פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 77)

יותר מורכב זה איפה נפגשים במצב הזה? 

חח

שם כנראה הכרנו כבר😜

אולי מרגישים לא נעים להמשיך את השגרה האישית כשהמצב הלאומי לא רגוע, וגם יש כאלה שלא לוקחים סיכון מהאזעקות בדרך ובדייט עצמו

(אישית אני לא ככ מבינה אני רק משערת)

הקטע שנראה שזה יותר תפס אצל רווקות חילוניות. יש הודעות שזה בכלל אחות קשה פרטים על אחותה הרווקה ואז זה כאילו נותן לה פתח להתחמק..

לא חשבתי מספיק על שאר החלקים בגלל מה שכתבתי למעלה.

הוא מחלק ספרים שכתובים בהומור

כדי להקליל את האווירה

וכל בחורה מקדישה ספר לחייל ( ממש רושמת הקדשה)

בסוף רושמת מספר של חברה או אחות לברורים

או את שלה אם יש לה אומץץץץץ

זה בחורות דתיות או חרדיות -+

הוא מחלק את זה בפלוגות של דתיים

מה אתה אומר?

העניין הוא שיכול להיות שאת נופלת על אחד שפחות התאים ואז הלך המאמץ… לכן אולי כדאי לחשוב על פורמט שונה, נגיד לבחור את הסיפורים האלה, לכתוב הקדשה ואז להפיץ דרך ווטצאפ או בשיתוף פעולה עם אלגו על בסיס סינון מסוים נגיד גיל, רמה דתית אישיות וכו (ואז יש לך גם פחות חשיפה לא רלוונטית).

אני מציע שתסתכלי על זה כך שיש כאלה שיתלהבו ויש כאלה שלא, ואת מחפשת את אלה שיתלהבו מהיוזמה שלך.

חוץ מהקדשה

נכון שזה לא כל כך אפקטיבי כי היא לא תרשום פרטים

אבל אם ובמקרה מישהו יזרום הוא יקח פרטים מהמספר שהוסיפו ( לפרטים כמו חברה או אחות..)

ונגיד אך והכל מתאים אז הם יחליפו מספרים

וכמו כן רושמים למי שפנוי

אבל לא נראה לי מישהו יזרום על זה עד הסוף...

רווקים שגם ככה הסיבה היחידה שלהם לצאת הביתה היא בשביל שיוכלו להיזכר מעט איך זה לישון על מיטה נורמלית ולשבת על המושב בבית הכיסא, והרווקים האלה ישלחו מכתבים לרווקות שמחפשות רווקים שמחפשים רווקות שיפנו אליהם.

אז אתה לוקח אחריות על היוזמה הזאת?😜

כבר מלא בשדכנים, כל הזמן מגיעות שדכניות מיחידות אחרות…

(ועכשיו אני סוף סוף מרוצה שמצאתי את המקום והעת להזכיר את השדכנים בצבא…) 

אבל מוזמנת לשלוח אני מכיר את כל הביינישים בבסיס.

אם לאחד מכם יש מנוי, אתם יכולים להיות בקשר.

מנוי יכול ליצור קשר עם מי שלא מנוי, לא מנוי יכול לענות למי שכתב לו אבל לא ליזום שיחות חדשות.

 "כי. ארוץ - כמו 'ארצץ' , וכמוהו "מרוצתם" (יר' כג , י). ויש אומרים: ארוץ אחרי הגדוד , כדרך "ארדוף" (להלן , לח) , שימצא עם אחרים ופעם לבדו; והטעם: כי בך לבדך אנצח רבים. וטעם בך - עמך, או: בשמך שאקרא."

המדרש תהלים אומר: [כי בך ארוץ גדוד]. בגדודי עמלק"

הזוהר שמות (ט ע"א) כותב על שם כ"ב-'בך':
רזא דשמא קדישא כללא דעשרין ותרין אתוון וכנ"י לא מתברכא אלא מגו שמא דא דאקרי בך כמה דאת אמר (שמות ל"ב) אשר נשבעת להם בך (בראשית מ"ח) בך יברך ישראל (תהלים י"ח) כי בך ארוץ גדוד, ובזמנא דשלימו אשתכח לא הוה מתפרש דא מן דא".

בריקאנטי בנשא בברכת כוהנים מעיר ששם כ"ב, זה אותיות "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' "

אפשר לכוון במילים אלו בברכת הכוהנים על בטחון ב-ה' וישועתו וברכת ושמירת החיילים.

מטרת הקשר אינה הקשר אלא בירור התאמה לקראת נישואים. מנסים להכיר אופי כו' דרך פגישה / התכתבות כל-אחד לפי כמה שהוא מבין שנדרש לפני קבלת החלטה וברגע שמחליטים מתארסים ואז מתחתנים. שאלות של מרחק או חוסר זמינות לא מהוות לדעתי שיקול של ממש בעניין הזה זה לא שצריך להיות קודם זוג ואז להתחתן.

לדעתי אם הייתי במצב כזה אז אפשר היה להקפיא את ההתקדמות לעת עתה ולהמשיך בהמשך אם נראה שיש לזה פוטנציאל

יש לך הזדמנות לעודד לוחם בצה"ל

ולהרים את רוח היחידה כולה

אנחנו לא יודעים מה יהיה, כמה זמן זה ימשך.

קשה לנהל קשר מרחוק, במיוחד קשר שלא בטוחים לגביו.

אני גם לא חושבת שיש תשובה אחת נכונה לכל המצבים.

בכלל, אני חושבת שבזמן המלחמה צריך לשים לב טוב טוב במה אנחנו משקיעים את הזמן. קל מאוד להישאב למקומות לא טובים, מחלישים - במיוחד אם נמצאים במצב שבו אין שגרה רגילה.

אני חושבת שכדאי לך לנהל שיחה עם דמות שאתה מכירה וסומכת עליה, שנשואה הרבה שנים - להציג בפניה את המצב, ולראות מה היא אומרת. אולי היא תוכל לשקף לך דברים שאולי את לא רואה, ובעקבותיה לנהל שיחה כנה עם המדוייט.

ממליצה לך להתייעץ עם נשים שהבעלים שלהן בקבע/היו תקופה, או בסדיר...

בתור אחת כזו, יכולה להגיד לך שקודם כל- זה באמת קשוח. זה באמת קשה. עם הדמעות שלי היו יכולים למלא דליים שלמים.

ואז... זה זמן מדהים, לפתח את התקשורת ביניכם. ללמוד לפתוח את עצמך, להגיד מה את צריכה, מה את רוצה, לספר לו איך עבר עלייך היום, ללמוד לבטא את עצמך במילים.

לעשות שיחות וידאו, לבקש אותן הרבה, ופשוט לדבר. לשאול אותו מה שלומו, לספר איך את , לפתוח נושאים שמעניינים אותך.

תגידי לו שקשה לך המרחק,  תשתפי אותו, אבל מתוך מקום שרוצה את העצה שלו ולא מתוך מקום שבוחן שוב ושוב את הקשר ושם אותו בסימן שאלה.

תזכרי שזאת תקופה חולפת,  ואני מקווה איתך ועם כולם שהיא תחלוף מהר, ועל הצד הטוב ביותר בעז"ה.

מסכימה ממש שזו יכולה להיות הזדמנות מדהימה.

אנחנו הכרנו כשבעלי היה חייל והתחתנו למציאות הזו, אבל עדיין עכשיו כשהוא מגויס זה הרבה יותר מורכב, הוא הרבה פחות זמין, הרבה פחות פנוי בראש.

בעיני חשוב תיאום ציפיות, כמה זמן הוא ואת יכולים להקדיש לכזה קשר, כמה כוחות, מעדיפים לעשות הפסקה (לשים לב שזה לא נובע ממקום של ויתור סתם) או להמשיך ולהעמיק.

לא חסרים אנשים שעשו את זה (גם בקורונה אני מכירה כל מיני שתחזקו קשר מרחוק) ואני בשמחה יכולה לתת יותר טיפים, מעדיפה באישי.

אבל בעיקר לעבוד על שיח, ללמוד לדבר, גם רגש, בטלפון, זה כלי מדהים לחיים גם בלי קשר.

בהצלחה ענקית!

הגיוני שיהיה נוח לשתף רק שנפגשים פנים מול פנים.

ואולי גם באמת חלק מהעבודה הריגשית שיכולה להקל על העניין היא לתת מקום לכך שיש חוסר ודאות ושזה בסדר גמור.

מרגישה שזה לא פייר בכלל לצפות ממנו למשהו עכשיו, כי מלחמה ובאמת מלחמה זה לא זמן לקשר. בטח ובטח לא לבנייה שלו. אז ממש לא רוצה לבקש או לצפות ממנו למשהו. ומצד שני, מה יהיה? נהיה ככה בחודשים של המלחמה? לא נראלי שנגיע למקום כלשהו ואם כן זה לא יהיה מקום של התקדמות..

אוף זה פשוט מתסכל ואין לדעת מה נכון.

אם את באה בגישה שמלחמה זה לא זמן לקשר- רוב מוחלט של סיכויים שבאמת לא ייצא מזה קשר...

שווה לעשות תיאום ציפיות, תנסי להבין ממנו אם לדעתו אפשר להמשיך ואם כן איך אפשר לעשות את זה בצורה מועילה וטובה יותר.

כשהוא זמין- איך את רוצה שיהיה? מה הוא יכול לתת לך? מה היכולות שלו? ואם הוא עייף שיגיד לך מראש שלא תתחילי לפתח שיחה ארוכה ואז הוא יבאס אותך...

יכולה להגיד לך אצלי שבזמנים שהוא לא היה זמין ימים שלמים הייתי בסוף כל יום מקליטה לו איך עבר לי היום ואיך אני מרגישה, עזר לי המון לפתוח, קידם את הקשר שלנו בטירוף, והוא גם אמר שעזר לו לפני שהוא מתקשר להבין באיזה מצב רוח אני, על מה לדבר, איך להגיב לדברים... שלא נהיה מנותקים.

כי לפני זה היו פעמים שהייתי במצב רוח ברצפה והוא כולו היה בעננים, קשר מרחוק יכול להרגיש מנותק ולא אפשרי,

אבל הוא לא חייב להיות ככה.

נניח להקדיש לו את השיר רחוק רחוק

(הוא גם רחוק, זה גם שיר מרגש, וגם קשור למצב "עכשיו ברור, לי לא יועילו מערות ולא צוקים גבוהים או מחילות סמויות")

כן!

