אור כזהטהורה~
זה געוואלדטהורה~
אתם יודעים, בקוצק, העיקר לא היה- כמה מצות עשית, וכמה עבירות, חלילה.
גם אם עשית מצווה אחת בחייך, השאלה היא: האם עשית אותה מכל הלב?
כשאתה עושה דבר טוב, זה יפה מאוד. אבל מאיפה זה בא? האם זה בא מעומק ליבך? או שזו 'מצוות אנשים מלומדה'? או גרוע מכל- שעשית אותה מפני שמסתכלים עליך...
בקוצק לא שאלו אותך: 'איזה סוג של יהודי אתה? האם אתה יודע ללמוד?'
שאלו אותך רק דבר אחד: 'האם אתה אמיתי'?
והנה סיפור ששמעתי מיהודי בבני ברק, שסבו היה חסיד של הרבי מסוקולוב.
ר' יצחק זעליג מסוקולוב היה נינו של ר' מנחם מנדל מקוצק (הרבי מקוצק) ובהיותו כבן 30 נקרא לשבת על כיסא הרבנות של העיר סוקולוב.
ברבות הימים, נהג לערוך לחסידיו סעודה מיוחדת, אחת בשנה- "לכבוד היארצייט (יום האזכרה) של מויש'לה שואב המים" כך אמר.
ובסעודה היה מזמזם כל הזמן בניגון: "מויש'לה... מויש'לה שואב המים..."
בסוף הסעודה היה מספר את הסיפור הבא:
"המעבר מקוצק לסוקולוב לא היה קל. כרבה החדש של העיקר, ביקשתי להכיר את תושביה. ובתור חסיד קוצק, מה שהיה לי הכי חשוב הוא למצוא יהודים אמיתיים.
טוב, לפחות אחד...
באתי לבית הכנסת, התבוננתי על היושבים בשורות הראשונות, תלמידי חכמים, עשירים, נשואי-פנים. כולם יפים ומתוקים, כל אחד מיוחד.
אבל אמיתיים?
לא כל כך.
אחר כך למדתי להכיר את העניים, פשוטי העם. הם היו באמת מתוקים.
אבל אמיתיים?
לצערי לא כל כך.
הייתי שבור. איך אני יכול לגור בעיר שאין בה אפילו יהודי אחד אמיתי?
עמדתי לצאת מבית הכנסת, ופתאום אני רואה מאחורי התנור יהודי אחד קורא תהילים...
הוא היה ממש אמיתי!
הוא התפלל משש בכל ליבו. היה אפשר לראות את השכינה בפניו.
ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מי אתה, יהודי יקר ומתוק? מה שמך?"
הוא השיב לי רק "מויש'לה-שואב-המים"
רציתי לפתוח איתו בשיחה, אבל אולי מפני שלא האמין שאני, רר העיר, מעוניין באמת לדבר איתו, ואולי מתוך מבוכה- קם והלך.
כמה וכמה פעמים ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא תמיד ענה לי קצרות והתחמק.
כל כך רציתי להכיר אותו, היהודי הכי אמיתי בעיר.
יום אחד יצאתי לטייל לפנות ערב מחוץ לעיר. עברתי ליד בית עלוב, ודרך החלון השבור אני רואה, זה ביתו של מויש'לה שואב המים! הוא יושב עם חברים- שואבי מים, חייטים, סנדלרים... והיה נראה שזוהי מסיבה. מויש'לה עמד באמצע החדר כשכוס יין בידו, וכולם רקדו סביבו.
שוב- יכולתי לראות את השכינה שרויה על פניו.
לא יכולתי להתאפק ודפקתי בדלת. מויש'לה פתח לי. כשראה אותי הסמיק, ואמר במבוכה: "רבי! באתם לבקר אותי? לא מגיע לי כבוד כזה"
השבתי: "מויש'לה! האמן לי, הכבוד הוא כולו שלי. רציתי לדעת, מה אתה חוגג הערב?
