פורום הורות (עמוד 290)

נשמע שהילדה בסדר  לגילה מבחינה קוגנטיבית.

ילדים בגיל הזה לא תמיד אוכלים,בלי "לקפוץ" מדי פעם.

יש ילדים מאוד  גמישים ,יותר מדי זה נקרא: גמישיות יתר,

גמישיות יתר עלולה להפריע ליציבה נכונה.

נראה לי שלגבי הנפילות ריפוי בעיסוק יכול לעזור.

את  צריכה לבקש מהרופא ילדים הפניה לאיבחון של ריפוי בעיסוק.

בזה, יש לבן שלי דברים דומים למה שאת אומרת.

אני חושבת על חיזוק של מוטוריקה גסה (וגם עדינה, זה הרבה פעמים משפיע אחד על השני כך שחיזוק באחד מחזק את השני) וגם חיזוק בכללי של העמידה החברתית שלו (לא יודעת אם זה שייך אצלך)

חשבתי על שחיה, רכיבה על סוסים, קראטה או ג'ודו וכו'

לבקש הפניה לריפוי בעיסוק וכד'.

צריך למלא טפסים ואז עושים אבחון ולפי זה מתאימים טיפול אם צריך.  

בגדול- מקבלים עד גיל 9.

לפעמים לקויות למידה/הפרעות קשב וריכוז הולכות עם קשיים שונים במוטוריקה ובתחושה. לפעמים ממש לא. אל תכניסי לעצמך רעיונות לראש. אבל מצד שני - אם יש לך חשד כלשהו, בשאלון הפניה למרכז להתפתחות הילד את יכולה לציין כל חשש שיש לך. יש שם בין היתר פסיכולוגית התפתחותית שאמורה להיות מומחית בלבדוק דברים כאלו. למשל - בהפרעות קשב אפשר לטפל היום עוד לפני ביה"ס, למשל קבוצות של הכנה לבי"ס שעוזרות לילדים שחוששים לגביהם להפרעות קשב, בהתארגנות לקראת ביהס. בקיצור אל תילחצי - אבל אבחון במרכז להתפתחות הוא בסהכ חוויה נעימה לילד, לא עולה כסף (לא יודעת לגבי גיל 6, אלא גילאים קטנים יותר) וחשוב - אם את רוצה לעשות את זה תזדרזי, כי בהמשך השנה נהיה מאוד עמוס שם.

וגם מפילה חפצים מהידיים כל הזמן-( שזה מאוד מורט עצבים  כי היא שוברת לי הרבה כלים ותמיד כל דבר נשפך לה, אבל היא כלכך רוצה לעזור אז אני ממש מתאפקת.)

היא גם מאוד גמישה, והלכתי איתה לרופא ילדים שאמר שאין לה שום בעיה, היינו גם אצל אורטופד בגלל דבר נוסף שנראה לי קשור איכשהו, והוא אמר רק לשלוח אותה להרבה חוגי ספורט כדי שהיא תחזק שרירים.

חוץ מזה הוא לא נתן ריפוי בעיסוק ולא פיזיוטרפיה כמו שציפיתי.

אבל ככל שהיא גדלה הקטע של הנפילות הולך ופוחת, מקווה שגם על השאר היא תתגבר בסוף.

קודם כל לגשת לאורתופד.

ייתכן שהוא יגלה שזה משהו שניתן לשפרו בקלות..

אולי משהו שקשור לצורת ההליכה, והיציבה באופן כללי.

עוד שאלה- האם היא נפצעה פעם? האם זה היה בכמות שכבר מעלה חשד אצלך?

אבל קחי בחשבון שהוא קצת גדול 

והוא מגלה את הידיים שלו עכשיו אז זה קצת עוצר אותו בהתפתחות

אבל זה שווה עשיתי את זה עם שלושה ילדים ואף אחד לא מוצץ אצבע היום

(2 עוד עם מוצץ עד היום!! בני 5 ו3.5 )

מעבר לכך, לא שום דבר לדעתי..

מנסיון!!! אל תתני לזה להימשך לכדי מציצה ממש שמרגיעה אותו.

גם אני נלחצתי מזה בגיל 4 חוד' וכולם הרגיעו אותי (כולל ובעיקר בעלי) שזה טבעי וחמוד, וכך היא מכירה את עצמה וכו' (שרשור פה מלפני כשנתיים) ולצערי לא הקפדתי איתה מספיק... (היום בת שנתיים + ועם אצבע קבוע בפה)

בהצלחה

והנה, כשהן היו בנות 3 ו4 וחצי נגמלו ממוצץ, וחיש קל האצבע נכנסה לפה. לדאבון ליבי...

וזה יותר טוב מ"לגמול" בכח, לדעתי.

הבת שלי כבר כמעט 6 והאצבע לא יוצאת לה מהפה

היא ילדה פעילה , חכמה ואוהבת לעשות וליצור

אבל כשהאצבע בפה היא יכולה לשכב על הספה

כמו איזה בת 80 ולחלום........

אוף!

שמנע ממנה למצוץ (ואין היום כאלה ישורי שינים, כך שאל תבנו על זה)

ועוד מישהי שמצצה גם באולפנה

כך שכן חשוב לגמול בשלב מסויים, רק בדרך נעימה (עם דגש יותר על פרסים ובלי צעקות וכעסים)

וכן כדאי לנסות להפסיק כבר בגיל צעיר, לפני שזה הופך להרגל

(פשוט להוציא את האצבע בעדינות ובחיוך בכל פעם שהתינוקת מכניסה לפה, תוך נתינת נשיקה או חיבוק- כאילו בדרך אגב... מנסיון עם אחי הקטנים)

לתינוק קטן את האצבע מהפה - גם אם זה "בעדינות ובחיוך" - וללא תחליף, זה דבר לא ראוי לדעתי. הוא לא מוצץ "סתם". צריך את זה.

במקום האצבע, ואז יש תחליף.

ב. הם מגלים את העולם דרך הפה לא חושבת שכדאי למנוע את זה ממנו, במיוחד בגיל הזה..

וזה עוד יהיה לו משמעותי להרבה פעולות שעוד ילמד לעשות בהמשך בע"ה. הליכת שש למשל.

אם ימצוץ אצבע בגיל גדול או לא - זה לא נקבע עכשיו. המציצה בגיל ארבעה חודשים היא פשוט שלב קלאסי בהתפתחות, ובלי קשר אליה - יש ילדים שגם מוצצים בגיל גדול יותר (אצלי עבר את השלב הזה ולא ממשיך למצוץ, מעולם לא נתתי לו מוצץ).

ואני לא מסכימה עם "מוצץ אפשר לזרוק אצבע לא" - מניסיון: עם הילד הגדול, כשעוד היינו מחסידי המוצץ, נתתי מוצץ, וכשבבוא היום זרקנו את המוצץ ברוב טקס - עבר בלי להתבלבל לאכילת שרוולים.

בכלל, זה לא כ"כ בידיים שלנו "לתכנת" צרכים מהסוג הזה אצל הילדים. מה שהוא יזדקק לו - הוא ימצא. חבל בשביל הדאגה הזאת שממילא לא בשליטתנו להרוס התפתחות חיובית וחשובה.

לא רוצה להפחיד אבל אספר את סיפורי..

אמא שלי היתה נגד מוצצים, ומה שיצא בסוף זה שלא הפסקתי למצוץ אצבע עד גיל 8(!) שאז האורטודנט צעק עלי והייתי ככ בשוק שהפסקתי לתמיד...

אחי עכשיו בן 13 ולא מצליח להפסיק למצוץ אצבע.

זה בעיה...

מוצץ אפשר לזרוק, אבל את הצורך במציצה אי אפשר לזרוק.

שלי עם ידים באובססיביות בפה, אגרופים היא גם שמה על הלחי

שמעסים לה את החניכיים היא נרגעת וצרחות דציבלים עד השמיים

התקפה כזאת שרק מוצץ טיג'ל ואמא ואבא מרגיעים

לפעמים היא יכולה לצרוח איזה עשר דקות עד שהיא נרגעת,

היא גם מייררת את נשמתה והתחילה גם לפלוט הרבה ספק הקאה

היא בת חמישה חודשים אחרי חנוכה. 

אם היא סתם מוצצת לא הייתי נלחצת

היא מגלה את האצבעות.

מכירה כמה כאלה. וגם שמעתי סיפור מצחיק על חתן וכלה שגילו ששניהם מוצצים...

האמת שכשעצרתי רגע לחשוב על זה, חשבתי- למה לא?

אם זה לא מפריע לתפקוד יומיומי- אז מה אכפת לנו שילד או איש או סבא מוצצים אצבע?

זה נראה ילדותי, נכון, לכן עושים את זה בהחבא בגיל מתקדם...

אבל עקרונית- מה הבעיה? (חוץ מהבעיה האורתודנטית)

האם זו לא רק מוסכמה חברתית "אצבע בפה זה לא יפה"?

אומרת שבסוף תמיד האצבע יוצאת, לא לדאוג...

וספרה לי אמא מנוסה,

שהבת שלה מצצה אצבע, היתה כבר בת 10 או משהו כזה והיא היתה מאד מוטרדת,

דיברה, שידלה וכו' וכו'

בסוף היא החליטה שלא אכפת לה (האמא), מקסימום תהיה גם בבת מצוה עם האצבע בפה...

ומרג שהאמא השתחררה מהלחץ והדאגה,

האצבע פתאום יצאה בלי להרגיש...

כנראה שבאיזשהו מקום גם הילדים לא רוצים כבר למצוץ, אך עוד מרויחים מזה משהו, לפעמים בעקיפין

אמור להיות איזה לחצן מתכת שלוחצים ואז אפשר למשוך את הרצועות

אין לה את ההוראות?

לא קורה כלום אם הם לא מתקלחים

מן הסתם היא עוד לא בגיל שהיא מתפלשת בבוץ נכון? אחרת לא היית שואלת.

דבר שני, אפשר כשאת מחתלת אותה להעביר עליה בד נקי שהורטב במים חמימים.

או מה שעשיתי בעבר הרבה זה-לקחת דלי פלסטיק עם ידית (מיוחד רק לזה) למלא שליש ממנו במים נעימים

לשים בחדר ולהושיב אותה בפנים.

וקילחתי בחדר ילדים

2. כשמורידים מים חמים באמבטיה במשך זמן אז נהיה שם חם אבל קצת קשה לנשום עם זה וחבל על המים

3. זה לא נורא לא לקלח כל יום בתנאי שילד לא מזיע יותר מדי ומחליפים כמו שצריך

גם לנו בדירה הקודמת היתה בעיה עם החשמל ולא היה אפשר להתקין תנור אז פשוט חיברנו מפזר חום (הקטנים שעולים בערך 60 ש"ח )לכבל מאריך והוא חימם מעולה, פרסנו שטיח אמבטיה גדול ועליו היינו מפשיטים את הילידים ומלבישים...

