פורום הורות (עמוד 103)

לק"י

לגבי ז שהיא בוכה כשאומרים לה "לא", תנסו להסיח את דעתה מה"לא", להציע חלופה במקום מה שאסור וכו'.

לא זוכרת מחיר. זוכרת שהיו זולים...

של תפריט ושל מחירים.

אפשר לחפש בגוגל.

תמל זה בדכ יכול להשתנות בין ילד לילד
גם טיטולים כל אחד והסוג שלו, וגם מגבונים
עבור אוכל לבד לא יודעת אם הייתי משלמת 300.

אני מגיעה מקיבוץ שבו משלמים יותר אבל הקיבוץ מספק הכל
לכן תהיתי האם זה יעבוד גם עם כאלו שלא חיו/חיים בקיבוץ

כנראה שאמשיך במתכונת של רק ארוחת צהריים שכוללה כבר במחיר הרגיל.

אבל לאורך זמן אם התינוק בוכה ולא רוצה לעבור לידיה לא הייתי משאירה אצלה.
יכולה להעיד על ההפך: אם לתינוק טוב אצל מטפלת, לוקח לו ימים בודדים גג להסתגל

מטפלת מקסימה, מעל לכל ספק. ורגע הפרידה במשך חודשים היה מלווה בבכי. אחרי שאני יוצאת נרגעים די מהר, אבל לוקח כמה חודשים טובים עד שהולכים למטפלת ברצון ובלי לבכות בפרידה. ותמיד אחרי חופשים הקושי בפרידה חוזר שוב, לפעמים גם לכמה שבועות (אצל שני הילדים שלי היה כך, ושניהם היו אצל מטפלות הכי טובות שיש, בלי שום ספק, וגם חזרו משם שמחים עם חוויות טובות).
אבל אם יש סיבה לחשוד שמשהו לא טוב, אז זה בהחלט מדאיג... יש לך דרך לבדוק? יש חלופות טובות? (בן כמה הקטן? כתבת במקום שיש לך חברה שמוכנה לשמור עליו, אבל הוא הכי גדול שם. אצלי כמה פעמים היו בקבוצה רב גילאי ודווקא היו בזה גם יתרונות לא מעטים, כך שלא הייתי פוסלת מיד עם סיבה כזו, אם זו מישהי שאל יכולה לסמוך עליה יותר)

פשוט למקרה שהיא בפורום ומזהה אותי אני מעדיפה לא לפרט. אני סומכת עליה 200% אבל יש דברים שאני לא מוכנה להתפשר עליהם. בלי קשר לגילאי הילדים זה כל מיני דברים מסביב שהם קריטיים לי.
עדיף לי בהחלט את המטפלת השניה על פני החברה. בהנחה שהמטפלת השניה באמת בסדר.

ולגבי מה שכתבת למטה - אם היית שומעת את הילדים בוכים שזה היה נשמע יותר מלחיץ. כל עוד הסביבה בטוחה, לא נראה לי שזה נורא אם המטפלת הולכת לרגע (אולי זה החיסרון של מטפלת על פני מעון, אבל תכלס גם אמא לפעמים משאירה את הילדים רגע כשהא הולכת לשירותים. העיקר שהסביבה בטוחה מספיק שאי אפשר להגיע לדברים מסוכנים ברגע...)

הסביבה בטוחה אבל בגלל שכולם זוחלים הם יכולים לצאת..
קיצור אני אעקוב ואראה אם זה דפוס שחוזר על עצמו וכמובן איך התינוק שלי מגיב אליה

ופטפט וכו. באמת כשהגעתי היא מלמל ושיחק..

קצת מוזר- תקתקתי פעם אחת בדלת ואפחד לא ענה לי. כשדפקתי פעם שניה שמעתי אותה קוראת רגע רגע ושמעתי אותה רצה או יורדת במדרגות. והיא פתחה לי מתנשפת את הדלת. ישר עלה לי לראש שכנראה היא היתה בקומה העליונה והשאירה את הקטנים לבד למטה. גם המטפחת שלה היתה מבולגנת. זה דיי מלחיץ.
ממש סכנה להשאיר כאלה תינוקות לבד.

המטפלת הראשונה שלנו היתה נפלאה והתינוק אהב אותה בקליק ראשון
ולגבי החשש שלך שעלתה רגע למעלה- ואם היא נכנסת לשירותים, הם לא לבד?

את תראי לפי המצב רוח שלו מה דעתו

אבל עם כל מה שקורה היום צריכים להיות זהירים כפליים. אני אעקוב פשוט. ואולי אעשה ביקורי פתע ואקח את הילד מוקדם באחד הימים

גם אני נהגתי ככה בכל הפעוטונים והגנים ותמיד קבלו את זה יפה.
חח חוץ מהקטן שלי, שפעם לא הסכים לחזור איתי מוקדם, כי הוא רצה להשאר לשעת תה ועוגיות : )

הלוואי ששלי יהנה ככה במעון שנה הבאה

זה ממש קשה להשאיר תינוק ככה וללכת. החששות שלך מובנים מאוד, אבל אם את מתכוונת להשאיר אותו אצלה עד סוף השנה חשוב שתתני לה הרגשה שאת סומכת עליה ומאמינה בה ולא הרגשה שאת מחפשת אותה בפרטים הקטנים. שלא תגרמי לה להרגיש טינה כלפייך. מאמינה שדבר כזה ישפיע על היחס שלה לתינוק.הייתי בעבר בתחום וראיתי כבר כמה הורים שרק הרסו לילדים שלהם בגלל זה.
אני חושבת שמסגרת כזו, רק שלושה ילדים, זה דבר מקסים. והגיוני שהיא הולכת לזמן קצר לשירותים או לצורך חשוב אחר ומשאירה אותם באזור מוגן. אני למשל עושה את זה עם הילדים שלי הרבה פעמים.
באמת רעיון טוב להקדים מדי פעם ולראות מה קורה. גם לשים לב לשפת הגוף של התינוק, אולי לשאול את ההורים הנוספים איך התינוק שלהם מרגיש. אבל לתת לה הרבה מחמאות ולהדגיש את האמון שלך כלפיה.

אם היא עלתה לדקה לשירותים או משהו אחר שלוקח דקה או שתיים ולא מעבר זה דבר אחד
ואם היא עולה לרבע שעה והם בינתיים צורחים שם ומתעלמים מהם
או שהם זוחלים מפה לשם בצורה לא בטיחותית
אז זה דבר אחר לגמרי

שמעתי אותה שרה להם וכו
מצד שני זו השעה שההורים באים אז אין לדעת מב אמת.
מקווה שהחששות יופרכו

שאם היא היתה עושה משהו שהיא יודעת שלא יראה טוב בעיני ההורים, כמו להשאיר אותם לבד, היא היתה מנסה להסתיר את זה איכשהוא.
העובדה ששמעת אותה רצה, שצעקה רגע, שפתחה מתנשפת, דוקא מעידה שאין לה מה להסתיר.

אפילו לשניה!!

וזאת הסיבה שאני לא שולחת למקום פרטי או משפחתון.

במעון גם יש חסרונות, אבל אין מצב ששניה אחת הם נשארים לבד! אסור לה לעשות שום דבר שלא קשור לילדים.

בטח ובטח לא לנוח או לתלות כביסה או לבשל.

 

זה דבר שקורה.
דבר שני, אני לא רואה שום בעיה לשים את התינוקות בלול או באזור מגודר ובטיחותי (אם הילדים בגיל שהם לא יכולים להזיק זה לזה) וללכת לדקה- שתיים לשירותים. מאמינה שרוב מוחלט של האמהות לא לוקחות איתן את התינוק שלהן גם לשירותים, ואם כן, זה אובססיבי.
וסתם כך, מעון שבו מטפלת אחת אחראית על שבעה תינוקות לא תוכל כ"כ לשים לב לדברים שקורים או להגיב אליהם במיידי בזמנים לחוצים גם כשהיא נמצאת בחדר כי זה לפעמים בלתי אפשרי. לעומת מטפלת שיש לה רק שלושה. כמובן כאשר מדובר במטפלת עם המלצות כי באמת החיסרון העיקרי במקרה כזה הוא שאין עליה ביקורת.

למטפלת במעון שמכינה חומרים ליצירות תוך כדי

וזה שונה כשאת יושבת וילדים סביבך ואת גוזרת. שגם מבחינתי שיעשו את זה בזמן שהילדים ישנים.

מאשר את במטבח מתעסקת עם מים חמים . סירים גדולים וסכינים וילדים מושכים לך בחצאית

ובמעון אני ראיתי לא אחת . שגננת הולכת לשרותים היא מודיעה לגננת השניה שרגע תשים עין

במעון יש יותר מאדם אחד והיא בדכ לא הולכת להכין דברים במקום אחר מהילדים כשאף אחש לא בסביבה

לאט לאט התמונה מתבהרת ומתגלה אישה מקסימה.
הילד שלי אוהב אותה ואת החברים שיש לו שם.
תודה!!

בכיסא האחורי?

 

גם ימנע מאיתנו להתעסק איתו במהלך הנהיגה וגם נוכל להשתמש בו כאמצעי זיכרון.

 

ובסוף כשיוצאים היא אומרת לא לשכוח ילד באוטו.
באמצע הלילה זה קצת פדיחות😝
אבל לי יש אותה ככ הרבה זמן שכבר כל פעם שאני מכבה את הרכב אני שומעת את זה בראש.
גם כיום שהבלוטוס שלי שבור אז זה לא עובד לי

רוטינה!

כמו שברור שלא נצא מהבית בלי פלאפון או בלי מפתח. זה לא משהו שעושים במודע, כי זה נכנס לשגרה.

