האנרגיות של כולם (גרה עם מספר לא מבוטל שותפות במדרשה) מציפות אותי וחודרות אלי. אני מתמרדת להיכנע לאנרגיות של מנהיגות שמכפיפה אותי או של חוסר חופש או של עצב או של כעס של אנשים בסביבתי. מרגישה שמצופה ממני משהו למרות שלא מצופה. מרגישה השפעה חזקה של הקיום של כולם עלי. מה עושים בזמן אמת בהנחה ואי אפשר להתרחק פיזית? איך מעמידים הפרדה ביני לבין העולם? גם בלי אוזניות
משהו פנימי…
1. לנהל את הסיטואציה בשכל
2. להיות רגיש אבל גם לדעת "להסתכל על המצב מבחוץ" ולא לתת לרגש להוביל
3. תעבדי על הביטחון העצמי והקיום שלך, העולם נברא בשבילך
'אני אהובה, בטוחה ומוגנת מעצם היותי'
ותעשי פעולת התבוננות אל תוך הלב, במנותק מההתרחשות - מה נעים לך, מה טוב לך, מה נכון לך... גם אם לא תוכלי ליישם, רק כתנועת היכרות עם עצמך.
תנוחי באור של עצמך, הורידי לחץ של להרשים ולהיות חלק....
בהצלחה!!
כשהייתי במדרשיה, השם עשה איתי חסד והייתה לי שותפה אחת לחדר שכמעט ולא הייתה נמצאת. אחרת הייתי בורחת נראה לי אז מבינה אותך מאוד
זה באמת קשה
תמצאי לך זמנים שבהם את יכולה להיות לבד. גם אם לא בחדר. זה עוזר לשחרר קצת את העומס הרגשי ולהתנתק
האם מישהו מכיר חנות מצלמות אמינה ולא יקרה? ראיתי פעם שמישהו כתב שיש כזו באלעד,
אך איני יודעת היכן.
תודה!
הכוונה למצלמה מקצועית הנדרשת לקורס צילום. gracias!
כל חברותיי הצלמות קנו שם.
בתכלס, זה מהדברים שמה שלא תגידי כולם יתנפלו עלייך ויאכלו אותך.
הדבר היחיד שאפשר להגיד זה מה שכתבתי בכותרת
ואז זה מובן ותורני, ומוציא את כולם טוב יחסית.
אבל זה כמו מתמתיקאי שמוכיח את המובן מאליו.
כואב...
אלו שני רובדים שונים, התשובות בשכל לא תמיד עונות ללב...
תבכי ותתאבלי אבל תמצאי לעצמך גם חיזוק ודברים שעוזרים לך לשמוח ולהתחזק
חיבוק😢🤗
אפשר לחפש גם הסברים רוחניים, אבל אבידות במלחמה זה דבר שהוא מדרכי הטבע. לפעמים אין ממש מה ללמוד לגבי העבר, אלא תפקידנו הוא לקחת את זכרון הנופלים ולהעביר את המורשת הלאה.
יחד עם זאת, חשוב לומר ש"אל אמונה ואין עולל, צדיק וישר הוא", ואנחנו מאמינים בלב שלם שגם מי שנקטף בטרם עת יקבל את שכרו, והקב"ה ידאג שהערך של מעשיו לא ילך ריקם.
אולי הם גלגולים, אולי הם קרבן ציבור, אולי, לפני שירדו לעולם חתמו שהם מסכימים שזה יהיה הנסיון שלהם?...
ובל נשכח את תחיית המתים! הם ישובו!
הרב עובדיה זצוק"ל פירש כך:
המקום ינחם....לא היינו יודעים ומבינים באיזה מקום נמצאים כל ההרוגים וכמה טוב להם - היתה זו
מעין נחמה פורתא עבורנו.
כל מה שיפה פה, הוא כאין ואפס לעומת כמה יפה וטוב שם!
קל לדבר, יודעת, יש לעתים כעסים כלפי הקב"ה, כבני אנוש. שלא מבינים. שכואבים.
אבל הוא הרי יודע מה הוא עושה.
וכן, חושבת שלקבל משהו קטן להתחזק בו, זה מיטיב לנו, להם ולכל עם ישראל.
לכי לחפש רקפות. הן צריכות להתחיל לבצבץ עכשיו!
גם להגיד פרק תהילים עבור נופל, כשאנו שומעים על כך, עוזר. לו ולנו.
לו ולא לא.
אתם מרגישים שהרגישות מחייבת אתכם לעשות מעבר?
במובן של לשים גדרות אישיים
לדוגמא:
רגישות לזה שאנשים לא יקנאו בי אז מורידה פרופיל
רגישות לדבר אמת בדקויות
רגישות מבחינת אוירה- לשירים, ולריקודים עם תנועות מסוימות...
שלמים עם זה?
מעניין! יש בזה משהו. האם אתה משוחרר באמת לעשות מה שנדרש ממך או שאתה גם קצת שבוי בתוך עצמך והתכונות הגולמיות שלך...
כי בסוף רגישות זו תכונה שנולדים איתה וכמו כל תכונה אפשר וצריך לעבוד איתה.
זה מזכיר לי את אברהם אבינו בניסיון עקדת יצחק, האם הוא יכול להתגבר על הרחמים הטבעיים שלו (שהם בד"כ גם רצון ה')....
מצד שני, צריך להזהר שזה לא יחליש. אם יש לאדם רגשות חיוביים כלפי דברים קדושים, אפילו שזה בא לו בטבעי עדיין לא אומר שזה פחות חשוב ולא שווה כלום. זה מסוכן לפעמים.
כל מקרה לגופו.
אני חושבת שהרגישות בדברים האלה היא מעלה כשזה בהקשבה לעצמנו.
באופן אישי זה ממש מעביר אותי תהליכים.
יש אנשים שיכולים חיים שלמים לחיות "ליד", "בערך". אני לא יכולה לסבול את הזיופים האלה... דווקא בגלל שזה יגרום לי לסבול יותר, אני אהיה חייבת שהחוץ והפנים שלי יהיו תואמים בסופו של דבר לעומת אנשים פחות רגישים שזה פחות מפריע להם.
