פורום אולפנת מירון (עמוד 2)

ימים כואבים עוברים עליי.

ימים קשים.

וזה לא ניתן לתיאור, עוצמת הכאב.

(...)לכן האדם צריך תמיד להיות מרוצה ממהלך חייו, ולשמוח במה שהוא עשה, כי בזה הוא בטוח, שלפחות את השלב הראשון של הבחירה הוא עושה נכון.

כי במציאות אנו רואים הרבה אנשים שאינם מרוצים מחייהם בלי סיבה מיוחדת. ואם תשאל אותם, מדוע הם אינם מרוצים, הם לא ידעו לענות לך. הם פשוט מרגשים תחושת החמצה תמידית, ואינם בטוחים, שהם הולכים בדרך הנכונה. בקיצור- הם אינם בטוחים, שהם בוחרים נכון. אולם, לאור מה שבארנו מובן עתה, שבזה שהם אינם מרוצים מהחיים, אזי בוודאי בכל רגע ורגע מחייהם הם אינם בוחרים נכון. כי עצם ההרגשה שלהם, שאולי הם אינם עושים את הדבר הנכון, היא עצמה טעות שצריכה תיקון לפני כל פעולה אחרת. שהרי אפילו כאשר ברור לאדם, שישנם שינויים שהוא חייב לעשות, ברוחניות ובגשמיות, לכאורה יש לו סיבה לא להיות מרוצה, גם אז הבחירה שלו בהכרח מתחילה מלהיות שמח בחלקו. שעל ידי זה ה' איתו, והוא יכול לעשות ישוב הדעת, ולקבל על עצמו קבלות ושינויים וכדומה.

כל שכן, כאשר האדם אינו יודע בכלל מה הוא צריך לשנות, ומה טוב בשבילו, שאז חייב להיות שמח במציאות שהוא חי בה, כפי שה משגיח עליו, ובזה הוא בטוח שלפחות השלב הראשון של הבחירה בידו כראוי.

לכן, בכל דבר שהאדם עושה, כגון שמטפל בילדיו, או עושה סידורים וכדומה, וכן כאשר מתפלל, לומד, או עוסק במצווה זו או אחרת, או עושה חסד, יעשה הכל בשמחה. ולא יניח ליצר הרע לתת לו הרגשה של החמצה, כאילו הוא צריך עתה לעשות דבר אחר. כי זו דרכו של היצר הרע, שבכל מה שיעשה האדם, הוא מבלבל אותו, כדי שלא יהיה מרוצה אף פעם. אבל זו לא הדרך. כי האדם חייב קודם כל להיות שמח בחלקו, ולעשות הכל בשמחה, ורק אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעשות דבר אחר יעשה אותו הדבר האחר בשמחה.

נמצא, שכאשר מהלך החיים הוא ללא תקלות מיוחדות, בודאי צריך האדם להאמין שהכל לטובה. על ידי זה הוא יהיה בשמחה, ויוכל לחפש מה היא שליחותו במה שהוא עושה.

שהרי אם כאשר אין לו בעיות מיוחדות, הוא אינו שמח, איך ישמח כאשר יבואו עליו תקלות בלתי צפויות ובלתי שגרתיות, שאי אפשר לעבור אותן בשלום בלי להתחזק לקבל שהכל לטובה?

הייתה ארוחת ערב מזעזעת.

לאו דווקא בגלל האוכל. (למרות שכואבת לי הבטן ממנו.)

הייתה שם אווירה מעצבנת,מגעילה. הרעל והארס ריחפו באוויר.

זה היה מוחשי,הרגישו את זה.

ואני שונאת את איך שאני מתנהגת איתם לאחרונה.

השינוי שקורה כאן לא ממש לטובה...

תתאפסי על עצמך.

טהורה היא.

הקם לנו רועים שבעה

(פתאום הגירוש עולה לי שוב מול העיניים)

השם ישמור וירחם. אבאלה מה שעבר עליי עכשיו.

הקטע הוא שאשכרה הרגשתי,ממש ממש איך הדם נוזל לי מהפרצוף, וכשהצצתי במראה אשכרה ראיתי פרצוף לבן. בחיים לא ראיתי אנשים שככה מחווירים עד כדי כך כמו שקרה לי הרגע.