ככה גם עם האוטו, להיכנס לרוטינה- נועלים+מציצים בחלונות במקביל.

שלא נדע

1. מערכת מתקינים במוסך וכוללת חיישני שמזהים אם יש מישהו ברכב. במידה ונשאר מישהו ברכב והמנוע מכובה הרכב מצפצף, פותח חלונות נשלחת הודעה למספר מוגדר מראש וכו'
2. מערכת שמורכבת מחיישני משקל ששמים בכיסאות של הילדים וחלק נוסף על המפתח. במידה ומתרחקים מהאוטו בזמן שילד עדיין יושב בכיסא החחק של השלט מצפצף.
3. מאוורר סולרי על החלון של הרכב. לא מונע שיכחה אבל מוריד משמעותית את התחממות הרכב.
4. במידה ויש ילדים במעון - להתארגן כל ההורים ולקנות טאבלט. על הטאבלט מתקינים אפליקציה. כל הורה שמביא את הילד מסמן שהביא. ב8:30 (או כל שעה אחרת שבוחרים) נשלחת הודעה לכל הורה שלא סימן שהביא את הילד.

ראיתי פרסומים של הדברים הללו אי אז כשהבהלה מסביב לנושא התחילה.
חיפוש בגוגל בטח יניב תוצאות, וכמדומני שפה בערוץ יש פירסומת למשהו כזה.

בנוסף לקטע עם החיישן של המשקל יש להם גם שירותים נוספים שקשורים לאוטו..

האמירה העקרונית ביותר היא, שהדאגה לילד צריכה להיות בראש המודעות. להפנים שאני לא שוכח את הילד בשום מקום. ובטח לא ברכב. שהדאגה לילד תתפוס אותי חזק, אין מצב שאני שוכח ילד! מישהו פה הציע לשים את הפלאפון בכסא שלו... למה, כי את הפלאפון ברור שלא אשכח, הוא חלק ממני. אז שגם הילד יהיה כך.
בנוסף ויחד עם זאת, לראות את הרכב כמשהו יעיל, אבל מסוכן: בנסיעה עצמה, הוא עלול מאוד לתאונות; אחרי הנסיעה, הוא מתחמם - וילד שנשאר לבד עלול ח"ו להיפגע. אז לתפוס את הרכב לא כמשהו יומיומי וקליל, אלא כמשהו שבעת השימוש בו, צריך המון תשומת לב וזהירות.

אבל זה לטווח רחוק.
לטווח קרוב - דברים כמו מה שאמרו פה.
אני מכיר גם מערכת שמחוברת בקביעות לכוחות הצלה, ואם היא מזהה שעדיין יש משקל על הכסא והרכב לא בנסיעה - דבר ראשון היא מצפצפת. אחרי 2-3 דקות אם עדיין יש משקל, מתקשרים אליך, ואם אתה לא עונה ואומר שהכל בסדר - שולחים מיד כוחות הצלה למקום לחלץ את הילד... ככה זה בטחון כפול
קוראים לזה הכפתור בייבי או משהו כזה

רוב הילדים שנשכחו ברכב זה היה במקרים שהם לא היו חלק מהמסלול.
כלומר, פתאום האבא לקח במקום האמא וכדו'
וגם אם זה כן חלק מהרוטינה לקחת אותם.
אפשר להיעזר בבן/ בת הזוג.
סמס קטן, הורדת את הקטן במעון? וכדו'
משהו יומיומי.

עם זה שאנחנו לפעמים עובדים על אוטומט, כמה שעצוב בהקשר של ילדים להגיד זאת, אבל אנחנו מתנהלים במערכת 1 ולא במערכת 2 (למי שמכירה ספרים בקבלת החלטות) ולכן אולי צריך לנצל את האוטומט לטובתנו.

+ על הדלת
+לשים את הפלאפון מאחורה

לא.
אין במציאות שטח סטרילי.

אם מחליטים להיעזר בטריקים, אז לחדש כל כמה חודשים.

אפשר גם לשים את התיק לידו.
לשים על ההגה מדבקה שמזכירה את הילד.
יש כבל שראיתי שמוכרים, שמחבר בין הכסא תינוק למפתח הרכב. בתחילת כל נסיעה מחברים אותו למפתח, וככה בסיום הנסיעה אי אפשר להוציא את המפתח מבלי לנתק אותו.

כל יום בשעה תשע בבוקר להפעיל תיזכורת .שם התזכורת
"היכן הילד ?"

הנושא הזה מרתיח אותי כל פעם מחדש... האם הייתם שוכחים את הפון או מזוודה עם 200,000₪ במזומן? הילדים שלנו שווים בהרבה יותר מזה. לא יכול ללמד זכות על הורים שרוצחים את הילדים שלהם בתא חום מצטער

א. לי אישית יוצא לשכוח המון פעמים את הפלאפון.
ב. זה בדיוק העניין, לא כל יום יוצא לך לקחת ברכב מזוודה עם מלא כסף ולכן לא תשכח אותה. הסעת ילדים לעומת זו זו פעולה יומיומית ודווקא בגלל זה היא מאוד מסוכנת.

היית רוצה שילמדו עליך זכות,נכון?

(וזה יכול לקרות לך, כן, לך, כמו לכל אדם אחר עם אחריות שמפספס אותה פעם אחת)

נוור

זכות במקרה הזה אולי ניזהר יותר. הרי אנחנו לא לומדים זכות על הורים מרביצים למרות ששם ילד יוכל לעבור טיפולים ולצאת מזה וילד שנשכח לכמה שעות ברכב מת בייסורים קשים. וברור שכל דבר יכול לקרות לכל אחד אבל עדיין זה חמור.
כשאימא אומרת לעצמה שזה יכול לקרות לכל אחת וצריכים ללמוד זכות אז זה קצת מוריד את האחריות.

אם ישלל רישיונו לצמיתות של הורה כזה ששכח ילד ברכב אפחד לא ישכח

ב. לא חושבת שכל המקרים זה שכחה אלא חלק זה "כמה דקות שום דבר לא יקרה"- וקורה

אתה באמת משווה חיים של ילד לרשיון נהיגה? מהיכרותי האישית עם כאלה ששכחו ילד והוא נפטר, זה באמת יכול לקרות להרבה אנשים.

גם אנשים שאמרו שלהם לא יקרה אף פעם זה קרה לצערינו.
מבחינתי זו רמת השתדלות לחפש משהו שיעזור למנוע ח"ו מקרה כזה. כולנו בני אדם ויש ללמוד מטעויות של אחרים.
אני בטוחה שאף אחד לא דמיין שיקרה לו כזה דבר.

כשאמא אומרת לעצמה שזה יכול לקרות לכל אחד - היא נזהרת פי 10.

כשהיא אומרת לעצמה שזה קורה רק לרשעים ולרוצחי ילדים וברור שלא לה כי היא הרי אוהבת את הילדים שלה הכי בעולם - זה מרופף את הזהירות.

וזה לא לימוד זכות. זה ללמוד מנסיונם של אחרים.
ומשפט אחרון never say never

כדי שלא תפרח נשמתכם אקדים מיד ואומַר: ביום שבו שכחתי ילד ברכב לא קרה שום דבר, ב"ה ב"ה. כי לא הייתי לבד. אני שכחתי לגמרי - אבל בעלי זכר לגמרי. לא אשכח את ההפתעה שלי אחרי שירדנו מהרכב, כשבמקום לנעול הוא ניגש לדלת האחורית, פתח והוציא את המתוק. נשארתי פעורת פה, כי שכחתי לחלוטין שהילד אתנו. זה היכה בי באותו רגע כמו אגרוף עצום - הידיעה הוודאית שאם בעלי לא היה איתי, הייתי מתחילה באותו רגע את מסע הקניות והסידורים בלי הילד. ולא נזכרת בו, גם לא אחרי חצי שעה.

נראה לי שעד אז, כשהייתי שומעת על מקרים של ילדים שנשכחו, הייתה לי איזו הנחה כאילו ההורה התבלבל לרגע כשיצא מהאוטו. דעתו הוסחה. אבל משהו בטח נשאר מציק ומנקר, או התעורר אחרי כמה דקות - רגע, אוף, משהו חסר, אני יודע ששכחתי משהו, מה זה יכול להיות? עד שקולטים מה זה ורצים באטרף לאוטו. רק כשזה קרה לי קלטתי כמה עמוקה יכולה להיות השכחה. כמו בהלכות שבת - שיש שוגג כי שכח שאסור לעשות בשבת, אבל יש גם שוגג כי שכח את עצם היום. אני שכחתי את עצם ההימצאות של הילד ברכב. שכחתי שלקחנו אותו איתנו לנסיעה. לפני כן, כשעמדנו לצאת, לא היה ברור לגמרי את מי ניקח ואת מי נשאיר בהשגחת קרובים. בסוף הוחלט שכולם יישארו חוץ מהמתוק הזה, שרצה לבוא איתנו. הוא ישב באוטו בשקט וחלם, ואני שכחתי שהוא שם וחשבתי שנסענו רק שנינו. אם חלילה חלילה הייתי לבד...

אז... גיליתי על בשרי שגם לי זה יכול לקרות. להיזהר, להיזהר, להיזהר.

התחלתי להתקדם לכיוון הבית ופתאום נזכרתי ששכחתי משהו באוטו

אז חזרתי לקחת אותו וגיליתי שהדבר העיקרי ששכחתי הוא בכלל הילד

היא מדברת הרבה על הנקודות האלה ונותנת ארגז כלים מעשיים להתמודדות עם הילדים במיוחד כשבאים מנקודת מוצא של דימוי עצמי נמוך, בין היתר כי כך גידלו אותנו.

