פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 1)

כלומר, עם ילדים (וגם עם בני זוג, אל דאגה) כמה שאוהבים אותם והכל לפעמים פשוט נגמר ורוצים שיעזבו את הגוף שלנו. זה לא דבר שצריך להתנצל עליו כמו שצריך להכיר אותו.

ומוסיפה, שאם קראת את יודעת שחלק מהעניין של להיות אדם רגיש מאוד, נוגע גם לרגישות תחושיתית ולחוויה שמגע/גירוי שמגיע מבחוץ ולא בשליטתנו יעורר את מערכת העצבים יותר. פתחתי את הספר אדם רגיש מאוד, ורואה שהיא מדברת על זה קצת בעמ' 32-34, את מוזמנת לקרוא שם.

אז אם זה קשור? יש סבירות גבוהה שכן.

בכללי חושבת שלאר''מ יש עבודה משמעותית עם הצבת גבולות, ולאור מה שקראתי בספר בעמודים הנ''ל יש מצב שחלק מהריפוי והתיקון שם עוברים דרך הצבת גבול לצד בחירה מותאמת ליכולת שלך.

שולחת לך את ההמשך באישי @Avigailh1

זה דורש עבודה איך להתמודד עם זה.

קצת פחות מתאים לפרט בפורום פתוח.

בכל אופן, אני חושבת שכל אחד מפתח לעצמו אסטרטגיות משלו.

קורה גם לי

לא ברמה שלך אבל

הרב יובל מיטלמן / להקשיב ללב החיים, שיעור 2 - חברים

הרב מדבר שם על הערך והביטחון העצמי של האדם, אני חושבת שבתור אנשים רגישים מאוד- העניין הזה הרבה פעמים מתבטא אצלנו..

בעיקר בשידוכים (יכולה אפילו להגיד על עצמי שאחרי פגישה לא כ"כ מוצלחת, או תקופה שנפגשת ולא מתקדם מרגישה את החלישות הזאת).

ובאמת באמת צריך גבורה עצומה.. אשריך!

שמעתי ולא הצלחתי לקחת עצה מעשית מהשיעור אלא רק אבחנות טובות.

איך הוא עזר לך?

שבעיקר ההמלצות המעשיות זה להתחזק במי שאנחנו, שזה נעשה ע"י מפגש עם האנשים החיצוניים (כפי שהוא מדבר שם על הסוגי חברים).

הרבה פעמים בפגישות, אם יצאנו מקשר ארוך ונפגשנו אחר כך לאיזה פגישה אחת- קורה שאנחנו קצת 'נשברים'..

כי הרגישות באמת באה לשמור עלינו (לענ"ד), לכן בתחושה של הלופ שאמרת.. להציג את זה שוב מחדש,

זה בוודאי מגיע עם אישיות מאוד מיוחדת ולכן כביטוי לזה הרגישות קצת מנסה להתגבר ולסגור אותנו..

הטיפ אולי הכי גדול משיעור הזה, זאת הגידה של החבר האוהב.

להגיד לעצמך שאתה טוב, לחזק את הביטחון, הערך והאהבה העצמית. ואז בוודאי מי שנמצא מולנו רואה את זה- ואולי זה קצת יותר מקל על התהליך.

מקווה שזה עוזר..

אפשר לפתח את הרעיון מהשיעור יותר במסרים. (:

אני חושב אחורה ומבין כמה שהמנגנון הזה ניהל אותי ואולי מותר להגיד גם דפק אותי. היום יש לי הרבה יותר כלים להבין מה עבר עליי אז.

אולי יכול לתת משהו:

(מנחש את המגדר, אולי אני טועה).

אז את מגלה שאפשר לבקש מההצפה ללכת.

היי הצפה, אני עכשיו בפגישה חשובה עם המנהלת של הסטארטאפ החדש שאני רוצה שיצליח. אני יודע שאת נמצאת שם. אני מבטיח להתייחס אלייך אחרי שהפגישה תיגמר.

ואז בערב לצאת להליכה של שעה פה לאיזה מקום על כביש 40 שיש בו הרבה מכוניות רועשות ושם לתת להצפה לעלות למעלה.

או בליל שבת לפנות לזה זמן מוגדר. עכשיו אני יכול להיות בהצפה.

היי מותק, לא זמן טוב, תעצרי עם המים עוד שעתיים אני אתן לך אישור להציף פה את כל הבית עד אז תחכי שם בסבלנות בפינה, נהיה בקשר כשאתפנה אלייך.

הדימוי של הצפה לא ניתן סתם. לא שולטים במתי היא באה ובעוצמה שלה...

אפשר לפעמים למנוע אותה בטיפול מוקדם נכון בגורמים להצפה.

אפשר להתעלם ממנה ולהגיד וואלה אין לי זמן לטפל בזה עכשיו ומה שינזק ינזק. אבל אי אפשר לדחות את קיומה כשהיא כבר קיימת בלי שיהיו לזה השלכות ונזקים.

טיפלתי בזה יותר מאוחר.

אבל אני בעל הבית. עכשיו נסגור את השיבר הראשי.

הצפה? ברוכה הבאה ורצויה. לא עכשיו.

