פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 5)

כשאת תהיי בטוב עם עצמך ועם חייך זה יגיע.

אומרת מנסיון🦋

זו דעתי (סליחה אם לא פוליטיקלי קורקט)

כשיוצאים בלי חשק, פגישה נראית בהתאם. ואז מה הפלא שלא מתאים? גם אם אובייקטיבית לא מתאים, מסיבות ברורות בחלק מהפגישות, הרבה פעמים הגישה כן משנה ויכולה להיות ההבדל הזה בין פגישה טובה (שיצאנו ממנה עם תחושה טובה גם אם לא הלך. שיש בה בחירה אם מתאים לי או לא ללא קשר מה השני חושב וגם אם לא מתאים לצד השני זה פחות כואב ומרסק)  לאחת שממש לא ומרגישים בה דחויים ולא טובים וכו, וזה מעגל שמזין את עצמו ופוגע עוד יותר בדימוי העצמי ומפיל לקורבנות - ככ התאמצתי ולמה לא הולך. לא מגיע לי?

בטח שמגיע. לכולנו מגיע למלא את הצטרך הבסיסי בלאהוב ולהיות נאהבים. השאלה מאיזה מקום מתאמצים. מגדלות או קטנות דמוחין.

וכשנכנסים לקשר עם דימוי עצמי נמוך, לרוב זה מסיבות לא נכונות. או כי - הוא היחיד שראה בי משו. הוא ממלא לי צורך רגשי בלהרגיש טובה וראויה וכד (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת מי את/ה) וזה משבש את שיקול הדעת, מילוי הצורך הרגשי הזה,

ואז נוצרת תלות לא בריאה, וכשמגיע משבר זו התרסקות כי הערך העצמי שלי תלוי בכמה אני נאהבת על ידי בן הזוג. ולכולם יש משברים.

והפוך. כשמגלים את הערך העצמי זה גם יכול להיות שבר כי מרגישים שהבחירה אינה נכונה למי שאני באמת והיא נעשתה משיקולים לא נכונים ואיזו טעות עשיתי וחרטה ובלאגנים פנימיים

בקיצור, אל

לעבוד על חיזוק הפנימיות ולגשת כשמרגישים ראויים וטובים ומתלהבים לקראת מפגש עם אנשים שבפוטנציה יהפכו להיות המשפחה שלנו

בהצלחה! 

ולא רק אני זאת גם גישה ידועה בפסיכולוגיה,

לפני שנותנים טיפול תרופתי לבעיות בנפש כמו דיכאון וכו ממליצים לאכול טוב לישון טוב ולעשות פעילות גופנית.

להבדיל גם הרב קוק מתייחס לזה הרבה

הגוף נצרך לתנועה ולחוזק בבריאות כדי להחזיק את הנפש בריאה

אני חייב לצאת להליכות אחרי ימי עבודה (במחשב) עמוסים. הליכה, אימון, משהו פיזי. אחרת אני לא אירדם גם אם היה יום מעולה. עכשיו אני רואה את זה אצל הבכור שלי שקרס לגמרי ופעילות גופנית עזרה לו (אבל גם היה צריך לרדוף אחריו שזה יקרה, מה שקצת הגביל אותי).

יותר מזה - אם את עובדת במשרד, צאי להליכות עם משימות עבודה. כלומר - כשיש משהו בעבודה שדורש מחשבה והבנה - לנצל את הזמן כדי לצאת החוצה. ללכת, להתאוורר, לחשוב על רעיונות. פחות משנה מה. גם יבואו לך רעיונות יותר טובים וגם אפשר עדיין לדרוש שישלמו על הזמן הזה.

למרות שמאוד הייתי רוצה. אני עובדת במקום מיושן ממש ולדרוש זה ממש לא הקטע פה. 

בהחלט יודע על מה מדברת

ורואה ככ את ההבדל בין ימים שיש פעילות, אינטנסיביות, תזוזה, לכאלה שהם לא.

יש ימים של רצון שרק יעברו בלי תקלות, בשקט ונחת.

אולי באמת יש אצלך צורך באיזושהי פעילות ספורטיבית או להזיז את הגוף סתם ככה בהליכה כדי להזרים את הדם ובעיקר את הנפש.

גמני רגישה וחלק מאחיי

עד פה ההקדמה

חסרונות-

לצאת לטיולים עם לינה ועוד אנשים. לחברים זה נשמע הגיוני להגיד - תשכרי מתחם/ בית משותף ונעשה חופשה. ממש לא😅 הילדים מפסידים וזה קצת מבאס

אני צריכה זמן לעבד דברים. ולכן, לא אוספת הרבה מהמסגרות. גם כשחוזרת מהעבודה אומרת שלום אבל צריכה זמן שקט בין העבודה לבית.

טקסים שומרי שגרה

קשה לי להיות במקומות הומים כמו משחקיות וכו

קשה לי לחשוב להיות הורה לעוד ילדים ולהצליח להכיל יותר

הזוגיות יותר נפיצה

נכנסת לראש של הילד. קשה לי מאוד כשקשה להם

קשה לי עם רעש ועומס

פרפקציוניזם מעצבן. עד התשה לפעמים. רגשות אשם. רצון לפצות.

יתרונות -

אני טובה בסדר יום. נותן לילדים יציבות ומלמד אותם התמדה

רגישה לזולת וגם לילדים. נכנסת לראש של הילד, ויודעת גם לעזור לעבד רגשות

יודעת לשים את הגבול שלי רוב הזמן. מלמד גם אותם לשים לב לעצמם

כשאני תופסת פרפקציוניזם,משתדלת לשחרר להם אותו

לדעתי הילדים שלי לא רגישים. ב"ה. אחד מהם קצת רגיש כי הוא מאוד דומה לי, אבל משתדלת לרכך לו 

קשה לי עם הרעש שלהם, קשה לי כשהם מתמרחים עליי...

יש לי כנראה ילדים רגישים, ולמרות זאת אני לא תמיד מצליחה להבין אותם... (את הרגישות התחושתית כן, את המוצפות הרגשית קשה לי להכיל, בעיקר כי היא מציפה גם אותי)

אבל אולי אני כן יודעת יותר להקשיב להם (כשאני לא מוצפת) ולהגיע איתם לעומקים בנפש... מקווה לזכות לזה יותר...

ממש ככה

כל כך מבין על מה שאת מדברת 

יש לך דרכים להתמודד עם כל אלה?

ותכלס זה גם תלוי גיל. השאלה בני כמה השבט שלך.

לא כל הילדים "דביקים" ולא תמיד הם מרעישים.

ואין על הרגעים שאת מתוקים

(זה בעיקר כשהם ישנים 😜)

ואם מסוגלת לסבול את הרעש אז בכלל... תלמדי אותנו

אז לכן יכולה לאפשר לעצמי את ההפוגות האלה מדי פעם כשהם שומרים על הקטנים. (אבל לרוב עושה את זה כשבעלי נמצא)

ואם אני בטוב, אז הרגישות קצת מונמכת ולכן אני יכולה להיות איתם גם כשהם ברעש.

אבל אם לא - זה באמת אסון... היום למשל היה ככה: התינוקת צרחה ובת השלוש התעקשה לשבת דווקא עליי (בצורה שלא נעימה לי), ופשוט איבדתי את זה...

למזלי הבן הגדול שלי (שהוא סבלן מאוד) היה בבית, ופשוט ביקשתי ממנו להשגיח עליהן וברחתי לחדר.

אבל ב"ה רוב הזמן גם כשקשה לי איתם אני מסוגלת להחזיק מעמד. לא קל אבל נסבל...

מבין בדיוק על מה מדברת.

זכית שיש לך בן בכור סבלן, לא מובן מאליו

מקווה שעכשיו כבר שקט בבית ויכולה לנשום ולהרגיע את עצמך.

מוכר לגמרי

שנזכה ללמוד ממך

נו, בכלל אשרייך שיש לך בכורה שהיא סבלנית וגם הבן שאחריה כזה....

איפה נרשמים אצלך לקורס בעניין? 😉

לפני הילדים המורכבים יותר

ב"ה עבר הלילה, הגיע בוקר חדש - של התמודדויות ושל שמחה גם כן...

הבכור שלי היה ער אתמול בחצות (לפחות ניסה ללכת לישון) ועכשיו אין אפילו סיכוי להעיר אותו.... אתמול התעורר באיזה 11 ובסוף הלך למה שנשאר מהבי"ס.

שיהיה לנו בהצלחה.

שהם פיצוי שבא לפני הבאים אחריהם...מקסים.

וכל הכבוד על ההתמודדות עם המאתגרים יותר.

כמו שאמרתי, שנזכה ללמוד

התמודדות עם שמחה, אשרייך ממש

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

אף שאני יודעת בוודאות שזה לא בריא, בטח לא לבת השלוש המיוחדת שלי.

אבל גם אמא עצבנית זה לא בריא בשבילה...

אה כן אני בעבודה. אבל האמת שהייתי מכור עוד קודם. הרבה שנים לפני כן. רק בשלב מסויים התחלתי להתפרנס מזה.

חלק מזה עבודה אבל הרוב לצערי לא.

מנסה לא להעביר את הבאגים לדור הבא...

במה את מבלה על המסך כשאת לא עובדת? איזה סוג של תוכן?

וידאו? קריאה? הקשבה?

אני חושב שיש הבדלים גדולים בניהם על ההשפעה על המוח, אבל זה רק אני. אני גם עובד על עצמי שאני עובד כשאני עושה משימות בעדיפות שניה בדקה לשבת או התמכרות חגים שפעם כתבתי על זה פוסט כשהבנתי שזה דפוס בריחה שלי.

גם וידאו מדי פעם, ולפעמים גם משחקים🙈

הקשבה אני לא מחשיבה כזמן מסך, כי אני עושה תוך כדי דברים אחרים.

אני חושב שזה משפיע שונה על המוח לעומת סרטים (הבכור). אבל כנראה זה גם עניין של אופי. הילדים שלי אוהבים בעיקר סרטים וזה קצת חבל אבל זכותם.

כי זה מרצד וזה יותר פסיבי.

לכן אני מכוונת את הילדים שלי ללמוד יישומי מחשב, כדי שזו תהיה תעסוקת המסך שלהם.

אבל לקטנים זה לא מתאים...

בדור הזה עם כל הניסיונות שיש לנו, עם זה שכל אחד מחזיק מסך בכף היד (ואנחנו עוד מאלה שקונים נייד בין האחרונים בכיתה) זה ממש קשה.

ולהוסיף לזה שאנחנו לפעמים רוצים שקט וזה "פתרון" מאוד קל וזמין 

גם אצלנו מקבלים טלפון נייד (פשוט) בגיל מאוחר יחסית. והמחשב הביתי מוגן בסיסמה, כך שהם לא יכולים לגשת אליו סתם כך.

ועובדים על עצמנו שלא לברוח מיד לפתרון של צפייה...

עדיין יש מה להשתפר, כמובן...

