פורום אנשים רגישים מאוד

ופסיכולוגיה.

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

בכל מקרה יישר כוח🙂

כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.

צריך להיות....נורמלים.

זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,

להתפלל על זה....

ששווה לנסות להבין מאיפה את לוקחת את "הערך" שלך.. כלומר - מרגיש לי מהצד (בלי להכיר אותך אז זה בהסתייגות) שבעצם המחשבות שלך תלויות בכללי למה יחשבו עלייך.

הערך שלך נמדד במה שאת עושה או באיך שאת נמדדת או משהו דומה לזה. כלומר הבעיה זה לא המכה והכינים אלא איך שאת מרגישה ביחס לסביבה שלך ששופטת אותך (אולי רק בדמיון שלך?) על הדבר הזה.

כדאי לך לפתוח את אתר "התבוננות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי ביוטיוב: בין מגוון השיעורים

הנפלאים שלו, יש גם שיעור על נושא זה. הנה הלינק

בקשר לכינים....נפלא! ילד שמעולם לא היו לו כינים....אז או שמעולם לא יצא מן הבית לאף מקום או שהוא מסכן...קרח.

אגב, כינים ותולעים זה סט מושלם...תשאלי את כל האמהות!  מהיכן את חושבת מגיעות הכינים לראשי הילדים?

מחברים וחברות שלהם בגן, בבית הספר, וחוזר חלילה...

בכל אופן, איך מחזקים את הבטחון העצמי - יש לבטח המון שיעורים על זה ביוטיוב. נסי אתר "הידברות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי

ולבטח יש עוד ועוד ועוד.

מה שבטוח, את בחברה טובה. מאמינה שכל אחד ואחת מרגישים חסרי בטחון, במינון זה או אחר; זה קשור לעצם היתנו בני אדם, אני מניחה.

באיזה מקום, אנו מרגישים את הקטנות שלנו כבני האדם, הנולדים, חיים והולכים לעולמם. מול הקב"ה אנחנו כלום. ואת זה מרגישים. 

זה בקטן. אבל העבודה זה לחזק את עצמנו; השם ברא אותנו, סימן שהוא מאמין בנו:...רבה אמונתך". אף אחד לא יותר מאיתנו וגם לא פחות

מאיתנו. כולם באותה סירה: בני אדם ויהודים.  אולי תרשמי לעצמך דברים שאת אוהבת בעצמך ותעברי על זה כל יום?

אגב, מבטיחה לך שאת לא האמא היחידה שבתה הסתובבה עם כינים. כ ל, כן,  אין ספק, שכ ל האמהות נמצאות בסיטואציה הזו,

הרבה, מדי פעם, אחת ל....   אי אפשר להמנע ממכת מצרים הזו.  באמת, זה כנראה משמים, המכה הספציפית הזו.

ולכולן (זוכרת שגם לי) הגננת מעירה מדי פעם .....   תודה שהזכרת לי, גננת, אני אבדוק ואשתדל. 

זהו.

קודם כל תודה על התשובה המושקעת)

כל הקטע הוא..  שאני מודעת לכל זה. ותוך כדי גם מבינה שהתגובה הרגשית שלי מאוד מוגזמת ולא תואמת סיטואציה. זה פשוט לא משנה... 

נדבקים בכינים.

זאת המציאות.

זה שיש לבן שלך כינים לא אומר כלום על כמה את אמא טובה או לא טובה.

במיוחד אם לא ידעת שיש לו כינים.

מאיפה לך בכלל שזה מה שהן חושבות? לכל הילדים יש כינים בשלב כזה או אחר🤷

הסנטר שלך חייב להיות יציב, במיוחד בתור רגישה מאוד

זה משהו שאפשר לעבוד עליו

חיבוק❤️

פעם , מזמן, כתבתי לגננת שמצאתי אצל בתי ביצים ולא של תרנגולות......

היא צחקה כל כך...

מבטיחה לך, שאם לגננת של ילדייך יש ילדים, היא מכירה את התופעה יפה יפה...מן הסתם גם

הגננת שלהם העירה לה פעם, פעמיים...

אבי ע"ה, ניצול שואה, כל פעם שהיינו מגיעות עם כינים, היה בורח מהבית...

אז תודה לקל שיש לנו כינים...בריאות. חופשיות. בארצנו... לא בגלל שאנו מזי רעב, ערומים

ומעונים.... סתם כינים רגילות, של יום יום....נפלא!