(לא רק החוץ והפנים, גם ההתנהגות לעומת מה שאני מאמינה בו)
לא בדיוק בגירסא הזו, אבל לגמרי בסיטואציה של "להרגיש דברים שהם מעל למציאות".
בסוף את החיים פה זה הופך להיות לא נחמדים. אנחנו כרגע בעולם הזה. לא בעולם של האור הבלתי מוגבל. וזה לא קל בכלל. נדמה לי שדווקא המדיה עוזרת בזה קצת כי אפשר לשבת מול מחשב ולהרגיש אין סופי. אבל אולי זה רק אני.
זה אומר שאנשים רגישים יותר זה אומר שהנשמה שלהם חשופה ליותר דברים בעולם והם שמים לב לזה. זה מתבטא בצורה פיזית ממש לפעמים. אחת הסיבות שבגללן מאוד מאוד קשה להיות במקום שבו יש הרבה אנשים זה פשוט דיסטורשן. מרגישים כל כך הרבה פרטים מסביב.
ע"י AI כמובן
סיכום הסרטון: האם רגישות היא באמת רגישות רוחנית?
הרב שייס טאוב (SoulWords—Rabbi Shais Taub) טוען בסרטון זה כי רגישות גבוהה היא למעשה רגישות רוחנית
להלן עיקרי הדברים מתוך הסרטון:
חסר רוחני במודלים הפופולריים: הרב טאוב מציין כי המודלים הרווחים העוסקים ברגישות גבוהה (אצל ילדים ומבוגרים) חסרים היבט רוחני. הם מתמקדים בביטויים חיצוניים, כמו הרמה הנוירולוגית או הרגשית, בעוד שהשורש המרכזי הוא הנשמה.
הנשמה חשה אי-נוחות: הבסיס האמיתי לרגישות הוא אי-הנוחות של הנשמה בתוך הגוף. הנשמה, שהיא "אור בלתי מוגבל המוגבל בתוך כלי פיזי", מרגישה "מוזרה" ("awkward") ומוצפת על ידי כל הגירויים שהגוף מסנן.
טיפול בסימפטומים בלבד: כל עוד לא מכירים בכך שמדובר באי-נוחות קיומית ובשורש הרוחני של התופעה, כל הניסיונות להתאים את הסביבה לאדם הרגיש הם למעשה "טיפול בסימפטומים במקום בגורמים הבסיסיים".
ההכרה הרוחנית כפתרון: יש להכיר בכך שהאדם הרגיש הוא "נשמה שמרגישה מתוסכלת, מוזרה ואפילו מותקפת מעצם היותה בתוך הכלי הפיזי הזה".
לך ולמשה.
יפה מאוד ומעניין, וגם פותח מאוד את המחשבה
בס"ד
נחמד מאוד. אולי זה עוזר קצת להרגיש רוחניים ומעניינים ושונים, אבל , בתכל'ס, גם אם המסקנה שלהם נכונה - מה זה עוזר
בחיים? כלומר, זה נפלא - לשים לב לדקויות, ללכת ברחוב ולהבחין ב לההמון דברים מעניינים שאנשים בני תמותה (.....) אחרים
לא רואים , לכתוב שירים רגישים ויפים, להשתגע על הטבע, להנות מספרים איכותיים יותר, להיות בעלי חוש הבחנה דק (וביקורתי) יותר, אבל:
האם זה מקל על החיים? האם אני חיה טוב יותר מכל אותם האנשים הפרקטים, המאורגנים כל כך, העקביים, המתלבטים ומתבחשים פחות,
הממהרים להחליט? לא נראה לי.
אבל זה מה שהשם העניק לנו ברוב חסדרו וכנראה זו באמת מתנה. גדולה. אבל, קשה.
לא בטוחה, אבל זה אופייני לנשמות שבאו מן התוהו. לא מבינה מה זה, אבל הכוונה לא לגיהנום, חס וחלילה.
אז אולי (אולי...) יש בי עושר פנימי גדול יותר. אבל מה עם הרגישויות המופרזות, הכאבים, המועקות על העמידה על הקרקע
רק עם רגל אחת כשהשנייה מפרפרת באוויר?
האם אני מקיימת מצוות יותר בקפידה, יותר באהבה, יותר בעומק בגלל זה.?
הלוואי.
קצת עייפה אז זה יצא כך. מחילה.
אני חושבת שזה נכון כעיקרון ואפשר לראות את זה מתבטא בהרבה אופנים.
ולגבי המדיה תסביר?
שהרבה יותר קל לי להביע את עצמי לידי ביטוי מול מחשב (בדגש על מחשב ופחות על הסלולרי שהוא אמצעי צריכה בעיקר) מאשר בעולם בחוץ. אולי זה בגלל שאני רגיש מדי. אולי בגלל שהמקלדת מאפשרת לי לקרוא יותר ולסנן הרבה יותר "מידע מסביב" שעובר יחד עם התוכן. אבל לפחות ככה זה אצלי.
בין מסך לדף ועט?
לפחות אצלי הכתיבה על המקלדת הרבה יותר זורמת מאשר שצריך להשקיע "זמן" בכל אות ואות. אני יודע שיש הרבה אנשים שאצלם זה הפוך.
ברמת האותנטיות.
להגיש מכתב בכתב יד, זה הרבה יותר אישי, מרגש, משדר אמינות (לא AI)
הכתב - הוא שלך, זה חלק ממך.
האמת AI באמת הופך כתיבה "ממוחשבת" להרבה יותר זולה. גם בהיבט הרגשי.
אבל אני כתבתי על מקלדת גם 30 שנה לפני שהמציאו את הAI.... אולי זה שונה
אני אדייק שוב, בלי קשר לAI, כתיבה ידנית היא יותר אישית ופחות מכנית. יותר מביאה אותך ככותב
לא סתם יש גרפולוגיה מאחורי כתב היד
כאדם שעובד בלי סוף בכתיבה/ניסוח ומשתמש בai, הai מתקדם בקצב מטורף והוא לומד אותך (כאינדיבידואל) תוך כדי עבודה שלך, כך שיש ממנה ברכה מאוד גדולה למרות שלפעמים היא קצת מכנית.