כנראה שגם לשאר המוזמנים הוא עדיין לא סיפר, כי כולם התאספו סביבו כאשר התחיל מויש'לה את סיפורו.
"אני שואב מים. כשהתחתנתי עם אשתי, היא הייתה האישה הכי יפה בעולם, אבל עכשיו... החיים הקשים כיערו אותה. ושבעת ילדנו, לצערי, רזים כל כך. בכל לילה הם מתעוררים, בוכים שהם רעבים. לא יכולתי לעמוד בזה עוד. לא יכולתי להביט לאשתי בעיניים. כל כך שבורה. כל הזמן בוכה.
רבי, אל תצחקו עלי- כך אני נוהג כבר כמה שנים, בכל לילה, בשלוש לפנות בוקר, אני רץ לבית הכנסת, פותח את ארון הקודש ואומר- 'ריבונו של עולם! אתה מכיר אותי, אני מויש'לה שואב המים. אנא, בבקשה ממך! רק פעם אחת, תן לי אלף רובל! אני מתחנן לפניך! ילדי רעבים, אשתי שבורה. עם אלף רובל אני יכול לפתוח עסק קטן ולפרנס את משפחתי בכבוד.'
לומר את האמת, רבי, אחרי כמה שנים של תחינה התחלתי לפקפק אם הקב"ה באמת שומע תפילת כל אחד. בכל זאת המשכתי. אולי מתוך הרגל...
והנה אתמול, בשלוש לפנות בוקר, הלכתי כדרכי לבית הכנסת, כדי לפתוח את ארון הקודש ולהתפלל. והנה ליד דלת בית הכנסת אני מוצא אלף רובל!
לא האמנתי למראה עיניי...
פתחתי את ארון הקודש ואמרתי: 'ריבונו של עולם, תסלח לי שהפסקתי קצת להאמין בך! האמת היא שאתה א-ל יחיד ומיוחד, ושומע לתפילת כל פה! ואתה מחליט מתי להיענות לתפילות. ני ממש מודה לך מעומק הלב, ריבונו של עולם!'
התחלתי לרקוד בבית כנסת כמו משוגע, ואמרתי: 'ריבונו של עולם! שזה יהיה הסוד ביני ובינך במשך 3 ימים. אני לא רוצה ששום אדם ידע.'
ואתם יודעים רבי, כמה כבדים הם דליי המים? אבל אתמול, ממש רקדתי כשנשאתי מים מבית לבית! ואתם יודעים, בדרך כלל אני לא מדבר עם איש. אבל אתמול, הייתי כל כך שמח שעצרתי וברכתי כל מי שנקרה בדרכי.
מאוחר בלילה חזרתי לבית הכנסת, לתפילת ערבית. ושם ליד הפתח אני רואה התקהלות. התקרבתי, ואני רואה את חנה'לה, אלמנתו של אברהמ'לה שואב המים, עומדת ובוכה. אתם זוכרים רבי, שהוא נפטר לפני חודש, וכל מתפללי בית הכנסת ארגנו התרמה לאלמנה, והשיגו בשבילה אלף רובל. ועכשיו היא עומדת שם ובוכה שהכסף אבד לה.
כל כך כעסתי על הקב"ה...
אמרתי: 'ריבונו של עולם, אני לא מבין אותך! אם רצית לתת לי אלף רובל, למה לקחת אותם מחנה'לה?'
ואז, אמרתי: 'אבל דע לך ריבונו של עולם, לא אתן לה אותם בחזרה! תן אתה לחנה'לה אלף רובל אחרים!'
משהו עמוק נשבר בקרבי. ופתאום אמרתי: 'דע לך, ריבונו של עולם: לא תראה אותי עוד בבית הכנסת שלך! אני לא רוצה קשר עם א-ל שמתנהג כך'
יצאתי מבית הכנסת על דעת שלא לשוב אליו עוד. אבל בפנים בפנים, כל כך בכיתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הלכתי הביתה, שכבתי במיטה, כיסיתי את פני בכרית. לא רציתי שאשתי תראה כמה אני בוכה. ממש רציתי למות
נמנמתי עד חצות הלילה. ופתאום...