יש לך שעה בערב.

לא להתייאש מטיפול פשוט צריך טיפול שיתאים לטראומה וגם כאן יש כמה שיטות אני אכתוב לך מה מכירה אולי זה ייתן לך כיוונים חדשים ❤️

Emdr יכול לאפשר שחרור ללא דיבור

דמיון מודרך- צריך חיבור, ריכוז והדרכה טובה

S.e - נועד לריפוי טראומות. מצריך חיבור לתחושות הגוף ורמה גבוהה יחסית של מודעות.

See far c.b.t- פיתוח של s.e ריפוי באמצעות שילוב של שיטות: קלפים טיפוליים, דמיון מודרך קצת, s.e וc.bt

שיטה מעניינת

פרחי באך- אנרגטי. בשילוב עם טיפול רגשי לא מומלץ לבד כשלוקחים תמצית לשחרור מטראומות...

ריפוי באנרגיה- ריפוי באמצעות אנרגיה שאדם שולח... לא קונבנציונלי אך לפעמים יכול לעזור במקום שטיפול רגשי לא הצליח...

בהצלחה יקרה...

אם תרצי להתייעץ עוד בפרטי בשמחה 

אם זה עייפות מהחיים בכללי

אני מאמין שבמצבים מסויימים זה מתבקש

בפרט זמן קצר אחרי מה שתיארת..

אני בגישה שמותר להתחתן מתוך תקווה

שהביחד יסתדר משהו

בפרט אם שני הצדדים מודעים

דווקא אין לי את הצד הזה של עייפות מהחיים.. אני מאוד מודעת למה שקורה איתי.

מבחינת מצב רוח, מאוד סובלת. כרגע בגדר "נכה רגשית", לא מצליחה לבכות או לבטא את עצמי.. וגם מאוד צריכה 'להחזיק את עצמי' בשביל לתפקד בדברים שאני עושה.

אני בעיקר עצבנית, בא לי כבר להיות נורמאלית.

לגבי להתחתן.. בחור רוצה מישהי 'שמחה'- ובפועל אני בן אדם מאוד שמח.

אז מרגישה הרבה פעמים שבקשר זוגי אני מאוד צריכה להסתיר את הצד הטראומטי בשביל שירצו אותי בכלל.

כי זה חתיכת תיק.

הייתי שוקלת אם לצאת עכשיו עם גברים. חבל לצאת ולאכול את הלב ולחיות כל רגע על הסיכוי לטריגר.

אם מה שקשה לך זה החסם בלב, שלא מסוגלת להיפתח ולבכות. קחי זמן עם אנשים רגועים, תטיילי בטבע, תחיי בשאנטי ולאט לאט זה ייפתח (ברור שבהתחלה גם כשיושבים בשיא הרוגע של הטבע, עדיין לחוצים. אבל כשנמצאים שם 3 ימים כבר נהיים שאנטי...).

זו דעתי, מקווה שהעצה הזו נכונה לך.

אולי כדאי לך לנסות את שיטת ימימה-או כל דרך שנועדה לתת לך תהליך של ריפוי ובניין רוחני פנימי שיתן לך יציבות וחוסן כלליים... בהצלחה ממש אחותי

יש מקום הנקרא "למרחב". גם במרכז וגם בירושלים. מקום דתי.

רק כרטיס של קופ"ח. מכירה אנשים שנעזרו אצלם. מאוד מרוצים.

מלבד זו - נסי לעשות דברים המשמחים אותך. חוגים למיניהם

(דברים שאת אוהבת/אהבת בדרך כלל גם אם עכשיו לא).

לספר לחברה טובה טובה ודיסקרטית, אם יש לך כזו.

הליכה רגלית מהירה, או סתם טיול בטבע (יש קבוצות כאלה של נשים)

מאוד יכולים, לענ"ד לעזור.

מוסיקה. ריקוד (ריקודי עם? סלסה?), התעמלות (אירובי?)

כדאי לעשות לעשות ולעשות ולהסיח את הדעת.

רב אושר פרוינד זצ"ל, שעסק עם כל סוגי הבעיות

ולא נבהל מדבר, אמר:

אין חבל. אין אולי. כאן ועכשיו!

.

מה שהיה, היה. הנשמה שלך גדולה מזה! 

חשבי עליה. איך היא טהורה וענקית ולמעלה

מן הנפש הפגועה שלך.

בירושלים, "למרחב" ברח' חירם. ליד רח' ירמיהו

ליד שמגר. אם את ירושלמית.

במרכז הארץ - צריך לשאול אותם.

יש תורים ארוכים. רבים הם המתייעצים....

אבל הכל סד"ש.

חבל שזה תמיד מגיע בסוף:

תבקשי מהשם שיראה לך את השליחים שלך. 

שליחים - יכול להיות כל דבר. לא רק יועצים.

עוד משהו, נורא חשוב:

התנדבות במשהו שקרוב לליבך. אנ י משערת שתגידי

מה לי ולהתנדבות עכשיו. אבל ברגע שאת מעניקה

משהו מעצמך, ולא הדבר הקטן ביותר, את מרגישה

טוב יותר. זה מחזק את הדימוי העצמי שלך. זה

מסיח את הדעת.

