פורום הורות (עמוד 291)

בדיחה - שהאמא שלה לא הוציאה אותה החוצה אלא איימה "להגיד לגננת"...

 

וגם ההורים האחרים..

 

כעת:

 

א. תגידו לילד שהוא צודק, ושלפחות מה שיֵצא מזה טוב, הוא שאתם תדעו איך היא מתנהגת ותדאגו שזה לא יקרה. גם תגידו לו שיגיש לכם אם קורה אפילו פעם אחת משהו שהיא עושה; וגם לגננת שיגיד מיד. מעבר לכך - אל "תנפחו" בפניו את האירוע, כי  מסתבר שחוץ מאי הנעימות, אינו מפרש "יריקה" כמו שאנחנו..

 

ב. תודיעו לגננת שאינכם מקבלים ש"אין מה לעשות" - ולא תסבלו אפילו הצקה אחת נוספת. מצידכם, שתדאג שלא תתקרב אליו.

אם יקרה עוד פעם - תודיעו שאתם פונים למפקחת אם זה לא נפסק טוטאלית.

הייתי מדברת עם הילד  על מה היה עושה במקרה של צרה כזו או אחרת. להביא כל מיני מצבים כאלה ואחרים שהוא יכול להתקל בהם (דוגמת היריקות) ולתרגל איתו הבנה שאם משהו מציק לו הוא חייב לפנות לעזרה לאבא אמא/ גננת או לדעת להגיד שזה לא נעים.

 

יש לי ילדה עדינה ומתוקה שלא ידעה להגיד די. תירגלתי איתה להגיד בתקיפות: די! זה לא נעים לי!. היינו עושות תור תור. פעם היא אומרת ופעם אני. ולקח הרבה זמן עד שגן היא הצליחה להוציא את זה לפועל. היא הייתה מספרת לי שבגן הציקו לה והיא הייתה עצובה. שאלתי אותה: אמרת די? היא אמרה שהתביישה. כל פעם שזה קרה תירגלתי איתה איך אומרים "די זה לא נעים לי" כמה פעמים ועודדתי אותה להשתמש בזה. (כמובן במקביל וידאתי שהגננת יודעת ומטפלת נקודתית) יום אחד היא חזרה הבייתה זורחת ואמרה: אמא! הציקו לי וצעקתי די!!

 

הייתי כועסת על האמהות שלא אמרו לי באמצע המסיבה!

 

והייתי אומרת להם: "איך הייתן רוצות שאתנהג אילו זה היה הפוך והייתי רואה שלילד שלכם מציקים תוך כדי מסיבה"?

 

וגם הייתי פונה לאמא של הילדה שירקה, הורים בעייתיים? שיהיו בעייתייים עד מחר!

 

גם את בעייתית! מה זה השטויות האלה? שירגיעו את הבת שלהם,

 

היא תמשיך כל עוד המבוגרים ממנה יתעלמו מההתנהגות שלה, ואז היא תבין שאף אחד לא מתייחס והיא תמשיך להיות חזקה על חלשים!

למה שתיארת, זה פשוט להשפיע עליהן שפע "צומי" עוד לפני שהן מבקשות /דורשות אותו.

אני לא טוענת חלילה שאת לא עושה זאת, אלא שהן כנראה מרגישות צורך ביותר.

כשאתה "נותן "ובשפע, זה שמולך לא מרגיש צורך "לקחת".

תנסי את זה למשך תקופה ארוכה. מאמינה שזה יכול לעזור ולשפר את המצב

למה שאמרה האמא החכמה שלפני (במיוחד לזה שהיא יושבת בצורה שכל כל מקבל "קצת" אמא)

 

הייתי מוסיפה ששווה להסביר את ההיגיון, לדוגמא: 

 

אני מאוד אוהבת שאת יושבת עליי, ואני מאוד רוצה שתשבי עלי, אבל בשביל שיהיה לי כוח וסבלנות אני צריכה לאכול בנחת. האם את רוצה שאחרי שאגמור לאכול נשב יחד ואז ארים אותך?

כמה טיפים קטנים שעזרו אצלי:

 

1. זה טבעי ביותר, הרבה ילדים עושים זאת...

מה שאני עושה זה נותנת לה יד ואומרת לה: את ילדה גדולה, ומאד כבד לי להרים אותך. ואז אני מציעה חלופות: לתת לי יד, לרוץ/ לדלג ביחד, לשיר שיר שהיא אוהבת תוך כדי, לשוחח על משהו מעניין וכו'... וכל הזמן מעודדת איזה גדולה היא שהולכת יפה וכו'....

בהתחלה היא התנגדה וובכתה אבל בשלב מסוים הבינה שאני לא מוותרת- וכל פעם רק שולת כדי לנסות ומתרצה מיד....

רק תבדקי שהיא לא עייפה, הדרך ארוכה מידי וכו'- כי אז המצב אחרת...

ובאמת כשמגיעים הביתה ואני יושבת על הספה וזה מתאים, אני קוראת לה ואומרת לה שעכשיו אמא מאד רוצה להרים אותה על הידיים ונותנת לה את זמן הפינוק שהיא זקוקה לו...

 

2. אני אומרת להם: "לאמא יש מקום לכולם" ומתיישבת בצורה שכולם יכולים- כל אחד על ברך, ואפשר גם בצדדים עם חיבוק וכו'.

בדרך כלל אם תוך כדי שרים ביחד, מספרים סיפור מספר או בע"פ וכו' אז הן עסוקות במה הן מקבלות ולא בלהיות רק הן...

כל הילדים בשכונה רבים על שלנו, וגם המחיר שם אחלה, זה יקר הדבר הזה....

זה מלמד לנסוע עם שווי משקל ועוזר לקראת אופניים בלי גלגלי עזר.

באיזה גיל הילד?

רק יתרונות!

להורים, מאשר לילדים

 

הרעיון הוא שהם דוחפים עם הרגליים (אין דוושות), ואז כדי לצבור מהירות, הם חייבים ללמוד להשאיר את הרגליים באוויר ליותר ויורת זמן. זה הרעיון הגאוני

ואם רוצים שיהיה נוח יותר לילד - אפשר לפרק את הפדלים לצורך כך.

מי שמוכר אופניים אצלנו בישוב טוען שחצי שעה של רכיבת בימבה על האופניים מספיקה כדי ללמד ילד לרכב בלי גלגלי עזר.

והילדים בשכונה מתים על זה.

 

בושם, קרמים, איפור.
שובר מתנה לחנויות כיפיות.
ספר או דיסק שאת יודעת שהיא מתחברת אליהם.
את מקסימה! כל הכבוד על הכרת הטוב שלך!

נגיד מהסופר פארם ואז יש לה מגוון מה להחליף.

אפשר חליפת טרנינג זה גם נחמד..

(אבל אולי זו רק אני, שגם בגיל 18 לא הסתכלתי על דברים כאלה).

לדעתי, באמת, ספר או שרשרת.

וכל הכבוד לך!

תכשיט, קרם כלשהו, ומצטרפת לממליצי השוקולד, או ספל עם תמונה של הילדים עם שוקולדים בפנים

שוקולד

ספל עם תמונה שלה עם הילדים שבתוכה שוקולדים+ שמיכת פליז מפנקת בצבע האהוב עליה+מחזיק מפתחות שכתוב עליו "אין כמוך!" ארוז בצלופן יצא פשוט מתוק! מחכה כבר להביא לה 

וממש יפה מצידך להשקיע ככה. אני בטוחה שהיא תשמח מאוד לקבל את ההפתעות המשמחות האלו.

 

(לקח לי זמן להפנים שהילדים הם לא בתוכה מבחינה מילולית... ).

היאע באמת שמחה, תודה על הרעיונות 

תכשיטים כמו מגנוליה.

קודם כל כך היא יכולה לבחור מה שהיא רוצה.

דבר נוסף, בגיל הזה לקבל כסף זו תחושה ממש טובה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שקיבלתי כסף על בייביסיטר. ה-20 שקל האלה היו לי בארנק חודשים עד שחשבתי על מה להוציא אותם. הייתי בת 12. זה נותן תחושה טובה שרואים בך בוגרת. זה לענ"ד.

גיפטקארד או תלוש זה לא לגמרי כסף אבל היא יכולה לבחור את המתנה בעצמה. זה תלוי בסכום ובנערה. אם מדובר בסכום בסביבות 100 הייתי נותנת תלוש/ גיפט קארד (אם יש להם) למגנוליה או לחנות בגדים כמו FOX וכד'..., לסכום קטן יותר הייתי נונת לניו פארם/ סופר פארם.

 

בגדול, לפי דעתי מזומן עדיף.....

(יציאות, לא פיפי).

הבעיה היא חוסר הרצון שלכם, או חוסר הרצון שלה?

 

לא לגמרי הבנתי...

 

הבת שלי בת 3, גמולה ברוך ה', ועושה יציאות רק בטיטול. לפעמים זה יוצא בדיוק לפני השינה (או בשינה עצמה), ולפעמים, כשאני רואה שהיא בחוסר שקט ניכר, אני שואלת אותה אם היא צריכה ואם כן, שמה לה טיטול.

כרגע, אני שמחה ומודה על זה שהיא גמולה וכבר כמעט אין פיספוסים. לגמול מיציאות זה פחות דחוף לי.

בסוך זה עובר

משום מה הרבה ילדים פחדים מיציאות, לעודד אותם ולשמוח, אפשר להבטיח פרס קטן.

וגם לשים לה טיטול רק לזמן של היציאות זה פתרון טוב

לא להבהל מפספוסים. 

בעיקר לא ללחוץ עליה עם היציאות

גם אניבעד שתעשה יציאות בטיטול

אני חושבת על עצמי, בתור אמא.

 

איזה תהליך עברתי עד שלמדתי להתמודד עם אמירות של מבוגרים,

 

בעבודה למשל, בהתחלה הייתי מאוד רגישה.

 

ואני כל הזמן חושבת על הילדים שלי איך הם יתמודדו מול החברה.

 

הרי החברה לפעמים היא פוגעת מאוד!

 

לעניין הילדים, צריך לחזק אותם, לתת להם תחושה שהם טובים, שהם שווים,

 

לחזק להם את הביטחון העצמי.

 

בגן זה מכות.

 

בכיתה א' זה אמירות של ילדים

 

בתיכון זה אמירות פוגעות מהחברים

 

בעבודה זה מילה לא יפה מהבוס וכן הלאה...

 

חייבים למלמוד להתמודד...

 

 

שוב- לא מדברת על מקרים קיצוניים בהם בוודאי שצריך להתערב..

ותלוי מי מציק לו

לפעמים ילדים מתרגלים שאמא תמיד מתערבת ואפילו לא מנסים לפתור שום דבר בעצמם

ומה שקרה לי פעם בגינה זה שילד הציק לילד שלי . אז מפני שילד הזה היה יותר קטן מבני בשנתיים לא רציתי שיחזיר לו ולקחתי את בן שלי אלי לספסל. ומה שקרה התחיל לנשוך את הבן שלי בלי להתבייש וכמובן כבר לא התערבתי והוא כן קיבל כמה מכות וברך

אחרי 2 דקות הוא חזר עם אמא מוכנה להגן על ילד שלה בכל מחיר שצעקה עלי - ואת אשה דתיה ולא מתבישת!

וילד שלה עומד מאחוריה ונהנה מהצגה

כלןמר תמיד אפשר להגזים בכל דבר 

איך הגבת לאותה אמא?

שתוותר לו או שנלך מכאן, החלטה שלך ובחירה שלך בלבד. על ילד קטן (0-2) אני מגוננת ומתערבת.

לא מתוך ניסיון, הייתי נותנת לבנות שלי להתמודד לבד עם הצקות (מילוליות) מגיל 5-6. לאט ובהדרגה, עם הדרכה וליווי (מה היא אמרה, איך את מרגישה, מה נכון לומר בתגובה).

אני לא במקום הזה עדיין. ועם זאת, אני חושבת שהייתי מתחילה אז לתת להן להתמודד.

 

הצקות של אלימות- אין לי בנים עדיין. לבנות שלי לא הייתי נותנת להתמודד לבד עם אלימות עד גיל יותר מתקדם. לא עולה לי כרגע גיל שבו אני מרגישה שאוכל לשחרר ולתת להן להתמודד לבד (גם בגלל שילדים שמכים הרבה פעמים לא מבינים איך הצד השני מרגיש ולא אמפתיים לכאב שלו, אז יש צורך בקטיעה מיידית של האלימות).

באמת מטפלות חרדיות לוקחות פחות (יכול להיות 8 שקל לשעה ואפילו פחות), אני מכירה אחת בנחלאות שנראה לי פנויה. אם זה רלוונטי צרי איתי קשר.

חופשי שיכנעת אותי לעבור להום סוקולינג...
טוב שבבית את מאפשרת לו לגלות בעצמו את העולם..

יש לי שלושה ילדים בגילאי גן ועברנו דירה לא מזמן וממה שאני רואה נותנים המון ביטוי ליצירתיות של הילדים.

בשני גנים שונים (בשתי ערים שונות) יש בכל יום בגן שעת "יצירה חופשית". שמים לילדים על השולחן מכל הבא ליד: צבעים, לורדים, דבק, מספרים, שאריות עיתונים, מקלות ארטיק, קופסאות ביצים ואפילו קליפות של פיסטוקים ונותנים לילדים ליצור מה שבא להם.

ומה עם ציור חופשי בבוקר? אין בכלל? בדרך כלל בזמן של הפינות יש גם פינת ציור לילדים שרוצים ואז אין שום הדרכה...

(בסוד אגלה לך שיש גן אחד שזה אפילו יותר מידי לטעמי, כי הכל נותנים להם ולא משקיעים על למידה של מה זה מסגרת, דגם וכו' שלדעתי כן חשוב גם לפתח את הנושא הזה....)

 

ולקראת חגים או סיום נושא- אני חושבת שיפה גם שילד מביא הביתה משהו שהוא מבין שגם "נחשב יפה" ומביע ללא הסברים שלו את מה שלמד בגן ומותר להדריך קצת (כמובן שאם המצב שאת מתארת שהגננת עשתה את רוב העבודה, אז זה באמת לא שווה כלום- אני מדברת על מצב שהילד הכין לבד, אבל עם הדרכה).

 

אולי כדאי לדבר עם הגננת ולהסב את תשומת ליבה לעניין כי הגישה אצל הגננות ממש משתנה לטובה בנושא הזה...

אי אפשר לומר להם "הילד שלי יכול לצבוע באיזה צבע שהוא רוצה את השלהבות של החנוכיה",

או "אשמח אם תתני לילד שלי לבחור איפה להדביק את המדבקות"?

