לא היסטרית על בכי של ילדים.
ב"ה הילדים שלי מקבלים המון אהבה, צומי, השקעה וחמלה, אבל כמו כל תינוק, הם משתמשים בבכי ככלי לקבל משהו, שאני כאמא שלהם מבינה באותה סיטואציה - שהם לא זקוקים לו, או אולי הם מרגישים שהם זקוקים לו, אבל הוא לא בריא להם.
נכון, הרבה יגידו שזה לא בריא, הוא זקוק לי ולחום שלי ולצומי שלי. אבל אם הוא יקבל את זה 24 שעות, לא יישאר לי מה לתת לו.
אני צריכה לשמור גם על עצמי למענו. גם על השפיות שלי למענו.
אז מבחינתי הקניית הרגלים שאני כאמא מאמינה שהם נכונים לילד הספציפי שלי, באים לפעמים גם עם בכי של הילד, ולפעמים גם עם בכי שלי.
קשה לי לשמוע אותו בוכה, אני יכולה לפעמים להישבר ולגשת אליו, ולפעמים לבכות בחדר ליד ולהחזיק מעמד ולא לגשת.
אבל בסופו של דבר התוצאות בשטח מראות לי את הטוב שיוצא מזה.
עם הבכור שלי הרגשתי שאני מאד זקוקה לזמן שלי בערב, והבכי שנמשך והתלות שלו בי על מנת להירדם + הזינוקים שלי לכיוונו בכל פעם שצייץ, לא עשו לי טוב וגרמו לי לשנות גישה.
אז הרגלתי אותו בגיל מאד צעיר ל"סדר ערב".
אוכל, מקלחת ולישון (אמרו לי שזה לא כל כך בריא מקלחת אחרי אוכל, אבל העדפתי שיירדם אחרי מקלחת ולא תוך כדי אוכל, כי אז הוא מתעורר מהר מרעב כי הוא לא סיים לאכול...).
ב"לישון" אני מתכוונת שישבתי לידו, ליטפתי אותו, שרתי לו שיר או שניים, אמרתי לו "לילה טוב" בלחש, נשיקה, ויצאתי.
בכה?
חזרתי לחדר לעוד נשיקה, ליטוף ולילה טוב.
המשיך לבכות? נתתי לו קצת זמן.
כן נכנסתי לחדר כל כמה דקות כדי להראות לו שלא נעלמתי, אבל גם לימדתי אותו שזה הזמן לישון, ולא בידיים.
לא לקח הרבה זמן והוא למד.
הוא נרדם יפה, בשקט, כשהוא רגוע ונינוח.
וב"ה מגיל 3 חודשים הוא כבר ישן לי לילה שלם.
הילד ב"ה חכם, גאון (ואני לא משוחדת
) ומוכשר בכל קנה מידה.
יש לו אמון מדהים בנו כהורים ובכלל בבני אדם.
הבכי הזה, שלפעמים נמשך יותר ולפעמים פחות בכל מיני תקופות בחיים שלו, לא גרמו לו נזק מכל תחום שהוא, לא שאני רואה עכשיו.
להפך, זה ילד שאוהב את השגרה שלו ומרגיש בה בטוח. עד היום (הוא בן 5) הוא נכנס לבד למיטה אחרי הסרט של הערב. אפילו לא צריך להגיד לו.
לעומת זאת עם הילד השני שלי, עברתי את אותו תהליך מבחינת "סדר ערב", אבל מבחירה שלי בגלל המציאות המסוימת שהייתי בה, בחרתי להשאיר אותו לצידי עד גיל חצי שנה. הוא ינק בלילות חופש ולא מנעתי את זה ממנו ורציתי בזה.
כשהוא היה בן חצי שנה העברנו אותו למיטה בחדר של הגדול.
היו כמה לילות קשים עם אותה התנהלות מצידנו:
שיר, נשיקה, ליטוף, "לילה טוב" ובכי.
וחזרנו וליטפנו ונישקנו ואמרנו לילה טוב מידי כמה דקות, עד שלמד.
וסיפור מצחיק:
בעלי סיפר לי באיזה ערב שלא הייתי בבית, שהוא הביא להם ארוחת ערב, מקלחת, פיג'מות, סרט - וכשהם ראו סרט הוא הלך רגע לחדר כי הייתה לו שיחה חשובה או משהו (לא זוכרת מה בדיוק) והעניין התארך...
כשהוא יצא מהחדר הוא גילה שהילדים לא בסלון מול המחשב. הוא נכנס לחדר שלהם, וקלט את שניהם ישנים שנת ישרים במיטות שלהם...
בקיצור, אני חושבת שתפקידנו כהורים, הוא גם להקנות הרגלים טובים שיעזרו לילדים שלנו ולנו בחיים. זה לא אמור לבוא על חשבון אהבה, תשומת לב, רוך וחמימות. ממש לא. זה בהחלט יכול לבוא ביחד. זו דעתי.
ומבחינתי ילד שבוכה צריך לבדוק למה. לפעמים הוא סתם רוצה חיבוק ואין שום סיבה למה לא להתכרבל איתו ולהתפנק איתו ולנשנש אותו מכל כיוון אפשרי. לא צריך "סיבה" בשביל זה.
אבל כשאני מנסה להרגיל אותם, ללמד אותם, ובשלב כלשהו גם לחנך אותם, אז יש גם בכי לפעמים. וזה לא מפחיד אותי. ולא תמיד הדבר הנכון זה להיכנע לבכי שלהם ולשבור תהליך שאני מנסה לבנות איתם. לפעמים זה רק מזיק.
יאללה עגבניווווווות!!!!!!!
תעזבו את הבן שלי! תפסיקו להשמיד בשיטתיות את כל היצירתיות המהממת שעוד לא נהרסה לילדים בגילו. ב"ה. כי לנו לצערנו כבר כן. תפסיקו להפוך אותו בשעת היצירה לפועל ממושמע שמבין איפה להדביק כל דבר לפי ההוראות. מה לכל הרוחות אתם עושים??? 
)
)
