פורום הורות (עמוד 162)

העניין הוא שאני לא חושבת שזה כמו ברח' כי שמה זה בנות שעוברות, בלי קשר אליהם.

פה זה שבת שלמה והם מכירים. אני לא רוצה לריב איתם כי חבל לי על היחסים אבל יש לי אחריות.

אפשר לקבל ממך ברכה? אני לא צוחקת. 

תני עצה טובה ותבורכי מהשמים.

ראי למטה...

הייתי מתחשבת ברוב בבית. 

אם הבנים רוצים להזמין חברים , שיבואו לשעה שעתיים , או שישנו אצל השכנים?

ונ.ב הייתי שמחה אם תכתבי לי מסר פרטי. 

או לוחצת על השם שלי , באחת ההודעות?

לדעתי ממש לא נורא שהבנות יתחשבו קצת בבנים. בטח גם כך קשה לבנים לפעמים בבית מלא בנות ב"ה.

אם החברים יבואו, הן לא מעצמן יתביישו להתלבש ולהתנהג כמו תמיד?

ומה עושים כשנמצאים למשל עם דודים? הן מתנהגות כרגיל?

אנחנו לא מזמינים דודים והם מבינים את זה, בשבתות משפחה הם מכבדות את המשפחה ולא עושות פוזות.

ניסינו פעם אחת להזמין על בסיס זה שהם יבינו מעצמן והן פשוט התעלמו מזה שיש בנים, והתנהגו כרגיל עם לא פחות צנוע,

מתישהו הן יצטרכו להבין שהן צריכות להתחשב.

אולי לנסות לדבר איתן על הרגשות של אחיהן שלא יכולים להזמין חבר בגלל ההתנהגות שלהן. זה נראה התחשבות בסיסית בין אחים. כמו כל התחשבות אחרת.

שני הבנים מזמינים חברים, ולדאוג שהתאריך של ההזמנה יהיה ידוע מספיק זמן מראש - ואז הבנות יוכלו להחליט אם להישאר בבית באותה שבת או ללכת לחברות בעצמן?

ושבעה עשר ילדים? זו באמת ברכה. אומרים שמי שיש לה שבעה בנים זוכה בטוח לגן עדן, אבל כנראה גם מי שיש לה שבע בנות כפול שתיים פלוס אחת - זוכה לגן עדן כזה...

(ותאמרי לבנותייך שלאחיהן יש משימה גדולה ומסובכת של מציאת שידוכים בעבורן. לא פשוט לשני בנים למצוא שידוכים לחמש עשרה אחיות... אז כדאי שיבואו לביתכם חברים שלהם).

אהבתי את העיצה הזו. נראה לי שנאמץ אותה מעניין איך היא תתקבל,

ואולי ניתן לבנים טבלה עם כל הדרישות של האחיות שלהם והם פשוט יתלו בישיבה...

לא נראה לי שכדאי שכל חבריהם יראו מה דורשות אחיותיהם...

בהצלחה!

אבל אולי תתני לנו עצות איך יש לך את כל הכוחות לגדל משפחה כ"כ מבורכת?

לי עצמי יש 4 ילדים קטנים ואני עובדת מחוץ לבית ומונעת כרגע הריון-

איך מפיסקים למנוע היריון ומגדלים משפחה גדולה?

גם אני רוצה!! אבל מפחדתתתת שלא יהיה לי מידי כוח, סבלנות, מקום בבית וכו'...

וסתם ככה- אני חושבת שאישה צריכה לזכור מה התפקיד שלה בעולם, ואיזה זכות זה שהיא זו שממשיכה את העם היהודי. מבחינתי הילדים הם האידיאל של הכל- של ישוב הארץ, של פיתוח כלכלי, של המשכיות התורה. 

אני גאה להיות אמא למשפחה כ"כ מבורכת!!

אם את רוצה משהו ספציפי אני יכולה לתקשר איתך בפרטי.

ממש מעריכה.

אשמח אם תוכלי לתקשר איתי בפרטי

לגבי שירה של הרבה בנות- אף פעם זה לא לכתחילה, אבל כשזה הרבה בנות והבנים עסוקים בשלהם ולא מכירים את הבנות אז זה בסדר, כשמכירים את הבנות ואפשר לזהות זה לא בסדר.

חוץ מזה שאני לא מדברת רק על שירה ביחד, דווקא על לשיר בשולחן שבת לא איכפת להן לוותר אני מדברת על מצב שבת או שתיים יושבות בסלון ושרות ולא מסכימות להפסיק אפילו שיש בנים.

ובנידודים ישנו אצלינו רק כשהיו קטנים.

וצודקת לגבי הזיהוי. וכבר הבנות אומרו לי- אמא איזה פדיחות עכשיו כולם יודעים שאנחנו לא מקפידות על צניעות בבית...

את באת מבית עם מספר דומה של ילדים? יחסיות דומה בין בנים לבנות?

איך את הרגשת עם זה?

(למרות שאני מבינה שזה בעצם לא קשור לפותחת השרשור)

איך אני אצליח גם לתת מספיק מידע וגם לא לחשוף את עצמי יותר מדי? 

הוא בגיל שיש מה להכין אותו.

בכל מקרה אשמח שתספרו איך עבר - גם עם קטנטנים.

שוב תודה.

דבר ראשון מנסיוננו - להשאיר אנרגיות להחלמה כי זה חלק הארי של הקושי.

להתארגן, לקחת עזרה, להיעזר בסבתא, סבא, מי שיכול.

לגבי להעביר את שעות הצום - אם זה אפשרי, כדאי לקבוע אפילו תאריך רחוק יותר, אבל להיות בין הראשונים בתור.

אם זה לא אפשרי, אנחנו הבאנו משחקים - לגו, רביעיות (צבעים ובצק ליצירה - צריך לשאול את הצוות כי זה משאיר סימני צבע על הציפורניים, וצבע הציפורניים צריך להיות מנוטר בניתוח), כל מה שהילד אוהב ומתאים לגילו.

כמובן ספרים אהובים.

עם בן 5 רגוע וסבלני הצטרכנו להמתין כמעט עד הצהריים, והיה סביר.

מה גם שהוא עצמו נרגש ומעדיף לא לאכול.