 

לפעמים הגננת או האחות-טיפת-חלב מבקשות שהילד יעשה דווקא דברים מסוימים (הדבקת מדבקות על קו וכו') כדי לראות התפתחות או יכולת מוטורית מסוימת. אז אפשר לבדוק איתן אם יש סיבה מיוחדת שהוא צריך דווקא להדביק/לצייר ככה ולא אחרת, ולהגביל את הבקשה מהילד (אם יש לה הצדקה לדברי הגננת/האחות).

 

שיהיה רק טוב.

אני חושבת שיש הבדל גדול מאד בין גננות בגנים עירוניים לאלו ביישובים, מהתרשמות שלי, גננות עירוניות משקיעות הרבה בתוצאה, במה יגידו ההורים, איך זה יראה וכו, ביישובים יש יותר דגש על התהליך, על הלמידה וכו, למשל באזור שלנו, שיש כאן הרבה יישובים ומושבים, יש המון טיולים, יצירה חופשית, חצר גרוטאות גדולה, הרבה עבודה עם צבעי ידיים וגואש, חימר וכו',אפייה ובישול, וממש את רואה שביצירות אין כמעט התערבות.

מנסיון של עבודה בגנים, זה אומנם תלוי מאד באופיה של הגננת ובאני מאמין שלה, אבל זה קשור גם לסביבה ולמפקחת, יש מפקחות שרוצות לראות תוצרים אסטטים וכו ויש מפקחות שרוצות לראות תהליכים, עבודה עצמאית וכדו.

יש מקומות עם תחרות סמויה/גלויה בין גנים איזה גן יותר מקושט, איזו גננת הפיקה מסיבה יותר בומבסטית וכו, אצלינו, ב"ה אין את הדברים הללו, אבל כמו שאמרת, אי אפשר לבחור מקום מגורים רק לפי גן הילדים...

אבל אולי כן אפשר להבהיר לגננת מה באמת חשוב לכם...

כניראה זה בכלל לא תלוי ביישובאו עיר...כ

ניראה שזה תלוי גננת..

כן..וגם אני מתוסכלת מהנושא עד עמקי נישמתי..

אני לומדת גיל הרך ומלמדים אותנו על איך לפתח יצירתיות לילד.
מלאאאא קורסים על זה מכוונים שונים.
אז איך זה ככה בסוף??
אולי זה גם דרישות של ההורים האחרים? לא כולם מבינים כמה זה חשוב.
אני ממליצה לך לדבר עם ההורים האחרים ולראות.
ואם זה באמת מפקחת, זה בעיה, כי מפקחת קשה להעיף..
בהצלחה!!

(לא הצלחנו להינצל מהמנהג המוזר - חורקת שיניים ונושמת עמוק כדי לא להעיר כשזה קורה בנוכחותי )

אני גננת בגן שהוא באמת גן מיוחד נקרא גם "גן זורם" זוהי שיטה שכימת היום בהרבה גנים בארץ

מעיקרי השיטה זה לתת לילד ליצור ולהגיע לתוצרים לבד מבלי לכפות עליו ולתת לו דגם שכך צריך לעשות..

גם בסדר היום בגן יש שינויים ויש יותר מרחב מחיה כמו שאומרים לתת לילדים יותר משחק חופשי בבוקר וצביעה וגזירה חופשית, השעת יצירה בגן היא למעשה רק חופשית ולא מכונת למעט מס ימים בשנה,זה בגן של השיטה הזורמת.

גם בגנים אחרים רגילים ונורמטיבים חברותי למקצוע מספרות לי ואני מתרשמת שיש הרבה חופשיות ביצירה וזה לא כמו פעם שהגננות היו מכתיבות וכופות על הילדים" היום עושים ענן מצמר גפן, או חילזון בגואש חום רק עם מקלות אזניים..

לפי דעתי חשוב שהגננת תדע שזה מפריע לך ובאסיפת הורים לעלות את זה שיהיה מושמע באזניה...

גם בגן רגיל זכות הילדים ליצור מעצמם ולפעול עפי דמיונם האישי!!!!!!! ואסור לכפות בכל דרך שהיא והעיקר שיהיה תוצר מרהיב בעני ההורים, כי הרי כל הורה בסופו של דבר רוצה לראות את התוצר המדהים של הילד שלו ולא את התוצאה של יד הגננת... דברו על כך עם הגננת ואם לא עוזר אפשר וחובה לפנות למפקחת ולדבר איתה..

קל היום לגננות לתת עבודה מוכתבת וכל הגן יעשה אותו דבר אבל מי שנוהגת כך לא מבינה שזה הרס הילדות של הילדים וחבל...

אני חושבת שהגננת שלנו למדה קצת חינוך אנתרופוסופי... והיא כזאת בנשמה.

אין בגן כפייה, הילדים בוחרים המון מה לעשות. כמובן משתדלים לתת להם דברים מעניינים (כמו חומרים שונים וכו), אבל עם הרבה מקום לרצון של הילד. אין כזה דבר יצירות מהממות שהגננת קנתה והילד רק שם 2 מדבקות.. (עברנו גם גנים כאלו). על הקירות תלוייות "יצירות האמנות" של הילדים במקום כל מיני דברים מהממים (באמת רק קשקושים שלהם... והיא מסגרה את זה!) מאוד מחבקים ומכילים את הילדים, בין היתר מתוך ידיעה שבהמשך מערכת החינוך זה כנראה ככ לא יהיה ככה...

עם זאת, 2 דברים:

1. חשוב לדעתי לזכור שהעיקר זה האישיות של הגננת. אם היא אוהבת, חמה, מכילה ולא תובענית, מקשיבה ולא מטיפה - אז בטח יהיה לילד טוב. גם אם יהיו יצירות מוכנות, גם אם יחלקו שם טופי, ואפילו אם ישחקו שם במחשב (=כל מיני דברים שאני לא סובלת).

2. כן חשוב שלגננת תהיה יד על הדופק. אפשר לזהות בקלות, כבר בגיל הרך, אם יש לילד קשיים שילוו אותו הלאה (למשל מוטוריקה עדינה שתשפיע על הכתיבה, מוטוריקה גסה, בעיות תחושה, בעיות שמיעה, הפרעות קשב וריכוז וכד). זיהוי מוקדם עוזר לטפל בצורה נעימה ו"כיפית" לילד, ולמנוע התפתחות של בעיות בהמשך. אז גם לזה שהגננת נותנת כל מיני משימות יש לפעמים ערך.

 

אני חושבת שאפשר לרוב לדבר עם גננות - במיוחד אם באים כמה הורים שמשהו מפריע להם, ואם באים לא בהתנשאות אלא מתוך שיתוף, הרבה גננות כן פתוחות לקדם ולשנות דברים בגן והפידבק של ההורים הוא חשוב.

סליחה שאני נשמעת כזו מייאשת, אבל זה עוד באמת קטן על מה שעוד מצפה לו בבית הספר.

בגן, הילדים לפחות נהנים.

בבית ספר הסיוט הופך להיות הרבה יותר גדול, מכל הבחינות, ולא רק מצד היצירתיות (שנהרסת ל-ג-מ-ר-י  !).

מחקרים מראים שבגיל 6 הזמן הממוצע שהילדים צוחקים במשך היום, יורד באופן דרסטי ופתאומי. מעניין למה.

הלוואי שהיה מה לעשות.

אבל זה לא יגמר טוב, ואין לי כח לעוד שירשורי ענק כאן בפורום..

אז אשתוק

את מערכת החינוך במתכונתה הפחות או יותר נוכחית

מי שיצר היה ביסמרק על מנת שיהיו לו חיילים ממושמעים כשיגדלו

 

רב היצירות זה ציורים של ילדים

אבל זה דבר הכי לא חשוב לדעתי

מה שחשוב זה גננת חמה ואווירה בגן ועד כמה ילד מרוצה

מה זה משנה איך נראית יצירה ומי עשה אותה? העיקר שילד יהיה מרוצה

ובהחלט כן משמעותית בעיני.

שבעצם נותנת הרבה ביטוי לעולם הפנימי של הילד.

 

ועגב, גם אם הגננת היא אישה טובה (מה שאכן כך!) זה לא עוזר למנוע את זה שילד מתפספס.

תחשבי שיש מעל 30 ילדים!! זה נורא בעיני. אז הכל נכנס לתבניות וכללים, כדי שיהיה אפשר להשתלט,

והמפריעים הם אלו שמקבלים יחס וכד'..

ובמקום שהבן שלי אמור להעביר את רוב יומו, אני בהחלט רוצה ורואה חשיבות גדולה כ"כ שהוא ירגיש ששמים אליו לב, ושמתייחסים לרצונות/ליצירות/לרגשות שלו.

 

נראה לי באמת החלטתי לכתוב לגננות מכתב מפרט וברור. אולי אם הם יקראו בבית בנחת זה יותר יחדור להם מאשר אמירות נקודתיות שלי פה ושם.

האם לבן שלך יהיה יומולדת בקרוב? האם יש בגן פעילות "הורה מתארח"?  זו פעילות שבה כל פעם הורה אחר מגיע לגן, מספר על עבודתו וגם מראה לילדים ומפעיל אותם, אם יש לו מה להראות ויכול להפעיל. זו פעילות שאינה חובה, רק הורים וילדים שרוצים. בהרבה גנים עושים זאת. וזה יכול להיות גם על תחביב או כל דבר שההורה רוצה לספר עליו. את יכולה להפעיל אותם בצורה מאוד יצירתית! והבן שלך יהיה עוזר ראשי!  הציעי לגננת. רובן שמחות לזה ויוזמות את זה, כי זה מוריד מהן שעה או שעתיים של פעילות על הראש, שאחרת הן צריכות לארגן. אבל המטרה הראשונית היא שהילדים יכירו מגוון מקצועות ויתגאו במה שהוריהם עושים ויודעים. בהצלחה רבה, לא להתייאש. כדאי לך לבדוק את האתר הזה, של אומנית ומורה ותיקה לאומנות, אומנית מיחזור בנשמה, עם הרבה יצירתיות ודגש על הילד ועל תהליך היצירה.
http://www.pouniart.co.il/

הגננת לא הורסת את היצירתיות של הבן שלך.

ראשית, חשוב להזכיר ולציין שחינוך מתחיל בבית, גם חינוך ליצירתיות.

הבן שלך לא יהיה יצירתי יותר או פחות בגלל ציור כזה או אחר,  יצירתיות לא נמדדת בציור אלא בחשיבה.

אני יכולה להעיד על הבת שלי לדוג' שהיא סופר יצירתית- היא תלתה לעצמה קרפים בחדר מעל המיטה כדי לייפות אותו בעיניה, כל משחק בחצר הופך אצלה באחת לרכיב מעניין במשחק, היא בוחרת מה ואיך לצייר והיא עושה שימוש במגוון חומרים לגמרי מעצמה.

איך?

1) אני נותנת לה גישה למגוון חומרים- יש לי במחסן המוווון חומרים שונים- החל מקרטונים למיחזור (שזה בכלל חגיגה כשמגיע הביתה קרטון גדול, את לא מדמיינת לעצמך כמה פעמים אפשר לעשות בית ואוטו מקרטון....) וכלה בדס, פימו, פלסטלינה וחימר, צבעי פנדה ומים, טוליפ וצבעי בד....

הכל מסודר במגירות והגישה אליהן חופשית.

אני לעיתים צריכה להזכיר לעצמי שאני קונה ציוד לשימוש ולא כדי שישב סתם במגירה וזה לא נורא אם במסגרת היצירה יש מעט בלאגן, ליכלוך ובזבוז- היא ילדה וזה קורה.

2) בניתי חצר גרוטאות בגינה- כסא תינוק שאין בו צורך, עגלה שאין בה צורך, סירים ומחבתות שאין בהם שימוש, ארגז חול שיחסית פשוט ליצור ועוד מכל הבא ליד.

3) כשהיא מביאה ציור הביתה לא אגיד "איזה מהמם" וכדו' אלא אפרט מה מצא חן בעיניי בציור שעשתה, לעיתים אני תולה ציורים על המקרר או החלון בבית.

4) יש לה לוח מחיק בחדר ורשות לצייר עם טושים מחיקים גם על החלון הגדול שבסלון.

כל הדברים שציינתי מביאים את הילד לחשיבה יצירתית.

 

שנית, בואי נניח בצד את השאלה האם הגננת צודקת או לא, זו המציאות ולעניות דעתי נכון למצוא בה את הדברים החיוביים, לדוג': חשוב שהילד שלך ילמד מה היא מסגרת ואיך יוצרים אותה, חשוב שהוא ידע מה זה  "דגם" וידע ליצור אותו, אלו כלים שיקלו עליו בעתיד, נ.צ שעליו לדעת כדי שיוכל להתקדם.

בעיניי באופן כללי, מסגרת היא דבר טוב וחיובי.

אם הגננת נותנת לילד ציור של שלהבת ומגישה לו גוונים של שלהבת, אין בזה דבר רע- כמו שאת נותנת לילד שלך בחירה בין בגד א' לבגד ב' ולא מציעה לו את כל הארון, כך גם הגננת נותנת לו בחירה במגוון צבעים מצומצם כדי שגם התוצר יהיה יפה מבלי לפגוע בבחירה של הילד.

כמו"כ הדבקת מדבקות וצביעה בתוך קוים אלו מיומנויות של מוטוריקה עדינה שחשוב מאוד הבן שלך ירכוש דווקא בגיל הזה שבו עוד ניתן להשפיע בקלות ולתמוך במידה ומתגלה קושי.

הרבה יותר קשה לטפל בזה בכיתה א' כשהוא יוצא מהשורות וכותב בכתב רועד...

 

דבר אחרון, אינני מסכימה לא עם אחות טיפת חלב ולא עם התוצרים שהגננת עושה.

אני מבינה את הגננת שחשוב לה להרשים ויתכן באמת שיש מעליה פיקוח... כדי להוביל מהלך שבו היא "תוריד הילוך" ותתן לילדים יד חופשית או מקסימום תכוון אותם ולא תעשה להם את היצירות, יש להוביל מהלך כולל של כלל ההורים כדי שהגננת תדע שזו מגמה- שאתם רוצים יצירות לא מושקעות ובלבד שהילדים יכינו אותם.

כך היא לא מרגישה מותקפת אלא מקבלת מכם רוח גבית להקל על עצמה.

כאילו שאתם באים מנקודה שאומרת "תנוחי, אנחנו איתך, לא קרה כלום אם לא יצא הכי יפה בעולם".

לא כל גננת יודעת לדוג' להתאים צבע ליצירה כדי שלא משנה מה הילד יעשה היא עדיין תראה טוב, זה משהוא שלומדים...