אין שלם יותר מלב שבור

הלוואי שגם נרגיש את הכוחות 

ואין מה לעשות. רק צריך להיות חכם ולהיזהר מליפול לבורות שבמסלול, ואם נפלנו להיזכר איך היינו כשהיינו צעירים (רוצים, אופטימיים, תמימים, מוכנים להכיר וללמוד) ולקום מהר.

יתכן אפילו שרוב העיכוב זה בגלל הבורות ולא בגלל המסלול.

וזה לא פייר כלפי פותחת השרשור.

והיא באמצע מבחן..

נשמח לעזור לה

מה היא צריכה?

לק"י

יש להתבדח ויש להעיק.

אז תחשבו על זה.

ובכלל, תהיה בטוחה בעצמך, תבואי באמון שמגיע לו כל הטוב שבעולם.

אם זה מה שהוא ירגיש ממך ולא רק שאת רוצה לרצות אותו ולא נעים לך, זה יהיה הכי טוב עבורו

או ילד, שיש דברים שכואבים לו ויש שלא.
לכולם כואב להיפרד, וכולם רוצים לדעת מה הסיבה לפרידה כדי לדעת ללמוד ולצמוח מזה.
אז אם את שואלת מה הכי כואב לגבר כשמורידים אותו? אם לא אומרים לו את האמת, או שמסבנים אותו.
תסבירי לו למה את חושבת שזה לא מתאים, אין שום סיבה להעלים ממנו כלום.

לגבר שהוא ביישן או עדין בשבילי

זה לא יפגע בו???

או אם אני אגיד שאני לא רואה אותו כגבר  אלא  יותר בתור אח ( זאת אומרת לא נמשכת אליו) זה לא יפגע בו???

זאת שאלה רטורית

פחות כואב לומר את האמת

זאת האמת....

הוא אמר ש

"גבר זה לא איזו חיה

או ילד, שיש דברים שכואבים לו ויש שלא"

בטח אם את חושבת שהצד השני הרגיש טוב בקשר וראה לזה פוטנציאל, זה מתסכל מאוד לא לדעת על מה זה נגמר.

הדוגמא שנתתי

הכל זרם והיה טוב והוא מאד רצה להמשיך

אבל אני לא ראיתי אותו בתור גבר

ולא יכולתי לומר לו את זה

אז כן הוא קיבל תשובה עמומה...

אם הוא לא גבר, אובייקטיבית, זה חשוב שהוא ידע את זה...
ואם הוא לא גבר, סובייקטיבית, תסבירי לו את זה שלא יאכל תסביך

שהוא אמר

זה באמת מחרפן ומשגע תשכל

(לפחות בהתחלה) לא לדעת על מה הורידו אותי

מה הבעיה בי...

למה אני ראיתי אותו כבעלי לעתיד והוא לא ראה בי אישתו....

אתה מבין?

אבל עדיין אני לא אומר כל דבר ואת האמת 

לכן רשמתי שזה רק בהתחלה מחרפן

אחר כך זה עובר...

קודם כל זה מוריד את תחושת ה"אני לא טוב מספיק". ואל תספר לי על עבודת המידות. גם אם מישהו צורח לידך אתה יכול לעשות עבודת המידות, ובכל זאת תבקש ממנו בעדינות לשתוק. אז אותו דבר, אני אעשה את עבודת המידות שלי, אבל כשאת אומרת לי לא תתני לי להרגיש שלם עם זה.

במיוחד כאשר יכול להיות שאני חי במחשבה שהיא מצאה בי חמש תכונות גרועות, בזמן שבאמת יש בי תכונה גרועה אחת בלבד. לדוגמה - אני חושב שאני קמצן ולכן היא אמרה לי לא, אבל האמת היא שאני ממש לא קמצן. אז אם היא תספר, אני אדע שאני בסדר בתחום הזה.

דבר שני - אולי באמת פעלתי בצורה שמדגישה צד מסוים באישיות שלי, ולא ידעתי שבדייט מצופה ממני להדגיש צד שונה באישיות. כשאתה תלמיד בשיעור אתה מציג צדדי אישיות שונים מאשר כשאתה מלמד. אולי כאן הדגשת צדדי אישיות שעושים רושם גרוע על בנות באופן כללי?

ועוד משהו משמעותי - אם לדוגמה היא פסלה אותי כי אני גבוה מדי, יכול להיות שבעתיד אקפיד לציין מראש "דעו שאני גבוה וקחו בחשבון כדי שלא נבזבז דייטים מיותרים". כמובן זה נכון גם לגבי תכונות נפשיות יותר, פשוט לדייק את החיפוש ואת ההתאמה.

והערה נוספת - זה נכון גם אם מדובר רק בדייט ראשון. הרי אם לדוגמה מדובר במישהו שכבר שנתיים לא עובר דייט ראשון, אולי הגיע הזמן שמישהי תזכיר לו לצחצח שיניים? (או כמובן תכונות עמוקות יותר שכדאי לו לעבוד עליהן)

ולגבי האמירה ש"שינוי שמגיע מתוך ריצוי לא מחזיק מעמד" - אולי זה מגיע מתוך הבנה? אולי אחרי שמישהי שמאד רציתי שמה לי מראה מול הפנים, פתאום הבנתי שמשהו בהתנהלות שלי, באופי שלי, באישיות שלי, הוא לא טוב וצריך לשנות אותו? אבל בלי שתגיע מישהי כזאת, אני אמשיך להתנגש בקיר עד שתגיע ההארה

אז העלתי את זה בכוונה!

כי זה הכי פוגע

כמו שיאומרו לי שאני לא נשית

( שאין סיכוי שיגידו את זה

תודה לאל...)

ברור שצריך להפעיל את השכל, אלת תגידי למישהו שאתם לא מתאימים כי הוא סתום, אבל צריך למצוא דרך להגיד את זה בצורה נכונה, ולא לשקר.
וכיוון שרוב הקשרים לא נגמרים על מקרי קיצון אלא בשטח האפור, חשוב לחדד, בעיקר לצד השני אבל גם לך זה יעשה טוב לברר מה את מחפשת הלאה

להגיד את שתי המשמעויות.

כמו שהמדרש ורש"י אומרים על הפסוק שהבאתי וככה מפרש הימ"ג בשמואל א, כג את מה שנאמר לדוד "קום רד קעילה", וגם בהמשך הפרק על שאול.

לרדת זה משורש יר"ד לכן גם כל המאפיינים של גזרת פ"י כמו "להוריד" "יורד"

לעומת זאת לרדות זה משורש רד"ה כמו "רודה"

כמו "ואתה תרד מטה מטה" מן הסתם זה לא מלשון רדייה כמו "וירד מים עד ים"

צריך לזכור שמדובר בבן אדם.

אני חושבת שצריך להשתמש בביטויים רגישים יותר.

כמעט כולנו נחווה פרידות - בין אם זה הצד שנפרד או זה שנפרדים ממנו. מעטים הם האנשים שזוכים להתחתן עם הראשונה.

ההדרכה הכללית בעיני - מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. אין כללים, אין דרך נכונה - מה שמתאים לאחד לא תמיד יתאים לשני. אין משהו שהוא "הכי פחות כואב" לכל הגברים. מה שהוא נקודה רגישה אצל אחד יכול בכלל לא להזיז לשני.

1. פרידה זה דבר כואב, במיוחד אם הצד השני לא היה מעוניין. אי אפשר להתחמק מהכאב הזה, ואולי עדיף לא לסבן את זה - כדי להבהיר שזה רצונך. מי שעומד מולך זה אדם שהרגיש שהוא מספיק בשל כדי להקים בית, אז סביר להניח שיש לו תעצומות להתמודד עם הקשיים בדרך.

2. לא דומה פרידה אחרי פגישה אחת, שתיים שלוש - לפרידה אחרי חודש, חודשיים, שלוש.

3. לא בכל מקרה צריך לומר את כל האמת. יש עניין של טאקט, של רגישות. מהניסיון שיש לי, בד"כ בקשרים קצרים - לא נותנים סיבה לפרידה, אלא ברור שזה על בסיס חוסר התאמה (אני יוצאת מנקודת הנחה שדברים בעיתיים מבררים מראש). אני גם לא חושבת ששייך לתת סיבה לגבי משהו שאי אפשר לשנות אותו.

4. אפשר וכדאי להגיד מה היה טוב (גם אם זה לא מתאים).

5. אם הצד השני עשה משהו מזעזע - בהנחה שזה נעשה בתום לב - וזה משהו שלא נעים להגיד באופן ישיר, אולי שווה להגיד משהו לצד שלישי. מעין עזרה בשבילו לעתיד. (כתבתי על זה פעם בהקשר של הגיינה - אולי האדם לא מודע מספיק שצריך להגיע בבגדים נקיים ולא מסריח - יש איזשהו חסד בזה שמישהו יעיר לו על זה, ואני לא חושבת שמי שיצאה איתו פעם אחת צריכה לעשות את זה, ולכן צד שלישי יכול להיות פתרון).

6. אם החלטת להיפרד, אל תחכי שלושה ימים כדי להגיד לו את זה.

ועוד הערה קטנה קטנה -

אני לא יודעת אם זה הפעם הראשונה שלך שאת רוצה להיפרד. אני לא יודעת מה מתחבא תחת המושג של "חוסר התאמה".

אבל אולי, אולי - 

אולי בדייטים שהיו לכם ראית רק צדדים מסוימים שלו, ולא נתת זמן ומקום לצדדים אחרים? אולי הוא קצת ביישן ולוקח לו זמן?

אם החלטת להיפגש איתו, כנראה שהיה בסיס כלשהו שחשבת שיש פוטנציאל.

ולכן, אולי במקום להיפרד באופן חד-צדדי, כדאי לדבר איתו על מה שמפריע. להציע לו לדבר על זה בכנות, גם אם זה לא נעים לשמוע.

אולי משיח כזה יעלו דברים אחרים לחלוטין. וזה רלוונטי בעיני גם לפני שמחליטים להיפרד, אלא גם את מתלבטים. לדבר על מה שמפריע.

יכול להיות שזה ממש לא מתאים וממש לא שייך, אבל זורקת את זה כאופצייה שאולי שווה לשקול אותה. לפעמים אנחנו מפספסים אנשים ורק בדיעבד מבחינים בזה.

בהצלחה!

אז בעיני זה ממש לא 'פרידה'

פרידה זה אחרי קשר ארוך ומשמעותי..