את יכולה לעשות המון ולהיות מאוד מאוד מאושרת!

שמעת על לואיס היי?  היא היתה מעין מדריכה

רוחנית נפשית, ומה שהיא עברה (בגיל 5) -

נורא.

בינתיים, לדעתי כן כדאי ליטול תרופות לזמן מה,

אני בעד. סך הכל, אנחנו בשר ודם. רק גוף.

כמו תרנגולת למשל...... אז להתייחס אליו

בהתאם.

וגם - תקני לך (אם אפשר) דברים יפים

ו...תתגנדרי. כל יום, אחרי הקימה בבוקר.

באמת!

בהצלחה רבה, מתוקה. השם יעזור. עוד תראי.

רק תרצי.

קודם כל, אם אני מבינה נכון יצאת עם בחור והוא חצה את הגבולות שלך בידיעה שהם הגבולות שלך? או ששניכם הייתם שם ואת מתחרטת בדיעבד?

התקפי חרדה זה חוויה נוראית. חיבוק.

זה סופר חשוב לתקשר כלפי עצמי וכלפיו את הגבולות שלי. אבל למה את באה אליו בטענות שמבחינתו הוא מדמיין וחושב שהסכמת/רצית?

ואחרי שכתבתי את זה, מותר לך להרגיש שזה היה טוב. מותר לך להרגיש שאת לא רוצה. מותר לך להרגיש פגועה ונפגעת.  והכי חשוב זה לדעת לתקשר לעצמי את  מה אני מרגישה עכשיו.

גם אם "צריך" להרגיש אחרת. אני מרגישה עכשיו פגועה. אני מפחדת לצאת לדייט עכשיו כי הוא שוב יפגע בי (או ליתר דיוק: אני ארגיש לא בנוח ולא אדע לתקשר לו את זה, ואז הוא יפגע בי פשוט כי ככה זה).

צאי להפסקה מדייטים. צאי לעשות את העבודה הרגשית שלך. תחזרי להיפגש עם בנים כשאת מסוגלת בלב שלם ונפש חפצה להגיד להם לא והם ישארו בקשר. אה - ואם הוא גבר שאת לא יכולה להגיד לו לא ואת מרצה אותו, גם אם הוא הבחור הכי מקסים בעולם והוא בסדר - ביי. את צריכה להיות אישה, לא סמרטוט.

לא מעניין אותי מה הצד השני חושב. או מרגיש. או מדמיין.

יש הבנת סיטואציה בסיסית.

וגם כל התגובה שלך חסרת הבנה אחותי.

לא מנסה לחפש רחמים על האנשים האלה, כי יכולה להבטיח לך שהם חיים את החיים שלהם *כרגיל*- ספויילר.. אני לא

האנשים האלה ב"ה כבר לא חלק מהחיים שלי, אז אין שום דבר לתקשר לאף אחד.

מקווה שהעצבים שלי עוברים.. כי הצלחת לעצבן אותי.

שיחשוב מה שהוא רוצה. למי אכפת.

(יש מצב שהוא באמת פוגע, שוב, אני לא מכירה אותו או את הקשר שהיה לכם).

העניין זה שאת צריכה לדעת לתקשר את הגבולות שלך כדי לשמור על עצמך. קודם כל כלפי פנים ואחר כך כלפי חוץ.

בקשר הבא שבעז"ה יהיה לך טוב ומיטיב יש סיכוי סביר שבחור טוב ונחמד ירצה משהו שלא מתאים לך. והכי חשוב זה שאת תדעי את הגבולות שלך כדי להגיד לו לא. אם הגבולות נשארים "בתוך הראש שלך", אז את שוב תיכנסי למקום של פגיעה כואבת ואת זה אני רוצה למנוע.

לא יודעת מה היה הסיפור שם באופן ספציפי

אבל צריך להיזהר עם רמיזות לכיוון האשמת הנפגע

יש התנהגות חברתית סביבתית נורמטיבית שלא אמורים להגיד אותם בגלוי, זה פשוט אמור להיות ידוע לכולם

משל לאדם שנגנב לו הארנק וישאלו אותו אם הוא לא תלה שלט לא לקחת את הארנק שלי 

יש קווים אדומים ואני חושבת שכולנו אמורים להכיר אותם 

מה אכפת לנו מידת האשמה שלו?

היא חווה כאב גדול וסבל של שנים, ואנחנו דואגים/ות לה. מצידי שההוא יהיה צדיק יסוד בניין.

העיסוק בשאלה כמה אותן בחור אשם, סתם הורס את הנושא עצמו. לא לטוב ולא לרע.

הריפוי שלה לא עובר בשום צורה דרך החשיבה כמה ההוא לא בסדר, וגם לא ממש רלןןנטי המליר החברתי או העונש שהוא יקבל (אם וכאשר).

הערתי הערת אגב בלי קשר לנושא הריפוי של הפותחת... 