ואני חייבת איזה שוקולד להעלות את הדם בחזרה או משהו. זה כאילו הוא הפסיק לזרום 

מה קשורה החולשה הזאת עכשיו בכל הגוף וואי

תתן אחרית לעמך, תשיב מקדש לתוכינו

תרומם הר מרום הרים, תקומם קרן גדועה

תצהיר מחשכי איווי, תפאר יושבת בדד

תעטה בה מלוכה לבדך, תסיר חרפה מעיר

תנער זדים מזבולך, תמציא צדקה לעדתך

תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה

תיקר נפשה בעיניך, תטהרנה במים טהורים

תחנה בעיר חנה דוד, תזקוף קומת תמרה

תודיע לכל אהבתנו, תהלך בקרב מחנותינו

תדרוש גאולה לגלותנו, תגלה קץ לקנותנו

תבוא מהרה לרחמנו, תאמירנו לך ונאמירך לנו.

יש כזה שלב בחיים. אני לא יודעת אם הוא טוב.

אתה יודע? פתאום קצת קשה לי עם העומס הזה,כלומר הוא טוב. אבל, אני לא רגילה לזה

ממ

אולי

קוראים לזה רגשות מעורבים..

אני אוהבת את התורה

בסוף אני אסע. אין סיכוי שלא. אבל אני אסע עם לב כבד. מאוד מאוד כבד. וכואב ממש.

ועם מצפון כלכך גדול, עם ידיעה שפשוט הפקרתי את אותן נפשות. ופתאום אבא ככה, מה שהוא אמר, וההיא מה שהיא אמרה והזאתי..

אח יאבאלה כמה לחצים על אדם אחד? כמה הגודל על כתפיים כאלה קטנטנות? כמה אהבה שלא מתממשת,

כי..כי.. כי אולי עוד לא הגיע הזמן? כן נו זה ברור, אבל..אבל.... אוח. כואב קצת.

אנחה, אנחה עמוקה.

זאת כמיהה, קוראים לזה כמיהה. אוייש ,כמיהה עצומה שכזאת.

מפחיד לי לכתוב כאן רגשות, אז פשוט אני לא אכתוב,אבל אין לי איפה אחר. פרטיות זה חשוב, והדבר הכי שורף זה שאתה מגלה שחדרו לך לפרטיות הכמוסה והאישית שלך, ואתה צריך לבנות חומת מגן סודית ופרטית מחדש, שוב, מחדש.

(הוא חמוד, הוא ממש ממש חמוד.)

ובאלי לכתוב עוד, עליהן, ועליו, ועליי. אבל לא כאן.

טוב להודות להשם.

קודם כל-המשפט הזה, יאבא זה כזה משפט קדוש. ו,נכון.

והרוגע המתוק הזה. איי, אני מאוהבת בהרגשה הזאת. שאת יודעת שאת בידיים של ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו.

והגשם היום לא כועס,ולא מפחיד. הוא חמוד היום.

(עוד שבועיים הכל ייגמר)

מחר.

מצד אחד אני כבר רוצה שזה ייגמר, שאחזור לשגרה השקטה הבנאלית, הדורשת והמייצבת.

מצד שני אני כלכך לא רוצה שזה ייגמר. השמחה המטורפת הזאת,הקדושה,הטהורה,הנקיות הזאת. הנחמדות.

לפעמים צריך לתת לעיניים לדבר, ולמה שיש מתחתיהן, אבל משום מה זה לא מספק אותי עכשיו. ואפילו שכלכך חיכיתי לדבר איתה,הסתרתי ולא גיליתי לה. אוי אבאלה קושי שכזה זה ניסיון כלכך עצום. אתה בטוח שאני יכולה לעמוד בו?

אני מעט מבואסת.

אני לא רוצה לבאס אחרים,אולי זה מה שקורה ומה שמבאס אותי יותר.

אני רוצה לצאת מיזה, ובכלל לא התפללתי היום.

למה דווקא עכשיו לא יורד גשם?

זה...זה... זה מחר?!

לא ייתכן.

וואוו,אוקיי.
היה מטורף! ממש!
וואו השם תודה!!
אשכרה..טוב אני צריכה קצת זמן לעיכול ולכתיבת מסקנות..