פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 5)

בית ראשון:                                                                                                        

הלב דומם                                                                                                                   

מרגיש כמו בים סוער                              

הכל חשוך כאילו זה סוף העולם!                 

הלב מלא גלים, את הכל הם מרגישים.                                       

איך מדינה שלמה נפלה על הרגליים?                                         

אח של חבר שלי, אשתו של אחי כולם מתו?!                                 

פזמון:                                                         

העולם נגמר                                   

כל החברים כבר בקברים                         

מרגיש בים של בלבולים                              

אני על הברכיים                          

רק מחבלים מסביבי,                      

והסיוטים הם חוזרים                           

כל העולם מסתובב במעגלים אין סופיים, וזה לא נגמר                      

כבר נמאס.                                   

ה' אולי תוציא אותנו כבר?          

הדם שלנו נשפך כמו מים                  

לא חבל על הבנים שלך אבא?

בית שני:                                     

אמא מילה בשבילך,                     

אוהב אותך יותר ממה שאת יודעת                    

רציתי לומר לך שאת משהו מיוחד לא כל אחד יבין אותי, את נשמה גבוהה                                                    זאת מילה אחרונה לפני שהלב שלי כבר לא יהיה איתך!                     

אמא אהובה שלי

פזמון:                                         

העולם נגמר                                      

כל החברים כבר בקברים                                 

מרגיש בים של בלבולים                          

אני על הברכיים                          

רק מחבלים מסביבי,                     

והסיוטים הם חוזרים                           

כל העולם מסתובב במעגלים אין סופיים, וזה לא נגמר                      

כבר נמאס.                                   

ה' אולי תוציא אותנו כבר?          

הדם שלנו נשפך כמו מים                  

לא חבל על הבנים שלך אבא?

בית שלישי:                                             

עכשיו אני פה ליד הגופה שלך בשבי החמאס.                                      

הלוואי שלא שחכו אותנו פה.               

ארץ אהובה אל תשכחי את בניך.             

פזמון:                                                         

העולם נגמר                                   

כל החברים כבר בקברים                         

מרגיש בים של בלבולים                             

אני על הברכיים                          

רק מחבלים מסביבי,                      

והסיוטים הם חוזרים                           

כל העולם מסתובב במעגלים אין סופיים, וזה לא נגמר                      

כבר נמאס.                                   

ה' אולי תוציא אותנו כבר?          

הדם שלנו נשפך כמו מים                  

לא חבל על הבנים שלך אבא?

לדעתי יש בו יותר מדיי מילים,ובדרכ בשירים שואפים שיהיה כמה שפחות כדי שיהיה קליט ויתאים לקצב

אבל בסהכ כתיבה יפה מהלב!כל הכבוד

זה משיק אבל לא לגמרי. בגדול זה אומר שאת מנצלת את זה שלא "רואים אותך" פיזית כדי ש"יראו אותך" רגשית. כלומר המראה החיצוני שלך לא בעניין. אבל המנגנון הרגשי מאוד מאוד שם.

זה אומר שבעצם יש לך "דמות" יותר רגשית ופחות פיזית. אני יכול להבין למה זה מתאים לאנשים מסויימים (כמוני).

שטוען שטקסט (התוכן הנאמר) הוא רק 7% מהאנרגיה שעוברת בשיחה בין אישית. אולי לאנשים רגישים יותר קל להתמודד רק עם מעט תוכן ובלי כל המסביב כמו מבט, טון דיבור, לבוש, מבנה גוף וכל מיני דברים אחרים שנמצאים בעולם האמיתי. כלומר זה ייתרון.

טון דיבור זה דבר שמאוד מאוד משמעותי לי כרגישה.

ואני הבנתי משהו אחר מהרישא של המשפט. הטקסט הוא 7%, כל השאר, שזה עיקר האנרגיה, עובר באמצעות הטון והמבט.

את הקשר ללבוש ומבנה גוף לא הבנתי...

צריך פשוט לשלוח אותך לקרוא את מה שאת כתבת. עשית נפלא את העבודה שאת צריכה לעשות כדי להתקדם. את מבינה ש - קשה לך לקבל אהבה מבחוץ, ש (היה?) קשה לך לבכות ועוד כל מיני.

תשימי לב לטוב שעובר עלייך ולמקומות שיש לך להתקדם. את פשוט כתבת את הכל ואני צריך להיות רק כלב דשבורד שמהנהן לך.

חיבוק מאמוש❤️

מי שלא מקבל אהבה כשהוא קטן, קובר את המושג הזה ששמו אהבה מכיוון שבאמת זה כמו אויר לנשימה,

אז אם אני לא מקבלת אותה, אני מתה!

אז אין כזה דבר בעולם!!!

אחר כך כולנו יוצאים למסע לחיפוש אחריה......

זה באמת טרללת בכל פעם מחדש..

וקיבלתי היום את ההודעה הזאת:

כתב: ד"ר עופר תמנע, מטפל בתפקודים ניהוליים.

*אי אפשר באמת לחזור לשגרה בבת אחת.*

כולם מצפים מכם להיות האנשים שהייתם לפני שבועיים לתפקד כאילו כלום לא קרה. *אל תנסו בכלל.*

הגוף הנפש והנשמה לא מסוגלים, ממש כמו שמכונית לא יכולה לעצור ממהירות 180 לאפס בלי מרחק עצירה מסוים ואם לוחצים על הברקס חזק מדי אז יש הדף פנימי שעשוי להכאיב מאוד.

זה מה שאתם צפויים להרגיש בשבועות הקרובים - *הדף פנימי.* אתם תחושו עייפים. אתם תחושו עצובים. הגוף שלכם יכאב בכל מיני מקומות. אתם פתאום תהיו חולים. אתם תתפקדו, אבל פחות, אתם תעשו, אבל בלי חשק. אתם תישנו ותישארו עייפים או שלא תצליחו להירדם ולא תבינו למה. אתם תתקשו לשחרר שליטה. תבכו בלי סיבה. תתעצבנו בלי פרופורציה. תשתו טיפה יותר מידי. בעיקר תחושו *שהמציאות זזה לכם ואף אחד חוץ מכם לא מבין.*

זה טבעי  ואתם לא לבד  כולנו באותה סירה.

הדבר הנכון הוא לאמץ גישה של חמלה עצמית, לשחרר כל ציפייה, להכריז שאתם תעשו רק את מה שתצליחו, ולאהוב את עצמכם, בכל נפילה.

*חזרה לשגרה אורכת זמן ודורשת תהליך של ריפוי*

*תנו לעצמכם את הזמן והמרחב להתרפא מכל מה שעברנו.*

כל הגוף שלי כואב

אני עייפה

קצרה וחסרת סבלנות

וחםם לייי!!!!  שונאת קיץ 😂

שלחתי את זה לשתי קבוצות 

לפעמים אני חושבת שאיזה מזל לילדים שלי שהם רק שניים😅 אחרת מאמא טובה דיה היו מקבלים דרקון תלת ראשי יורק אש

אפילו למחשבים לוקח זמן לעבור ממשימה למשימה.

ואז אפשר לקרוא, כי משהו פה בעשיה....

סתם, זה היה כך פעם, כשהייתי צעירה יותר......

הכביסה שלי, אחרי שהתאמצתי והכנסתי אותה למכונה, מסתדרת לבד בסלים ואני מעדיפה להיות פה או לקרא....

לא. את לא לבד!!

אבל אנחנו באמת בתקופה מטורפת וזכינו! בגדול!!

אני אומרת שאני לא מבינה את התנא שאמר "ייתי ולא אכמיניה..."

ממש! ובגלל שאני חייבת להקליל סיטואציות כדי להגיל, בדיוק אתמול אמרתי לאמא שלי שאיזו תקופה הזויה, פתאום כל הצוררים אינם. קצת התרגלנו אליהם😅

מסוריה, מעזה, פתאום מלחמה עם איראן

אני רואה דיווח על חיזבאללה בלי התמונה של הדפוק עם השמלה וזה מוזר לי 😂

בימות המשיח

אין פה עניין להאשים אף איש אנוש זה מהלך אלוקי

תפיסות משתנות במימד הפיזי והרוחני ומתגבשות חדשות העולם משתנה בקצב מסחרר

וזה בסדר כי המטרה שגם בתוכנו הדברים יתפרקו ויבנו מחדש וגם במימד הכלל עמ'י וגם במימד הכלל עולמי בכלל

יותר קל לקבל את הדברים כשמבינים המהות

ונותנים לעצמנו לשחרר שליטה ולקבל שינויים ותובנות חדשות ממה שהכרנו וליישם דברים חדשים מרצון ולא בכוח בכאב וייסורים

להפך תני לעצמך את הזמן לקבל שינויים בנחת

אותי משאית

חום, דלקת אוזניים, חולשה

ברגיל, אחרי סטרס גבוה והצפה רגשית🥴

לפעמים זה טוב, בכדי שלא נשקע בכל מה שקרה.. וקורה פה.