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

אבל זה לא ירעיל אותם?

תודה רבה!

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם

ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!

בס"ד

זה לא מנחם, אבל הרבה אנשים סובלים מזה;

האם היית עושה את מה שאתה עושה לעצמך למישהו אחר? באותה עוצמה? אז מה, יש לו דם יותר כחול משלך?

אתה בעצם לא שלך, אתה נשמה מהשם, מותר לפגוע בנשמה שהקב"ה בכבודו ובעצמו מאמין בה? ואוהב אותה?

להרגיש טוב עם החסרונות (יען אני בן אדם, ושכזה, לא ייתכן שלא יהיו לי חסרונות, אחרת כמובן הייתי....מלאך).

ומה עם המעלות?  מותר לשקר ולהדגיש רק את החסרונות? זה כמו להסתכל תמיד על המינוס בבנק, זה קצת..

שקר!

לא מדברת ממרום כסאי. מי כמוני יודע ומכיר את התכונה הרעה והשקרית הזו שמכלה כל חלקה טובה. ממש.

אולי לכתוב לעצמך את המעלות שלך? דבר טוב או שניים שעשית לאחרונה?

אתה שקרן? גנב? רוצח?  מן הסתם, לא. נכון?

אני חושבת שזה הופך לנו להרגל. הרגל רע. קטלני. פעם, עשו לנו את זה, אולי, בגלל בעיה של זה שעשה

את זה, ואנחנו הפנמנו את זה, ומלקים את עצמנו ללא רחם!

כשבא השחור הזה, אתה לא מזין אותו ! שים מייד תמרור עצור! ותחשוב על משהו אחר.

לואיס היי אומרת לעמוד מול המראה ולאמר לעצמך: אני אוהב אותי. הקב"ה אוהב אותי

ואם משהו מפריע, תמיד אפשר לתקן (הסייפא של המשפט הוא משפט מפתח בשיטת המגירות

אם אתה מכיר.

יש ספר באנגלית המדבר על הקול הרשע הזה המלווה אותנו בלי הפסק (ימח שמו!) אבל לצערי

איני זוכרת את שם הספר.

שמע, תפתח ביוטיוב באתר "התבוננות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי; לבטח יש לו שיעור על

הבעיה הזו  כדאי מאוד.

חושבת שזה עניין של תרגול. ככל ששקענו והתמכרנו לקול הזה כך הוא מקבל חיות .

צריך אולי לתרגל את זה כל יום. הנה הוא מגיע הרשע הזה, לא אתן לו!

אני אדם, יהודי, ככל האחרים, רק יש לי איזה גו'ק טורדני שלא נותן לי לנשום,

לחיות!

בטוחה שתקבל כאן עצות טובות. אבל העבודה היא שלך. וזו עבודה לא קלה

אבל אפשר. אם השם אוהב אותך (כן!), אז אתה לא?  לא פייר מצידך.

בהצלחה רבה!

אגב, בטוח שאם תכתוב ביוטיוב "ביקרות והלקאה עצמית", תמצא הרבה

שיחות על כך. אבל העיקר, לקבל כלים ולעבוד על זה.

וגם להרפות מהשאיפות הלא מציאותיות. לעולם לא נגיע לשלמות.

אין כזה דבר. לקבל את עצמנו. בשלום.

"

הדרך של רב אושר פרוינד זצ"ל יכולה לעזור מאוד לפעמים.

יש ביוטיוב מישהו שמסביר את הדרך שלו.

מי שמעבירה את הדרך שלו היא הרבנית שולמית פישר. 

תתחיל מלא לבקר את עצמך על הביקורת העצמית(;

זה נורא קשה וזה מקלות בגלגלים שאנחנו שמים לעצמנו.

לי עוזר לדמיין אותי בגיל של הילדים שלי, לדבר אליי כמו שאני מדברת אליהם.

לא כל הזמן, אבל כשנכנסת ללופ של ביקורת עצמית, אני תופסת את עצמי, עוצרת, מדמיינת אותי קטנה (יש לי תמונה ספציפית בראש)  לפעמים מחבקת את עצמי פיזית.

ואז אני משנה את הדיבור מביקורת לחמלה.

כן, תרחם על עצמך.

לא רחמים של אשמה על הורים ( טוב אפשר קצת) וחוסר לקיחת אחריות, רחמים של עיניים טובות.