עודדו אותה לתת תשומת לב לחומר שהיא בוחרת עבור הילדים- לדוג' צבעים זוהרים על בריסטול שחור יקפיצו כל יצירה בנושא האור.

דפים מבריקים ובצבעי זהב וכסף יקפיצו כל עבודה בנושא ביהמ"ק.

אלו דברים שאפשר ללמוד.

עבודה עם שבלונות וצבעי גואש, מדבקות מסוימות למסגרת, שקף מעל ליצירה.

ללמוד ממקום שאתם כהורים מעוניינים לקבל- שלא תהיה בלחץ איך יצא- זה יעזור לה גם בשנים הבאות.

 

עם האחות אני לגמרי לא מסכימה, נשמע שהבן שלך עדיין בשלב השירבוט וכיוון שכך הוא מצייר בעיקר עיגולים.

את התור אמא שלו יכולה לדוג' לגזור לו צורות בסיס בבית ולתת לו להדביק, לתת לו שבלונות עם צורות בסיס שיתנסה בהן ומתוך כך להראות לו שצורה ועוד צורה יוצרת צורה אחרת, אפשר גם לעשות זאת במשחק- של ציור על הגב- שאת מציירת צורת בסיס והוא מנחש מה היא ולאט, לאט להוסיף צורה לצורה ולהגיע לבית.

באופן טבעי, יחד איתך, הוא יגלה גם את הנושא של פנים- עיגול גדול + שניים קטנים וכדו'.

בשום אופן לא להכריח אותו לצייר דווקא אדם, זה עניין של בשלות, את יכולה לעודד אותו להגיע את זה, אבל ללמד אותו לצייר אדם זה בפשטות להרוס את היצירתיות שלו...

 

מקווה שעזרתי

ב"הצלחה! 

 

 

רציתי לכתוב תגובה דומה, אבל סיכמת אותה טוב יותר מאיך שהייתי כותבת בעצמי..

והרבה דברים שהבת שלך היתה מעיזה לעשות בלי גן/ בי"ס היא לא תעיז לעשות כי עשו לה פרסומת סמויה לעדריות מסויימת והיא לא תעיז להיות יצירתית עד כדי כך..

 

אלא אם כן תגדל ותהיה באמת נאמנה לעצמה..

 

אבל היום בגלל העדריות שהבי"ס גורן כמות היצירתיות שאדם מאפשר לעצמו.. מזערית למה שהיה עושה בלי.

 

אלא אם כן שוב הוא ממש נאמן לעמו ושם פס על כולם

אם יש משהוא חשוב שהייתי רוצה שהבת שלי תקבל זה ביטחון עצמי, לא ללכת תמיד לפי העדר, לחשוב לבד.

את זה ילד מקבל מהביטחון שאנו כהורים מפגינים כלפיו.

אני מודה שלא תמיד זה עובד, אבל זה האידאל...

דווקא בנושא היצירתיות, בתיה"ס קיבלו לאחרונה עדנה והם כן מנסים לשנות את החשיבה, כן נותנים משימות יצירה ופיתוח חשיבה לבית וכדו'...אין באמת תוכנית לימודים באומנות לבתי"ס יסודיים וזה בעיקר תלוי במורה, והגישות בתחום שונות ומגוונות- 

שיעור אומנות צריך להיות שיעור מלאכה/ שיעור שלומדים בו על אומנים/ שיעור שמפתחים בו יצירתיות ומתנסים בחומרים שונים, כל מורה והסיגנון שלה...

ובאולפנות זה בכלל מרקיע שחקים- כל ה"מבצעים" שעושים, ההכתרות, האירועים, ילדה עם יצירתיות מהר מאוד תמצא את המקום בשבילה להתברג...

הילד גדל שם לפי השלב בו הוא נמצא.לא מקדימים את המאוחר ווכנ"ל הפוך.המון דגש על טבעיות,יצירתיות וכבוד לילד.

נותנים זמן  ודגש לתהליך ולא מקדשים את התוצאה. העולם הרגשי והפנימי של הילדים נבנה בצורה מדהימה. פשוט נותנים לילד להיות ילד.יש בגן רק חומרי גלם טבעיים,חיבור לטבע ולאדמה...והרבה יראת שמיים מתוך מתיקות ואהבה.כפי שידוע לי יש גנים בירושלים ובאזור פרדס חנה מאיפה את בארץ?

צריך לתת מינון נכון לכל דבר. גם כשרוצים ללמד כיצד להדביק בדייקנות או באיזה צבעים לצבוע, זה צריך להיות במינון

נמוך לעומת זמן של יצירה חופשית והגשת חומרים מגוונים.

כמובן שאפשר להשלים את היצירתיות בבית, וצריך לעודד את הילד ליצור גם בבית וזה אולי דווקא זמן יותר טוב, כשהוא עם עצמו ואחיו, בסביבה מפרגנת ולא שיפוטית.

גם אני מלמדת אומנות (בחוגים) וממש קשה לי אם הגבלת היצירתיות של הילדים בגן ובבי"ס, אני חושבת שאחד האשמים העיקריים לעניין הוא משרד החינוך שמכתיב למורים והגננות בדיוק מה צריך ללמד ולאיזה הישגים צריך להגיע.

חבל שהם לא מבינים שפיתוח יצירתיות בגיל מוקדם, תוביל ליצירת מבוגרים יצירתיים בכל תחומי החיים, מה שיקדם את המדינה הרבה יותר לדעתי, מהעלאת הממוצע הארצי בבגרות במתמטיקה.

אבל, לאופייה של הגננת (ולחינוך שהיא קיבלה) יש גם משקל רב בעניין. לכן אולי כדאי לדבר איתה, כי הרי אם רצונה להרשים את ההורים כדאי שתדע שההורים מתרשמים מדברים קצת אחרים.

אולי להביא לגן באחד הערבים, מרצה בנושא שגם ההורים וגם הגננות יהיו בהרצאה. (אצלינו עשו את זה פעם ונראה לי שזה האיר קצת את עיני הגננות, רק שהן התחלפו בינתיים.)

סתם סיפור אישי- הפריע לי מאוד שבגן של הילדים כמעט לא משתמשים בגואש או צבעי ידיים. חימר אין בכלל. כמעט הלכתי לשאול את הגננת על העניין ואז היה להם איזה מסיבה בגן וביקשו שהילדים יבואו חגיגיים. כמובן שהילדים בהתלהבות באו עם מיטב מחלצותיהם השבתיות, ואז בדיוק ביום הזה הגננת החליטה שבנוסף למסיבה, צובעים היום בגואש. בלי סינרים כמובן...

בגדי השבת היפים נאלצו להפוך לבגדי עבודה ותודה לגננת. יותר לא מעיזה להזכיר גואש.

 

איפה הם פועלים?

??

כמו שכתבה אור היום -

אולי מלבד זה שחשוב לעודד יצירתיות וחשיבה עצמאית ובטחון אצל ילדים,

חשוב גם שידעו למלא מטלות לפי הנחיות?

לעמוד במשימה מוגדרת?

לעקוב אחר שלבי ביצוע?

אז בגיל הזה לא יתנו הוראות קשות ולא נעימות, אלא מלמדים את זה דרך יצירות...

 

ושלא תיטעו - גם אני חוטפת אלרגיה לפעמים מההוראות "לעשות כמו הדוגמא" (אפילו בודקים את זה בחלק מהמקומות!)

ומתה על הציורים החופשיים שילדיי מכינים לפעמים

וכועסת עד היום על הגננת הראשונה של בכורי שטענה ש"יש לו משהו, לא ברור מה"  כי לטענתה הוא לא מילא היטב אחרי הנחיותיה - הוא סיים את הגן בן שנתיים וחצי!!!!!!

והסכמתי עם הרבה דברים שכתבתם,

 

אבל מה לגבי ההיבטים האלו ^ ?

 

אני כותבת את זה בתור אחת שיצירתיות ממנה והלאה. הלכתי ללמוד את המקצוע הכי פחות יצירתי שקיים בעולם וגם העבודה שאני עובדת בה לבינתיים היא פקידותית שאין בה שמץ יצירתיות והמטרה בה זה עמידה בכללים.

לא כל הילדים יצירתיים ויש בהם רצון עז לפתח יצירתיות מעבר לרף מסוים. גם לי יש צורך בהבעה עצמית  אבל לאו דווקא זה מתבטא 24/7.

אני חושבת שגם היום בעולם צריכים אנשים מסוגים שונים. צריכים אנשים יצירתיים ובעלי חשיבה עצמאית ביותר ( למשל אומנים למיניהם, ממציאים וכד'...) וצריך לא מעט אנשים שיעשו עבודה רוטינית ולא יצירתית בעליל (למשל כל עבודות המשכירות והפקידות). צריך את 2 סוגי האנשים.

דבר נוסף, לפני שלומדים "לצאת מהקופסא" לפי דעתי צריך לדעת מהי הקופסא (משהו שקראתי שמישהו כתב וממש התחברתי). הרי כל הממציאים הגדולים (דוגמא אידיאלית לחשיבה יצירתית, לענ"ד) לפני שהמציאו את המצאותיהם הם למדו את התחום לפי צורת החשיבה של הקודמים להם, את הבסיס.  ההמצאות היחסית גדולות של דורינו רובן מתחום ההי-טק. הרי כל ההמצאות האלה הומצאו ע"י אנשים שלפני שהם מהציאו את מה שהמציאו בעזרת חשיבה יצירתית הם התחילו בתור מתכנתים זוטרים שאני מאמינה שבעבודה הזו אין יותר מידי פרץ יצירתיות והמון רוטניות ו"העתקה" של מה שנעשה בעבר. נכון זו עבודה לא טכנית לגמרי אך גם לא ממש בעלת יצירתיות . צריך לפתח יצירתיות אך יחד עם זה, ועל בסיס החשיבה הקיימת, החוקים והכללים הקיימים וכד'....

יש אנשים ואני מביניהם שכאשר נותנים להם מסגרת וכללים (אבל לא נוקשים מאד) זה דווקא ממש מפתח אותם, אם לא הם הולכים לאיבוד. גם בעלי כזה והבן שלי שבן שנתיים ו-8.

שמתי לב, על עצמי, שבתור בן אדם מבוגר מסגרות לא קשוחות במיוחד הרבה פעמים מוציאות ממני הרבה יותר. אני בכלל לא חושבת שאני טיפוס ממש חריג בעניין. למשל... יצא לי לחשוב אם הייתי מצליחה להוציא ממני ולתרום כ"כ הרבה בלי המסגרת (על כל כלליה) של הסניף (בתור נערה), העבודה, שרות- לאומי, ביה"ס וכד'.... כמובן הבאתי דוג' למסגרות סגורות וקשוחות יותר ופחות קשוחות (כמו סניף).

אני חושבת שצריך את המינון הנכון. קודם כל לא כל מה שמתאים לילד אחד מתאים לאחר לכן צריך להתייחס לילדים השונים שנמצאים בגן. דבר נוסף אסור לנו לגרום לילד רובוט אבל גם לא למצב של ילד חסר גבולות שלא עומד בשום חוקים וכללים. אוי ואבוי אם נגיע למצב של רובוטים (כל עליית הנאצים לשלטון ודרך השלטון שלהם זה דוג' מעולה ואח"כ סטאלין ושלטונו הקומוניסטי ודומיו) אבל גם אוי ואבוי אם נגיע למצב של אנשים חסרי גבולות וכללים שעושים מה שבא להם עכשיו לראש. צריך שיהיו כללים וחוקים כדי שתהיה לנו מטרה ושנוכל להסתדר אחד עם השני. תארו לכם אדם שמקעקע את בנו התינוק או הולך איתו ערום באמצע החורף כי זה שפרץ היצירתיות מורה לו.... או אדם שבאמצע פקק יקח את האוטו וידהר בנסיעה מהירה על הפס הצהוב כי הוא מרגיש חנוק בפקק והוא צריך לפרוק את רגשותיו ויכולתיו על דוושת הגז (דלק). החוקים והכללים עוזרים לנו לא לאבד את עצמינו ולא להשתעבד לעצמינו, לרגשות שלנו ולחשקים שלנו. החוקים והכללים שומרים עלינו לא לסטות מדרך הישר. היא יכולה להיות רחבה מאד אבל יש דרך כזו....... וכן, איפוק זה כח, בהרבה מקרים. לכן, כתבתי שצריך את האיזון הנכון.

בנוגע לגן, צריך את הזמן של יצירה חופשית אבל גם צריך את הזמן ובו יש כללים וחוקים ובתוכם מנסים להביע את עצמינו, גם אם זה לא יצא בדיוק מה שרצינו.

יצא לי לדבר עם גננת. ע"פ הוראת הפיקוח היא צריכה לתת יום אחד בשבוע  שבו הכל פרוש בפני הילדים והם מחליטים באיזה משחק לשחק, מתי הם אוכלים וכד'.... הכל נמצא ב"תחנות" שהילדים מחליטים מתי ללכת אליהם. יש הרבה תחנות יצירה שבהם יש "יד חופשית"(שכחתי מה השם של היום הזה). ממה ששמעתי ממנה יש קצת ילדים שזה ממש טוב להם אבל... הרב המוחלט מרב כל השפע יושבים בצד ולא יודעים מה הם רוצים מעצמם. עד שהם מחליטים- נגמר היום. לפעמים הם קטנים, אין להם יכולות עדיים של תכנון זמן ויכולות תכנון הכללי והם "טובעים" בכל התחנות. אני לא מדברת על כל הטיילת בגן שבסוף הגננת מגלה שיש ילדים שיום שלם סתאם טיילו בין התחנות ולא עשו כלום.

אני שמתי לב שאני נותנת לבן שלי לבחור מה שהוא רוצה בלי שום כללים בסוף הוא לא מרוצה ולא יוצא מזה כלום. או שהוא סתאם יושב ובוהה בהכל או שהכל מבולגן בלי שבכלל שיחק/ צייר וכד'... במשהו.

לעומת זאת אם אני נותנת לו בחירה אבל מועטה הוא מפיק הרבה יותר ולא קופץ מדבר לדבר בלי לנצל אותו. הרבה פעמים אני נותנת לו בחירה בין 2 דברים, למשל: לשחק בדופלו או לשחק בבצק וכד'.....