 

וכיוון שכתבת שאת לא מאמינה למחמאות שנותנים לך, זה התחבר לי עם סוג טיפול שיכול לעזור, אם תרצי, את יכולה לפנות באישי.

אני הגעתי למסקנה שצריך לטפל בזה. לאזור אומץ ולעשות זאת. איזה טיפול בדיוק אני לא יודעת
אבל חיבוק ג-ד-ו-ל בשבילך
לא פשוט

ללא קריאת כל הכל- התנהלו לפי סגנון של פעם. תמחלי להם. כיום זה דור אחר שמצריך יחס יותר כמות ויותר איכות.

בעיקר לאמי שהיא כל כך כל כך טובה. רק באופי פחות מפגינה רגשות..
עם אבי קשה קצת יותר.

 

 

ואני רוצה, עם כל הכאב הגדול, לברך אותך: עשית צעד ענקי.

להעז לתת לרגשות האלה לעלות, להעז ללחוש במגומגם כלפי עצמנו שמשהו בקשר עם ההורים היה לקוי - זה שלב סופר-חשוב בתהליך של החלמה וצמיחה מהמקום הזה.

יש מודל מקובל של חמישה צעדים שאדם עובר כשהוא מתמודד עם אובדן. השלב הראשון הוא הכחשה והדחקה, השני הוא כעס. יש עוד שלבים, בסוף מגיעים לשלב של קבלה. ראיתי על עצמי כמה וכמה פעמים איך המודל באמת עובד ככה (ולאו דווקא במצבים של אובדן, גם בכאבים גדולים אחרים) - עוברים דרך שלב הכעס, עד שיום אחד מגלים שעברת אותו, וגדלת, ואת כבר בצד השני של הכעס. אחר כך יכולה לבוא המון חמלה והבנה למקום שממנו ההורים הגיעו, ולכמה שרצו להיטיב, בכוחותיהם. אבל בשביל שזה לא יהיה מהשפה ולחוץ, כדי שזו תהיה קבלה אמיתית מעומק הלב - אז מה לעשות, עוברים לפני זה דרך הכעס. כי הכעס הוא להרגיש בכנות את עצמך, את כמה שנפגעת וכמה שהחסרת, וגם זה שלב לגמרי לא פשוט, ועובדה שעד כה לא היית מסוגלת לכך. עכשיו את מסוגלת. לצד הכאב והקושי - מציעה שתשמחי בכך ותודי לה', כי קיבלת מתנה.

 

טוב את עושה שאת כותבת כאן ונתמכת, ואני מקווה שתמשיכי למצוא לך מעגלי תמיכה, כי זה לא תהליך פשוט, וזה מהמקומות שחיבוק חברי חם יכול לשנות את התמונה. ממליצה גם לשתף את אישך כמה שרק תוכלי, ולבקש את תמיכתו ואהבתו.

 

 

בעניין הילדים - פחד זה גורם מכשיל בחינוך. אני ממליצה בחום לשחרר אותו לדרכו. 

לעצמי אני אומרת במצבים כאלה של חלישות הדעת - מה הדבר הכי גרוע שיקרה? שהם יישאו בלבם כאבים, כמוני? אז בע"ה בבוא היום הם יתמודדו איתם, כמו שאני מתמודדת.

אמון בילדים ובכוחותיהם, אמון בה' שיהיה איתם וינחה אותם וישפיע עליהם מאורו - וכבר מעמסה גדולה יורדת מהכתפיים, ופתאום הריאות מתרחבות ואפשר לנשום.

וכשנושמים בקלות - דווקא אז - מגלים איזה אמא מופלאה את, וכמה מפתחות יש לך ביד לרעות את צאנך בנאות דשא ולנהלו על מי מנוחות 

 

 

 

בקשר לתמיכה מבעלי. בעלי מדהים ותומך בהכל. אני משתפת אותו בכל הקשיים שיש לי עם חוסר הבטחון וכו' והוא מאוד מעודד ותומך.
אבל במה שכתבתי עכשיו לגבי ההורים שלי אני לא מעיזה לשתף ברמה כזאת. פוחדת מאוד שזה עלול לגרום לריחוק כלפיהם. הוא גם ככה לא הכי מתחבר אליהם ואם הוא ירגיש שהם הזיקו לי באיזשהו אופן גם אם לא בכונה הוא עלול ממש להתנתק מהם רגשית. אני הבת שלהם ועם כל הכאב יש לי מקום למחילה. הוא לא..מכירה אותו וממש רואה שזה יכול לקרות.
כך שנשארתי עם זה די לבד כרגע...

נהניתי גם אני לקרוא 

אני בשלבי קריאה 

מתרגת דומעת מעמיקה

תודהה

בלי רווח

מה שנראה לך נכון ומתאים להם. הם לא את, וזה נורא לחנך ילדים בשיטה של הפוך.
בקשר להורייך , לא פירטת מסיבות ברורות. רק יכול להיות שבעיות שלך כלל לא קשורות להורייך. להורים יש מפתח ופתרון בילדות ואולי בגיל ההתבגרות וגם שם לא תמיד. יכול להיות שזה האופי שלך, ויכול להיות שבאמת יש מה לשפר בתחומים שאת מרגישה חסרת ביטחון ויכול להיות שאת בסדר גמור ודורשת מעצמך יותר מדי.
אני חושבת שנבירה בילדות הרבה פעמים זה טריק של פסיכולוגים שאין להם פתרון אבל יש צורך בפרנסה. אין דבר כזה הורה מושלם. במיוחד אם הורה היה צעיר, עני, זקן, חולה, התמודד עם בעיות שלו. ..
חוץ מזה יכול להיות שגישה שלהם כן הייתה נכונה. אני מכירה כמה וכמה אנשים בקשר מעולה עם הוריהם אבל הם מעולם לא ניהיו עצמאים, הם נשארו ילדים לנצח. חלקם לא הצליחו להקים משפחה , אבל יש להם הורים בדרך כלל אימא שנותנת הכל, מקבלת הכל.

למרות היותי צעירה ורווקה, אני משערת שבניגוד לכל מי שהגיב לך פה, אני מאוד מאוד מזדהה אתך, 

דמעות עלו בעיניי כשקראתי את  מה שכתבת.

יש לי אחות, שהיא הבכורה, שהיא סבלה בהרבה הרבה יותר ממני ומכל יתר אחיי. אני סבלתי הכי פחות. ועדיין, אני קראתי את מה שכתבת וזה פשוט מדהים איך תיארת בדיוק את מה שאני מרגישה וחווה. 

בדיוק מה שכתבת על ההורים, שהם באמת ניסו לתת הכל, ואת הטוב ביותר, אבל שכחו קצת לפרגן, מילה טובה ועל חום ואהבה אני לא מדברת. 

אבא שלי דוגל בשיטת חינוך מאוד מוזרה, שכל פעם שהוא מדבר על זה בגאווה עולה לי החום בגוף- אסור לתת לילד להרגיש שאתה אוהב אותו. אסור לחבק או לנשק, מותר רק בלילה כשהוא ישן. אין לדבר על רגשות, ואני עכשיו בתקופת שידוכים אז תארי לעצמך את ההשלכות.. 

אני לא אפרט יותר מידי, 

עצתי אלייך, יש ספר של מרים אדאהן, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אני אברר וארשום לך בפרטי אם תרצי, 

אבל אחותי, היא נשואה כבר ויש לה ב"ה ילדים כבר גדולים יחסית, והיא התחילה את השינוי שלה בדיוק בעקבות מה שאת תיארת, היא רצתה לגדל אותם לתוך מציאות אחרת. היא חוותה גם אלימות פיזית וגם מילולית בהיותה ילדה, נערה, בחורה. אז אצלה הצלקות הרבה יותר גדולות משלי, והיא פנתה לרב שהוא מבין בנפש האדם, והיא טיפלה בעצמה, זה היה ועדיין מאבק קשה ביותר, ואחותי הי עקשנית בטרוף, במובן הטוב של התכונה ב"ה, והיא לא תרפה עד שהיא תגיע למה שהיא רוצה, והשינוי מ ד ה י ם !!!! 

אין לי מילים לתאר את השינוי שהיא עברה בגישה שלה עם הילדים, עם ההורים שלי, 

במקום לבוא ופשוט להעלים אותם מחייה (שבשאלת רב שהיא עשתה, אמרו לה שבעקבות העבר שלה, יש לה את כל הסיבות פשוט לא לדבר אתם, לא לבקר ולא כלום) היא בחרה בגישה אחרת, היא בחרה לפתוח את כל זה בפניהם, מעבר להרגשות שלה, היא בתור אחות בכורה הרגישה מחויבות ואחריות כלפיי יתר האחים על מנת שהתנהגות כמו שהיא חוותה לא תחזור על עצמה לעולם, היא פשוט פרקה את כל מה שהיה לה על הלב, לא בצורה בוטה ומתחצפת אלא באמת באה ושפכה את כל מה שישב לה על הלב. מה שלעולם לעולם לא העזנו לעשות עם ההורים שלנו, הכל נורא טכני, בפרט עם אבא, כמו שתיארת שגם אצלך. 

 

בעקבות התהליך הארוך והקשה שאחותי עברה, תהליך שלקח כמעט 5-6 שנים, הבירור העצמי העמוק, היא מייעצת גם לנשים אחרות איך לעשות את השינוי ובכלל בתהליך. 

אז אם תהיי מעוניינת אני אעביר לך את המס' שלה ואולי תמצאו את הדרך יחד.

 

סליחה שהארכתי, מקווה שיהיה לתועלת. 

בהצלחה רבה אהובה, 

אני בטוחה שה' שם אותך בבית כזה כדי שאת תבחרי אחרת. וב"ה הרגשות עולים וצפים וכל זה לא סתם, אלא ה' בוחר בך, הוא רוצה שתגדלי ותתעצמי. וזה יקרה בע"ה. הרבה תפילות ואמונה. 