כל הכבוד

ואכן, בעיקר צריך לעבוד על עצמנו... שנזכה

תודה על העצה והשיתוף 

רגיש מאוד לרעש של צעקות או בלאגן בבית. לאחרונה יותר בגלל שינוי מסויים שעבר עלינו.

יציאה מהשגרה, אפילו היומית מקשה עלי אבל משתדל מאוד לעבוד על השיחרור של זה

קשה לי כשמישהו מהם עובר משהו, קושי, התמודדות.

לפעמים אם מישהו מהם "חופר" זה צורם לי אבל מנסה לעבוד על זה וכנל אם הם נדבקים יותר מידי, בעיקר אחת מהם שאוהבת לעשות את זה.

הילדים, כל אחד ורגישותו שלו, יש כאלה עם סף גבוה מאוד של רגישויות מסוגים שונים ולא פעם זה יוצר מתח בבית

לא בטוחה שהילדים שלי רגישים מאוד... 

לא מרגישה בכל אופן כרגע...כן רגישים, אבל לא מאוד

על עצמי אני מרגישה מאוד אחרים וחששתי מזה בהורות 

זה יכול להציף אותי יותר כשאני עייפה נגיד החיסרון הוא שם בעיניי

שבאמת אז יכאב לי יותר אם אני ארגיש שכואב להם או עצוב להם...וזה מתיש וגם מעמיס מאוד 

מפחדת בעיקר להרגיש כאב ריגשי שלהם, מכל סוג: עצבות, חרדה, דאגה, קינאה... 

יהיה לי כנראה עבודה לעשות... 

יתרונות- קולטת אותם נראה לי מלידה בערך חח

יודעת להתאים את האנרגיה שלי לשלהם, את הסגנון, את האישיות

יודעת להרגיש את הצרכים שלהם ואז יותר קל להם מניחה (הם עוד קטנים אבל ככה מאמינה)

הרבה הבנה, הכלה... 

כתבתי פה בעבר על זה ש(לפחות עד לאחרונה! חל בזה שיפור דרמטי) היה לי ממש מאותגר להפעיל עליו סמכות. המערכת שלי הייתה מוצפת והייתי מתקפל מהסיטואציה. מה שאומר שהוא ניצח.

עוד נקודות - אני צריך הרבה זמן לצרכי ניהול רגשות. זה אומר שהזמן הזה לא פנוי לעבודה ולא פנוי לבית ולילדים (סביב השעה-שעה ורבע כל יום). בלי הזמן הזה אני פשוט "אקח אותו בכח" על ידי הפרעות קשב בעבודה או בבית.

אין לי קשב בכלל בדיבור. מעדיף ווטסאפ.

שונא מקומות הומים כמו גני שעשועים ומשחקיות (אבל מסתדר)

קשוח לי להיות בחדר שיש בו הרבה ילדים משתוללים (אני פשוט אתנתק לקריאה אם ארצה או לא ארצה)

קשה לי עם הרעש שהם מייצרים (איתןןןןן תעבור לאוזניותתתתת !!! )

טיולים משפחתיים קשוח לי (אבל אני שורד יפה).

נהיגה עם המשפחה - כשיש הרבה בלגן באוטו - מעדיף ליסוע איתם באוטובוסים. גם בגלל שאני יכול להתייחס אליהם ולא לכביש.

בעבר - תגובות קשוחות פיזית לסיטואציות רגשיות שלהם. היום אני יותר מווסת שם ועושה הפרדה.

ברוך השם יש רק שניים. לא יודע מה היה קורה אם היו יותר. היה לי טעימה מזה יחסית לאחרונה וזה היה לא מלבב בכלל.

כאילו סליחה אם אני מפוצצת פה בועה, אבל לגמרי כן

הרי יש לנו רגישות גדולה הרבה יותר לאחרים אז איך אדם שיש לו תתכונה הזאת מסוגל לפגוע פיזית? לא נראלי שזה אפשרי.

בטח שאפשר לפגוע

דוגמה -

להיות בהצפה ו"לצאת על מישהו"

יש מנגנון של ריצוי לפעמים (אצלי לפחות היה חזק ועכשיו פחות ב"ה אבל עדיין) שיכול לגרום להצטברות של כעס פנימי שיוצא בלי קשר בסיטואציות שלא קשורות לריצוי עצמו כי עכשיו רוצים לקחת שליטה ולתקן

וגם, עצם הרגישות יכולה לפגוע. גם אם זה מי שאנחנו. אני נמנעת מהרבה דברים שיכולים לפגוע. אוהבת לשמור על השגרה שלי למשל. זה אומר שאם אצטרך לשבש אותה בשביל משהו, זה צריך להיות ממש ממש חשוב ולרוב גם יוצא דופן. אחרת, זה לא יקרה.

היו הרבה אירועים שלא הלכתי אליהם, חברות שהברזתי להן.

גם מול בן זוג וילדים זה יכול להשתמע כפוגע, אם נמנעים מכל מיני דברים

תלוי כמה הרגישות מווסתת וכמה אנחנו מרוכזים בעצמנו

אממ

כן

אבל לא ארחיב

או רק בקצוות?

איך את עם כתיבה?

כל יום להתבודד.

והיום גם בקצוות אני לא מצליחה!

מרגיש לי שפשוט התאכזבתי בגלל איזה משהו ויושב לי עליו. (כאילו מדובר באיזה חברה, ה' ירחם עליי).

בכל מקרה כרגע לא מצליחה.. ניסיתי בשבת ורק התחלתי לבכות.

מרגישה שהוא מסתכל עליי מרחוק כשאני צריכה אותו קרוב וגם האנשים סביבי מאוד רחוקים ובסוף נשארת עם תחושת לבד מדומיינת.

הכתיבה מגיעה מידי פעם,

לא יודעת כמה היא כבר משחררת אותי.. אולי היא יותר זועקת "שמישהו ישים לב אליי".

לסדר לעצמך את המחשבות עם ובלי קשר אליו.

רק התחלת לבכות? רק? זה מדהים!!

ולא ברור מאליו בכלל

וזה לגמרי תקשורת...

הבכי גם מאוד משחרר

חבל.. תתחילי עם מה שיבוא ותראי לאן יזרום השיח מול ה'...

בדכ זה מפתיע ומשחרר..

מזכירה גם לעצמי

ובהצלחה עם ההתמודדות ❤️

טיפ של ההינוקא להביט לשמיים כשפונים לקב"ה... 

מה שעוזר לי זה כתיבה

אמר רבי נחמן מברסלב: אפילו כשאין יכולין לדבר בהתבודדות רק תיבת ‘ריבונו של עולם’, גם כן טוב מאוד (חיי מוהר"ן ת"מ).

ועוד - דע, שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל, כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה. וזה יוכל כל אדם, דהיינו שיצייר במחשבתו הצעקה ויכניס קול הצעקה במחשבה, ויצייר בדעתו קול הצעקה עם הניגון כדרך שצועקין, ויכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת קול דממה דקה, ושום אדם לא ישמע כלל.

אני לא השתמשתי בדימוי של צעקה האמת, אבל השימוש בכח הדמיון עזר לי.

כשהיה לי קשה לדבר עם השם, הייתי באמת רק חושבת על זה שאני רוצה לדבר איתו

ולפעמים, הייתי מדמה את זה כאילו אני מתדפקת על דלתותיו ומדמיינת דלת גדולה שנפתחת ובוקע ממנה אור גדול

ולפעמים באמת אני אומרת: קשה לי לדבר. אני רוצה להצליח לדבר איתך. השם שפתי תפתח.

ולפעמים לא מצליחים להוציא כלום וזה גם בסדר.. אפשר לשמוע מוזיקה שתפתח לך את הלב. גם אם תבכי זה בסדר. (בעיניי לפחות. בכי זה משחרר)

שולחת חיבוק❤️

איך חיזקת ושמחת אותי!

כמה הסטרא ברגע מעלימה את כל דברי רבנו הקדוש..

תודה רבה 

אני כבר נשואה ודי מבינה שזה אבוד

זה תמיד ליד. לא מדויק. לא מספיק עמוק. לא רגיש.

עשיתי הרבה עבודה עם עצמי בשנים האחרונות, דיברנו הרבה, יש שיפור אבל נראה שהוא לא באמת מצליח להבין אותי

כנ"ל. לא יודע אם זה אבוד, אבל מה שיש לגמרי לא עונה למה שהלב שלי רוצה. יש שיפור עצום אבל גם רגעי שבירה גדולים מדי

לא יודעת, בראש שלי עוברות מדי פעם מחשבות שכשהילדים יגדלו, אלך ואשאיר אותו מאחוריי. לא רואה את עצמי חיה כל החיים ככה

(לא באה לתת רעיונות לאף אחד, כן? רק משתפת כי כואב לחיות ככה)

להיות בן זוג רגיש עם רצונות ועוצמות זה קשוחחחח ממש.

כן, העוצמות והכאב

הרצונות שלי לא בשמיים ביחס לרגישות כמו שהוא מנותק מהם. אבל העוצמות של החוויה השלילית מפרקות אותי. והתגובה שלו לחשיפה של הכאב גם כן.

איך יצא שדווקא אני מכל הנשים בעולם נפלתי על הגבר שהכי לא מתאים לחוויה הרגשית שלי? ועוד בחרתי בו במודע

זה משגע אותי.מה חשבתי לעצמי כאילו

ויש בו המון דברים טובים. אבל המהות עבורי ככ חסרה

או קורה לך גם עם אמא? אבא? אחיות? 

חברות?

אחותי למשל מסוגלת לקבל אותי כרגישה. אבא שלי גם. אמא שלי לאאאאא

איתו היא אחרת מאמא או חברה

חברות אפשר לעצור, גם מול אמא לא צריך להיות ככ חשופה.

זה רק איתו כי רק בין גבר לאישה יש מערכת יחסים כזו עדינה עם ככ הרבה מורכבויות

היה לי דייט שהיה ממש מה שאת חולמת. אבל זה הציף אותי כל כך חזק שלא הצלחתי להיות שם מרוב הצפה בגוף.

אחר כך היה קשר יותר רגוע מה שאת מתארת, והנה אני כאן.

אותי.

היה טוב והיה גם רע. אבל ההכלה הייתה שם לגמרי.

היום אני לא צריכה שיכילו אותי כמו שישימו לב למה שחשוב לי.  שאם אני מציפה צורך רגשי, שיהיה חשוב לצד השני להיענות לו. שיהיה רגיש, גם אם הוא לא מצליח לתת מענה, להגיד לפחות שיש רצון. להתנצל אם נפגעתי. לנסות לפייס ולהחזיר אמון.לשים דברים על השולחן.

איתו זה נעצר במקום שהכי חשוב ומהותי לי היום ואני מקבלת כתף קרה. וזה מציף מאוד. והנסיונות כל הזמן לתת אמון ולסמוך שהוא לא ישבור לי את הלב שנכשלים ואז חומה וריקנות.