בהצלחה וחורף שופע ובריא.

עם כבל מאריך, במשך כמה שנים.

רק צריך לשים לב לא לדרוך על הכבל המאריך ברגלים רטובות יחפות

וגם לא ליפול בגללו.

אנחנו שמנו עליו שטיחון קטן.

זה סכנת נפשות!

לנו אין חימום בחדר האמבטיה , ופשוט כששמים את התינוק באמבטיה לא קר לו בגלל המים של האמבטיה. אח"כ מיד עוטפים במגבת.

ומקסימום קצת קר לשניה במעברים - לא מתים מזה.

אנחנו פשוט היינו מחממים את החדר שלנו ואז שמים את האמבטיה עם המעמד בחדר וממלאים אותו עם 2-3 דליים, וככה ממה היה בסדר (וגם אצלנו קפוא..) פשוט גם בחדר היה נעים וגם המעבר בשניה מהמים למגבת לבגדים היה יעיל...

בהצלחה!

מפזר חום הכי זול שיש מחמם בשניות חדר אמבטיה, גם בלי להיות תלוי על הקיר, אפשר לחבר כבל מאריך מתחת לדלת של האמבטיה.אנחנו עשינו זאת לפני שסידרנו את החיבורים...

הצעה מהפכנית- אם היא ממש קטנה- לקלח בכיור במטבח, על גבי שקית נקייה או מגבת, לסגור דלתות, להפעיל את כל להבות הגז, ותוך שנייה כל המטבח מחומם.

אנחנו לפעמים אוכלים ככה במטבח בחורף..

שאת יכולה לשים בחדר מחומם.

וכמשהו ביניים את יכולה להפשיט לה רק את החלק התחתון ולשטוף תחת מים חמים זורמים בכיור ומיד לעטוף במגבת. היא לא תצטנן מזה.

מתוודה- לפעמים, כשהיו קטנטנות קילחתי רק פעם בשבוע, או כשהיה להן ריח חזק של פליטות.

אפשר גם לשטוף רק את הטוסיק, בכיור, ואז יותר קל.

כנראה אני במיעוט אני קלחתי את ילדי כל יום,אנחנו גרים בירושלים.

לחמם את החדר ,אחרי מקלחת הכנסתי אותם למיטה שלהם להתחמם.

והפעלתי מזגן בערך חצי לפני המקלחת שלהם.

כשהגדולים היו קטני גרנו בבית ישן וקפוא ,היה לנו תנור ארובה  שחימם נהדר והייתי מקלחת (בגיגית לידו )

ומלבישה בחדר ילדים.

חשוב לבדוק אם הבית מבודד מספיק, לדוגמא אם הרווח בין החלון לקיר אטום טוב.

אם הבית אטום טוב הוא פחות קר ,אפשר לחמם את החדר ילדים עם מפזר חום,כך עשינו עם  הגדולה ,ולא חיממנו את הבית הרבה(היינו צעירים ותפרנים)

הלבשנו אותה חם וזה היה ממש בסדר .

היו ככה, אחד מהם עדיין... כרגע אני "עובדת" עם הקטן על זה שהוא הולך לישון כשהשאר הולכים לישון, במיטה שלו בלבד, ואני מחזיקה לו את היד ויושבת לידו עד שנרדם, אבל הוא כבר בן שנתיים אז הוא מבין עניין, תלוי בך מה את מוכנה לעשות בשביל זה, וכמה סבלנות יש לך, אני במקומך הייתי יושבת לידו , גם אם הוא יבכה, ככה כמה ימים ואז זה יעבור.זה ממש תלוי אם את מרגישה שהוא יבין... ואין סיבה לחשוש מהבכי- את לידו ולא נוטשת אותו.או בעלך, כמובן.יש כאן המון שרשורים בנושא.....בהצלחה!!

למי זה לא טוב?

אולי לנו, ההורים זה לא כ"כ נוח וקצת מציק לפעמים לנסות להתהפך באמצע הלילה ולגלות שאני כלואה בין שתי ילדות...

אבל ברור שלהם זה הכי טוב בעולם...כמה בטחון זה נותן לילדים. 

אולי לא כולם יסכימו איתי, ויחשבו שזו תלות, אבל בעיני, ילד בן 2, 3, אפילו 6 שרוצה לישון ליד אבא ואמא זה נורמלי לגמרי. הרי בגיל 15 הוא לא ירצה יותר, נכון?...

נכון, צריך לשים גבולות- כל משפחה לפי מה שמתאים לה ולפי רמת ההצקה של הענין...לנו יש לילות שמראש אני מודיעה שהלילה לא באים אלינו. וזהו.

בגלל שמעצבן אותי לישון צפוף, יש הסדר קבוע- הן באות עם ציוד הקפי- כרית, שמיכה ודובי, ומוצאות מקום פנוי על הרצפה לידינו. פורשות שמיכה ולילה טוב. בחורף זה קצת בעייתי בגלל הקור, אולי נקנה מזרון לצורך הענין...

נראה לי שממש לא צריך להילחץ מזה שככה הילד מתרגל להירדם ולישון. הוא בסך הכל ילד, ורוצה להיות ליד אמא. לא נראה לי שצריך להילחם בזה כ"כ.

למצוא דרכים כדי שזה לא יקרה, ואני מאוד מבינה אותה, גם בעניין שזה צפוף וגם בעניין של תינוק חדש.

לילדים יש חיישנים מעולים להרגיש שאמא לפני לידה

הם מריחים שמשהו עומד לקרות, והם נצמדים לאמא'לה כדי לחוש בטחון בפני משהו שהם לא ממש יודעים מהו.

גם אחרי הלידה (בשעה טובה!) הוא יצטרך המון חום ואהבה כדי להתמודד עם השינוי (שינוי נפלא! אבל בכל זאת שינוי)

לדעתי האישית - עדיף להרפות, לשחרר את הלחץ שהוא חייב לישון במיטה שלו.

הוא עוד תינוקי...

לא יודעת אם יש עוד ילדים בתמונה, אבל אם הוא כרגע בן יחיד אז עוד יותר מוסבר. בכורים הם מאוד חכמים ומבינים.

מה שכן אפשר זה לומר לו משפטים של בטחון -

אמא תמיד איתך. אמא כאן לידך תמיד. אמא אוהבת אותך.

אתה האוצר הכי יקר בעולם, השם נתן לנו אותך במתנה

לא משנה מה יהיה, אנחנו תמיד ביחד

(אפשר להכניס גם את - "גם אם אמא לפעמים הולכת, היא חוזרת אליך")

בקיצור, לפני לידה זה לא הזמן המומלץ להקנות הרגלי שינה חדשים...
 

אליה בלילה?? אולי אם היא לא הייתה לפני לידה היא הייתה מחכה עוד קצת, אבל אני ממש מבינה אותה שהיא חוששת מלהתמודד עם 2 במיטה אחת... זה מובן לגמרי. השאלה מה עם האבא, אולי להוסיף מזרון או מיטה קטנה לילדון, והתינוק בעריסה, והאבא אחראי על הגדול...

ההצעה שלי מגיעה מההבנה שבד"כ שינוי גדול מהסוג הזה (גם גמילה מטיטולים וכד') לא כדאי לעשות בזמן שבדיוק עוד רגע נולד לו אח\ות, כי מיד אחרי הלידה בד"כ יש רגרסיה מסויימת, נורמלית לחלוטין, שנובעת מהצורך של בני המשפחה להגדיר מחדש את מקומם (זה נכון גם עבור ההורים - מאמא לילד - אמא לשניים, פתאום כבר "משפחה" ולא זוג עם ילד)

אין לי פתרונות קסם,

אישית אני בדעה שזה לא נורא, בעיקר אם אבא יכול לסייע.

אני חושבת שיהיה לו אולי קשה להיות לבד בחדר אחר כש"כולם חוגגים" - אבא אמא ותינוקי ביחד והא מבודד...

התינוקת איתי במיטה

זו שמעליה- עם אבא במיטה.

והגדולה, כשהגיעה- על שמיכה על הרצפה.

לא נרשמו תלונות מיוחדות.

עובר- כשזה מפריע להורים (או לאחד מהם)- אז סימן שצריך להפסיק...

-זה נשמע כמו ילד צומי או ילד כח, מכירים את הגישה?

אם יש לו כל מה שהוא צריך- ז"א, לא עשה בחיתול, הוא לא חולה, ולא רעב (ילד רגיל שאכל טוב ב7, לא רעב ב9...)

אז אפשר פשוט לומר לו בנחת- לילה טוב..

ולצאת מהחדר.

בפעם הראשונה- בטוח יבכה!

אבל אם לא תחזרו אליו, הוא ירגע וירדם.

בפעם הבאה, אולי יבכה מעט, לבדוק אם הפעם כן תבואו ללטף ולשיר לו,

ואולי -כבר לא. הוא פשוט יבין שרק אם יש סיבה אמיתית כדאי להזעיק את אבא/אמא

בהצלחה

תינוק בן שנה, מרגיש מפוחד מהרעיון לישון לבדו.

אי אפשר להסביר לו שהוא לא באמת נמצא בסכנה. מבחינתו הוא בצרה צרורה, וברוך השם יש לו את הוריו לשמור עליו.

כשהוריו מועלים בתפקידם, הוא ייתיאש מהם. כמו שאמרת: בפעם הראשונה בטוח יבכה! אמרת "בטוח" מהמילה "ביטחון": תחושת הביטחון שלו באה מהוריו. מהוודאות - הביטחון - שהם יבואו "להצילו".

עוד כמה נסיונות, והילד ילמד להתייאש מהוריו.

אז כשהוא בן שנה וחושש לישון לבדו, זו סכנה לא אמיתית. אבל בחייו מצפות לו סכנות אמיתיות מאוד, וכשהוא ייתקל בהן, כדאי שיהיה לו ביטחון שהוריו שם בשביל לעזור לו, ושהוא לא לבדו מול הלבטים והשאלות (סמים? אלכוהול? סיגריות? בנות? בנים?).

הוא צריך להתרגל להתמודד עם החיים. בגיל שנה זה התמודדות עם לישון לבד ובגיל 15 עם פיתויים אחרים. ואם עכשיו לא ידע להתמודד אחריתו מי ישורנה. ההורים שם לידו אבל לא במקומו! נו, באמת, אף ילד לא יסבול מתחושת ניתוק מההורים בגלל שהוא לא ישן במיטה שלהם. יש כללים בבית, ואם קובעים שלכל אחד המיטה שלו זה משהו שכל ילד יתרגל אליו אלא אם יפנקו אותו (ממש יותר מדי לדעתי).