 

מה שם הספר של מרים אדהאן שהיא קראה
וכן, אם תוכלי לקשר בינינו...יעזור לי

הבנת שורשי הבעיה זה כבר דרך גדולה לכיוון הפתרון שלה.
איך ההורים שלך עם שאר האחים? אולי באמת הבעיה כן נעוצה בכך בכך שאת לא יודעת לקבל או להכיל מחמאות ומילים טובות שנותנים לך? אני לא מפחיתה מהחלק של ההורים שלך בזה, אבל כן חשוב להיות מודעים. דבר נוסף, אני חושבת שראוי לסלוח להם ולשים את הדברים מאחור, ולקחת על עצמך התיקון לעשות בדיוק ההפך עם הילדים שלך. בכל המקומות שיש לך כלפי ההורים שלך ביקורת, תקני אותם במשפחה שלך וככה אולי תוכלי להרגיש סגירת מעגל חיובית

מתפללים ומשתדלים להעניק לילדים כמה שיותר טוב.
ממליצה מאד על הנחיית הורים לכל הורה והורה מגיל קטן.

לגבייך את- אפשר ללכת לטיפול ולהרגיש טוב יותר מול עצמך.
יש טיפול בשיטות קלאסיות וקונבנציונליות
ומהנסיון האישי לשי אני רואה שטיפולים בשיטות לכאורה אלטרנטיביות מועילות הרבה יותר ויותר מהר
בטח בדברים כמו שתיארת.
בהצלחה

גם אותי זה מעניין.

תודה

נפל לך האסימון וזה חשוב מאוד מאוד. אבל תגובת ההמשך שלך - פחד שתעשי טעות - היא באה ממקום לא טוב, וכנראה אינסטינקטיבית.

תפרידי בין הדברים, הגעת למודעות עצמית בתחום הזה, נסי לחשוב מה טוב ונכון לעשות עם זה הלאה. תלמדי מהטעויות של ההורים שלך ותחנכי את ילדייך בצורה שונה. ואם פעם אחת או מספר פעמים טעית והתנהגת איתם בצורה שמשדרת דברים שליליים שאת לא מעוניינת לשדר להם, אל תיבהלי. חינוך זה דבר מאוד ארוך, ולמקרים הבודדים אין כמעט השפעה בסוף, אם העיקר הוא כמו שאת רוצה. וגם כשדברים כבר קרו ונטמעו, אפשר לתקן, אפשר לדבר, להסביר, להתנצל וכו'. החיים לא נגמרו, שום דבר לא בלתי הפיך ועם כאלה תובנות בחינוך אני מניח שגם לא תצטרכי לעשות שינויים דרמטיים בשלבים מתקדמים של החינוך.

ודווקא זה שעכשיו את מודעת לזה זו סיבה מאוד טובה לא לפחד, כי עצם המודעות לבעיה היא חצי מהפיתרון, ככה שדווקא לפני שנפל לך האסימון היית צריכה לפחד הרבה יותר, כי גם אין לך את הכלים לתקן את הבעיה.


ואני רוצה להוסיף עוד נקודת מבט על ההורים: אני גם עובר משהו כמו שתיארת, אמנם כנראה בגרסה יותר עדינה, ואני אומר לעצמי - אני אחנך את ילדיי אחרת, יותר טוב! ואני מבקר את הוריי ואומר לעצמי שהם כנראה לא מספיק התאמצו בבירור הדרך החינוכית שלהם. ואז אני חושב, רגע, מי אמר שהדבר הזה לא יקרה לי עם הילדים שלי? אולי עם כל החינוך שאני אשתדל מאוד לעשות אותו הכי טוב, יבואו הילדים שלי בגיל 20 וקצת ויגידו - אבא שלנו חינך גרוע, הוא לא מבין כלום בחינוך, אנחנו נחנך טוב.
מה שאני מנסה להגיד זה שאולי זו תופעה רחבה שגם מתרחשת בכל דור מחדש, כי כל דור מחנך את הדור הבא תוך תיקון הטעויות שבלטו אצל הדור הקודם, והדור החדש קם כשהוא לא מכיר את הבעיות הקשות שהיו לפניו, הוא גדל לתוך מציאות מתוקנת מהרבה בחינות שהיו מקולקלות קודם, ולא חי את ההתמודדות שהיתה לפניו. ואז הוא פנוי להסתכל על דברים יותר קטנים שצריכים תיקון, רק שמבחינתו המצב הוא קטסטרופה, כי הוא לא מסתכל על הדברים ביחס למה שהיה, הוא רואה רק את הקלקולים שנשארו ומבחינתו זה קלקולים גדולים! ואותם הוא משתדל לתקן בחינוך של הדור הבא, והדור הבא גדל לתוך מציאות עוד יותר מתוקנת והוא כבר מבחין בקלקולים עוד יותר קטנים, ומבחינתו זה עיקר העבודה שצריך לעשות, וכן הלאה. וכך נוצר מצב שבדור אחד מתייחסים לבעיות קטנות כאילו שהן קריטיות בעוד ששני דורות קודם - ההבחנה בבעיות האלה בכלל לא היתה במושגים שאפשר לתפוס אז, כי כל תשומת הלב הופנתה לבעיות משמעותיות יותר.
אני עייף, מקווה שהובנתי.

שווה שהגעת מהראשי

הרווחנו

תודה ...אחלה תגובה!

תודה

ואני יכולה להגיד שההורים שלי דווקא השקיעו הרבה וקראו הרבה ספרים בחינוך כדי לא להמשיך את מה איך שחינכו ההורים שלהם וכדי לעשות את הדברים בצורה יותר נכונה. ובהחלט הם הצליחו לשנות ויש לי הרבה מה ללמוד מהם בתחום החינוך.
ועדיין, בתור אמא בעצמי, יש הרבה מאוד דברים שאני אומרת לעצמי- פה ההורים שלי טעו, אני רוצה לעשות את הדברים אחרת. וכל פעם שעולה דבר כזה, אני מזכירה לעצמי שהורים שלי עשו שינוי גדול ממה שהיה בדור לפניהם, ולי נקודת הפתיחה כבר יותר טובה ואני יכולה לזהות גם את הדברים שלא היו נכונים ולתקן אותם. ובעז"ה אני מקווה שהילדים שלי יתחילו מנקודת פתיחה טובה יותר שניתן להם, והם ידעו לתקן את הטעויות שלנו...

על כיבוד הורים.
עושה הרבה סדר ביחס שלנו אליהם, מי מעל מה ואיך וכמה..
וכפי שלמדתי ממנה- השכר על כיבוד הורים הוא אריכות ימים- אריכות מלשון ארכה, רפואה, מי שחי עם הוריו בשלום ומכבד אותם זוכה באיכות חיים הבריאות נפשית גדולה.
שנזכה!

קודם כל תודה על ההקשבה (הוירטואלית;))
נתתם לי כיווני מחשבה, עצות טובות
וגם, לימוד זכות ועין טובה על ההורים שלי.
נתרמתי מכל תגובה שהגבתם..
תודה ובהצלחה לכל מי שמתמודד עם קשיים דומים. אני רואה שזו תופעה שקיימת בעוצמות שונות לא רק אצלי..

בידך גם הפתרון. אין הדבר תלוי אלא בך.
עצתי: להפסיק לחשוב על כמה היה יכול להיות אחרת ומה נעשה בעבר. להועיל זה לא.
קרה מה שקרה, איך את מתרוממת מכאן?
חשבי מה את עושה כדי שאצלך המציאות תהיה אחרת
ביקורות אולי ירגיעו לרגע, אבל לא יפתרו את הבעיה.

ועוד דבר, הכל בסופו של דבר מתנקז להורים. אבל ברור לכל שיש להם כוונות טובות והרי אף אחד מאתנו לא מושלם..
מחילה היא גם חלק חשוב מבריאות הנפש וגם חינוך טוב לילדים-על כבודם ומקומם של ההורים

בהצלחה!

מקווה שהשיתוף שלי יתרום לך במשהו.

 

הייתי במקום דומה לשלך - גדלתי עם אמא קשה, מאד ביקורתית ושלילית. כלפי חוץ אף אחד לא היה מאמין, היא אישה מוכרת ומוערכת בקהילה. כנראה שדרכתי לה על יבלות רגשיות (כילדה קטנה מאד, כן? כמובן באופן לא מודע לחלוטין) והקשיים שלה עם עצמה יצאו עלי ובגדול. 

רוב שנות ילדותי ונערותי הייתי בשולי החברה, חסרת בטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך וסובלת מדכאון קל ושקט שליווה אותי תמיד כצל.

אני מפרטת את זה בכוונה כדי שתביני עד כמה אפשר לצאת מזה.

 

התחתנתי עם בעל מדהים, נס אמיתי של בורא עולם ונולדו לי ילדים ואז הגיעה נקודת השבירה שהבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי בכל מה שעברתי כי מצאתי את עצמי פוגעת בילדים שלי, פוגעת רגשית. מתפרצת עליהם כמו אמא שלי ואחרי כל סיטואציה כזאת הייתי שונאת את עצמי איך יכולתי כך להתנהג לילדים האהובים שלי ומהר מאד ידעתי שאני חייבת את זה להם, מגיע להם אמא בריאה בנפשה וילדות ביראה, לא יכולתי לעשות להם את זה.