פתאום שמעתי את הנשמה שלי בוכה. שמעתי אותה אומרת לי: 'מויש'לה שואב המים! אתה תמיד מתפלל. כשאתה הכי זקוק לקב"ה, למה אתה לא מתפלל?'
התחלתי להתפלל. אוי, רבי, כמה התפללתי! אמרתי: 'ריבונו של עולם! תן לי לשמוע פעם אחת את קולך! ריבונו של עולם, אמור לי מה לעשות עם הכסף!'
אני נשבע לכם, רבי- שמעתי את קולו של הקב"ה. צלול כפעמון.
הוא אמר לי: 'מויש'לה! קום, התלבש ולך מיד להחזיר לחנה'לה את הכסף! הוא לא שלך, הוא של חנה'לה'
ואתם יודעים רבי, כשאתה שומע את קולו של הקב"ה... פתאום הלב מלא שמחה! פתאום הכל טוב!
התלבשתי ורצתי באישון לילה לביתה של חנה'לה. דפקתי בדלת וצעקתי: 'חנה'לה! מצאתי את הכסף שלך!'
ותנו לי לומר לכם משהו, רבי, כל הכסף שבעולם לא יכול היה לגרום לי שמחה כמו שהרגשתי כשנתתי את הכסף לחנה'לה. היא הסתכלה עלי ואמרה: 'תודה, מויש'לה! תודה לך בשם אחד עשר ילדי'
אוי רבי, זה היה כל כך טוב! כל כך טוב הוא ריבונו של עולם! החיים כל כך טובים!
אז הסעודה הזו היא סעודת הודיה לקב"ה, על כך שנתן לי כח להחזיר את הכסף."
וכך היה הרבי מסוקולוב מסיים,
"רבותיי! האם ראיתם פעם יהודי אמיתי?
אני זכיתי לראות יהודי אחד אמיתי- מויש'לה שואב המים.
האם שמעתם פעם את קולו של הקב"ה?
אני פגשתי יהודי ששמע את קולו של הקב"ה- מויש'לה שואב המים."
והוא חזר לזמזם בעונג פנימי:
"מויש'לה שואב מים... מויש'לה שואב מים..."
אייטהורה~
עבר עריכה על ידי טהורה~ בתאריך י"ז בחשון תשפ"א 20:36
יא אבא.
רב שלמה, |נאנח עמוקות| אימצתי את השיטה שלך. ו, ואתה כזה מתוק וקדוש רב שלמה.
..טהורה~
(אני אגלה לך מה את מרגישה. את מרגישה אבודה.
אז את מחפשת, ומדברת הרבה כדי לחפות.
אני אגיד לך למה את מפחדת מהגשם הזה פתאום,
כי הוא גוזל לך את השקט שלך, השקט שאת מצפה לו כל היום.)
..טהורה~
פתאום...פתאום אני בכלל לא רוצה חורף.
הרעמים הא-לה מפחידים אותי.פתאום. מעוררים זכרונות כואבים שאני רוצה לשכוח. וקשה להתנתק מיזה.
ופתאום,הוא מפחיד אותי,החורף הזה.
ופתאום,הגשם הזה נשמע לי עצוב כלכך.
פתאום.
כי...כי..אני מתעוררת לחיים בחורף, ופתאום,פתאום עכשיו החורף טיפהלה מכבה אותי, ומעורר דברים אחרים...
(אוף. מחר יהיה יום עליז יותר בעזרתו יתברך)
..טהורה~אחרונה
אבל. היי.
היום היה עליז ביותר!
אופטימיות. שכחת? 
זה קצת מפחיד,פתאום. אבל,היה לי טוב היום.
ויצאתי לבחוץ, ופגשתי אנשים, והשקעתי, ולא ביזבזתי, ו..ו..נהנתי.מאוד.