ובטח שלא הצדדים הטכניים הם העיקר.

איך בכלל הגעת לזה ממה שכתבתי?

לפנק זה כיף, אבל את המחיר משלמים אחר כך כפל כפליים. הורה צריך לדעת שתפקידו הראשון זה להעניק לילד דרך חיים, ובכלל זה גם חום ואהבה אך לא פחות מכך גבולות והרגלים וסדרי חיים.

רוב הצרות של הדור ("חוצפא ישגה"...) נובעים מפינוק יתר ומהורים שלא מעמידים את ילדיהם בפני הדרישות שהחיים מציבים בפניהם וככל שיגדלו גם שריבונו של עולם מציב בפניהם, ומחויבויות למערכות כמו לימודים וחברה וכן הלאה.

אז בגיל הקטנטן זה מתבטא גם בלשים אותו במיטה על אף שהוא רוצה עכשיו להתכרבל בזרועות אמא. אל דאגה שום תחושת נטישה הוא לא יחווה מכך, אך הוא ילמד שבשעה זו וזו הולכים לישון וזהו. יהיה קצת בכי בדרך, אבל ככה לומדים.

לפעמים נכון שיש ילד שחווה את ההליכה לישון כנטישה ואז לתקופה קצרה כלשהי אפשר לשבת על יד מיטתו עד שנרדם, אבל בוודאי שלא להפוך את זה להרגל של קבע, ובטח ובטח שלא להביא אותו למיטה של ההורים.

להיכנע לגחמות של ילד זה הרה אסון - וכל גיל וגחמותיו.

אבל מצד שני אם הילד חווה תקופה של קושי ועצבנות וחרדה לקראת לידה צפויה וכו' אז בהחלט צריך לפנק אותו קצת יותר מהרגיל, ולחבק יותר ולשחק איתו וכו' - אך בזמנים אחרים. לא דווקא בזמן ההליכה לישון (שאז זה שובר מסגרות חיים חשובות).

ואגב, דווקא לקראת לידה חשוב לעשות את מהר לפני הלידה כדי שאם תתלווה לזה קצת תחושת נטישה אז שזה לא יתקשר לאח החדש, ואז יהיה יותר קל לפצות על זה בתשומת לב חילופית. 

אם לא על הגוף - על הנפש.

גם זו אחריות הורית.

הורים זה לא רק כיף-כיף-כיף.

הורים זה לא רק כשנח - זה גם כאשר רוצים לישון ועייפים (או רעבים).

הורים זה כבר לא רק בעל ואישה חופשיים לנפשם.

הורים הם בוגרים.

אולי מבחינתו זאת שינת צהריים שנייה ואז הוא מתעורר?

נכון שתינוק בן שנה הוא תינוק ונכון שיש יתרונות גדולים לישון עם אבא ואמא, מצד שני גם להחליט לעשות סדר ולעמוד על כך שישן במיטה שלו זה בסדר. מוגזם לומר שילדים מאבדים את האמון באבא/אמא רק בגלל חינוך להרגלים.

מה שכן יש מס' נקודות שכדאי לך לקחת בחשבון: 1. מאוד יכול להיות שכבר בשבוע הקרוב יבקעו לו שיניים נוספות ואז כל המאמץ (והבכי - יהיה בכי) לא משתלמים.          2.אם אין לך מספיק ימים עד הלידה כדי לעבוד על זה, לא בטוח שזה הזמן לשינוי. אולי תצטרכי לדחות את זה בעוד כמה שבועות כדי שלא ירגיש שדוחים אותו מפני תינוק חדש.

ואם החלטת ללכת על זה תצטרכי להיות טיפונת קשוחה, עם כל הצער, אחרת זה לא יעבוד.

חבל, זה מפריע לה לאכול... רפואה שלמה בע"ה!

יש סוג מסוים שחלב עיזים עוזר כשמשפריצים ישר מהעטין לתוך הפה.... בהצלחה

הלקוחות מרגישות עם זה? ד. למה רק אחה"צ? אין כלות בבוקר?

וגם האיזור שלי הם צעירים וזה יותר קרובי משפחה ולא הכלות עצמם

והילדים שלי קטנים עדיין נראה לי בשביל לשאול אותם (הגדול בן 7)

ממש היה מפריע לי אם היו מסתובבים ילדים.

נשמע שאת אוהבת להתעסק בזה ושאת גם רוצה. לי אישית נראה לא מתאים לסרק כשיש 5 ילדים מסתובבים. אם יש אופציה לסידור כשאת מסרקת זה משהו אחר.

וברעיון התכנון הוא שכשיש כלה הילדים הולכים עם ביביסיטר דבר שעלול לקרות גג פעמיים בחודש כך שאין לי הרבה נקיפות מצפון

עד עכשיו ההחלטה שלך היתה לא לעבוד כדי להיות שם בשביל הילדים, ועכשיו את מתכננת לעבוד בשעות שהילדים בבית???

אני לא הייתי ממליץ זאת לאשתי.

וזה שלא הפריע כשעשית את זה פעמים בודדות לא אומר. זה אחרת כשזה יהפוך לעיסוק משמעותי.

היא לא מדברת על כל יום לעבוד בזה.

וזה עדיין להיות עם הילדים בבית. וגם ביביסיטר מידי פעם זה לא סוף העולם, הרי צריך להתפרנס ממשהו, ומעבר לפרנסה - כשהאמא עושה מה שהיא אוהבת זה טוב לה נפשית, ואז שה משפיע לטובה על הבית והילדים.

רק אמת צריך להיזהר שזה לא יהפוך ליותר מידי, כל יום כל היום

ולטפל בלקוחה בו-זמנית

ולטפל בלקוחה בו-זמנית

אולי היה עדיף פשוט להוריד שעות?

לקבוע תור לבדיקת שמיעה עוד לפני שמקבלים את ההפניה, כי מדובר בהמתנה של חודשים (זה פחות נורא אם בתכם מעל גיל 5, אבל בכל זאת יש זמן המתנה).

מקסימום, תמיד אפשר לבטל אח"כ.

אבל לשון קשורה, רוב הרופאי משפחה- לא מזהים אם זה לא מצב חריף,

אפשר ללמוד על זה באתר של ד"ר רועי פורר,

ד"ר סודי נמיר (שהיה מגוש קטיף) מבין בזה (ונראה לי שגם ד"ר מתי ארליכמן)

אני משתדלת להיות עקבית בתגובה: להגיד לו בצער "אוי, אני לא יכולה עכשיו לשמוע אותך כי אני בדיוק מדברת עם מוישל'ה / סופרת אגסים / קוראת עיתון... אבל אם תיתן לי לגמור את שיח עם מוישל'ה / לספור אגסים / לקרוא את עיתון אני אשמח לשמוע אותך". וזהו, משתדלת להיות עקבית ולחזור על המשפט הזה כמה שצריך. ולרוב וא מספיק רוצה את הקשב שלי, כך שאם אני שומרת על רוגע ונחישות בעניין הוא ישלים עם העניין ויחכה שאגמור מה שעשיתי (ומיד אח"כ ידרוש בהתלהבות את קיום ההבטחה )

"מקודם התייחסתי אליך- עכשיו תור אחותך לקבל יחס. אחר כך אתה תקבל שוב" 

לא לדחות סתם באמירות "לא עכשיו"- הוא לא מבין למה... מה מעסיק אותך ככ שיותר חשוב ממנו.. 

וזו התייחסות נאותה ולא קצרת רוח!

בהצלחה

ראית ילד שלא היה שמח שכל תשומת הלב תופנה אליו?

הרבה פעמים אכילה מעוררת צורך ביציאת מעיים. לפעמים נוצרת בועת אויר דוקא בפי הטבעת ומפריעה לתינוק להתפנות. למרות שאת מציינת שזה משהו שהתחיל לאחרונה.

מה שעושים במקרה כזה זה קודם לנסות גרפס ואח"כ להשכיב על הגב ובעדינות לקפל את הרגליים לכיוון הבטן וטיפה ללחוץ כדי לאפשר לתינוק לשחרר אויר מפי הטבעת. בתנועה איטית ובעדינות גם כדי שלא תפלוט את מה שכבר אכלה.

אם זה לא מועיל והתופעה נמשכת כדאי להתייעץ עם מישהו מוסמך.

קודם כל, אם תפרו והזדהם - שיקחו אחריות. זה לא אמור לקרות.

ואולי תתייעצו עם פלסטקאי על המשמעות.

בפנים - כדאי לראות שזה לא דבר שנשאר בולט.

לפעמים משתמשים ברטיית-סיליקון. תשאלו מומחה.

לנו הרופא נתן את המשחה הזו עם סיפור דומה.

אבל תבדקו עם מישהו שמבין בצמחי מרפא וכד'.

הרופא המליץ להשתמש בעקבות תפרים במצח לקטנה.. לפי ההוראות צריך למרוח פעמיים ביום ל3 חודשים. נראה לי מתחילים מהוצאת התפרים (לא זוכרת במדויק..)

לא יודעת להגיד מה היה אם לא הייתי שמה אבל בהחלט זה הבהיר את הצלקת. עדיין יש קצת סימן אבל לא מאוד.

זה לא זול אבל במקרה של פנים שלך בנות שווה את הנסיון.. (כ130 ש"ח לשפופרת קטנה- אמור להספיק)

בבריאות! 

חברה שלי פתחה את הפנים במסע בנ"ע, ואחרי זה הלכה רק עם רטיית סיליקון מעל + פלסטר, ונזהרה מאוד (!!) לא לחשוף את האיזור לשמש, משהו כמו חצי שנה לפחות.

באמת עזר מאוד.

תגידי לו: בוא נחליט - אתה עושה מה שאמא אומרת, ואמא תתן נשיקה במקום הכעס..

תגיעו להסכמה - ו"תתפייסו"...

אם זה שייך, כמובן.

זה יכול ללמד אותו איך לבקש סליחה...

אם  זו תהיה סתם "סליחה", כי יחשוב גם שצדק. שהרי זה היה ב"תגובה" לדרישה מוצדקת.

אז אע"פ שאפשר בדרכים אחרות, אבל הוא צריך להבדיל בין הצער על הכעס לבין זה שאמא צודקת שצריך לשמוע לבקשתה...

כשאני כועסת יותר מדי על הבת שלי (שבאותו גיל) על משהו שעשתה שאני לא מרשה, אני כן מבקשת סליחה אח"כ,

וחוזרת על זה שאני לא מרשה לה לעשות את זה ואת זה.

אישית, לא הרגשתי שזה מבלבל אותה (ואין לי דרך לדעת אם אני צודקת או לא ).