 

הלכתי לטיפול פסיכולוגי שנמשך כמה שנים, היחס שלי כלפי הילדים השתנה די מיד, ברגע שנכנסתי למוד של טיפול כבר נרגעתי כי ידעתי שאני בדרך לצאת מזה אז ממילא יכולתי להיות סבלנית יותר.. עברתי תהליך ארוך ולא קל, שדרש המון אומץ ורצון חזק

אבל היום, ב"ה ב"ה כבר כמה וכמה שנים אחרי ועוד כמה ילדים שנולדו במהלך השנים - יצאתי מזה לגמרי - אין לי דיכאון, יש לי בטחון עצמי, הדימוי העצמי שלי חיובי, ומעל הכל - אני מצליחה להיות אמא שלווה, רגועה, מכילה. מצליחה להעניק לילדים חום ואהבה ואת הצרכים הרגשיים שלהם.

 

המסע תמיד נמשך, החיים דינמיים, ככל שהילדים גדלים גם מגיעות לפעמים סיטואציות חדשות שלפעמים פותחות פצעים שהיו כנראה עוד יותר ישנים ומודחקים אבל כיום כבר יש לי יותר כלים להתמודד איתם, ועם המון תפילה לה' הוא שולח כל פעם את השליחים הטובים, אם זה בדמות ספר/מאמר בעיתון/שרשור בפורום או כל דבר אחר שנוגע בדיוק בנקודה ומביא לי מזור.

 

בקשר לבעלך - אולי באמת עדיף שתחכי עם לשתף אותו, אצלי למשל זה לא היה שאלה, מהרגע שהתחתנו היא התייחסה אליו בצורה איומה לא פחות ממה שאלי כך שהוא פגוע ממנה ברמות קשות. זו נקודה כואבת שעוד אין לה הפי אנד כי בעלי פחות פתוח לשמוע על טיפול וכדומה, הוא מאד מאד כועס עליה ואני אפילו לא מנסה לסנגר עליה כי אין איך וזה גם לא יעזור, הוא צודק, היא באמת פגעה בו אנושות והמעט שאני יכולה לעשות בשבילו זה לקבל את הכעס שלו ולהכיל אותו באהבה. עדיין מתפללת על זה. 

 

תשקלי את צעדיך בתבונה, חכמת נשים בנתה ביתה.

המון הצלחה והמון כוחות

ולפני הכל ולאורך כל הדרך - תפילה, תפילה, תפילה.

 

 

ושלא תחשבי לרגע שאני לא שמחה בשבילך.

אני לא הפותחת. גם אני באה מרקע דומה. ממש הזדהיתי עם מה שכתבת:

"גדלתי עם אמא קשה, מאד ביקורתית ושלילית."

"הקשיים שלה עם עצמה יצאו עלי ובגדול."

"סובלת מדכאון קל ושקט שליווה אותי תמיד כצל" - אני ממש זוכרת את עצמי ילדה בגיל 10-11 בדיכאונות קלים רצופים, מנסה לשמח את עצמי.

גם אני זכיתי להתחתן אבל אצלי אין הפי-אנד כזה. הצלקות שלי מאפילות על הזוגיות שלי, על ההורות שלי, על הדימוי העצמי שלי, על מצבי החברתי ועוד. ולמרות חיפושים אף פעם לא מצאתי מטפלת שמתאימה לי וגם אם הייתי מוצאת, אין לי מושג אין הייתי מממנת כמה שנים של טיפול.

לא יודעת למה כתבתי את זה... 

http://www.hayeled.co.il/%D7%A1%D7%9C%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%91-%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99%D7%96%D7%9D/

http://www.hayeled.co.il/%D7%A1%D7%9C%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%91-%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99%D7%96%D7%9D/

בגלל שזה יושב על בסיס רגשי יש גם פסיכולוגים או מטפלים רגשיים שמטפלים בזה.
מצד שני, בתור קלינאית תקשורת אני יודעת שיש קלינאיות שמתעסקות בזה (ממש לא מתייחסות רק לפן השפתי, בהחלט נותנות מקום גם לצד הרגשי, אבל עם שימת לב גם לשפה, לשימוש בה, ליצירת אפשרויות חלופיות לתקשורת לפחות לבינתיים וכו').
אם את רוצה פרטים של קלינאיות באזורך שמומחיות לנושא הזה מוזמנת לפנות באישי ואשתדל לעזור...
בהצלחה!

גם אצלינו החמישי אי אפשר לנתק לו את הבטריות
מטפס על כל דבר אפשרי, רץ, נופל, קם - כל היום מתרוצץ

ב"ה שיש לך ילדה פעילה עם שכל ורצונות
גם שלי כזו , היא שניה ויש ביניהן הפרש נחמד (שלוש וחצי שנים) ככה שאצלי זו לא התשה של ילד חמישי . בגיל 11 חודש היא צרחה עלי "נו כבה דיי גמה" (נו כבר דיי נגמר) ו"לא צה ביי סייאמ" וברחה כשהייתי מחתלת אותה , את גיל שנתיים היא התחילה בגיל 10 חודשים , בגיל שנה ורבע היא הייתה שד טזמני.. דיברה בגיל שנה וקצת שוטף וברור וידעה בדיוק מה היא רוצה ומה היא לא רוצה ואוי ואבוי למי שניסה לגרום לה מה שהיא לא רוצה , היתה ועדיין ברדקיסטית מתוקה ומצחיקה. אין לי יותר מידי מה לייעץ לך , רק לנחם אותך שהפילפלים החריפים גדלים להיות ילדים חכמים , פיקחים, מוכשרים ויצירתיים יותר מה"גולמים" והטאטאלעך שיושבים בשקט בעגלה שעתיים בלי לצייץ. סבתא שלי תמיד מספרת שהיא ישבה עם החברות והתלוננה על הילד השובב שמפרק נעליים וקורע בגדים בטיפוסים ומשחקים , ואחת החברות שהיה לה ילד חולני מאוד שהיה מאושפז הרבה בבתי חולים אמרה לה שהיא מוכנה גם שהבן שלה יעשה לה כל היום בלגן ויפרק נעליים. היום הפילפלת שלי בת שלוש וכבר הרבה יותר נוח איתה בהשוואה לאז.. היא עדיין בלגניסטית מצחיקולה שעושה מלא שטויות , אבל לקראת גיל שלוש מאוד היתמתן.. סבלנות וזה אמור להיות יותר קל.
עכשיו זה קשה .. אבל כשהיא תגדל יהיה לך נחת בזכות השכל והפילפליות

איך להקל עלינו איתה. שתהיה בריאה.. גם שנולדה לא היה מנוח.. צרחה המון.. והעסיקה אותי בלי סוף. השאלה אם יש איזה משהו או קרה למישהו אותו מקרה ויש לו רעיון

נתנו טיפול הומאופתי לאיזון.

התזזיתיות וסימנים אחרים שציינת הכבידו והפריעו גם לילד עצמו.

 

סה"כ התיאור שלך נשמע נורמלי ותקין ואין לי הרבה מה לייעץ חוץ מלהתפלל לה' שייתן הרבה כח ושמחה

להשתדל להפוך את הבית לסביבה נגישה לילדים - פחות עציצים וחפצי נוי שצריך להשמר מפניהם, סוגרים על הארונות שהיא לא תוכל לפתוח, שתוכלי לצמצם למינימום את הצורך למנוע ממנה לעשות דברים מסוכנים

להוריד ציפיות מעצמך, לצפות מעצמך לפחות הספקים בשעות אחה"צ שאת עם הילדים כדי להוריד תסכול

 

ובכל זאת נקודה למחשבה - לא רוצה חס וחלילה לגרום לך לחפש בעיות בכח רק מנסה אולי להסב את תשובת ליבך - היא נראית שמחה ומרוצה באופן כללי? כשאת מאפשרת לה להיות חופשיה היא נראית ילדה שמחה שמתעסקת בדברים או שנראית חסרת מנוחה ותזזיתית שאולי משהו מציק לה? בלילה היא ישנה טוב ורצוף?

 

יש ילדים למשל שסובלים מדלקות אוזניים לא מאובחנות ואז אנחנו עלולים לפרש את ההתנהגות שלהם בטעות כשובבות יתר כשבעצם זה אי שקט מוגבר בגלל כאב שאנחנו לא יודעים עליו

 

רוב הסיכויים שהיא ילדה מתוקה ומפותחת שהתחילה מוקדם את גיל שנתיים המאתגר, שולחת לך המון כוחות!

 

יש לך אפשרות כזו? אפילו לשלוח אותה עם בייביסיטר לגן שעשועים לשעתיים. שתוציא שם את כל האנרגיות

גם אצלי בגיל שנה צורחים ורוצים לבד, אני אישית מעדיפה גיל שנתיים. אז כן תרשי לה לאכול לבד או תני לה כפית ובינתיים תאכילי עם כפית שניה.
יש לה לגו, מכוניות, עגלה? אולי תעשי תורנות בינך וילדים גדולים שכל אחד ישמור עליה קצת זמן וישחק איתה? דברים חשובים לשמור גבוה, במדף שלישי, אולי לשים מנעול איפה שאפשר , לעבור על הבית ולנסות לארגן כך שהיא לא תוכל לטפש ממש גבוה. ובכללי זה גיל די מאתגר, חייבים לשמור על הילד כל הזמן ולחכות שיגדל.
את בטח יודעת לבד, ליזום משחק איתה ולא להשאיר אותה לבד. אולי להשאיר כמה משחקים על הרצפה או במגירות נמוכות שהיא תוכל להוציא ולשחק ותהיה עסוקה.

אתם אוכלים בבית בשבת? כנראה שם נעלם חלק מהסכום. אולי אם אתם קונים מוצרי בריאות שווה לכם לחכות למבצעים ולקנות כמות. פסטות ויבשים מתקלקלים לאט. ירקות ופירות גם עולים כסף אבל זה חשוב לבריאות, מה שכן עדיף להתמקד בפירות העונה כי הם הכי טעימים וזולים.
ואת בטח מכניסה לסכום עוד דברים כמו קוסמטיקה וכלים שקניתם בסופר, לא?