לגבי ציור, שמתי לב שצריך לתת לו לאט- לאט יד חופשית. בהתחלה אני בחרתי לו את הצבע שמציירים בו (לפני שנה בערך) ועכשיו יש לו יותר יד חופשית רק שאני מפקחת שבהתחלה יצייר בצבעים ואח"כ ישים את המדבקות לדוג'.... כאשר הוא מחליט באיזה צבע ואיפה (גם זה אני בדרך להוריד..). כשלא עשיתי את זה והבאתי לו הכל (זה קרה מסיבות טכניות) פשוט שהגעתי המדבקות היו מפוזרות בכל הסלון וגם הצבעים, הטושים, החותמות וכד'... והדף.... ריק!!! הוא לא הכיה מרוצה בכלל. אח"כ אספתי את כל הדברים וכל פעם הבאתי לו משהו אחר (צבעים, טושים, חותמות, מדבקות וכד'...). יצא מיור לגמרי שלו, לא התערבתי בצבעים, איפה וכד'... והילד היה ממש מאושר.

אני זוכרת שהייתי בכיתה ה' (לא גיל גן) המורה לציור נכנסה יום אחד לכיתה ואמרה לנו שהיום אנחנו יכולים לעשות איזו עבודה שאנחנו רוצים., באיזה צבעים שרוצים, איזה דפים שרוצים וכד'...... כולם באו איליה עם מלאי שאלות איך לעשות ומה לעשות. היא חזרה על זה כמה פעמים שהיום זו ההחלטה שלנו מה לעשות (היא עזרה רק בצד הטכני, אם למשל שאלו אותה איך עושים משהו מסוים אבל לא "מה לעשות"). בסוף השיעור שיצאתי ממנו עם ציור שיחסית לא הייתי מרוצה ממנו בעליל (עד היום אני זוכרת אותו.... ילדה בלונדינית שעומדת עם שמש, עננים ודשא מאחורה... הכל בצבעי פנדה...).

אני זוכרת שבסוף השיעור המורה אמרה שתמיד כל התלמידים מתלוננים למה אומרים להם מה לעשות, איך לצייר ואיזו עבודה עושים היום (דר"א, תמיד היצירות היו עם כללים שניתן בהם המון מרחב ליצירתיות, הרבה פעמים למדנו טכניקה מסוימת והיישום שלה היה לפי רצונו של התלמיד). היום היא החליטה לתת יד חופשית. היא אפשרה לנו לעשות מה שאנחנו רוצים.... ובסוף, גם מזה אנחנו לא מרוצים. כמעט כולם שאלו אותה מה לעשות ורצו הכוונה כל שהיא (אני מאמינה שרב התלמידים לא רצו שיגידו להם בדיוק מה לעשות אבל כן סוג של הכוונה...). זה קרה לפני 15 שנה בערך ואני ממש זוכרת את המקרה הזה.... היום אני מבינה את המוסר השכל, בתור אמא.....

בקשר לזה שהגננת עושה את העבודה לילדים, נראה לי כדי לדבר איתה על זה בצורה יפה..... זה נראה לי לא נכון חינוכית ברמה מסוימת וקצת מדכא את העצמאות ובאמת מערער את הבטחון העצמי. יש לי הרגשה שזה בגלל לחצים מהפיקוח או גן מתחרה ולפעמים באמת חוסר שימת לב.... הייתי מדברת על זה עם הגננת בעדינות...

לילד בגילאים האלו קשה מאוד "לבחור" מתוך מגוון עצום, למעשה נותנים לו המון גירויים.

פעם ערכתי תערוכה של משחקי ילדים, היו שם המון משחקים חלקם הגדול מהפעוטון של הבת שלי וכאשר היא נכנסה לאולם, היא פשוט לא ידעה את נפשה- היא רצה ממקום למקום, לא ידעה לאן ללכת, רצתה לחוות את הכל ולא הצליחה...

זה יצר אצלה תיסכול גדול...

לעיתים אני חווה את זה כשאני נכנסת לסופר חדש ולא מוכר, כל המדפים בפשטות מבלבלים אותי ואני יוצאת בהרגשה גרועה.

הקטע החדש של משרד החינוך של יום הבחירה הזה הוא ממש ממש לא חיובי בעיניי.

כבר נכתב על זה מספר פעמים ולפחות הגננות שאני מכירה מתעלמות מההוראה הזו מכיוון שהן מכירות את השטח ומבינות בעצמן שזה לא פרויקט חיובי....

 

מצד שני,

כשדיברתי על זה עם הגננת של הבן שלי (בן 3)

היא אמרה שמאוד חשוב להן לפתח מוכנות לכיתה א' כבר בגיל קטן, כדי לוודא שהיכולת המוטורית תקינה.

עם זה לא היה לי מה להתווכח.

רק ביקשתי שיתנו לו כמה שיותר יצירה חופשית (זה לא סתם, זה מפתח את המוח!).

ואז... הסתבר שאת יצירות ה"קשקושיא" הן פשוט לא שמות בתיקיה... ביקשתי שדווקא אותן ישימו, זה הכי חשוב לי.

אז התחלתי לקבל מלא ציורים אותנטיים של הבחורצ'יק

 

מצד שני מדובר על גן קטן (15 ילדים, גננת וסייעת) עם המון-המון חום ואהבה, גננת באמת מיוחדת, מנוסה מאוד, מלאת סבלנות ו... מקסימה לילדים ממש. אז החלקתי את עניין ה"דבקיות במסגרת" וכו'

גם המתנות מעשה ידי הגננת נראות לי תמוהות, אבל מסתבר שגננות ממש ממש מתלהבות מהענין

 

א. מה זה נקרא מרגילים ילד להרדם יש לי תינוקת בת שלושה חודשים שאני שמה בעריסה והיא נרדמת מיד.

איך? כדאי שיהיה חפץ מעבר - חיתול, דובי, בובה וכד' 

 

ב. מאיזה גיל אני העברתי פחות או יותר כשהפסיקו לינוק אף אחד לא ינק מעל גיל שנה כך שזה לא היה מוגזם, 

יש כאלה שיגידו לך שכדאי מגיל חצי שנה, שאז הם מתחילים לקלוט את זה שיצאת מהחדר.

 

ג. אם את לא רוצה לגרום להם לישון כלומר להירדם מההנקה , תשתלי להניק בישיבה ולא בשכיבה,

ותיצרי טקס שינה קצר אחר כך ... לתינוק קטן תוציאי אויר, תשכיבי במיטה תכסי בשמיכה,

אני גם אומרת איתם שמע ישראל 

ואז הולכים לישון ....

 

אפשר תמיד לנסות להניח תינוק נינוח ושבע במיטה, ולפעמים הם נרדמים (לרוב לא).

לקראת גיל שנתיים, יש עם מי לדבר כבר...

אצלנו עברו יותר ויותר מאוחר מילד לילד. כרגע שנה וחצי ומעלה.

למה למנוע מהם לישון בהנקה? פגה חלילה?

אבל נרדמת רק בהנקה

ז"א שאם לא נרדמה בהנקה יקח הרבה זמן עד שתישן ולפעמים עד ההנקה הבאה

נקודה נוספת היא שאף אחד אחר לא יכול להרדים אותה...

אבל האינטנסיביות יורדת ככל שהם גדלים, וכבר תוך כמה חודשים אפשר לקחת נשימה עמוקה ולהביט סביבך ולבדוק מה קרה סביבך בחודשים שהיית עסוקה בתינוקת כמעט כל היום והלילה...

ככה שאת הבן השני שלי, הוא ישן כמעט מההתחלה (נראה לי גיל חודש- חודש וחצי) במיטה משלו (בחדר שלו ושל אחיו הגדול), מטר מהחדר שלנו. ובגיל 4 חודשים הוא כבר ישן לילה שלם.

וזה ילד שהיום כשהוא בן שנה וחצי כמעט , אני יכולה לספר על יד אחת את מספר הפעמים שהיה קשה לו להירדם. הוא נרדם בקלות. ואילו הילד הראשון שלי, היה יושן איתנו עד גיל שנה במיטה (לא ממליצה בכלל) ועד היום יש לו קשיי הירדמות. ורק לאחרונה הפביק להתעורר בלילה...

 

אבל זה מאד אינדיוודואלי. לא רק לילד, אלא גם להורה. אני יודעת שיש הורים שלא אכפת להם שהילדים שלהם יושנים איתם במיטה אפילו אחרי גיל 3. ... אז זה כל אחד ומה שמתאים לו.

 

 

בהצלחה.

ממליצה בחום, אם את מסכימה עם הדרך שבה הלכתי, לקרא את "הלוחשת לתינוקות" של טרייסי הוג.

אבל ליישם אותה ממש כמו שהיא??

לא יודעת אם כדאי . ילדים אינם רובוט מתוכנת. ויש הרבה מעלות לשינה קרוב לאמא .

הניתוק הפתאומי הזה מרחם ועירסול - הישר למיטה רחוקה בלי הריח האמהי הוא חד מדי.

 

אבל אין ספק שקריאה של הספר ויישום סלקטיבי ביותר שלו -  מכניסה הורים חששניים בתחילת הדרך ליותר תחושת ביטחון.

 

עם כל זה כשקוראים אותו - מוזהרים ההורים להמשיך לסמוך על אינטואיציות ולתת חום ותמיכה לילדים גם בהשכבה ולא "לסדר אותם לפי הספר" כל הזמן ובקיצור לא להפוך את עצמם והילדים לרובוט מתוכנת.

איפה יוקטנה שתסביר שתהליך ההפרדות מאמא נמשך בהדרגה ומסתיים לו איפשהו (אם בכלל) בסביבות גיל 20??

ממליצה לקרא שוב.

 

אגב, יישום חלקי של השיטות של הלוחשת, בעיקר בנושא השינה, לא יעזור בכלל. דרוש הרבה עקביות כדי להצליח, ולא כל הורה מסוגל לכך (אני מבינה שאת שייכת לקב' זו... ).

 

ובכלל , כמו שכתבתי, יש הורים שלא אכפת להם שהילדים שלהם ישנו איתם עד גיל מאוחר אז אין להם בשביל מה לקרא את הלוחשת (כך נראה לי). אני מסוג ההורים שמעוניינים שהילדים יקבלו מכסת שעות מקסימלית, ושיירדמו בקלות ובלי מריבות על הירדמות. ופה הלוחשת עזרה לי מאד.

 

בהצלחה

שהביאו ילדים מתוך מודעות למה ילד דורש ומתוך מודעות לזה שצמח גדל משמש אוויר ומים וילדים גדלים מחום ואהבה.

אני דווקא אישה עקבית מאד.

 

קראתי את הספר בילד השלישי שלי ולכן ידעתי לקחת משם שיטות הרדמה. ביטחון עצמי ביחס לילד- שאני יודעת מה הוא רוצה.

אבל ידעתי לא להצמד לשיגרה בנוקשות - כי ידעתי שבחיים הרגילים שגרה נשברת ולא לקחתי שנת הצמדות לילד תוך נטישה מוחלטת של כל החיים מסביב. ואם היא תשבר לילד ואני אצטרך לאבד את שפיות דעתי - זה גרוע. וידעתי לא להתיש את כוחי כשילד רוצה דווקא לא להצמד לספר ולא ללכת לישון למרות שכל ה"סימנים" מוכיחים שהוא עכשיו הגיע ל"שינה" חוץ מהעובדה הפשוטה שהוא מושך את הזמן יותר מדי למרות הכללים היפים.

 

בנוסף וזה חשוב מאד - השיטות שלה בנוגע להאכלה וההחלטה שילד חייב לאכול כל כך וכך שעות ומתי להחליט שזה לא רעב - ואילופי השכבת הלילה - הביאו ילדים למצב של תת תזונה.

 

כשילד בוכה ולא טוב לו - צריך להיות יותר קשובים אליו - ולשער עוד כמה דברים ולא להחליט שבגלל שהוא אחרי האוכל והיה ער קצת - אז עכשיו הוא צריך לישון ומקסימום כואבת לו הבטן או שצריך עכשיו "לאלף" אותו לשינה- כי במציאות הוא יכול גם להיות רעב שוב. וילדים לומדים בסוף מהאילוף גם להיות רעבים "בשקט".

 

זו הסיבה שצריך לקחת את הספר (כמו כל שיטה אחרת) בעיניים סלקטיביות - לאכול מה שטוב לזרוק מה שגרוע.

והוא אוכל מצוין ויושן מצוין עוד יותר (בניגוד מוחלט לילד הראשון)

 

ובכלל טרייסי הוג מציינת בעצמה שאין כללים- אלא יש שיגרה וצריך להיות עירניים לילד. היא לא כותבת שיש לו"ז יומי או משהו כזה אלא ש י ג ר ה.  העירנות מתבטאת בסימנים שיש לכל ילד. אמא עירנית, תשים לב שהילד שלה בוכה מרעב, אפילו שאכל חצי שעה קודם.  וזה מה שהלוחשת מסבירה בספר. איך לזהות את הסימנים הייחודיים לכל ילד, ואיך להגיב.

 

באמת כדאי שתקראי שוב לפני שאת ממציאה דברים.

ההערה שלי בנוגע לתת תזונה היא אזהרה כוללנית שהוציאו על הספר אחרי מקרים לא נעימים.

ידוע הדבר שאסור לסמוך על כל מה שהלוחשת כותבת בנושאי תזונה והנקה. זה הרה אסון וכבר היו מקרים - ותבררי את זה כדאי לך גם אם לילד השני שלך היה אופי נוח יותר מלאחיו הגדול וזה התאים לו.

 

לא ראיתי שכתבתי בהודעה שלי לו"ז יומי כתבתי ש י ג ר ה .

ואמא שנצמדת לשיגרה הזו אמורה לפי הלוחשת להבין שהבכי של הילד אחרי העירנות הוא עייפות או כאבי בטן - והעירנות שלה מופנית לתסכול להרדים ילד רעב או להרגיע ילד רעב מ"כאבי בטן" מדומים.

 

ואני בעד הספר ומה שהוא נותן אבל בעירבון מוגבל ולא תורה למשה מסיני - כמו בכל ההמלצות על ספרים.

 

ואם קראת הלוחשת - אז את יודעת בעצמך שיש כל מיני סוגי אופי של ילדים. גם אני קניתי את הספר בילד שני והתלהבתי והילד השלישי לימד אותי שזה לא קסמים וניסים ויש אופי של ילדים.....

 

אמרתי - הספר מקנה להורים הרבה ביטחון , ממילא הרבה רוגע. והרבה הבנה ביכולת שלהם "ללמד" את הילד להתרגל לחיי המשפחה האישית שלו במה שפחות תיסכוליים הוריים.

 

אבל עדיין נשארת לנו החובה להיות "קשובים" לילד ולא רק "עירניים" לזהות את הסימן של השלב לפי הספר והסדר...