מה שכן, את/ה חייב להגיע לai כשאתה יוגע מה אתה רוצה. הוא יכול לנסח ולזרוק רעיונות, אבל אם אתה מראש לא תבהיר לעצמך ולא תנסח לו מה אתה רוצה, אז הוא סתם ישטח את זה.
תנסח עם הai, תתאים זה לצרכיך וללב שלך - אחר כך, תעתיק עם עט על נייר נטול עץ.....
את הטבעיות והמקור, של כתב היד שלך שום טכנולוגיה לא תחליף
כמו שהיא לא תחליף את השיח הרגשי (לפחות לא איתי) וגם לא עוד כמה דברים קריטיים.....
טוב יש לי יותר מדי מה להגיד על זה אז בחרתי לא לכתוב כלום בסוף☺
אז ככה:
העצבות מופיעה על גבי משהו שמטרגר אותך, כלומר - מקפיץ אירוע, טראומה, אירועים חוזרים - מהעבר, בקיצור - כאב, משהו לא נעים.
אבל - הדיבורים שמופיעים יחד עם העצבות הזאת, לא ברמת קשורים לאירוע - לא לטריגר ולא לטראומה.
הדיבורים הם הגנה של הנפש....
הא ראיה - אלו דיבורים קבועים.
אצל אחד זה יהיה כמה הוא אפס, אצל השני, כמה הוא לא רצוי, אצל אחת - כמה היא בודדה בעולם וכו'....
הפתרון - להזכר בעובדה הזאת, לראות את ההבנה הזאת כמו פנס במנהרה חשוכה ואז - לשחרר את הדיבורים מהצורך בהגנה...
לא חייב מיד לטפל בטריגר ובמטורגר, אבל כדאי בהזדמנות יותר רגועה לבדוק מה מקפיץ את המערכת..
בהצלחה לכולנו!
במיוחד אם זה דפוס חוזר.
מתי מופיעה העצבות? מה קרה חמש דקות או יום קודם? זה לבד יכול להיות קצה חוט להבין איך המנגנון פועל ועל מה הוא שומר.
בגדול עצב הוא חלק מהחיים וצריך ללמוד לחיות איתו ולא להדחיק, במיוחד בשנתיים האחרונות שהוא מציף מכל כיוון.
השאלה מהי התדירות ומהי התגובה שלך לעצב שמגיע ומהו הטריגר שגורם לו להגיע.
מה אתה מרגיש כשאתה עצוב? אתה מרגיש פחד והתכנסות או יותר עייפות וחוסר אכפתיות, או הזנחה של דברים חשובים, או תחושת כאב וסבל?
נראה לי שההתמודדות משתנה לפי התחושה. ככלל, אם אתה מרגיש יותר מלנכוליה כזאת, שאין לך כוח לעשות דברים, אולי דווקא עדיף לתת לזה להתקיים עד שזה עובר. לא נראה לי שתמיד חייבים ללכת ראש בראש עם התחושות.
וגם לעשות דברים שמשמחים; טיולון בטבע, גן חיות , גלידה ב"קצפת", סרט נקי ומשעשע , ספר
מעניין, לדבר עם חברים, לכתוב לעצמנו כדי לברר על מה יושבת העצבות, יעוץ מקצועי,
ללמוד תורה - אם אפשר, להגיד לעצמי מילים טובות, לקרוא את הספר "אל דאגה", לקנות
ספר בדיחות (נקי) ולקרוא בו כל יום, לחשוב טוב, לזכור שזו לא המציאות, זו המציאות שלי
כרגע, אבל זה סובייקטיבי לגמרי, להיזכר בדברים טובים שאני עושה (כמו למשל לשלוח לנו
מס' טלפון של שדכן... תודה רבה!), לזכור את הקב"ה ולבקש ממנו, להתחנן, למצב רוח טוב...
ליצור, להשתמש עם הידיים כדי ליצור ואפילו לעשות משהו פרקטי, להתנדב במשהו
שאוהבים ולא מדכדך או קשה לנו (ואז אני יוצא קצת מעצמי), לבדוק עם עצמי או עם
חבר טוב מה חסר לי, על מה אני מתאבל, אולי הציפיות שלי מעצמי והחיים גבוהות
מדי וקשה לי להשלים עם זה? ללכת לאיזה נופש קטן ולא יקר, לנסוע לים - כל אחד
ומה שהוא אוהב ועושה לו טוב..
העיקר, לא להתייאש. זה לא סוף פסוק. אני בני אדם ומצבי הרוח שלנו משתנים -
העיקר לא להתייאש. כל עוד יש הקב"ה (הוא לא הולך לשום מקום) לדעת שהוא
"מקשיב ומאזין...." זוכרים מראש השנה?
לפעמים כדאי ללכת ליעוץ מקצועי שיחד, יבהיר לנו על מה יושבת התכונה
המעצבנת הזו.
יש אנשים השמחים מטבעם ויש כאלה שעבורם זו עבודה. לפעמים, עבודה
קשה. אבל הכל הכל אפשרי.
מצווה גדולה להיות בשמחה, אומר ר נחמן. עושה רושם שהוא ידע למה
הוא אומר את זה. מן הסתם, אולי, גם הוא חווה רגעים קשים.
כמו....כולנו.
בהצלחה!
ד"ר יחיאל הררי ביוטיוב באתר "התבוננות פנימית" ,
דוגמא לשיעור שלו:
כל הנושאים הקשורים לנפש. נפלא.
למי שמתעניין/מתלבט, יש לו למשל שיעור שנושאו: יהדות מול בודהיזם
ועוד ועוד ועוד. ממליצה בכל פה.
חודש טוב לכולם.
הלכתי למכון נוירומוטוריקה בבני ברק, הם אומרים שרגישות שמיעתית היא הבעיה הרבה פעמים בקשב וריכוז, ואמרו לי שיש לי שמיעה רגישה ואני שומע חזק מהרגיל.