אוכלים בבית בשבת ארוחה אחת.. ארוחה אחת אצל סבא וסבתא

אם מזמינים אורחים משקיעה מאוד ( חלות ממאפיה ועוגה טובה וכאלה...)

 אבל זה קורה לא יותר משלוש ארבע פעמים בשנה..

אני קונה יבשים מקמח מלא בדרך כלל מהסוג שהמחיר שלו קבוע 8 ש"ח לשקית פסטה תמיד ,

פעם היו מבצעים על סוג מסויים והכי איכותי בחמישה שקלים וקניתי סטוק . לא אוהבת את החיטה מלאה של החברות הזולות , יש להן טעם של קש , אני קונה סוג יותר איכותי שפחות מרגישים את הטעם של הסיבים כי אחרת בעלי והילדות מתלוננים שזה לא טעים ושאכין את הסוג הרגיל.

אני קונה פירות בעונה שלהם כי לא אוהבת כאלה מקירור.. או תחילת עונה שהאפרסקים וכד' עדיין בוסר ועולים הון.

את הענבים מיבוא (הלא טעימים לטעמי, אני אוהבת תוצרת הארץ) והפירות של ה20 שקל קילו אמא שלי  קונה ושולחת "לנכדות המדהימות" שלה (יש יתרונות בלהיות אמא של הנכדות הבלעדיות של אמא שלי, משקיעה בהן המון, הבאסה זה שהילדות מתלוננות שאין להן בני דודים ולכולם יש )

אני לא הכנסתי לסכום טואלטיקה/קוסמטיקה אני בדרך כלל קונה בחנויות תמרוקים שזולות יותר מהסופר

או בסופר במבצעים כמות גדולה, אני אוהבת את הסוגים האיכותיים של שמפו וסבון אז אני מחכה שהמחיר יהיה משתלם וקונה הרבה, לא כל חודש.. איפור אני קונה אולי פעם בשנה וגם זה לא, רק באינטרנט.. בקושי מתאפרת.. וגם כלים אני לא קונה בסופר, דברים כמו חומרי ניקוי כן, במבצעים. 

מה שאני יודעת שאני כן יכולה להוריד זה את הכמויות של הירקות.. אני קונה כי אני פוחדת שלא יהיה מספיק, ואחרי זה רבע נרקב ונזרק

 

נשמע שאתם מודעים להוצאות, אז כנראה הכל בסדר.
אולי לעשות קניות מרוכזות במקום השלמות במכולת, או לקנות רק דברים במבצעים

בהתחשב בזה שמצד אחד יש הוצאות על אוכל בריא יותר
ומצד שני לא אוכלים הרבה בבית באמצ"ש

הייתי בשלב הזה שנשארו לי 40 שקל מהמשכורת אחרי ניכוי המטפלת.. השכר עולה עם הזמן.. קחי מוניות.

זה באמת קצת מלחיץ אותי העניין עם האופניים..
באסה רצינית הקטע של החצי משרה אבל אין ברירה
תודה

הן נראה לי די יקרות, אבל אולי משתלם לך. אני אנסה לחפש תמונה באינטרנט בשביל להראות לך

כי אני לא מצאתי

תודה רבה!!!

ואז הוא יכול להיות עליך במנשא/טיולון

זה יקח לי כמה אוטובוסים ביום אבל הכל עדיף מלסכן את חייו או להחזיק רכב.

הכל מלא. כי נזכרתי עכשיו..
אבל ב"ה שמצאתי עבודה בתחום שלי. וגם לא הרבה שעות ככה שאהיה בנחת

ואני שואלת את עצמי האם זה שווה לצאת לעבודה וכל הטרחה בשביל 500 שקל?
את לא חייבת לענות ..אני במצב דומה ולא חושבת ששווה..

הראשונה וההכי חשובה- חייבת את זה לנפש! אני תשעה חודשים בבית טיפסתי על הקירות. הילד היה איתי, לא נחשף כל כך לחברים. וכשהיינו אצל המטפלת הוא זרח.

השניה- בשביל לקבל רישיון אני צריכה לעשות סטאז' של שנתיים. וקשה מאד להתקבל. אז עד שנכנסתי למקום קרוב לבית וקצת שעות, למרות שזה מאריך לי את השנתיים, אבל זה כבר להתחיל ממשהו כדי להגיע לרישיון הנכסף.

ובאמת נשאר לנו 500-600 מהמשכורת שלי חחח אבל זה טוב מהמצב שלנו עכשיו. בעלי אברך אז כל שקל מבורך.

מאחלת לך פרנסה בקלות ובשפע💗

מאחלת לך פרנסה בקלות ובשפע💗

מאחלת לך פרנסה בקלות ובשפע💗

חברה שלי הסכימה לשמור לי. בתשלום כמובן והיא גרה בבלוק שלי. אבל העדפתי שלא כי אין אצלה ילדים בגיל שלו אלא ממש קטנים

ילדים בגיל זחילה יכולים לחטוף ולהרביץ אחד לשני. עם הקטנטנים הכל רגוע יותר והם ישנים נתח נכבד מהיום ולו תהיה מטפלת זמינה יותר. בגיל הזה הם לא צריכים חברת בני גילם. זה מוכח מדעית. עדיף לו שתהיה לו דמות מטפלת חמה וזמינה.
נקודה למחשבה.

ישנן עוד סיבות שאני לא רוצה שהיא תטפל בו.

אגב, מחקרים מראים סטטיסטיקות נכון?
כי הילד שלי הוא התינוק הכי חברותי שיצא לי להיתקל בו. הוא זורח ומאושר עם ילדים אחרים, הרבה יותר מאשר אם אני איתו בבית לבד.

לא כי זה חבר אלא כי זה משהו דינמי ומעניין מסביב,

באותה מידה שמעניין לו ללשחק במשחק או לצאת לגינה

 

לא עדיף שיהיה במהלך היום עם "חברים" מאשר עם תינוקות שלא זזים?

רק הסברתי איך זה הגיוני שהוא אוהב חברים למרות שבגיל

הזה מחקרים מראים שאין צורך כזה

 

אני מסכימה עם זה שאם כבר הוא גם ככה יוצא אז למה שלא יהנה מ"חברה"

השאלה מה השיקולים האחרים ומה קודם למה

איזה אופי יש לה- נרגן, שמח,רגוע וכו.
מישהי שזה תכלס התפקיד שלה והכל מסודר אצלה בבית לתינוקות מבחינת לולים משחקים וכו. ואם יש שם גם חברים זה בונוס.
איפה שלילד שלי יהיה הכי טוב ולא משנה כמה אוטובוסים אני צריכה לקחת בשביל להגיע לשם, כי זו כבר בעיה שלי לא שלו. הוא צריך לקבל את ההכי טוב.

את זו שאמרת שהסיבה היא שיש לו רק חברה של קטנים.
אם יש שיקולים נוספים, רק את יודעת.
ברור שבגילו הילדים חברותיים. אבל אין להם צורך בחברת בני גילם, זה מה שאמרתי, לא הבנת נכון.

אז הכל התבלגן. סליחה.

הבנתי אחכ את כוונתך מהתגובה של סדר נשים. תודה רבה!

תנסי להקפיא ליממה ולקלף אותו.

בעז"ה מקווה

יש כאן כמה מתכונים

בצק לילדים - Google Search

לכי תדעי, אולי תחליטי בעז"ה את התינוק הבא לשכן דווקא לידך במיטת מעבר,

או להשכיב בהמשך את הבנות ראש/זנב על מיטת נוער אחת ארוכה.

התכוונת לשכן את התינוק הבא במיטת *מטר* לידי...?

וגם אולי את מיטת המעבר.

לפעמים בילד הבא בעז"ה הגישה שלנו משתנה, גם צריך לשמור על כל גרם אנרגיה בשביל המתוקות הבוגרות, ויותר נח להשכיב את התינוק, ואחר כך הפעוט היונק, לידינו.

ולא מיטת מעבר שזה לפעוטות... חח

שאין צורך להחליט כבר מעכשיו בשביל כל העתיד...

אם נוח לכם עכשיו מיטות מעבר - אז תלכו על מיטות מעבר. ובעתיד - תוכלו למכור אותן או משהו כזה. (או באמת לקנות כבר עכשיו מיטות מיד שנייה).

בקיצור, ללכת לפי הנוחות שלכם כרגע, ובעתיד תעשו את השינויים הנצרכים לפי מה שהוא יביא בחובו...

(בכל אופן - אצלנו אף-פעם לא השתמשנו במיטות מעבר. בשביל שני הגדולים קיבלנו - מישהו מסר - מיטת נוער נפתחת, ששימשה אותנו נאמנה עד שהתפרקה. אח"כ קנינו מיטת קומותיים נפתחת, שגם נשברה בסופו של דבר. וכרגע אנחנו עם מיטה אחת נפתחת ושתי מיטות קומותיים נפתחות - דווקא כן חשבנו קצת על העתיד עכשיו... . וכיוון שגם לנו, כמו לכם, היו שתי מיטות תינוק - מסרנו אחת מהן. מיטות נוער רגילות, לעומת מיטות מעבר, יכולות להתאים למשך טווח גילאים הרבה יותר גדול...)

לו יהי!

עד גיל ארבע או עד שתצטרכי להכניס ילד חדש לחדר שלהן. ואז להחליט בהתאם לגיל שלהן . בעיה במיטת מעבר שבגיל חמש היא כבר קטנה וכל עוד אין צורך דחוף חבל לקנות

כרגע הן במיטות מטר. זה כמו מיטת תינוק עם סורגים והכל רק באורך מטר...