 

 

א'- תתפלאי, אני מגיל חודש... השיטה שלי היא פשוטה: אני שמה במיטה, אחרי שהם נקיים ושבעים ופשוט.. נותנת להם 5/10 דקות לבכות, ואז הם נרדמים. בשלב כלשהוא הם מתרגלים לבד.

 

שווה להשקיע עוד קצת מאמץ וחמלה. קיבלנו מתנות - נתאמץ לשמור עליהם בע"ה.

אמרת שבכי ממשוך
יכול לגרום חס ושלום לנזק..
מה קורה בגיל נגיד9-10 חודשים במצב שנגיד הוא בטיפול בהתפתחות הילד שכל מפגש שעה בערך. קורה שהוא בוכה איזה חמש דקות בקצף כי המטפלת מחזיקה אותו לתרגילים וכו' .. אני לידו.. האם מצב כזה מסוכן גם כן? או שזה גיל כבר שונה

כי את שם איתו, אז בטח זה פחות מתח ופחד, ויותר "נו די כבר".

הם עלולים לאבד אמון בך!

 

 

הוא צריך חום והיענות.

לא היסטרית על בכי של ילדים.

ב"ה הילדים שלי מקבלים המון אהבה, צומי, השקעה וחמלה, אבל כמו כל תינוק, הם משתמשים בבכי ככלי לקבל משהו, שאני כאמא שלהם מבינה באותה סיטואציה - שהם לא זקוקים לו, או אולי הם מרגישים שהם זקוקים לו, אבל הוא לא בריא להם.

 

נכון, הרבה יגידו שזה לא בריא, הוא זקוק לי ולחום שלי ולצומי שלי. אבל אם הוא יקבל את זה 24 שעות, לא יישאר לי מה לתת לו.

אני צריכה לשמור גם על עצמי למענו. גם על השפיות שלי למענו.

 

אז מבחינתי הקניית הרגלים שאני כאמא מאמינה שהם נכונים לילד הספציפי שלי, באים לפעמים גם עם בכי של הילד, ולפעמים גם עם בכי שלי.

קשה לי לשמוע אותו בוכה, אני יכולה לפעמים להישבר ולגשת אליו, ולפעמים לבכות בחדר ליד ולהחזיק מעמד ולא לגשת.

אבל בסופו של דבר התוצאות בשטח מראות לי את הטוב שיוצא מזה.

 

עם הבכור שלי הרגשתי שאני מאד זקוקה לזמן שלי בערב, והבכי שנמשך והתלות שלו בי על מנת להירדם + הזינוקים שלי לכיוונו בכל פעם שצייץ, לא עשו לי טוב וגרמו לי לשנות גישה.

אז הרגלתי אותו בגיל מאד צעיר ל"סדר ערב".

אוכל, מקלחת ולישון (אמרו לי שזה לא כל כך בריא מקלחת אחרי אוכל, אבל העדפתי שיירדם אחרי מקלחת ולא תוך כדי אוכל, כי אז הוא מתעורר מהר מרעב כי הוא לא סיים לאכול...).

ב"לישון" אני מתכוונת שישבתי לידו, ליטפתי אותו, שרתי לו שיר או שניים, אמרתי לו "לילה טוב" בלחש, נשיקה, ויצאתי.

בכה?

חזרתי לחדר לעוד נשיקה, ליטוף ולילה טוב.

המשיך לבכות? נתתי לו קצת זמן.

כן נכנסתי לחדר כל כמה דקות כדי להראות לו שלא נעלמתי, אבל גם לימדתי אותו שזה הזמן לישון, ולא בידיים.

לא לקח הרבה זמן והוא למד.

הוא נרדם יפה, בשקט, כשהוא רגוע ונינוח.

וב"ה מגיל 3 חודשים הוא כבר ישן לי לילה שלם.

 

הילד ב"ה חכם, גאון (ואני לא משוחדת) ומוכשר בכל קנה מידה.

יש לו אמון מדהים בנו כהורים ובכלל בבני אדם.

הבכי הזה, שלפעמים נמשך יותר ולפעמים פחות בכל מיני תקופות בחיים שלו, לא גרמו לו נזק מכל תחום שהוא, לא שאני רואה עכשיו.

להפך, זה ילד שאוהב את השגרה שלו ומרגיש בה בטוח. עד היום (הוא בן 5) הוא נכנס לבד למיטה אחרי הסרט של הערב. אפילו לא צריך להגיד לו.

 

לעומת זאת עם הילד השני שלי, עברתי את אותו תהליך מבחינת "סדר ערב", אבל מבחירה שלי בגלל המציאות המסוימת שהייתי בה, בחרתי להשאיר אותו לצידי עד גיל חצי שנה. הוא ינק בלילות חופש ולא מנעתי את זה ממנו ורציתי בזה.

 

כשהוא היה בן חצי שנה העברנו אותו למיטה בחדר של הגדול. 

היו כמה לילות קשים עם אותה התנהלות מצידנו:

שיר, נשיקה, ליטוף, "לילה טוב" ובכי.

וחזרנו וליטפנו ונישקנו ואמרנו לילה טוב מידי כמה דקות, עד שלמד.

 

וסיפור מצחיק:

בעלי סיפר לי באיזה ערב שלא הייתי בבית, שהוא הביא להם ארוחת ערב, מקלחת, פיג'מות, סרט - וכשהם ראו סרט הוא הלך רגע לחדר כי הייתה לו שיחה חשובה או משהו (לא זוכרת מה בדיוק) והעניין התארך...

כשהוא יצא מהחדר הוא גילה שהילדים לא בסלון מול המחשב. הוא נכנס לחדר שלהם, וקלט את שניהם ישנים שנת ישרים במיטות שלהם...

 

בקיצור, אני חושבת שתפקידנו כהורים, הוא גם להקנות הרגלים טובים שיעזרו לילדים שלנו ולנו בחיים. זה לא אמור לבוא על חשבון אהבה, תשומת לב, רוך וחמימות. ממש לא. זה בהחלט יכול לבוא ביחד. זו דעתי.

ומבחינתי ילד שבוכה צריך לבדוק למה. לפעמים הוא סתם רוצה חיבוק ואין שום סיבה למה לא להתכרבל איתו ולהתפנק איתו ולנשנש אותו מכל כיוון אפשרי. לא צריך "סיבה" בשביל זה.

אבל כשאני מנסה להרגיל אותם, ללמד אותם, ובשלב כלשהו גם לחנך אותם, אז יש גם בכי לפעמים. וזה לא מפחיד אותי. ולא תמיד הדבר הנכון זה להיכנע לבכי שלהם ולשבור תהליך שאני מנסה לבנות איתם. לפעמים זה רק מזיק.

 

יאללה עגבניווווווות!!!!!!!

 

 

ומוסיפה,

ואם את מקלחת את הגדולים ואז הקטן מתחיל לבכות כשהוא לא בהשג ידך?

את עוזבת הכל ורצה אליו כדי שלא יגרם לו נזק מוחי?

נו באמת, מ5 דק' או אפילו 10-15 ד'ק של בכי לא נגרם נזק מוחי אחרת רוב בנ"א היו בעלי נזק כזה או אחר (או שאכן אנחנו כאלה?)

אני לא חושבת שצריך להקצין לכאן או לכאן.

 

ברור שלא להשכיב את הילד (גם אם הוא שבע, מוחלף, ואחרי גרפס) ולחכות שירדם "לבד".

אבל גם אי אפשר תלות בלעדית של האימא, אחרת האמא תשתגע (חוץ ממך יוקטנה, שאת בהחלט מיוחדת ולא בציניות...)

 

צריכים כל אמא ואבא למצוא את הדרך שמתאימה להם.

 

והדוגמא שז'וז'ו הביאה מעולה בעיניי...

אצלי  הם  ישנים  מגיל  שלושה  ימים  במיטה  שלהם  בחדר  שלי.  ומתי  שהם  נגמלים  מהנקה  בסביבות  גיל  שנה  וחצי עוברים  לחדר  שלהם.  אני  מרדימה  אותם  בנדנוד  בעריסה,  חבל  להרגיל  אותם  לידיים  או  להנקה.  ומי  שמחליט  כיצד  להרדים  אותם  זה  אנחנו.  אנחנו  לוקחות  את  הרעיון  הכי  מהיר  אבל  אח"כ  אוכלות  אותה  שהילדים  מתרגלים, חבל.  ובהחלט  אני  לא  חושבת  שמכמה  דקות  של  בכי  קורה  משהוא  לילד  במיוחד  כאשר  מדברים  אליו,  מי  אמר  שמרגיעים  דווקא  באוכל(אם  כמובן  הוא  לא  רעב).  וחו"מ  הילדים  לומדים  מהר  מאד  להתפנק.  משהיא  אמרה  לי  שהילד  שלה  נרגע  רק  בעמידה,  לא  עוזר  להחזיק  בישיבה.  מה  עשתה  אותה  אחת?  עמדה  והחזיקה  אותו.  התהפכו  היוצרות  התינוק  שולט  על  האמא.  כמובן  שאין  זה  סותר  להחזיק  כמה  שיותר  לפנק  ולחבק,  גם  בלי שהתינוק  בוכה.  אבל  מנסיוני   ממה  שראיתי  אצל  אחרות  ברגע  שהאמא  נענית  לכל  ציוץ  של  תינוק  היא  נעשית  כל  כך  עצבנית  שהילד  ממש  לא  מקבל  את  האהבה שלה  הוא  זקוק,וחבל.

יש ילדים שממש צריכים להיות צמודים, ויש שפחות זקוקים לזה

ראיתי אצל הילדים שלי - שממש כל אחד משהו אחר.

אישית בגיל הזה לא רואה סיבה להתעקש עם תינוקת.

יש כאלה שיותר רגועים באופן טבעי, ויש כאלה שלא כל כך יודעים להרגיע את עצמם.

לוקח קצת זמן ללמוד את הילדה שלך, להבין מה האופי שלה ומה מרגיע אותה.

 

 

תאמינו לי, הלוואי הלוואי הלוואי שיכולתי לאפשר לתינוקות שלי להרדם לבד.. אבל מה לעשות? ב"ה יש לי 9 ילדים, הקטנות הן תאומות, ואין לי שום אפשרות להרדים אותם בצורה אחרת. 

אני לא חושבת שבכי של 10 דקות יכול לגרום לפגיעה מוחית... הבת שלי בת 10 ב"ה גאונה חכמה ומתוקה, וגם איתה עשינו את  ה"שטיה" הזאת

לדעתי זה דרך טובה, ככה התינוק לומד שלא תמיד אמא יכולה להיות איתו, תתפלאי אחרי יומיים- שלושה מקסימום שבוע אני שמה אותם במיטה והם פשוט..... נרדמים!!!!!!!!!!1 וחסל סדר ההשכבות המיגעות!!!!!!!! עובדתית. אצלי ההשכבות הם קלות ב"ה! כל ילד בשעה מסוימת שאני קבעתי לו, מצחצח שיניים, שרותים ולמיטה, ואז אני מגיעה ומספרת סיפור

הילדים שלי לא רובוטים, קורה גם שהם בוכים/ מתעקשים, ואז אני זורמת איתם... 

 

שיש לך 9 ילדים. 

 

היית צריכה לכתוב את "הנסיבות המקלות" מקודם...

 

כתבת כ"שיטה", כאילו זה אידיאל כלשהו...

 

ב. אפשר להגיע ל"השכבות קלות" יחסית גם בלי "לתת לבכות" כשיטה. הורים מנוסים - בוודאי גם את - יכולים להבחין איזה בכי מצריך לגשת ואיזה לא-בדיוק..

 

אבל גיל חודש זה באמת מוקדם.

 

העיקר שיש לכם הרבה ילדים ואתם מגדלים אותם בחום ובאהבה. ב"ה.

יש לי שני ילדים, אז זה לא הרבה ניסיון..
אבל עם הקטנה החלטתי שמגיל אפס אני מרגילה אותה לשינה עצמאית... כמובן בהדרגה!!! בלי שום בכי!!
לא הרגלתי אותה לידיים... ברגע שקלטתי שהיא הולכת להירדם - הופס, למיטה.. מיד...
כשהייתי משכיבה אותה לישון הייתי מניחה אותה (אחרי הנקה, טיטול וכו') ופשוט יוצאת... או זזה למקום שהיא לא רואה אותי.. היא מתחילה לקטר? אני מחכה.. היא לא נרגעת? אני ניגשת אליה.. מלטפת קצת.. מרגיעה.. הולכת... וכו'..
לפעמים היה צריך לשבת לידה הרבה זמן... כל פעם לטפוח עליה בטפיחות קלות לסירוגין.. עד שהיא נרדמת.. ולאט לאט עם הרבה סבלנות ואורך רוח... עם מוכנות לצאת ולהיכנס הרבה פעמים.. לחזור ולצאת.. ועם צוציק קטן שמתרוצץ בבית תוך כדי... ב"ה עלינו על דרך המלך

לא היה בכי (היה קצת, אז באתי כמובן), הכל מגיל אפס..... היום היא ישנה כל כך יפה ב"ה.. אני רק מניחה אותה במיטה והיא לוקחת את הדובי שלה ומחייכת אלי.. מוצץ, שמיכה.. וזהו

ב"הצלחה!

אני רק רוצה לציין - היו בזה עליות וירידות... אל תיבהלי רק צריך סבלנות ואורך רוח... הרבה...

אומנם היא תיקח יותר זמן, אבל אני גם לא ככ מאמינה בשיטת הלתת לבכות.
לבן שלי היו המון בעיות הרדמות ושינה רצופה.
חלק מהעניין זה שהוא ישן בחדר איתנו עד גיל 11 חודשים. (בעלי התנגד להעברה)
לבסוף הוא עבר חדר, התחלתי להקפיד על זמנים קבועים של ארוחת ערב, מקלחת וכו
הפסקתי להניק סמוך לשינה
הייתי שמה אותו במיטה ויושבת לצידו, אם הוא היה קם, הייתי מלטפת אותו ומשכיבה בחזרה.
ככה לאט לאט, היום אני אומרת איתו שמע ישראל, המלאך, אומרת לילה טוב ויוצאת.
ולא, אני לא נותנת לו לבכות..
אז אולי זה לוקח זמן, אבל זה שווה את זה..

וכן, כמו כשדן אמר אני יודעת להבחין בין בכי סתם כי לא רוצים לישון, או כי באמת משהו מציק.

אהבה של אמא- אני לא יכולה להכנס לכל אחד מתשעת הילדים שלי המון פעמים עד שהוא יחליט להרדם.  כשאני אומרת בכי- אני לא מתכוונת לצרחות ביסטריות וכד', אני מתכוונת ל"קיטורים".... 

שתהיה שבת שלום!

סליחה שאני מעז לשאול אבל האם זה רעיון טוב?