אם תגידי בנעימות: סליחה שכעסתי יותר מידי, אבל אני בכל זאת באמת לא מרשה לעשות את זה, גם בלי שאני כועסת..

אני חושב שלא תתבלבל. ילדים חכמים..

אבל אם רק "תבקש סליחה" - אז זה מתפרש שגם הסיבה לא היה נכונה. ואז הילד לא מבין פעם הבאה אז למה בכ"ז זה מרגיז..

זה גם תלוי ברמת הבגרות.. הוא פשוט תינוק הוא בכלל לא בוגר! כבר פעם ניסיתי להגיד לו סליחה שבטעות דרכתי עליו (זה היתה פשלה קורעת..) והואבהה בי..

הבוקר הוא התעורר מבכי של אחת התאומות, הוא הלך אליה וליטף אותה. כהגעתי הוא אמר לי" אמא עכשיו את לא כועסת כי אני מתהג יפה, נכון? אז יו7תר אני לא יכעיס אותך לעולמים!"

חמוד 

ילד קורא גם את ה"לב" של ההורים שלו...

אתמול הייתי קצת עצובה והבן של (עוד חודש 3) פשוט בא חיבק וליטף אותי. הם ממש חשים את מצבי הרוח של ההורים. (אבל לא לשכוח שלפעמים הם "מנצלים" את זה...)

בכ"מ הוא ילד מיוחד שצריך המוןן המון תשומת לב, בעיקר אחרי הלידה.. כל הזמן אני אומרת לעצמי סבלהנות וסבלנות וסבלנות... 

אך החכמות והנכונות, בלי סיבוכים! תודה!

אסור. את לא צריכה להתחנף או להתקפל, רק להסביר לו- אמא המון פעמים אמרה אסור עד שאמא כעסה. אני לא רואה בכך כזה דבר נורא. כל הכבוד לך. ילד לא צריך לחשוב שאמא מלאכית ותמיד תמיד תהיה נחמדה. יש מציאות של דין, עונש,לא מתעלמים מחוסר משמעת אלא יש תגובה, כל אחד ומה שהוא בוחר לעשות, כמובן יש עניין של עבודת המידות לא לכעוס, אלא אם זה "כעס הפנים" בלבד, כלומר- העמדת פנים שכועסים אך באמת רגועים, אבל זה לא חטא בל יכופר...

את אמא שלו. לא? אז את צריכה לכעוס עליו כשהוא לא שומע בקולך. נקודה! את רוצה ילד מופרע? אז תתחנני אליו מליון פעם, ואם הוא לא עושה אז תוותרי לו או תבקשי סליחה שכעסת.

ילד נורמלי מבין שהוריו כועסים עליו לפעמים, ומליארדי הפעמים האחרות שהם משפיעים עליו אהבה מחפים על כך לגמרי.. אין שום צורך להתנצל כשאת כועסת (וזה גם בהחלט יבלבל), ועדיף גם לעשות את זה לפני הפעם המליון שדרשת את דרישותיך. כלומר לא להתאפק מלכעוס עד שזה מתפוצץ ואז זה כבר כעס לא מבוקר.

לדעתי, אם ההורים לא יספרו כלום מעצמם (את יכולה לומר שאת לא רואה סיבה לשינוי בכיתה, ולשאול אם יש להם רעיון לגורם אפשרי, נכון?),

אז כדאי להמליץ להם:

להקשיב לבת שלהם בבית. לשמוע מה היא מספרת, מה היא חולקת איתם. גם כדי לתת לה מקום ותחושת ערך וחשיבות, וגם כדי שאם קורה משהו שהם לא יודעים עליו (וגם את לא יודעת עליו), שתרגיש שיש לה מקום לפרוק ולשתף.

להתעניין בלימודי הבת שלהם- מה היא למדה בכל יום בבית הספר, מה היה בכל שיעור ואיך היא הרגישה בכל שיעור. מה המקצוע הכי אהוב עליה... לתת לה הרגשה שהחלק שבית הספר תופס בחייה, מעניין אותם ושהם דואגים ומתעניינים.

לעשות איתה דברים שהיא אוהבת- יצירה, נגינה, ריקוד, שירה, ספורט- כל דבר שהיא רוצה וחושקת בו. פעם ביום. שתדע שיש לה את המקום החופשי להיות מי שהיא רוצה ולעשות כרצונה.

בהצלחה רבה!

אם את חושבת שזה משהו בבית - הרי שבלי אמון לא יגידו כלום.

תספרי על השגי הילדה (בעבר), תשאלי איך היא ביית? מה עם האחים, אם יש, וכו'?

איך היא מתנהגת בבית (אולי יספרו על דרכי "חינוך" לא סבירות).

אח"כ תעברי למה שקורה בביה"ס, תשאלי אם יש להם השערה מה משפיע על הרגש שלה. אח"כ תשאלי אולי עברה משהו לא נעים. הכל בטון מתענין, "משתתף", תנסי לראות את שניהם, לראות איך מגיבים.

לפי זה ניתן לנסות ללמוד משהו.

איך אפשר להגיד "מה לעשות" לפני שיודעים מה הגורם, ומה המצב בבית.

אבל ברור שאסור לתת לכך להימשך.

נתתם לי כיוון, אני מקווה שבהתאם למה שיענו, אוכל למצוא איך לכוון אותם

(מה שמציק לי הוא שאני בהחלט יכולה להעלות השערות מהי הסיבה

ובהתאם למה שהי האיתה בעבר אני יודעת שזה קשור לחוסר סבלנות של האמא לילדה שלה

כי היא ילדה פעילה ושובבה ויש להם כל מיני דרכים

לא להתעמת איתה כמו להיות בחדר עם אחותה עד שאבא מגיע הביתה (היה בעבר ועליתי על כך בעקיפין)

האמא נוהגת להראות אכפתיות רבה כלפי חוץ(ואכפת לה, רק בדרך שלה)

אבל  במציאות, הדרך שלה לא חינוכית בעליל - מה שגורם לילדה להתנהג כך.

והכי קשה איתה שרוב הדברים שהיא אומרת נוטים ליפות את המציאות .

בכל אופן נתתם לי את הגישה ומאיפה להתחיל את הדרך

והלואי שאצליח לשנות משהו

ואם כך יתברר - את יכולה לנסות שני דברים אח"כ:

האחד - להסביר לה עניינית מה זה גורם, למרות הכוונה הטובה, ולהציה לה חלופה.

ב. לעיתים אפשר להשתמש בכך שאצל חברותיה הדרך הזו לא נוהגת, וממילא היא מרגישה את ההבדל. אז כדאי למצוא דרכים שהיא לא תרגיש "סובלת" ביחס לאחרות.

וגם, "לרמוז" בסוף כלאחר יד שילד לא יכול לעשות יותר מידי "הצגות", ואז בביה"ס ניכר שהוא בלחץ ומרגיש לא טוב. ואדרבה, אם היו מנסים ללחוץ שלא ייראה כלפי חוץ, עוד יותר ניכר הלחץ.

אז מאד כדאי לנקוט דרך נינוחה יותר. להסביר לה איך עומדים על דרישות סבירות לגיל, ביחד עם יחס חם ואוירה טובה.

יתכן שההדרכה המעשית, עם ההסבר של יתרונה, ביחד עם ה"חשש" ש"רואים" - יתרום לשינוי..

וכמובן, תשוחחי גם עם הילדה מידי פעם, תדובבי אותה בנחת, שתרגיש נוח איתך.

אז למה זה התחיל להשפיע רק בזמן אחרון?

למרות שבהחלט היא לא מרגישה מספיק בטוח לשתף אותך

כי מה שקורה עם עולים חדשים שהם נחשבים אוכלוסייה בסיכון ואז מתערבים כל מיני גורמים שהרבה פעמים רק מזיקים.

 ולא לשכוח שהמון דברים קטנים שבארץ אף אחד לא ישים לב עליהם - ברוסיה זה קו אדום ומקבלים עונש על זה

שאת נשמעת מורה יוצאת מן הכלל! איזה לב! איזו אכפתיות! איך את 'רואה' את הילדה באמת! לא מכירה הרבה מורים/ות כאלה.

הלואי שאזכה שיהיו לילדי כאלה מורים!

ישלם ה' פועלך!

את יכולה לומר משהו כמו: "שמעתי על סדרת מפגשים/ספר טוב להורים שנותנת הרבה כלים לעבודה עם ילדים במקרים כמו של ביתכם" (ואז את לא אומרת שהבעיה עם ההורים והם לא נכנסים להתגוננות).

אבל מעבר לזה לא הייתי עושה יותר כל עוד לא מדובר בהתעללות קשה חלילה.

עליתי לארץ בגיל קטן מרוסיה, היום אני מבוגרת ואמא לשניים, בעלי ישראלי. אני יכולה לייעץ לך לנהוג בזהירות עם ההורים, לא להפגין שאת חושדת בהם, ייתכן שיש לילדה בעיה שלא קשורה להורים כלל, ואז הפגנת חשדות כלפיהם תעמיד אותך כדמות לא חיובית, אף אחד לא אוהב את התחושה שרודפים אותו וחושדים בו כשהוא יודע שהוא בסדר,איך היא בכיתה מבחינה חברתית למשל?

ואם האמא מראה אכפתיות מה גורם לך לחשוב שאין לה סבלנות לבתה? שהיא שמה אותה בעונש בחדר עם אחותה פעם או פעמיים, או שזה מנהג יומיומי שלה? 

בכל אופן אני מציעה לא להפגין חשדות אלא לתת להורים כלים טיפוליים כמו שכבר הציעו לך כאן ולראות- ייתכן שיהיה שיתוף פעולה נהדר ותראי שינוי לטובה.

במקביל שימי לב איך היא בכיתה, עולים מברית המועצות מאוד סגורים לפעמים והיא לא תבוא לדווח לך מעצמה על בעיות חברתיות אם יש, צריך לשים לב.

כמובן אם יש חשש ולו קטן לאלימות חלילה הגישה צריכה להיות שונה לגמרי, אבל להכנס לאנשים לחיים בפרטים חינוכיים קטנים ושוליים יכול להביא יותר נזק מתועלת.

בקיצור, תני להם כלים טיפוליים מהניסיון שלך ותראי לאן זה מתקדם.

מקווה שעזרתי, כל זה כאמור בגדול ובתור הכרות גדולה עם המנטליות, אך לא עם המקרה הספציפי כמובן

היתה שיחה מצוינת, (אבל לי היה מאוד מעייף רגשית...)על מעלותיה של הילדה ויכולותיה החזקות,

ברור מעמיק מה היה יכול לגרום לשינוי בהתנהגות -כמו שחשבתי קשור לחינוך ההורים,

והיו עוד כמה סיבות שאכן מקורם בבית,

הם ציפו לקבל ממני הכוונה מה לעשות

וקבלו גם טיפים לחינוך נכון ואיך לתת גב לבי"ס באופן נכון.