הפץרון שלהם הוא שהם מתאימים עבורך מוזיקה (מכל הסוגים ומכל העולם) בתדרים מסוימים, ואתה צריך לשמוע את זה סך של שעות מסוים, וזה כאילו מאמן את האוזן ומאזן את הרגישות השמיעתית, שגורמת להרבה רגישויות אחרות ולתגובות רגשיות קיצוניות וכו.
מה אומרים? מישהו מכיר את זה? זה עובד או שזה שטויות ודרך לקחת ממך כסף?
אנא פרטו ככל האפשר
זה עוזר לפעמים. אבל בעיניי זה רק כלי משלים ולא כלי לזהות את עומק הבעיה.
לשיטת תדרים.
לזכרוני הראשונה קשורה לגלי קול והיא מדעית (ככה נדמי לי לא בטוח), השניה לזכרוני זה תדרים של "אנרגיות חיוביות" והיא רפואה אלטרנטיבית
החזרת החטופים ביממה הקרובה?
מרגישה יותר כאב מאשר שמחה.
אבל זה לא שציפיתי למשהו כל כך שונה
ממזמן הבנתי שהכל רקוב
לפעמים האופטימיות שלו היא טו מאצ' בישבילי
אגב תמיד נחמד לפגוש אותו כשהוא חונה ליד הכניסה שלי
אדם צנוע וגדול
של רבנים חרדים למינהם "תגיד תודה לאבא שקמת בבוקר ואתה יכול לראות או לזוז"
גם זבוב יכול לראות ולזוז.
אני רוצה לראות נקמה. אל נקמות ה'
הרי זה אחד הדרכים הגדולות שהוא מתגלה בעולם לא?
ולא ראינו את זה ולצערי אפילו לא קרוב..
אז סורי שזה לא עושה עליי רושם
שיטוח מבנים ריקים זו לא נקמה
אין שיגשוג לישראל בלי נקמה
זה הכל אשליה ורק עניין של זן עד האסון הבא
חסד לישראל שאנחנו כעת המעצמה של המזרח התיכון ואיראן מתה
שמחה בשביל ההורים של איתן מור, שהיו כל כך גיבורים. וכמובן איתן עצמו
שמחה על החיילים שחוזרים
שמחה שהמלחמה נגמרה
חושבת שהעסקה הכפויה הייתה טעות ושביבי היה צריך לעשות משאל עם ולא לחתום. אפילו לשים מפתחות ולהמלט לחו"ל. (מבינה שמפחד בצדק מהמשפט שלו).
משתדלת לעסוק בשמחת החג
בשעת שמחה - שמחה.
המון רגשות ויש לי ים מה לעשות גם בלי.
משתדלת לנשום לא נכנסת לחדשות ולהמשיך לפעול ולהביע את שלל הרגשות (להפעיל שירים שמתאימים לי לדבר עם בעלי או חברות על הרגשות) ולקבל בהבנה אם אני מוצאת את עצמי בורחת כדי לא להיות מוצפת
ומתמקדת בהכנות לחג ובבית פה פנימה
זה שמך, פרח אש? מרים?
ואיך את עושה את זה?
איך אתם עם תחרותיות?
להתמודד על משרה..
לבלוט..
להחצין את יתרונותיך , לעיתים על פני האחר..
אשמח לשמוע.
יש לי איזה שריטה. (אחת מתוך..)
אני גרועה בלהעזר באנשים... כל שכן בלבקש עזרה... לא קורה הרבה... בעיקר לא בדברים רגישים ורגשיים יותר.
אבל איכשהו כל פעם בחיים שכן אנשים ניסו לעזור לי בדבר זה או אחר, הייתה לי במוקדם או במאוחר תחושה של פייק, או שגם אם בהתחלה זה לא הרגיש פייק אז באיזשהו שלב הרגיש שבדיעבד הצטערו על זה.
ובאמת חלק מהפעמים זה גם היה פייק בוודאות שהתגלה לי בדיעבד... (אבל זה לא שבגלל זה התחלתי להרגיש ככה.. תמיד הרגשתי ככה)
וגם תמיד זה מתיישב לי טוב כי באמת אני יכולה להוציא מתים מדעתם לפעמים. אני גם הייתי מתחרפנת מעצמי.
אבל איכשהו אני תוהה אם זה לא במוח שלי לפחות בחלק מהמקרים... כאילו בסוף אני משליכה על אנשים שניסו וגם עזרו לי בחיים פחות או יותר, כאילו הם לא אמיתיים במידה מסוימת... וכאילו באיזה זכות? זה כפיות טובה.
בנאדם בא עוזר לי ואז אני מחליטה בראש שלי שוואלה זה לא אמיתי? למה מי אני בכלל?
אבל אם זה במוח שלי, איך אני יכולה להבדיל בין מתי באמת לאנשים נמאס ממני או לאיודעת מה ומתי זה באמת מאכפתיות ורצון לעזור?
ואז שוב המסקנה שלי היא שעדיף להסתדר לבד וזהו.😶
מה עוד את מרגישה חוץ מזה שזה פייק
מאמינה שיש גם אמונות בכל מה שקשור בקבלת עזרה וכל מה שקשור בכנות של בני אדם וכן גם מול האמון שלך באנשים...
ובאמת שאין התנהגות שווה לכל בני האדם
אז מצד ההגיון פחות סביר שכולם עוזרים מתוך מקום לא אמיתי ובאמת כדאי לפתח תחושות שתואמות את מה שקורה בפועל...
שכדאי לך להתחבר לילדה הקטנה שלך ולבדוק כמה חווית 'בגידות' מצד אנשים קרובים - בעיקר הורים, אבל לא רק.. להזכר בזה והכי טוב לדבר את הכאב של הילדה הקטנה ולבכות אותו מול ה' יתברך..
זה לא בפעם אחת, אבל זו הדרך לשחרר כאב, כדי שלא יפגוש אותנו שוב ושוב.
החלדה הקטנה קוראת לך על ידי המפגשים האלו.
בהצלחה!
ואני זמינה באישי אם את רוצה.
מבחינתה - יכולה לבדוק מול שדמות בחולות שאני אמינה.
חבל להפסיד עזרה זמינה מעודף זהירות
שאני ילדה גדולה ולא חוששת - על עצמי אני יכולה להעיד.
ואילו למתייעצת נתתי עצה עם להתייעץ...