מה שאולי קשה זה שמנותחים מוחזרים לחדר אישפוז יום אחרי הניתוח (אחרי התעוררות והתאוששות קצרה). ואז כדאי לסגור את הוילונות ושהילד לא יחשף לכאב שלהם. ובכלל עדיף שלא יחשף לתנועה בחדר - מיטות נכנסות, מיטות מוצאות החוצה, סתם מלחיץ. 

שלב ההתעוררות הוא לא נעים להם (משהו בחומר ההרדמה) וצריך להיות מוכנים לזה - לפעמים צריך לאחוז בהם ממש, וכמובן להרגיע. 

אני זוכרת שנתנו לבעלי לשאת אותם בידיים אל חדר הניתוח, להניח אותם על המיטה, ולהיות נוכח בהרדמה (עד כמ שאני זוכרת, אכן מסכה). זה יכול מאוד להרגיע - שאפשר לומר לו שתהיו לצידו עד שירדם, וגם מיד כשיתעורר.

שיהיה לתועלת, החלמה מהירה ורפואה שלמה.

כששמו לי את המסיכה זה היה ממש לא נעים, 

נאבקתי עם הרופא, ניסיתי להוריד אותה. 

אני זוכרת טעם מתוק שקשור למסיכה, שלא עזר. 

נראה לי שהיה עוזר לי אילו היו מתארים לי את התהליך לפני כן, כדי שאדע למה לצפות. -

אבל, אני ממש לא בטוחה שהיום זה אותו הדבר. 

דרך אגב אני זוכרת גם שולחן מלא בהפתעות לאחר שהצלחתי לפתוח את העיניים מהניתוח (הניתוח היה בעיניים ולקח זמן עד שנפתחו), וזה המתיק את זיכרון הניתוח. 

אך די נפוץ-

לטיפולי שיניים..

נראה שזה דבר שקורה ועובר בסדר

בן של השכנים עבר הרדמה לשיניים, נ"ל שהאבא קצת קיבל מכות עד שהילד "נרדם"..  

בהצלחה..

(נ"ב, עם אחד מילדיי עברנו מס' רופאי שיניים, וכמעט שפנינו לכיוון ניתוח..

בסוף הגענו למרפאה מסויימת שהטיפול עבר בשלום.. ב"ה..

מסתבר ששיניים עלול להיות רגיש לילדים)

טוב מאוד שאת שואלת, יש הרבה מה ללמוד מנסיונם של אחרים בתחום הזה, הרבה הורים באים לא מוכנים (כולל אותנו בפעם הראשונה)

אז ככה:

לא הסגרת את גיל הקטן שלך אבל זה די קריטי כדי לתת תשובה מדוייקת. אני מתייחסת להנחה שהוא אי שם בין 3 ל5?

מבחינת ההרדמה היא אכן עם מסכה, אם הוא מכיר הינהלציה אז אפשר להגיד לו שזה כמו זה- אם לא- חבל סתם להדגים. רק לספר שתהיה מסכה כמו של פורים ששמים על הפנים עם גומי מאחורה.

תוך שניות הם נרדמים אז לא להרחיב יותר מדי בנושא.

על הפרוצדורה בחדר ניתוח איך שום סיבה לדבר עליה! זה נשמע הרבה יותר מפחיד ממה שזה. אין סיבה שידע שחותכים ותופרים (אלא אם זה מקום שיראו את התפרים באופן ברור ואז אפשר לומר שישאר "סימן")

הכי הכי הכי חשוב זה הרוגע של ההורים, ראיתי את זה על הורים אחרים שהיו איתנו- בגלל שאצלנו הניתוח השני היה הרבה יותר פשוט מהראשון ובאנו מוכנים- היינו הרבה יותר רגועים מהורים (אמהות) אחרים שהיו היסטריים וחבל, זה מלחיץ את הילדים.

לגבי הכנה מוקדמת- תלמדי ותכירי את כל שהלבים כולל בדיקות ראשוניות (חום וכד') ולא הכל צריך להסביר ולספר מראש- יש דברים שאם לא נעשה מהם עניין- גם הילד לא יעשה ולהיפך.

למשל- צמיד ביד- אם הילד סבבה עם הצמידים האלו, אפשר לספר מראש. אם הוא לא אוהב- תבקשי מהאחות שתשים לו על הרגל בלי יותר מדי דרמות, תשימי גם על עצמך אחד כזה תראי לו שלכולם יש, תכסי במכנסיים ותעבירי נושא. 

בדיקת חום- אפשר לעשות בלי לגעת בילד בכלל. הכל תלוי איך את מכירה את הילד שלך. איך הואגיב לבדיקת רופא רגילה שלא הכינו אותו מראש? מה עדיף אצלו?

אחרי בדיקות ראשוניות ורישום, חתימה על מסמכים וכו' מגיע השלב של אשפוז טרום ניתוח- להסביר לו שתהיה לו מיטה גדולה שאפשר להעלות ולהוריד, להרים את המשענת ולהוריד עם שלט וכפתורים- לונה פארק ממש.. חחח..

ולובשים פיג'מה של בי"ח- סך הכל נראית סבבה. אפשר לספר לו שיקבל פיג'מה חדשה- בלי להזכיר מאיפה ולמה.

אם הוא כן חשוב לו לדעת למה- אפשר לומר כי צריך שהיא תהיה נקייה.

להבא הרבה משחקים, ספרים, דפי עבודה להסיח את דעתו מהזמן שעובר. ומכל הדיבורים והבכי מסביבו.

חשוב שיהיו שני הורים מלווים ששינהם שולטים בחומר מבחינת מה צריך לקרות, אחד עסוק בלהעסיק את הילד, השני בלחתום על הטפסים ולהקשיב להוראות והנחיות. כדאי שהילד לא יהיה קשוב אלא רק למה שחשוב שידע.(שיכיר את הפרצופים של המנתח והמרדים, אם אפשר שישחק איתם לכמה שניות, כיפים וכו', וגם אתם תשדרו כאילו הם חברים שלכם מאז ומעולם)

לפני הכניסה לחדר ניתוח ההורה המלווה צריך ללבוש חלוק, כיסוי נעליי וכיסוי ראש (כנראה משתנה בין בי"ח, אבל זה העיקרון) גם פה אני לא חושבת שצריך להסביר לילד כמהימים לפני, סה"כ כמה דקות קודם כשמלבישים אותו פיג'מה לספר לו שגם אבא/ אמא קיבלו בגדים, איזה כיף! לעשות פרצופים מול המראה, לשאול אותו אם זה יפה, אם הוא רוה למדוד- בקיצור- לעשות מזה משחק בלי יותר מדי דרמות מלחיצות לפני.