אם אתה מדבר ככה לעצמך, כנראה ספגת את זה מילדות, כנראה שמעת הרבה ביקורת או שחסכו ממך מילים טובות.

נעמי. מקסים!!!!

לי עזר ברגעים של הלקאה עצמית- לעצור ולהחליף מחשבות.

ממש במודעות (זה לא קורה מיד, ולפעמים רק באמצע השיטפון שמתי לב מה עוללתי לעצמי)- לעצור ולהחליף את המחשבות.

הייתי מתחילה בשיר, רק להסיח את הדעת.

ולמצוא זמן של שתי דקות ביום ולראות איפה כן עשית טוב. איפה היית מרוצה מעצמך.

וכמובן שיש מלא פודקאסטים בנידון ששווה להקשיב להם, במיוחד בזמן נסיעה חזרה מיום עבודה לחיזוק הביטחון והערך העצמי.

בהצלחה!

Mel Robbins אם מתאים לך אנגלית

חושבים טוב - פרקים מסוימים

אם אזכר בעוד, אוסיף.

דברים מחזקים וחשובים... תודה רבה.

מי שיכול לכתוב עוד עצות אשמח...

תודה לכולכם

קודם - התרגשתי מהתגובות של קודמותי.

אני מאמינה בעבודה מול הילד הקטן שבתוכך.

חפש את אותה הרגשה באירועים וגילאים קודמים, עד שתגיע לילד הקטן שחווה את החוויה הזאת, בדרך כלל מול ההורים, אבל לא בהכרח.

כנס לדמות שלו, דבר את הכאב שלו, תבכה את הבכי שלו.

זה הוא שמפגיש אותך עם הרגש הזה.

הוא מחכה בכאב עצום שתבוא לשחרר אותו.

כמובן שתצרף לזה תפילות ודיבור עם ה' יתברך.

בדוק ומנוסה ועם הרבה הצלחה!

רואים ישועות ומרגישים משם את קרבת ה'.

אתה מתאר בצורה מדוייקת... מוכר וכואב וליבי איתך❤️

היית בטיפול?

אצלי טיפול דרך התת מודע (nlp) ועוד שיטות ממש נתנו ריפוי עמוק, אני מניח שיש לך פגיעות וכאבים שנמצאות בנפש פנימה, בתת מודע שהצטברו אצלך במשך השנים והתנועות שאתה מתאר הם רק ספטומים שלהם,

טיפול ממש יכל לעזור ולרפא את הפגיעות מהשורש.

והמון בהצלחה

ע"י איזה איש מקצוע זה?

המלצות?

שראוי לחשוב עליו...

כל כך נכון אני מתקשר לסיענים ואפילו לא מצליח לתקשר איתם 

 פשוט תקוע בטראומה ודיכאון, משווע לישועה וולא מה עושים טוב אני אצא החוצה לים לעשות צעדה לנשום אוויר ים ולהרהר מה הלאה בגיל מתקדם

תוהה במזל באלוהים בעצמי במי שפגע בי בבריאות הגיל תקוע בלי אישה חברה מישהו שיעודד ויעזור , לצערי מתיסכול לא שוכח לאכול קצת סלט עם ביתה בבוקר 

לא יוצא לעבודה כי אני בייאוש לא פונה לרשות לבקש עזרה כי אני מבוייש  אפילו לא לקבל עזרה כלשהי ממישהו החסכונות אוזלים וזה עוד יותר מדאיג , תקוע במשפט עם אישה רעה לא פחות משנים מאחיותיי אחת מתה מרעת ליבה ותיסכולה מהחיים והשנייה לא חסר לה כלום וסוחטת אותי 

כך גברים מואסים בנשים למרות הצורך בתמיכה  אחד בשני 

כולנו מתמודדים עם ביקורת עצמית! זה משהו נורמאלי וטבעי שכולם מתמודדים איתו.

ממליצה לך להזכיר לעצמך את כל האור והדברים הטובים שיש בך, אתה יכול אפילו לכתוב לעצמך רשימה של כל הדברים הטובים שאתה מעריך בעצמך.

ולשים את עצמך במרכז.יש לנו נטייה להשקיע באחרים יותר ממה שאנחנו משקיעים בעצמנו. יש משהו שאתה חולם לעשות? לך על זה! ספורט, יצירה או איזה תחביב, פשוט תשקיע בעצמך. 