המושג להוריד זה פשוט המקבילה החרדית של 'לחתוך'

בוחרים 'להוריד' את השידוך

יוצאים לפגישה ומורידים את השידוך, ולא- יוצאים לדייט וחותכים.

פשוט בסהכ עניין של שפה אחרת שבעיני הרבה יותר מכבדת

אנחנו בני אדם עם רגשות, והביטויים האלה מפחיתים בעיני את האנושיות, ונשמעים יותר כאילו הצד השני הוא מוצר.

הרבה יותר מכובד, ומקובח בציבור החרדי.

לחתוך בעיני זה מושג נורא, לא משתשמת בזה אף פעם

(אא"כ להוריד שידוך הכוונה לעצם השידוך ולא לצד השני).

לחתוך מישהו או להוריד מישהו- שניהם לא נשמעים טוב. אולי עדיף כבר להישאר עם המילה הרעה לחתוך מאשר להלבין אותה ולהרגיש בסדר.

מאחורי השימוש במילים האלה עומדת מידה רעה כלשהי (גאווה, כעס, חוסר בטחון עצמי) או סתם חוסר מחשבה ונגררות.

כתבתי שהמושג להוריד- הכוונה היא להוריד את השידוך.

משם זה מגיע, שפה שמקובלת בציבור החרדי.

אף אחד לא מוריד אף אחד ולא יותר מאף אחד, פשוט בוחרים להוריד את השידוך שהוצע

מה, לא קורה שלא רלוונטי???

לא כל אדם אמור להתאים לכולם

יש שוני

אין מה להפגע במיוחד אם זה בהתחלה

זה כמו שבגד יהיה קטן או גדול עליכם אני לא מבינה מה הפגיעה פה

במשהו מתקדם אני יותר מבינה

בהתחלה לא

את כותבת: 

בד"כ בקשרים קצרים - לא נותנים סיבה לפרידה, אלא ברור שזה על בסיס חוסר התאמה

ואחר כך:

אני לא יודעת מה מתחבא תחת המושג של "חוסר התאמה".

את מבינה שיש כאן בעיה? בדיוק כמו שאת לא בטוחה מה חוסר ההתאמה שהיא מרגישה, גם אין משמעות לאמירה "ברור שזה על חוסר התאמה" - כי לא יודעים מה מתחבא באמירה הזו (שלא נאמרה אלא ברורה מאליה)

לגבי דעתי האישית בנושא פירטתי בהודעה אחרת כאן

כשנפרדים ממך אחרי פגישה אחת, שתיים, שלוש - זה שונה לחלוטין ממי שנפרד ממך אחרי חודש, חודשיים, שלוש. רמת ההיכרות היא אחרת לחלוטין. מי שנפרד אחרי זמן קצר, לא עושה את זה מתוך מקום של היכרות מעמיקה איתי, כנראה לא נחשף לצדדים רבים של האישיות שלי, פחות מודע לחלומות ולשאיפות שלי וכו' - ולכן, בהגדרה, הפרידה היא על בסיס משהו חיצוני יותר מאשר פנימי - שאני קוראת לו חוסר התאמה. לתת הגדרה למה זה חוסר התאמה זה חשוב בעיני, גם בשביל עצמך - לדייק את עצמי, מה כאן היה לא מתאים ואיך בקשר הבא אני יכולה להימנע מזה.

כשאני כותבת לפותחת שאני לא יודעת מה מתחבא מתחת למושג הזה, אני מתכוונת למקרה הספציפי שלה - למה בעיניה יש חוסר התאמה.

האם הוא לא מוצא חן בעיניה מבחינה חיצונית? האם הדינימקה בפגישה היתה לא לרוחה? או אולי מיליון דברים אחרים. אם היא היתה כותבת נגיד שהוא שתקן מידי לטעמה, יכול להיות שהוא בכלל לא כזה, ואולי אם הוא יתגבר על הביישנות הראשונית שלו היא תגלה בכלל שהוא די רעשן.

בעיני זו הבנה די בסיסית - הכאב של פרידה אחרי דייט אחד שונה לחלוטין מהכאב של פרידה אחרי חודשים, בכל מיני מישורים.

אני מסכימה איתך שפידבק מהצד השני מאוד יכול לעזור לי להשתפר.

אבל

בהנחה שמדובר בקשר קצר, אני לרוב לא מרגישה בנוח להגיד מה מפריע לי - או אולי לא את כל מה שמפריע לי - כי אני יודעת שאני לא מכירה כל כך את הצד השני, ואתה לא יודע איך זה יתקבל שם; כי זה יכול להיות משהו מאוד פוגעני, מעליב ונושא רגיש אצל השני (לא דבר המשתמע); כי הוא נמצא במקום כל כך רחוק ממני שאני לא חושבת שהוא אפילו מסוגל להבין את הנקודה; כי אולי זה דברים קטנוניים (אבל שלי הם חשובים) ולא הייתי רוצה שזה מה שהוא יחשוב עליי; זה לא המקום שלי להעיר לו על דברים שבעיני הם בסיסיים.

אני גם חושבת שעיקר העניין בדייטים צריך להיות החוויה של להכיר אדם חדש, ופחות לשפוט לעומק את האישיות שלו.

סיפרתי פה פעם בעבר שקיבלתי פעם טלפון ממאמנת\יועצת או משהו כזה, שאמרה לי שהיא עובדת עם מדויט עבר שלי, והיא רוצה להבין למה נפרדתי ממנו כדי שהיא תוכל לעזור לו. אמרתי לה דברים שבחיים לא הייתי אומרת לו.

שאני מדברת עם גבר אני מדברת איתו בכנות

לא מתנשאת מעליו ..

הרי אם אני חושבת שלא מתאים בסוף זוגיות זו משוואה של שניים.

זה לא אומר שהוא פחות טוב ואני צריכה "להוריד" אותו

זה לא משחק .

זה אומר שיש פה חוסר התאמה וזה לא משנה מצד מי

ביחס למודעות להבדלים, זה פחות קריטי לסנן לפי דברים כאלה, מה שחשוב זה שכאשר תצא תצליח לראות אם היא מתאימה לך ואתה לה או לא ולא מה הסיפור של הפרמטרים.

מעניין אם יש דבר כזה

בחורה עם קצת בטחון עצמי

שתצא עם בחור גם

ויעודדו אחד את השניה, ויתחתנו ויצאו מזה

בחור ובחורה שיעשו גם את האפקט הפסיכולוגי וירימו אחד את השניה,

ולא יבהלו מהחולשות של השני

נגיד בן אדם, בתקופה שאף אחד בחברה או במשפחה

לא מתייחס אליו יותר מידי

הוא ב"וואקום", עכשיו הוא בכלל מחפש שמישהו יתן לו מקום ויכיל ויקשיב לו, ויתייחס אליו בכלל

ואז מגיעה בחורה...

אין לו סיכוי אני חושב לא להשבות במרחב של הקשר שנוצר לו

כמו שאתה כותב, בכלל בלי קשר לבחורה

סוף סוף מישהו מקשיב לו ונותן לו מקום

אפילו בלי לעשות כלום

היא יכולה רק לשתוק, והוא ירגיש מאושר

יכולים להדליק לו (או לי, אני מדבר כאן גם על עצמי כשאני ב"וואקום")

100 נורות אדומות, והיא בכלל לא מה שהוא חיפש ואין התאמה בשאיפות , בנתונים, ואין מידות

אבל מה אתה רוצה, שהוא יוותר על הקשר ויחזור לאן? לוואקום, הוא בעצם יוצא עם זה

שמגיע לו מקום בעולם, בלב של מישהו,

בלי שהנושא הוא מי זאת..

לכן אני אומר, להרבה מהנישואים שלא הצליחו,

אני מטיל את האחריות על ההורים והחברים והסביבה , שנתנו לבן אדם כזה ווקאום

שכבר כל אשה שתתן לו בדל של האזנה וההקשבה,

תסחוף אותו אחריה כמו מגנט..

אני באמת מתלבט, מה אתם אומרים, על המצב הזה, דייטים ב"וואקום", זה מטלטל נפשית

אני גם חושב על עוד משהו בחברה שלנו הדתית שתכלס אין מי שאחראי לדאוג לנו, אין תרבות של שידוכים כמו אצל החרדים,

ואין פתיחות של ליזום הכירות בחברה מעורבת, כמו החילונים,

אז הרבה מגיעים למצב הזה של מחסור פשוט בהצעות..

אני חושב הפתרון ליזום יותר, ולהפסיק עם המה חושבים עלי,

שלא יהיו כמו המצב במדינת ישראל, שיורים עלינו ואנחנו עסוקים במה יגידו, כשכל אחד בכלל כבר דאג לעצמו מזמן ולאינטרסים שלו.

ומתוך זה אני חושבת יש הרבה הדרכה ועידוד להיות בטוב וכו' ולהיות בעשייה וכו' כדי לא לצאת מתוך מקום נזקק אלא מתוך מקום גבוה שמחפש קשר הדדי.. אבל זה באמת קשה, כי הרווקות מזמינה הרבה פעמים מקום טבעי כזה של רצון בקשר ואז נתלים בקשר שהוא לא באמת בר קיימא או לא מתאים רק לצורך העניין וזה כואב..

עם זאת אם הפער באמת קיצוני אז לא נראלי שקשר כזה יחזיק לאורך זמן, או שלהפך דוקא ייפתח איזה קשר עם בנאדם שהוא לא בדיוק מה שחיפשת אבל יכול להביא להקמת בית נהדר, בזכות המקום שאני קצת זורק את עצמי למה שבא .. אז אולי זה יכול קצת לעזור לשחרר את השכל ולהיות עם לב פתוח שאולי יכול לזמן דברים נפלאים...(וקצת יותר סיכון ללב הפועם)

נקודה למחשבה..

@אדם פרו+ אולי אפשר לעבוד על זה מצד אחר - לנסות לבטל את הוואקום מצידנו, בעבודה פנימית ובעבודה חיצונית.

לגבי הרגשת נחיתות ביחס להרבה בנות:

*אני מכירה את ההרגשה אתה לא לבד (אני נעלבת כשאומרים לי שאני נראית פחות מגילי ומפרשת את זה כ"את לא בוגרת" בגלל שאני מרגישה ככה)

* תבדיל בין ההרגשה שאתה מקבל מבחוץ להרגשה שבאה ממחשבה שלך. יש לך גם יתרונות, ואם הצד השני רואה את זה תזכור שזה רק בראש שלך

*תזכיר לעצמך מה החוזקות שלך 

*אתה תמצא מישהי שתהיה בוגר ועצמאי בשבילה

*תמשיך להיות בהתקדמות אישית ובסוף תגיע למצב שאתה בוגר ועצמאי כמו מה שאתה שואף אליו

בקשר ליופי: זה תמיד חשש שקיים שנסתנוור ממשהו זה לא חייב להיות יופי זה יכול להיות גם תחושה מסויימת שהצד השני נותן לי. אבל זה חשש שצריך להשאר בירכתי המוח ולצאת רק אם החשד נהיה פרקטי ולהפעיל את הביקורת שלנו. המודעות היא חיובית. וכמו כל חשש צריך כאן גם ביטחון בה'.

לגבי הנקודה האחרונה-

חושבת שיעזור לך לכתוב מה השאיפות שלך, ואז כשתדע מה אתה מחפש תדע את ההבדלים... כי תשווה כמה זה מתאים לשאיפות שלך. זה שבדברים מסויימים לא יהיה לך אכפת זה לא בהכרח רע, זה אומר שזה שולי בעיניך ולא שם מתמקדות השאיפות שלך. תחפש את הנקודות ששם כן אכפת לך ותתמקד בהן.

ועוד משהו שמבדיל בין אחת לשניה, זה עניין של חיבור אישי. אולי על הנייר שתי בנות יהיו אותו דבר- נאות ודוסיות, אבל איך החיבור ביניכם? יש טאצ' בין נפש לנפש? 

שמעת פעם על תסמונת המתחזה – ויקיפדיה?

אני לא מכירה אותך, אבל אני בטוחה שיש בנות שהם פחות חכמות, בוגרות ועצמאיות ממך.

מה זה משנה?

אתה צריך רק אחת...

האם חשוב לך להיות יותר חכם מאשתך? יותר בוגר ממנה? יותר עצמאי ממנה?

אני לא חושבת שצריך להתייחס לבני אדם במדדים כמותיים. אם אתה קיבלת בפסיכומטרי X, והיא קיבלה X+10, אז זה כבר לא רלוונטי? בסופו של דבר כולנו מכלול של תכונות, ואני מניחה שיהיו נקודות בהם אהיה 'יותר' ממנו ונקודות שבהם אהיה 'נחותה' ממנו. אז מה?

אני חושבת שאתה צריך להסתכל על זוגיות בצורה אחרת לחלוטין. מה הציפיות שלך מזוגיות? מה אתה מצפה לתת לאשתך, ומה אתה מצפה לקבל ממנה?

יצא לי לראות זוגות שלכאורה אחד מהצדדים 'נחות' יותר מהשני במובנים רבים - אבל זוגיות זה לא תחרות של מי יותר, אלא משהו פנימי ועמוק הרבה יותר - ויכול להיות שכשתדבר עם אותו הזוג, הם דווקא יגידו לך שהמצב הפוך ממה שנראה כלפי חוץ. בזוגיות אנשים מדברים על יכולת הכלה, הקשבה, תחושת יציבות ובטחון - והדברים האלה לא בהכרח נכנסים לקטגוריות שמנית.

תחשוב על העניין בקטע של חברים - האם חברים חייבים להיות באותה רמת משכל? האם לא יכול להיות חבר שטותניק וחבק בוגר בני אותו גיל? וכו'

יופי זה משהו שמסנוור. כל מיני דוגמאות עולות לי לראש, כמו שמואל הנביא כשהוא בא למשוח את דוד. 

כתבתי פה לא אחת על ההבדל בין יופי חיצוני ליופי פנימי. בקצרה, יש יופי אובייקטיבי - דברים שכולנו נסכים עליהם שהם יפים. אבל יש יופי סובייקטיבי - שנובע מתוך הקרבה הנפשית שלנו לאותו הדבר. לדעתי, חייבים להגיע לרמה של יופי סובייקטיבי כדי להתחתן - כדי שבעיניך היא תהיה הכלה הנאה והחסודה שלך. כדי שהיא תישאר כזאת גם כשהיא תהיה ברגעים פחות יפים אובייקטיבית. גם אם תעלה הרבה במשקל, והעור יתקמט, והשיער ילבין. וכו' וכו'.

אני לא בטוחה למה אתה מתכוון ב"התאמה שכלית" - בהנחה שמדובר בדברים שאפשר לדעת מראש, למה אתה בכלל יוצא איתה?

אפשר להסתנוור מהרבה דברים, לא רק מיופי, לדוגמה מעושר. לכן לדעתי - לא למהר בקבלת החלטה. לבחון את הקשר עצמו עם מישהו שאתה סומך עליו (ונשוי הרבה שנים). לבדוק שאתה יודע להגדיר מהם הנקודות הטובות (והפחות טובות) שאתה מוצא בה. 

אתה הרי לא בוחר דוגמנית לפרסומת, אלא בת זוג שתהיה לצידך ברגעים הטובים, אבל גם באלו שפחות. מה יקרה כשתהיו בדרך לשבת, ותתקעו בפקק, ויהיה מאוחר, וכשזה סוף סוף ישתחרר יהיה לכם פנצ'ר? ואפשר להמשיך עוד ועוד.

לחסרונות של גברים אתה מודע?

האם יש חסרונות שהם מוגבלים לנשים או לגברים?

האם גם כל החברים שלך נראים לך כמקשה אחת?

האם כל החברים שלך שלומדים בישיבה X הם מקשה אחת?

אם יש נקודה שבעיניך לא רלוונטית לקשר, אז למה לחפש?

אני לא מצפה ממי שאני יוצאת איתו שיהיה לו עמדה מגובשת לגבי כל נושא בעולם. אני גם לא מצפה שיהיו לו בדיוק את אותם עמדות ודעות שיש לי. חשוב לי לבדוק מה השאיפות שלו, מה היחס שלו לדברים שחשובים לי - ודברים אחרים פחות מטרידים אותי. (נניח מעולם לא שאלתי\ביררתי לגבי תנועת הנוער שאליו הוא ירצה לשלוח את ילדיו העתידיים, או מה יחסו לגיוס נשים).

אני למשל מכיר גרוש שאין לו גרוש על הנשמה. מסתדרים..

למרות שאנשים חושבים ככה.

רוב הרווקות יעדיפו רווק מאשר גרוש, זה נכון.

אבל גרוש שזה לא כי הוא בעייתי, ועבר כבר את המשבר- בעיניי אין בזה בעיה.

כן מבררים יותר. ואת זה תיקח בחשבון.

עוד נקודה- במגזרים ובתים שמאד חשוב מה יגידו- שם באמת עשוי להיות קשה יותר. 

בסוף לא רק שהתחתן עם רווקה (שרצתה אותו מאד), היא גם צעירה ממנו ב10 שנים

הייתי שומע תמיד על אנשים שנהרגו או מתו,

כמה גדולים הם היו, כמה מושלמים הם היו, וכו'

והייתי לפעמים שואל את עצמי (במיוחד החל מגיל מסוים) :

באמת כל אלה שמתים הם כל כך מושלמים? באמת רק הטובים נופלים?

ואז, כשהייתי בערך בן 24, חבר שלי נפטר בפתאומיות (בן 21).

ושמעתי את ההספדים, ואת הניחומים, ואת כל הדברים שאמרו אחרי לכתו.

ולא רק זה, גם חוויתי פתאום בתוכי חוויה עמוקה של שינוי ביחס אליו.

(גם לפני זה אהבתי אותו, והיה לנו אפילו חברותא בין השאר כי הערכתי אותו,

אבל זה לא אומר שלא ראיתי בו חסרונות)

ואז הבנתי, שכולנו מלאכים. כן כן, כולנו מלאכים.

פתאום בהספדים הבנתי, שמגיע יום שאתה עובר מן העולם הזה,

וכל החסרונות שלך הופכים ללא רלוונטיים,

כי מי שהיית באמת זה אדם שנאבק לעשות טוב בחייו.

וזה גם מה שעשית. ועשית המון. המון. דברים טובים וגדולים, ענקיים אפילו.

ואם לפעמים היו תקלות - אלה פרטים קטנים ולא חשובים, שלא שייכים למי שאתה באמת.

כל עוד אתה בעולם הזה - אתה מתעסק בזה, החברים שלך מתעסקים בזה, כי אתה עוד כאן.

אבל כשמגיע היום, כל מה שנשאר אחריך זה המעשים הטובים שעשית.

כולנו מלאכים, אבל מלאכים שמסתובבים בגוף ועם נפש אנושית. 

כשהגוף הולך, אז נשאר רק אור מלאכי שמאיר את מי שאנחנו באמת.

אל תחשבי שהזוגיות שלה היתה ללא התמודדות.

"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ולא משנה כמה הוא גדול.

ואת, תחפשי לך מלאך, אבל תכירי בזה שאת המלאך שבו את זו שצריכה לראות,

ושיש לו גוף ואישיות שמסתירים את זה. 

ושכל החיים שלכם יהיו לכם קשיים, כי העולם הזה הוא עולם מלא בהתמודדויות.

היתה חברה שנפטרה בפתאומיות, 

ובהספדים, ובניחומים - 

הרגשתי כאילו בכלל לא הכרתי אותה, 

למרות שגדלתי איתה מגיל 0.

ולא היה לי כלום לתרום -

הרגשתי כאילו שלמרות כל השנים והזמן שבילינו יחד,

לא היה לי שום דבר מיוחד לומר עליה,

שום חוויה משותפת משמעותית.

אז נכון, 

היא לא היתה החברה הכי טובה שלי.

אבל אני חושבת שאולי יש לי בעייה כלשהי -

להעריך את האנשים כשהם נמצאים.

כאילו פספסתי את כל מה שאתה מתאר

את כל השאיפות האלה לעשות טוב

וראיתי בעיקר את מה שמשתקף בחוץ

כחברה לא הכי קרובה -

מישהי שהיא בסדר, ממוצעת,

לא בולטת במיוחד בשום דבר.

ואז פתאום, אחרי שהיא כבר לא איתנו -

אנשים אחרים פתאום מאירים נקודות שפספסתי.

וזה מה שאני חולמת גם בזוגיות -

אני יודעת שזה משהו שעובדים עליו,

אני לא מצפה שהכל יהיה מושלם,

אני בטוחה שיהיו לו חסרונות -

בדיוק כמו שיש לי -

אבל השאלה היא איך אני יכולה להאיר את הנקודות האלה בקשרים שלי,

איך להתמקד בטוב שבצד השני -

לא כי אין קשיים והתמודדיות -

אלא כדי לראות איפה השאיפות,

לאן העיניים נשואות.