הדרך לחדר ניתוח- זה עם ההורה המלווה- אז לא חושבת שיש מה להכין יותר מדקה לפני-

פעוטות בד"כ מושיבים על ההורה שיושב על כסא גלגלים (לדעתי כדי לא ללכת על הרצפה למניעת זיהומים)

שוב- להעביר ברוח טובה- (איזה כיף, בימבה של אמא!)

(זה השלב שבו הלב של אמא מתפוצץ מרגשות של הלפני.. אבל חשוב לשדר רוגע לילד)

בחדר ניתוח עצמו, דומה נניח לחדר רופא שיניים, אין יותר מדי מה להסביר והרחיב כי זה עניין של שניות עד שמרדימים את הילד, הוא לא יספיק לקלוט כלום ממה שסביבו.

תתכונני נפשית- כשהילד רדום, כל הגוף שלו שמוט בצורה שלא ממש נעים לראות את זה...

כאן קטע אישי שמרוב הלם לא הספקתי ועד עכשיו מפריע לי- בניתוח השני, כששמו לילדה את המסכה (אגב, בגלל שהיא לא הסכימה לשבת על מיטת הניתוחים- הושיבו אותה עלי על הכסא, שוב עניין של שניות בודדות)

בקיצור- היא בכתה, וכשהרימו אותה למיטת הנתוחים- אף אחד לא ניגב לה את הדמעות...

בניתוח הראשון נפרדתי ממנה בליטוף ושיר- חוויה אחרת לחלוטין. (אבל זה חוויה של האמא, לא של הילד, הוא רדום הרבה לפני ששמים לב). בקיצור, תגניבי לו ליטוף 

בסיום הניתוח- מעירים את הילד בחדר ניתוח שלא בנוכחות ההורים- פה אני לא יכולה לשתף מניסיון אישי אבל תשאלי מי שעבר ניתוח הרדמה מלאה- אם כשמעירים בחדר ניתוח סביב לב למה שקורה מסביב או שזאת התעוררות שלא מודעים אליה.

לבנתיים כשהילד בחדר ניתוח- יש שיקדישו את הזמן לתפילות, אני בעד להקדיש את זמן לכוס קפה וארוחה טובה. (למרות התחושה שזה נתקע בגרון) יום הניתוח הוא יום סוחט פיזית ונפשית עבור ההורים- חשוב למלא מצברים ולפרוק מתח כדי להיות במיטבנו בשביל הילד. במיוחד לפני השלב הבא שהוא לא פשוט בכלל וצריך לבוא בשיא הכוחות.

השלב הבא- העברה לחדר התאוששות. זה השלב הכי קשה לילד בכל הנושא. הם לא ממש שולטים על הגוף, יש להם עוויתות לא רצוניות כאלו כתוצאה מהחומר הרדמה- צרי לתפוס בהם חזק שלא יפלו, ויחד עם זאת ללטף ולהרגיע. להציע מים, שמיכה, מוצץ, לשנות תנוחה כל 3 שניות, וחוזר חלילה. זה לא השלב להציע הפתעות וכו', הם לא ממש איתך. לא מעניין אותם כלום אז חבל על המצמץ.

זה לוקח בערך שעה. יכול להיות קצת יותר או קצת פחות.

טיפ אישי: להעיף את הפלאפון מחדר התאוששות- בשביל זה יש את הבן זוג. חוץ מזה שלא חייבים לעדכן את כל המשפחה און ליין. זה סתם מלחיץ וסוחט כוחות ממכם.

וגם לא ממש אפשר ללחוץ על כפתור או לדבר עם מישהו כשיש לכם ילד ששוקל לא מעט שמתפתל לכם בין הידיים.

אח"כ חוזרים לאשפוז- לאט לאט הילד מתחיל לחזור לעצמו, אפשר להציע ארטיקים, מעדן- דברים רכים וקרים.

משחקים, מדבקות, וכל דבר שיכול להסיח את הדעת.

כדאי להתכונן מראש עם דברים שמגרים את החושים יותר מהרגיל- טעמים חזקים, אורות, צבעים זוהרים. זה השלב בחיים שזה חיובי...

אם אתם לא מרשים לראות סתם תוכניות טלויזיה, אולי תכינו מראש סרט במחשב נייד? (כמה סרטונים, לכי תדעי מה יתחשק לו)

קשה להם להתרכז במשהו אחד הרבה זמן, אז צריך להתכונן מראש עם הרבה אפשרויות (יש הרבה דברים שאפשר לקנות מהשקל)

לקנות מתנה אחת גדולה ושווה, שתספרו לו קודם שיש לו הפתעה- אני ממליצה על סגנון של מכונית, לא משחק קופסה עם חלקים קטנים שצריך להתרכז, אלא משהו שיעסיק אותו בשלב הזה.

אפשר גם צבעי גואש, פלסטלינה וכד'.

ככה מעבירים את הזמן, ככל שהוא חוזר לעצמו אפשר להציע לו לדבר עם סבא/ סבתא/ אחים,

לספר לכולם כמה שהוא גיבור.

(לא לשכוח לאכול, ולהתחלף בין ההורים מי מעסיק את הילד שתוכלו לאגור כוחות מדי פעם, כי צריך להתאמץ לרצות אותם)

לבקש מהאחים שיכינו לו ציורים ויביאו לו מתנות (גם מטוס מנייר זה אחלה מתנה מהאח) כשהוא חוזר הביתה.

ככה זה מחבר גם אותם לכל האירוע.

אם אנשים רוצים לבוא לבקר- זה יכול לעזור לכם אבל תרגישו את הילד מתי זה מתאים, לא כשהוא עדיין עצבני. 

בשלב מסויים הילדים נרדמים שינה אמיתית- חשוב לתת להם את כל הזמן והשקט שהם צריכים- ככה הגוף מתאושש. לדעתי כ6 אחרי שחוזרים לאשפוז הם צריכים רק אבא/ אמא, אח"כ הם יותר חוזרים לעצמם.

בנוגע לשחרור זה כבר תלוי איזה ניתוח אתם עושים, אם האשפוז הוא אשפוז יום או גם לילה.

להתכונן מראש עם אקמול ונורופן לילדים, תבררי אם הילד קיבל תרופות נגד כאבים בחדר ניתוח. אז ממתי אפשר כבר לתת דרך הפה.

ביממה הראשונה לתת לפי שעון, לא לחכות שיכאב- כי בטוח יכאב. אח"כ כבר תתייעצו עם הרופא לפי המקרה שלכם ספציפית.

לוודא שאתם מקבלים את כל המידע שאתם צריכים לקראת שחרור, לפעמים מההתרגשות לא שמים לב כבר מה קורה.

ושוב אומרת, מה שההורים משדרים לגבי היום הזה- ככה הילד יקבל את זה.

אז מעבר להתרגשות, תשדרו גם ציפייה ושמחה (מתנות, צומי...)

זהו, בהצלחה רבה!! שתעברו בקלות ובשלום!!!

ואל תשכחו לפנק את עצמכם ההורים- לפני ואחרי- לדאוג לאוכל ושתייה ומנוחה טובה.

בלי שקשור אלי (לא כרגע, ב"ה), קראתי בשקיקה ובהערכה את האכפתיות שלך והמסירות לילדים.

ו.. אופס, לא שמתי לב שיצא כזה ארוך... סליחה

ולתת בבי"ח. ויחלקו את זה בתור פלייר להורים לפני פרוצדורה.

בלי צחוק.

סירופ מתוק שגורם לטישטוש ברמה מסויימת ואז כל ההליכה לחדר ניתוח היא עם ילד אפוף וישנוני למדי.

אני חושבת שזה מאד תלוי גם בגיל הילד.

בגדול מסיעים על מיטה אבל לא נראה לי שיש בעיה גם להחזיק את הילד בידיים ולהניח אותו על המיטה כבר בחדר עצמו.

כשאנחנו נכנסנו לניתוח היה לילד כבר וריד פתוח ודבר ראשון הזריקו לו חומר הרדמה בוריד שמרדים ממש מהר. ואז שמו את המסכה אני חושבת.

ההתעוררות בד"כ קצת קשה. כשעברנו משהו כזה עם בן שנה ומשהו הוא התעורר בהיסטריה ולא ממש הבין איפה הוא ומה נמצא סביבו ועד שלא קיבל מנה של איזשהו משכך הוא לא נרגע. ואז נרדם לעוד איזה זמן והתעורר כבר יותר נורמלי. אח"כ קראתי שזה די נפוץ שזה יקרה.

בקשר לצום- תלוי מאד בגיל, אבל כל דבר שיסיח את הדעת... בועות סבון, יצירות, ספרים, הסתובבות ברחבי בית החולים וכו'.

בהצלחה

העזרה שלכם שווה זהב!

פני באישי

נגמר בכל החנויות אצלנו. מישהו מכיר גמח ספרי לימוד בבני ברק?

אצלנו בגנים יש בגדי החלפה וכולם מביאים בתחילת שנה מגבונים.זה לא שילד לא גמול,רק פספס,זה נורמלי וקורה.למה להזעיק הורה בשביל זה??

לדעתי הגן חייב להערך לסיטואציות כאלה..

אכן לא נעים

קורה שילד בגיל 3 מרוכז במשחק או בסיפור ומפספס

אם ה"אירוע" לא מתרחש מידי יום לדעתי על הצוות לטפל בו

המועצה חוגגת על חשבונך ושיש לך 8מ ילדים שמפספסים יומיומית במעון והמועצה לא נותת בברז מים חמים כי זה לא בטיחותי לטענתה ולא נותנים מתקן לנקות את הילד ואת צריכה לעשות את זה בעמידה או על שטיח כפול 8 ילדים ואת לבד זה לא בסדר עם כל הכבוד לחוזר מנכל מאוד קל לכתוב אבל הביצוע??? תנו סיוע... מה החוק המטופש שסיוע מקבלי מ10 ילדים לא גמולים... או מ32 ילדים בגן ושיש לי 31 ילשים ש8 מתוכם לא גמולים וסייעת אחת איך אתמודד??? מאוד קל לזרוק הכל על הצוות

חייבים לזכור שהבסיס בעבודה עם ילדים זה לכבד אותם ולהשתדל מאוד מאוד שלא יתביישו ולא יגרם להם צער

על ילד שמפספס פעם אחת ונענש

או על ילד לא גמול שהסייעת נענשת?

אחד הבנים שלי היה גמול וגדול (טרום חובה) ופיספס לגמרי, כי היה באמצע משחק.  ונאלץ לחכות עד שאמא שלו תואיל בטובה להגיע לגן שבמרחק של 10 דק' הליכה בערך.. (ואני חושבת שהייתי אז בהריון, אז העליה לגן לקחה לי יותר זמן..) והגעתי וגיליתי להפתעתי שהבחור מתחבא מסכן ליד השרותים, וחבורת ילדים מסתכלת עליו כעל הצגה מעניינת וממש לא הבנתי איך הצוות נותן לדבר כזה לקרות..

נכון, זה קשה לנקות אותו. אבל להשאיר אותו ככה מול הילדים שיודעים להתנהג כחיות רעות, ולתת להם לצחוק עליו, במקום לעזור לו.. (בדיוק כמו שאני אמרתי לילדים שלא צריך להסתכל עליו וקורה שבורח..)

זה היה מאד לא נעים.. ונאלצתי לקחת אותו פשוט הביתה כדי לטפל בו נורמלי...

לעומת זאת, היה פעם שאחד הילדים פיספס והסייעת התקשרה אלי, שאלה אם מסתדר לי לבוא, כי אותה זה מאד מגעיל, כשהבינה שזה לא כ"כ אפשרי להגיע במיידי, טיפלה בו במסירות ובשמחה. כשהגעתי, כשיכולתי זה היה לגמרי מיותר..

אני אמנם לא סיעת מן  המניין אבל החלפתי אצלנו בישוב הרבה בעיקר בחורף.

וכן יש המון פיספוסים אצל ילדים בעיקר הקטנים .

מטפלים בהם יפה ומנקים ומחלפים . והגננת אומרת לשאר הילדים שזה לא יפה לצחוק /להעליב .....

זה יכול לקרוא לכל אחד .... ולא צוחקים  ולועגים (כנראה תלוי בגן ).

וכן זה לא תענוג גדול להחליף כל היום. שנה שעברה , שעבדתי יצא לי להחליף ל2-3 ילדים ביום .

והיה לי אזה יום אחד שכמעט ולא עזרתי לגננת כי הוי לי 5 החלפות , עוד לא סימתי אם אחד באה אחר .... עד שסימתי אם השניים באו עוד 2 ....

וכן לכן הביאו סיעת שניה לגני 3 3-4 , שתעזור גם בחלק הזה.

גן של גיל שלוש תחילת השנה הייתי בת שלוש וכמה חודשיים

הייתי גמולה יופי 

וההורים שלי שלחו אותי בבוקר לחוץ אחד עם הטיטול של הלילה לגן 

ושכחו להחליף לי....

כש"הגננת" (היא לא ראויה לשם זה ) שמעה או הבינה או לא יודעת מה ... מה בדיוק יש עלי

פשוט הרימה עלי צעקות שאיך זה יכול להיות והייתי צריכה להגיד לאבא ולאמא ושלל צעקות..

וככה כל חברותיי לגן גילו את הפדיחה- שאני עם טיטול בלילה ואפילו באותו רגע  

זוכרת את עצמי יושבת ליד חברותי על הכיסא מצומקת מרוב בושה שכולם יודעת שיש עלי טיטול עכשיו 

ופשוט ממרת בבכי - והיא ממשיכה לצעוק ולא הסייעת ולא הגננת ניגשו להרגיע אותי

והיא לבינתיים התקשרה להורים שיבואו לקחת אותי ולהחליף ולא חיכתה אלא שלחה את הסייעת שתקדם אותי לכיוון הבית - עד שאבא שלי פגש אותה באמצע הרחוב....

הייתי קטנה אבל מקרה זה זכור לי לצערי לפרטי פרטים טראומתי במיוחד....

אני ממש חושבת שצריך לחשוב על משהוא כלפי הילד שמבחינת הדימוי העצמאי שלו עשיית צרכים בצורה בוגרת בגיל זה מהווה חלק רב מכבודו והדימוי הבריא שלו !

לא יודעת מה נכון לעשות - אבל כן יודעת שיש לזה משקל רב!

והרגישות כאן היא בעדיפות עליונה!

אני יכולה לבכות מכאלה דברים...

הגננת אמרה לא לקום בריכוז.

והיתי צריכה דחוף ופחדתי ממנה

אז לא קמתי וברח לי.והתבישתי..

הקטע שדווקא האמא שלי נתנה לי תחושה טובה

והיא בדר"כ תמיד בצד של הסמכות

והיא אמרה לי תלכי מהר לשירותים 

אח"כ תגידי לגננת שהיה לך דחוף

או שאני אסביר לה.

הבן שלי היה כבר גמול בבית אחרי הקיץ (פספוסים היו נדירים), לכן לא עלה בדעתי לשלוח אותו למשפחתון עם טיטול. ודווקא בתחילת השנה היו לו הרבה פספוסים במשפחתון, כי הוא פשוט היה מתבייש להגיד לגננת שהוא צריך לשירותים. הוא היה פחות מבן 3 אז, אבל בפועל גם בגנים יש ילדים שעוד לא מלאו להם 3 שנים, והם צריכים עזרה בשירותים

יש לך את גיתית.

מאד מקפידים על אי חנק. מההתרשמות הקצרה שלי.

בי-ם יש לך את בית אורות בנוסף לכל שאר האופציות במזרח העיר.

לא יודע אם יש שם מקום פנוי.

כל גבעות שילה נראה לי עונים להגדרה. של אי חנק אבל שליחות.

אולי גם שילה ועלי עצמם לא במשחק ה"נכנס לך לעצמות?" אבל זה כבר בורגני בשבילכם בטח

שנאמר

שליחות בלי חוט (מתהדק)

אפשר בימים שאתם בבית, לשים אותו על הסיר על הבוקר ולספר סיפור. 

לא ללחוץ עליו לעשות , אלא פשוט לעשות את החוויה של ישיבה על הסיר -חוויה נעימה.

או לחילופין, אם אתם צופים במחשב או בטלויזיה , לשבת על הסיר בזמן צפיה. 

לעניות דעתי שווה לנסות להתעלם. יכול להיות שהוא פשוט צריך להתרגל לרמה מסויימת של רעש. להוריד את סף הרגישות שלו. גם ביתי הבכורה הייתה מאוד רגישה לרעש ולא הצליחה לישון אם אין שקט מוחלט, עד שהתחילה ללכת למשפחתון ולשמוע עוד ילדים מסביבה. 

כמובן שאם הצרחות היסטריות ונמשכות תקופה ארוכה אז כנראה זו לא הדרך. 

אני לא מכניסה אותו איתי , אלא תוך כדי מדברת איתו \ שרה לו\ קוראת לו- זה מרגיע..

גם דופקת לו על הדלת , הוא למד לדפוק בחזרה..

הוא בוכה אבל אני יוצאת מהר.. 

אני מאמינה שזה הגיל, אגב גם ברחבי הבית כל מקום שאני הולכת הוא זוחל אחרי, גם אם אני שניה שמה משהו בחדר, ואם אני הולכת מהר מידי הוא בוכה כי הוא לא עומד בקצב...

לפני שאני הולכת לשירותים אני שמה מולו משהו שמאוד יעניין אותו , ככה הוא פחות בוכה בהיסטריה , כי יש משהו שתופס אותו...

סתם לטפס להגיע אלייך זה נורמלי וחמוד, אבל את מתארת היסטריה, ועל זה כדאי לך להתייעץ בעל פה עם אחות בטיפת חלב או מישהי מנוסה בגידול ילדים במשפחה שלך (אמא, אחות וכו).

להגיד בהחלטיות אמא הולכת 

לא להסתכל אחורה על התגובה

כשיש בכי לא להיכנס לזה אלא להמשיך בסדר יום

וכשהיא היתה אצלי אמרה אמא הלכה לשירותים ומחאה כפים..כזה כל הכבוד..

ניסינו את זה גם לא תמיד הולך אבל יש שיפור ב"ה והכאבים חלפו

אז זה יותר טוב..

וגם שולחת למסגרת..

תמיד היה נראה לי שטויות כל הטיפולים האלטרנטביים אבל לאחרונה ראינו עם זה ממש ישועות מדהימות.

משחרר טראומות ועוזר להשתחרר מהחרדות. נשמע ששווה לנסות. חבל סתם לחכות...

אשמח לפרט באישי.

למעשה מתי שנוח לך.

עם הגדולים השתמשנו בבקבוקים לשתית מים כי ממילא די מהר הם עברו לתמ"ל לצערי. בערך עד גיל שנתיים, עד שבאופן טבעי, בלי להקדיש לזה מחשבה, מזגנו להם שתיה לכוסות.

עם הקטנים הייתי בבית ב"ה, הנקה מלאה, והם שתו מיד מכוס שהחזקנו ביד. 

כבר שנים שאין לנו בקבוקים בבית .

אבל אם מדובר רק במים אז אני לא בטוחה שזה משנה.

וגם לקנות לה כוס סגורה של תינוקות.

האמת שאני בשתיים הקטנות כמעט לא השתמשתי בבקבוק...

ושתמיד יהיה לך באזור זמין איזו סחבה להניח על השלולית.

אצלנו היה שלב שהוא ממש אהב לשפוך בכוונה, והייתי נותנת לו את זה בתור פרס, למשל "תשב יפה בעגלה ותיתן לי לחגור אותך, ואחר כך אני אתן לך לשפוך מים". שוב - כמות קטנטונת.

זה שלב ועובר... זה כיף כשהם יודעים לשתות יפה מכוס.

יש נשים עם משפחות ברוכות ילדים , שיכולות ושמחות לצאת לעבוד, ויש כאלו , שהכוחות מתמקדים בבית, וזה מובן מאליו. 

לכן , תהיי קשובה לעצמך. את יכולה לעבוד יותר שעות? זה לא יבוא על חשבון הבריאות שלך למשל?

אני לא יודעת כי אף פעם לא ניסיתי. וגם כבר שנתיים אני מחפשת עבודה ליותר שעות ובנתיים לא מוצאת משהו באיזור. אבל יש לי רצון לשפר את המצב הכלכלי שלנו. אני שואלת איך עושים את זה בפועל אם לפחות פעם בשבוע צריך להעדר מהעבודה בשביל הילדים?

לא מנסיון אישי שלי.

אם מעבר מחליפים יום או מבקשים אישור ..

אבל מסתדרים.

אני עובדת משרה מלאה ובעלי לומד עד 6 בערב...

קניות וטיפולים - משתדלת לעשות אחה"צ...

או לרכז טיפולים מסוימים ליום אחד ואז לוקחת יום חופשה בשביל כל אלה.

לומדים להסתדר/ לתמרן. אין ברירה...

אם כן, לפנות אליהם מיידית, אחרי שידעת אותם זו אחריות של ההורים.

אם לא, הרבה פעמים עוזר לשאול ילדים בטון חמור "מי ההורים של? תני לי שם וכתובת, ההורים שלך צריכים לדעת מזה". אם זה לא עוזר, אפשר לומר שאת הולכת הביתה להתקשר למשטרה כי זו פגיעה ברכוש ציבורי, ושההורים שלהן יצטרכו לשלם את הנזק.

ובאמת תתקשרי ותשאלי אותם מה את צריכה לעשות במצב כזה. (אל תתקשרי בנוכחות הילדות, שמא במשטרה יגידו לך שהם לא יכולים לעשות כלום...).

אני באמת לא יודעת מה עוד ניתן לעשות חוץ מזה, אבל את לא צריכה לעמוד שם ולהשגיח עליהן.

בעיקרון רב הילדים כבר יודעים שאין מה לפחד ממשטרה 

יש דבר כזה.

בלי כעס או עצבים כי זה רק יגרום לזה להישנות.

אם יש משהו קבוע שהוא / היא זורק/ת , למשל כשהיא זורקת מהכיסא אוכל את האוכל, אפשר פשוט להוריד אותה בקביעות מהכסא. שתלמד שזו תוצאה - זרקת - נגמר האוכל.

ו... אל דאגה, זה יעבור!

סוג של משחק. לא נורא.

להתעלם. מרימים רק מה שהכרחי לאותו רגע (אוכל שבאמצע האכילה. ואפשר לפעמים פשוט להעביר לישיבה על הריצפה ולהמשיך לאכול שם). השאר, אפשר אחרי שהתכשיט זז מהאיזור...

חמותי מתארת כמה הוא התאכזב כשלא שמע את קול הצעצוע פוגע ברצפה

אבל אם עושים כך - צריך שזה יהיה בצורה בטוחה. לא במיטה, למשל, ששם הילד ישן לבדו, ועלול לסובב את החוט סביב הצוואר.

ולדעתי לא חייבים תמיד להרים להם... אולי בסוף הם ילמדו שההורים הם לא מכונת הרמת צעצועים...

למה למנוע מילד את השלב הזה?

הרי הוא זורק כי זה באמת "צורך" כזה. שומע את הצליל, רואה את הגובה. עם הזמן, ילמד שמנתבים שמיעת צלילים לדברים אחרים, שחווים מרחק באופן אחר. קומה על גבי קומה.

ובאמת לא חייבים להרים כל דבר. בוודאי לא ברגע שהוא נופל.

בעיקר השקענו בללמד את הילדים שלא תמיד ומיד אבא ואמא מרימים את מה שזרקו

שמחה, תשמחו איתה.

כמו כל משחק - כמה שיש כח..

יש הרבה דברים שילד מבקש שוב, כי הוא נהנה מזה. למשל, סובבת אותו באויר, גומר: עוד פעם...

אז עושים שוב עד שאין כח או נמאס, ואז אומרים בחיוך: זהו, די, לאבא/אמא כבר אין כח..

במקרה הזה, אפשר כשזה מוגזם ואומרים שזהו.. לשים אותה על הריצפה.

 ואגב-

קשה לי המשפט אין כח .זה נכון אבל משדר אין לי כח אליך.לא?(למרות שיוצא לי לומר הרבה)

(אחין שלי בן 4 אומר אז הנה קחי כח.נו..)

אתם גם חושבים?

אם: אמא, תספרי לי סיפור.. אז תגובה כזו באמת נשמעת כמו שכתבת.

אבל אם מרימים חמש פעמים ואז אומרים בחיוך: די.. לאמא אין כבר כח להרים... אז זה לא נשמע/מתפרש שאין כח אליך - אלא "קוד" שהמשחק הזה נגמר כעת, מהסיבה הזאת. לדעתי, זה אפילו נותן איזה "חוש" שיש גבול עדין לגברים שמטריחים. הרי לפעמים ילד בעצמו לא יודע מתי להפסיק - הוא יכול גם שעה לומר, עוד פעם....

והאחיין שלך מעולה. מבין ענין.. 

סתם לאמא שלי תמיד לא היה כח...

זה בדיוק ההבדל. את הרגשת שאמא שלך "עייפה", בגלל זה נשאר הרושם. זה יעזור לך לחדד את תחושת ההבדל בין הדברים.

ולמפרע, את אמא שלך תדוני לכף זכות, כנראה באמת היה קשה לה/היתה "עמוסה".

[בהודעה הקודמת שלי צריך להיות, כמובן, "גבול לדברים שמטריחים"]

זקנה שאין לה כח .

אני בטוחה שבגלל שאת זוכרת את אמא שלך ככה - יש לך פול מוטיבציה ורצון.

תאמיני בעצמך, שאת אמא מקסימה, שלילדים שלך הכי טוב איתך , ושיש לך מלא כח אליהם.

כל עוד את בחששות - זה יגרום לך להיות בקיצוניות השניה, ולרדוף אחרי האמהות האידיאלית.

כשתאמיני בעצמך- תרגישי שלכל אמא יש מקומות שאין לה כח , או לשחק איתם, או לספר סיפורים, או לרוץ אחריהם בגינה, וכל אחת מוצאת את המקום שלה בו היא זורמת וטוב לה.

זה בסדר.

זה הציף פתאום כשראיתי אין כח בהודעה של דן זה הכל

תודה.

קורה לי מדי פעם, ואני נכנסת ללבטים עצומים, ושואלת את בעלי (כמו ששואלים רב) והוא אומר שזה לא משהו צריך להשאיר פרטים לגביו. מה גם שאת אומרת שזה נראה היה משופשף ממקודם.

אם זה רק שיפשוף זה כלום.

או רק שפשוף?

אם כן, קחי אחריות. זה דבר שחייבים לתקן ועולה כמה מאות.

חלק מהשיקול ההלכתי הוא שיכולים להפיל עלייך פגיעה שלא היית אחראית לה.

התנגשנו בקטנה ברכב וראינו שהוא קצת סרוט אז השארנו פתק שאם הזקנו- ליצור קשר. סמכנו על הבן אדם... בסופו של דבר האיש ניצל את זה ודרש ממנו יותר כסף בוודאות, גם אחרי ששאלנו מישהו שמבין בזה האיש איים עם בית משפט!! למדנו את הלקח. ואין סיכוי שנעשה את זה שוב במקומות המוניים. 

איני יודע האם מעודכן

02 5387901

f175@bezeqint.net

לא ראיתי בזה משהו רע.

אצל הבת, אגב, למדו רק עד אחת. ההבדל, כך הסברנו להם, נעוץ בכך שבנים צריכים ללמוד יותר תורה (והבנות צריכות יותר לעזור בבית). חיובי בעיניי.

אבל בית הספר של הבן שלנו הוא רגע מהבית, כך שהוא חזר הביתה באמת בשלוש, ונותר לו מספיק זמן בבית.

(ולגבי בנים - לדעתי זה גם חיובי שיש להם מקום להוציא בו את המרץ שיש להם בחברת בני גילם, ולא על אחיהם הקטנים ואחיותיהם...)

גם בביהס שלנו יש יום ארוך, ולבקשת ההורים לילדי כיתה א יש רק יום אחד ארוך

(היו שנים שהיו יומיים בגלל אילוצי הסעות)

הימים הארוכים היו לא קלים גם לגדולים יותר..

היה לנו בדיוק ככה כשאחד הילדים עלה לכיתה א'. בדיוק אז ביה"ס החליט למתג את עצמו כבית ספר ששם דגש על תקשוב  ומצויינות והאריך את שעות הלימודים עד 16:00, והתחיל את הפיילוט דווקא עם ילדי כיתה א' כדי למשוך קהל יעד  חזק מבחינה סוציואקונומית. אפילו ארוחת צהריים חמה לא סיפקו.

לא עזרה לנו המחאה. מה שכן - אחרי שנתיים-שלוש (אנחנו כבר העברנו ביה"ס) כל הפיילוט והגישה התמסמסו מעצמם. במקום יול"א חובה, מי שרוצה עוזב בשעה 1:45 - 14:30 בתום יום הלימודים, ולהורים שצריכים סידור יש אפשרות להשאיר בצהרון שמפעיל ביה"ס שכולל חוגים ועזרה בהכנת שיעורי בית.

תתארגנו ותנסו למחות. 

אפילו עד אחת קשה להם

ילדים גם בגיל גדול יותר (יסודי הגבוהה) היו מתחרפנים בשעות האלה כשלימדתי. זה היה שיעורים חצי חופשיים כבר...

סתם למרוח אותם 

רוב הילדים הסתדרו איך שהוא, אבל הבן שלי ממש סבל, הגיע כל יום מותש ובוכה מהלימודים. דיברתי עם המנהל, ובהסכמתו, הילד חזר כל יום הביתה יותר מוקדם. נכון, הוא הפסיד שיעור או שניים בכל יום, אבל לא קרה שום דבר. השיעורים החשובים בקריאה, חשבון, תורה וכו' בכל מקרה היו בבוקר. אני ממש שמחה שעשיתי את הצעד הזה!

לא הייתה לי בעיה עם זה. אם כבר להפך, סיפרתי לכולם איזו גדולה אני שאני לומדת עד שלוש

אני למדתי עד 15:50 ואין בכך שום בעיה!

וכשאני הייתי בכיתה א' סיימנו כל יום ב3,

וביום שלישי, שהיה היום המיוחד, סיימנו ב1:30

מחיר זול בהרבה ממה שנתקלתי בו בעבר

אותו טיב ממה שאני מכירה (בכל מקרה אני לא קונה את המעוצבים...)

היה פרסום על המבצע ב'בשבע' בזמנו

נראה לי שזה מיטת תינוק שמיודעת לשתי האופציות 

מלכתחילה...

מורידים את החלק הקדמי של המיטה (כך שמתאפשר לעלות ולרדת עצמאית מהמיטה) ושמים מעקה (של כתר למשל)

משמשת כ...סוג של מתלה לבגדים?

הילדה ישנה איתי במיטה. 

לפחות הרווחת ארון 

מה המטרה שלה?