כי כשאני מוצפת כבר לא באלי להיות פוליטיקלי קורקט אז אני פשוט יורה

כי נפגעתי לפני יומיים וחיכיתי שיבוא לדבר

ובמקום להתנצל קיבלתי - "עשית לי תחושה לא נעימה" והתעלמות כאילו זה לא קרה. אז התפוצצתי. ובמקום שיקשיב למה שיש ללב שלי לזעוק, קיבלתי תגובה גועלית שאני אפילו לא רוצה לכתוב או לחזור עליה

וכן, גם את זה הוא יודע. שכשאני כאובה מאוד, אני רוצה שיקשיב למהות (ולמדתי לדבר הרבה יותר ברור עם השנים.עכשיו כבר לא יכלתי) . אבל הוא נחסם ונהיה מגעיל

אבל תכלס, זה לא באמת משנה,כי הוא אף פעם לא היה איתי שם, ברגש שלי. אחרת לא הייתי נפגעת לכתחילה

אוי, חיבוק לאישה כאובה.

תדעי שקראתי

אבל אין לי כח להתחשב כל הזמן כשאני מרגישה מחוקה בעצמי

וכמו שאני מכירה את עצמנו, זה פשוט יישאר ככה.

מגעיל

בודד

לא פתור

זה בדרכ באמת נראה אחרת

הייתה פה נגיעה בעצב חשוף שהוציאה אותי מאיזון לגמרי

חיבוק.

בעזרת ה'.

אני חושבת שכולנו ממש איתך, אני ממש איתך בתפילה לזכות לזה גם.

ושגם את תזכי לזה בתוך הנישואים שלך.

נשמע לי שיש לך כמיהה למה שכל נשמה כמהה לו, לקשר תמידי, לאחדות, לחיבור נצחי

וממה שנראה לי... רק הקב"ה יכול לתת אהבה כזו

יש אשה אחת חכמה ממש שהתייעצתי איתה פעם, והיא אמרה לי שאחד הדברים שאופייניים לאנשים רגישים זה שהם כמעט תמיד מרגישים בדידות. ואמרתי לה שחשבתי שאחרי שמתחתנים זה נהיה אחרת, והיא אמרה לי :

"תחושת בדידות לא קשורה באמת למציאות... יודעת?!"

"הדבר היחיד שריפא אצלי את תחושת הבדידות היה התבודדויות."

לגמרי מאמינה לה...

אבל הקשר בין אישה לבעלה כן משול כקשר בין האדם לבין השם. יש חוויה של ביחד גם בזוגיות. יש מציאות של זוגות שמבינים אחד את השנייה בהקשר ה*זוגי*

אני לא משלימה עם זה שזוגיות לא טובה זו חוויה אישית של בדידות. זוגיות לא טובה וחוויה של בדידות בתוכה כפועל יוצא מזה (אצל אישה לפחות), היא חוויה של חוסר קשב ורגישות.

אמנם אני עוד לא נשואה, אבל כן, המטרה של נישואין היא התאחדות. 

אם הזוגיות לא מתנהלת כשורה צריך לטפל במה שצריך לטפל. אבל לפעמים יש חוויה של בדידות בלי קשר לטיב הזוגיות. כלומר לא כל תחושת בדידות אפשר להשליך על זה.

אני מאמינה שזה קשה מאד שיש אי הבנה וכבר יש "צלקות" אחד מהשני בקשר, אבל אני חושבת שיש איזו נקודה שלפני שמטפלים צריך להיות שלמים עם עצמנו. כלומר לעשות איזשהו תהליך שמבין את עצמנו ואת תחושת האכזבה מהציפיות שנכזבו, אבל גם קם ולוקח אחריות... בלי האשמה ותלות. כי ממה ששמעתי, לפני הבנה ואהבה, הדבר הכי קריטי להצלחת זוגיות הוא כבוד הדדי. כמובן שקל לדבר וזו עבודה ליישם... ואולי כדאי לנסות להיעזר בטיפול זוגי או אישי.

למדתי פעם בקורס פסיכולוגיה שזה טבעי בזוגיות, שבהתחלה יש התמזגות מוחלטת והגבולות בין צרכים של אחד לשני מטשטשים, ואז מגיעה ההתפקחות כביכול והמריבות, וזוג שצולח אותן בעצם לומד דפוס חדש של זוגיות שבה יש מקום גם לביחד וגם לכל אחד לחוד.

הבאתי לך הרחבה על זה אם יעניין אותך-

שלבי התפתחות בזוגיות

באופן כללי, ניתן לתאר את התפתחות הזוגיות במספר שלבים עיקריים:

1. שלב ההתמזגות / התאהבות ("ירח דבש")

זהו השלב הראשוני, המאופיין באופוריה, אידיאליזציה ותחושת אחדות עמוקה. בשלב זה:

• התמקדות ב"אנחנו": בני הזוג חווים תחושה חזקה של חיבור ודמיון. הם נוטים להתמקד במה שמשותף להם ולטשטש הבדלים.
• הקרנה חיובית: כל אחד מבני הזוג מקרין על השני את תכונותיו האידיאליות, ולעתים קרובות רואה רק את הטוב והחיובי בבן הזוג. הפגמים נתפסים כחמודים או מועלמים.
• התמזגות והשלמה: יש תחושה של השלמה הדדית, כאילו כל אחד מצא את החצי השני שלו. לעיתים קרובות ישנה נטייה לוותר על צרכים אישיים לטובת ה"ביחד".
• הורמונים ועוצמה רגשית: שלב זה מלווה בעלייה משמעותית של הורמונים כמו אוקסיטוצין ודופמין, שתורמים לתחושת האושר, ההיקשרות והמשיכה העזה.

שלב זה הוא טבעי וחיוני לבניית בסיס של קרבה וחיבה, אך הוא אינו יכול להימשך לנצח. המציאות והאינדיבידואליות מתחילות לצוץ בהדרגה.

2. שלב ההתפכחות / התארגנות מחדש (הופעת הקונפליקטים)

ככל שהקשר מעמיק ומתקדם, בני הזוג מתחילים להכיר זה את זה באופן מציאותי יותר. זהו השלב שבו ההבדלים האישיים, הפגמים והצרכים הנפרדים מתחילים לבלוט, ומופיעים לראשונה קונפליקטים.

• התנגשות בין אינדיבידואליות לזוגיות: ההתמזגות הראשונית מתנגשת עם הצורך של כל אחד לשמר את עצמו כפרט נפרד. הדפוסים האישיים, ההרגלים השונים והציפיות הלא מותאמות מתחילים להתנגש.
• הופעת מאבקי כוח: בני הזוג מתחילים להיאבק על מקומם, על הצרכים שלהם ועל השליטה בתחומים שונים בקשר. זה יכול לבוא לידי ביטוי במחלוקות על כסף, ילדים, מטלות הבית, זמן פנוי ועוד.
• תסכול ואכזבה: ישנה תחושה של אכזבה מכך שהבן זוג אינו מושלם כפי שנדמה היה בהתחלה, ושהקשר אינו תמיד קל וזורם.
• "החזרת הציוד": בשלב זה, בני הזוג מתחילים "להחזיר" זה לזה את ההקרנות החיוביות ששמו עליהם, מה שעלול להוביל לתחושת ריחוק או עוינות.

שלב זה הוא קריטי. זוגות רבים נתקעים בו, או שאינם מצליחים לצלוח אותו ונפרדים. המטרה היא לא להימנע מקונפליקטים, אלא ללמוד כיצד לנהל אותם באופן בונה.

3. שלב הדיפרנציאציה / האינטגרציה (צמיחה וקבלה)

זהו השלב הבא, שבו זוגות מצליחים לנווט את הקונפליקטים ולמצוא דרך לשלב את האינדיבידואליות עם הזוגיות. זה דורש עבודה מודעת והתפתחות אישית וזוגית.

• קבלה של השונות: בני הזוג לומדים לקבל ולהכיל את ההבדלים והפגמים זה של זה, במקום לנסות לשנות אותם. ההבנה היא שכל אחד הוא אדם נפרד עם צרכים, רצונות ודפוסים משלו.
• ניהול קונפליקטים בונה: במקום שהמריבות יובילו להתרחקות או פירוק, לומדים לנהל אותן בצורה שמקרבת, דרך הקשבה, אמפתיה, פשרה ופתרון בעיות. זהו שלב של "הסכמה לא להסכים" בנושאים מסוימים, תוך כבוד הדדי.
• בניית מערכת יחסים מציאותית: הקשר הופך להיות מבוסס על אהבה בוגרת ומציאותית, שאינה תלויה באידיאליזציה. יש הכרה הדדית בכוחות ובחולשות, ובחירה מודעת להישאר יחד למרות הקשיים.
• איזון בין "אני" ל"אנחנו": בני הזוג מוצאים דרך לשלב את הצורך באוטונומיה ומרחב אישי עם הצורך בקרבה ואינטימיות זוגית. כל אחד יכול להיות נאמן לעצמו, ובו בזמן להיות מחויב לקשר.
• התפתחות אישית בתוך הזוגיות: הזוגיות הופכת לפלטפורמה לצמיחה אישית. הקשיים והאתגרים בתוך הקשר מאפשרים לכל אחד ללמוד על עצמו, על דפוסי התנהגות ולשפר את יכולות התקשורת וההתמודדות שלו.

מה קורה אם לא עוברים את השלב השלישי?

זוגות רבים מתקשים לעבור את שלב המאבקים וההתפכחות. הם עלולים להיתקע ב:

• מריבות כרוניות: הקשר הופך לזירת קרב מתמדת, שבה כל צד מנסה "לנצח" או להוכיח את צדקתו.
• ריחוק רגשי: בני הזוג מתרחקים זה מזה רגשית, מפתחים ציניות או אדישות, ונמנעים מקונפליקטים באמצעות התכנסות פנימה.
• שחיקה ודיכוי: תחושת התסכול והאכזבה גוברת, והקשר הופך למעמסה במקום למקור תמיכה ואושר.
• פרידה: במקרים רבים, חוסר יכולת להתמודד עם הקונפליקטים ולעבור לשלב הדיפרנציאציה מוביל לפירוק הזוגיות.

תפקיד הטיפול הזוגי

טיפול זוגי יכול לסייע לזוגות לנווט את השלבים הללו, ובמיוחד את שלב הקונפליקטים והדיפרנציאציה. פסיכולוג או מטפל זוגי יכול:

• לספק כלים לתקשורת אפקטיבית: ללמד את בני הזוג להקשיב זה לזה, לבטא צרכים ורגשות באופן ברור ולא שיפוטי.
• לזהות דפוסים לא בריאים: לעזור לזוג לזהות דפוסי התנהגות חוזרים שגורמים למריבות או לריחוק (לדוגמה, ביקורת, התגוננות, בוז, התחמקות).
• לעודד אמפתיה והבנה: לסייע לבני הזוג לראות את הדברים מנקודת מבטו של השני ולפתח חמלה.
• לבנות מחדש אמון ואינטימיות: לסייע בריפוי פצעים ובבניית בסיס איתן של קבלה והערכה הדדית.
• לתמוך בבניית "אנחנו" חדש: לעזור לזוג להגדיר מחדש את הזוגיות שלהם כך שתכלול ותכבד את האינדיבידואליות של כל אחד מהם.