לימוד אמונה. מודעות עצמית ברוח היהדות לגברים יכול להביא לריפוי שלם. להבין כמהטוב ועוצמה יש בך, שהרי יש בך חלק מה'. בנוסף הבנה שלא הכל תלוי בך, אתה משתדל אבל התוצאה מה' וזה לא בשליטתך.

אמרת לימוד אמונה - זה שם כולל להמון דברים...

1. תבדוק כיוון של דכאון/ חרדה. הכי ברצינות שיש

2. כדי לשחרר את הכאבים תעשה פעילות ספורטיבית ותזיז את הגוף. ההתכווצות של השרירים בגלל הדריכות של הגוף גורמת לכאבים

3. תהיה יותר בעשייה

4. ממליצה על חיזוק הערך העצמי דרך טיפול וצבירת הצלחות

המחשבות וההרגשות של הביקורת העצמית הן לגיטימיות, הן קורות לכולנו, וממילא לגיטימית גם בקשת האישור מבחוץ.

אבל, כשאתה שלם עם עצמך אתה יכול להיות מוגן מפני ביקורת עצמית, כך שהיא יכולה אפי' להועיל.. לפני שאתה נדחק ל"אני באמת טוב" וכו', תאהב את עצמך בלי הסברים ותירוצים, ואח"כ גם תבין ותפנים שאתה באמת טוב. אני חושב שהדרך הכי טובה זה למצוא חבר/ים כלבבך שמבינים אותך וחווים כמוך (בכל מקום יש!), ולדבר איתם גלויות. אני הייתי חי עם עצמי ועם המחשבות וההרגשות שמציפות אותי כל פעם מחדש, והייתי נופל וקם וכו', ומאז שהתחלתי לדבר הרבה עם חברים כמוני גלויות - אני הרבה יותר אוהב את עצמי, מבין את עצמי ושלם עם עצמי, כך שההתמודדות הרבה יותר מעשית. השיתופים עושים את הכל טבעי.  ככה שאני לא הרגשתי רע עם ההרגשות והמחשבות שלי כי זה רגיל לגמרי. זה אני. וכשאני שלם עם עצמי אני יכול להתחיל גם לעמוד ממש מול ההרגשות עצמן, ולהתמודד איתן חזיתית. זה רק בשלב הראשון. כמובן שגם כל אחד יכול ללמוד מהשני, לחזק את השני ולהתמודד ביחד. כי שוב, זה קורה לכולנו. כולנו בסירה אחת.

עכשיו, בשביל באמת להתמודד מול המחשבות הרעות עצמן, וכן להפנים שאני טוב ובסדר ויש לי פוטנציאל אדיר, ו"הרע זה לא אני אני טוב גמור", אני חושב שתורת ר' נחמן מברסלב ממש נותנת את המענה ומרפאת את הנפש. ר' נחמן גלוי איתך לגמרי, מספר על הנפילות שלו ומחזק אותך להאמין בך ובקשר עם ה'. תפילה והתבודדות תמיד רק יוסיפו. ממליק להתחיל בספר "משיבת נפש", וכן "השתפכות הנפש" שכולו על תפילה והתבודדות. גם "שיחות הר"ן" ספר נפלא מאוד, והכל בגובה העיניים ממש. גם "אורות התשובה" מדבר הרבה על הטוב שבאדם, על היכולות הכבירות שלו וכו' וכו'.

2 הדברים האלו ממש הצילו אותי וקידמו אותי. אני ממש אשמח אם הועלתי לך, מוזמן להתכתב בפרטי אם אתה רוצה. 😀

בס"ד

כשאני חושבת עכשיו (בטח זמן רב לאחר השיח הזה, לא הסתכלתי בתאריך,

נראה לי פתאום שזה נורא לא הגיוני לבקר את עצמנו כך

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.

כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.

ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.

מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  

הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממש כך. 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...

אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".

יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...

לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.

בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ

תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו

בהצלחה רבה!

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

מכנה אצלי בראש את תחושת חוסר הנוחות שמתעוררת אצלי בסיטואציות חברתיות מורכבות או מביכות, מקומות הומי אדם וכדומה, מין צמרמורת קלה בכל הגוף

חמוד ומתוק הנחשי הזה.....

לא רק שם, אבל שממש מציק פיזי כשמשהו לא מסתדר.

צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...

ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...

(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)

בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...

בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף

1. לנהל את הסיטואציה בשכל

2. להיות רגיש אבל גם לדעת "להסתכל על המצב מבחוץ" ולא לתת לרגש להוביל

3. תעבדי על הביטחון העצמי והקיום שלך, העולם נברא בשבילך

'אני אהובה, בטוחה ומוגנת מעצם היותי'

ותעשי פעולת התבוננות אל תוך הלב, במנותק מההתרחשות - מה נעים לך, מה טוב לך, מה נכון לך... גם אם לא תוכלי ליישם, רק כתנועת היכרות עם עצמך.

תנוחי באור של עצמך, הורידי לחץ של להרשים ולהיות חלק....

בהצלחה!!

כשהייתי במדרשיה, השם עשה איתי חסד והייתה לי שותפה אחת לחדר שכמעט ולא הייתה נמצאת. אחרת הייתי בורחת נראה לי אז מבינה אותך מאוד

זה באמת קשה

תמצאי לך זמנים שבהם את יכולה להיות לבד. גם אם לא בחדר. זה עוזר לשחרר קצת את העומס הרגשי ולהתנתק 

הכוונה למצלמה מקצועית הנדרשת לקורס צילום.  gracias!

כל חברותיי הצלמות קנו שם.

בתכלס, זה מהדברים שמה שלא תגידי כולם יתנפלו עלייך ויאכלו אותך.

הדבר היחיד שאפשר להגיד זה מה שכתבתי בכותרת

ואז זה מובן ותורני, ומוציא את כולם טוב יחסית.

אבל זה כמו מתמתיקאי שמוכיח את המובן מאליו.

על השושנים שהוא לקח כמו כלום. על האלמנות על היתומים. משפחה מורחבת.
כמה אדם אחד חשוב והוא בכזאת קלות לקח אותו.

כואב...

אלו שני רובדים שונים, התשובות בשכל לא תמיד עונות ללב...

תבכי ותתאבלי אבל תמצאי לעצמך גם חיזוק ודברים שעוזרים לך לשמוח ולהתחזק

חיבוק😢🤗

אפשר לחפש גם הסברים רוחניים, אבל אבידות במלחמה זה דבר שהוא מדרכי הטבע. לפעמים אין ממש מה ללמוד לגבי העבר, אלא תפקידנו הוא לקחת את זכרון הנופלים ולהעביר את המורשת הלאה.

יחד עם זאת, חשוב לומר ש"אל אמונה ואין עולל, צדיק וישר הוא", ואנחנו מאמינים בלב שלם שגם מי שנקטף בטרם עת יקבל את שכרו, והקב"ה ידאג שהערך של מעשיו לא ילך ריקם.

משתתף בצערך הגדול.

אולי הם גלגולים, אולי הם קרבן ציבור, אולי, לפני שירדו לעולם חתמו שהם מסכימים שזה יהיה הנסיון שלהם?...

ובל נשכח את תחיית המתים!  הם ישובו!

הרב עובדיה זצוק"ל פירש כך:

המקום ינחם....לא היינו יודעים ומבינים באיזה מקום נמצאים כל ההרוגים וכמה  טוב להם - היתה זו

מעין נחמה פורתא עבורנו.

כל מה שיפה פה, הוא כאין ואפס לעומת כמה יפה וטוב שם!

קל לדבר, יודעת, יש לעתים כעסים כלפי הקב"ה, כבני אנוש. שלא מבינים. שכואבים.

אבל הוא הרי יודע מה הוא עושה.

וכן, חושבת שלקבל משהו קטן להתחזק בו, זה מיטיב לנו, להם ולכל עם ישראל.

לכי לחפש רקפות. הן צריכות להתחיל לבצבץ עכשיו!

גם להגיד פרק תהילים עבור נופל, כשאנו שומעים על כך, עוזר. לו ולנו.

לו ולא לא.

אפשר (ואולי גם צריך) לשער השערות, ולקבל על עצמנו דברים כעם וכיחידים,

אבל בפשטות אנחנו לא יודעים להבין במדויק את המהלכים שעוברים עלינו, והכל הוא חלק מתהליך של התקדמות וגאולה.

בס"ד

ביוטיוב - התבוננות פנימית. ד"ר יחיאל הררי. יש לו הרבה מאוד שיעורים בנושאים הקשורים לנפש. כדאי.