בנוגע לכניסה לסוגיה של האם זאת שנפגעה באמת נפגעה או באיזה חומרה היתה הפגיעה, אולי הוא עבר גבול שבסדר לעבור ומצידה אם רק היא היתה אומרת לו מראש שזה הגבול שלה אז הדברים היו נראים אחרת...

שככה היה נשמע שנרמז ועל זה הגבתי (אולי גמאני לא הבנתי נכון 😅)

בתכלס, לא כזה קריטי באמת ההערה הזו כי זה לא משנה לפותחת 

גם לי אין כוח להיכנס לזה.

רק רציתי להגיד שאם השיח על בחורה שחיה בחרדות ופלשבקים, יהפוך לכתב אישום לאיזה איש גשם לא רלוונטי, זה הפסד לכל הצדדים.

יתרה מזו, במקרים רבים הבחורה רק תרגיש שהוא לא האשם היחיד והמוחלט, ואז רק נגביר חה את הסבל וההלקאה העצמית.

עדיף לנתק את הסיפור משאלת האשמה, ולהתמקד בכך שיש כאן חברה כאובה ואנחנו דואגים לה!

עצם זה שיש לי כוח לכתוב ולהביע, ובעיקר להעמיד את עצמי מול מראה ולהבין את המצב שלי - זה כבר חצי מהפתרון.

כל התהליכים הנפשיים הם מאוד עניין של תודעה. מקווה שאת במקום שהתודעה מתחילה להשתנות והכל יתחיל לזרום לכיוון טוב.

מלא הצלחה נשמה מתוקה ♡

הצורה הנכונה לפוגג חרדה היא לדבר איתה.

לדייק אותה, לפרוט אותה, לזהות את הטריגר הנוכחי.

מצד שני גם להיות מודעת לכך שפחד הוא פחד הוא פחד והוא רק מתלבש כל פעם אחרת.

בדרך כלל הוא ידבר את אותם דיבורים, כי הוא מגייס אותם ממקומות מוכרים בנפש ותמיד כדי להגן עלינו ממשהו כואב יותר.

אבל אם נזהה אותו ונגיד לו שאנחנו לא זקוקים להגנה הזאת, הוא יתפוגג.

נרגיע את הילד הקטן, וכמובן - תפילה

אני שמתי לב שתכנון יתר גורם לי לחרדה יתרה כי הוא אף פעם לא נגמר - מה שהוביל אצלי לדחיינות.

עכשיו כשאני מודעת, אני מקציבה זמן לתכנון בגבול שנראה לי שפוי.

תכנון שבא לשלוט בכל הפרטים

יביא יותר חרדה מאשר שחרור

כי אי אפשר באמת לשלוט בהכל

אז הכישלון והחרדה בעקבותיו

די צפויים מראש

תכנון נכון שיכול להביא לשחרור

1. דברים קטנים שאפשר בהכרח לשלוט עליהם

2. חשיבה על סיטואציות שונות שעלולות לצוץ וסימולציה על האפשרויות השונות כתגובה/ כפעולה

3. לצפות למינימום

מקסימום תגיע הפתעה נעימה

בסוף לא הכל בידיים שלנו, וזה בסדר.

אבל עד גבול מסוים.

תשאיר מקום לזרימה.

לא כל פעם שאני הולך לרופא שיניים אני מספר לחברים שלי, ולכן גם לא כל מסע פסיכולוגי אני אשתף.

בגדול, רק אדם אחד קרוב אך לא משפחה היה ששיתפתי אותו. ובתוך המשפחה, יש כאלה שעד היום לא יודעים.

בשורה התחתונה, זה מאוד תלוי מי האדם ומה הסיבה לשיתוף.

כדי לא להיפגע, ולא לפרסם את זה סתם ככה, זאת דעתי.

באירוע מסוג תאונת דרכים בו הייתי מעורב

נקודת המוצא לעבור בשלום  - ללכת עם האמת, להיצמד לעובדות ונקודות שאתה משוכנע באמיתותן.  

בהנחה שאין לך אינטרס להמציא דברים שלא היו ולא נבראו ואז להסתבך בשקרים ובסתירות - ברגע שאתה דבק באמת, אין ממה לחשוש    

בהצלחה!

לא נעים, אך לגמרי לא נורא 🙂

ואני בלי ביטחון עצמי, בטוח מה שאעשה לא יהיה בסדר.

לא משנה שאני בסדר. מה יעזחר עורך דין ? @משה?  הרי יש עובדות

יעזור לך להגיע מוכן מנטלית, רגשית, לתרגל איתך איך להתמודד בתרחישים השונים 

הביטחון העצמי שלך זה דבר אחד. אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שלא גנבת משהו או פגעת במישהו.  אם כן זה כבר סרט אחר. אבל מהכירותי עם רגישים הם נוטים יותר לספוג ופחות לתקוף.

אם זה אכן הסיטואציה, אז צריך לקחת איש מקצוע שמתמחה בתלונות שווא, וב"עובדות". ובמקביל לעשות עבודה כדי שיהיה לך ביטחון עצמי והבטן שלך לא תתפרק כשהגרושה (אני מנחש נכון)  מאשימה אותך בכל מיני דברים.

ואם תרצה באישי אני יכול לשלוח לך עוד חומר.