הכל טוב!!
ההערה שלך היתה במקומה!
שיקולים של אנשים לצד השליל ונראה שאצלך זה בדיפולט
הציעו לך עזרה/ נענו לעזרה - כנראה שהיה שם רצון לתרום או להירתם. לא משנה המניע. זה יכול להיות כי נכנסת להם ללב או מתוך שליחות עמוקה של חסד, ויכול להיות מתוך אינטרס פנימי שלהם עם עצמם להעסיק את עצמם במשו. למה זה משנה בעצם?
נראה לפי הכתיבה כאילו מצד המחשבה שלך את מחפשת כוונות רעות בפינצטה או להוריד את עצמך כנל
Over thinking זה מכה, זה מגיע בדרכ לצד השלילי כל הזמן.
לפעמים פשוט צריך לתת לדברים לקרות אבל לא לוותר על חשיבה חיובית
וגם, יכול להיות שזה נוגע בעומק בבעיית אמון שלך מול אנשים. פצע מהעבר שמשחזר את עצמו כל הזמן ו"מציק" לך. ואת זה צריך לפתור,אבל זה לפוצץ מוגלה
כלומר, עוד לפני הנושא שלו. עצם המנגנון הזה צריך לשים אותו בסימן שאלה ולנסות להבין איך הוא פועל ולמה.
בדרך כלל בהצפות מחשבתיות יש שני דברים. יש את הגורם שמציף אותנו (ובד"כ זקוק ליחס הזה) ויש את מה שהיה לפני. כלומר הדבר שאנחנו בורחים ממנו לעבר ההצפה.
הם שני דברים שונים ושניהם צריכים התייחסות. בעיניי.
בהגדרות של פוליטיקלי קורקט אז לא אכתוב כאן
אבל בכל אופן - לא משנה כמה ננתח את זה,מאיפה זה הגיע ולאן זה הולך, אם לא נפעל בצורה אקטיבית לשנות את הנרטיב המחשבתי, ביחד עם עבודה רגשית, זה לא ישתנה גם אם נבין את המנגנון.
2 שלבים
קודם הבנת המנגנון
אחר כך משנים אותו.
לפעמים ההבנה גורעת מהתהליך
אני למשל הלכתי סחור סחור בהבנה של מנגנון מסוים שקשור בזה, למרות שהפתרון היה לי מול העיניים (לא רק במקרה הזה אגב) ויכלתי פשוט ליישם וזהו ולחסוך זמן של תהליך של חוץ מחפירות במח והבנה לא עזר לי הרבה מעבר לכתיבה פה בפורום🤭 שייתכן וזה מה שהשם רצה ממני באמת (או שלא).
בסוף - אני תמיד חוזרת ל" תמים תהיה עם השם אלוקיך" ו"אין חדש תחת השמש" כמעט בכל תהליך שאני עוברת ומתקדמת בו. לפעמים חשיבת היתר גוזלת מאיתנו אנרגיות שיכלנו לפעול בליישם ולראות ישועה בזמן קצר יותר.
לפעמים חשיבת היתר היא המטרה. כלומר ההצפה היא המטרה כדי שלא נחשוב ובמקרה הזה זה בדיוק מה שאת מתארת.
(ואז אני הולך אחורה להבין ממה אני בורח)
האם יש באיזה מקום פורום העוסק בספרים ברמה טובה מאוד - למבוגרים?
הפורום כאן לספרים - ומקווה שאיני פוגעת באף אחד - עושה רושם שמיועד לאנשים ממש צעירים. רוב הספרות המומלצת היא ספרות ישראלית
שאינני אוהבת בדרך כלל. מחפשת קבוצה בוגרת, בגיל בוגר, האוהבת לקרוא ספרים טובים. לא את רוב אלה המתפרסמים עכשיו וממלאים את
מדפי הספריה. תודה!
או יותר טוב, קבוצת קריאה הדנה על ספר מסויים שכל הקבוצה קוראת; כל פעם, ס פר אחר.
זכו למצוות!
רק ספרים נקיים ואם יש משהו, ,אז עדין ולא מיועד למשך קהל או משהו כזה.
יישר כוח.
ואולי תחושת הפייק, המלאכותיות, חוסר האוטנטיות וכו' היא השלכה
של משהו שיושב אצלי?
חוסר אמון בעצמי? אולי?
שוב הברזתי מאירוע... (לא של משפחה, של חברים)
בפעם האחרונה שהייתי באירוע של חברים ברחתי ממנו די מהר, לא יכולתי לעמוד ברעש..
ועכשיו,אני גם לא הכי מרגישה טוב פיזית, אבל גם לא מסוגלת לחשוב על לנסוע (נסיעה קצרה אבל בתחב"צ) וגם לא להיות באירוע ולחייך ולומר מזל טוב ולסבול את הרעש של המוזיקה וכו'.. שלא לדבר על להתלבש (בגדים של אירוע אף פעם לא יהיו נוחים במאה אחוז).. אז פשוט החלטתי לא להגיע וזהו
ואני תוהה: ככה זה יהיה תמיד? תמיד אפחד לפני אירועים, תתהפך לי הבטן לגמרי כשמדובר באירועים שלי שאני חייבת להיות בהם בלי לברוח??
אם יש סיכוי?
יש סיכוי.
אם כי זה דורש תהליך פנימי, והקשבה עמוקה לעצמך שם.
אני חושבת שאחת ההתמודדויות היותר גדולות של אר''מניקים, היא להצליח לזהות בזמן ולהציב את הגבולות המתאימים עבורם, קודם כל בינם לבין עצמם ואז כלפי חוץ.
כשיש התמודדות ומורכבות שמרגישה גדולה עלינו, לרוב תהיה לנו נטייה לבחור בהימנעות על פני המפגש ותרגול המיומנויות שלנו מול המצבים שדורשים מאיתנו יותר מהרגיל.
