השינה שלו?

הוא נרדם רק לידנו ובאמצע הלילה עובר לישון על שמיכה על הרצפה בחדר שלנו.

הבן שלי בן 5! ישן איתנו והמטפלת רגשית של הגן אמרה לי שזה יכןל לפתח פחד/רתיעה/חרדה מינית

ככה בקטנה, במפגש הראשון שלכן, לומר לה שהוא ילד רגיש ושתשמחי שהיא תשים לב אליו יותר מהרגיל.

שנית, אם יש אפשרות - תעשי לו היכרות נרחבת עם הגן, עם שלל הפינות שלו, בעיקר השירותים, כולל הסבר מה עושים בכל פינה.

שלישית - הוא משתף אותך בחוויות שלו? אם כן, אז בכל יום אחרי הגן תשאלי אותו בפירוט איך היה היום, מה בדיוק היה בתפילה, במפגש הבוקר, בחצר וכו', ושימי לב לפנים שלו - ככה תוכלי לזהות אם קרה לו משהו קשה ולהתעכב על זה. אם הוא לא משתף - אז אפשר בדרך עקיפה, לשבת איתו ולצייר ומכך להגיע לשיתוף על מה שהיה היום.

וממליצה לך לחפש תכנים של לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית שמדברת הרבה על ילדים רגישים. ראיתי שהיא כתבה על הכנת הילדים לשנת הלימודים, אולי זה יוכל לעזור לך.

בהצלחה!

לאה אישה מדהימה ומקצועית, והיא כותבת גם כאמא רגישה מאוד בעצמה וגם כאמא לילדים רגישים מאוד.

והיא גם כותבת בכל מיני מקומות, כמו בהידברות.

אם את רוצה את המספר שלה אז כתבי לי באישי ואתן לך (ואז תוכלי לכתוב לה שאת רוצה לעקוב אחריה).

היא ההצעה הראשונה שם, באתר שלה מופיע גם מספר הטלפון שלה אם תרצי להתייעץ איתה מעבר או לעקוב אחריה.

הייתי מביאה קישור אבל לא יודעת אם מותר ואם זה לא נחשב פרסום אסור.

נשמע שגן קטן, חנמ, יכול חהיות לו נהדר, אם לא השנה אז אפילו לשנה הבאה

הוא גם לא יתקבל אם אין צורך אמיתי לזה.

הבת הרגישה שלי הייתה בגן רגיל שיש בו יחסית מעט בנות (עשרים או פחות) והגננת שם מהממת במיוחד ויודעת לשים לב לכל ילדה בצורה מדהימה, וב"ה היא פרחה שם. (הייתה שם שנתיים ואז בגן חובה הייתה בגן אחר, גם עם גננת מקסימה, אבל גדול יותר וגם היו בו כמה ילדות 'קשות' באותה שנה - והיה לה ממש לא טוב)

בקיצור, ילדים רגישים הם לא ילדים 'מיוחדים' (אני מכירה מקרוב גם את זה), אבל כן הם צריכים יחס אישי יותר מהרגיל, ולכן אם אפשר (אם יש מבחר בסביבה) כדאי לחפש להם גן יחסית קטן ובעיקר לברר היטב על הגננת, שהיא יודעת להכיל ילדים כאלה.

וכרגע, כשהילד כבר רשום ואוטוטו השנה עומדת להתחיל - אז נותר לעשות מה שהצעתי בהודעה הקודמת...

זה דבר רגיל ונורמלי לחלוטין ומיועד לילדים רגילים עם צרכים ספציפיים

נשמע דווקא שבהחלט יקבלו אותו, במיוחד אם הם יתעקשו, לא צריך להיות עם קושי מיוחד בשביל גן חנמ, אני מצטערת היום שלא ניסיתי להכניס את הבת שלי לחנמ כי חשבתי שלא יקבלו, אולי היה מרכך את הקשיים שיש לה היום בבי"ס

ונכון שיש גנים רגילים קטנים עם גננות מכילות אבל לא קל למצוא אותם (וגננות רגילות לא אמורות להתמודד עם זה, עבדתי השנה בגן רגיל שאיזה רבע מהילדים בו היו צריכים חנמ אבל היו שם כי ההורים רואים בחנמ בעיה במקוםצלראות בו פתרון)

והם דורשים שם "הוכחות" בשביל לקבל אישור.

(לצורך העניין - יש לי בת על הרצף האוטיסטי. כשהגענו לוועדה בעירייה הם אמרו שלא רואים עליה שהיא על הרצף, והם מאשרים לנו גן חינוך מיוחד רק מכיוון שהבאנו להם אבחנה ברורה מהתפתחות הילד. ויש לי גם ילדים שהיו בגן שפה - ולא בקלות הסכימו בוועדה לתת לנו אישור לכך. הם בדקו אותם הרבה, רף שהיה ברור שהם לא מדברים בהתאם לגיל, וגם ביקשו טפסים מהגננת בגנון ומקלינאית התקשורת שטיפלה בהם באותה עת.)

ונכון, לא קל למצוא גנים קטנים ומכילים, ולכן נותר לעשות עבודה כאמא מול הגננת ככל האפשר.

אפשר גם לנסות לפנות להתפתחות הילד ולבקש אבחון שיאשר שהילד זקוק לגן מיוחד, אבל זה תהליך ארוך ומתיש, ויש סיכוי שזה לא יעזור בסוף...

אין סיבה שלא יקבלו אותו, אני רואה בחנמ מלא ילדים, רובם אפילו, שממש לא "רואים עליהם" שום דבר.

וזה לא פרוצדורה מאוד רצינית, בטח לא יותר מפרוצדורות אחרות שברור לנו שלא מוותרים עליהן, וזה אחד הדברים שהכי שווים את זה.

זאת דעתי

אני בהחלט חושבת שגן מיוחד זו מתנה למי שזקוק לו, רק יודעת מהניסיון שלי שלא קל להתקבל אליו...

את יכולה להסביר על מה יאשרו לו את זה?

על כל מה שכתבת עליו, בעיקר על זה שהוא נסגר במקומות מציפים (כמו גן גדול) עם אנשים לא מוכרים, במקומות המוניים, זאת אחת ה-סיבות לגן חנמ