תודה שוב על הנקודת מבט הזו,

זה נתן לי מערכת ייחוס -

זה לא שזה משהו נדיר, 

שרק יחידי סגולה מגיעים אליו -

אלא כולנו יכולים ומסוגלים לשאוף לזוגיות כזאת,

שבה כל אחד מהצדדים יוכל לעזור להדגיש את הנקודות הטובות בשני,

ולהמשיך להתקדם ולצמוח יחד כל החיים.

קודם כל במצב שאנו נמצאים כרגע הרגש מאוד ערני.

ולפעמים הרבה רגשות מתערבבים לנו ביחד.

"הקנאה" בזוגיות טובה ומיוחדת יכולה להימצא גם בזוגות חיים בלי הספדים...

רק ששם לא יוצא לשמוע על כך בפרהסיא.

בנוסף אני לא חושב שאת צריכה להרגיש איזו בעיה...

את לא מקנאה בה...

עובדה שלא היית רוצה להיות במקומה ח"ו.

את מאוד מעריכה שואפת כמהה וכו' לזוגיות מיוחדת.

זו לא לא קנאה ואם נאמר קנאה על זה נאמר קנאת בופקים תרבה חכמה...

קלטת משהו טוב ומיוחד ואת מעוננית גם לדבר כזה אין כאן שום דבר רע...

ובאקר למי שאת יוצאת איתו....את צריכה לזכור שלא הכרת אותו בכלום כי כל החיים זו היכרות ומפגש....

בנוסף זה הרבה תלוי בסוויות ראיה בסיטואציות ומצבים שעוברים בחיים.

ויותר מהכל יש משהו שמיוחד עבורך וטוב רק לך...

אפילו בעבודת ה' מה שטוב לאחד אפילו שיהיה דבר בעל ערך מבחינה רוחנית בשביל אחר המדרגה והדרך הזו יכולה להיות רעה ומורידה רוחנית וכך בדיוק בזוגיות צקיך התאמה מתוך ההתאמה בונים בית של השראת שכינה...משם לא צריך שום דבר זו שלימות...שלימות אלוקית.

בהצלחה גדולה ובשורות טובות

למדתי לאחרונה שקנאה זה לא תמיד דבר שלילי

והשאלה היא מה עושים איתה.

זה אכן דיוק חשוב, כמובן שלא הייתי רוצה להתאלמן בגיל צעיר, לא מאחלת לאף אחד.

אבל כל כך מצפה ומייחלת לזוגיות כזאת כבר...

נראה לי שכולנו בסוף מרגישים את החוסר הזה,

והעובדה שיש מלחמה, ושלאחרים יש עכשיו כאבים אחרים, לא משנה את זה.

(וגם המלחמה עצמה היא טריגר לתחושת החוסר והבדידות...)

לפחות שלי...

ועכשיו שהמצב נכנס למעין שגרה,

אני מבינה שהתגובה הראשונית שלי היתה די נורמלית, ומשותפת להרבה אנשים - 

עוצמת המכה שחטפנו כעם מכאיבה לכולנו -

אבל יש אנשים שנפגעו יותר (כמו תושבי הקיבוצים) -

ולכן במבט ראשון כל הרגשות שלי התגמדו מול העוצמה של הכאב והחוסר של אותם אנשים,

ולקח לי כמה ימים לצאת מההלם ולנסות להגיע למה שדיברת עליו @הפי 

להגיד כן -

חסר לי,

כואב לי,

אני בודדה -

וזה שאנשים אחרים חטפו מכה הרבה יותר כואבת ממני -

לא אומר שהכאב שלי לא קיים,

וגם לא אומר שהחמלה שלי מוגבלת -

אני יכולה לכאוב גם את הכאב הפרטי שלי וגם את הכאב הכללי.

ואני ממש מסכימה, @אני77

המלחמה הזאת, עם הזוועות האלה, 

אני מרגישה שזה עורר בי ובאנשים סביבי ובמי שאני נתקלת בו

איזשהו רגש הישרדות שהיה בתרדמת,

שהוביל לתגובות מאוד קיצונויות,

ועכשיו כשאנחנו בשגרה לא נורמלית

שגרה של המתנה

כולם מסתובבים באיזשהו מצב שבו מנסים להבין

איך ייראו החיים אחרי שמחת תורה תשפד.

מה שאת מרגישה רק מראה עד כמה הלבד דופק לנו את הנפש באופן חזק מאוד. נרצה או לא.

לאמא צעירה עם זאטוטים שבעלה במילואים והיא באזור מסוכן קשה מאוד, אבל זה בתוך מסגרת כללית של חיים נורמלים וטובים שעכשיו הם יהיו לא נורמלים לתקופה מסויימת (ובעז"ה שאצל כולן זה יהיה רק לתקופה מסויימת!).

לנו אין חיים נורמלים בכלל. אמנם יש לנו זמן ואין לנו אחריות על ילדים ואין לנו בן זוג לדאוג לו, אבל את הבסיס של החיים אין לנו.

אבל עכשיו צריך לשים את זה בצד, להתמקד בכאב של הסובלים ולתמוך כמה שאפשר, ולהתפלל לקראת הכניסה הקרקעית שתגיע במוקדם או במאוחר שכמה שפחות חיילים יפגעו.

איך עושים את זה? לדעתי כמו חיילים שיוצאים לקרב, מסירות נפש. מחליטים שאנחנו בצד עכשיו ועמ"י במרכז. לזכור שבעומק נפשנו ונשמתנו הכח הזה נמצא. להקדיש לזה זמן, ולא לשמוע יותר מדי חדשות כדי לא להיות באווירה תמידית של עצב כי ככה לא נוכל לעשות את תפקידנו.

ובעז"ה בזכות מסירות הנפש של העם למען אחיו ולמען ארצו, נזכה שה' יוריד אח"כ אור גדול של ישועות כלליות, שיתגשמו אצל כל אחד לפי מה שהוא צריך.

אם אני אשים את עצמי בצד,

ואתמקד בכאב של הסובלים -

אני לא בטוחה שאוכל לשרוד מבחינה מנטלית.

אני מתפללת, מתנדבת איפה שאפשר -

אבל דווקא דרך ההתנדבות הזאת אני מקבלת כל מיני עקיצות כאלה

שמדגישות את הרווקות שלי -

נניח כשעזרתי לאמא צעירה עם זאטוטים שבעלה במילואים,

ההערות של הילדים היו מאוד דוקרות.

ברור שאין להם כוונה לפגוע,

הם חמודים ומתוקים

אבל לי אין עורף

וזה כל כך קשה

במיוחד בזמן הזה,

כשמצפים ממני, הרווקה שאין לה את העול הזה

להתגייס ולעזור

ולא מבינים שגם לי יש מאגרים שמתרוקנים

שגם הכוחות של מוגבלים

שגם אני עברתי טלטלה מאוד גדולה-

ואין לי את מי לשתף בזה, 

אין לי עם מי לחלוק את החרדה הקיומית הזאת,

אין לי עם מי לנסות לאסוף את הנקודות הטובות -

גם אם זה טלפון פעם בשבוע....

ואולי זה חלק מהבעייה -

אני לא יודעת "מה התפקיד שלי"

במלחמה הזאת...

בתוך העניין הלאומי יש גם את הצד הפרטי. אנחנו כואבים עם הנפגעים לדוג', ועוזרים, אבל בסופו של יום הכאב הוא בעיקר שלהם. ובפרט בהמשך שכל המעטפת תקטן.

הצד הפרטי זה מה שה' החליט לתת לכל אחד מתוך העניין הלאומי הכללי.

אז ככה גם פה, אולי תגידי לעצמך- אני עוזרת כמה שאני יכולה, אבל כמו שלאמא שבעלה במילואים יש את הקושי הפרטי הלגיטימי שלה, ככה לי יש את הקושי הפרטי הלגיטימי שלי, וכמו שאני עוזרת לאמא הזאת ככה אני צריכה לעזור גם לעצמי.

נכון שיש נטיה לדרוש מרווקים יותר, ולפעמים אין ברירה ואנחנו לא יכולים או לא רוצים לסרב מכל מיני סיבות, אבל צריך לזכור שהקושי שלנו לגיטימי ולהכיל אותו עם עצמנו, וגם לדעת לשים גבולות כשאנחנו מרגישים שזה באמת מוגזם, אחרת זה יכול להתפוצץ בתוכנו, וזה לא רצון ה'. גם אנחנו חלק מהעם שנפגע, ואין טעם להעמיס על עצמנו יותר מדי ולהגיע למקומות לא טובים, כי הרי זו בעצם גם פגיעה בעם. וגם בסוף החיים יחזרו למסלולם, ואנחנו צריכים להיות שם במצב מאוזן כדי שנצליח להתקדם הלאה ולבנות עוד בניין בעם ולהרבות טוב כנגד הטוב שאבד.

שלא נקלעת למלחמה הזו עם דאגה מטורפת וגעגוע לאיש שלך. את חופשיה לפחד ולדאוג לקרובים שלך ללא העול הסיוטי של לדאוג לאהוב שלך. להודות על זה ולא פחות. חברה שלי כתבה לי שהיא כל כך רוצה עכשיו בעל ותינוק, אני חשבתי שהיא נפלה על הראש שעכשיו היא רוצה תינוק לדאוג לו דאגה מטורפת ובעל. בקיצור את בת מזל שלא נקלעת לסבל המלחמה עם אהוב ומי יודע מה ילד יום.

תודי לה' שהוא האהוב שלך, אהוב שלא צריך לדאוג לו ושום דבר לא יכול לפגוע בו, שרק בו צריך לדחוק "מהר אהוב כי בא מועד".

אני מעדיפה להיות בדאגה מטורפת וגעגוע לאדם ספציפי

כי זה אומר שיש שם מישהו שאוהב אותי ודואג לי,

שאכפת לו ממני, שדורש בשלומי.

הלוואי שהיה לי תינוק

זה כמו מניות לטווח ארוך, גם אם יש רגעים קשים.

מה זה עוזר לי שאני עם עצמי?

ואולי זה אגואיסטי גם להגיד -

אני לא רוצה למות רווקה,

לפני שחוויתי זוגיות, אינטמיות, הורות.

ואם חס וחלילה אני אפגע ואמות -

אז לגמרי פספסתי את החלק הזה בחיים,

והמחשבה הזאת מפחידה אותי מאוד.

ב"ה שיש לי את הקב"ה שאני יכולה להשתפך בפניו

אבל נראה שאנחנו בתקופה של הרגע קטון עזבתיך

ושכל זה גורם חילול השם עצום בעולם -

אבל 

אבל

אבל

להבדיל

אני לא מצפה לטלפון ממנו שישאל אותי מה שלומי,

יהיה אוזן קשבת לפריקות שלי...

תודה על התגובה - לקראת נישואין וזוגיות

יש מצווה על הלוחמים להסיר מעליהם את המחשבה על הבית, זה טבעי שבזמנים קשים דואגים למשפחה הקרובה, וזה שיש לחיילים מצווה כזו לא אומר שלך יש.

זה נותן כוח לדעת שכשיוצאים לחזית יוצאים לשמור על נשותינו ומשפחתנו, גם אם עוד לא הוקם הבית בפועל, וגם שלא כולנו מושלמים. אבל בעת הזו ניתן למצוא מאות אלפי בחורים שאוזרים חיל למלחמה, לא תתקשי יותר למצוא גיבורים.

אני לא בטוחה שגיבור זה ההגדרה של מי שאני מחפשת

אני גם חושבת שגיבורים זה לא משהו של רגע, זה חיים שלמים

זה כמו שלימדו אותנו, שרועי קליין חי חיים של גבורה כדי להגיע לרגע של הקפיצה על הרימון,

שהוא הכין את עצמו והתעלה למדריגה כזאת.

אז אני לא מחפשת מישהו שדווקא יקפוץ בפועל על רימון,

אבל אני מקווה שאולי אחד האחים שלי 

יפגוש מישהו נחמד ורווק במילואים....

קודם כל, אני רוצה לתת לך חיבוק גדול, להגיד לך שאת לא לבד.

אנחנו כולנו עוברים תקופה קשה ומטלטלת מכל כך הרבה בחינות. ובמיוחד שזה גם הגיע אחרי תקופה שאולי היתה לך לחוצה מבחינה נפשית של החגים.

הבדידות זה מאפיין של הרווקות. אפשר להיות בסביבה עם הרבה אנשים, ועדיין לחוש בדידות. בדידות פנימית, עמוקה.

יכול להיות גם שבשלב הזה של חייך את נמצאת ממש לבד - תלוי באמת באיזה שלב את בחייך - לימודים\עבודה, ומהי שגרת החירום שלה.

תזכרי: זה שקשה לאחרים לא אומר שלא קשה לך! אם יש לי כאב בטן, כואב לי, גם אם יש מישהו שסובל מייסורים גופניים הרבה יותר קשים. אנחנו לא בתחרות של מי סובל יותר, ואם לך קשה - את צריכה להתמודד עם הקושי שלך, בלי להתייחס לצרות של אחרים - חייך קודמים לחיי אחרים. ההשוואה היא חסרת טעם - אפשר להשוות בלי בעייה בדברים כמותיים, אבל בדברים איכותיים זה בלתי אפשרי - אם שתינו נאכל שוקולד, למי מאיתנו יהיה טעים יותר? ואם אוכל איכשהו להגיד שלך טעים יותר ממני, האם זה ממעיט משהו מהטעם הטעים שאני חוויתי כשאכלתי את השוקולד?

גם בתקופה הזאת, לחשוב על הקשיים שלך ועל הצרות שלך - זה אולי גם דרך להתמודד עם דברים שאנחנו לא מצליחים לתפוס, לא בשכל ולא ברגש.

יש לי 2 עצות לתת בנושא הזה עכשיו:

1. ללכת להתנדב איפשהו - בהיקף כלשהו שמתאים לחיים שלך. זה יכול להיות ברמה של להרים טלפון ולדבר עם קשישה שנמצאת לבד, לארוז חבילות, לעשות בייביסיטר על ילדים של מישהי שבעלה במילואים, לבשל אוכל לתושבים שפונו מהחזית.

התנדבות זה עשייה. זה עוזר לשכוח קצת מהסערה שקורית בחוץ, מהאסון הנורא שעדיין אנחנו לא מעכלים אותו. זה להוסיף עוד טוב בעולם שהרוע השתלט עליו. זה יוצר אצל המתנדב תחושה של ערך, של מסוגלות - ואולי הרגשות החיוביים האלה יעזרו קצת לתעל את הכוחות למקומות טובים יותר.

2. לפנות לעזרה מקצועית - יש היום הרבה קווי סיוע נפשיים. אם את מרגישה שזה קשה לך, גדול עלייך, דוחף אותך לקצה, שאת מוצאת את עצמך במקום שאת לא רואה איך את מצליחה לקום ממנו - לפנות לאיש מקצוע - או אפילו לסתם מישהו שיכול להיות אוזן קשבת בעבורך, מרחב שבו תוכלי לפרוק את הדברים שיושבים לך על הלב.

ככל שהרווקות מתמשכת, כך הולך וגדל הפער בינך לבין קבוצת השוות שלך - 

כי הן כבר התארסו, התחתנו, ילדו - ואת עוד בשלב של לפני האירוסין.

זה טבעי ונכון לקנא במי שיש לו את מה שאין לך - והכוונה היא לקנאה למצב, לא לגבי אדם ספציפי ח"ו.

להגיד שאת מקנאה באנשים שהיה להם זוגיות טובה ובריאה - מי מאיתנו לא מקנא במצב הזה? מי מאיתנו לא חולם ג"כ להיות בזוגיות כזאת?

אני חושבת אבל שצריך לדייק כאן בכמה עניינים:

א. זוגיות טובה ובריאה - זה משהו שמפתחים עם הזמן. צריך לעבוד קשה כדי לבנות זוגיות כזאת, זה לא נופל מהשמיים. כבר עכשיו את יכולה להשקיע זמן בלרכוש כלים ליצירת זוגיות כזאת. וצריך גם לזכור, שלא כל מה שנוצץ כלפי חוץ הוא גם ככה מבפנים...

ב. הספד, כמו כל הספד, נועד להדגיש את הצדדים הטובים של בני האדם. אני חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם, זה מציב לנו רף מול העיניים במה אנחנו יכולים להשתפר ולהיות טובים יותר. עם זאת, אני בטוחה שכל אחד מהם, אם היתה לך היכרות קרובה, יכולת למצוא בהם גם חסרונות. מעבר לכך, כתבתי פעם על למה אני לא רוצה להתחתן עם מלאך, ראי קישורים מכאן:

לא בטוחה למה בדיוק אתה מתכוון - לקראת נישואין וזוגיות

ג. השאלה היא מה עושים עם הקנאה הזאת. אם כל כך הרבה אלמנות הצליחו ליצור קשרים כאלה מדהימים עם אנשים כאלה טובים - אולי זה אומר שהם לא יחידי סגולה? שיש הרבה מאוד אנשים טובים שתוכלי לבנות איתם בית נאמן בישראל?

אני שוב שולחת חיבוק גדול. הרגשות שלך נשמעים לי טובים ובריאים, רק שאולי כדאי לתת להם מסגור נכון עם עזרה מאיש מקצוע.

אם תרצי לדבר איתי באופן אנונימי, מוזמנת לפנות אליי מהמשתמש שלך או לפתוח משתמש חדש ולכתוב לי הודעה אישית.

הלכתי להתנדב, וגם דיברתי עם מישהי באחד מהקווים האלה.

כתבתי כבר בתגובות קודמות כל מיני דברים שמתכתבים גם עם מה שכתבת כאן.

תראי נגיד כאן: תודה על התגובה - לקראת נישואין וזוגיות

אני מרגישה שאנחנו כמגזר של רווקים נדחקנו קצת לצד

בגלל השגרה הלא נורמלית שנאחנו נמצאים בה.

אני רואה מסביבי קבוצות תמיכה לנשות מילואים, להורי מילואים, לילדי מילואים -

ואני חושבת שכמו שאני הייתי צריכה תמיכה, 

שבטח יש כאן עוד כמה שישמחו להשתתף בקבוצה כזאת.

וברגע שלא נכנסים -פלוסים- בחיים,

אז ברגע שאנחנו רואים את -הפלוסים- של האחרים, זה מעורר קנאה לא בריאה והרגשה לא טובה

ומתחילות להיות מחשבות שגם מעוותות המציאות ואת התפיסה שלנו.

 בגדול את צריכה להכניס -יותר- פלוסים בחיים

ולהכניס -פחות- מינוסים בחיים.

מה זה הפלוסים -שלך- בחיים ? רק את יודעת. 

לשמוע מוסיקה, לעשות ספורט, לנגן, לצייר, לקשקש עם חברות, לשבת בשמש, להכין עוגה, יש מיליון דרכים להכניס פלוסים.

אבל תהיי בטוחה, שכדי שלא תרגישי קנאה באלמנה שמדברת על בעלה, את לא חייבת בעל משלך -מיד-

את רק צריכה להכניס -יותר- פלוסים.

כמובן שגם עוזר, להכניס -פחות- מינוסים.

מה זה מינוסים ? זה כל מה שגורם לך לא להרגיש טוב ולא יזיק לך אם תוותרי עליו.

לדוגמא : אכילה ריגשית או האזנה וצפייה בהספדים.

אם תתעדי לך בדף,

את הפלוסים והמינוסים וגם את ההרגשה הכללית שלך, -מדי יום-,

תוכלי לראות את הקשר הישיר

ואז תראי איך גם בלי להתחתן -מיד-,

את יכולה להיות מאוד מאוד שמחה ולא לקנא באנשים אחרים.

את פשוט צריכה להסתכל על דברים שאת לוקחת כמובן מאליו .

כמובן הכל כאן כללי יותר.

אבל דבר אחד בטוח - המצב שלך -מעולה-. את פשוט לא -מודעת- אליו.

מלא אנשים היו מוכנים להתחלף איתך -מיד-. 
תשאלי את עצמך ״למה ?״  = תכניסי יותר ויותר -פלוסים- לחיים  = להעריך את מה שיש = פלוס.

הלכתי לפתוח מחשבון.
 כן, לי מכניס פלוסים, 
כשאני מכניס במחשבון 342 ועוד 1235 ואז אני מנסה לפתור בראש כמה זה...

לוחץ ״=״ והאם התשובה נכונה, רק הדבר הפצפון הזה מייצר לי -פלוס- קטן וחביב. פצפון.

ברגע שיש המון קטנים כאלה, אני מרגיש טוב יותר

ואז אין לי בעיה לראות בני זוג עם 18 ילדים, הבעל בהיי-טק, טס מסביב לעולם, אשתו מדענית חלל. שיהיה להם לבריאות.

 מה זה קשור אליי ? 