גם אצלנו יש סרטים אבל עם בקרה,
ביום שישי קצת...

לפעמים בצהריים באחד הימים אבל לא מחייב

אבל כל יום?

אצלנו לפני השינה זה סיפור - יחס איש וחום לילדים..

כמובן שלא באתי לפגוע חלילה..

ושוב סליחה אם מישהו נפגע

 

למי מופנת השאלה שלך?

(רפרוף קצר, ונראה לי שאני היחידה שכתבה על סרט לפני השינה, זה מכוון אלי? אם כן ממש לא נפגעתי ואשמח לשתף אותך )

ולא הבעתי שום ביקורת על השיטה שלך..
יש לי גם חברה עם ילדה אחת (לא 9) והיא נותנת לה קצת לבכות כדי שלא "תשגע" אותם כל לילה, וגם עליה אין לי ביקורת..
כל אחד והדרך שלו.. אני לא חושבת שזה אסון אם הורה נותן לילד שלו לבכות קצת לפני השינה, זו פשוט לא הדרך שלי.. כל אחד ומה שמתאים לו...

אני רק הגבתי לפותחת השרשור, שאין לי מושג כמה ילדים יש לה, אבל כל העצות שאני יודעת לתת הן רק מהניסיון שלי, ובינתיים אין לי תשעה ילדים...
אפילו עם קטנצ'יק אחד ברקע זה היה דיי מסובך להשקיע בה ככה ולצאת ולהיכנס בכל פעם... אבל זה לא היה בלתי אפשרי... לפעמים לצורך העניין הייתי שמה לו שירי ילדים במחשב, שיישב לראות ויהנה, ואני אוכל להרדים אותה בנינוחות.. האמנתי שזה שווה את זה כדי שבהמשך יהיה קל... וב"ה ב"ה זה מה שבאמת קרה

היה לי יום קצת מתסכל, אז הייתי קצת "דרוכה" ואת בטח מכירה את זה כשאת קצת עצבנית אין שום מקום לקבלת ביקורת...סליחה  

רק רציתי להבהיר שזו לא הייתה תגובה אלייך, ובטח שלא ביקורת...

שבוע טוב

https://www.baligam.co.il/ima_baligam/offers/wisper-nov?utm_campaign=website&utm_source=sendgrid.com&utm_medium=email

זה ממש נורא מה שאת מספרת...קורע את הלב.

 

אני במקומך הייתי הולכת להתייעץ עם פסיכולוג/יועץ לילדים מחוץ לביה"ס, מן הסתם גם לבד וגם יחד עם הילד.

 

לפעמים באמת אפשר לעזור לילד ללמוד להתנהל טוב יותר מול החברה, ובמקביל לחזק אותו מול המציקים.

 

ודבר לא פחות חשוב, אם היועץ/פסיכולוג מתרשם שאכן יש הצקה מתמשכת הרבה פעמים הוא ייצור קשר עם ביה"ס וישוחח איתם כדי להדריך מה לעשות לא יתכן שרק על הילד שלכם יפילו את האחריות! הייתי מתייעצת גם מה לעשות בתקופה בינתים, האם לתת לו ללכת כרגיל למקום שאולי הוא עובר התעללות, או להשאיר בבית/פתרון אחר. \\בקיצור, אני הייתי מתייעצת S.O.S.

 

הרבה הצלחה וחיבוקים! ה' יעזור לכם למצוא את העזרה והדרך הכי טובים לילד שלכם! שתזכו לחזק אותו ולהיות לו גב ברגעים הקשים...

נראה לי שזה הכאב הכי גדול שאמא יכולה להרגיש....

אז לפני הכל קבלי חיבוק גדול.

 

יש לי מישהי שהתייעצתי איתה מספר פעמים לגבי הילדים שלי. בעיות אחרות לגמרי (הרטבה, רגרסיות וכו') אבל היא מאוד עזרה לי.

היא לא בדיוק פסיכולוגית. היא מטפלת משפחתית וזוגית ועובדת מלא עם ילדים.

היא עצמה לא דתיה אבל היא עובדת הרבה עם המגזר הדתי

לדעתי יש סיכוי גדול שיהיה לה דברים חכמים להגיד לך...

 

אני יודעת שאסור לכתוב פה את הפרטים שלה כי זה פרסומת. אם את מעוניינת תכתבי ואעביר לך את הפרטים שלה דרך גורם שלישי.

 

ושוב- חיבוק. קושי גדול. 

הילדים מאוד מציקים לו. אני לא יודעת מה שונה בילד שלך, אצל הבן שלי נראה לי הבעיה

שהוא תמים מידי (מבחינת זה שקל לעבוד עליו.) וילד טוב כזה או קצת חנון, אז הילדים נהנים להקניט אותו ואף ללכת איתו מכות.

הבעיה אצל הבן שלי שאני יודעת שהוא מנפח דברים וגם מגיב בצורה מוגזמת, אם משהו נותן לו מכה קטנה, אפילו בטעות

הוא הופך את זה למכות רציניות.

הוא הרבה פעמים אומר שיש לו רק חבר אחד בכיתה. אבל אני רואה אותו נהנה גם עם ילדים אחרים.

בגיל הזה החברה נהיית מוקד חשוב, אבל גם בעייתי. לכן נראה לי חשוב שלילד יהיה טוב, מצד שני להעביר ילד למסגרת אחרת

הייתי עושה רק כשכבר אין סיכוי לשיפור. יש ילדים ששינוי כזה יהיה להם התחלה חדשה וטובה אבל לפעמים הבעיות ילכו איתם

למקום החדש. צריך לברר באמת עם הילד והמחנך מה גורם לעניין באמת. לא תמיד הילד מציג את כל הסיפור.

ולראות האם באמת רק הילדים האחרים אשמים במצב- שמעתי גם סיפורים כאלה, או שלילד עצמו יש גם יד בדבר.ואז הוא צריך הדרכה כיצד לצאת מהמצב.

 

לבן שלך חשוב לעזור.

 

בסופו של דבר, השאלה היא מה הרגשתו הסובייקטיבית.

 

אכן, יתכן ש"מנפח", אבל יתכן באמת שמרגיש "נרדף" ובגלל זה מנפח. 

 

כדאי לבדוק.

 

בעיקרון, אינני חושב שילד בד"כ "סתם" אומר שמרגיש לא-טוב בחברה. אז נכון מה שאת כותבת שלעיתים הפיתרון הוא גם בלעזור לו לדעת להתנהל. אבל העיקר, לא להשאיר מצב חברתי גדוע לאורך זמן.

המצב שאת מתארת וגם אני יודעת ש"מנפח" אבל אני גם יודעת שמאוד מאוד לא נח לו עם המצב ומספיק מה שבוודאי אמיתי בדבריו כדי לדעת שיש כאן בעיה

היינו לוקחים זאת בקטנה

 

אם מישהו היה מרביץ באחוקיות בכלל לא בטוח שהיינו מרגישים כאב גדול

 

אבל אם אותה עוצמה היה מרביץ אדם מתוך זלזול ושנאה  היה יותרמצב שיורגש כאב.

 

כי עוצמה של מכה הרבה פעמים מורגשת לאדם לא בגלל הכאב הפיזי אלא השדר שמתקבל 

 

השנאה העדר אהבה גורם לכאב

 

ילד לא בטוח מנפח.. אלא ילד הוא טיפוס מרגיש.

 

ומוטב שנכשל באהבת חינם כלפיי ילדנו ונפנק אותו בהרחקה מבי"ס

 

מאשר בשנאת חינם.. של חוסר שימת לב אליו.. באיצטלא של שישרוד  .. שיתחשל וכו'

 

 

בגיל 3 חוד' כבר יוצאים לחיי הישרדות.. .. מעון שנלחמים על מקומם, גן עם מכות, בי"ס עם השמצות.. והילד שילמד..

 

שילמד להתחשל..

 

נותנים לו להרגיש כל מיני תחומים .. חוץ מטעם אהבת אמת

 

 

מה זה המשפט הזה? 

נותנים לו להרגיש כל מיני תחומים .. חוץ מטעם אהבת אמת

באמת?

הילד שלך לא טועם טעם אהבה? רק מכות כל היום מכולם?

לא הגזמנו קצת?

 

שימי לב לסיטואציה המעניינת שנוצרת:

בדור קודם, אמא לא הטרידה את מוחה בבעיות החברתיות של הילדים שלה, היו לה מספיק משלה, והנה, רוב מכריע של הילדים למדו להסתדר בחברת הילדים ומתוך זה גם להתמודד יפה בחיים בחברת בני אדם שלא תמיד נעימים כלפייך.

בדור שלנו, אנחנו ההורים עושים הכל כדי לחסוך מילדינו כאב, מפנקים, מתעניינים בכל פרט שעובר עליהם, כואבים את ההתמודדויות החברתיות שלהם, ומה קורה? הילדים בדור שלנו שמחים ורגועים יותר? בטוחים בעצמם יותר? מסוגלים להתמודד בחברה נורמלית שבה הם אינם המרכז?

 

למען הילדים שלנו, מוטב שלא נחטא ב"אהבת"חינם (שהיא בעצם הדרך הנוחה לנו ההורים, לפתור את הבעיה) 

שתגרום לילדנו להאמין שאין לו מסוגלות להתמודד עם קושי  (עובדה, אפילו אמא שלי חשבה כך והעבירה אותי...)

ותקבע בליבם נחיתות וחולשה.

 

המפתח להכל הוא אמון. האם את כאם מאמינה בילד שלך שהוא יכול, שהוא מסוגל או שאת חושבת שהוא חלש? הילדים מתנהגים בדיוק לפי הציפיות שלנו מהם.

תפסיקו להקטין אותם! הם באמת גדולים!

ש"בדור הקודם" רוב מכריע יותר מהיום למד להסתדר?

 

אלו דמיונות בעלמא.

 

"אהבת חינם" אינה דרך נוחה יותר - בדיוק ההיפך: התעלמות עם כל מיני "אידיאולוגיות" נוחה בהרבה ואינה מצריכה מאמץ.

 

זה לא קשור למסוגלות להתמודד עם קושי.

 

יש להבחין בין קושי "טריוויאלי" להצקות, וגם בין גילאים שונים.

 

יש ילדים שנושאים דברים קשים, בין השאר בגלל הורים שנתנו "אמון" שהילד יפתור לבד את בעיותיו.

 

גם כשיש חיידק מדבק בסביבה אומרים כך? או מטפלים או מונעים? הנפש לא פחות חשוב.

 

אמון זה חשוב - אמון אין פירושו אשליות והתעלמות מגורמים שאינם תלויים בו.

 

עוד לא ראיתי אמא שאיזה אלים נטפל אליה, והיא מבקשת מהמשטרה שיתנו "אמון" ביכולתה להתגבר עליו לבד..

 

ואגב, זה לא "הם" - כל ילד עולם מלא ואישיות יחודית.

הדגש שלי בבית הוא אהבת אמת

 

בחיים לא אזרוק את ילדיי למעון בגישה שיתחילו ללמוד לשרוד

 

הקרבה יותר קשה להוקרה להתמודד ולתת אהבה 

 

ולכן תחת איצטלא אידיאולוקגית הוא ממציא הילד מנפח, מפונק

 

ההורה מפחד להתמודד עם מורכבות.. ומפיל על הילד שלו התמודדות גדולה

בדור קודם, אמא לא הטרידה את מוחה בבעיות החברתיות של הילדים שלה, היו לה מספיק משלה, והנה, רוב מכריע של הילדים למדו להסתדר בחברת הילדים ומתוך זה גם להתמודד יפה בחיים בחברת בני אדם שלא תמיד נעימים כלפייך.

בדור שלנו, אנחנו ההורים עושים הכל כדי לחסוך מילדינו כאב, מפנקים, מתעניינים בכל פרט שעובר עליהם, כואבים את ההתמודדויות החברתיות שלהם, ומה קורה? הילדים בדור שלנו שמחים ורגועים יותר? בטוחים בעצמם יותר? מסוגלים להתמודד בחברה נורמלית שבה הם אינם המרכז?

 

בדוקר הקודם האם השקיע באהבה היא לקחה אחריות על גידול ילדיה.. ולא השליכה לגננת מורה אחות בטיפת חלב מדריכ בתנועת נוער ..  

 

האמא היתה עושה הכל .. ילדים אוכלים את מעשי ידיה.. ולא אוכל תעשייתי, לא ילדי מפתח.. לא מגיל כל כך קטן שורדים על מקומם בין 30 ילדים.. עם גננת שהיא לא אימם , מתחלפת .. ואחרי צהריים משחק עם חברים ומקלחת ולישון  .. ואמא?   עסוקה בלהכין מערך שיעור.. או מקסימום יש לה זמן שעתיים ביום לילדים

 

ומה עם הכרות עם הילד? מגיל כמה חודשים הוא נשלח לטירונות מעון או גן.. ששם הוא כבר שוכח קצת מי הוא.. 

מפתחים בו את עניין האינסטנס.. ,מיד וזה שאתה עוד מספר

 

וכשהילד חוזר הביתה ועצבניי.. כי הוא צמא לחום.. חום אמת, של אני ילד .. יש לי שם יש לי אישיות.. אל תהרסו אותה ותזרקו אותי לגן שבו אני מכונה אוטומטית.. אל תצפו שאהיה כמו שאתם רוצים.. והוא עצבני וכו'.. האמא חושבת שרק הילד שלה כזה מנפח 

 

ושכחה את התינוק הטהור שכל כך רצה שלא ישימו לו כלז  כך הרבה רגליים  מלהיות מי שהוא

 

הרבה יותר קל לצאת מהבית ולהשליך חינוך לגננת

 

ורק לחשוב מה אפשר לעשות לילד.

 

הרבה יותר אחראי לא רק לחשוב אלא לממש את הדברים ודווקא האם.

 

זה יותר אחראי. וקשה

 

ועובדה שכמעט כל אם שניה טוענת .. שיוואו אני עם הילדים בבית?  קשה!