בד"כ יש שלב ביניים בו מיטת תינוק כבר לא מתאימה- כי הילד כבר בגמילה/ לא רוצה מיטת סורגים

או שקשה כבר כל פעם להרים אותו. (אצלנו למשל הבחור למד לצאת ממיטת תינוק פעם ראשונה בגיל שנה, בגיל שנה וחצי כבר היה יוצא בחופשיות אז העברנו למיטת מעבר)

מצד שני מיטה רגילה גם לא מתאימה- בד"כ כי אין מעקה. וגם היא יותר גבוהה- אז פחות נוח לילד לעלות/ לרדת ממנה. וגם אם הם נופלים זה פחות נורא כי המיטה יותר נמוכה.

אצלנו הקטנה (בת שנתיים וחצי) אם נופלת ממיטת מעבר- יכולה להמשיך לישון על השטיח

יש גם את שיקול המקום בחודר- מיטה כזאת יותר קטנה אז פחות תופסת מקום.

יש כאלה שמדלגים על המיטה הזו וישר עוברים למיטה רגילה.

אם היא בוכה - וטבעי שזה יקרה - כשאת מביאה אותה, אל תתפתי להשאר איתה הרבה , מנסיון זה לא עוזר,

ככל שתשארי איתה היא תצפה שתשארי עוד והבכי יגדל.

כואב אבל אין מה לעשות...

הילדים קולטים ואם תשדרי בטחון ורוגע זה גם ישפיע

זה מקום פרטי.

היא אמרה שתביא מ"מ שתכיר אותם

אני אכתוב לך במסר אם את מסכימה למה זה מפריע לי יותר. סיבה אישית.

ויותר מאת המילים הם מבינים את הטון, ואם אמא רגועה וסומכת.

וזה עובר אליהם בשדר.

ובסוף גן חובה כבר ידעתי לקרוא בלי ניקוד וגם אותיות בכתב יד ולא דפוס.

אני לא זוכרת שזה גרם לי למשהו מכל הדברים שאמרת, ולא זכור לי שלמדתי חומר מתקדם יותר משאר הכיתה. בהחלט קצת השווצתי בהתחלה, אבל מהר מאוד זה עבר לי. אבל מה שכן חשוב זה לא לדחוף אותו קדימה. אני זוכרת שהתקדמתי רק כי רציתי, זה היה סוג של משחק בשבילי, וככה זה רק הועיל לי. למשל קראתי המון זמן רק עם ניקוד, ואף אחד לא ניסה לדחוף לי חומר קריאה בלי ניקוד, אבל עם הזמן התעורר לי הרצון לקרוא בלי ניקוד, ואז פתאום כשציחצחתי שיניים הקראתי לאמא שלי את כל מה שהיה כתוב על משחת השיניים.

אני זוכרת שבכיתה א' אפילו לימדתי עוד בנות לקרוא (עד כמה שילדונת בא' יכולה ללמד) וממש נהנינו.

בקיצור זה מאוד מומלץ לדעתי. ילדים אוהבים אתגרים.

כדי לידע את המורה שהילד יודע ..... שהיה יותר קל להעשיר אותו .

היתה לי את הדילמה הזו עם הבכורה שלי.

החלטתי שלא כדאי שתדע לפני כולם. היום אני חושבת שזה טפשי לחלוטין.

אם הילד נהנה מהלמידה, אוהב את המאמץ השכלי ורוצה ללמוד לקרוא - אין שום סיבה להפריע לו להתפתח, רק בגלל שאולי תהיה לו מורה שתסבול מזה... שתעבוד. למה להכניס ילד ל"מיטת סדום"?

חלק מילדיי הגיעו קוראים שוטף ביותר לכיתה א.

חשוב לשוחח עם המחנכת ולתאם ציפיות

ממליצה ביותר על ספר שנקרא "ספר המסורת" מלמד ילדים לקרוא עם ניקוד כבר מההתחלה (למען האמת הילדים שלי שכן התעניינו בקריאה כבר בגיל צעיר - למדו ממנו כמעט לבד עם סיוע מאיתנו, כשביקשו)

אבל אם אתם מתכוננים לשלוח לבית ספר רגיל זה מיותר ללמד את הילד לקרוא.

יש לי שכנה שלימדה את הבן שלה לקרוא וגם חשבון אז ילד שלה השתעמם גם בכתה א' וגם בכיתה ב' ובכיתה ג' הפך לילד מתקשה כי הוא לא למד להקשיב בשיעור ולא למד להשקיע ולא רכש מיומנויות למידה

עקרונית, אם הילד אכן בשל לכך ורוצה - לא לעכב.

וצריך לדאוג שהמורה בכיתה א יתן/תיתן לו משימות חלופיות כשלומדים מה שהוא כבר יודע.

ולא זכור לי שעמום בכיתה א'.

קצת עזרתי לילדים שלידי, והמורה אכן נתנה לי חוברות עבודה שיקדמו אותי.

אם הוא מגלה עניין אני הייתי ממשיכה עם זה ומלמדת בקצב איטי וקליל ולפי ההבנה שלו

אגב ממה שאני רואה אצל חברותיי ילדים רבים מגיעים לכתה א כשהם כבר קוראים 

תעשה מה שטוב לילד שלך. 
 

קודם כל, מן הסתם יש לו כבר מספיק חברים שיודעים לקרוא. 
דבר שני, הלוואי שחוסר אתגר ושעמום בכיתה יהיו הבעיות של תלמידים בבתי הספר.
כשהייתי בבית הספר גם השתעממתי בחלק לא מבוטל מהשיעורים - אז אחרי שמורה אחד אמר לאמא שלי שאני מפריע ומדבר ואמרתי לה שמשעמם לי, היא נתנה לי ספר ופשוט אמרה לי לשבת ולקרוא. 
זהו. ככה זה נפתר. זה לא אמור להפריע למורה או לאף אחד אחר. 

אני בעד לעזור לילד לממש את הפוטנציאל שלו. 

אבל חבל לקרוא ככה לאהוד מנור ז"ל - הוא בהחלט עלה על תחושה רווחת בגילאים יותר מאוחרים.

"אני אלך לחפש לי משפחה אחרת"

"אני צריכה אמא אחרת, נורמלית שתרשה לי..."

כשמעצבן אותן שאני לא מרשה להן משהו שהן ממש רוצות., או שהחלטה שלי לא מוצאת חן בעיניהן.

לא שהן אומרות את זה הרבה, אבל פעם פעמיים כן אמרו...