אני יודע שיש לי עוגת גבינה אוכמניות קטלנית שהכנתי. אף אחד לא יקלקל לי את זה.

תודה.

החיים שלי די סבבה סתם ככה

אני לא חייבת בעל משלי -

אני רוצה, שואפת, כמהה לזוגיות.

אני לא יודעת איך לנסח את זה במילים

ולמה זה דווקא מתעצם עכשיו כשיש מלחמה

אבל זה חלק די מרכזי ומהותי בחיים.

אני שמחה בדרך כלל

אבל איזה משמעות יש לשמחה

כשאין לך עם מי לחלוק אותה?

כשאתה לא מעביר את השפע שלך לדור הבא?

זה לא שאני רוצה להתחתן עם מלאך,

זה שאני לא רוצה להיות בודדה,

וההודעה שלי נכתבה מתוך מקום שבו הרגשתי

שזה מאוד אגואיסטי להסתכל בזמן הזה

על הכאב והבדידות שלי

כשיש אנשים שיש להם מטען הרבה יותר כבד ממני....

שזה מה שעולה לך בראש,

דווקא בתקופה כזו חסרה הזוגיות מישהו שיתמוך וישאל שלומך,

אבל תאמיני שיגיע הבעל שלך שעוד אחרות יקנאו בך ;)

אבל לא דג שמן שלא תבנה על משהו אחר

אם תהיה שעת חירום תתקשר אליה

אל תשכח,

אולי יגיע לך יום של בדידות ותישבר ותתקשר אליה

זה לא בושה

להתחתן מוקדם.

He viewed marriage as key to preventing the moral corruption of young men

מדינת חולשה ותעתועים
מעמד במלחמה לא מחזיקים
כקורי עכביש הם מתגלים
כשהמפגש עם אבירים

(מקווה שלא יעצרו אותי על הסתה לטרור חחח זה בצחוק

אבל השיר להיט)

הבחור לא בריא.

תנסי לפנות למישהו שמכיר אותו,

ואם זה ממש הטרדה אז צריך אפילו אמצעים קשוחים יותר.

תודה.

אני אבדוק מה אני יכולה לעשות...

אם איחלת למישהו בהצלחה והוא ״הסכים״ עם ההחלטה שלך (לא שמישהו שואל אותו כן ?) וסיים יפה..
ואז חסמת בוואצאפ והוא שולח לך שוב הודעות ב sms

זה אומר דבר אחד פשוט :
הוא לא סופר אותך.

הוא מזלזל בך.

את בסה״כ שעשוע בשבילו.

אז אין כאן בכלל דילמה. מדובר באידיוט.
לחסום גם ב sms
 להתעלם -בכל מקרה- , גם אם ישלח פתאום יונת דואר או פתאום יגיד משהו ״מעניין״ בדרך אחרת שתגיע אלייך.
 לא להגיב -בכלל-. 

אוקי אז הוא כותב הודעות

יאללה לא צריך להיות מידת הדין ולדרדר עניינים

ולדבר על הטרדה ועל משטרה, סה"כ הוא מתגעגע אליך

הוא ימצא עוד מעט מישהי אחרת ויעבור לו

צריך מישהי שמבינה את זה ורואה את המעלה הגדולה שבזה ומתאימה לזה.

ובאופן כללי ובלי קשר למה שכתבת- חשבתי על זה שברווקות מבוגרת צריך להפנים שזה מפגש של שני "פצועים". כל אחד וסוג הפציעה שלו. אין טעם להתכחש לזה, זו תוצאה טבעית שקורה לאדם שנמצא הרבה זמן במצב לא טבעי של רווקות. 

ומה שירפא את הפצוע (כשהמצב סביר) זה לא כל מיני התייעצויות וטיפולים ומודעות לעצמי, אלא זוגיות, והדרך לזוגיות עוברת במודעות לזה ששני פצועים נפגשים, וממילא הם יותר מכילים זה את זה, מקשיבים באמת, יוצאים מקבעונות, מבינים שהעומד מולם לא משקף את מי שהוא באמת בחלק מהדברים, לא מפחדים לזעזע את האקסיומות שלהם כי מבינים שהאקסיומות יכולות להיות תופעות לוואי של הפציעה. ואז קל יותר להגיע למקום הבריא שמתחת ולבדוק את ההתאמה באמת.

לחלוקי גברים נשים בעניין הזה.

אלו דפוסי התמודדות לא תלויי מגדר.

וזה בסדר, כל עוד קיימת מודעות שלך ושל הפרטנרית לא רואה את זה כהרסני.

אבל הן יודעות לווסת את זה כי הן לא שומרות את הכל בפנים.

ברור שיש חילוק בין אנשים ודרגות שונות אבל זה באופן כללי.

ויש הרבה אנשים ונשים עם רגשות אשם ותחושת כישלון על זה שהם לא כמו שהם "אמורים" להיות.

אתה צודק שבהרבה חברות של בנים בלבד (ישיבה תיכונית וכו) אין מספיק הרגלים של שיח רגשי, מה שיוצר מחסומים כמו שתיארת.

ב"ה לאט לאט זה משתנה

למה להתמודד עם הרגש דרך השכל זה רע? 

וגם אני רוצה להגיד לך, שלא תחשוב שנשים מתמודדות יופי עם כמויות הרגש שלהן.

כמעט לכל הנשים יש ייסורי אשמה סתם. תמיד מרגישות שאנחנו לא מספיק טובות... בעיקר כשנהיים אימהות זה מתעצם... 

לקויות נפשיות יותר נפוצות אצל נשים (לעומת לקויות קוגניטיביות ותקשורתיות שיותר נפוצות אצל גברים). 

ו.. אולי תנסה כן להוציא את הרגש? אולי דרך כתיבת רגשות, דרך שירים או בכל דרך שאתה מרגיש שחסר לך.

והכי חשוב אתה שלם כמו שאתה...תשתדל להעצים את הטוב

הרגש שלהן דרך תקשורת עם האחר, כי יש להן יכולות חברתיות יותר מפותחות מגברים (כמו שכתבת), ולי אישית פחות יש יכולות חברתיות.

זה אפשרי לפתח את זה...

כי אם ליראה.

בשבילו זה 'מה'.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י' בחשון תשפ"ד 22:30

גם לא נראה לי שאצל נשים יש בהכרח יותר רגשות. זה בערך כמו לטעון את אותו טיעון על ספרדים מול אשכנזים או ליטאים מול חסידים...

וגם לגבי וויסות רגשות - לא נראה לי שקשור לבנות. אצל בנים ויסות רגשות גרוע זה הפרעת אישיות אנטיסוציאלית ואצל בנות זה יהיה יותר לכיוון של הפרעת אישיות גבולית / היסטריונית. תאמין לי יש בנות מאוד מופרעות וזה שהן נותנות לרגשות שלהן לבוא לידי ביטוי לא מועיל לא להן ולא לעולם.

אכן לרוב הנשים יש יותר תכונת agreeableness שמתפרשת כחמלה / הקשבה / "אינטליגנציה רגשית" (= להיות רך ונחמד)

וגם מהבחינה התרבותית יש גם "תרבות תקשורתית" נשית שמאפשרת שיח פחות "פרגמטי-תכל'ס" וגם חלק מאותה תרבות תקשורתית הוא גשטלטים מסוימים (דבר ששמים לב אליהם או רגשות מסוימים שמקבלים חשיבות.

ממה שאתה מתאר (באותם קווים כלליים) אני לא רואה בעיה של ממש.

בעוונותיי יצא לי לדבר ולהתכתב עם הרבה בנות בעבר ואני יכול לומר את הדבר הבא,

היה לי מאוד כיף להתכתב עם בנות בדיוק מהסיבה הזאת - השיח אוטומטית הופך לפחות פרגמטי-שכלי ויש הרבה יותר מקום לרגשות, חוויות, מחוות קטנות, כו', וזאת תופעה שראיתי גם אצל בנים אחרים (כלומר ההבדל בין תקשורת בין בנים-בנים לבין בנים-בנות)

בתקשורת פנים אל פנים זה לא תמיד עובד מהסיבה הפשוטה שיש יותר איפוק ואי-נוחות (ואולי גם מידה מסוימת של ריסון כדי לא להיגרר מעבר לתחום של ידידים טובים) אם כי זה עניין יותר תרבותי ובתרבות מאוד מתירנית גם זה יכול לעבוד (אם כי לא נראה לי שזה טוב)

לכן אם אתה מרגיש שאתה לא מצליח לבטא את הרגשות שלך ושאתה שכלי מדי אז סיכויים מאוד טובים שהאישה הממוצעת תיתן לזה במה באופן טבעי וזה פשוט "יזרום",

ה-catch הוא שזה מסוג הדברים שיכולים (או עכ"פ אמורים) לקרות רק אחרי החתונה, כפי שאני מכיר אותך מהפורום אני מנחש שאתה ממש לא בעד "להסתחבק" בפגישות מה שכמובן מעורר את החשש הזה אבל כמובן ראשית זאת ההנהגה הנכונה ושנית אחרי שמורידים את החומות הדברים האלה הופכים להרבה יותר טבעיים

וכמובן אפשר בתקופה הראשונה שאחרי הנישואים לעשות כל-מיני דברים שעוזרים להיפתח מהבחינה הזאת, החל מלהתחיל לדבר כלה בכל משחקי הקופסה היצירתיים האלה לזוגות, כמו שאתה אומר יש לך הרבה רגשות ואתה מרגיש שלא ניתן להם מקום אז למעשה אין סיבה להתחיל להתרגל לתת להם מקום באופן הדרגתי או כיפי, שיח ידידותי עם בנות לרוב אינו דומה לניסיונות שלי לסתור אותך בויכוחים בצמ"ע

בקיצור אני לא חושב שצריך לשבור את הראש יותר מדי סביב זה, אם כי, אם אתה מרגיש שאתה אדם ביישן אז יכול להיות הכיוון הכללי עדיף שיהיה מישהי שפחות מחפשת אובר-ריגושים ודברים בסגנון כי בסוף האופי הבסיסי שלנו לא נוטה להשתנות כל-כך

אם כי, דעתי האישית היא שבכל הנושא של פגישות כו' יש יותר מדי התחרבשות, פעם היו לך 3 בנות בגיל שלך בשטייטעל, אם סיימת את הש"ס בגיל 14 אז היו משדכים אותך לבת של הרב, ואם בגיל 16 אז לזאת שמכינה את הלאטקעס הכי טעימים ואם לא היית מסיים אז לזאת שמכינה לאטקעס פחות טעימים, אחרי החתונה היית מסתגר שלוש שנים בעליית הגג כדי ללמוד מסכת יבמות עם אליהו הנביא והאישה מסיימת כל יום ספר תהילים ו"תחינות לאישה ביידיש" כדי שיוולד לה בן תלמיד חכם ואחרי זה היית או מוכסן של בית מרזח או נוסע ללייפציג ליריד למכור סידקית ולהרוויח קצת זהובים

ונראה לי שברמה הבסיסית לפחות הסתדרו בסדר כי פשוט לא היו גשטלטים סביב כל הנושאים המסובכים האלה אז זה לא היה מעניין

שיחה ירדו לנשים. הכוונה שהן לא מדברות על עצמן אלא מתקשרות ומדברות עם אחרים.