 

אז לא להגיד לגבי זה פתאום שזה הכי קל

 

ומוטב שנכשל באהבת חינם עם ילדנו ולא הפוך

 

כמו שהיית רוצה שהוריך התנהגו אלייך

 

הילדים לא שלנו הם בחזקתנו.. ואני הייתי הכי רוצה שילדיי התחשלו לאהבת חינם.. ויהיו מסוגלים בתור גדולים לקבל אהבה 

מה שהיום רוב הדור לא מסוגל כי הוא לא מאמין בעצמו

 

 

 

והיא כותבת בנוסף אליה עוד

בדור קודם ובדורות לפני מי שלא הסתדר לא למד בדרך כלל אלא קיבל טראומה לכל החיים

פעם ראיתי תוכנית על שלושה אנשים בוגרים שהיום הם בני 45 שעברו הצקות בילדות והם עדיין בטראומה ועדיין קשה להם לדבר על זה וזה השפיע על כל החיים שלהם בהמשך

ברור שילדים רבים ואפילו מרביצים לפעמים אבל זה צריך להיות בתוך גבול מסוים

לדעתי את גם לוקחת את השיטה שלך ךכוון לא נכון ומוציאה ממנה דברים שהם לא שם

אולי נשלח ילדים מגיל 10 לרחוב כמו שזה היה בימי ביניים במשפחות עניות שיסתדרו לבד?

מי  אמר  לך  מה  היה  בדור  קודם?  איך  הסתדרו?  ואם  איזה  צלקות  בנפש  נשארו.  מי  אמר לך  באילו  דברים  האמהות  הטרידו  את  עצמם  ובאיזה  לא?  עשית  מחקר  על  כל  האימהות  בדור  הקודם  ומצאת  ממצאים  מדהימים  מכך  שלא  התערבו  בבעיות  החברתיות?  זה  לתת  אמון  להשליך  ילד  לגוב  אריות?  אני  יכולה  לומר  לך  מניסיון  שילדים  יכולים  להיות  אכזריים  בצורה  שלא  תתואר,  ולילד  המסכן  אין  כלים  להתמודד  עם  הצקות  שאפילו  מבוגר  לא  חווה.  תארי  לך ללכת  יום  יום  לעבודה  עם  בוס  שיורד  עלייך,  היית  ממשיכה  בעבודה?  והילד  המסכן  מתמודד  מול  כיתה  שלמה  שאוכלת  אותו.  מוטב  "שנחטא"  באהבת  חינם  מאשר  לחטות   בנפש הילד.  ובבקשה  אם  את  דוגלת  בגישה  של  לזרוק  את  הילד  למים  ולתת  לו  להתמודד  לבד,  אל  תקראי  לזה  אמון.  אמון  זה  קודם  כל  להאמין  לילד  ומתוך  כך  שאנו  שומעים  את  הילד  ומבינים  את  מקומו  אנו  יכולים  לתת  לו  כלים להתמודד  ולהאמין  ביכולתו.  אם   את  בכלל  לא  שומעת  את  קושי  הילד  איזה  מן  אמון  זה  במה  את  מאמינה  שהוא  יסתדר  בקושי  שאת  לא  יודעת  מהו  בכלל?  זה  כמו  שתתקשרי  למשהי  לספר  על  הבוס  שיורד  עליך  ועוד  לא  תסיימי  את  המשפט  הראשון  היא  תגיד  לך  "אני  מאמינה  שתוכלי  להסתדר  אם  רק  תרצי"  האם  משפט  זה  ישדר  לך  שהיא  נותנת  בך  אמון?  האם  הוא  יחזק  אותך?

כאחת  שמאמינה  באמון  אמתי,  יש  לי  המון  מה  לומר  בנושא  הצקות  חברתיות  אנסה  לומר  כמה  דברים  כלליים

לצערי!!!!!!!!!!!  ואני  לא  מכלילה  אך  יש  מקרים  שאין  לביה"ס  ולצוות  מספיק  כלים  וכוח  או  כוח  רצון  להתמודד  עם  הבעיות  הללו  במיוחד  שלעתים  הבעיות  הללו  מאד  מורכבות.  והרעיון  המוזר  של  הבאת  עדים  מוכיח  על  זה  גם  במקרה  הזה איזה  מן  רעיון  זה  לבקש  מהילד  שמציקים  לו  להביא  עדים  מי  ירצה  להתעסק  עם  המציק  הראשי.  לכן  אני  חושבת  שפה  המקום  של  ההורים  לשמוע,  דבר  ראשון  לשמוע  את  הילד  ורק  לשמוע  בתחילה  בלי  שיפוטיות  מי  צודק  ומי  לא  ומה  צריך לעשות, הילד  מתלונן  לשאול  פרטים  מי  מה  מה  עשית בתגובה, ולהקשיב. חוץ  מהעיקר  שזה  להכיל  את  רגשותיו  של  הילד  ולהיות  שם  בשבילו,  יש  רווח  נוסף  הילד  לא  ירגיש  צורך  להתגונן  ולנפח  וכך  להורים  יהיה  תמונה  ברורה  יותר    היכן  נקודות  התורפה  מי  המציקים  וכו'  וכך  יהיה  ניתן  לעזור  לו  יותר  הן  בכלים  בשלב  שני  .  נקודה  נוספת  נכון  שילדים  לא  מציקים  'סתם'  יש  משהוא  שמושך  אותם לכך ביטחון   עצמי  ירוד  ושונות  חברתית  הם  מתכון  כמעט  בטוח  להצקות  חברתיות.  לכן  לפני  שמעבירים  ילד  לבית  ספר  אחר,  חשוב  מאד,  במיוחד  אם  יש   לו  שונות  חברתית  לתת  לו  כלים  להתמודד  בחברה  ולעלות  לו  את  הביטחון  העצמי,  אחרת  יש  סיכוי  לא  קטן  שבמקום  החדש  שוב  יציקו  לו.

חשוב  גם  שנונים  כלים  לילד  ללמד  ילד  לפתוח את  הפה  בחזרה.  הרבה  פעמים  מלמדים  רגישות  וטאקט  אבל  את  זה  שוכחים  צריך  ללמד  ילד  שאם  הוא  רוצה  לעצור  התעללות  מותר  לו  לפגוע  בחזרה  והוא  צריך  לעשות  את  זה.  במקרה  שהוא  לא  ילד  שנון  ללמד  אותו  משפטים  לומר.  הרבה פעמים  הילדים  קולטים  שלא  שווה  להתעסק  אתו (כמובן  שיש  לשקול כל  מקרה  לגופו,  זה  לא  במקרה  שהילד  עושה  מהומה   על  לא  מאומה  ולא  במקרה של  ילד שמסבך  בכל  מריבה,  אלא  בילד  חלש  שספג  הצקות  בגלל  חולשתו  ולא  יודע  להגיב)

לפעמים  גם  עוזר  לתפוס  מיהו  המציק  הראשי  ולדבר  עם  הוריו (גם  כאן צריך  לדעת   מי  ההורים)

עוד  נקודה  חשובה  חשוב  מאד  להקפיד  על  מראה  חיצוני  אומנם  "שקר  החן  והבל  היופי"  אבל  בעולם  השקר  שלנו  זה  תופס  גם  תופס.  חשוב  שהמראה  יהיה  קודם  כל  אסתטי  ונקי  ואם  הוא  יהיה  גם  מעודכן  ואפנתי  עוד  יותר  טוב,  בפרט  אם  יש  שונות  חברתית,  מראה  טוב,  מבחינת  ביגוד  וכו'  הרבה  פעמים  מחפה  על  זה.

  שיהיה  הרבה  בהצלחה!  ולזכור  את  הדבר  הכי  עיקרי,  תפילות  והרבה!!!!!!!!  

  

 

   

 

ראשית, איזה דבר משונה זה להגיד לילד להביא "עדים"?...  אם המנהל רוצה, שיבדוק בעצמו. וכי בכדי קטן פסול לעדות? הרי ברור שזה לפי החברים. רק מקצין בעיות חברתיות.

 

את צריכה לענ"ד קודם כל לחזק את הילד. להגיד לו שהוא צודק, שאתם לא תשלימו עם זה, ותעזרו לו.

 

דבר שני - גשי למנהל, תגידי לו על מה הילד מתלונן - ותבקשי "תכנית עבודה" איך הוא מפסיק את זה. אפילו "לשיטת" הצוות שהילד מתחיל לעיתים, הרי השורה האחרונה זה שהוא סובל. אם הם לא יודעים לטפל - שיסיקו מסקנות...

 

באיזה "מפעל" מי שלא יודע להפעיל את המכונות, כי "חסר שמן" לדוגמה, היה ממשיך להיות אחראי עליהן?...

 

 

אל תחששי. תסבירי בנחת למנהל ביה"ס החדש את הבעיה. את מצבו של הילד. ממה הוא מתגונן.

 

אגב, האם הוא בכלל יכול לסרב לקבלו? זה איזור רישום שונה?

 

אם אינך מצליחה להעביר ו/או המצב נמשך - תפני לפיקוח. דברי עם יועצת ביה"ס. לא לתת לזה להימשך.

 

 

זה שבי"ס מגיע לדבר כזה, ואינו יכול להגן על הילד - זו תעודת עניות. אע"פ שלצערנו עלולים להיות דברים כאלה ולוקח קצת זמן לאתר את הבעיה ולטפל בה כראוי.

אם הוא מאוד שונה מילדים בבית ספר שלו אבל לא יהיה שונה מילדים בבית-ספר אחר אז להעביר

כדאי לתרגל בבית כל מיני סיטואציות ואיך מגיבים עליהן ועדיף שאבא יעשה את זה כי הוא בן ואצל בנים הכל שונה

לא יודעת אם זה שייך - לדבר עם הורים של מציק הראשי ?

מניסיון שלי כילדה - הייתי מאוד שונה וסבלתי ביסודי עד שלא למדתי להחזיר ולעמוד על שלי

ואחת הסיבות של שוני שלי הייתה שאיפה של אמא שלי להיות אמא מושלמת לילדים מושלמים ובפועל זה יצא בכל מיני שיטות והנהגות מוזרות ולא מקובלות - אני יודעת שזה הגיע מזה כי גם אח שלי שלא דומה לי באופי בכלל סבל אותו דבר - בקיצור אמא יכולה להרוס הרבה בלי לשים לב

 

אכן התסכול וההרגשה שאין לך יכולת להגן על ילדך קשה מאד,מאידך יש ויש מה לעשות:

 

א. מסכים לדברי דן שיש להבהיר למחנך הכיתה  ליועצת ולמנהל ביה"ס  (לפי הסדר הזה) שהילד סובל מאד, שהאחריות עליהם ושאתם מצפים לפיתרון מהיר (אל תתביישו להרחיב ולתאר את המצב, ממש להכניס אותו ללב שלהם ולעובי הקורה), יחד עם זאת עליכם גם לקבל את דבריהם ולגבש עימם תוכנית פעולה משותפת בית וביתספר שכן הם הכוח המקצועי.

 

ב. לדובב את הילד, להבין מה קורה מנקודת מבט שלו ולנסות להעניק לו פתרונות יצירתיים, אם אינכם מצליחים היעזרו ביועצת ביה"ס או בהדרכת הורים.

 

ג. להעצים את כוחותיו הפנימיים, בשום אופן לא לתת לו להאמין שהוא לא שווה, שאין לו יכולות, שהוא לא יוצלח וכד', התוצאות מכך יהיו הרסניות וממושכות.

 

ד. אם הילד ממשיך לסבול כדאי לפנות לייעוץ מקצועי ולטיפול בילד, חבל שהוא ייהרס.

 

ה. העברה לבית ספר אחר בדר"כ אינה פותרת בעיות חברתיות (אא"כ יש בעיות מיוחדות בכיתתו) כך שזה אינו פיתרון יעיל, אדרבה הוא מפחית מהאחריות של כולם בפיתרון בעיות וביצירת אקלים חברתי נוח.

 

בהצלחה

 

 

 

בתור ילדה הייתי בסיטואציה בה עברתי דירה ובמקום החדש הפכתי מאחת הבנות המקובלות, לאחת הכי הכי לא (בקיצוניות מאוד גדולה).

משהו בי השתנה? לא.

אבל לפעמים סביבה רומסת מוציאה מילד את הצדדים חסרי הבטחון שלו, לעומת סביבה נייטרלית או תומכת, שמוציאה ממנו את הצדדים הפורחים והנפלאים שבטוח-בטוח נמצאים בתוכו.

(לשמחתי אחרי שנתיים חזרתי למקום הישן והכל חזר לקדמותו, ב"ה, אבל זה היה בשבילי נסיון מאוד גדול להבין איך זה מרגיש להיות דחוי חברתית)

 

גם כמבוגרים אנחנו נמצאים לפעמים בסביבה שגורמת לנו "להוריד את הראש" או להיפך - לתפוס פיקוד

יש מקום לדרוש ממחנכים לטפל כראוי בסביבה מתנכלת, לחנך לקבלת מי שאינו "בדיוק בשטאנץ" (לפעמים אלו הכי טובים בסופו של דבר.. "הברווזון המכוער" כזה..).

 

אכן, יש גם מקום להדרכת ילדים להתנהלות חברתית שתעזור להם, אבל לא תמיד זה שייך, לפעמים פשוט ענין של אופי ושלב בחיים, גיל; ומכל מקום, הזכרת האפשרות הזאת, אסור שתפחית מאחריות מחנכים ומוסד לדאוג לרווחת כל מי שנמצא שם, מכל "סוג"..

דוגמה אפשרית -

הילד המתנכל ממשפחה מאוד "נחשבת" ומבוססת, שאבא שלו גם תורם סכומים נכבדים לארועי בית הספר (סתם דוגמה - פרסים שווים לתחרויות, או מארגן כל מיני ארועים שלא מן המנין על חשבונו)

אותו ילד עשיר ומקובל גיבש סביבו קבוצת בנים של כל ה"מי ומי" של הקהילה, והילד הדחוי הוא עולה חדש ממשפחה לא מבוססת כלכלית, שהבגדים שלו מעט מוזרים ולא מותגים כמו של כולם, והאוכל שלו נראה שונה.

מספיק בשביל ילדים למצוא סיבות להתנכל לו? ה"י

מספיק בשביל להבין למה מנהל לא שש להתערב ולהפוך את העולם עבור הילד הדחוי?

 

זו רק דוגמה אחת קטנטונת ומומצאת לגמרי, אבל היו מקרים.

לצערנו לא כל המנהלים\מחנכים יטפלו כראוי בכל סיטואציה.

נתקלתי גם במצבים בהם המחנך עצמו המליץ להוציא ילד ממוסד חינוכי כי הוא אישית לא הסתדר איתו.

<אייקון חורק שיניים>

חבר טוב של אחד הבנים שלי, שכמעט "עף" כי המחנך התנגש איתו חזיתית לאורך כל השנה, ילד מחונן ומוכשר בצורה בלתי רגילה.