כי לפעמים זה באמת יותר מדי ההתמודדות עם כל הגירויים וההצפות. אבל מצד שני, אנחנו רוצים גם להיות חלק מהחיים עצמם, לבחור לקחת חלק פעיל בשמחה ובטוב, ללמוד לווסת את עצמנו נכון, ולהרגיע משהו בפנים יותר מהר. ללמוד לקבל ולחבק את הבטן המתהפכת והמתרגשת, וגם לא להיבהל ממנה וממה שעולה שם, כי זה טבעי ואנושי, גם לאנשים שלא מתמודדים עם הצפה רגשית ותחושתית.
עם יכולת הזיהוי מה יכולת ההכלה שלי, מה רמת הרגישות הנוכחית שלי וכמה הצפה מסוגלת לשאת, עם מציאת הכלים ופיתוח מיומנות של התמודדות נכונה, קשובה ורגישה אליי, גם יגיעו הימים שכשתעלה השאלה מה נכון לי עכשיו, מה המסוגלת שלי וכמה אני רוצה להיות ולקחת חלק בדבר, יהיה קל יותר לזהות את הצורך ולמצוא מענים מותאמים בדרכים יצירתיות ורגישות עבורנו.
חבקי את עצמך גם עכשיו, בצעד הזה של ההקשבה פנימה למה היה נכון לך היום.
זה צעד בתהליך שלם.
עבודה של דיבור מרגיע עם הילדה הקטנה, אחרי שהבנתי מה מפריע לה ..
זה עזר לי מאוד!
היום אני לא חווה קושי באירועים
אולי כן ללבוש משהו שאת אוהבת מבלי לחשוש ממה יגידו? אפשר לקנות משהו יפה, קליל ולא מגונדר מדי
ולהרגיש טוב עם זה. את מה שקניתי ואני לא אוהבת, למסור. בלי יסורי מצפון וללכת לקנות מ שהו שאני
אוהבת וגם יכול להתאים לשמחה; לא הכוונה לחצאית ג'ינס מטולאת ומשופשפת כמו שאולי אני אוהבת
ליום יום, אבל משהו שלא מ אוד רחוק מזה, שאת יכולה להרגיש בו טוב.
לא נורא בכלל. להיפך, אולי תרגישי אז שאת עושה משהו טוב לעצמך, מבלי להתחשב באירוע הנכבד.
זו את, וזה בסדר גמור עם זה. אין ספק שאחרי 120, לא יוכיחו אותך על שהתלבשת לשמחה כך
ולא אחרת. ואחרי הכל, זה הכי חשוב.לא? גם אני לא אוהבת כל כך את רוב בגדי השבת שלי
ואפילו חושבת למסור חלק.
מחשבה נוספת: להתלבש כפי שאת אוהבת עד האולם, להיכנס לשירותים , להחליף את הביגוד
הנוח והאוהב לבגד של אירוע שאת פחות אוהבת, ומייד להחליף חזרה, כשאת בדרך החוצה.
בצורה כזו, בכל זאת, תהיי את עצמך, כמו שאת אוהבת ורק תשלמי "מס שפתיים" קטן
לשמחה.
בס"ד
תנסי, מה יכול להיות? מקסימום יחשבו שזו אופנה חדשה עדכנית ו....בא לציון גואל!
מומלצת בירושלים או שמקבלת בזום.
תודה רבה!
(פתחתי שם משתמש חדש כי פתחתי על זה עכשיו שרשור בפורום אחר...)
אנשים פה ידעו לעזור לי...
בס"ד
צריך להיות אדם רגיש מאוד כדי לכתוב/להגיב כאן?
מישהו יכול להעיד על עצמו אובייקטיבית שהוא אדם רגיש מאוד?
אגב, גם אנשים מבוגרים יכולים להשתתף כאן או רק צעירים?
לעניין המטפלת הרגשית:
ישנו מקום בירושלים הנקרא "למרחב". העלות - יורדת מקופת החולים,
הם מבקשים כרטיס קופ"ח.
מכירים 2 אנשים שהיו שם ונעזרו.
הייתה שם מטפלת בשם שרה. כרגע, למיטב ידיעתנו היא עובדת באופן פרטי.
שמענו שהיא מצוינת. כדאי להתקשר אליהם ולבדוק אם יש להם מקום ו/או
כיצד להגיע למטפלת הזו.
המקום נמצא ברח' חירם בירושלים. ליד רח' ירמיהו.
דבר ראשון, הלב איתך. כל העניין הזה מטלטל לגמרי ואנחנו שותפים לכאבך.
מציע לך פחות לעסוק באשמה. זה באמת לא משנה מי אשם. לא בקטע של "באמת אני אשמה", אלא פשוט בקטע של לא לעסוק בהאשמה.
האשמה=הלקאה עצמית. כבחורה עם קצת ניסיון, את מבינה מצוין שהלקאה עצמית לא באמת תעזור לך....
כצעד ראשון, ככלל תעסקי בכמה שיותר דברים אחרים. פשוט תשכחי מכל הקטע של מיניות והטרדות.
כשתהיי יותר פנויה רציונלית, תחשבי על הנסיבות שגרמו חאירוע, ואיך את מונעת את הישנותו.
ואני מוצף כבר ימים בחרדה
ולא מצליח להשתחרר ממנה
אוף זה קשה ומתסכל
מול מנהלים מעלי החוסר ביטחון קופץ פלאים
ואני שוב חוזר להיות ילד קטן מרצה
הכי עולה לי להתבודד על זה מול ה'.
להגיד לו שהוא יודע כמה רצית את העבודה הזאת ואתה מתרגש וכו' ושיעזור לך להיות מי שאתה,
בשמחה וקלילות והרבה בס"ד.
תחזק את עצמך שאתה טוב בדיוק כמו שאתה וברור שהמנהלים וכל הצוות יעופו עליך!
ברגע שתשדר לעצמך בפנימיות ובאמת תעוף על עצמך, הסביבה מאוד מרגישה את זה.
לגבי הריצוי מבחינת החרדה- אולי לעשות מדיטציה? נשימות?
בהצלחה גדולב בעזרת ה'. אמן ותרגיש בשמחה שם.
משהלהתבודד גם מועיל לסדר את המחשבות שלך ולצאת מהלופ של החרדה אם קיים.
אפשרות שניה, לנשום לתוך החרדה ולתת לגל בגוף לעבור לפני שהפגישה מתחילה.
כדרכה של חרדה הרבה דמיונות לפני ובפועל היה בסדר גמור ואפילו כיף
תודה על העצות!
מאיפה בצד שלך זה מגיע?
(יש לי קשב בערך בגודל של כתבה מגזינית, אז ספרים בקריאה וכתיבה בשנים האחרונות זה יחסית נדיר)
זה בוער בי כבר הרבה שנים
משתוקקת לשזור את החיים שלי,
על כל מהמורותיהם, מה שלמדתי ואיפה שנפלתי, איפה שקמתי ואיפה שלא.. הכישלונות וההצלחות, השמחות והפחות שמח...
לספר
בצורה מרתקת
אני מעריצה כתיבה טובה כמו של מיה קינן המושלמת ולכן זה תוקע אותי כל פעם שאני מתחילה. זה לא זה! זה לא 'עושה לי את זה' כשו כתיבה לא טובה....
ללא שום קשר אני עושה עבודת כתיבה וזה חשוב ועוזר להתמודדות... אבל לא על זה אני מדברת..
סתם מעניין אותי אם יש פה עוד מישהו שמזדהה איתי.
אבל היה לי פעם רצון לספר את הסיפור האישי שלי שהוא די מעניין
הרעיון הגיע מזה שאני בעצמי קיבלתי המון מסיפור אישי של מישהי אחרת ששמעתי, אי אז בסמינר ערכים שהלכתי אליו כחיילת. מאז הרעיון נגנז כי זה נוגס בפרטיות של אנשים סביבי ובעיניי לא שווה את המחיר. אני משתדלת להשתמש בתובנות שקיבלתי ומקבלת מאז במסע שלי כדי להאיר לאחרים. מקווה שזה מספיק
האמת שלא היה לי חלום ספציפי לכתוב ספר, יותר רצון להשמיע את הקול שלי, את הסיפור שלי, לתת ערך לעולם. וזה לא נגמר גם אחרי שכבר יש ספר😄
תמיד כתבתי לעצמי,אבל הגיע שלב שבער בי לשתף, אז התחלתי כאן ובמדיה ובסוף הגיעו פידבקים מהסביבה גם קריאה מבורא עולם להוציא לאור, אז זרמתי🙂
גם חושבת כשמדובר בכתיבת סיפור אישי זה במקום טיפול פסיכולוגי😁
וכל מה שבוער בך!
ושתצאי לאור לא משנה באיזה דרך! תחלקי את הסיפור שלך ותלמדי מנסיון חיים שלך
וזה אכן חלום חיי מגיל צעיר... (לא רק לכתוב ספר, אלא להיות סופרת)
אני בהחלט רואה את הרגישות כמסייעת לי בכתיבה (בעיקר ב"להיכנס לנעליים" של דמות). וכן, לפעמים היא גם מפריעה לי בה...
לכל אחד מבנה נפש משלו
לכולנו שריטות כאלו ואחרות
וכל אחד צריך להיות בקשר עם הנפש שלו ולהיות רגיש איתה
ולהתנהל בהתאמה אליה
זה משהו מולד ושריטה זה משהו נרכש.
חשוב להבדיל כי הטיפול לגמרי שונה.
בשריטות יש טעם לחפור בעבר, לטפל מהשורש.
באוטיזם השורש מולד וצריכים ללמוד דרכים לחיות עם זה.
והתכוונתי לשריטות באופן כללי, רגישות יתר היא גם מולדת אבל הטיפול שונה מאוטיזם לכן חשוב לאבחן.
בגישה המערבית, זה לגמרי מולד. במזרח אומרים דברים אחרים ויש כלים אחרים.
במזרח אומרים שזה "נרכש" בעיקר בהריון. זה נושא סבוך ואני לא מכיר אותו מספיק כדי להתבטא ממש אבל מכיר באופן כללי (וגם עם ילד על הרצף וסיכוי סביר שגם אבא שלו).
במידה לא מעטה יש טענה מזרחית ש"מולד" זה "נרכש" של דפיקות של ההורים.
באופן כללי, המערב מגדיר מחלה בתור "איבר מקולקל" או חוסר בחומרים מסויימים ונותנים תרופות כדי להשלים אותם (או ניתוח שבעצם מתקן את מה שהגוף "מקלקל").
במזרח (ולא רק), מחפשים למה הגוף מתנהג כמו שהוא מתנהג ומנסים להבין ולרפא את זה. באופן כללי- אם יש לך התקף לב אז תלכי לבית חולים ואל תלכי לעשות עבודה רגשית. אם יש לך נזלת אלרגית תדעי (מנסיון) שלרופאים אין מה לעזור חוץ מלשרוף את האף פחות או יותר.
"מחלה" בגדול בעולם המערבי זו בעיהה, ובעולם שאני אוהב להיות בו המחלה היא "פיתרון" של בעיה אחרת. בדרך כלל כשפותרים את הבעיה האמיתית (רגשית לרוב, אבל לא תמיד) אז גם המחלה שבעקבותיה הולכת.
אוטיזם לא שונה מזה. למרות ששם יש גם במזרח הבנות מה אפשר לעשות ומה לא.
כל אחד יגיד באינסטינקט כמו שאת אומרת.
לכל אחד יש שריטות וגם אני שרוט ומתמודדים.
אבל-
יש סביבנו אנשים.
שאם יש לנו משו עמוק יותר מ'שריטות' רגילות - הם יסבלו כל חייהם.
ואם נאבחן א זה ונדע מה יש לנו - אולי נדע איך להתמודד עם זה בצורה יותר ברורה והסביבה לא ישרט ממנו.
וגם בלי הסביבה -
גם אצל האדם עצמו, כשהוא מאובחן מה יש לו, הוא יודע איך לטפל ואיך להתנהג.
מימה להימנע כי זה יעורר תריגרים.
מה מניע אותו בצורה לא נכונה כחלק מהתהליך שלו.
קחי דוגמא של נרקסיסט.
אם יהיה לו מספיק אומץ ללכת לאבחן את עצמו, הוא ידע להיזהר.
לא להקשיב בתוכו רק לקולות שמדברים על עצמו לדוגמא.