בגדול צריך להתכונן לזה רגשית. כמו לכל דבר מאיים (ראיון עבודה וכו').  עבודת כתיבה קטנה שתעזור לך להבין ממה אתה מפחד באמת.

האם עשית את מה שטוענים שאתה עושה? אם כן, יש עורכי דין שזה המקצוע שלהם. אתה צריך אותו בשביל שירגיע אותך ויכין אותך. אם לא עשית שום דבר - גם אז כדאי להתייעץ עם עו"ד (בכנות, זה לא המקצוע שלי) כדי להבין איך להתמודד.

אם יש לך אליבי (כלומר שהיית במקום אחר בזמן שטוענים שבו עשית עבירה פלילית) - כדאי לאסוף אותו ולארגן אותו מסודר.

אם יש לך צורך להגיש תביעה כנגד כנראה שאין מנוס ותצטרך להתמודד עם זה. ייעוץ מקצועי זה טוב. אבל חוץ מזה צריך להבין מה כל כך מפחיד אותך שם. 

אגב, זה קשור לסיפור גירושין? כלומר להתמודדות זוגית-לשעבר.

שם יש שפע של תלונות ותלונות שווא ויש אנשים שיודעים להכין אותך לחקירה כזו.

זה יכול להיות בעיה לכל החיים?!

אבל שם יש יותר חשיבות לתיקים מתנהלים מאשר בשוק הפרטי.

.

אם זה נניח על "אלימות במשפחה", במסגרת סכסוך גירושין, שמשום מה יש כאלו הבטוחים שזה כמעט חלק מהנוהל (כדי "להשיג" צו הרחקה, וכך "לנסות לקבוע עובדות" עם הילדים, לגנוב את הרהיטים בבית המשותף וכו').

לפחות מהחוויה שלי אם אתה פועל נכון זה לא משהו כזה מטריד בדרך כלל.

זה בדרך כלל סוג של "פרוטוקול" שהחוקרים צריכים לעבוד לפיו, למרות שהם בעצמם יודעים שזה בבל"ת בגדול.

יצא לי אבל לא על משהו רציני...

זה תלוי מה הצד שלך. אתה מתלונן? אין מה להילחץ פשוט לעשות נשימות לפני ולהבין שאתה בסדר גמור וזה לטובתך...

בהצלחה!!!

מה זה אומר, לא להלחץ?

להבין שזה לטובתך ואתה בא נטו כדי שיהיה לך טוב

להירגע, אם עוזר נשימות (מניסיון, עוזר ממש)

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.

אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

זה עניין של ניסיון. נסה ללכת למטפל ותיק עם המלצות. 

מטפל דתי ותיק יהיה עם ראש יותר פתוח ויתן הרגשה יותר נוחה.

בנוסף, משפיע נושא החיבור בין המטפל למטופל, שאין אפשרות לקבוע עפ"י משהו חיצוני. צריך ס"ד.

לברר עם עצמך מאיפה מגיעות התחושות האלה שלך.

מאוד משונה לחשוב שפסיכולוג דתי ינצל אותך למען מזימתו להפוך אותך לדוס. 

אבל מבינה אותך.

גם לי יש ניסיון עם מטפלים דתיים שהכניסו יותר מידי אמונה בטיפול ברמה לא מקצועית שהפריעה לי, אבל יש כאלה שדווקא אוהבים שיטת טיפול כזאת.

מטפל טוב אמור להפריד בין האמונות שלו לבין הטיפול.

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

ברגע שהוא מטפל. זה חלק מהמקצועיות. 

זה יכול להיות עולם ערכים שקשור לדת ושלא.

יש יתרון למטפל דתי שהוא יכול להבין הרבה יותר טוב ומהר את העולם שממנו אתה מגיע. כמו כן, לעיתים, קל יותר לתת במטפל דתי אמון. נתינת אמון זה הכי חשוב.

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

תתקשר לדרור ותבקש את עצתו למישהו שבאזורך

+972506859447

שתיהן היו מעולות

בדרך עברתי כל מיני, אף פעם לא הרגשתי שהנושא של דתי/חילוני קשור.

מטפלת דוסית אחת נתנה לי אבחנה טיפולית אחרי טיפול ראשון כי אני בת של רב והיא מיד הבינה הכל וכבר לא היתה צריכה לשמוע ממני כלום. עפתי משם כמובן. אחריה הגעתי למישהי חילונית לחלוטין, שדיברה *איתי*, ולא עם מי שהיא חושבת שאני, בלי טיפת דעה מוקדמת. למרות שהיה לה מאד קל להניח עליי הנחות.

מטפל צריך להניח שהוא *לא* מכיר ויודע הכל עוד לפני שהמטופל פתח את הפה. וזה מה שמשנה.

כל מטופל מגיע עם עולם ערכים, תפיסות, הנחות יסוד ששונה בהכרח מזה של המטפל. לפעמים שונה קצת ולפעמים שונה מאד. אבל זה לא רק על רקע דתי חילוני.

הייתי אצל פסיכולוג דתי (די בטוחה שהוא גם רב. מאוד בקטע של חסידות ואני ממש לא. אבל פסיכולוג קליני.)