בע"ה כשיגיע הילד אז קודם זה עריסה/ לול, ואחרי זה אפשר שהוא ישן במיטת המטר הצרה..  ועד אז- בע"ה כבר תמצאו פתרון.

אפילו כשהגדולה ישנה מקביל לדפנות היא לא מגיעה לקצה... ועוד יש דובים ובובות למינהן..

גם חסכוני במקום וגם לטווח ארוך.
הייתי מחליפה את ספת האורח במיטה נפתחת, אפילו לשלוש אם את רוצה. ובמקום שמתפנה יש יותר מרחב למשחקים.
יש לנו מיטת מעבר, היא נחמדה מאוד אבל קצת חלשה במצב של ילדים שובבים שקופצים. וזה גם מאוד נחמד לישון אחת ליד השניה ולא בצורת ר'.
וגם אם תבחרו במעבר. אנחנו קנינו את המיטה ביד 2. המחיר שם הוא 200 עם מזרן, אפשר למצוא בפחות. ממש לא נורא.

מה כיף לישון אחד ליד השני כשיש הבדל של גובה? (ככה זה במיטה נפתחת, לא?) ואני לא אוהבת את הקטע של הנפתח כי אז אין במשך היום את המקום הפרטי. וכל עוד אני לא חייבת מאילוצי מקום, אז למה...

אנחנו במצב דומה, אבל לא תאומות, ובגילאים גדולים יותר, שמנו במיטת קומותיים גדולה וחזקה.
נראה לי שהמיטה למעלה לא מתאימה כרגע לגיל, אבל אצלי הן מאד אוהבות לישון בשני הצדדים של המיטה למעלה, אצלכם יתאים למטה..
אני מעדיפה קומותיים על נפתחת בטווח הרחוק, שלכל אחת יהיה את המרחב שלה גם במהלך היום.

לא, הן לא תהיינה במיטה עליונה בגיל כזה.. ואין שום סיבה להתפשר על דבר כזה...

אפשר לנסות להוריד דופן אחת של מיטת התינוק ולהפוך אותה למיטת מעבר. 

בן הארבע שלי ישן במיטת תינוק של מטר עשרים שהורדתי לה דופן.

 

אני חושבת שאז זה יהיה גבוה מדי בתור מיטת מעבר. ואז גם אין מעקה בטיחות נגד נפילות... לא נראה לי פתרון טוב.

קראתי את כל התגובות. אני חושבת שנלך על מיטות מעבר. כי לא רואה סיבה להשקיע עכשיו במיטה שלא יודעת אם תשרוד או לא לטווח הרחוק ובנוסף זה יגרום לי להוציא רהיטים מהחדר ולהימנע מלארח בחדר הילדים... (לא משנה אם אפתח או קומותיים לשם הרעיון).

 

מה שכן, נחפש ביד 2 אנחנו גרים באיזור שיש בו הרבה היצע ב"ה.

 

תודה לכולם!

איזה מיטה בדיוק

רק לומר שאם אתם הולכים על מיטות מעבר תנסו לבדוק קודם ביד 2.
יצא לכם יותר זול וכך פחות משמעותי אם תרצו להחליף בהמשך.
אנחנו קנינו מיד 2 מיטת מעבר מעולה ויפה! לבנה ממש קלאסית במחיר של כ 300-350 שח אם אני לא טועה.

בהצלחה!

ומצאנו שם במחירים עוד פחות... באיזור ה150-200 כולל מזרון יפים... אבל לא הכלנו לראות רק קיבלנו רושם כללי.

כתבתי לך בלת"ק
רק כדי להאיר בנקודה הזו.
שמחה שיש לכם היצע בזול.
מקווה שתמצאו משהו כלבבכם 😚

אל תקנו במחיר גבוה, כי אלה לא מיטות חזקות לרוב.
בשילב אפילו ראיתי ב200 מיטה בלי מזרן.
מה שכן יש גם מיטות פרימיום של עצמלה למשל, יש גם עם ארגזי מצעים, אלה יקרות יותר.
ביד 2- לא יותר מ200 שקלים לדעתי. ותבדקו את מצב המזרן והקרשים שמתחתיו.
לא יודעת בנוגע למקום האישי במהלך היום. אצלי היא לא מראה רצון לשחק במיטה בגיל הזה, רק לקום ממנה כמה שיותר מהר . דווקא מיטת נוער היא גדולה יש בה יותר אפשרות למשחק ואפשר לשים אותה במצב ר' וככה היא פתוחה תמיד ויש מין 'בית' למטה.

הרופאה אמרה לי שאפשר לתת את 2 המנות ביחד פעם ביום, במקום מנה אחת פעמיים ביום.
תסיקי מזה איזו מסקנה שאת רוצה, אבל ככה היא אמרה לי (פעם שניה שהיא אומרת לי את זה) ואמרה לי שזה באחריות מלאה.

פחות טובה
אבל בסדר גמור

עצוב לי שהוא לא מבין
זו לא הבעיה של הפיתרון הפרקטי
איפשהו נכשלנו בחינוך
זה כואב לי

אפשר להבין את הרצון שלו לשמור על התוצאה של הטיפולים
תחליטי מה שהלב שלך אומר
אבל תקני לו את הספר
והחינוך עוד לא הסתיים.
לא יודעת מה תחליטו לגבי המסע לפולין..אצלנו גם זה מוחרם, מאותה סיבה

אבל אמר שהוא יודע שהנאצים מפלצות טרף
אבל הוא רוצה לטפל בשיניים שלו הכי טוב שהוא יכול
ולכן הספר לא ישפיע על החלטתו.
ובנוגע לפולין.. הוא דווקא ילד שצריך לראות ואז הוא יקלוט אבל לסבא שלי זצ"ל הבטחתי שכף רגלנו לא תדרוך על האדמה שספוגה בדם של יהודים.
איתו זו ממש דילמה
אחיו הגדול נסע ליד ושם, חזר המום, והבין את בקשת הסבא. כל השכבה נסעה והוא לא.
מה נכון לעשות עם הבן הזה אני לא יודעת 😢

 

אלא עד עכשיו לא צצה לך הזדמנות ממש טובה לחנך לערכייך, כמו שצצה עכשיו.

הנושא הנקודתי שצף כרגע - זה עצם החינוך, זו ההזדמנות שלך לחשוף את הבן בצורה חיה לערכייך.

את מסרבת לקנות לו דבר שמנוגד לעקרונותייך. מציעה לא להסביר הרבה מיוזמתך, רק לעמוד על דעתך שאת לא קונה.

אם הוא יבוא ויבקש הסברים - אדרבה. ספרי לו על סבא וסבתא, על הכאב שאת מרגישה, על ההחלטה הנחושה שלך לא לשכוח את הכאב והחרון גם כעבור עשרות שנים.

אבל אם הוא לא רוצה לשמוע, לא יהיה חינוכי בעיניי לרדוף אחריו עם הסיפורים. יבוא יום שהוא מעצמו ינסה להבין. אני בטוחה בזה.

אם הוא רוצה לקנות מכספו, שיקנה. זו תהיה הזדמנות בשבילו ללמוד על החופש שלו לבחור את דרכו ועקרונותיו - לעצב את עולם הערכים שלו בכוחות עצמו - ולשאת במחירים, לפי בחירתו.

כך אני הייתי עושה. לשיקולך.

 

********

 

נדר / אברהם שלונסקי
 

על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.

 

 

 

אני רוצה רק להעלות שני היבטים:
1. אם הילד לאחר ישור שיניים (לא פירטת מה הטיפולים) ויש לו קיבוע ממתכת הוא לא יכול להשתמש בחוט דנטלי.יש ילדים שצוברים אבנית (נטיה כזו) אם זה המצב יש לקחת בחשבון.
2. לנו יש דילמה דומה בנוגע למכשיר אחר והילד כתב ליצרן ושאל איפה מיוצר ומנסה דרך האינטרנט למצוא יצרן לא גרמני שיספק את הצורך.
אני לא יודעת אם ומה החברה יענה (חברה אמריקאית ענקית שיש לה מפעלים בהרבה מדינות)
אני לא יודעת מה תהיה ההחלטה בסוף
אני רק יודעת, שכל הכבוד שהנושא עולה אצלכם למודעות!!!
וזה גם חינוך.
ואם קנית אחרי לבטים וספקות, והסברת לילד את המניעים לפה ולפה,והוא הבין אז חינכת, לפחות במשהו.
וזה עדיף בעיני, מלשמור את הצער והמחשבות שלך בלב.

היה דיון בשולחן שבת
הסברנו לו ממה נובעת ההתנגדות.
הוחלט, לאשר קנייה של דגם פחות משוכלל -מצד האדיאל לא לקנות מהם.
הופתענו כשאמר שרוצה מאד להצטרף למסע לפולין. עמדתנו יודע לו. הוטל על זה וטו. הוא מצטער, אבל מבין את השיקולים שלנו.
בנושא זה עזרה לי מאד התגובה שכתבה "בהתהוות". 👍

ואני מדגישה:שלי! אולי אחרים לא יסכימו איתי אבל כך אני רואה את העניין:
גם אני גדלתי בבית של אבא בן ניצולת שואה, וגדלתי על הסיפורים של סבתא שכל משפחתה נספתה בשואה ואיך שהיא שרדה. וגם אצלינו כשהייתי קטנה לא קנינו דברים מתוצרת גרמניה. וראיתי את זה כעיקרון שלא נוותר עליו בשביל שום דבר.
אבל, השנים חלפו, גדלנו, גיליתי שהיום גרמניה היא חברה טובה שלנו, וקלטתי שלכל אורך ההיסטוריה של עמ'"י היו עמים שונים שפגעו בנו, ואני שואלת אותך: למה את לא עומדת על אותו עיקרון של "לא לקנות מתוצרת של" ספרד? מצרים? איטליה? יוון? ועוד ועוד...
זה פשוט עניין של שנים, תקופות ודורות... ככל שהזמן עובר הדברים נהיים פחות כואבים, אנחנו פחות מצולקים... אני לא רוצה לומר סולחים, וששכחנו מזה חלילה, אני לא יודעת בדיוק באילו מילים להשתמש, אבל אני בהחלט חושבת שאפשר להשוות את היחס שלנו לגרמניה, ליחס שלנו לשאר המדינות שהזכרתי קודם . האם עבודת הפרך במצרים היתה פחות גרועה מהשואה?