לא מכירה את הטיפול וההדרכה לאנשים כאלה, אבל יודעת שיש טיפול להתמודד עם זה.
רק שרוב הנרקסיסטים אומרים 'יש לי שריטות כמו כולם'.
וזה דוגמא שהסביבה מאבדת שפיות ממנה. וגם האיש עצמו בלופ אינסופי מול עצמו שלא מבין מה קורה.
עוד דוגמא - נטיה למשיכה הפוכה (גבר לגבר).
בחור דתי שידע שיש לו משיכה גם לגברים - וילך להדרכה איך להתמודד עם זה,
בהנחה והוא לא בכיוון של לצאת מהארון ולהיות חילוני.
הוא ידע לא להיות בחיים במקווה גברים.
ולא בפנימיה.
ולא בבריכה נפרדת אם אין מישהו איתו שיחזק אותו.
מבינה את הצורך באיבחון?
חשוב ממש לדעתי.
אפשר לקרוא מאפיינים ברשת ולראות אם זה הכיוון, אבל אין מנוס מאבחון מקצועי אצל פסיכולוג ואנשי צוות נוספים.
בכל אופן, בגדול מאוד - ההבדל בין איש רגיש מאוד לבין אוטיסט הוא יכולת התקשורת עם אחרים והיכולת לנהוג בטקט. (איש רגיש מסוגל לדבר כמו שצריך עם אחרים, גם אם קשה לו יותר, וכמובן יש לו טקט, לפעמים אפילו עודף טקט. אוטיסט יתקשה באלה)
אבל שוב, בשביל להגדיר אוטיזם יש קשת רחבה של מאפיינים שצריך שיהיו.
אני דוגלת מאוד באבחונים, שעוזרים לדייק את הצורך של האדם ואת הדרכים לעזור לו. (אבל לאיש רגיש מאוד אין אבחון מקצועי. לאוטיזם בהחלט יש)
*הכותבת היא אישה רגישה מאוד (על פי אבחון עצמי ברשת) ואמא לילדה אוטיסטית (על פי אבחון מקיף אצל אנשי מקצוע).
יצא לי "רגיש מאוד"
ה"מאוד" מלחיץ אותי😂
לא נראה לי שעד כדי כך.
לפי התשובות שלי אני שמה לב שאני רגישה רק לנוכחות של אנשים אחרים.
אורות, ריחות, רעשים פחות.
למרות שהמוזיקה שאני מקשיבה לה מאוד עדינה ומעולם לא צעקתי או עליתי לטונים גבוהים. אף פעם לא חשבתי שזה קשור.
העולם המקוון מציף אותנו בלי סוף – מסרים, תגובות ותוכן.
לרגישים זה יכול להיות גם מתנה וגם אתגר: מצד אחד יכולת להרגיש לעומק, להבין ולהיות אמפתיים, ומצד שני תחושת עומס וביקורת שעלולים להכביד.
זה המקום לשתף, לדבר ולמצוא יחד איזון בתוך כל הרעש הדיגיטלי.
(אני מוצאת שפה רגוע לי יותר מאשר בפייסבוק למשל(
עד X זמן ביום צריכת מדיה - זה ברכה. תוכן עם עומק, אנשים שאני לומד מהם, ידע מקצועי וכו'.
אפילו אותך הכרתי במדיה, לא? 
מעל X זמן זה פשוט דרך להציף את המערכת ואני צריך שקט. כלומר במודע לעצור.
והמסקנה שלי היא, שעדיף לי בלי אינטרנט בכלל אבל אני לא מצליחה להגיע לזה עד הסוף לצערי
אבל, אני לא ברשתות החברתיות בכלל. אז נכון שפה יותר רגוע בםורומים, אבל המינון חשוב.
אני בכל אופן מצליחה יותר למנן ולהימנע ב"ה לאחרונה. אבל זה בהחלט מציף
הפרשנות שהחיים שלי נותנים למשפט הזה היא שמה שהשגתי זה כי אחרים עזרו לי או כי היה צירוף מקרים, אבל מה שאתה השגת זה בזכות הכישורים והיכולות שלך.
מכירים את הגישה הנפשית הזו?
למה שלא תגיע להישגים בזכות עצמך?
מה ההבדל בינך לבין אחרים? למה אתה צריך "קביים" והם כל יכולים בעצמם כביכול?
אתה רואה בעצמך דברים טובים? מכיר במעלות שלך?
שזה מעמד הנפש שלך
כלומר, קשה לך לפרגן לעצמך.
זה כואב מה שאתה מרגיש.
חשבת פעם על זה שלמעשה מה שאתה יכול לעשות, אף אחד לא יכול לעשות?
את הנפש שלך והיכולות שלך - יש רק רק רק לך!!
אצל הקב"ה אין יצירות כפולות. לכל אחד יש מבנה נפש שייחודי רק לו!!
משמע - אפילו אם קיבלת את ההשראה ממישהו אחר, היצירה היא שלך ובלעדית לך!!
תחשוב על זה...
זה יושב בעיקר על חוסר בערך עצמי ודימוי עצמי נמוך.
זה קשה מאוד (מנסיון🥲) ולא נגמר, אבל אפשרי ומשנה חיים לעבוד על זה.
לבן אדם כואב, הוא משתף את כאבו
למה לעשות מזה תסמונת עם שם שנשמע כמו מחלה?
זוהי הנפש שלו וזה המבנה שלה!
קראת על זה?
זאת אולי התסמונת הכי נפוצה שיש
וממש לא מחלה
עלי זה דווקא מקל שיש הגדרה, שעוד אנשים חווים את זה ובעיקר שיש דרך לטפל.
הגדרה כזאת עושה מזה מחלה
וזה לא!
זה עוד כאב, שריטה כמו שיש לכולנו באלפי ווריאציות
וממש לא מרגישה עם זה מחלה.
דווקא בגלל שזה כואב זה כל כך עוזר מחיפוש פשוט לדעת שזה נפוץ ובעיקר כדי להבין על מה זה יושב.
כוונתך שככה אתה מרגיש את העולם,
או שאתה מרגיש שזה מה שהעולם אומר לך?