היה טוב, עברתי בגלל שיטת הטיפול (משיטה מאוד נפוצה אחת לשיטה מאוד נפוצה אחרת) לא בגלל העניין הדתי.

עברתי לפסיכולוגית סופר חילונית. גם אצלה טוב.

מה שחשוב בעיניי זה שכל פסיכולוג שתגיע אליו, יתן לך מקום לשתף גם דברים מזעזעים (לכאורה). כלומר כל עוד זה לא בתוך החובת דיווח שלו. רגשות או מחשבות קשים, מעשים שלא הולכים 100% עם ההלכה/חוק…

לא מדברת על דברים סופר קיצוניים.

בסוף גם הפסיכולוג הדתי נתן לי מקום לשתף בדברים שלא ברוח ההלכה, וגם הפסיכולוגית החילונית נותנת מקום וכבוד לדברים הדתיים.

ודווקא יש משהו מעניין בללכת ללא דתי.

נגיד לא מזמן הסברתי לה על הנחת של שבת. והיא מן הסתם לא חוותה את זה. אבל הייתי צריכה לדייק לה, מה מכל הדברים של שבת נותנים לי נחת וכו'.

מאמינה שגם הפסיכולוג הדתי שלי היה עוזר לי לדייק. אבל יש בזה משהו.

בכל מקרה, חשוב שתלך למישהו שיקבל אותך על מצוותיך ועל עוונותיך.

זה שייך לפה. יש לך עבודה רגשית לעשות על המנגנון שלך. בעיקר על החרדה שמופיעה בקשר שאתה רוצה בו (להבדיל מקשר שאתה פחות רוצה בו). פחד להיכשל או משהו כזה.

זה שהיא החליטה לסיים זה מתנה בשבילך. אתה - בשבילך - לא יכול לחיות במצב שבו אם תטעה (בקשר) יהיה אסון. זה נראה לך עכשיו כואב ומבאס אבל אי אפשר לחיות חיים שבהם אסור לך לטעות ואתה כל הזמן הולך על חבל דק וזו התחושה שלי מהקשר שלך.

הרגשה באסה כזאת שזה כל כך טוב ולכן אני מפחד לזוז

אני לא כל כך מבין למה זו מתנה, הבעיה היא לא איך שניגשתי ומה שעשיתי? המתנה היותר גדולה זה אם הייתי בא מוכן רגשית ופועל אחרת לא?

והוא יגמר כי מבחינת הגוף שלך הקשר הוא סכנה והוא מפחיד ובלעדיו יותר קל לך.

(קצת קשה להבין את זה כי נורא רצית את זה והכל ,אבל בפועל - הקשר הזה היה לך סכנה ואתה נושם יותר טוב אחרי שהוא הלך).

העניין זה שאתה לא צריך להיות  "מוכן" אלא צריך להיות אתה. וכרגע אתה מפחד להיות כזה וממילא הבחורה קלטה את זה ועפה.

ובאמצעות עבודה רגשית האני האמיתי שלי יתגלה? מה מטרת העבודה הרגשית? להשלים ולחיות בשלווה עם מי שאני או להבין שאני מישהו אחר?

קטונתי.

הרעיון זה פשוט להתחיל להבין איך עובד המנגנון ממה אתה מפחד וממה אתה מסתיר. יש כמובן אנשי מקצוע שיודעים לעשות את זה אבל ברמה הבסיסית, זה.

המקלדת סובלת הכל. אל תצנזר. גם קללות, גם מילות גנאי על חברים, גם רצונות שההלכה או הגוף אוסר. הכל. לא צריך לצנזר ואין בזה שום איסור או משהוכ זה.

כתבת משהו והתכווצת? מעולה. תכתוב גם שהתכווצת. ותנסה להבין מתי התכווצת ככה פעם קודמת. עם הזמן המנגנון שלך שכרגע אתה חייב "להחזיק אותו חזק" כדי שלא יהרוס את הקשר, יהיה מובן יותר ותוכל לשים לב לאיך אתה פועל.

באותו הקשר, פוד על רגשות

(וכל העמוד של האיש המדהים הזה, על נושאים שונים של רגשות ושל גברים רגישים ושל איך המערכת עובדת, יש לו שפה פנימית שלוקח זמן להבין אבל היא שווה את זה)

דווקא אחרי הקשר הזה כי הרגשתי שיושב בתוכי כל כך הרבה שצריך לצאת לאנשהו

אבל עדיין לא הרגשתי שונה...לא עשיתי את זה בתדירות ובניואנסים כמו שאתה מתאר אולי זה קשור

ואני מתחיל לחשוב שאי אפשר לברוח מלהיפתח ולדבר עם איש מקצוע אמיתי ולחשוף את כל הפחדים והסודות שלי בכנות פעם ראשונה בחיים שלי...למרות שרק המחשבה על זה עושה לי בחילה...

מישהו עלול לגלות מי אתה באמת? כזה?

עד היום ניסית כנראה לרצות את הסביבה שלך ולדאוג שהכל יהיה מושלם. זה נגמר.

ולכבד אותה.