בעזרת ה' כמובן.

סוף טוב הכל טוב

תודה לכל העונים.

עזרתם לי המון!

בתחילה לא ידעתי ממה להתחיל בכלל.

ומתוך תגובותיכם בניתי את השיחה.

כ״כ דאגתי שזה לא יצליח.. איזה עידכון משמח ב״ה!!

שכשעובר על ילד משבר כזה- הוא צריך הכי הרבה שיאהבו אותו! שיראו לו שגם אם קשה לו בבי"ס - בבית אוהבים אותו בלי קשר ולא משנה מה יקרה....

ממש ממש בהצלחה!

ההורים לשיחה לפני שקודם מדברים עם התלמידה....

אני בגיל תיכון, וזה הדבר שבגללו אפשר הכי לאבד אמון במורים!

לעשות קודם הכי את ההשתדלות לברר עם הילדה.

פשוט לא לבוא קודם לדבר עם ההורים!!!

נכון המקרה שלך הוא כיתה ב'... ואולי הנכון זה לדבר עם ההורים... אבל לא מתאים לכל הגלאים.

ענו לך שצריך לשאול הכל בנחמדות... למה?? כדי לעשות פוזות על ההורים??

לא מבינה אותכן!!

יש להניח שהיא עשתה את זה.

ב. ילדה בכיתה ב' - זה לא כמו את..  מי אמר שזה "מתאים לכל הגילאים"?... ובוודאי שאם יש יכולת להשפיע על ההורים ולהסביר כאן, צריך לעשות את זה.

ג. בוודאי צריך לדבר ב"נחמדות". קודם כל, כך מדברים עם בני אדם.. ובנוסף - אין שום סיבה שלא לדבר אליהם כך, הרי זה לא שידוע שהם עשו איזה משהו נורא... ומעבר לכך - אם רוצים שיהיו מוכנים לספר מה קורה וגם לקבל - כך צריך לדבר. אחרת, "יינעלו". ניכר שאת מקישה מדברים שאצלך לכאן. כנראה זה "שני עולמות"..

בעצם, דן כבר כתב חלק ממה שרציתי להגיד, אז רק אוסיף עליו-

אין שום סיבה לדבר לא ב"נחמדות". ההורים לא פגעו במורה או גרמו לה נזק. המטרה המשותפת של המורה וההורים היא טובת הילדה (ושתלמד, אבל נניח לזה כרגע). אין כאן מישהו נגד מישהו אחר- אלא גם המורה וגם ההורים רוצים ביחד שלילדה יהיה טוב.

לכן פונים להורים בצורה נעימה- כי האינטרס הוא משותף ואין שום סיבה להיות עוינים (ומכאן מובן שהנחמדות היא לא העמדת פנים).

מוקדם לנסות. נהנים מהצבעים והנסיונות.

וחייבים לזכו תמיד- שלכל ילד הקצב שלו,

להזהר מהשוואות...

כוס אמיתית, של גדולים (אבל מפלסטיק). מחזיקים ביחד איתו והוא שותה לאט ובהנאה.

לגבי קימה בלילה צירפתי זה עתה קישור עם הצעה בתגובה לשאלה דומה בפורום השכן (הריון ולידה).

2. גומלים אותו לאט לאט מארוחות.

מתחילים מארוחה אחת - כשהוא קם מביאים מים או מוצץ.

הוא יתרגז יבכה לא יודעת מה תריגעי אותו איכשהו ובסוף הוא ירדם

אחרי כמה לילות שהוא ילמד את הפרוצדורה הוא יפסיק לחפש אוכל בשעה הנ"ל

אנחנו גמלנו אותו מארוחה נוספת בערך אחרי חודש ואז זה הלך הרבה יותר בקלות

3. גם אצלינו הכי עובד כוס של גדולים או תה (בלי סוכר)

5. לשים לפי צורות הבן שלי התחיל בגיל שנה ושמונה. בגיל שנה לא מצפים מהם עדיין.

6. רעיונות לארוחת ערב:  דיסת קואקר, חביתה\ביצה מקושקשת וחתיכות לחם, מרק עשיר מעובה בקואקר

1. מנתקים את הקשר בין הנקה (לפני השינה) לשינה שבאה אח"כ.

אומרים לקטן שהוא יכול להירדם גם בלי הנקה/חלב, וזה בסדר.

מביאים לו בקבוק מים במקום ההנקה.

כשהוא בוכה, נכנסים להרגיע. נרגע? מניחים במיטה. (שוב בוכה? חוזרים מיד/אחרי כמה דקות, וחוזרים על שלבי ההרגעה).

חשוב להאמין ביכולת שלו להירדם בלי הנקה, לשדר לו את זה וגם לומר במילים.

2. שאלה טובה

דואגים שיאכל מספיק (מוצקים) לפני השינה, שיהיה לו נעים (לא חם מדי או קר מדי), שהמיטה שלו לא תהיה מלאה מדי בצעצועים, וכד'.

3. ממליצה גם על כוס רגילה בכמות קטנה.

אגב, ניסית גם בקבוק מי עדן רגיל?

4. לא נשמע לי חריג במיוחד. תנסי לעזור לו, להראות לו איך עושים, לעשות עבורו ביחד איתו, ותראי אם יהיה שינוי (אחרי שבועיים או יותר).

5. נראה לי ששנתיים. הבת שלי (שנה וחצי) מכניסה יפה קשיות לקופסת מטרנה כבר כמה חודשים, אבל לא מצליחה להכניס צורות לצב (שבע צורות שונות. זה הרבה יותר מורכב, כמובן).

6. שניצל דג-קוסקוס-ירקות מבושלים

לא עולים לי עוד רעיונות, אבל כן חשוב לשים לב לזה שיהיו ירקות בארוחה (חיים או מבושלים. זה יוצר הרגל נהדר), ולזה שיהיו פחמימות (לחם, פסטה כלשהי, תפו"א), כי זה משביע.

גם חלבונים (בשר, דג, ביצים) מומלצים.

1. למה את מעוניינת שהוא ירדם בצורה שמנותקת ממך? שואלת באמת.

לטעמי הקב"ה נתן את הברכה הזו  שנקראת הנקה, והיא מאפשרת לתינוק גם לאכול כפי שצריך, גם לאכול את הדברים שהכי טובים לו, וגם- להרדם. זו לא "תלות", זו ברכה..

עניין של הסתכלות, לדעתי. אבל שוב- אולי אם הסיבה לרצון שלך להפסיק את הקשר בין שני הגורמים הללו תובן, יהיה קל יותר לעזור.

2. תנסי לשלב לו דייסות לקראת ערב, ייתכן שהוא קם מרעב

3. מסכימה עם בהתהוות

את יכולה להביא לו לחם(תמיד עדיף לחם מקמח מלא..

עם -חומוס\קוטג'\גבינה\טחינה\אבוקדו\חביטה

דג,פחממה-אורז\קוסקוס\פסטה\בורגול\קינוע

עדשים\מרק כתום\מרק ירקות

תפוחי אדמה בתנור\ירקות מבושלים

דייסה

ניסיתי לעזור...בתאבון!!

יש גם מטעם קופ"ח.

מה שנקרא "מוטוריקה גסה".

אם זו מישהי שאת סומכת עליה. לגננות יש בדכ הרבה ניסיון עם בעיות מוטוריות של ילדים, הן גם רואות הרבה ילדים "לרוחב", באותו גיל, ויודעות לזהות מה נורמלי לגיל ומה חריג. אאל"ט. הן גם מקבלות הכשרות בנושאים האלו.

הפרוצדורה לקבלת הפניה לאבחון לשם קבלת טיפולים של ריפוי בעיסוק:

הגננת צריכה למלא שאלון, ההורה צריך למלא שאלון, צריך הפניה של רופא (השאלונים - תלוי באיזו קופה. יש קופות שהרופא יביא לך אותם, באחרות אפשר להוריד מהאינטרנט. צריך לשאול)

את כל זה  צריך לפקסס למרכז להתפתחות הילד של הקופה שקרוב אליך. הם מזמנים את הילד לאבחון ואם הוא זכאי - הוא יקבל כמה טיפולים ממש בזול.

אני כן ממליצה על זה כי המרפאות בעיסוק יודעות לעבוד עם הילדים בצורה יעילה, ממוקדת ונעימה לילד.

מקווה שעזרתי.

אפשר לבקש במרכז להתפתחות הילד קצת רעיונות עוד לפני שמתחילים בטיפול,

כי לפעמים התור להמתין- ארוך....

אז עכשיו כשיש לי כבר ילדים בגן, אז למעשה הקטן יוצא כל יום כשהולכים לקחת/להחזיר את הילדים מהגן. אבל אם הילד הראשון בהחלט היה מצב שלא היינו יוצאים יום שלם (אפילו יומיים רצוף), במיוחד בחורף.

במה להעסיק: אפשר להעסיק ילדים קטנים המון פשוט עם אימא בעבודת הבית.

אז בגיל הזה, זה יותר לתת להם להיות ליד אימא בזמן שאימא מתעסקת בדברים שלה. נסי למשל לשים אותו בתוך סל הכביסה הנקייה בזמן שאת מקפלת כביסה. בטח תראי כבר חיוכים

חוץ מזה לתת לו להתעסק עם משחקים שלו לידך, ואם כל מיני גרוטאות (חלקי מחשב ישנים וכו'). רק לשים לב שלא יהיו דברים מסוכנים.

ובנוסף: לשיר לו שירים, משחקי אצבעות (הוא עוד קטן, אבל מחה כפיים וידים על הראש כבר יכול) להקריא לו ספרים, משחק בכדור, חיות קופצות, השחלות. וגם סתם לדגדג אותו ו"לאכול" אותו.

וכמובן כשאפשר לצאת, אז בגיל הזה אפשר כבר גן שעשועים.

אבל בגדול, באמת שילד בגיל הזה עוד לא כ"כ צריך שיעסיקו אותו, ויותר פשוט להיות עם אימא.

קל להעביר חלק מהזמן בחוץ בשינוי אוירה וגם הם ממש מתעייפים מטיול אז זה ממש טוב לפני השינה.

תהנו ביחד!

הייתי עם השניה עד גיל 3 וחצי בבית. אמנם בגילאי שנתיים פלוס כן סיפקתי לה קצת חברה, אבל בגדול היא היתה איתי.

לדעתי- אם כיף לכם, והוא רגוע ואת רגועה- נהדר. יכול להיות שכן אפשר לצאת לטיול גם בימים הקרים, אבל גם אם לא- לא נורא. אפשר להזמין חברה עם ילד בגיל קרוב לשעה- שעתיים אחר הצהריים, וזה כבר מספק הרבה חברה לגיל הזה.