לא יודע לגבי יותר או פחות רגש בכמות, אבל הן יותר פועלות לפי הרגש ונותנות לו ביטוי מרכזי בחייהן, ביחס לבנים.

אני לא טוען שתמיד זה בריא אצלן אם לא משתמשות בזה נכון, אבל מבחינתי האישית אני כן הייתי מרוויח מתכונות אלה שנמצאות אצל נשים.

ולגבי פעולה לפי הרגש בסוף זאת שאלה של דפוסי הסתגלות. לרוב אנחנו פועלים לפי איך שאנחנו פועלים כי זה מה שעבד לנו לאורך החיים או לפחות לאורך הילדות (בהנחה שלא הספקנו להתבגר מאז), כמובן יש דברים שעובדים יותר טוב עבור בנות (מלבד הגשטלטים התרבותיים השונים והשוני ברגש ה"היולי" בכמות או באיכות כו')

אני חושב שהאנושות מתחלקת לשני מחנות, אלה שצריכים ללמוד איפוק ואלה שצריכים ללמוד שחרור

לצורך העניין, בניגוד לשאול המלך, דויד היה הרבה יותר רך בגישה החינוכית שלו ויצא שהילדים למדו שאפשר לעשות מה שרוצים כי זה עובד ולא באמת נושאים באחריות אחרי זה. וחלק מתהליך הריפוי הוא ההבנה שזה פשוט לא עובד במציאות (כמו בהפרעת אישיות גבולית למשל שדועכת עם הזמן. אגב אחת משיטות הטיפול היא תישאול סוקרטי, כלומר, כשמטופל אומר איזו אמירה רגשית פתולוגית כמו "אני מרגיש שהחבר שלי לא אוהב אותי יותר" (שלצורך העניין תלושה מהמציאות באופן כמעט פסיכוטי) אז השאלה היא "אוקיי מה הראיות שלך?")

ומהצד השני יש כאלה שהיו צריכים לשאת בהרבה אחריות מגיל יחסית צעיר (או לאו דווקא גיל צעיר) ולהתמודד עם הכישלונות שלהם ואימצו גישה מאוד שמרנית ומתגוננת (גישה שעומדת למשל מאחורי הפרעת אישיות סכיזואידית), שהיא לרוב אגב די בטוחה אבל לא כיפית

הדרך לצאת מזה היא הרבה יותר מסובכת כי בניגוד לראשונים שהחיים בסוף ילמדו אותם על-כרחם להשתמש במוח על-ידי כאפות חוזרות ונשנות הרי שהשניים מסתדרים סבבה לכן זה קשה למדי לצאת מאזור הנוחות. והאמת? לרוב זה לא רק קשה אלא גם בעייתי כי לאורך הזמן אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים ובנסיבות ובמערכות יחסים שפחות או יותר מתאימים לנו ולהתחיל פתאום לבצע שינויים דרמטיים יכול לגרום לרעידת אדמה.

אבל בגדול הרעיון הוא לפרק בעדינות מנגנוני הגנה מיותרים, והדרך הכי טובה עד כמה שיצא לי לנסות על עצמי זה סקרנות בריאה, כלומר פשוט לנסות לעשות דברים קצת אחרת,

לצורך העניין הייתה תקופה ארוכה שהייתי שקוע המון בהגיגים פילוסופיים רציונליים מרירים ולומר את האמת זה לא עשה לי מצב רוח טוב אז פשוט לקחתי את הרגליים והתחלתי להסתובב במוזיאונים כדי לראות אומנות ולהתחיל "לחשוב אומנותי", מערכת המושגים קצת השתנתה וגם השיח שלי עצמו קצת השתנה ולדעתי נהיה הרבה יותר בריא, אמנם, הדברים האלה מאוד אינדיבידואליים וזה משהו שצריך פשוט למצוא

בסוף הרגשות צריכים "להתנתב" לאנשהו, ניקח למשל את רגש הכעס, אצל גברים שחרור של כעס לרוב יבוא לידי ביטוי באלימות פיזית (אלמ"ב קללות כו') ואצל נשים זה יותר אלימות מילולית או מזימות (ריכולים, או כמו למשל יוחנה בת רטיבי בגמ' בסוטה שהייתה עושה כשפים לשכנות שלה). 

אז גם צריך לשאול את השאלה, באילו מקומות אלטרנטיביים היית רוצה שהרגש יבוא לידי ביטוי כך שתרגיש שזה יותר מועיל וגם אתה מרגיש יותר משוחרר וטבעי

ושוב לגבי תקשורת עם נשים לדעתי אחרי הנישואים זה פחות בעייתי (בהנחה שיש תיאום ציפיות), לא יודע, בסוף זה משהו שכנראה כל בחור ישיבה ליטאי שעסוק מגיל 0 עד גיל 20 בלולב הגזול ופתאום נחשף למושג "בנות" עובר

גם מהצד של אשתך

גם מהצד של בוא אנשים פה מחפשים את האיש/אישה הראשונה ואתה מדבר על שנייה

וגם אולי קצת מהצד של הבנות פה למה נראלך מישהי פה תנרצה להיות אישה שניה של מישו? קצת מזלזל

אבל לא נפגעתי.אבל קצת לא שייך

אני פגעתי באנשים כאן, פגעתי לא מעט.

אבל לא זוכר שמישהו או מישהי נפגעה מדאחקה על פוליגמיה כאשר ברור שזה נעשה לשם השעשוע, להפגת השעמום ומעל לכל ספק שאין בדל של מחשבה בליבי שנראה לי שמישהי מהבנות כאן תסכים להיות אשה שניה (וגם אני לא אסכים, מה אני צריך צרות בבית).

ברכותי

הלכה הדאחקה מוקדם מהצפוי.

אבל יש כאן אנשים שהנושא הזה יותר מדי רציני בשבילם בשביל לראות את השעשוע שבזה..

בעיניי זה בעיקר מוזר אבל סבבה.

למציאות

ועכשיו ברצינות,

נראה לי הכי יעיל שתעברו ביחד על כרטיסים בשליש ובשבע ותזמינו את מי שהכי מתאימה לשבת אצלכם.

(אני אישית לא חושב שמצוות פדיון הבן כזאת חשובה, אבל זה כבר שלך).

אבל רק בתנאי שזו שיבת ציון פרידמן.

(זו היתה הדרך שלי לפרסם כמה אני מחבב אותה)

צעירה מאוד..

פעילת ימין מוכרת בירושלים..

היו עליה כמה כתבות בטלוויזיה. לפי מה שהבנתי התחתנה שנה שעברה. נראלי בת 21

אבל מנהיגה בת 21 , לא מפסיקה לדבר לעשות באלגן

ובמקביל להאמין שזה מועיל לעם ישראל.

סגנון (בואו נעלה עם דגל איפה שיש מלא ערבים ונשיר..) עכשיו בואו נבכה שהמשטרה עצרה אותי ונצלם את זה

במקביל היא חמודה סך הכל אבל ילדה 

קשה לי לקחת אותה ברצינות 

אם היתה קצת יותר ממותנת אולי הייתי מצביעה לה.

אתה לא יכול לדבר איתה באותה רמה שדיברת קודם. 

יש הבדל בין לעצור אישה נשואה ולהגיד לה "הי את.. אפשר איתך תמונה?"

לבין אישה רווקה..

נ.ב מניח גם שיש לה עכשיו כיסוי ראש אז זה פחות מגניב 😁

הייתי עושה סלפי עם שתיהן.

הייתה לי התלבטות לעשות סלפי עם סיון רהב מאיר, אבל חששתי שלא יהיה לה נח.

ולמען הדיוק

אני בת 23 תכף

המצב הזה קיים ונפוץ מאוד.  

ביישובים, בקהילות, נוצרים היכרויות וקשרים קרובים.

תהיי את זו שעושה את הצעד הראשון…

בהזדמנות מתאימה - לשתף ולהגיד מה שאת מרגישה… וגם שאת שמה לה שמצידו יש כנראה רצון למשהו מעבר לידידות רגילה…

ואם זה לא מתאים לכיוון זוגיות - לבקש שזה לא יפריע להמשיך להיות חברים טובים.   

מציעה לך לראות ביוטיוב סרטונים של יהונתן קליין, אפשר גם לקרוא פוסטים שלו בפייסבוק אם יש לך.

אפשרות ללמוד על זוגיות וגבריות ממבט חדש נקי ובעיני גאולתי ממש

לפי דבריך,התחתנת בגיל 23 היית צעיר מאוד ,

היה לך שנה נוראית החלטת להקשיב לעצמך ,

עכשיו אתה יותר בוגר הכל בסדר

עכשיו אתה כבר לא שם .. לעשות סגירת מעגל לא רק בשכל אלא גם ברגש .

הרגש לפעמים נתקע על סטואציה ולא מרפה

להרגיש גם שאתה לא שם תסתכל איפה אתה עכשיו תרגיש את זה (: , תגיד לעצמך תודה שאתה עכשיו במקום אחר .

תעשה הפסקה כרגע תרגיש שאתה לא שם .. אחרכ אפשר לראות בבהירות יותר

איזה צורך רצית להביא שם שלא הגיע לידי מימוש ?

ומה אתה יכול לעשות הפעם אחרת?

לספר לו על הגיהנום שחווית

והוא ינסה להבין מה היתה האחריות שלך בנושא אם בכלל ואיך להשתפר למשפחה החדשה שתקים בעזרת השם.
ואח״כ להתקדם עם שאר הבעיות כמו לא לפסול שטויות.

בהצלחה.

חבר שלי העביר את החתונה מקרית גת לפביליון.
התחתן ביום ראשון שעבר.

כא - ל

לא - מ

מא - נ

נא - ס

סא - ע

עא - פ

פא - צ

קא - קיב