(ואפילו לאהוב אותה)

"בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה"

זה עונש כבד. בשבילך. אתה צריך להיות אתה ואם יהיה לה טוב עם זה - נפלא. אם לא יהיה לה טוב עם זה - אז למה אתה בכלל זקוק לקשר איתה? בשביל להיות עבד?

בהצלחה !

בקשר ל"רשימות" שכתבת בתגובה בלנ"ו (כותב כאן כי כתבת שזה שייך יותר לכאן)

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל "להרגיש". שלא יכפה עליך. ויש לך עוד הרבה עבודה אבל הכלים הפשוטים האלה יתחילו לעשות את החיים שלך קלים יותר.

ללמוד על כל מיני שיטות טיפול. כמובן אפשר ורצוי ללכת גם למטפל, אבל כדאי במקביל גם ללמוד בעצמך.

יש המון ספרים שעוסקים בזה. לי גם עוזר מאוד להתכתב עם בינה מלאכותית, אני מרגיש שהוא מאוד עוזר לי,

ואני יכול לשאול אותו כל מה שמטריד אותי בלי חשש.

ואח יקר, ליבי איתך! אני גם בשידוכים וגם רגיש מאוד, ומבין מאוד את התחושה שלך. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו כמה שאנחנו יכולים, אבל האמונה שה' באמת אוהב אותנו ואת הכל הוא מתכנן לנו בצורה מדויקת, זה מה שנותן לי את הכח. נלמד מיוסף שהיה בכלא שתים עשרה שנים, ולא התייאש, ואומר לאחים בסוף "א-להים חשבה לטובה". 

ודרך אגב, מאוד מזדהה עם השרשור שלך לגבי "אולי עכשיו היא החזירה תשובה?" ועם מה שכתבת על התייחסות לתמונות לפני פגישה. ממש.

כשהתחלתי ללמוד הבנתי בכללי שזה מאוד עוזר לי. אני קורא עכשיו את הספר "האטלס של הנפש" של ד"ר אורי נויבירט, 

זה לא מדבר דווקא על רגישות אלא על כל מיני עניינים נפשיים. 

ובנוגע לרגישות ואסרטיביות בכללי, אשמח קצת לשתף מהמקום שלי:

אני גם מאוד רגיש, אבל יחד עם זה אני מרגיש שבפנים יש בי את התכונה הזאת של האסרטיביות, גם אם לא תמיד אנשים סביבי שמים לב אליה.

בעיקר כשאני נמצא במקום שאני מרגיש בנוח. לדוגמא כשאני לומד עם חברותא, אני זה שמוביל ונותן את הטון.

גם כשהתחלתי להפגש, הציעו לי הרבה פעמים בנות שהן מאוד רגישות ופחות כריזמטיות בגלל שככה תפסו אותי. 

ובפנים תמיד הרגשתי שאני מחפש מישהי עם יותר כריזמה, בגלל שזה באמת מי שאני.

כלומר אם באמת הייתי רק רגיש, בלי אסרטיביות טבעית, אני חושב שגם הבנות שהייתי שמח בחברתן היו כאלה,

ובנות כאלו לרוב מחפשות בעיקר את הרגישות אצל מי שהן נפגשות איתן ולא מחפשות שהוא יהיה איזה גיבור על.

ודוקא בגלל שאני מרגיש שיש בי בטבע שלי באמת אסרטיביות, זה גם מה שאני מחפש באשתי.

ועיקר העבודה בשבילי היא להוציא מהכוח אל הפועל את האסרטיביות והגבריות הזאת שבאמת קיימת בי.

מה שבעצם אני רוצה לומר, שאם אתה לא מרגיש כמוני (שהתכונה הזאת קיימת בך אלא שלא ממוממשת), אז אולי גם תתאים לך מישהי כזאת, ולפי נסיוני יש הרבה בנות (בעיקר עדינות ורגישות) שמחפשות גבר שיהיה רגיש אליהן יותר משיהיה אסרטיבי. ואם אתה גם מרגיש שיש בך את התכונה הזאת בפוטנציאל אז ההתמקדות צריכה להיות בעבודה עליה (וגם בלי קשר צריך לעבוד עליה, כי מה שכתבת "בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה", צריך להצליח להתגבר על זה). ויש איך לעבוד על זה!

נסיתי לכתוב גם מה עזר לי לחזק את הבטחון העצמי והאסרטיביות, וראיתי שהכל מוסבר הרבה יותר טוב על ידי אנשים מקצועיים שכתבו על זה. אז רק אציין שהשירות הצבאי עשה לי ממש טוב בהקשר הזה.

ותודה רבה על הפרגון על דברים אחרים שכתבתי! רואים את הרגישות שלך בקטע הכי טוב שיש, וואי מי תזכה בך, מקנא בה!

שצריך לעשות הפרדה בין תכונות שונות שהעלת- רגישות היא דבר חיובי ונראה לי שנשים (גם כאלו שלא מודעות לזה) אוהבות גברים רגישים שרואים אותן ושמבינים ושאפשר להעמיק איתם בשיח רגשי- זה יוצר חיבור ונשים מאוד מאוד מחפשות את זה. 