בשורה התחתונה, היום אני קונה מוצרים גרמניים, לא מחפשת בכוונה, אבל לא נמנעת. (אני זוכרת כשהתחתנתי חמותי אמרה לאימי לא לקנות מוצרים גרמניים, ואמא ידעה שמכונת הכביסה הכי טובה היא גרמנית, אז אמרו לה שזה לא מיוצר שם וכו'וכו', ובסוף קנינו ועד היום חמותי לא יודעת...) ואני לא חושבת שהוריי כשלו בחינוך, אלא שהיחס השתנה בגלל הזמן שעבר.

אחרי שגנבו שני זוגות אופניים קנינו שרשרת מסיבית מאד. כזאת הייתה רק תוצרת גרמניה.
אז אחרי שנתיים הוא שכח לנעול, וגנבו לו את האופניים עם השרשרת...

מוכנה לקנות את הקולגייט הכי יקרה שיש.
והוא מוכן את האורל בי הכי פשוטה - כי היא מנקה טוב יותר.
מבינה אותו
מבינה את עצמי

האכזריות של הנאצים הייתה חריגה אפילו ביחס לשעבוד מצרים.

ואני גיליתי על עצמי שכל יום שואה אני קונה בערב לפני קניה ענקית. המון קמח שלא משתמשת בו בסוף. שמרים. לחם טרי.. עד שנפל האסימון שיש קשר.
אתמול הייתי בסופר קניה של יותר מ2000 שח, וזה אחרי הקניה הרגילה של אחרי פסח. צורך פסיכולוגי להזכיר לעצמי, באיזה שפע הקב"ה חנן אותנו אחרי.
הילד היה המום
לא הצלחתי לדבר איתו. אנסה היום. זה בדיוק מתאים

על האכזריות שהיתה חריגה. לא חושבת שזה נכון. מה עם חנה ושבעת בניה? גזירות פרעה על השלכת תינוקות ליאור? וכל המדרשים על ההתעללות שלו, ועוד מלא סיפורים מההיסטוריה שאנחנו בכלל לא מכירים...
ההבדל הוא שעל גרמניה שמעת עדות חיה, וכל השאר קראת במקרה הטוב, או שבכלל לא ידעת.
ועוד הבדל: יש עדות מצולמת שלא היתה בעבר

אחר כך שלחו אותם לעמוד על שפת הבור
ירו בהם
לא טרחו לוודא הריגה
אלפים גססו שם
קולות הזוועה שבקעו הפריעו אפילו לנאצים
לכן עברו להשמדה בתאי גזים.
הם היו עוקרים שיני זהב ושולחים את היהודים לתאי הגזים
אצל פרעה המיילדות לא שמעו לו ובני ישראל פרו ורבו
והם רצחו 6 מליון בעינויים.

..
קניתי לו את האורל בי הכי פשוטה שיש.
כן, היא מנקה טוב יותר פלאקים. שזו הבעיה.

הוא רצה יותר משוכללת. אמרתי לו מהתוצרת הזו רק את ההכרח. לשמור על הטיפולים שלך. (הייתי מוכנה לשלם פי חמש על קולגייט הכי טובה שיש, והוא לא רצה- כי היא לא מתאימה לצורך)

עזרתן לי מאד.
תודה רבה לכל העונות

שכנה סיפרה לי שהם היו בסיור בירושלים, והמדריך הקריא להם קטע של תיאור זוועות, ושאל אם הם יודעים על מה מדובר, וכולם היו בטוחים שהיה מדובר על השואה. ואז הוא אמר:לא, זה תיאור של תקופת חורבן הבית....

זה פשוט עדויות שלא הגיעו אלייך, ולא גדלת על הסיפורים האלה, ולא ראית את הניצולים בעיניים שלך, שיספרו לך מה עברו ולא ראית איך זה השפיע עליהם אח''כ, אבל זה היה.
"בכל דור ודור עומדים עלינו.... והקבה מצילנו..."

ידי אמהות רחמניות.. ר"ל
אפילו בשואה זה לא קרה
..
גם לאגדות החורבן הוא לא מתחבר. צם. ישן. רק מחכה שזה יגמר.
אולי השנה הוא יקרא את הספר שכתב הרב בני קלמזון. "על מה אבדה הארץ". הסגנון מתאים לו, זה דווקא רעיון..
תודה שהזכרת לי

אם את לא תקני את בעצם תגרמי לכך שגרמנים ישפיעו לך על יחסים עם בן שלך ואולי מצב שיניים שלו. אז יכול להיות שזה יהיה עוד ניצחון של גרמנים שכעבור 70 שנה את לא קונה לילד מברשת שיניים בגללם. 

ולא חושבת שנכשלת בחינוך. פשוט לדור החדש זה עבר הרחוק. מלחמה הסתיימה 58 שנים לפני שהוא נולד. ילדים שלי קטנים יותר ולא מבדילים בין גרמנים לרומאים, הכל עבר הרחוק בשבילם.

וברור שאני מבינה את הכאב. גם משפחה שלי בעצם עדיין נושאת השלכות של שואה על עצמה כי חלק נרצחו ולחלק נהרסו חיים , זה כמובן השפיע על ילדיהם שהם דור שני ואנחנו דור שלישי קיבלנו את זה בירושה. 

בנוסף היום פחות מבינים עד כמה זה היה נורא. משווים את כולם לנאצים על כל דבר, וכשמסבירים על שואה זה קורה בעזרת של פרח או פרפר וילדים פשוט לא מבינים כלום

כי יש לי גם מחשבות כאלו.
אם בסוף אקנה לו מה שמבקש אתנחם בך

כל הסבים והסבתות שלי היו ניצולי שואה,

סבא וסבתא רבא שלי ובני דודים ובנות דודות של אמא שלי (סבתא שלי היתה בת זקונים במשפחה ברוכת ילדים והיו לה אחיינים רבים שנרצחו על ידי הנאצים ימ"ש ) ודודים ודודות של ההורים שלי

הסבים והסבתות של הסבים והסבתות שלי, ועוד ועוד ועוד קרובי משפחה ,  

וזה שלא נקנה תוצרת גרמניה זה לא מה שיחזיר את המתים ולא ככה ננקום בהם..

כיום יחסית למדינות אירופאיות אחרות הגרמנים עוד יחסית בסדר לישראל ,

לא שוכחים ולא סולחים אף פעם, אבל אין מה לבוא בטענות לדור הנוכחי  

הנקמה הכי גדולה זה לראות איזה שבט ענק יצא מזוג ניצולים יתומים וכמה שאנחנו רבים ומאושרים.

יש לי תנור של בוש במטבח, כי זה תנור טוב, ומכונת כביסה של בוש כי זו מכונה טובה 

ומברשות שיניים של אוראל בי כי הן מנקות מעולה 

וזה לא מה שישנה.. 

וסתם נקודה קטנה ... כל התיכון התכתבתי באנגלית עם ילדה בגילי אז מגרמניה שאמרה שהיא ממש אוהבת את ישראל ולומדת מילים עברית באינטרנט .

 

אבל עדיף שיהיה איתך בוסטר הגבהה פשוט כזה, שהוא קטן ונייד, כדי שלפחות הילד יהיה מוגבה קצת. ואם לא - אז לחגור רק את הבטן ולא לאורך החזה, כדי שהרצועה לא תחנוק אותו.

ובאשר לתינוק קטן (עד גיל שנה-שנה וחצי, נגיד) - אפשר לשים במנשא במקרי חירום כאלה.

(אבל במונית לצערי יצא לי לנסוע עם ילדים הרבה יותר קטנים, ובלי כיסאות בכלל... הייתה תקופה שהייתי צריכה לנסוע לקלינאית תקשורת עם תאומים בני כמעט שלוש ותינוקת קטנה, והדרך הכי נורמלית להגיע הייתה במונית. אז את התינוקת שמתי במנשא, ואותם חגרתי רק בבטן...)

ילד צריך לשבת על מושב המיועד לו.
אני חושבת עד גיל 8.

מסייגת- רק במונית/באוטובוס.

חשבתי שרק אני חושבת ככה..

לנו יש 3 ילדים. ככה שזה פרוייקט להושיב את כולם.
אז חגדול בן 7 שהוא גבוה אנחנו מוותרים על בוסטר בנסיעות עירוניות, ובטח לחבר בגילו בנסיעות עירוניות.

במונית, בנסיעות עירוניות יותר הייתי מעגלת פינות עם ילדים יחסית גדולים, תלוי גם בזמן הנסיעה.
בנסיעות בינעירוניות הייתי מוותרת בדוחק ממש. לתינוק זה ממש ברמה של לוותר על נסיעה. זה סיכון ממש גדול.

באוטובוס נסענו בלי מושבים עם תינוק עלינו בבינעירוני. אבל אוטובוס יחסית הרבה יותר בטוח ממונית.

סכנת נפשות!
כל מכה הכי קטנה שעלולה להיות ברכב יכולה לגרום לאסון.
גם ככה הכבישים לא בטוחים.
ונשמרתם לנפשותיכם.