לסיכום, המסע הזוגי הוא תהליך דינמי של צמיחה, שמחייב התמודדות עם שינויים ואתגרים. השלב השלישי, שלב הדיפרנציאציה והאינטגרציה, הוא זה שבו הזוגיות הופכת לבשלה, עמוקה ומבוססת על אהבה שרואה את האדם השני במלוא מורכבותו.

"על הנייר" כביכול

מלבד חווית הבדידות שמשליכה. אין לי חווית בדידות. אני לא תלויה בו רגשית. יש לי חיים עשירים ומלאים גם בלעדיו

אבל כשנכנסים לדקויות הרגישות מאוד, יש ציפייה של מתן מענה לצורך רגשי בתוך הזוגיות. בדברים שקשורים לזוגיות (ולא יכולה לפרט מעבר)

החיים לא זורמים בקצב של הג'יפיטי.

אפשר שיעברו השלבים המדוברים,  ברובם, ועדיין יהיו דברים לא פתורים שמפריעים  או שיהיו רגרסיות בשלבים שפותחות פצעי עבר ואז

מבינים שהעבודה נעשתה בחלקה.

וזה מורכב בזוגיות ארוכת שנים

אין זוגיות שאין בה משקעים לדעתי

השאלה היא מה היחס והמשקל שבן הזוג נותן לקושי שהוא מציף אצל זולתו. כשמרגישים זלזול, הרצון לעבוד ולטפל נדחקים החוצה ובא לך רק לברוח

צודקת, זה מובן.

מאחלת לך הרבה כוחות ובהירות דרך והרבה אהבה וטוב.

הבית שלנו לא קטן מאוד (חמישה חדרים, 11 נפשות), אבל אם כולנו בסלון - זה עלול להיות לי ממש קשה...

הרבה פעמים אני פשוט בורחת לחדר, אם מתאפשר. (הוא בקצה הבית אז יחסית שקט שם) בעלי כבר יודע שאם אני מוצפת כדאי לו לאפשר לי להתרחק, כי אחרת אני עלולה להגיב בצורה לא נכונה לילדים.

וגם הילדים עצמם כבר למדו שאם אני מבקשת שיהיו בשקט זה כי באמת מפריע לי. (אבל להם כמובן הרבה יותר קשה להחזיק את זה...)

מקווה שיש לך לפעמים זמני שקט בבית, כדי שהבית עדיין יהיה בשבילך המקום המוגן (שזה חשוב מאוד לאנשים רגישים)...

משפחה שהאבא בצבא.

הילדים היו.. ובכן.. ילדים בריאים ותוססים. ורגילים.

אני הסתדרתי אבל התפרקתי אחרי ואז הלכתי לישון ועכשיו אני בסדר.

הבכור שלי (גם כן ילד רגיש) נעל את עצמו באחד החדרים והתחבא שם כל השבת. אולי אפילו עם מסך. הוא לא עמד בזה בכלל ואחר כך לא ישן חצי לילה.

איזה כיף שמתחשבים בך ונותנים לך זמן שקט. 11 נפשות זה המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

גם אצלנו כשיש אורחים, אפילו רק עוד שניים-שלושה, אני יוצאת מזה מותשת יותר מהרגיל... (בין השאר כי אני מבינה שאני לא יכולה לברוח כי עליי לארח...)

עוד מעט יש לנו שבת בר מצווה, ואני כבר חוששת מזה מקווה שאצליח למצוא זמני רוגע במהלך השבת, כמו שהצלחתי קצת בשבת הבר מצווה הקודמת שלנו...

הכי חשוב לדעתי זה היכולת לדבר על זה פתוח כשרגועים.

ולעצם העניין - למען האמת התנודות שאת מתארת אצל בעלך נשמעות קצת קיצוניות מהרגיל.

הוא חשב פעם ללכת לטיפול?

נשמע שאת עושה כל מה שצריך כדי לתת לו את המקום שלו, ושהוא שם לב לזה.

אבל אולי גם את צריכה תמיכה רגשית בכל זה. יש לך את מי לשתף חוץ מבעלך? אולי גם לך תעזור תמיכה של טיפול?

אבל אחשוב על משהו לתמיכה 

נשמע שאת מתמודדת עם זוגיות עמוקה ומלאת רגש, וזה מרשים כמה את משקיעה בקשר ובבן זוגך.

 אני מעריכה את הכנות שלך ומשתתפת בתחושותייך—האינטנסיביות והחוסר יציבות יכולים להיות מאתגרים. 

לצד הרצון שלך לתמוך בו, חשוב שגם את תרגישי מוגנת ושיש לך מקום בתוך הזוגיות. 

הייתי ממליצה ללכת לטיפול בעצמך או לשתף חברה קרובה, ולו כדי לשחרר קצת קיטור.

אני כזה. כמו שרובכם יודעים פה. בהתחלה זה נראה כמו גזירת גורל אבל זה לא.

צריך לתת לזה זמן. אפילו הרבה זמן. סביב השעה עד שעה וחצי ביום. שם נותנים להכל לעלות ולא מנסים להצדיק את זה. בשאר הזמן צריך לתפקד רגיל. כשעולה מחשבה מציפה או משהו דומה לזה -  כותבים אותה בצד, וחוזרים אליה כשיש זמן. אנחנו לא עבדים של הרגש, הרגש הוא חלק מאיתנו.

לא כתבתי על כל השאר כי כבר כתבו פה לפניי, וזה נכון. הבעל שלך זכה - זה גם נכון.

יש טיפים איך להצליח? 

וזה לא נכון. כי את לא יכולה לנהל את החיים שלו. רק לנהל את החיים שלך. אם הוא היה כותב פה הייתי מספר לו הרבה דברים שאני עושה בשביל להתמודד עם ה"תיק" שנולדתי איתו ועם איך שהמנגנון (לפעמים בא לי לכתוב "הארור") שלי פועל.

ספויילר: אני מכור כבד למחשב ולמדיה של קריאה (עיתונים בשבת). זה תמיד היה, ואני עושה מאמץ מסויים לשלוט בזה אבל בגדול אני צריך את זה כי בלי זה אני ממש אבוד בהרבה צורות. אני אמנם מספר לכולם שאני עושה דברים חשובים (למי שלא מכיר את מקום העבודה שלי)  וזה גם נכון אבל הרבה פעמים אני "משתמש" בעבודה אפילו בלי לשים לב כדי להדוף דברים שיותר מסובכים לי.

בחזרה אלייך.

העניין זה שצריך להבין איך המנגנון עובד. במקרה שלך, את צריכה להיות את. את צריכה להבין מתי הוא מטורגר ולשים גבול מולו. אי אפשר לשתף אותו במצב כזה כי הוא מתערבב איתך (והוא צריך עזרה בזה). תשתפי מישהו אחר בסביבה שלך. חברה, אמא שלך אם רלוונטית, אבא, ידיד, ווטאבר. הוא לא שם. זה מה יש וצריך לקבל את זה.

אפשר להגיד לו - צא להתבודדות או לזמן של כתיבה אישית.  אבל רק אם זה עובד לכם בדינאמיקה. לא שאת "כופה" עליו להתרפא. זה לא מועיל והוא יהדוף אותך קצת בצדק.

את לא יכולה להגיד לו מה לעשות. זה לא עובד וזה יהיה עוד חזית בניכם. אי אפשר "לתקן" אותו אם הוא לא רוצה באמת גם אם הוא סובל.

עזרה בבית - 

יש מצב שהדבר הנכון זה לבקש ממנו לעשות דברים ולא להגדיר לו מתי. בעדיפות - אולי נוח לו (כמו שאני גיליתי) לעשות דברים כשהוא לבד בבית ואת בחוץ. צאי עם הילדים לגן שעשועים ותתני לו שקט עם משימות בית. אולי זה יעבוד.

קודם כל גם את זכית בבעל רגיש וגם הוא זכה באישה שמכילה אותו.

יש זמנים שהוא קשוב ונוכח רק איתך או עם הילדים בלי לערבב את עצמו?

הוא רואה את הערבוב שאת מתארת כעבודה לתיקון? או שהוא סבבה עם איך שהוא ואז חשוב שתציפי את המחשבות שלך...

בהתחלה הוא היה בעניין לתקן אחרי ששיתפתי אותו מה דעתי אבל אחרי שלא הצליח שוב חשוב אז פחות חושב שזה ישתנה וכבר די מתחיל לצפות ממני לשתף בצורה יותר מתונה, להיות יותר העין טובה וכו. לא שזה לא נכון אבל...

שאת צריכה לדברר את הצורך שלך בצורה יותר ברורה קודם כל.

אם את רוצה חיבוק - תגידי לו "בעלי, אני ממש צריכה חיבוק. היה לי קשה עם מה שקרה"

זאת אומרת,כשאת זורקת לאוויר שאת פגועה, הוא נכנס למצוקה ומאשים את עצמו (זה קלאסי לא לרגישים, רגישים כנראה לוקחים את זה הרבה יותר קשה)

את משתפת ברגש קשה כתותאה ממעשה/ אמירה שלו - תני לו גם את התרופה. את השורה התחתונה. מה הצורך שלך באמת. לא לשלוח אותו לתרגם עם עצמו מה את צריכה, כי הוא הולך לאיבוד בתוך זה ומשליך את זה על עצמו במקום לתת מענה לצורך

דבר נוסף, לגבי מה שכתבת בסוף - שאת לא אומרת לו - אני לא רואה סיבה למה לא להגיד.

חלק מהענין אצלי כרגישה בכל אופן, הוא לא להצליח להביע את הקושי שלי בדיוק.לא ידעתי לדקור נקודה, להגיד למה עלתה אצלי התחושה הקשה. את כן יכולה להגיד לדעתי.

מעבר לכך, נשמע שאת אישה מהממת. באמת.

וזכיתם.

רק טוב❤️

לא התייחסתי לזה בהגדרה להגיד מה צריכה ואנסה חשין לב תודה

לגבי הסוף, בכללי אני כן אומרת דברים שלדעתי יכולים לעזור לו והוא שמח בזה סתם הסיטואציה שנתתי היתה ממש תוך כדי וכשהוא בתוך הקושי לא מרגישה תמיד נכון להגיד... מאמינה שכשתיהיה הזדמנות טובה כן אגיד לו... כן לפעמים אני אומרת דברים שלא היו לו מדוייק ולא קיבל בטוב אבל אני מחזקת את עצמי שהיו לי כוונות טובות ואני לא יכולה לקלוט בהכל... תודה על החיזוק בזה וגם בכללי על הפרגונים

(ברוך ה' הוא גם מעריך אותי ואמר לי כמה אני מדויקת וטובה לו ואיך ה ריחם עליו ו וזה לגמרי הדדי...)