אבל הססנות, חששנות, וכדומה הן תכונות קצת פחות מושכות בגבר. אבל כשאתה עושה את ההפרדה הזאת בראש זה מאוד מעודד ,כי יוצא שאתה ממש לא צריך לשנות את מי שאתה ואת האופי הבסיסי שלך. אלא פשוט לעבוד יותר על ביטחון, אסרטיביות, ותכונות מאוד ספציפיות .

כל אחד מאיתנו יש סל תכונות ומידות שמבינהן קיימות גם כאלו שצריך לדייק ולשייף..

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...

אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".

יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...

לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.

בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ

תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו

בהצלחה רבה!

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.

יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".

החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.

בעצם התכוונתי לענות לך....

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

ופסיכולוגיה.

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

בכל מקרה יישר כוח🙂

כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.

צריך להיות....נורמלים.

זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,

להתפלל על זה....

ששווה לנסות להבין מאיפה את לוקחת את "הערך" שלך.. כלומר - מרגיש לי מהצד (בלי להכיר אותך אז זה בהסתייגות) שבעצם המחשבות שלך תלויות בכללי למה יחשבו עלייך.

הערך שלך נמדד במה שאת עושה או באיך שאת נמדדת או משהו דומה לזה. כלומר הבעיה זה לא המכה והכינים אלא איך שאת מרגישה ביחס לסביבה שלך ששופטת אותך (אולי רק בדמיון שלך?) על הדבר הזה.

כדאי לך לפתוח את אתר "התבוננות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי ביוטיוב: בין מגוון השיעורים

הנפלאים שלו, יש גם שיעור על נושא זה. הנה הלינק

בקשר לכינים....נפלא! ילד שמעולם לא היו לו כינים....אז או שמעולם לא יצא מן הבית לאף מקום או שהוא מסכן...קרח.

אגב, כינים ותולעים זה סט מושלם...תשאלי את כל האמהות!  מהיכן את חושבת מגיעות הכינים לראשי הילדים?

מחברים וחברות שלהם בגן, בבית הספר, וחוזר חלילה...

בכל אופן, איך מחזקים את הבטחון העצמי - יש לבטח המון שיעורים על זה ביוטיוב. נסי אתר "הידברות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי

ולבטח יש עוד ועוד ועוד.

מה שבטוח, את בחברה טובה. מאמינה שכל אחד ואחת מרגישים חסרי בטחון, במינון זה או אחר; זה קשור לעצם היתנו בני אדם, אני מניחה.

באיזה מקום, אנו מרגישים את הקטנות שלנו כבני האדם, הנולדים, חיים והולכים לעולמם. מול הקב"ה אנחנו כלום. ואת זה מרגישים. 

זה בקטן. אבל העבודה זה לחזק את עצמנו; השם ברא אותנו, סימן שהוא מאמין בנו:...רבה אמונתך". אף אחד לא יותר מאיתנו וגם לא פחות

מאיתנו. כולם באותה סירה: בני אדם ויהודים.  אולי תרשמי לעצמך דברים שאת אוהבת בעצמך ותעברי על זה כל יום?

אגב, מבטיחה לך שאת לא האמא היחידה שבתה הסתובבה עם כינים. כ ל, כן,  אין ספק, שכ ל האמהות נמצאות בסיטואציה הזו,

הרבה, מדי פעם, אחת ל....   אי אפשר להמנע ממכת מצרים הזו.  באמת, זה כנראה משמים, המכה הספציפית הזו.

ולכולן (זוכרת שגם לי) הגננת מעירה מדי פעם .....   תודה שהזכרת לי, גננת, אני אבדוק ואשתדל. 

זהו.

קודם כל תודה על התשובה המושקעת)

כל הקטע הוא..  שאני מודעת לכל זה. ותוך כדי גם מבינה שהתגובה הרגשית שלי מאוד מוגזמת ולא תואמת סיטואציה. זה פשוט לא משנה... 

נדבקים בכינים.

זאת המציאות.

זה שיש לבן שלך כינים לא אומר כלום על כמה את אמא טובה או לא טובה.

במיוחד אם לא ידעת שיש לו כינים.

מאיפה לך בכלל שזה מה שהן חושבות? לכל הילדים יש כינים בשלב כזה או אחר🤷

הסנטר שלך חייב להיות יציב, במיוחד בתור רגישה מאוד

זה משהו שאפשר לעבוד עליו

חיבוק❤️

פעם , מזמן, כתבתי לגננת שמצאתי אצל בתי ביצים ולא של תרנגולות......

היא צחקה כל כך...

מבטיחה לך, שאם לגננת של ילדייך יש ילדים, היא מכירה את התופעה יפה יפה...מן הסתם גם

הגננת שלהם העירה לה פעם, פעמיים...

אבי ע"ה, ניצול שואה, כל פעם שהיינו מגיעות עם כינים, היה בורח מהבית...

אז תודה לקל שיש לנו כינים...בריאות. חופשיות. בארצנו... לא בגלל שאנו מזי רעב, ערומים

ומעונים.... סתם כינים רגילות, של יום יום....נפלא!