כן,גם זה יכול לקרות טהורה.
אז ניתן לזכרונות להירגע קצת,
ונצא לרקוד בגשם
הויטהורה~
עבר עריכה על ידי טהורה~ בתאריך ח' בחשון תשפ"א 02:45
א-לוקים היא שלמות הבריאה הזאת!!
היא קנתה לי ספר! (והוא כלכך מדוייק,ו,הדמעות,)
והיא הגיעה עד לבית שלי!
היא בן אדם קסום
אני אוהבת אותה
קצת..התגעגעתי..
היא כנראה עוד לא יודעת, אבל אני אוהבת אותה.
(היא תדע את זה,היא חייבת לדעת את זה)
וואע אני צריכה לפרוק את ההתרגשות
מזה השלמות הזאתתת
היא קסם טהור.
וואוו.
אהבה פשוטה.
..טהורה~אחרונה
(ו,אני שוכחת ש,היא בתפקיד)
ולהיות,פשוט להיות,שמחטהורה~
אני רוצה קצת אופטימיותטהורה~
טאטע יא טאטע.
טוב. הנה.
חיוך גדול,ו,אשכרה זה עובד!
- אתמול ניקיתי ממש, ו,זה עשה לי טוב.
- למדתי תורה
- היא הייתה ברוח טובה, וזה היה כיף (לעומת כל התקופה האחרונה שהיה לה מצברוח נאחס)
- אמנם בסוף דיברנו קצת זמן, אבל זה היה משמח
- שעתיים זום בהתנדבות
- קבענו שנעבוד על זה היום
- עבדנו על זה היום, יצא מהמם
- היא נסעה אליו שבת, ויש לי חדר לבד!
- מצאתי נעליים!
- הספר ההוא היה מדהים
ואני אוהבת את עם ישראל, הוא עושה לי טוב על הלב. אני אוהבת לחשוב עליו, ועל תפילות מלאות באנשים, ועל ריקודים,מלא מלא ריקודים בשמחה בלתי נתפסת, בקדושה ובאהבה.
טוב לנו בחיים אבאלה! לא חסר לנו כלום
אני צריכה לשמור את זה איפושהו.טהורה~
" 'כל החומרה הגדולה ההלכתית של איסור הכניסה אליו מפני היותנו עוד ע"פ ההלכה במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על שטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. (...) וע"י שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא ככל שטחי מקומות ארץ חיי-קודשנו, ברשותנו ובבעלותנו... קבוצות חיילנו הנמצאים שם שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה כפי מידת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה.'
זוהי הצהרתו של רבנו.
את הדברים האלה של הרב צבי יהודה זצ"ל, שאנו צריכים לשלוט בהר הבית ולקבוע את הסדרים כמו בכל המקומות בארץ ישראל, איננו שומעים מאלה שאומרים לא לעלות להר הבית.
לאחר מכן ממשלות ישראל, ובכללם גם ממשלת בגין, לא נתנו ליהודים לעלות להר הבית ואמרו 'הרבנים אסרו עליכם לעלות' גם הערבים החלו לומר 'אסור ליהודים לעלות' ו'אין לכם שום שייכות למקום הזה'. כתוצאה מכך התרופפה אחיזתנו בהר, והערבים החלו להתנהג כבעלי המקום, ואף הדגל הישראלי הורד מהר הבית.
(...) אין ספק שמאז שחרור הר הבית המציאות השתנתה. את היהודים מגבילים מאוד, ואילו הערבים מתנהגים כבעלי הבית, ובנוסף גם מחרפים ומגדפים את היהודים העולים. במשך תקופות היו זריקות אבנים על הכותל, ובמשך השנים התברר עד כמה גדולה ההסתה נגד עם ישראל, שמרכזה הוא בהר הבית. זו המציאות כשהיהודים אינם שולטים בהר הבית. והלא החובה והמצווה "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" שרירה וקיימת, וכל הזמן הייתה קיימת.