השגרה היא האידיאל וחיי מלחמה הפכו פה לשגרה. אז טוב לפעמים לצאת מהשגרה ;)

עד הפעם הבאה.

ובעיקר עד בוא משיח צדקנו שיגאל אותנו במהרה מכל צרותינו!

יש דברים שלא עוברים מעולם, אם לא נסגרו באופן טוב והועבר הטראומה שבהם

מאחלת לך המון חוזק ותעצומות הנפש 

להשתתף בכאב הזה שאת חשה בליבך. ולהזכיר לך - את לא לבד!
 

קל לזרוק קלישאות, אבל בדרך כלל הן לא מה שעוזר.

נסי לא לקרוא, לא ליצור אצלך טריגרים שאת לא חייבת.

תשתדלי להתרכז בהווה. ולעבד את הכאב הזה בלב בכל דרך אפשרית, אבל לא להתעלם ממנו.

הרב אליהו כבר שנים עושה עבודת קודש בנושא הזה.

אם יש לך דברים שמשמחים אותך - תעשי אותם. אם אין לך - תכריחי את עצמך לנסות דברים חדשים.
ואני יודע שלפעמים במקרים כאלה זה מחזיר אותך לאפס מוטיבציה, אבל תזכירי לעצמך שאת כבר לא שם באמת,
זה הדמיון והפחד שנובעים מהטריגר.

תדברי עם חברה, אל תהססי להשתמש בהן (בחברות שלך). תערכי שיחה ארוכה, לדבר על כל דבר, קצת להסיח את הדעת, וקצת על איך שאת מרגישה.

תרגישי טוב!

את צריכה לקבל את מה שקרה כעובדה, אין דרך להחזיר העבר (לצערנו?). 

את לא מי שהיית קודם (אולי?).

אז יכולה ליצור את עצמך מחדש, את האני החדש שלך, תתנתקי מהעבר וממי שהכרת תתחילי מאפס.

הרגשה מעולה!

סיפרתי לחברה לפני כמה זמו, בכללי.

אף פעם לא נכנסתי יותר מידי לעומק של מה שקרה בפני אף אחד, בעיקר בגלל הבושה.

וב"ה מצבי טוב ומאוזן כיום, בדיוק עברו שנתיים לפני שבוע-

ומתפקדת. ושמחה במי שאני היום, באני החדשה.

ויחד עם זאת אני לא שמחה בשום צורה על מה שקרה לי, לא מקבלת את זה בהבנה, לא מסכימה ולא שום דבר שיש בו טיפה של חמלה לאיש הזה.

במשך שנה וחצי הייתי כמו רוח, בן אדם חולה לכל דבר ועניין.

ורק עכשיו נכנסה רפואה לנפשי.

העניין עם הרב הזה, זה נטו טריגר וגועל שבא לי להקיא שאנשים כאלה מסתובבים בעולם ועוד רב שתפסתי ממנו משהו.

בדיוק כמו האיש הזה.

כל הרוע והגועל הזה נמצא בנינו, איך אפשר להבדיל? איך אפשר לדעת שהבחור שאתחתן איתו לא יהיה גם כזה?

ה' ירחם.

במובן מסויים, אני כן לבד בעולם הזה- בדיבור עם בני אדם.

רק עם ה' שיודע מה היה שם אני יכולה לדבר.. והתשובות, כואבות.

והקול שאומר "את אשמה", גם אם אדבר עם ה' 24/7 הוא לא יעלם.

ולומר לך שאת לא אשמה. גם אם את לא מצליחה להכניסאת זה לתודעה

את לא אשמה שלא העלית בדעתך שיש מנוולים רוצחי נפשות מחופשים לצדיקים

קראתי פעם מפי הרב פינקוס זצל, שיש גבול לדמיון שלנו. הוא נתן דוגמה לכך מוחשית בספרו שאינני זוכרת כרגע, אבל בהקבלה אלייך - את לא אשמה שהיית ככ תמימה וטובה שהדמיון שלך לא העלה כלל אופציה כזו. ובתוך הסיטואציה אפשר לקפוא ולהתנוון בקלות.

❤️

אולי אני כן אשמה?

את לא יודעת המקרה בתכלס וזה מרגיש לי שאת מנחמת אותי סתם כזה לא REAL

שלי ואיפה הלב שלי מונח

היא לא אני.. (זאת שפרסמה את השרשור.)

תודה לך המקורית, קצת נרגעתי ב"ה.

אני לא אשמה ובסוף לא יודעת מה ה' רצה להעביר אותי במה שקרה שם, זה רצונו.

ורצוני לעשות רצונו.

משתדלת לקבל את היסורין בשמחה ולהפוך את הלימון ללימונדה.. רואים ניסים ורפואה בלב.

אבל לעולם!

במערכת יחסים בין גבר מבוגר לבין צעירה תמימה תהיה אשמה מוחלטת של הגבר, ניצול וניבזות!

הצעירה כאן היא מנוצלת ותו לא!

בתור עוד אחת שעברה משהו דומה, אמר לי את זה פסיכולוג שהגעתי אליו כמה שנים אחר כך

פסיכולוג דתי לייט, גבר! לא מוטה מבחינת הדעות שלו.

זו פשוט עובדה!

זה מה ששחרר אותי. ההבנה הזאת!

ולוואי שנגיע כבר לימות המשיח ואולי מה שנאמר שאין בין ימינו לבין ימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות -

אולי אפשר איכשהו לפרש את זה גם על כל המגמה האיומה הזאת!!! שהורסת נפשות!!!  (מלכות הנפש הבהמית מול הנפש הגבוהה)

ומשום מה אני לא מצליחה לשלוח את ההודעה...

עוד משהו חשוב להבין:

יש בדברים האלה, כמו גם בפגיעות בילדים, מהלכים קבועים!

הגברים הנאלחים הללו תמיד, אבל תמיד, יתנו למנוצלת הרגשה שהיא אשמה. זה מנכה אותם וזה חלק אינגרלי מהתוכנית!

ניסיתי לפרט ולהמחיש יותר ולא הצלחתי לשלוח הודעה ארוכה יותר...

ואני מגיב בתור גבר

כיוון שאני יוצא מנקודת הנחה ברורה שאת לא חלילה יזמת את הסיטואציה. אם זה היה מישהו אחר, זה הוא שזרק אותך לתוך סיטואציה שכנראה לא היו לך כלים להתמודד איתה. זה היה הוא, והוא לבד. הקב"ה אוהב אותך, תזכרי את זה. זה הכי חשוב

הקב"ה תמיד יעשה לנו טוב- וזו לא ססמא, אלא אמונת חיים. בטווח הארוך יהיה רק טוב, ולכן זו סיבה להאמין שמי שתתחתני איתו בעז"ה יהיה הבחור שהכי יתאים לך ויכבד אותך. ובעז"ה הפצעים יתרפאו אט-אט

אבל בתור אחת שעברה לפני כמה שנים פגיעה מינית מרב, מבינה אותך ומזדהה.

חיבוק גדול❤️

תהיי חזקה❤️❤️

איך את עוברת את זה?? גלי לי הסודד (

מה הכונה רב, רב ממש או מורה וכזה??

פחות מתאים לי לפרט כאן…

רב שמעביר שיעורי תורה בכל מיני מקומות. ולצערי עדיין מעביר…

בגדול כן היתה תקופה ארוכה שלא תפקדתי, והגעתי לכל מיני מצבים… לקח הרבה זמן ומאמץ להחלים מזה. במיוחד שהיו עוד פגיעות מאחרים תוך כדי התהליך… וברור לי שעדיין זה משהו שלא עבר לחלוטין. אבל זה כבר לא משהו שמפריע לי ככ היום.

בשביל להחלים צריך לבנות את עצמך מחדש. עם המון חמלה. וכדאי מעטפת תומכת. וללמוד לשחרר כשמתפרקים. בכללי לשחרר ולא לכעוס על עצמך על שום דבר. צריך לתת לנפש להתאושש.

אם את רוצה את יכולה לפתוח פצלש חדש ולהגיד פה מהו, ואשלח לך הודעה ואוכל לפרט יותר. 

כאן אנונימית שכתבה את השרשור.

אני מסכימה עם כל מילה שלך.

ראיתי את זה ממש בתהליך שלי, עברו שנתיים ורק בתקופה האחרונה הצלחתי למצוא רפואה.

בעיקר רפואה שמגיעה מחסד ונתינה.

ויש עוד שאריות של מה שקרה שם, זה פשוט כבר לא העיקר.. הוא לא מנהל לי את החיים. הוא לא שולט לי במחשבות.

אני חזקה. וגם את!

תודה לך.