כי באמת, בגיל הזה עיקר הצורך הוא נוכחות אמהית, פחות צורך בחברה.

אגב, זה ככה רק בילד הראשון. מהשני והלאה יש להם שפע חברה ברגע שחוזרים מהגן או מבית הספר.

אני עם כל הילדים עד הגן בבית.. סליחה, הם איתי בבית

מה ההבדל?

ההבדל הוא שאני עושה מה שאני צריכה לעשות ומה שאני רוצה, ולהם יש בחירה חופשית { } או לשחק עם עצמם וכו', או לבוא לעזור לי

ברור שמידי כמה זמן אני משחקת איתם וזה אבל רב הזמן אני עסוקה בשלי- והם בשלהם וזה עוזר גם בעתיד שהם לומדים להעסיק את עצמם, וככה יוצא שבחופש לא קורה הרבה שהם משועממים..

נ"ב רב הילדים היו איתי בזוגות בבית, אז הם שיחקו ביחד שזה שונה.. עכשיו נגיד יש לי 3 בבית  

ואיך הרגשת להיות כל היום בבית?

ועוד שאלה - מה  לדעתך יותר חשוב לו - לצאת החוצה, או אמא שרגועה בדרך שבה היא מטפלת בו?

זה נשמע שאת בחברה הטובה של כל האמהות וקצת "אוכלת את עצמך" - תשחררי...

תרשי לעצמך לחשוב מחדש על דברים - האם חייבים לצאת כל יום?

ולגבי תעסוקה - אצלי בגיל הזה הדבר שהכי מעסיק זה כל מיני קופסאות שנכנסות אחת לתוך השניה ו/או עצמים קטנים (לא מדי)שנכנסים לתוך קופסאות. אפשר לקחת קופסה עם מכסה גמיש ורך שקל לחתוך ולעשות בו חור להכנסת העצמים הקטנים..

את עסוקה עכשיו במשימה החשובה כ"כ של טיפוח נשמה ונראה שאת מקדישה לכך הרבה כוחות, עלי והצליחי!

חפשי בגוגל משחקים לגיל הזה...או להזמין אחרים הביתה...

תשמעי, זה באמת נכון, הרבה זוגות עוברים משבר כזה או אחר,

ומה שחשוב זה שיש תמיכה אחד בשני, סליחה אבל אני לא מתפלאת שהם התגרשו...

כשאין תמיכה מצד הבעל באישה אחרי הלידה, הוא לא יכול לצפות שהיא לא תיכנס לדיכאון.

בכל מקרה, שימי לב, זו נקודת אזהרה,

רוב הנשים מתייחסות אחרי הלידה לתינוק שלהן ובקושי לבעל,

אני בחצי שנה הראשונה הייתי רק עם התינוק, בעלי היה מוזנח לגמרי..

אבל התינוק הזה נולד בשבוע 36, פיצי, קטן וחמוד

הוא היה צריך אותי!

ולכן אם הבעל לא מבין את זה, הוא בבעיה.

אני לא מבינה, איך בעל יכול "להחזיר" לאשתו, זה חוסר בגרות, וחוסר יכולת להבין שנוסף פה עוד בנ"א למשפחה.

שגם הוא זקוק לאהב, ולאוכל...

אין לי מסקנה אחת, באופן כללי, שימי לב אם טיפוס כזה מתאים לך...

משתמע מדברייך שהוא יצטרך ללמוד דבר או שניים על יחסים וזוגיות לפני שיגש לפרק ב'.

לכל זוג יש משברים ברמה זו או אחרת, אבל הכיוון הכללי הוא שגם עם 'רבים' עדיין אוהבים, ואחרי שנרגענו נבדוק איך עולים למעלה מכאן. כמובן שצריך ללכת לקראת הצד השני, מדבריו זה נשמע שהוא לא הולך לקראת. מחשיד בעיני.

יש עוד נקודות נוספות מחשידות בעיניך? או נקודות לזכותו?

בכל זוגיות יש משברים/חילוקי דעות וכד', בשלב כלשהו של הזוגיות.

הרבה פעמים החיכוכים האלה נוצרים סביב היריון/לידה.

כל זוג צריך למצוא את הדרך לדבר על הקשיים, לתקשר, כדי להתגבר על הקשיים ביחד.

נשמע שאותו גרוש לא תיקשר (או תיקשר באופן לא מוצלח),

ולכן הוא פנה למקום של יריבות אישית, נקמה, מידה כנגד מידה.

זה מקום מאוד לא טוב בזוגיות.

וזה מקום עוד יותר לא טוב כשאותו גרוש לא מכיר בטעות שלו, לא רואה מה הוא עשה לא טוב, אלא מצדיק את מעשיו.

זה נשמע שהוא לא התקדם מבחינה אישית, ולא השכיל להבין את טעויותיו.

אישית, הוא נשמע לי לא בוגר. אולי הוא נכנס לזוגיות הקודמת כשלא היה בשל, ולא התבגר מאז.

את, בתור אחת שנפגשת איתו ורואה עוד זוויות שלו, יכולה אולי לאשש או להפריך את ההשערה הזו.

נקודה אחרונה- בהחלט ייתכן שגם אשתו הייתה "לא בסדר" ושהיא הייתה צריכה להיות יותר קשובה ופנויה אליו.

(כמו שהוא היה צריך להיות פנוי אליה אחרי הלידה כדי שמצב רוחה הטוב יישמר, ככה היא הייתה צריכה להיות פנויה אליו ולתת לו הרגשה שהוא אהוב ורצוי.)

ועם זאת, יחס קטנוני של מידה כנגד מידה נשמע לי לא בריא ולא נכון.

בהצלחה!

נורה אדומה.

מה שרציתי לומר.

בהחלט בהחלט מדליק נורה אדומה.

יש תופעה מוכרת של גברים שמרגישים לכאורה נזנחים אחרי הלידה לטובת תינוק (ואומרים שיותר כשמדובר בבן)

עם זאת נראה שההתמודדות של שניהם עם זה היתה לא תקשורתית.

תקשורת היא א"ב בזוגיות, יחד עם הרצון להיטיב לשני.

כניסה לעימותים כאלה, יחד עם זה שכשהוא מספר את הדברים בכזו

פשטנות לכאורה בלי לחשוב שמדובר במשהו מהותי יוצרות רושם שהיה שם רקע של אי תקשורת ברמה

שאולי היא זו שהובילה לגירושין, ואי ההכרה בזה היא סיבה טובה מאד לפתוח ולהעלות את הדברים הללו.

אור אדום.

אם כי "להחזיר לה" נראה לי ילדותי... הייתי בודקת מה הוא חושב על זה כיום.

לטעמי התשובה כבר נמצאת אצלך..

התגובה שלו יכולה להגיע משני מקומות: חוסר התחשבות או  אי הכרה והבנה של השינויים שעוברת יולדת ואמא צעירה.

החשש שלך הוא שזה נובע מחוסר התחשבות ואכן אם זה כך צריך לנתק את הקשר, בדיוק במקום בו צריך ביותר את

הבעל  הוא נעלם, לא מכיל ואפילו עכשיו שלא בתוך הזוגיות הוא לא מכיל את הקושי, אבל לא בהכרח שזה כך, יתכן מאד

שהוא לא מודע לשינויים שעוברת יולדת לקושי של טיפול בילד לחששות שלה סביב התינוק וכו' ואם כך זה מובן מדוע הוא

מתבטא בצורה כזו הוא פשוט לא מודע.

הדרך לבדוק היא בבחינה אם הוא מתחשב, מפרגן ומכיל בתחומים אחרים או לא וכן אפשר לדבר על הנושא של שינויים אחר

לידה דרך מאמרים וכו' ולראות אם הוא יותר מכיל את העניין, זה קצת יותר מסובך אבל לאישה ניתנה בינה יתירה (להיזהר לא

להתנשא או להוביל את השיחה בלי לתת לו מקום להובלה, זה גורם לרתיעה ולניתוק הקשר).

אם את מרגישה שיש תקשוורת טובה, מציאת חן וכו' חבל להפסיד וכדאי לבחון את המקום שלו, אולי באמת הוא בא ממקום

תמים של חוסר מודעות ותו לא (לא קיבל הדרכת חתנים ראויה ) ולא ממקום של חוסר התחשבות או אנוכיות.

ברכה והצלחה .

בלידה הראשונה

(או בהריון הראשון, כשהאשה פתאום נהיית מוזרה ונגעלת ממאכלים\חייבת מאכלים מסויימים\בוכה משטויות...)

מה שמדאיג זו התגובה שלו, לא החוסר מודעות.

זו תגובה שאומרת דרשני.

מכיוון שפה מדובר עדיין רק בהכרות, אני לא הייתי נכנסת לנושא בכלל, אלא לוקחת רגלים ונמלטת. זה נשמע ממש רע.

אם כבר נשואים אז ברור שצריך לבדוק ולטפל וכו'... אבל בשביל מה להכניס ראש בריא למיטה חולה?

אם תגידי שלכל גרוש יש 'מיטה חולה' אני לא אסכים. יש גירושים בכל מיני נסיבות, הסיבה פה נשמעת לא טוב בכלל!

אני לא יודע דבר על המקרה הספציפי  הזה אבל בתקופתינו יש קושי גדול ולעיתים גדול מנשוא

להינשא, ישנן המון התפשרויות ובעיקר של הבנות ומטרתן אחת והיא לצאת מחיי הרווקות ולהינשא.

מי שמתעסק בתחום, חי את זה כל יום ורואה את הדמעות, ההתכרבלות במיטה ללא יכולת לצאת לעשייה והייאוש

הגדול לא יכול להישאר אדיש אליהן .

יחד עם זאת ברור שיש דברים שאין להתפשר עליהם ואף אני ציינתי שאם "זה נובע מחוסר התחשבות ....צריך לנתק את

הקשר" מאידך, ורק בגלל הקושי האמיתי להינשא, לא הייתי משאיר את הענין הזה ללא בירור, כל מדוייט הוא אופציה, אולי

באמת הבחור דנן לא מודע, אולי הוא השתנה, נכון שתגובתו לא ראויה כלל אבל אדם שחווה מציאות שהוא לא מבין אותה

ופגוע ממנה יכול להגיב כך, צריך לבחון זאת , צריך לדבר על-כך, ולנהוג  בזהירות ולא לפתח רגשות עד לאחר הבירור,

לנתק קשר תמיד ניתן, לחזור אליו זה קשה.

בהנחה שנישואים זו עבודה ועם כל פרטנר תהיה עבודה

עכשיו צריך לראות אם העבודה המסויימת הזו שייכת אלי...