עד כדי כך השליטה אינה שלנו, שכאשר יהודים עולים למקומות המותרים ופותחים את פיהם בתפילה, מיד הערבים מורים לאנשי הביטחון שלנו לדאוג לכך שהיהודים לא יניעו את השפתיים. כל זאת, כאשר באופן פורמלי השליטה בהר היא של ממשלת ישראל.
לכן בשנים הארונות התרבו רבנים גדולים ובכללם הרב גורן זצ"ל, המתירים, מעודדים ומחזקים את העלייה להר הבית, על פי הלכות מצוות מורא מקדש. לא רק משום המעלה של תפילה קרוב למקום המקדש, אלא מתוך אמונה שבמידה מסוימת העלייה תגרום לממשלת ישראל להחיל בפועל את השליטה והריבונות במקום, כדי למנוע ביזיון וחילול ה', כאשר ההר נמצא בפועל בבעלותם של הטמאים והרשעים האלה, והם מבזים, מחרפים, מגדפים, ומקללים יהודים. עם ישראל מושפל בנקודה רגישה ביותר, במקום המקודש ביותר לעם ישראל."
(הרב אליעזר ולדמן, קומו ונעלה ציון)
..טהורה~
..טהורה~
זה מפחיד פתאום כלכך
פתאום להתוודע ל..המ..וואו,הלב שלי דפק בפראות נוראית כשגיליתי
(פפף השם ישמור אותי כבר)
ו,היה כיף ענק ללמוד אתמול תורה, סופסוף, העונג הזה,
התגעגעתי
חיבוטי הנפש הללו מתישים אותי.טהורה~
..טהורה~
סיימנו רק עכשיו.
קשה לי שאנחנו מנהלות את זה דרך הטלפון,
אני רוצה לפגוש אותה. לחבק חזק חזק חזק,לבכות ביחד את כל התקופה המשוגעת והקשה הזו.לאהוב אותה ולא דרך אותיות של מסך.
את אייכה היא אמרה לי לשמוע,חמודה.
ואז היא כותבת לי,אין לך מושג כמה שבכיתי עכשיו.
לי אין מושג? לי??
הרי הכאב שלה הוא גם שלי,הדמעות שלה מתגלגלות גם על הפנים שלי,הרי היא פסע וחצי מישם.
והיא לא רוצה להקשיב לי,ואני לא רוצה להתנשא,
המ,קשה לי שאני ככה חדה וחותכת.
אני אוהבת אותך **, מאוד מאוד, ולוואי שהיינו יכולות להיפגש.
תם ולא נשלם.טהורה~
אני צריכה אותך ואת לא עונהטהורה~
..טהורה~
איך שוב..איך. איכ.
הוי טאטי אני זקוקה לעזרה. אני מרגישה שאני לא מצליחה להגיע לעומק נשמתה, והיא נואשת לעזרה, אני קוראת את זה מבין המילים והאותיות שלה, אני שומעת את זה בקול המיוסר שלה. אני רוצה לעזור לה.
היא לא במצב שאני הייתי בו.כלומר,דומה.אבל לא.
והיא נסגרת,לאט לאט. כמו עלי כותרת בלילה. ):
זה כואב לי,זה שורף לי. אני רוצה לעזור לה, להוציא אותה מישם.
(ו,אמ,אני מרגישה שאני טיפהלה מעיקה עליה..שאני ככה.. לכאורה, אני קצת נבהלת ממה שעובר עליה, אבל,אבל.)
איך? איזה מילים נכונות שיגיעו אליה בצורה מדוייקת מאוד להגיד? מה? למה?
|אנחה ממושכת קורעת לב|
להתאהב במסובבטהורה~
חד משמעית.
תודה אבוש, אתה גדול! אתה פלאי!
ממה אתה בורחטהורה~
(וזאת את שעוברת
עוד לא החלטת אם להיות או להיות)
(אבל זה לא מספיק לך
ממה את בורחת
ממה את בורחת)
(אם אני לבד
גם את לבד
גם את לבד.)