איפה הוא מביא לידי ביטוי את הגבריות שלו?

בהורות? בזוגיות? בלקיחת אחריות?

עושה רושם שאת מחזיקה אותו. לא כתבת מה הוא תורם למשפחה.

את נשמעת אישה מיוחדת מכילה ומאוד טובה עבורו.

הוא זכה

אין לי ספק שיש זמנים של התמודדות מול רגעי המשבר שלו.

דווקא בכלל הרגישות שלו אני מניח שהוא בעד שיח אמיתי מלב אל לב, לכן למצוא זמנים שקטים, בשעת ערב על כוס קפה עם עוגה, אולי אפילו לצאת מהבית למקום שקט ושם להציג לו את הצד שלך.

בסוף זו זוגיות וכמו שיש צרכים שלו יש גם את שלך, נשמע שהוא אוהב אותך ויהיה קשוב לך

איך היה לכם מתחילת הנישואים? 

@משה

בושה, אשמה. כל הדברים האלה צפים אצלנו הרבה יותר חזק מאשר אצל אנשים רגילים. לא רק בושה שלנו. גם של אנשים אחרים  שקשורים אלינו (אבא, אמא, ילדים).

כמה בושה של אחרים פוגשת אותי..

וגם רוב מי שסביבי לא כ"כ בעל בושה.

אבל אצלי זה מאוד נוכח בפנים ומלווה מאוד.

בטיפולים למינהם אמרו לי שאין לי במה להתבייש בזה, אבל גם בפגיעות כאלה ואחרות וודאי למי שנפגע יש בושה שזה קרה לו.

אני לא מכיר אותך אז אני לא יודע לגמרי להגיד מה נכון לעשות אצלך. בכל אופן לעשות על זה כתיבה ולהשאיר את הבושה על המסך או על נייר יכול להיות צעד נכון מבחינתך.

מעבר לזה - צריך להכיר אותך מקרוב כדי לדעת מה להגיד. לפעמים זה עניין אמיתי ולפעמים זה עניין אמיתי שצף כשהוא "שומר" עלינו מפני משהו אחר.

והיכולת להיכנס לראש של אדם אחר

באותה המידה, זה גם חסרון גדול מאוד.

אוהבת: את ההנאה המעמיקה מאומנות, את ההזדהות עם אחרים.

מוותרת: על כל השאר.... בעיקר על הרגישויות החושיות הפיזיות, שמקשות כל כך על החיים

הייתי מוותרת בשמחה על זה שאני נפגעת מכל דבר קטן וגם על הפחד מלהיפגע שחוסם אותי ועל הרגישות התחושתית.

הייתי מוותר על הדאגה לאחר

אני אוהב להבין את העולם כמו שצריך, אני אוהב לאהוב ולתת

הייתי מוותר על המערבולות שאליהן זה מכניס אותי

אני אוהבת שהוא שם לה לפרטים הקטנים(בחיצוניות), מתי לובשת בגד שלא לבשתי הרבה זמן וכו ומחמיא לי

ובאות מטבע- זה קשה כי הוא שם לב גם לצדדים הפחות טובים שלי..

אני אוהבת שהוא מאד מבין אותי, קשיים ותסבוכות שאני עוברת מאד, איששיח התקשורת טובה (לא מבינה על מה מדברים כשאומרים שצריך לשכנע את הבעל לשבת לדבר רגשות כי הוא שם לגמרי)

הייתי מוותרת על זה שבגלל שהצעדים שלו מחושבים, כל דבר שעושה יעשה בחכמה ועם המבט כמה צעדים קדימה והוא מצפה שאני גם אהיה כזאת וזה מיצר ביקורת ...

סליחה שהארכתי זה יצא כבר פריקה ;) 

את מודעת מה המחשבות שעושות לך לא טוב?

אם כן, אז כשאת רואה שאת מתחילה לחשוב אותן תתחילי לחשוב על משהו אחר, כי אין שתי מחשבות במוח במקביל. עד שהמחשבה הטובה תדחק את המחשבה הרעה.

בנוסף תנסי לעבור לפסים מעשיים, במקום לשקוע במחשבות לחשוב מה את יכולה לעשות עכשיו.

זה לא חייב להיות משהו שמקדם אותך ספציפית, זה יכול להיות סתם תעסוקה כמו אפייה, ציור, נגינה, משהו שיעסיק אותך כי יש בזה הרבה בריאות לנפש. 

שאני מרגישה שמפתחת כלפיי כבר תקופה רגשות של קנאה. קודמתי בתפקיד וזה עושה לה רע. זה קשה לי כי אני הכי לא אדם של מריבות או כעסים וקנאה. באמת, קחי את התפקיד. למה זה ככ מעורר קנאה אני לא מצליחה להבין.

וניסיתי

אבל עדיין. זה מבאס אותי ככ. אני מרגישה נורא עם זה למרות שבאמת אני ככ מאירת פנים ומרגישה באותה רמה של כל העובדים. ממש לא מעל. וזה רק מולה.

מחשבות יתר ואשמה עצמית סעמק. 

להיות מוכנה לעשות הכל רק כדי לא להתמודד עם התחושה הלא נעימה.

שולחת חיבוק

מציעה לעבוד על נפרדות רגשית וריצוי. הערבוב הזה בין הרגש שלה להתנהלות שלך פוגע בך. ואת לא צריכה לחשוב מה היא חושבת ולמה היא מקנאה. כי אם תגלי שהיא רצתה את התפקיד בעצמה? תתני לה אותו? למה בעצם..?

תחזירי את הפוקוס אלייך

הקנאה שלה, זה שלה. באסה לה אבל לא קשור אלייך בשום צורה.

בחיים כמו בחיים, לא תמיד האנשים סביבנו יאהבו אותנו

אפשר להחליט להימנע מסביבה כזו. רצוי כאילו. אבל יש פעמים שזה לא כדאי ועדיף להתמודד כי התועלת שבהתמודדת גדולה מהתועלת שבריחוק מכל מיני אספקטים

נשמע שצריך לעשות פה הפרדה רגשית. רובנו לא מסוגלים לעשות את זה מלידה וצריכים ללמוד.

לקחת את אותו גורם בגוף ולשאול אותו ...  "אתה שלי בכלל?"

ומנסים להבין מה באמת מפעיל אותי. בינתיים מבקשים מקובץ הטקסט לשמור על המחשבות במקום להחזיק אותן בראש.

חלק מזה שבת כמובן, אבל מחמישי בערב שיצאתי עם הילדים למדורות בלי טלפון (הוה מדהים) ועד היום - כן גלשתי פה ושם, אבל החלטתי לוותר על טיקטוק ופורום (מלבד כתיבת השרשור הזה)

טריגר  כנות ומודעות עצמית לפניכם

האינטרנט כשלעצמו משעמם אותי. חשבתי שהחדשות יהיו יותר מעניינות ממה שחשבתי, מסתבר שלא

אוהבת לשמוע שירים, פודקאסטים ושיעורי תורה באוזניות, מונע יושבנות בהחלט ואני פחות "נדבקת" ויותר פעילה ומפוקסת בדברים שחשובים לי ונדחקו הצידה בימים כתיקונם כשאני בתוך הדמות.

אני מתעסקת במה שאני רוצה תוך כדי.  תכלס, אני לא צריכה את כל המידע הזה כל הזמן. או בכלל.

* זה פינה לי זמן לדברים שאני רוצה לעשות ולא מגיעה אליהם בדרך כלל או נמנעת מלעשות כי אני גולשת ואז עושה דברים בלחץ כדי להספיק גם לגלוש. וכן, זה מגביר רגישות. לרעש למשל (זה מפריע לי כשאני מרוכזת בלהגיב וקוטע לי את חוט המחשבה במסר שאני רוצה להעביר). לפרפקציוניזם שלי כשאני רוצה לעשות דברים ולא מספיקה כי אני מנסה גם לגלוש את עצמי לדעת וגם את כל השאר. גורם לי לישון פחות כי אני גולשת וזה חשוב, ואז  מצב רוח לא משו/ רצון לברוח מלהיות עם הילדים כי אני עייפה אבל גולשת בכל זאת כי אני מכורה וכו

* אני כן מסתבר מעורבת רגשית מאוד כשאני מגיבה בפורומים. לא פותחת הרבה שרשורים בעצמי, אבל כמגיבה - אני בתוך זה. רוצה לעזור. מאוד. פותח/ת השרשור נכנס לי ללב. שלא נדבר על שרשורים נפיצים בהם אני חייבת להביע את דעתי. רוצה 'לדבר' אבל קשה לעצור, וכשאני לא מגיבה, אני יותר פנויה לשמוע את עצמי ואת האנשים סביבי. זה גם פחות מסיח דעת ויש לי פחות עומס בראש. בינינו, הילדים הבית ובעלי וגם העבודה הרבה פעמים מחכים לי בזמן שאני גולשת (מכורה, כבר אמרתי)

בשישי למשל עשיתי עם הילדים איזו פעילות שבדרכ אני לא פנויה לה ושמחתי מזה ממש. גם הרגשתי הרבה יותר רגועה.

כתבתי על העניין של ה"דמות". באמת מרגישה שיש לי עוד חיים בעולם מקביל פה. אבל רוצה לחיות את החיים שלי האמיתיים, היומיומיים, והיא מסתבר מפריעה לי כי אני צריכה לקיים אותה דרך הכתיבה, ולקבל דרכה  דופמין לאורך כל היום (הורמון התגמול) ולהביע דרכה כדי לקיים את המעגל. (התגובות פה הן באמת דופמין בשבילי. קצת כמו לייקים בחיי הרשתות החברתיות שאין לי)

מסקנה - אני צריכה להפסיק לגלוש בפורומים ללא הכרה. וגם להתחיל להסתובב קצת בלי טלפון.

אז בתור התחלה אני באמת לוקחת הפסקה מלהגיב קצת.

תכלס יש עוד המוני אנשים שיתרמו את חכמתם וכל עוד זה בא על חשבון דברים חשובים, נראה לי שכדאי שאזוז קצת הצידה. אין סוף לדבר. תמיד ייפתחו שרשורים חדשים, תמיד יהיה על מה להגיב, תמיד יהיה משו להוסיף ולחדד. ולא יקרה כלום אם לא אני אגיד את הדברים, ועל הדרך אדכא את הצורך בלהיות חשובה בעולם וירטואלי, כשאני יכולה להיות מאוד חשובה ומשמעותית בחיים האמיתיים (אני כבר, רק שאין הרבה ריגוש בלהעביר אחהצ עם הילדים "סתם", אבל כשריגושים חיצוניים נדחקים הצידה, זה הופך לעשייה משמעותית שנותנת סיפוק. איזון דופמין סרוטונין למי שמכיר) וגם פנויה ורגועה יותר ופחות חשופה לבעיות של אנשים אחרים

עד פה חשבון הנפש הנוקב שלי. אני הייתי אני

** כל האמור הוא בערבון מוגבל כי אני מכורה הרי. אבל תאחלו לי שלא אגיב באמת. זה אשכרה עושה לי טוב

קראתי ו... מדהים!!!