ברור שיש אצלו בעיה של מודעות. נראה שהוא מונח באותו מקום ואף מרגיש "צודק"...

קל מאד לראות שהוא ישחזר את אותה התנהגות שוב, ושזה עלול להיות הרסני

אלא אם כן - תיעשה עבודה מסויימת של מודעות. איך עושים עבודה כזו אם בכלל לפני חתונה? נסיון רגיל לפתח על כך שיחה שתרחיב את נקודת ההסתכלות עשיתי כשהוא סיפר לי על כך וזה לא צלח. הוא נראה מבוצר בנקודת המבט שלו. אז הרפיתי כי זו פגישת היכרות, חוץ מנסיון עדין בדיבור אין מה לעשות כי זה עלול להתפרש לא טוב.

ללכת איתו אל מישהו? "לשלוח" אותו לדבר עם מישהו? זה לא נראה לכם מאולץ? סיכון גבוה מדי? גם אם הוא לכאורה ישתף פעולה, אי אפשר לדעת מה יקרה בזמן אמת. יש כאן משהו בטבע העצמי של הבנאדם

התלהבת ממנו בשאר התחומים? התאהבת בו אפילו? (אני לא מאלה שאומרים שאין שום ערך להתאהבות, אבל כן מאלה שאומרים שחובה להיות מודעים לה, כדי לא להחליט רק בגללה, ואולי החלטה שגויה) א-ת רוצה להשקיע בו?

תשמעי, אדם שמרגיש שהוא צודק (וזאת אגב, היתה גם ההתרשמות שלי לפי התאור שלך) קשה מאד מאד לשנות!!!

רק האדם עצמו יכול לשנות את עצמו, וזה כמובן מתחיל בהכרה שטעה. 

אם מאד מאד התלהבת והתאהבת, ובשאר התחומים הוא מתאים לך מאד, אז אולי אפשר להניח לנקודה הזאת בצד, להמשיך את הקשר ובהמשך לגשת יחד לייעוץ זוגי (יש אפשרות כזאת לפני החלטה על אירוסין!) בה תעלי את החששות שלך מהנקודה הזאת, ואולי יהיה אפשר לשנות את הגישה שלו. ואולי לא. 

זה הסיכון שאת לוקחת את ממשיכה קשר שיש לך ספק גדול לגביו, רק בשביל הצ'אנס שאולי... אבל שוב, זה תלוי במידת הרצון שלך להשקיע.

בשלב הזה לא נראה לי שאפשר לעשות משהו בעניין ...

יש נקודות שהן ממש חשובות לזוגיות בריאה.

ומניסיון אישי, אישה אחרי לידה שאין לה תמיכה, יכולה להכינס לדיכאון!!!

אני ב"ה לא, אבל התמודדתי לבד ולא כל אחת מסוגלת!

אישה חייבת את התמיכה של בעלה אחרי לידה, והוא חייב להבין שכרגע הוא בשוליים!

והתינוק והאמא הם העיקר!!! מה לעשות ככה זה גבר יקר! ואתה חייב להבין את זה!

אז יש תקופות שהאישה מסוגלת לתמוך בבעלה, ולהיות "עמוד התווך" של הבית ויש תקופות שהאישה בכיינית,

רגישה, אפילו ללא סיבה שכלית.

הדס אור היקרה,

לפי דעתי, את צריכה לחשוב, האם מתאים לך לחיות ללא תמיכה מצד הבעל?

האם מתאים לך ל"תפעל" בית שלם לבד?

ועוד לדאוג למספיק "צומי" לבעלך?

האם יש לך את הכוחות האלו?

אם כן- בקשה, בהצלחה!

אמרתי שהאיש הזה חייב לעבור שינוי לפני זוגיות חדשה, ורק הוא יכול לעשות את השינוי. שאלתי אותה האם היא רוצה להשקיע בו ולאפשר את השינוי הזה, עוד לפני הנישואין. ממה הבנת שאני חושבת אחרת?

לא בטוח שיש לו רק בעייה של מודעות כפי שכתבת, ייתכן מאד שיש בעיות  קשות יותר של אנוכיות, ילדותיות,

חוסר יכולת להכיל קשיים בזוגיות ויכולת תקשורת לקויה, האמירה שלו אינה פשוטה כלל ועיקר ואין  לזלזל  במסר

שהיא חושפת.

מאידך, את מתבטאת בצורה רהוטה ומנתחת יפה את המקום שלך ושלו וזו נקודת חוזק שלך שתאפשר לך לבחון

את הסיבה להתנהגות שלו כלפי  אישתו, לכן, לדעתי, לא  לשלוח אותו לאף אחד (באופן כללי  לא שולחים מטופל לטיפול אלא חושפים לו את קשייו והוא יקבל החלטה אם לטפל בעצמו או לא שזה כבר 80% מהטיפול), לא לדבר על הנקודה הזו כלל, הוא לא מסוגל לצאת ממנה ואין טעם, אלא רק לבחון את הרגישות שלו כלפי אחרים, את יכולת ההתמודדות שלו עם קשיים ואת הנתינה שלו כלפייך וכלפי אחרים, נקודות אלו ניתנות לבחינה דרך ההתנהגות "בחיים" ודרך  חשיפת אירועים מהעבר תוך כדי שיחות (להגיע למצב שהוא "משיח לפי תומו"), אם אכן הוא מתנהג באנוכיות  וכו' צריך לנתק מיידית,  לא מתחתנים בתקווה שדברים ישתנו או יטופלו וכן קשה מאד לעבוד באופן אמיתי על קשיים  לפני  ולצורך חתונה.

ההחלטה אם להמשיך או לא אינה פשוטה, היא תלויה בגורמים נוספים שאת  בלבד יודעת אותם כמו מציאת חן, גיל, מיצוי של אפשרויות נוספות לשידוך וכו'.

תראי,  אם את מרגישה אינטואיטבית  שיש פוטנציאל בקשר הזה כדאי להמשיך אותו בצורה זהירה ועצירת רגשות, תני לאינטואיציה שלך לעבוד, הבטן שלנו מספרת לנו הרבה  צריך רק להקשיב,  האינטואיציה תשקלל את כל הנתונים וזו מעין הרגשה מושכלת (כמה שזה נשמע סותר, זה לא ) שכן את מודעת לקשיים כפי שניתחת אותם יפה וחד.

בכל מקרה לא נראה שיש סיכון בלהמשיך לבחון אלא רק סיכוי ואולי  הפסד של הזמן וכוחות במקרה ו....

באמת בהצלחה ובשורות טובות.

כי בד"כ זה לא קורה, ורק יוצר תסכולים של הצד שציפה לשינוי או אפילו הרגיש אחריות "לתקן" את השני...

בגדול אני בהחלט מסכימה עם האווירה הכללית שעולה מהתשובות כאן רק לדעתי צריך גם להסתכל מעוד כיוון - אני לא יודעת באיזה שלב של הנישואין שלו זה היה אבל יכול להיות שהחוסר יחס הזה של אחרי הלידה כבר ישב אצלם על משהו מקודם ולכן הגיב ככה ואולי גם מאותה סיבה עדיין מרגיש צודק.. יכול להיות שבזוגיות טובה יותר קל להתגבר על הזמנים הקשים יותר שאתה מרגיש מוזנח וכו'..
סתם מחשבה שעלתה לי...

בטוח שזה דורש ברור אבל באמת הגיוני שזה ישב על הקשר הגרוע שלהם מקודם

אני מאמינה שאם יש הבנה הדדית, גם במצבים כאלה, שאחד מבני הזוג נפגע או מרגיש שפחות מתייחסים אליו,

הוא לוקח את זה פחות קשה.

מכיוון שהוא יודע שבד"כ אשתו משקיעה בו וכו

יתכן והגבר בן אדם בוגר ורק בגלל סכסוך כלשהוא בעבר הוא רוצה ל"התנקם"

ויתכן שהגבר לא כ"כ בוגר ואין לו את עומק ההבנה מה קרה פה וצריך להגיע איתו שיבין מה מאחורי הדברים...

לדעתי כדאי לשמוע לדברי הורות משמעותית בכל הגורמים לכאן וגם לכאן

בהצלחה בבחירתך!! אשמח אם תידעי מה בסוף קרה!!

מה הוא אומר לך בזה שהוא מספר לך את זה?

מאחלת לך המון סיעתא דשמיא בתהליך מציאת בן הזוג הראוי לך!

אז כדאי להתחיל.

אחרת, זה יכול להישאר כאילו "פספוס". מוטב שתתנסה.

תגידו לה בפשטות, את צודקת - באמת אי אפשר לדעת. יכול להיות שזה יהיה לך טוב ותצליחי בזה. בואי ננסה ואם תרגישי עם זה טוב תמשיכי; ואם לא - גם לא נורא, אז נחפש מה שטוב לך.

כך ירדו הדמיונות והקנאה, ומי יודע? ילד יכול הרבה אם הוא רוצה (ולא רק ילד).

ואם היא תהיה מרוצה - אז לא "חבל". הרי המטרה אינה שהיא תהיה גדולת המוזיקאים, אלא שתשמח בכך.

אם היא תרגיש שזה לא בשבילה - ושאתם אינכם משדרים חוסר אמון לה ביחס לאחיה - אז היא תפסיק מעצמה. ואם תמשיך - מה טוב.

ורק מוסיף הערה קטנה- ניתן לסכם עם המורה לנגינה על סכום נמוך יותר, בבחינת "חודש נסיון"

ולראות אם הילדה בכיוון הנכון או שתתייאש מעצמה.

או בגלל ההורים

ילדים בדרך כלל לא יפספסו מסרים בלתי מילוליים של ההורים שלהם. 

כמה עצוב זה לילד שלא מתפעלים ממנו כשהוא עושה דבר טוב

האמא הרי שאלה,

וכוונתה לטובת ביתה,

אז אם היא תחשוב גם-כן שמה שמוצע פה נכון - 

היא גם תהיה נכונה לשנות גישה,

והילדה תקלוט את זה. הרי אמרנו שהיא תגיד בכנות.

ובאמת קשה לדעת אם זה כי הילדה "רוצה משהו טוב"  -או מקנאת באחיה.

אלא שבאמת זה לא כ"כ משנה. גם קנאת סופרים יכולה לעיתים להרבות חוכמה,

וגם, זה מסוג הדברים שטוב לתת לילד ללמוד מעצמו; ובכל מקרה גם מרוויחים את זה שהוא רואה שיש אמון בכחותיו,

וגם רואה שלא צריך לפחד לנסות דברים שאינם "רעים" בעליל. וגם הולך ועומד על נטיותיו העצמיות.

ולעיתים - גם מתגלים כשרונות "חדשים"...