מה הכוונה שכתבת שהוא שולט לך בחיים?
המשכת להיות בקשר איתו אחרי מה שעשה לך?

מגיבים לכותבת והוא עונה גם באנונימי בכל מיני שאלות כאילו שזה היא עונה. 

@משה

שמתי לב שנכנס פה אנונימי "סתם" להגיב בדברים שלא מגיבים מהם באנונימי בכללי. זה עוד אפשר להתעלם

אבל להתערב בשרשור ולהגיב בשם הפותח/ת - זה כבר לא סבבה 

זה לחזור לחיים ולא לתת לזה להפריע. לדעת שהוא לא הצליח להרוס לך את החיים

אולי עצם זה שתלמד לשמוח בבנין בית חדש בעם ישראל יעזור לך למצוא זיווג הגון...

זה לא שאין שמחה.

יש, לא כמו שחברה מתארסת.

ברור שמישהו אחר שלא קשור עליך מתחתן השמחה שלך תיהיה יותר קטנה

אבל זה לא סותר שזה קשה לראות מישהו שיצאנו איתו מתארס/ מתחתן..

כשנמצאים הרבה מאוד זמן בשידוכים.

ברגע שתאמיני בה' שהוא זה שמוצא לך את הזיווג בזמן הנכון ובמקום הנכון יהיה לך יותר קל לקבל את זה ולהיות שמחה מחתונות של אחרים.. שתזכי בקרוב

ולא באמירות יפות...ולא בדברי תורה...

ומי שחושב שהרגש הגולמי שלו תואם לסיסמאות שהוא מספר לעצמו כנראה משקר.

אין מה להדחיק. זה כואב, מבינה אותך מאוד ❤️

בע"ה יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות לשמוח שמחה אמיתית בבניית בתים בעמ"י.

גם לשמחה וגם לכווץ'. זה שכואב על עצמך זה לא סותר את זה שאת שמחה בשביל חברה שלך.

וכמו שכתבו, זה שקרה משהו חיוב שאמור לשמח לא מחייב להפעיל את הלב שלך בצורה המצופה. תשחררי ותני מקום לשתי התחושות 

לקנא זה רגש טבעי שמתעורר - תן לזה מקום, תבין את עצמך. כן, אני מקנא וזה נורמלי... זה לא טוב, אבל זה נורמלי

אחר כך אפשר לבקש עזרה מה' שיעזור להתגבר

ואחר כך הנפש ממילא יותר במנוחה ותמצא את הכח לשמוח עם החבר

הכל בעזרת ה' כמובן

אל תרגישי רע בגלל רגש.

רגש הוא רגש. הוא אמצעי תקשורת. מותר להרגיש אותו.

מה עושים איתו זה כבר משהו אחר. אבל באמת שמותר לך להרגיש. הכל.

באמת שקשה לי ברמה מטורפת זה מגיע לרמה שאני באמת רועדת בכל הגוף תזוזות ענקיות

תנסי להזכיר לעצמך את הכאן והעכשיו - כרגע את בסדר. ותתמקדי בזה...

אז יכולה לעשות כמה תרגילים שיעזרו לך להתקרקע -

תרגיל 4 היסודות :

אדמה- לשבת / לשכב ולהרגיש איך הגוף נוגע במזרון, הרגליים נוגעות בקרקע, ממש להתמסר למגע של הגוף במשטח

מים - ליצור רוק בפה, ולבלוע. ושוב לבלוע. להתמקד בבליעה

אוויר - לקחת 3 נשימות. שאיפה - לספור עד 3, להחזיק 2 שניות, לשחרר בנשיפה ארוכה

אש - להסתכל על האור. להתבונן במרחב ולחפש 3 דברים שלא שמת אליהם לב עד כה / 3 דברים בצבע צהוב. לחשוב על דברים שאת אוהבת

חיבוק פרפר :

לחבק את עצמך ולתופף עם הידיים על הזרועות בקצב איטי. ימין, שמאל. ימין, שמאל. לחשוב תוך כדי על מקום רגוע שעושה לך טוב

רוב הפעמים היה בכל הארץ  ורק בבאר שבע לא היה

אז זה נותן תחושת רוגע שאין טילים בבאר שבע באר שבע

מוזמנים אלינו

שהמקום יחסית שקט יותר זה מרגיע (למרות שהיום היה לכם אזעקה)

מוכר לי.

ברוך ה שהשתפר אצלך והזמן עשה את שלו

הם כבר לא מפחידים

נראה לי כולם מתפללים שהם ישלחו עלינו ולא האירנים

למרות שהיה נפילה ליידי...

סורוקה..

בגלל העיר

ברוך ה שיותר טוב

בוקר קשוח מאוד 

דווקא נראה נזק משמעותי

כולל פצועים וחלקם קשה (לא רק אצלכם)

אומנם המבנה נהרס כולו אבל היו רק פצועים ק

בעזרת ה' שטילים האלה יפלו רק על מבנים ולא על אנשים...

חוץ מזה שהיה פה פשוט נס מטורףףף

עוד נס גדול כמו רבים לפניו.

רק שהיום זה היה על מתחם מאוד רגיש ומשמעותי, לא "עוד מבנה".

שנשמע בשורות טובות 

הם פשוט נואשים כל כך!

הם מנסים מקום אחרון כדי לפגוע בהרבה אנשים ועדיין לא הצליחו

כל פעם שיש אזעקה.

מה שעוזר לי זה נשימות ארוכותתתת.  ותהילים. 

מה שמרגיע אותך.

זה מאוד חשוב

ולא פחות מזה, לשמור על הנהלים, כשיש התרעה ללכת לממד ברוגע, ככל שאפשר, זה מציל חיים וזה לרוב בשליטתנו.

להיות במודעות לזה

זה התחיל לך רק במלחמה עכשיו עם איראן או לפני?

ברגש, הכל מותר והכל לגיטימי להרגיש. ההצעה של האנונימית מעליי זה כמו הדבר הנכון שאת יכולה לעשות. וכמובן - כתיבה. לכתוב את כל הקושי וכל הפחדים שמפעילים לך את הגוף ולהשאיר לנייר (או למחשב) לשמור אותם.

אבל מערכת של לקוח התרסקה (לא קוד שלי, אני רק נותן שירות). עזרתי סידרתי את הבעיה ועכשיו אני עם אדרנלין גבוה בגוף.

יחד עם אימון כושר בחוץ, אז הגוף עייף ולא אפשרי עוד סיבוב.

אחרת זה היה רעיון מעולה.

חחח אני כמו מנטרה חוזרת על זה

אבל זה באמת עובד

או שתעשה נשימות. מיינדפולנס.

או שתגלוש את עצמך לדעת עד שתתעלף מעייפות

וזה בסדר גמור לגמרי להרגיש ככה.

יודעת לשים אצבע מה הביא לאותו פיצוץ? לא חייבת לענות אם אישי מידי כמובן

ואולי יכולות ההלכה שהיו לך עוד יחזרו. הם קיימים בתוכך. גם עניין של רצון

רק שהיא שהביטוי שלה השתנה במהלך השנים... (אולי השינוי נבע מטריגר כלשהו שחווית באמצע חייך)

לרגישות יש בדיוק את שני הפנים שציינת - יכולת רגישות לאחרים וסף רגישות עצמי נמוך. הביטוי שלה פשוט יכול להשתנות...

(על עצמי אני יכולה לומר שהרגישות שלי התבטאה בילדות ובנערות רק מהפן הנפשי, ואילו בשנים האחרונות התפרץ אצלי גם הפן הפיזי שלה, של הרגישות החושית. וכנראה יש טריגר/ים שגרמו לזה...)

מחברה

שהרגישות (בגירסא המבורכת שלה!) הופיעה לה יחד עם שינוי בתזונה.

בהחלט יכול להיות שאירוע מסוים יחווט לך מחדש את היכולת להכיל ויהפוך אותך לרגישה יותר

אני רגישה מגיל קטן, אבל לדעתי זה היה סביב אירוע  שדי שינה לי את החיים כילדה

ושוב כבוגרת, בגיל 20, חוויתי אירוע מסוים שהשאיר עליי רושם ממש והחמיר את הרגישות

רק לאחרונה אני מתאזנת ומבינה שזה היה פשוט טראומטי לנפש שלי.  וסביב החוויות הללו התפתחו אצלי חרדות, גם חרדה חברתית, דכאון, וויסות חושי..

בעצם כל המכלול שמגיע גם עם הדברים הטובים שברגישות.

האופטימי הוא, שזה יכול להשתפר. ואומר בזהירות, שייתכן ומדובר אצלך בתופעות של דכאון או אולי אפילו פוסט טראומה.

מכל מקום,אל תישארי עם זה לבד

❤️

אתה נוגע  בנושא > הוא מתפוצץ בשיא הכאב שלו > אתה עושה עבודה רגשית > הנושא דועך.

בעולם של GNM אומרים שהמחלה הפיזית באה אחרי הטריגר ולא יחד איתו, כלומר ריפוי הטריגר ימנע את המחלה בפעם הבאה, ולא בהכרח עכשיו.

עולה לי בראש גוף- נפש- מחלות 😂

שאני לא מסכים עם כל מילה שהם מלמדים, אבל העקרונות הבסיסיים שלהם מסבירים הרבה על מחלות חוזרות למינהן.

וזה מה שיוצר התקפי חרדה?

התקפי חרדה מגיעים כתוצאה מתחושה של חוסר שליטה וחוסר אונים

זה כנראה יושב על פצע קודם שבו החוויה הייתה של חוסר שליטה וחוסר אונים, וכשהתחושה משתחזרת, זה עולה חזרה כל פעם.

וכל אדם עם המינונים שהוא נולד איתם לגבי רגישות ולגבי היכולת להרגיש

זה גם תלוי התפתחות תודעתית ורגשית..

לא דומה היכולת שלי להרגיש אנשים היום לעומת לפני 10 שנים

וזה לא כי אני אדם רגיש מאוד בהכרח.

ויש רגישות שלי מול עצמי העולם והמציאות

ויש את היכולת להרגיש את האחר 

גם התפתחות רוחנית יכולה לשנות את ההרכבים הנ"ל

וגם התפתחות אנרגטית

בקיצור זה לא שחור ולבן

החיים מסקרנים  

(אם אפשר בבקשה שבנים לא יגיבו לי...)

בואי נחשוב מה יכול לעזור לך?🌻

דליים של קפה מאחוריי

מה שכן, המתקפה האיראנית בהחלט עזרה😅 עכשיו אני טרודה בדברים אחרים

תכלס כשאני חושבת על זה אומרים שקפה עושה אנשים לעצבניים יותר..

עובדים עלינו?

כשמביאים אותי למצב שאני פתיל קצר, אני מנסה "לשחרר" את זה בטיפטופים, כמו מסיר לחץ.. את יודעת בשביל שהמכסה לא יעוף לפרצוף של מי שמעצבן אותי (אף על פי שזה היה נחמד.. לא שאני תומכת באלימות).

אחותי, קטן עלייך

יהיה בסדר

אם ארגיש שלא משתחרר בשבת, אעלה על אופני הכושר ואדווש לי את הרגישות

לא סתם הילדים קרעו את הכבל שמחובר למונה החשמלי😅

טוב.. אפשר לדווש גם אם אין כבר חשמלי ;)

לא טרחתי לחבר אותן לחשמל בכלל, בדיוק בגלל הצורך של לשרוף אנרגיה בשבת.

תודה שהתעניינת❤️

משנים מצב תודעתי

עכשיו אנחנו במצב של לא נודע

אם כי, אם לומר את האמת, כבר היינו בסיטואציות דומות בעבר הלא רחוק לצערינו..

זה קשה להתמסר...

נאחז בקרנות מזבח הוודאות ולא מוכן לשחרר

1. תלוי איזה סוג של חרדתי אתה - אם אתה מהסוג שצריך להניע ולהרגיש שליטה, תיצור לך וודאות ושגרה מסוימת בתוך הכאוס. תבנה לך לוז מסוים, תסכם לך סיטואציות בראש - אם יש אזעקה למשל אני הולך ל.. זה עוזר ליצור תחושה של שליטה ולהירגע

בעלי למשל עושה קניות בהזגמה וזה מרגיע אותו. הוא צריך להרגיש שיש לו משו לעשות. אז הוא הכין תיק, תאורת חירום, תדלק את הרכב וכו..

אני מהחרדתיים שקופאים. לא באלי לעשות כלום. אז אני מניעה קצת את הגוף. ( היום ספציפית קצת הרבה כי שבת ב"ה) וזה קצת מקל

2. אם אתה חרדתי מסוג 2 - אני לוקחת אשווגנדה וזה עוזר. זה מפחית סטרס.

גם פחות נחשפת לחדשות וצוללת לאסקפיזם. 

אפשר לתרגל מיינדפולס ונשימות.

לשמוע תדרים מפחיתי חרדה.

על דברים שאני ממציא שצריך לעשות. כולל דברים שאני לא חייב לעשות כמו הקשקוש הזה:

איראן חסמה את האינטרנט בעקבות התקיפה

אני מהסוג השני, כמו שאת כבר מבינה.

היה עוד אחת שהכנתי הבוקר, גם כן קשקוש, גם כן מאותו נושא. בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה. ואני  כמובן עדיין על המחשב ""בעבודה"" (דווקא קרו דברים נחמדים היום).

כשאדם מאוזן, הרגישות שלו מאוזנת. (לא תמיד, לא כל הזמן... אבל בגדול)

מה קורה בימים שאין איזון? -הרגישות עולה.

מה מייחד אנשים רגישים מאד:

הכאבי בטן שתיארת.

הסערת רגשות שנתפסת גם ב"דברים קטנים".

מאמינה שגם המודעות העצמית והאינטלגנציה הריגשית גבוהות אצלך יותר מרוב האנשים שנתקלת בהם

יכולה לשתף על עצמי, אני מאוד נוכחת, כריזמטית ודומיננטית מצד אחד.

ומצד שני - גם רגישה

אני חושבת שדווקא הרגישות אצלי חידדה לי את שאר התכונות החזקות, אבל זה בעיקר בגלל שאני לא נותנת לה לנצח אותי (אם אפשר לקרוא לזה כך) אלא אני משתמשת בה לטובתי רוב הזמן

להפך,

אני חושבת שככל שמנסים להילחם בה ולהכניע אותה..או "להעיף אותה מאיתנו"..

הצד הזה נהיה יותר נוכח בנו.

לכן צריך למצוא יותא את האיזון, מאשר לבטל חלק חשוב שנמצא בנו.

אלא לא נותנת לה לנצח אותי

מה ההבדל?

אני לא רוצה באמת שהיא תהיה לא קיימת מבחינתי. זה ישנה אותי לגמרי וייקח ממני הרבה דברים טובים.

אבל מצד שני, אני לא רוצה שהיא תשתלט עליי ותנצח אותי, כי זה יכול נורא לנהל לנו את החיים

בגדול, אני חושבת שכדי לחיות בטוב עם רגישות יתר, צריך קודם כל מודעות למה מטרגר אותנו ומציף את הרגישות. ובמה היא באה לידי ביטוי.

ממש עבודה עצמית

למשל אצלך, מפגש עם חברים

מה קורה אצלך שאתה מרגיש ככ לחוץ?

כאבי בטן ממה שאני יודעת, בעולם הגוף נפש, הם חשש מביקורת ושיפוטיות. 

בעולם הפיזי בלבד, הם סימפטום של לחץ וחרדה אפשרית

כשאתה מתאר את הסיטואציה הכי קשה שיכולה לקרות לך מול החברים, מה יש שם..? ממה הפחד בעצם..?

למה שכתבתי עם חשש מביקורת ושיפוטיות נראה לי 

יש מצב שאתה פשוט לא רוצה להגיד שלום כי אתה נורא אותנטי ומחובר לזה ש"מה הקשר" עכשיו, ומה לי ולכם, וזה מתנגש לך עם חשש לא מוסבר אפילו ממחשבות של אנשים שממילא אין ביניכם קשר

תאתגר רגע את החשיבה שלך:

ואם אתה מסכים לעצמך להיות קצת פחות אותנטי בשביל מוסכמה חברתית ולהגיד את השלום ? זה עדיין נחשב בעיניך מלאכותי? אתה בטוח שהם מרגישים? והם בעצמם, לא מלאכותיים ואולי עושים את אותו הדבר ואז אתם "פיטים"?

ואם תהיה אותנטי עד הסוף ולא תגיד שלום, באמת יחשבו מה שחשבת לדעתך? 

מה הבעיה בעצם בלהגיד שלום? יש מלא אנשים שהם "פרצופים מוכרים" ואנחנו אומרים להם שלום, ובזה זה נגמר. זה לא בהכרח מלאכותי. זה פשוט טיב הקשר עם האנשים. מחייכים אליהם, הם מאירים לנו פנים בחזרה, וזהו 

ואם אני נכנס לאיזה אירוע או מקום שיושבים בו הרבה אנשים אני מסתבך שוב באותה נקודה, מצד אחד אני רוצה באמת להתעניין בכל אחד, מצד שני אני נכנס ללחץ כי ממי להתחיל? יש הרבה אנשים לא זורם לי השלום שלום הזה...

לדעתי עניין של פרפקציוניזם/ שחור ולבן/ טוטאליות

אתה לא יודע כרגיש להיות חצי חצי. זה או שאתה בתוך הסיטואציה, או שאתה לא. כי הרבה פעמים אתה באמת חושב על הצד השני גם

וזה משו שצריך ללמוד אותו. גם לא לקחת ללב יותר מדי מחשבות של אחרים, וגם להקליל.

ואם לומר בכנות: גם לא לחשוב שאתה מרכז העולם. כמו שאומרים לך שלום רפה, אומרים גם לעוד אנשים.

כמו שאתה תגיד שלום רפה, כך גם עוד אנשים מהנהנים בנימוס עם חיוך לאנשים אחרים כדי לומר "היי, ראיתי אותך. אני מכיר אותך. סימנתי וי"

הרי לא באמת ריאלי לשבת לדבר ולהתעניין בכל הפרצופים שאתה מכיר באירוע המוני, נכון? אז לחלק אומרים שלום מנומס וממשיכים, ועם חלק מפתחים שיחה. ואתה בוחר את החלוקה

מזדהה איתך ממש- אני חברותי ומוביל אבל דברים יכולים להציף אותי ברגע ואני רגיש לפרטים ומקרים קטנים- ממש מומלץ לקריאה..

וחלקם פחות.

וטיפול קונביציונלי עושה עבודה טובה יותר. וגם הוא מתייחס באופן מסוים לתת מודע.

תשכילי את עצמך מעט בנושא, ותוכלי להחליט אם את מתחברת לרעיון.

כל טיפול יכול להיות אפקטיבי ברגע שבאמת יש לבן אדם רצון לעשות שינוי.

שיטת הנל"פ אפקטיבית מאוד, כי היא עוסק בעיקר בהווה ובעתיד להבדיל מפסיכולוגיה שעוסקת בעיקר בניתוח העבר.

וזה תלוי בעיקר גם במאמן/ מטפל, חייב להיות כימיה- זה משפיע מאוד.

אני חושבת שנל"פ (אמוני עם השקפה יהודית) אפקטיבית מאוד וגם מכירה כמה רבנים שעוסקים בזה. (הכי מומלץ לענ"ד)

שמעתי שגם שיטת "דמיון נובע" של עמית קדם, אפקטיבית.

וגם שלושת המימדים (למרות שאני פחות מכירה).

האמון במטפל ובטיפול באמת משמעותי מאוד.

כנראה שכל אחד נוח לתת אמון בשיטת טיפול אחרת...

דמיון נובע באמת נשמע פלא גדול

בהקשר שכתבת מרגיש שעם הזמן נפתחות שיטות חדשות שנוגעות ועוסקות עם מקומות שלא נגעו בהם בעבר וזה ברכה גדולה בעיני...

מאנשים שנותנים השראה

ועם כל זה, אם מרגישה חסימה אצלך, אם יש רצון ושאיפות לכל מיני דברים אולי להתייעץ/להיעזר באנשים שהצליחו באותם תחומים (אגב, בכלל לא בטוח שאלה יהיו מהמשפחה או חברים קרובים). ועדיין אפשר לבקש תמיכה מהבעל (אם יש) או ההורים, הכל בהתאם לתקשורת ולקרבה.

קחי השראה וכח מכאלה שהצליחו לעמוד בשאיפות כמו שלך.

אל תפחדי להעיז, אל תחששי גם להיכשל לפעמים כי מזה לומדים המון.

ותזכרי שלרוב אנחנו חושבים שכולם מסביבנו (ובטח ברשתות החברתיות) נראים מוצלחים והכל טוב אצלם, אבל אי אפשר באמת לדעת עם מה הם מתמודדים ביום יום או בסוף יום כשהדלת נסגרת אחריהם, או כשהמצלמה כבויה.

תנסי להקשיב לשיעורים/פודקאסטים שנותנים השראה, כח, תקווה, לימוד, אמונה... לא חסרים כאלה.

בהצלחה רבה

תזכרי שבמסך מראים את הצד היפה, אבל תמיד יש גם צד שני. 

ולכל אחד יש סיפור, וכשהוא מספר אותו הדגש הוא על הרגעים הטובים, אבל כמה רגעים קשים היו בדרך.... מה הסיפור שלך? יהיה לו סוף טוב! אם קשה סימן שאת עדיין בדרך. 

לגבי חובות אצל הקב"ה, נראה לי צריך להזהר מלהגיד שאם יש יסורים סימן שה' כועס עלינו. זה ממש לא בהכרח. (תזכרי באיוב...) הרבה פעמים דווקא הפוך. אבל כן, קשה הסתר פנים מהקב"ה

ממש מכירה את התחושה שכולם מצליחים ואני תקועה... ומה שעוזר לי, לדעת שזה תקופה ולא אומר כלום על העתיד. וגם לקבל באהבה... כזה להגיד לה' שאני שמחה במצב שלי, ובטוחה שזה רצונו והכל לטובה. משתדלת לשמוח, לעשות דברים, אבל בלי הלחץ להוכיח משהו לאף אחד. אני נהנית מלעשות "דווקא" ליצר הרע (כזה אני שמחה למרות שאני מרגישה רע ננה בננה)

ויש משהו שמאד עוזר אבל קשה לי להתמיד בו וזה התבודדות. זה פשוט מעלה את הבנאדם, מחבר אותו לאמת... זאת נראה לי ה-דרך.

חיבוק💞

יצאתי להליכה. במקום שבו גרתי אז.

וצעקתי כלפי מעלה שאני מנסה להשיג משהו ולא מצליח.

ושהכל חסום באותו נושא ושמה שאני מנסה להשיג לא מתקדם לי. ספויילר: הוא התחיל להתקדם מאז.

מרגישה שצריכה לזוז הלאה בחיים והקב"ה לא מסייע בעדי...

כי רק להשליך על השם בלי השתדלות בעיניי לא מספיק

הצבת מטרה

מה את עושה לקראתה? איך את בוחרת לפעול? יש לך מוטיבציה לעשייה? תכנית סדורה? יעד?

אני עושה ומשתדלת ודוחפת (לטעם כמה אנשים מסביבי אולי קצת יותר מידי...)

ומכאן מגיע התסכול!

אני מגיעה להרהורים של תרפי ומשם תבוא הישועה, אבל מרגישה שזו לא הרפיה אמיתית, כי אני מצפה בכל זאת לישועה הזאת כמו שאני רואה אותה....

ואם אני חושבת על להרפות לגמרי ולרדת מהעץ, זה מוריד לי את המצב רוח והשמחה שאני שואבת מהרעיון....

אבל בלי רצון ה' יתברך - שווא עמלו בוניו בו....

והאמת קשה קצת לענות בלי להבין במה מדובר

כי יש דברים שיש ביכולתנו לעשות בצורה יותר פעילה, ויש דברים שפחות (אעפ שהכל בידיו יתברך)

אגב, לאובר השתדלות הזו בשלב מסוים בחיי ולהרפייה אני קוראת "תשובה על תשובה"

לפעמים העבודה היא לא באמת בעשייה עצמה,אלא בהכנעה לרצון השם.

"הרפו ודעו כי אנכי השם" לפעמים זו כל המטרה שלהדבר כרגע. אני מרפה בהשתדלות אבל ממשיכה להתפלל שהשם יכוון אותי למה שנכון לי ויאיר לי את הדרך לשם.

לפעמים השם אומר לנו "לא. זה לא בשבילך. לא הדבר הזה/ זה לא הזמן לזה"

אם התפללת והשתדלת ועשית וזה לא מתקדם, זה לא מחייב שזה מה שנכון לך עכשיו

ובאמת צריך איזונים עדינים עם זה ותלוי במה מדובר גם

מאחר ואני לא יודעת במה מדובר, לא יכולה לומר את דעתי באופן ברור, רק להציע את 2 הכיוונים.

לפעמים השם אומר לנו "לא. זה לא בשבילך. לא הדבר הזה/ זה לא הזמן לזה"

בשכל אני מבינה שזה הדיבור

כרגע, קשה לי רגשית לקבל את זה...

אני מאוד מבינה אותך. מאוד.

זה מערער מאוד

וזה שובר

תני לזה מקום. זה חשוב מאוד.

לי מאוד עזר להתבודד, לבכות, לשפוך החוצה את התחושות. להתאוורר. ולהמשיך להתפלל

החזקתי חזק במשנה באבות- "עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונך כרצונו"

שולחת חיבוק

צריך להרפות לגמרי, לשחרר

לתת קצת זמן לעצמך, לתת לזמן לעבור

ואחכ לחזור לנסות שוב

לפעמים כשמשחררים ואז חוזרים לדבר זה עובד וזורם חלק יותר

בדרך כלל משתפים על תחום אחד בחיים שהם הצליחו בו

אני בטוחה שגם לך יש תחומים שהצליחו ואם תתראייני יהיו אנשים שיצפו בזה וישאבו השראה

לפעמים דברים תקועים

לי עוזר למצוא את הדברים שכן טובים ולהודות עליהם

ולנסות להרפות (בלי להפסיק את ההשתדלות אבל להרפות את הלחץ הנפשי)

מראים רק תוצר סופי,

אף אחד לא רואה כמה חוסר הצלחות היו לאותו אדם עד שהוא הצליח.

בכל זה באמת צריך הרבה ביטחון בה' ותפילה, שזה בפני עצמו לא קל..

אולי פדיון נפש יעזור

בהצלחה!

את צריכה לעבור מסע... ולהתפלל.. ולנסות שוב ושוב..

מנסיון!

כגבר שעבר כמה וכמה הטרדות מיניות בחייו, שנשוי לאישה מהממת שגם עברה דברים קשים...

עובדתית, לא דיברנו על זה בכלל לפני החתונה, עד היום אשתי יודעת מעט מאוד על דברים שעברתי, וכנ"ל אני התעניינתי קצת ומשהבנתי שהיא רוצה להדחיק לא ראיתי עניין לדבר. בחיים זה לא נראה לי נוכח מאוד. עם כל הכאב, מה שהיה היה.

הציפייה במקרה שלך, אם סיבה כן לדבר על זה (את יודעת מה עברת ומה ההשפעות). לפחות האידאל הוא דהגבר שלך רק עוד יותר יאהב ויעריך אותך על זה שהתגברת והתבגרת ויצאת מזה הכי מחוזקת שאפשר. כגבר אני אומר לך, לדעתי מי שיתחבר אלייך זה רק יחזק את האהבה ביניכם, ולא הייתי לוחץ לספר את זה מוקדם - סביר שמעטים יורידו בגלל זה.

ושוב אני כותב בכלליות וזה מדתנה בין מקרים ובין אנשים וכו...

המון הצלחה יקרה!!

על התגובה הזאת.. היא מנחמת.. אבל גם עצובה.

ואולי באמת עם השנים זה פחות תופס נוכחות בחיים.

כרגע עברו שנתיים בערך וזה עדיין חי ובועט, אומנם לא כלפי חוץ- אבל בפנים הרבה דברים מטגררים את זה.

עוד משהו ששורט בעיניי,

זה איך אמורים להגיע לאינטימיות אחרי החתונה?

אפילו מבחינתי לגעת בבעלי עם האצבע.

נראה לי כל כך מוזר.. במיוחד כי המנוול רוב הזמן בראש שלי.

ובכללי,

קשה מאוד ליצור אינטימיות רגשית-

בכל פעם שזה מרגיש לי קצת יותר מידי אני הודפת את כולם.

לא באמת מרצון, פשוט מפחדת.. שהנה עוד רגע יגלו את זה עליי.. ומה כל מה שקרה אומר עליי וכו'.

אני הכי מבין אותך!!

האמת שההטרדות מיניות שאנחנו עברנו היו בגיל צעיר יחסית (האחרונה שלי הייתה באזור גיל 14-15, ושל אשתי אפילו לפני), כך שהתחושות הן שונות וגם עוברות הרבה שנים וזה שונה.

בכל מקרה, אם הקושי שאת חווה קשור לתחושות ורגשות שלך, אז מה שאת באמת צריכה זה שאת תרגישי טוב ושלמה ותצליחי להתגבר על הכאב הענק הזה.

לדעתי, זה הזמן שתבדקי טיפול לעצמך, שתצאי ממנו מחוזקת ואז כל מי שיכיר אותך רק יתלהב מהעוצמות שתשדרי!!

המון המון הצלחה יקרה!!

את עוד תתגברי על זה ובענקק!!

נשמע שאת צריכה את זה

ולדעתי עדיף לפני חתונה להתחיל כדי לקבל ליווי תוך כדי ולפרק את הפחדים.

דבר שני, גם אני בחורה שמורה ולצערי עברתי פגיעה מינית. זה ממש ממש לא אומר עלייך שאת פחות שמורה או דוסית. היום לצערי יש הרבה שעוברים את זה.

לגבי איך זה יהיה בעתיד, מנסיון, טיפול נכון וטוב משחרר את החוויות הלא רלוונטיות ויוצר תיקון. אני ברוך השם היום בזכות טיפול טוב, רק מחכה למגע עם בעלי.

הייתי מספרת את זה בנקודות, כמובן ברמה שזה נוכח לך בחיים. אם זה משהו רציני וגדול הייתי מטפלת בזה ומקוינה את החוויה ואם זה זה כבר לא כזה מנהל, הייתי מספרת בנקודות ואת מה שחשוב לי.

בכל מקרה בעלך יקבל אותך, כמו שאת. לך הכי חשוב להיות הגרסה הכי טובה שלך עצמך. קודם כל בשבילך. 

לגבי איך לספר - מאוד תלוי איפה זה תופס אותך ואיך את עם לדבר על זה. אפשר לגמרי להגיד (אפילו כבדרך אגב) "תשמע אני רוצה לשתף אותך שעברתי פגיעה, אבל אני מעדיפה לא לפרט על זה".

לגבי האם זאת סיבה לפסול מישהי - אני ממש אצטער לשמוע אם יתברר לי שיש גברים שפוסלים על זה… זה לא בחירה של האישה להיפגע…

וקראתי מה שכתבת על מגע עם בעלך העתידי בעז"ה. אני חושבת ששם יש מקום ללכת לטיפול, כי בעז"ה כשתבני בית, מגע זה חלק אינטגרלי מהזוגיות. (כמובן בהדרגה, כמובן כמה שמרגיש לך נוח בכל רגע, כמובן עם אוטונומיה על הגוף שלך… אבל באופן כללי אני מדברת)

אני יכול להגיד שפחות חשוב לי העניין של מה שאת מגדירה כשמורה וכמוני עוד הרבה ובעיקר בעיקר הנקודה היא שמי שאת בכללי חוץ מהמקרה הזה זה הכי משפיע ובאופן פרטי היחס שלך למקרה הזה ישפיע גם על היחס של מי שייפגש איתך למקרה הזה. זה לא חייב להיות יחס שלילי. אדרבה זה יכול להביא למקום של עומק יותר וחוסן (בכללי אנשים שעברו דברים בחיים זה יכול להעשיר ולפתח אותם והרבה מחפשים דווקא כאלה)

לגבי מה שאמרת על בעלך טיפול באמת יכול לעזור ויש לזה מודעות אני יודע שיש הדרכת כלות ספציפית לבחורות שעברו דבר כזה.

יש גם גברים טובים ורגישים בעולם ב"ה

בהצלחה

סיפרתי אחרי האירוסין וזרמנו הלאה.....

לא מרגישה 'תופעות לוואי' ולא השפעות רחוקות טווח וזה היה משהו ממושך ורציני אז!!

1. ברור שחייבת לספר זה מאוד משמעותי. אולם אם תספרי מסתבר שאף אחד כמעט לא ירצה אם את מחברה דתית או חרדית.. אז אין ברירה..

2. זה סיבה לפסול, אבל אם גם בו יש מום אז זה יאזן..

3. בהצלחה

1. פשוט לא נכון. המון אנשים נורמלים וטובים ירצו וזו אפילו לא סיבה שיתחילו לחשוב על לפסול!

2. זו ממש לא סיבה לפסול!

ואיכ מה הקשר מום?! זה ממש לא מום! מישהי ביקשה את זה ובחרה בזה לעצמה?! זה לא מום אלא גבורה שהיא צמחה מזה!!!

פשוט תגובה לפח

היא איננה אשמה במום, כמו אדם שעבר תאונה. אבל מה לעשות ...

מצטערת, נראה לי שאם הכותב הוא גבר, אז הוא כמעט יחיד בדעתו

אולי אתה לא היית רוצה

זה לא אומר שאין אנשים שרואים קצת מעבר

זה לא מום.

והיא לא צריכה לנסות אפילו לחפש בגלל זה מישו עם מום

אני בהלם שכתבת את זה בכלל.. 

בטוח שהרבה יסכימו לזה

הטרדה או פגיעה יש הבדל גדול...

הטרדות זה דבר נפוץ מאד ואין מה לחשוש, וצריך לספר רק אם יש לזה השלכות שתקפות עד עכשיו לענ"ד (כמו עניינים נפשיים)

לגבי פגיעה זה מורכב כל עניין לגופו, ואפשר להתייעץ עם מכון פועה בדברים כאלה ומתי לספר

אבל למה לי לכאוב על הדור ועל בעיות חברתיות וכאוס בעם?

אני לא מבינה את עצמי למה אני לוקחצ כאב של אחרים

ואיך יוצאים מזה?

אני לוקחת ללב כאב ורחמים גם על מי שלא בסדר

יש נושאים שמעסיקים אותי ברמה שכל המערכת מתחרפנת.  לפעמים זה כי הנושא מעסיק אותי (ואז צריך לעשות עליו בירור, לבד או עם מישהו אחר). 

לפעמים זה כי אני בורח ממשהו אחר ואז פתאום המערכת מציפה איזה כאב או איזה נושא אחר שצריך יחס ואנחנו בורחים ממנו לחדשות או לנושא אחר.

יש גם כאבי בטן שמפעילים אותי כשלמישהו בסביבה הקרובה שלי כואב או מוצף רגשית. כן זה מרחיק אותי ממנו (כדי לשמור על עצמי) ומייצר עוד הרבה עיוותים, אבל ככה הגוף שלי מחווט כרגע. אני עושה עם זה עבודה וזה עובד פחות מפעם ועדיין זה מפעיל אותי וזה דופק אותי בהרבה צורות. זו המציאות כרגע. להתעלם ממנה יהיה עוול.

איך יוצאים מזה? זה ארוך. ולקח הרבה שנים. כל נקודה של כאב לגופה. לפעמים היא צריכה יחס אישי, ולפעמים מה שצריך יחס אישי זה משהו אחר בכלל.

אבל היום דברים פחות מפעילים אותי מפעם. ולפעמים הם פשוט מפעילים וצריך לקבל את זה ולפנות להם זמן שהם יפעילו.

יש את מה שאת יכולה להשפיע עליו

ויש את מה שאת מושפעת ממנו ומזיק לך גם כשאין לך יכולת השפעה באמת.

צריך ללמוד לזהות טריגרים לרגישות ולהרחיק אותם. פחות חשיפה לכאב של אחרים. 

כבר מצאו שיש קשר בין גוף לנפש.

תשחררי. תחשבי מה עושה לך טוב ופשוט תדאגי לעצמך.

יש הרבה כאב ואתגרים בעולם, פשוט צריך להתמקד בטוב.

כאב נפשי מקרין גם לגוף

אם מעניין אותך, את יכולה לשמוע את ד"ר נאדר בוטו, קרדיולוג שמדבר על הקשר בין גוף נפש

ללא ספק בכלל. יש קשר הדוק בין הגוף והנפש (כידוע) 

רופא המשפחה שלי עזר לי להבין אחרי הרבה שנים של כאבי שרירים, שזה בעצם פיברומאלגיה ושהיא מוּנעת מעומס רגשי ונפשי.

הוא יעץ לי לקחת כדור שעוקף את זה ופועל על הנפש/גוף, קרא לזה בשורה התחתונה - תחליף חיבוק...😢😉

כמובן שלכל אחד זה יתפרץ במקום אחר בגוף

אני סובלת כבר שנים מצינונים, כל פעם באופן אחר, אבל ברצף מזעזע! לפני כשנתיים עלינו על זה שזה דלקת חריפה מאוד בסינוסים.

ברור לי מעל לכל ספק שזה הצטברות של עומס רגשי.

אני מנסה מידי פעם להקל על עצמי בעבודה רגשית, נוסח 'המסע', אבל לא מספיק.......

שתהיה לכולנו בריאות איתנה   חחחחחחחחחח

את מצליחה לטפל באותם צינונים?

מה הוא נוסח "המסע"?

ורק בריאות שתהיה

של ברנדון בייס. ממליצה מאוד לקרוא. תהליך פשוט, עמוק ואמיתי.

למעשה, סוג של התבודדות ואני 'גיירתי' את הספר תוך כדי קריאה, כי אם זה לא בקשר עם ה' יתברך, זה כמובן נטול אמת.

לא אגיד שאני מצליחה לנטרל את ההתקפים, אבל כן להקל ולהתקדם בריפוי הכללי.

נשמע מעניין... לא קראתי

מדבר על התבודדות?

אז התהליך בעקבות המסע עוזר לך, ברוך ה ממש, והכדור מהרופא?

עזר לפתור את בעיית הכאב בשרירים? התחליף חיבוק עזר?

לא זכתה לדעת מה זו התבודדות... 

אבל ה'מסע' שהיא עברה ומלמדת שם איך לעבור, הוא בהחלט מקביל להתבודדות מובנית ונכונה בעיני.

זה לא עזר ואני עדיין סובלת.. אבל מקל

הכדור כנראה עוזר במידה מסויימת...   יש דברים שאין להם תחליף, אבל בדיעבד  חחחחח

את המסע עברת עם עצמך לבד?!

הלוואי ויעבור לך לגמרי

כן, לחיבור אמיתי אין תחליף אמיתי כמו שאמרת

ותודה 

עשיתי את המסע לבד, עם הספר

אבל אחרי הרבה שנים שהייתי בקשר טיפולי עם מישהו שמטפל בדרך של עבודה עם הילדה הקטנה...

זה כאילו היה סיכום ומיקד אותי לעבודה יותר יעילה

לכל אחד בתוך עצמו יש את ה'ילד הקטן' שלו, שחי ובועט...

ממנו מגיעים כל הכאבים

ואותו צריך להרגיע

תורה שלמה!

פשוטה, אבל אמיתית

לא הבנתי נכון

תודה רבה על ההסבר

נשמע בהחלט מעניין

אז הטיפול יחד עם המסע נתנו לך פתרונות

ועכשיו פתרת הכל מול הילדה הקטנה שבתוכך?

לא נראה לי שהייתי מגיעה לפורום של רגישים מאודדד.....

אולי לפורום של מאושרים, אם יש כזה דבר

או שהייתי מגיעה לתחנה הבאה.... שכולה טוב...................

מאחל לך ומזמין אותך לפתוח פורום כזה

שתהיי המנהלת שלו אפילו

אשרייך ממש על הדרך

פשוט ללמוד

סבלתי רוב החיים שלי מהדבר הזה (על רקע רגשי, אבל לא רק) ובגדול כל פעם שמבינים "איך זה עובד" או "על מה זה יושב" אז אותו כאב ספציפי הולך והאף נפתח עד לפעם הבאה. עם הזמן והנסיון כמות הנזלות יורדת והזמן עם נשימה חופשית, עולה.

בגדול

קשב לגוף ולמערכות שלו עוזר מאוד להפחית את הסבל.

כשעשיתי צילום ומשם ברור שיש לי דלקת רצינית מאוד בסינוסים. לפחות הפסקתי לנסות לתלות את זה כל פעם במשהו אחר....

וגם ברור לי שהדלקת הזו התפתחה על רקע רגשי 

תצחק עלי. אני לא יודעת איך לכתוב באישי...  גם חדשה יחסית וגם לא צעירה  חחחחחח

שלחתי לך מסר.

טיפולית

אבל ממה שאני יודעת זה אמור לעזור

למה לא לנסות בעצם?

של אנשים

זה טיפול מקובל ממה שאני יודעת, אבל ניסיון של אחרים לא בהכרח יעיד על הצלחה או אי הצלחה של הטיפול עבורך

אני בכל אופן דוגלת בגישה של - לא יועיל, לא יזיק - אני מנסה. הכי הרבה שללתי אופציה אחת שלא מתאימה לי ואני ממשיכה הלאה בחיפוש

כאמור, לא ניסיתי בעצמי, וממה שקראתי זה מעבר רק להתעסקות בידיים וכן משלב כל מיני מיומנויות חברתיות והתנהגותיות.

ובכל אופן, כמו שכתבה @שדמות בחולות, עיסוק בבישול למשל יכול לעזור. אצלי לפחות פעולות רפטטיביות מפחיתות חרדה. להכין עוגיות. לקפל כביסה וארונות. לבשל. אומנות. אצלי אפילו שטיפת כלים עוזרת.

אגב, יש גישה שסוברת שעאצל מבוגרים עדיף להתאים את הסביבה ולא לעשות שינוי כי זה יכול לטרגר מאוד

ובכל אופן, ממה שאני יודעת ומה שאני מרגישה אצלי לפחות, הרגישות התחושתית קשורה לחרדה. (בגלל זה אגב פעולות רפטטיביות עוזרות אצלי) אפשר לנסות להפחית חרדה כצעד ראשון בדברים יחסית נגישים ו'פשוטים'  אבל דורשים שינויי הרגלים שלא מצריכים מאמץ כמו לגשת לטיפול

יותר שעות שינה

פחות מסך

תרגול נשימות

ובאמצעים שהם באמצע בין טיפול ממושך שדורש משאבים ויציאה מהבית לטיפול שיכול להועיל כמו טיפול תרופתי נוגד חרדה. אני כאמור לוקחת כמוסות אשווגנדה שעוזרות לי מאוד (תוסף תזונה שמפחית קורטיזול, הורמון סטרס)

רק טוב אהובה❤️

וגם מלמדת את זה אחרים...

עבודה של ויסות ע"י בצק/ חיתוך ירקות זה אחד הדברים הנפלאים שיש.

בישול מלבד היותו דרך ליצירת אוכל שמזין אותנו הוא בעל מרקמים וצורות שונות.

חומרי הגלם לא עובדים אותו דבר בגלל זה.

ופה נכנס האפשרות ללמוד ויסות בד בבד עם בניית ביטחון עצמי מתוך מסוגלות והתמודדות עם מנעד רגשות (ערבבתי כמה נושאים, אבל זה נכנס יחד)

בד"כ אני מתחילה בחיתוכי ירקות- זו פעולה שחוזרת על עצמה עם הצורך לדייק את התנועה כדי שהחיתוך יהיה אחיד- זה כלי מיינדפולנס נהדר. זה מחייב ריכוז ומוריד את רמת הרעש מסביב.

בימים של סערה רישגית (מיידעים אותי מראש/ בבתי הספר בתחילת המלחמה)- עובדים או עם ירקות קשים לחיתוך, כדי להוציא אנרגיה "קשה" ולתעל אותה לקושי בחיתוך או עבודה עם בצק שמרים- שהוא כמו סליים כזה... האיחוד של הבצק לוקח הרבה אנרגיה ואז הלישה וההתעסקות איו מאד מרגיעה....

לא נראה לי שזה יעזור אצלי, כי אני שונאת לבשל וכשכן עושה את זה - אז רק עם כפפות

אבל תודה על הפירוט!

בכל אופן, אני מבינה שריפוי בעיסוק עובד על חשיפה לדברים שקשים לי. אז זה דורש מוכנות כלשהי כדי להסכים בכלל להיחשף, לא? (פעם הייתי בטיפול בשיטה טבעית כלשהי, אולי קרניו סקראל, שגם עבד על חשיפה כזאת. ברחתי משם מהר כי פשוט לא הייתיי מסוגלת...)

היתי בתור ילדה בריפוי בעיסוק לחושי

כיום אני יותר מסוגלת לגעת בדברים

אף כי שוטפת ידיים אחרי כל מגע של ביצה

בעיקר עזר לי המודעות

שיש לי טריגרים מכל נגיעה וכו’

זה פשוט שאת יודעת ממה להימנע...

(אבל תכל'ס לא צריך ריפוי בעיסוק בשביל זה🤔)

כשמקבלים את זה זה מתמתן לדעתי

היא להתנתק מהקשר התלותי לגמרי

ברגע שתוכל להתמודד לבד עם הצורך הרגשי שהחברות הזו נותנת לו מענה, תוכל לחזור לחברויות בריאות יותר

לא הצלחתי ליצור קשרים עמוקים תקופה ארוכה ופתאום דברים עובדים ומתחברים, וזה מדהים אבל לקחתי את זה רחוק מדי

רוצה להפוך את הקשר הזה לטוב ונורמלי כי החלופה של בדידות היא רעה מאוד. לא רוצה להתנתק לגמרי

אבל, וזאת נראית לי בעיה שמוכרת לרגישים, אי אפשר להפוך משהו להיות נורמלי בכוח.. זה סתם להכניס את החברות לתוך תבנית, ורק להשקיע בו יותר מחשבה ועניין. 

להפוך חברות לנורמלית בעיניי היא כאמור - לשים אותה במקום הנכון

ללא תלות

שהיא לא המענה הרגשי היחיד שיש לך

שאתה יכול להסתדר גם בלעדיה

קשה לי ליצור קשרים חברתיים אז לא יודע מאיפה לקבל עוד מענה רגשי

כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת עם הכוונה מעשית, שמסיבות שונות מרגישה שלא נכון לי להעלות בפורום הפתוח.

אם תרצה מוזמן לשלוח לי הודעה ואשלח אותה ישירות.

ואם יש מישהו שירצה לקבל אותה גם, מוזמנים לכתוב לי ואשלח בכיף. 

זה העניין

נראה שאתה גם נמצא במין דפוס של ריצוי

זה יפה שהוא לא מנצל את זה אבל עדיין לא בריא להמשיך כך לדעתי

אגב, אנחנו יצורים חברתיים. אז הרבה פעמים אנחנו מתנהגים כך גם באופן בלתי מודע או מזיק בהכרח

הסימן שזה עובר גבול הוא, האם פעולה מסוימת שהחבר לא אוהב הייתה נעשית אם הוא כן היה אוהב, והאם אתה נמנע ממנה ומוותר על דברים שחשובים לך בגלל שהוא לא אוהב

"מת מפחד שהקשר יחלש".

שם. להבין מה מפעיל אותך  ואיך זה קורה.

הבנתי בדיעבד שחיפשתי חברות קרובה וכמוסה ואז כשמצאתי כזו הסתערתי עליה.

איך לדעת מה מפעיל אותי? (מה לא?) 

מצד אחד אתה רוצה חברים. מצד שני אתה לא מוכן לשלם את המחיר במערכת היחסים הזו, הוא יקר מדי, מצד שלישי אתה לא רוצה לאבד את מה שיש לך אז אתה משלם בכל זאת.

מה מפעיל אותך - זה פשוט לעשות עבודת כתיבה על כל חלק בנפרד במערכת הזו. בדגש על איפה אתה מרגיש לא נעים להציב גבולות ומה מפעיל אותך שם. קוראים לזה עבודה רגשית ובתור רגישים אין לנו הרבה ברירה אלא ללמוד איך לעשות את זה (אם תרצה, מוזמן מחר באישי ואנסה לתת לך קצת כיוון לאיך עושים את זה).

עוד דבר - כשעולה כאב פיזי בגוף שמשקף רגש

תנסה להכין רשימה מתי הוא מופיע. כמו לוג במחשב. זה עוזר להבין רגשות ומתי הם באמת באים. לפעמים אנחנו חושבים משהו מסויים וזה קצת שונה מזה.

לתת כיוון מה זה פחד בכלל ואיך עומדים מולו.

צריך לזכור שפחד זה פחד זה פחד! 

כלומר, כשאנחנו אומרים אני מפחד מ... זה נכון כמובן אבל לא האמת לאמיתה.

האמת לאמיתה היא שהפחד הוא מעין "מפלצת" שאנחנו צריכים לעשות איתה היכרות ולעמוד מולה.

איך? לבודד את המילה פחד מהנשוא ולהגיד אלף פעמים 'אני מפחד', כלומר קיים בחיים שלי כח כלשהו המכונה פחד.

כשאני אומרת אלף פעמים 'אני מפחדת', אני בעצם מתחילה להכיר את אותו הכח

בשלב הראשון אפשר גם לבכות, אם מרגישים כך... אחר כך ממש רק לחזור על הדיבור.

בשלב הבא זה לעמוד מולו ולהגיד 'או קיי, אז אתה מופיע בחיים שלי מידי פעם ובא כדי להחליש אותי, לא מפחדת ממך...  חחחח'

ואז בכל פעם שהוא מופיע בלבוש אחר, 'אני כבר מכירה אותך ואתה לא באמת מפחיד אותי...'

זה עובד!  מניסיון!!

אני אוהב לתחקר אחורה: מתי פגשתי את הפחד הזה בעבר? מה הפחד באמת רוצה ממני? הרבה פעמים הוא פחות משמעותי ממה שנדמה לנו בהתחלה ואפשר פשוט לעבוד איתו. אחר כך הוא הולך.

ניסיתי כמה שיותר לשחרר מהחברות הזאת ולפנות לחברות אחרות, כי הפנמתי שאם החברה הזאת לא תרצה עוד קשר אני בבעיה מאוד מאוד גדולה.

באתי בגישה שאני מתחברת לכל בת שהיא לא בן אדם רע.. אני אשקר אם אני יאמר שהתהליך היה קל ושלא בכיתי בלילות כי פחדתי שאני ישאר ילדה מנודה, אבל עברתי את זה. וכיום ברוך ה' אי אפשר לחשוב בכלל שעברתי את זה.. אם צריך עוד משהו יכול בשמחה לפרט בפרטי

עזרת לי להבין שלרגישות יש חלק בזה...

מקנאה קצת בנשים שמסוגלות גם לתפעל בית וגם לדחוס ביממה מליון ואחד עיסוקים - אבל יודעת שאני בנויה אחרת... ואם הספקתי ביום אחד גם לעבוד קצת וגם להתייחס לילדים וגם לעשות משימה כלשהי, אפילו קטנה, מחוץ לבית - אני מרימה לעצמי מאוד...

איך הילדים שלך? אם הם גם אוהבים לשבת בספרייה ולקרוא אפשר לקחת אותם איתך לשם בחופש... (אצלי לצערי זה לא ילך. אמנם רובם אוהבים לקרוא, אבל הם יעדיפו לקרוא בבית. וחלקם לא יהיו מסוגלים לשבת בשקט לאורך זמן...)

יום חופש של בעלך

בייביסיטר

זמן לא רק מוצאים, בימינו לפעמים צריך גם לשלם עליו