עניין אותי המחקר שעשית כי גם לי יש נגיעות בדבר... 

אהבתי את הדרך שבה סיכמת את הדברים.. המודעות, הירידה לפרטים...

אני באמת חושבת שאנחנו יכולים להפיק הרבה יותר בלי הרשתות, אם כי זה קשה ממש ממש 

הנה שוב דגדגו לי האצבעות היום בדרך לפה😅

אבל אני תכף סוגרת בעז"ה

התועלת ענקית ב"ה 

תלוי בסביבה שלך הרבה פעמים. אבל בעיקר בך .כי סביבה אפשר לבחור

אני אמא ל2 ילדים יחסית קטנים. ועובדת. זה אומר שעד השעה 20 בערך, אני ממש יכולה לא להתעסק עם הטלפון ואהיה עמוסה אפילו וזה תלוי בעיקר בי כי יש לי מספיק מה לעשות. וכשאני לא עושה, אני יכולה פשוט לישון/ לנוח

ומהזמן שהם ישנים - עולם שלם פרוס לפניי שלא קשור אליהם. אני יכולה לקרוא ספר, לצאת להליכה, להעביר ערב עם בעלי  כשהוא לא עובד (אצלו האינטרנט חסום), להגיע לדברים שלא מגיעים אליהם בשוטף בבית, לדבר עם חברה,להרכיב פאזל, להתעסק בתחביב, לא חסר מה לעשות. אבל כמו שכתבתי, הכל נדחק לטובת.. ואז נראה שאין מה לעשות כי שכחנו מכל האופציות האחרות

ועוד הרבה וואוו

זה נותן המון תובנות לחיים

מסקנות באמת חשובות והלוואי בשבילך (וגם בשבילי) שתצליחי להתמיד.

זה באמת קשה והלוואי שאצליח ללמוד מזה

תודה רבה על השיתוף 

אבל צריך להחזיק את זה במודעות, אחרת זה לא יעבוד

ולמלא את הראש ברעיונות של מה כן, ולהתחזק מהיתרונות הלא מבוטלים ולהרגיש אותם באמת. ולראות מה הטריגרים שגורמים ל"נפילות" אם זהעושה ככ טוב

אצלי למשל, עייפות לוקחת.בנוסףלזה שזה ממכר מן הסתם בגלל כל מה שרשמתי כבר. בטח אגלה עוד בהמשך.

זאת דרך לטווח רחוק.

תודה על הפידבק🙏 מקווה להצליח כנל

מזדהה עם הרבה מאוד ממה שכתבת

זה בהחלט קשה ביותר

ואני לגמרי יכול להבין

בכל מקרה כתבת דברים יפים ומחזקים, אני מקווה שגם אותך קודם כל.

ושוב, הלוואי שאלמד ממך.

את כותבת מאוד יפה 

מעריכה אותך ולמדת ממך

רק לראות את מה שהיא הורידה עשה לי כאב קל.

יש עבודות שמטעמי בטיחות דורשות נעליים סגורות.

(לדעתי, נעליים סגורות=נעליים לא נוחות)

כשאני מתאמן הנעליים מגיעות איתי בשקית.

במקרה של הרכבת זה היה נעלי עקב שנראות לי איומות.

ורק לעתים רחוקות נעלי ספורט (בטיולים) או נעלי בובה של טבע נאות (בחתונות).

אז חוזרת להמלצה לעבוד מהבית😎

אני אוהבת להישאר בבית ויכולה לבלות ימים שלמים אבל לא טוב לי לעבוד מהבית כי אז העבודה והבית מתערבבים ומחכים לי כל הזמן

וגם לא לצאת כי אז הרגישות שלי מתגברת מאוד וחסר לי אור שמש ומפגש אנושי ...

היציאה וההתארגנות והאנשים זה דבר שחשוב לי, ,נוסף ללוז מוגדר לכל דבר

אבל יש לזה חסרונות אחרים

וגם, בעבודהשלי ממילא פחות נח לי לעבוד מהבית לכתחילה

אני לא כזו חשובה כדי להרוס, אני רק אני. רק אחת פה

ובכל אופן, אצלי זה גם נובע מהרצון לא לשקוע בדכאון, שזה לא בהכרח קשור לרגישות שהייתה קיימת גם לפני. היציאה מהבית שומרת עליי נפשית

אם כי במחשבה שנייה יתכן שקשור. רוב הזמן מאז שאני זוכרת את עצמי אני פעילה מחוץ לבית. .וכשכן נשארתי שקעתי לגמרי

ולא נסתה להסתתר. הגיוני מאוד

גם אני הייתי הולכת תקופה עם 2 זוגות נעליים ומחליפה אחרי העבודה...

ואם גם את משונאי הקיץ, אז אפשר לצרף אותך לעמותת אנשי הגשם שאני בערך היזם והמייסד שלה.

בתור מי שגם בשיא החורף הולך עם סנדלים.

ולגופו של עניין, יש לי כמה פיתרונות פרקטיים (חלקיים מאוד) לסיפורי מזג האוויר. אפשר לכתוב פה אם זה מעניין מישהו.

לגבי גמלה, מחר במקרה יש לי פגישה בביטוח לאומי, אז אני אברר שם 🤣.

שגעונות זה פיתרון. לא 'בעיה'.

אלא זה שאני יוצא בבוקר עם בגד שמתאים ובערב נהיה קפוא, או מעברים חדים מדי בין ימים שגורמים לבחירות שמתאימות... לאתמול.

(ורכיבה מחמירה את המצב בגלל הרוח)

לגופו של עניין

בתיק שלי (אפילו בתיק טלית לשבת!) תמיד יש כובע שמש

כי כואב לי בלי

ובתיקי נסיעות/מחשב יש גם גרביים, כפפות וכובע צמר למקרה שנשארתי בירושלים עוד שעתיים ונהיה לי קר מדי. הציל לי את החיים הרבה פעמים.

אה, יש גם מאוורר.

אני בסדר עם זה האמת, מצוידת היטב

איך את מתמודדת עם זה מעבר לזה שזה גומר אותך? פרקטית.

בימים החמים מאוד משתדלת לא להסתובב בחוץ. ככל הניתן, כן? בכלזאת, אני עובדת

דבר שני, חיזוק מערכת חיסונית

בנוסף, ישנה הרבה כי אני מותשת

וגם כדורים נגד אלרגיה וימי מחלה

ובאמת זה שיפור דרמטי של החיים. כמו שאת מתארת.

לגבי אלרגיה, יש לי נסיון טוב עם דרכים בלי כדורים להשתחרר ממנה. אבל זה לגמרי לא פיקניק.

זה קורה לך רק בעונות מעבר (האלרגיות)?

נו, מה הסוד?

אבל בגדול אלרגיות יושבות הרבה פעמים לא רק על משהו פיזי אלא על קונפליקט רגשי. אצל רגישים בוודאי.

בעשור האחרון אני חולה כמו שלא הייתי כל 34 שנותיי

ברור לי שזה בגלל שורש נפשי בעיקר

אני עובדת גם על זה,משתדלת לפחות.

הייתה לי תקופה יחסית טובה החורף הזה לעומת שנים אחרונות אבל אני כן קצת ברגרסיה לאחרונה. לצערי.

המצב שלי טוב (באופן יחסי) כמו שלא היה מעולם. אבל מדי פעם יש דברים שמציפים אותי רגשית ופיזית ואז צריך לעצור ולהתחיל לחפש מה קורה.

יש לי תחושה שאני יודעת מה הטריגר, אבל לא מוצאת דרך בינתיים איך להתמודד איתו בצורה יעילה🥴

נראה לי שאני קצת נלחמת וזה לא עושה לי טוב

הכתיבה פה כם עוזרת לי לברר עם עצמי אז תודה🙏

זה אחלה כלי לתחקור דברים רגשיים.

(אמר זה שכתב הערב כמעט 6000 סימנים כדי להבין בין השאר את הנזלת שלו, וכן - היא הלכה)

אני מסכימה עם זה שגוף ונפש קשורים וזה משפיע הרבה פעמים בהרבה דברים וכשאני לא בטוב אני חולה יותר באופן כללי.

אבל אני לא חושבת שזה בהכרח תמיד שכל דבר פיזי קורה מסיבה נפשית

בעיקר לא באלרגיות...

נגיד השבוע ראיתי את זה במוחש, דווקא היה לי יומיים טובים וזה, ובדיוק נהייתי עם אלרגיה.

זה פשוט קרה מסיבות של מזג אוויר הפכפך ומזגנים זה לא קשור לנפשי...

בדברים אחרים אני כן יכולה לראות קשר לנפשי. באלרגיה, אצלי לפחות זה מאוד מאוד טכני. שינויי מיקום, שינויי מזג אוויר, מזגנים, והופ אני ישר עם נזלת מפה ועד לונדון ואין אותי. זה לא משנה אם ברמה הנפשית אני בטוב, ברע או באמצע. זה לא משנה אם אני במקום שטוב לי / רע לי בו. אין לזה השפעה על המאפיינים הפיזיים.

ותמיד זה באותה עוצמה אצלי.

הנפשי שלי משפיע על כמה קשה אני לוקחת את זה ומצליחה/לא מצליחה לתפקד בכ"ז...

לא על כמות הנזלת וכמות הכסף שאני אוציא על קניית טישיו מיוחד

יש מזג אוויר, והוא בעצמו מקפיץ אותנו בגלל סיבות רגשיות. בתקופה הזו בעצם המערכת (שוב, לפחות שלי ושל מי שיצא לי להיות איתו בקשר בהקשר הזה) רגישה פי כמה. זה אומר שדברים רגשיים שביום יום לא מקפיצים אותנו, בתקופה הזו יקפיצו. זה אומר שעבודה רגשית או אחרת עליהם תגרום להם להפסיק להקפיץ גם בתקופה של עונת מעבר.

(אני ממש יכול להגיד שהיו תקופות שהגוף שלי היה מודלק ואז גם כמויות קטנות של אבק בחדר שישנתי בו הפריעו לי. ביום יום הרגיל הן לא הפריעו).

האם זה אומר שאפשר להימנע מהאלרגיות לגמרי? לא יודע. אבל אפשר להוריד את העוצמה שלהן משמעותית ולפחות מהנסיון שלי זה שיפור עצום.

אצלי זה לא עובד ככה בנושא הזה.

כל אחד ומה שהוא...

אבל הדרך להפסיק אותן קשורה לרמת הפעילות שלי.

אם אני מצליח להעסיק את עצמי ולשכוח מהנזלת היא פשוט תעלם מעצמה

היום פחות

אני לא יכולה לשנות אף אחד הרי🤷 ולכל אחד המסלול שלו

שמתי לב שגם התגובות שלי השתנו, מעצות פרקטיות להרבה יותר אמפטיה כלפי הקושי

בסוף בסוף, רוב האנשים רוצים פשוט שיקשיבו להם

ואז אני הולך לעשות ספורט כדי לשרוף את האנרגיה בגוף. זה פשוט לא בידיים שלי.

(או עוד דברים כאלה)

לשבת כמה דק' לפני בנחת ולחשוב, פשוט לזרום עם המחשבות, ואיכשהו להתמקד במה שעומדים לעשות. כשאני עושה את זה הולך יופי..

לפני שם ה' הראשון תעצור קצת תחשוב על זה שאתה עומד לפני ה' ושאתה עומד להגיד את השם שלו ואז תמשיך

מהר כדי לא לחשוב, או בכלל עסוקים בעשייה, והתפילה היא זמן שבו עומדים בשקט ואז למחשבות יש זמן להציף

הכנה לפני יכולה לעזור. לעצור עשר דקות לפני התפילה, בלי לעשות כלום, ולתת למחשבות להציף. לקרוא מתוך הסידור בדיוק.

וגם, בכלל, לא מזמן גיליתי את סוד התנועות האיטיות. כשאני עושה דברים לאט, אני פחות מוצפת, ויש לי יוצר סדר במחשבות

בגלל שאנשים רגישים (או לפחות אני) מוצפים המון, וזה יכול לנבוע גם מדברים סטנדרטיים לגמרי כמו בלאגן, הכנות לשבת אפילו, או הצטברות משימות בעבודה או בחיים, או לחילופין אפילו עמידה ביעד שהצבתי לעצמי, זה יכול לגרום לפרץ של אדרנלין או לסטרס (לא סגורה בדיוק מתי זה מה), ולכן אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עושה דברים מהר כדי להספיק ולהוריד את זה ממני, וגם אז - יש עוד מלא מחשבות על מה שעוד יש לעשות,  או שאפילו אחרי הפעולה אני נשארת עם אדרנלין (הצפה מדבר טוב)

מצאתי שלעשות דברים לאט מווסת את הלחץ ומרגיע את המחשבות. אני מוצאת אצלי שזה גם מפחית חרדה ועוזר לי להתרכז במה שאני עושה עכשיו, ולהיות נוכחת ברגע. זה גם מביא תוצאות טובות יותר, וגם עוזר לטרלול כמו שאני נוהגת לקרוא לו

אז כפשוטו - אני עסוקה עכשיו במשו, אז אני כולי ברגע הזה. לא ממהרת לאף מקום מבחינתי. אני לא בתחרות עם אף אחד, קל וחומר לא עם עצמי. עבודה שיטתית על יסודיות. פחות משימתיות.

אפשר להגיע לרגיעה הזו בתור התחלה של התהליך או בזמנים שקשה באמצעות נשימות עמוקות/ מיינדפולנס, ואני נעזרת גם בתוסף אשווגנדה שמווסת את רמות הקורטיזול

תוסף אשווגנדה הוא לא רק לריכוז מוצלח יותר?

כאילו גם, אבל לדעתי זו תופעה משנית שלו כי כשאני בסטרס קשה לי להתרכז, וכשלא - אני לא צריכה אותו בשביל זה

צירפתי קישור

https://www.altman.co.il/article/herbs/ashwagandha/ashwagandha-for-stress/

אגב, אני לא קונה את אלטמן,ממליצה על נוטריקר

אבל את של אלטמן ונוטריקר כן, והנוטריקר היה לי יותר טוב

זה לא באמת משנה מה טוב לי אבל, משנה שתראה/י השפעה (לא כתבת מילים שיעזרו לי לזהות גבר/ אישה) 

שבזמני לחץ (ערב שבת) נהיה לי היפר פוקוס מוזר לדברים של העבודה. ועוד כמה דברים כאלה. כתבתי על זה פוסט ארוך פעם.

למשל, כשהיה לי קשה בקורס מסוים בלימודים, הייתי עובדת על מה שהיה לי קל יותר

קשה לי דברים מסוימים - אני מחפשת עוגנים במה שקל

כלומר, אם לקחת את מה שקל כי ברחת ממה שקשה, אז מה שקל הצליח? התקדם?

(מה למדת? שאלה חוקית?)

היום אני יודע לשים לב מתי אני בורח ומתי אני באמת זקוק לפוקוס לעבודה, ומשתדל לתמרן בניהם לפי הצורך. מה שכן למדתי לעשות הפרדה ביני לבין אנרגיה של אנשים סביבי (חשוב!, נושא בפני עצמו). זה לבד עזר לי שאני פחות צריך להציב גבולות דרך הצפה/היפרפוקוס ואני יכול להציב אותם במודע. אז אני יכול להיות בסלון כשיש שם אישה מוצפת ולעשות את מה שצריך בלי שהאנרגיה המוצפת שלה תחדור אליי.

לפני שנים לא יכולתי לעשות את זה.

(לא אכתוב מה למדתי כי בצירוף כל הפרטים בכ.א זה קצת כמו לפרסם צילום ת.ז😅 אבל משו בתחחם המדעים המדויקים נקרא לזה ככה)

היכנס/י לפייסבוק

(קראתי את הפוסט) אבל לא מצליחה לדקור את הנקודה בינתיים, בהמשך לשרשור על הגלישה 

טעון מחשבה

המשפט על לא להילחם, מאוד מתחברת. צריכה לחשוב אם זו באמת מלחמה 

כלומר, זה פשוט השקעה של כמויות של אנרגיה לשני הכיוונים. גם ברצון של המערכת וגם במאבק השכלי בה.

את צריכה לכתוב קצת יותר איפה זה פוגש אותך. 

בכובע שלי - הפוסט הזה הוא סיכום של עבודה רגשית שלקחה כמה שבועות ודרשה הרבה זמן מוח וזמן לב. ממש הבנה שיש לי פה נושא קשוח (קשה לי עם המשפחה בחגים, בין השאר) ועוד כמה דברים מסביב.

מצד שני, יש שכר לעבודה. התופעה הזו אינה. יש לה כמה ספיחים שהיו בחול המועד האחרון אבל היה טוב בהרבה במובן הזה.

לפני תחילת הברכה, מחשבה קצרה על החתימה שלה. את הברכה עצמה לנסות לברך בישירות / ענייניות / זריזות, בהשפעת המחשבה הנ"ל. כשזוכרים לעשות את זה, כמובן. זה אתגר לא פשוט.

וכן - לשמוח מאוד בכל ברכה / תפילה שכן הצלחת לכוון בה. לא לשקוע באכזבה על אלו שלא.

מתישהו, יחסית לאחרונה, הצלחתי להבין סוף־סוף את הכפילות הזאת בנוסח "שמע קולנו"...

אב הרחמן, שמע קולנו ה' א־להינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי א־ל שומע תפילות ותחנונים אתה.
ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, חננו ועננו ושמע תפילתנו, כי אתה שומע תפילת כל פה...

ובכן, ההבנה שלי היא כזאת:
אם התפללנו אליך כראוי, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

אלא מה, ריחפנו? לא דיברנו בתחנונים כראוי? בכל זאת חננו ואל תשיבנו ריקם, כי אתה שומע תפילת כל פה...

יש בזה כדי לעודד.

אולי כדאי לקחת את ה10 דקות שקט שהתפילה מקנה, לסידור המחשבות ואז יהיה קל יותר להתרכז בתפילה ולהבין את מקומה

חוץ מזה: 

לדמיין לפחות בתחילת התפילה שעומדים בהר הבית, ורואים את העזרה והכרובים, וכך מתפללים למלך העולם שמחיה אותי ממש ברגעים אלה.

להיות עם הפנים בסידור (עם ביאור זה ממש עוזר!) ולדמיין שאין שום דבר אחר בעולם עכשיו, והמילה שנאמרת עכשיו זה הדבר היחיד להתחבר אליו.

חשוב לזכור ולהאמין שגם אם יש משהו חשוב מאוד שעל הפרק, התפילה לא תגרע שום דבר. אם יש משהו שצריך להיזכר בו, הוא יעלה גם בהמשך בעז"ה.

שנזכה לתפילה אמיתית!

כשהייתי צעירה יותר עבדתי איפשהו, ובמרפסת בהפסקה ראיתי מישהי שככל הנראה התבשרה על אבדן קרוב (ל"ע)

וואו מה זה עשה לי

איזה שעתיים אחרכך היה איזה שיח בין הבנות (שגם נכחו שם) , ואני חשבתי שהן מדברות על אותה אישה ואז התברר לי שאני היחידה שלקחה את זה איתה

זה מקרה יחסית קיצוני

אבל גם מול אמא שלי זה קורה לי המון . בכלל ההורים שלי הם נושא סופר רגיש בשבילי.

היא מספרת לי שעבר עליה משו ,ואני  לוקחת את זה רחוק ומצטערת נורא

פעם הייתי ממש ממש מושפעת מזה, ברמה של כמה ימים שוקעת. היום ב"ה יותר טוב, אבל עדיין לא קל

חיבור רגשי עמוק לאחרים זה הבסיס אצלי לקשרים חברתיים.

אבל זה ההיפך מפרודוקטיביות

אדם מהיישוב שלנו, אבא של חבר של אחי, נפטר בפתאומיות ביום שישי.

אני לא הייתי מסוגלת לעשות כלום באותו יום אף שלא הכרתי באופן אישי את אותו אדם, ולא הבנתי איך ההורים שלי מסוגלים להמשיך כרגיל בהכנות לשבת ואיך אחי משתובב ומשחק כרגיל... (הוא היה אז בערך בן עשר)

בדיעבד, כבוגרת, אני מבינה שהם צדקו בהתנהלות שלהם... וגם אני פועלת כך בימינו (עוטפת את עצמי במעין מסך מפני המחשבות הקודרות וממשיכה לתפקד). אבל אני זוכרת איך כבר אז הבנתי שהנפש שלי בנויה אחרת...

שלפעמים מנהל צריך לצעוק על עובד שלו. הוא לא עושה את זה אישית, זה עוד משימה אצלו ביומן.

מישהו טעה, צריך להעיר לו. זהו

אם אני עובד לא טוב אז יפטרו אותי. אם הוא חושב שטעיתי אז הוא יעיר לי. כלומר במובן הזה ההערה היא מקום טוב (נכון גם בזוגיות אגב).

הוא שכח מזה מזמן ורק אני הולך עם זה איתי עוד ימים אחר כך. בדיוק מה שאת מתארת. היום למדתי  להניח את כל הדברים האלה על הנייר.

זה ממש לא מערכת יחסים נורמטיבית של עובד - מנהל

מנהל כן צריך להעיר לולהביא לתשומת לבו של עובד טעויות וכד, להגדיר יעדים לשיפור, וגם לפרגן כשצריך, אבל לצעוק זה אוי ואבוי בעיניי

לא במובן של לצעוק מילולית, שם את כמובן צודקת. זה לא היה הסיטואציה. המילה המדוייקת זה יותר "נזיפה". "הערה".

חיבוק ונשימה איתך יקרה

את טובה ויהיה טוב

אבל אולי יהיה לל רלוונטי בהמשך

כשאני נמצאת במצבים שהם 'עובר' בשבילי, אני מניחה את הגבולות.

על עצמי שמתי לב שכל מה שיותר מקשה עליי זה החוסר וודאות, אבל ברגע שאני מצליחה לאסוף כמה שיותר פרטים וכביכול לעבוד על המוח שלי שיש לו "שליטה" זה הופך את הסיטואציה לקלה יותר.

לדוגמה:

אם אני יודעת שהולכים להיות הרבה אנשים בשבת, אני מבררת לפרטים פרטים מי מגיע ולא סתם "כולם" (כמו שאבא שלי אוהב להגיד חח)

ואז עושה לעצמי סדר מה זה דורש ממני,

1. אם הם נשארים לישון ואני מפנה את החדר, אז איך ליצור לעצמי פינה שקטה.

2. בערב שבת, לא להישאר יותר ממה שאני רוצה.. כלומר; אם ממשיכים לשבת אחרי הקידוש וכו' ופחות מתאים לי, אז 'ללכת לישון'.

ועוד כל מיני דוגמאות שאת בוודאי מכירה על עצמך

שבוע מבורך

תודה על המילים שלך, את ממש צודקת.

ניסיתי לעשות את זה באופן כללי וכן דיי הצלחתי. אבל היו גם מצבים שלא ותכלס בערב כשכבר הייתי לבד, פשוט הייתי בהתקף חרדה גדול.

אני ככ שונאת שאני חושבת יותר מידי ומנתחת סיטואציות יותר מידי ואי נמאס לי מעצמי קצת 

להתגבר על המחשבות הטורדניות,

שאלה כללית: את מטופלת?

לי לקח הרבה מאוד זמן להצליח לנהל אותן (לפחות קצת) וגם לא בהכל..

וללמוד כל מיני דברים שיכולים לעזור.

אל תאשימי את עצמך 💜

באיזה כלי את מתניידת?

אני גיליתי שאני מעדיף הרבה פעמים אוטובוס על פני נהיגה. זה אמנם לוקח פי 2 זמן אבל הזמן הזה שלי. עדיף לי שעה וחצי מנוחה על 427 על פני 50 דקות עבודה מאומצת ואינטנסיבית בכביש.

ואת לא מקולקלת. את פשוט מוצפת ואלו הדרישות של הנפש שלך.

יש לנו הסעה בעבודה ובפעמים שנסעתי עליה באמת היה לי פחות קשה. אבל לפעמים גם מהעבודה בא לי לברוח אז כשיש לי רכב אני פחות מוגבלת

אבל קטע מצחיק- כשאין לי ברירה אלא לחכות להסעה, אני פחות לחוצה ללכת😵‍💫

מה זה הדבר הזה? 

כלומר מעבר לצורך ב"מעברים", הנהיגה היא דבר אינטנסיבי בפני עצמו?

(שוב, מנסיון)

אני מפרק הרבה מהדברים שצריכים עיבוד על גבי המקלדת. זה קורה בעבודה מול מחשב, זה קורה בנסיעות בעל פה או מול הסלולרי, וזה קורה גם  בהליכות ברגל שאני נותן למחשבות לרוץ ומפרק דברים עם שכל. זה לוקח זמן, זה בא על חשבון הכל בערך אבל בלי זה אני לא מתפקד ועם זה אני מרוכז ומתפקד והכל.

יש לי עוד כלים. אם תרצי אפשר

אשמח לעוד כלים

כתבתי על מלא כלים פה בפורום. יותר מאוחר אני ארכז כמה. בגדול הבסיס זה שהגוף הוא חבר ולא אוייב. ומשם מתקדמים הלאה.

אם את מאזור ירושלים יש ספציפית מישהי שמכירה רגישים ומלמדת נשים את הדברים האלה. אסור לפרסם פה אבל באישי אפשר.

מעברים הם אתגר לכל אחד בעולם, ויש בהם קושי כי הם דורשים מאיתנו 'לפרוץ' משהו בתוכנו.

והאמת, שזה לא נוגע רק לבני אדם, זה נוגע לכל כך הרבה ברואים בטבע.

החל מתהליך המעבר שעובר הנבט עד שפורץ את הקליפה הקשה של זרע, הפריצה של הניצן מתוך האדמה או מתוך קליפת הגזע הקשה, בקיעה של אפרוח מביצה ופרפר מגולם ועוד לפני כשהוא זחל המתגלם. עבור בבקיעת המים מהסלע כמעיין, והשטף הראשוני של נחלי המדבר שסוחפים בלי שאלה... ועד לשמש שאומרים שהסיבה שהשמיים אדומים ברגע הזריחה כשהשמש מפציעה, כי קשה יציאת חמה מנרתיקה וזה כמו פצע אדום... וזה קורה כל יום.. וגם לקראת שקיעה יש תהליך דומה של מעבר שהיא מפציעה למקום אחר...

ועם כל הקושי הזה, כמה חסד יש בבריאה..

שהכל קורה בהדרגה ובתהליכיות כזו שמאפשרת חיים הרמוניים ומאוזנים בעולם.

מסבירים גם שההדרגה בזריחה ובשקיעה היא עבורנו, שנתרגל לאט לאט לאור ולהעדרו, ושזה לא יקרה בבת אחת והמעבר הקיצוני חלילה יזיק.

למה כתבתי את כל זה?

כדי שתביני שקלקול לא שייך לכאן. זה טבעי שיהיה קושי.

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באדם רגיש מאוד, שמעברים דורשים יותר, ועלולים להציף יותר.

איך להקל ?

קודם כל, להזכיר לעצמך שזה טבעי ולהחזיק מחשבות טובות ואוהבות עלייך.

ברמה המעשית, לנסות לייצר לך במידת האפשר מרחבי זמן מעבר בין דבר לדבר, כזה שימלא אותך בהרגשה של יציבות וביטחון . בין אם זה לקחת כמה דקות שאת עם עצמך ועושה משהו שנותן לך עוגן (נשימות טובות, לשמוע מוזיקה מרגיעה, לכתוב קצת, לשבת עם כוס שתיה שעושה לך טוב, לאכול משהו קטן שמרגיע, להריח בושם נעים, להדליק נר, להתפלל וכדו'..) , או לתכנן מה יקרה אחרי המשימה שתעשי במידה וזה לא אפשרי לפני בגלל לחץ זמן. למשל, לבקש 'זמן אמא' לתת יחס ראשוני לילדים, לבקש זמן להיות בהטענה עבורך כדי שתחזרי שמחה ועם כוחות.

פתאום עולה בי רעיון, אולי אפילו להפוך את זה למשהו משפחתי. לחשוב יחד כמשפחה מה כל אחד צריך ברגע של מעברים כאלו. יש מצב שתגלי שהם זקוקים למשהו מסויים ממך, ולאו דווקא מה שאת חושבת ונותן לך תחושה של עומס והצפה.. ואולי זה אפילו דבר כזה שיהיה לך קל לתת להם.

כי יש מי שאולי זקוק לחיבוק ומבט בעיניים, ויש מי שרוצה להיות לבד ולנוח, או לשחק או לאכול ולשתות..

בכללי, חושבת שככה תדעו מה עוזר לכל אחד להתמודד טוב יותר ולהתמלא, וגם הם ידעו למה את זקוקה ומתי תוכלי להיות איתם. ככה שומרים על כוחות ואנרגיה טובה וגם מתחזקים יחד במעברים.

זה בהחלט משו משפחתי ובעלי מגויס לצורך שלי במלוא מובן המילה. ב״ה.

אבל זה עולה אצלי עכשיו בגלל הרצון להריון נוסף. לא בטוחה שאצליח להכיל את זה לצערי. כלומר, אולי כן, אבל עם מחיר לא פשוט. כבר עברתי הריונות אבל נשארתי עם חוויה לא טובה של דכדוך/ דכאון אחריהם כי כל שיבוש ממה שאני רגילה אליו מכבה אותי והם כוללים שמירה והגבלות פיזיות ולהפסיק לעבוד תקופה, ואז להתרגל ליצור קטן אחרי שעבר זמן מהפעם האחרונה ביחד עם מי שכבר פה ואז לחזור לעבודה עם עומס של +1 וזה נראה לי ככ קשה,על גבול הבלתי אפשרי,  כשסביבי אנשים פשוט עושים את זה 

זו אחריות גדולה בעיניי לתת עצה בנושאים כאלו, זה עסקי נפשות ונשמות... וחושבת שאולי תהיה לך תועלת גדולה יותר בעניין בייעוץ ושיח במקום ובמרחב נכון ועם אדם שאת סומכת עליו.

אני לא יודעת אם יש לי מה לתת מעבר לזה בבמה הפומבית, חוץ מלחזק באמונה שעם הניסיון, והמסירות וההתעלות, בא גם טוב וכוחות אליו.. ולהתפלל על הכל.

מתפללת איתך ומחזקת בדרך ובמציאת המקום שיתן מענה מדוייק עבורך. ❤️

כמוני ולא מבינים את ההתמודדות אז זה פחות רלוונטי🫤

תודה בכל אופן! 

טיפים טכניים למעברים

1. אם אפשר לעצור באמצע (נגיד לאכול משהו קטן/ לכתוב לך הצלחות או תודות) במיוחד אחרי יום עבודה שלם 

2. לעקוב שאת שותה מספיק במהלך היום 

3.במעברים גדולים בעיקר להתכונן למעבר מראש (נגיד אני עכשיו בחודש שביעי וכבר חודשיים חושבת על הלידה והתקופה אחריה מה יהיה לי טוב איך ולמה אני יכולה להתכונן מראש...)

מקריאת ההתכתבות נשמע לי שיש משהו יותר גדול בפנים שאולי כדאי לטפל בו בטיפול מתאים סביב ההריון והלידה זה זמן שהוא לא פשוט להרבה נשים ולא רק לרגישות(וגם לגברים) 

שאת אדם שצרחך לעכל כל דבר.

אני מכירה לא מעט נשים כמוך.

לכל אחת יש את הדרך שלה להתמודד.

לקחת ולקבל עזרה, מאד עזרה להרבה.

וזמן עיכול למחשבה, עיבוד של חוויות מאד נצרך. ולך כנראה במיוחד , אולי בגלל זה בברסלב יש את ההתבודדות היומית.

(יכולה להעיד שמאז שהתחלתי התבודדות יומית, יש לי יותר כלים וכוח לעבור ימים עם הרבה שינויים)

בהכל אבל

זמן העיבוד שלי תלוי בחוויה, אבל תמיד אני צריכה לעבד

גם אני עושה התבודדות אבל אולי לא מספיק