בעיני הילדה חיה במציאות ממש עצובה:

מונעים ממנה לממש את שאיפותיה

מעבירים לה מסרים של כישלון (האנשים שהכי אוהבים אותה בעולם!!!)

יש אח שמקבל משהו שהיא רוצה, אבל ממנה מונעים זאת (לא מדובר בממתק או רכוש - מדובר במימוש עצמי!)

למה שהורה ינהג כך כלפי ילד שהוא אוהב? אני מתקשה להבין.

האם הנאה של ילד מתחביב היא "בזבוז" של כסף? לא ממתק! תחביב! אומנות!

האם ילד חייב להצליח, ואם לא, עדיף לו שלא יעשה? האם יש ילדים שעדיף להם שלא ינסו לבטא עעצמם באומנות (ציור, ריקוד, מוסיקה)? האם יש ילד שהוגן למנוע ממנו ביטוי עצמי בדרך של אומנות, ואפילו כל דרך אחרת (ספורט, למשל)?

האם מוסרי לחייב ילד לעסוק בתחום רק מפני שאנחנו מניחים שהוא מוכשר בו (ואפילו בדרך "עדינה", של ברירה יחידה)?

החוג הוא של הילד, ולא שלי. למנוע מילד התנסות (חיובית ולא מסוכנת, חלילה) היא מעילה בתפקידי כהורה.

אני חושבת על האמא ששואלת כאן ומקבלת כזאת תשובה ממך, אני הייתי נעלבת.

אפשר להעביר מסרים בקצת יותר עדינות, ואם את לא מצליחה לברור מילים אדיבות אז אל תגיבי. אנשים אחרים יגיבו במקומך, ומן הסתם חלקם יביעו דעה דומה לשלך באדיבות.

ומוסיפה מניסיוני- אמא שלי סיפרה לי כמה פעמים שכשהייתי בת שלוש, רציתי מאוד ללכת לחוג בלט. אז הם שלחו אותי. לא יצא מזה רווח מעשי. ועם זאת, ההורים שלי היו קשובים אליי ונתנו לי הזדמנות.

בגיל חמש-שש החלטתי שאני רוצה ללמוד כלי נגינה. והוריי שוב הסכימו ושלחו אותי לחוג. באמת המשכתי ללמוד אותו כלי נגינה חמש שנים נוספות אח"כ.

מאוד חשוב לתת לילד את האמון שהוא יכול ומסוגל. לתת לו את המקום ללמוד ולרכוש מיומנות, ולא להניח מראש שאינו יכול.

ומי יודע, אולי בתך תגלה כלי נגינה אחר שהיא יותר טובה בו...

בהצלחה.

כישרון אחר לשיר וכישרון אחד לנגן והם לא תלויים אחד בשני. אפשר לנגן לפי תווים, ולאט לאט מפתחים את החוש ואח"כ אפשר כבר לנגן לפי שמיעה. זה שמיתרי הקול בוגדים בה זה לא פוסל את חוש השמיעה והניגון.

וקורדינציה זה דבר נרכש, להפך, אם חסר לה אז הנגינה יכולה לשפר לה את זה  מאוד מאוד. כדאי להשקיע בזה!! לדעתי.

רציתי לחדד את העניין שיש לי אפשרות רק לתת לכל ילד חוג אחד.

הילדה שלי שאני חושבת שהיא מקסימה ואני מאמינה בה, אך נראה לי שכל הורה מכיר את ילדו

פחות או יותר, ולילדה יש הרבה כשרונות אחרים. היא גם בד"כ לא ילדה שנורא מתאמצת להשיג משהו, היא מתלהבת בהתחלה ואם היא רואה שזה קשה היא מרימה ידיים.

אז ככה שיש לי 2 פחדים בעניין,

א- שהיא תנסה ובמקרה שזה יהיה באמת מעבר ליכולותיה היא תתייאש מעצמה. ויהיה לה עוד יותר באסה

איך לאחיה זה כלכך קל והיא לא מצליחה.

ב- שבינתיים היא מפספסת חוג שהיא כן יכולה להצליח בו ולהרגיש טוב עם עצמה ולהתקדם.

חוץ מזה גם אני בתור ילדה נורא רציתי ללמוד לנגן ולהורים שלי לא היה כסף לחוגים בכלל. אבל כשגדלתי וראיתי סביבי

אנשים שלמדו והשקיעו בזה שעות והבנתי שבמילא לא הייתי מצליחה להגיע לשום רמה כזאת כי לא הייתי מסוגלת לשבת להתאמן וגם אין לי את הכשרון לזה, לא הרגשתי פספוס גדול.

אבל, אני לא מנסה למצוא צידוקים, רק רוצה לשמוע מה הורים אחרים עושים/ חושבים.

- אין שום משמעות לחודש ניסיון 

אבל לא נראה לי נורא אם היא תלך כמה חודשים או אפילו שנה לקורס מוסיקה

ורק שנה אחר כך תחזור למה שהיא טובה בו.

- לגבי זייפנות- דבר ראשון אין קשר בין זייפנות בשירה לבין זייפנוות בנגינה.

וחוץ מזה להפך- לימודי מוסיקה משפרים מאוד את הזייפנים גם בשירה

ובשביל לבטא את עצמך. לא חיייבם "להגיע לרמה". מותר גם להנות סתם מנגינה בד' אמותייך.

אם את נורא חוששת ממצב של קנאה, תציעי לה כלים אחרים, אולי...

והייתי עובדת קשה כדי להשתחרר מהרעיונות של כישלון וייאוש לגביה. את עלולה להעביר לה את זה בצורה לא מודעת וכנגד רצונך.

גם זייפנים יכולים ללמוד לנגן,

והזייפנות לפעמים נעלמת... מנסיון..

וגם מי שלא מוכשר מלידה, אך יתמיד להתאמן- יכול להיות נגן מעולה

אם יש לה כ"כ הרבה רצון, למה לא לנסות?

רק צריך לתמוך בדרך- שצריך סבלנות, ומאמץ, וגם היא תצליח,

לכל אחד ה' נותן מתנות אחרות, אך זה לא אומר שהיא לא יכולה לנגן גם היא,

זה נכס לכל החיים

גם אני הייתי בוחרת במילים עדינות יותר.

לדעתי צריך לתת לילדה לבחור חוג בתחום שבו היא מתעניינת, ולא משנה מה הוא (כמובן אם הוא חינוכי).

כמו שאמרו כאן לפני, ואני מוסיפה כך גם מניסיוני האישי במוזיקה, אין קשר בין נגינה לשירה, ויש המון נגנים מוכשרים שהם זמרים נוראיים. מה שכן - הנגינה מפתחת את השמיעה ומגדילה את הסיכוי שהיא תזייף פחות בהמשך.

מוזיקה היא עניין של אימון ואימון ואימון. זה נכון שחודש ניסיון לא יראה לה את הכישרון שהיא מעוניינת לרכוש, אבל היא לפחות תתנסה ואז תחליט אם היא מעוניינת להמשיך. ואם היא תהיה עצובה מהעובדה שהיא לא מצליחה ואחיה כן - צריך יהיה להסביר לה שהכל תלוי באימון ותרגול, ושאם היא רוצה להמשיך היא חייבת להתמיד ולהתאמץ עוד ועוד, ושהנגנים הכי מוכשרים היו מתאמנים שעות רבות בכל יום (לדוג' - צ'ארלי פרקר (חצוצרן ג'אז מהגדולים בעולם) היה מתאמן 13 שעות בכל יום).

אם ילד מעוניין להתנסות בתחום מסויים, גם אם הוא "לא מוכשר" (מה שאין לך כל אפשרות להחליט לגביו לפני שהיא ניסתה), שווה להשקיע את הכסף בעניין. אולי תסבירו לה שיש לה אפשרות לבחור רק חוג אחד, ושהיא צריכה לחשוב טוב לפני כן אם היא רוצה להשקיע את הבחירה שלה דווקא בחוג הזה. יכול להיות שזה מה שיגרום לה לחשוב שוב ולשנות את דעתה.

בכל מקרה - אי אפשר לדעת באמת מה הכישרון של הילד לפני שהוא מנסה. יכול להיות שהיא תצליח ותתפתח מזה מאוד, ואם תמנעי את זה ממנה באמת לא יהיה לה סיכוי להשתפר.

לתת לילדה הרגשה שהיא לא טובה במשהוא?  יש לך פקדון ביד שזה ילד, נכון שגם אני בעצמי עושה הרבה טעויות , אבל לרוב זה ברגע של כעס או חוסר שליטה, אבל לא בצורה מודעת.

נראה לי לקחת ילדה קטנה ולהסביר לה שהיא לא מוכשרת במשהוא? זה אחריות מידי גדולה !

מזכיר לי סיפור....

פעם התנדבתי במושב זקנים, והיתה שם זקנה מבוגרת מאוד..(בטח היום צריכה להיות יותר ממאה) וכל שבוע מחדש היתה בוכה.

היא גדלה בירושלים וכשהיתה בתיכון, היא מאוד רצתה ללמוד במגמת תפירה ולא נתנו לה ההורים ללמוד כי אמרו לה שהיא לא מוכשרת לתחום....וחבל על הכסף.

ותראי כמה זה מציק לה עד היום, זה היה כל שבוע לשמוע ולבכות איתה.

עדיף שתחסכי כסף מקנית בגדים לילדה ! ותתני לה לנסות לבטא את עצמה ורק בשביל הבריאות הנפשית!

כשהייתי קטנה 12, רציתי לנגן בכלי מסויים בקונסרבטיון . למרות שהיה לי כישרון לנגינה מוכח כבר הורי התנגדו ( ובצדק) כי זה היה כרוך בלקנות את הכלי שהיה יקר, ובשיעורי נגינה יקרים.

אני התעקשתי מאוד בסוף הם הסכימו. מה קרה בסוף?

כבר אחרי כמה שיעורים הכניסו אותי לתזמורת של אותה עיר, הופענו בכל מני מקומות עד שזה נמאס לי כעבור כמה חודשים.

אז מה המסקנה? שהם ביזבזו הרבה כסף על אותו כלי נגינה שנשאר יתום?

או על השיעורים שהלכו קפוט למרות שיכולתי להתקדם?

לא נראה לי. המסקנה שלי היא שיש לי זיכרון שההורים שלי האמינו ברצון שלי למרות שהם לא הסכימו איתו, והלכו איתי והסכימו לבזבז כסף וזמן על כך. 

והיום אני יודעת שזה חשוב לי כאמא לתת את הביטחון והאהבה זו לילד למרות שאנחנו כהורים רואים את הנולד ויודעים שאין לה כישרון. אבל אנחנו לא יודעים מה זה עושה בסוף לנפש של הילדה.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי...