"אתה יכול לקרוא לי יבוס" היא אמרה והסמיקה, "אבל החברים קוראים לי ירושלים". את המספר היא נתנה לו קצת בהיסוס, ביקשה שישלח אליהו לפני שהוא מתקשר, שתדע.
ובהתחלה, בהתחלה באמת הכל היה ברקים ורעמים ולבבות ואש שיורדת מהשמיים ובית לשניים וכרובים מחובקים. לא סתם אומרים שמקדש ראשון לא שוכחים. והוא אהב אותה, היא הייתה שמורה אצלו בפלאפון בתור 'ירושלים שלי✨', עם אימוג׳י כזה של אורו של עולם.
בהמשך, כשהעניינים קצת התחילו להתדרדר, והוא כבר עבר לישון מחוץ לבית, הוא שינה אותה באנשי קשר ל'ירושלים ע. בירה'. ככה יותר טוב, הוא חשב, זה כואב מידי להיזכר במה שהיה פעם.
הוא עוד חשב שהם יחזרו, שהיא תחזור אליו, שהיא סתם הייתה צריכה קצת זמן לחשוב. הוא ניסה לגשש דרך כל מיני חברים משותפים. ישעיה, ירמיה, יחזקאל, את מי הוא לא שלח אליה, ונאדה. כלום.
בסוף היא התחרטה, זה היה ברור שתתחרט, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, מעט מידי, היא כבר הלכה רחוק מידי. הוא כבר כמעט חסם אותה וזהו, אבל בסוף החליט להסתפק בלשנות את השם ל'ירושלים - לא לענות❗❗❗' עם שלושה סימני קריאה. אדומים. בולטים. ורק למקרה שגם זה לא מספיק, הוא שינה את הסטטוס בוואטספ ל"גם אם תרבו תפילה איני שומע, כי ידיכם דמים מלאו". סתם ככה, שידעו להם.
ואז הם חזרו. ונפרדו. אבל הכל היה הרבה יותר מהוסס, החזרה לא הייתה עם אותם הלהבות בעיניים, וגם הפרידה לא שחזרה את אותה כמות דמעות (אם כי להבות דווקא היו לא מעט). כי ככה זה פרק ב. הכל יותר בוגר, יותר מהוסס, יותר פחות.
אבל מאז כל כך הרבה שמות התחלפו, עד שהוא החליט שכבר חלאס, נמאס לו מהשינויים, שהוא כבר לא זוכר איך באמת קוראים לה. שצריך לשנות למשהו סופי וקליט, שגם אם מאוס מאסתיה, קצפתי עליה עד מאוד.
אז הוא הריץ חיפוש על "קריה נאמנה שהייתה לזונה", אפס תוצאות. "ענייה סוערה", גם, זה לא זה. "העיר החריבה", "טבור הארץ במיל' ", "איליה קפיטולינה" הכל הוא ניסה, ועדיין, אפס תוצאות.
כל כך הרבה שמות הוא קרא לה במהלך השנים, שהוא כבר לא מוצא את השם הנכון, הוא כבר לא מוצא את המספר. ובלי המספר, הוא לא יכול להתקשר או לשלוח את אליהו הנביא. ובלי שזה יקרה, הוא לא יכול לבא. והוא כל כך רוצה לבא.
אז בינתיים הוא ממשיך לחפש את המספר, ובלי קשר, הוא גם שינה את הסטטוס בוואטספ ל"שובו אליי, ואשובה אליכה". סתם ככה, שידעו להם.