בס"ד

יצא לי לחוות בעצמי- לפני כמה שנים כילד קטן יותר - את העיניינים הנ"ל.
וגם כמדריך.
אי אפשר להאשים את המנהלים, וגם את הצוותים.
אני לא חושב שאחד מהם מנסה להרע.
ואת אולי לא תאהבי לשמוע את זה, אבל יכול להיות שהצוות של בית הספר צודק.
או גם צודק.
לילדים ישנה נטייה לדבר לטובת עצמם, חניך חמוד שלי, עשה לי את זה.
אמא שלו בטוחה שקרה כך וכך - שלא קרה בכלל.
גם מדריך אחר, מהכיתה שלי, היה לו מקרה כזה.
אני לא מאמין שילדך רע, ולא בהכרח האחרים.

בי, אגב, התעללו מילולית.
ואחד מאלה הוא היום עדיין לומד איתי באותה כיתה, והוא "נער למופת".

היזהרו בדבריכם ומחשבתכם, לכל הצדדים.
 

ב"ה

 

אישית, אם ילדים אומרים שלא טוב להם ושאין להם חברים, סימן שבאמת אין להם חברים. גם אם הם מתנהגים אחרת- מסתובבים עם עוד ילדים. לצחוק עם מישהו זה לא אומר לתת  בו אמון.

לא נשמע לי שהמנהלים יודעים להתמודד. סורי.

מה שכן, תתנו בו את האמון שלכם.

אם הבית הוא מקום חזק, יש כח להתמודד.

ספר מומלץ: איך לדבר לילדים כך שיקשיבו ולהקשיב לילדים כך שידברו.

 

חשוב לפתור את הבעיה לטובת הילד

 

יש לי חברה שלבת שלה הייתה בעיה חברתית, החרימו אותה ודי מיררו אותה,

 

עד... שההורים הפנו את הילדה לשיחות עם פסיכולוגית לקבל כישורים חברתיים!!!!

 

להסביר לילדה מה עושים ולא עושים בחברה, כגון לא להשתלט , להשתלב וכו'

 

אני חושבת שזה יעזור יותר לפיתרון הבעיה מאשר להאשים/ להעביר ביה"ס

 

כי הבעיה לא תיפטר היא רק תעבור דירה או ביה"ס במקרה שלנו ..

 

ויתכן שזה ילווה אותו גם בשלבים מאוחרים יותר עבודה...

 

המון בהצלחה ובשורות טובות

כל מקרה לגופו.

 

לפעמים הדגש על טיפוך בילד; לפעמים באמת חברה גרועה; לפעמים שילוב של מעבר וטיפול.

בזמנו הכלתי לפסיכולגית (באיזה כיתה ג') והיא מאד עזרה לי לא להתעצבן,בנושא ההצקות עצמן,כנראה שה' הבין שאני כבר לא עומד בזה אז עברו להציק לילד אחר בכיתה (שהיה חבר טוב שלי)

 

תכלס מניסיוני האישי צריך שבבית הוא ירגיש טוב ושלהורים אכפת,ולא לפחד להתקשר להורים לספר להם מה הבן שלהם עשה לבן שלך,זה נותן תמיכה חזקה לילד. ושיהיה לו לפחות כמה חברים,כי אם אין לו חברים הסיכויים שישרוד לא משהו....

 

 

 

 

ועוד סיפור קצר לסוף:

לפני כשנתיים אמא שלי סיפרה לי שאמא של אחד החברים של אח שלי התקשרה אליה בקשר לזה שאח שלי מציק לבן שלה,והיא בעיקר התבאסה על עצם המריבה,

אז אמא שלי אמרה שזה עובר על הגיל,אני היו לי חברים שזרקו עליי אבנים/הפיצו עליי שמועות שניסיתי להתאבד/סתם פרקו אותי מכות בסוף שיעור טבע....ועוד פעם והיום אנחנו חברים אולי לא הכי טובים אבל סתם כי אם השנים לא נקשרנו אחד אל השני יותר מדי,ואחד מהחבורה שלח אותם אנשים הוא היום חברי הטוב (למרות שיש לציין שהוא לא היה משתתף בהצקות כלפיי).

 

 

אז בתור אחד שגם סבל מהצקות,אני יכול להגיד שהפגישות עם הפסיכולגית מאד עזרו לי בזמנו.וברוך ה' היום אני בן אדם בריא ושמח

 

בהצלחה,והעיקר זה תפילה.

על הצקות חברתיות זה חמור! במיוחד שהילד לא משתף לרוב את ההורים בכל הנעשה. ואין מי שיעצור את כדור השלג הזה. את חייבת להעביר אותו או משו! תשמרי עליו! 

אז אני לא יודעת אם אחדש לך, אבל-

מהניסיון שלי כפסיכולוגית חינוכית אני רואה בדרך כלל שבעיות חברתיות הן  בעיה שיש לילד, והיא תתפרץ בכל מסגרת שבה יהיה. כמובן זה לא גורף ויש מקרים יוצאי דופן. אל תשווי למצב החברתי של הילד בתוך המשפחה,או עם אנשים מבוגרים או ילדים קטנים ממנו - אלו לא אותן יכולות שדרושות לתפקוד טוב במה שנקרא "חברת השווים" (peers). מיומנויות חברתיות זה דבר שאפשר לרכוש ולעבוד עליו. מטפלים בשיטת CBT יוכלו אולי לתת לכם מענה מתאים. אולי גם קואוצ'ינג לילדים (מישהו טוב עם המלצות, לא סתם). טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל אבל די יקר. בנוסף חשוב לי לציין שאם יש/יהיה לו חבר אחד טוב (קשר טוב ומועיל), זה יהיה מאוד טוב בעבורו. מחקרים מראים שמבחינת רווחה נפשית, ההבדל בין "אין חברים" לבין חבר אחד הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי מאשר בין חבר אחד להרבה חברים. בהצלחה, ואני שוב בהחלט חושבת שיש מה לטפל ואיך לעזור לו. ומוסיפה מהזווית האישית - לי כילדה היו מיומנויות חברתיות "על הפנים". חוסר טקט נוראי ועוד כמה צרות. היה לי מאוד לא טוב במקום שבו הייתי, עד שגדלתי ועברתי למסגרת אחרת שבה לא הכירו אותי. שם פרחתי, יצרתי לעצמי זהות חדשה (לא בכוונה, זה היה תהליך טבעי) ומצאתי את מקומי החברתי. גם אז לא היה קל (עד היום), אבל זה כן השתפר עם הזמן בצורה טבעית. אז רק לעודד שדברים יכולים גם להסתדר לבד, אבל חבל שהילד יסבול בינתיים וכמו שאמרו, אלו באמת צלקות להמשך החיים. בהצלחה.

פסו רעיונות מן הארץ?.......

 

 

עם רעיון אדיר:

במהלך השנה עד לבר מצווה, הילד קיבל כל מיני משימות לעמוד בהם. דברים ערכיים, מעניינים ומהנים.

הוא היה צריך לעמוד בכל המטלות והיעדים שההורים המדהימים שלו הציבו לו, והכל מצולם!

לדוג:

לבנות משהו מעץ (עבודת כפיים)

טיול שווה עם חברים לאיזה מקום לא כל כך מוכר בצפון, כשהוא צריך להסביר וללמד על המקום (ציונות, ידיעת הארץ).

עוד כל מיני רעיונות שאני לא זוכרת ודברים שהוא היה צריך לעמוד בהם.

בבר מצווה עצמה הם ערכו את כל הצילומים מכל המשימות ועשו מזה סרט מגניב, שהראה את כל התהליך שהוא עבר.

 

ממש אהבתי את הרעיון!

 

זה הסגנון של מה שאתה מחפש? או להיטים בסגנון זיקוקים שווים שיצאו לאוויר העולם?

 

לא צריך משהו בשמים ,

יאיר דבר עם הבן שלך ושאל אותו אך חברים שלו עשו או אך הם יעשו ,כך תחליט לפי היליד ולפי התקציב ;)

 

 

בהצלחה!

 

 

דרך הגב,אני חדש פה;)

וברוך הבא!

מה בדיוק אתה מחפש?

 

רעיונות להפעלת הכיתה?

 

רעיונות לתוכנית הערב?

 

רעיונות לשנה ערכית ומלמדת?

ערב למשפחה ולחברים

תודה ורק בשמחות

אולי שעשועון? שכל שולחן הוא קבוצה ויש חידות/ משימות שקשורות לילד בר מצווה.

 

ערב נוסטלגיה - מצגת/ סרט / תמונות. מהן התחנות שהוא הגיע עד כה

 

הרצאת אורח - בנושא שאהוב או קשור לחתן הברמצווה, (אבל זה צריך להיות מישהו מגניב...)

 

הרצאת החתן -  נניח, שיעור על תפילין או על איך בונים אותן בתוספת תמונות (וכמובן - שהוא ילמד היטב ויכין וכד')

 

משהו שקשור לזמן. מתי זה יוצא? סביב חנוכה - סדנא ליצירת שמן. וכד'. (אמרו לפני סדנת שופרות. מומלץ!)

 

סיום מסכת. 

 

מסיבת נושא ואז יש אוכל פעילויות ומשימות שקשורות וסובבות לנושא. ( תפילין / עזרה לזולת / ארץ ישראל)

 

משהו מכל זה היה בכיוון?

אם לא, תכוון שוב, בסוף נקלע....

יש למישהו רעיון על מרצה כזה?

מישהו מצחיק /רציני, שישתף גם את הילד?

משפחה שהזמינו לארוע שלהם סדנה לבניית שופרות

משהו עם המון אקשן (מנסרים, משייפים, מתאים בול לבנים בגיל הזה)

בסוף כל ילד מהחברים בני דודים וכו' לקח הביתה את השופר שהוא בנה.

וכמובן ילד הבר מצווה קיבל שופר מהודר ויפה מאוד

את הסעודה הם ערכו באולם אחר, לא יודעת מבחינה לוגיסטית אבל מי שמעביר את הסדנא מגיע עם כל הציוד וצוות של עוזרים.

מי שמעביר זה חב"ד...

ב. לא ראיתי את השרשור המדובר - אבל אם הבעיה רק בגן, הגיוני לגמרי שמגעיל אותה. 

 

וזה יכול לקרות גם בגיל גדול יותר.

 

תלוי בניקיון שם, האם הדלתות סגורות לגמרי, האם יודעת להתנקות היטב וכו'.

 

תנאים סביבתיים טובים ושת"פ של גננת רגישה, יכולים לפתור את זה.

 

ומכל מקום, אין סיבה מיוחדת להילחץ, בוודאי שלא להתייאש..

 

[ובשום אופן לא לשדר לה שהיא "בבעיה". לכל היותר, חשיבה משותפת נינוחה איך למנוע ממנה את אי הנוחות.

 

 

 

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t583723#6434239

 

אבל זה רק נהיה יותר גרוע ,

 

אפילו שאני נורא משתדלת וגם בעלי,

 

לתת לה את כל תשומת הלב האפשרית ,

 

המליצו לי על טיפול בשלושת המימדים , 

 

יש למישהו פה מושג מה זה?

 

איך זה עובד?

דווקא מצא חן בעיני מה שעניתי שם.....

לא נראה לי שזה קשור למצב השירותים בגן 

 

נראה לי שזה היה איזה שהוא תירוץ למה היא לא הולכת לשירותים.

קורה שילד מפספס בגלל זה

הרטבת יום נובעת ממס' סיבות חלקן רפואיות (אורטופודיות -רצפת אגן, זיהום )  חלקן התנהגותיות (חינוך נוקשה מגמילה)

 

וחלקן חרדתיות (חוסר יכולת התרוקנות מלאה וכד'). אגב, אצל בנות זה נפוץ יותר.

 

הסיבות שהילדה ציינה "שזה מגעיל אותה" לא בהכרח נכונות ויתכן שהן באות לכסות על תיסכול

 

וחוסר הודאה ב""כישלון ""  (היא באמת לא אשמה) שלה בשליטה על בריחת הצרכים.

 

התוצאה הקשה היא לא שהילדה רטובה ומלוכלכת אלא דווקא הדימוי העצמי והחברתי שעלול להיות שלילי, וזו תהיה בכייה לדורו ח"ו.

 

לא ציינת אם פניתם לרופא, אם לא כדאי לעשות זאת בדחיפות, חבל על נפש  הילדה.

 

רופא משפחה יפנה הלאה לאורולוג או אנשי מקצוע אחרים בתחום לעריכת איבחון וטיפול.

 

יתכן שיספיק חינוך והרגל למתן שתן באופן נכון ויתכן שיש צורך ביותר מכך, כדאי להעביר את השרביט למומחים.

 

בהצלחה.

 

 

 

 

את היחידה מכל אלפי האנשים שדיברתי אתם שאמרה לי לפנות לרופא 

 

כולם אמרו שזה בזבוז זמן בגיל הזה

 

לדעתי אחרי המקלחת את צריכה למרוח ולעסות על הגוף..

תשאלי בפורום איפור וטיפוח זה המקום לדעתי הכי מתאים

מתקלחים רגיל, מתייבשים ואז מורחים.

 

אם קר, ממולץ לשים קצת ביד אחת, למרוח קצת בין הידיים (דומה לאיך שמסבנים ידיים) ורק אז למרוח על הגוף. זה מחמם קצת את הקרם ויותר נחמד בחורף.

 

בהצלחה!

אין לי ניסיון בזה אז רק אגיד דבר אחד או שניים- דבר ראשון- אתם צריכים להיות רגועים ולא חרדים לשלומו כי הוא יקלוט זאת. הוא זקוק להורים משדרי בטחון ואמון בצעד הזה, אמון בו שיוכל להשתלב בקלות. דבר שני- ילדים די מתחברים מהר, אין אצלם "שבירת קרח" כמו אצלנו המבוגרים, הם מסתגלים מהר יותר לשינויים לענ"ד, כי הם הרבה יותר גמישים מאיתנו... כמובן כדאי לחשוף אותו למעון החדש ולמקום החדש ולדירה החדשה כמה שיותר מוקדם, להכיר לו חברים וליצור לו חוויות נעימות מהמקום החדש- לקנות משהו בשבילו (צעצוע/גלידה) בעיר החדשה, כדי שהמעבר יתקשר לו לחוויה נעימה, מצעים חדשים לחדר החדש... תיק חדש למעון... כל מה שיכול לתת לו תחושה של כיף והתחדשות.... לשחק בגינה במקום החדש....

 

 

זהו להפעם... בהצלחה!!!

הילד. יש לי ילד ביסודי אז אני יודעת שבמשך השנים (בגנים וגם ביסודי) זה קורה. לאף אחת לא מתאים שיציקו לילד שלה, אך לצערנו בחיים יש אי נעימויות כאלו, גם לנו המבוגרים יש לפעמים אי נעימויות עם הסובבים אותנו, נכון?

השאלה היא המינון, אם זה הצקות ש"נורמליות" לגילאים שאת מדברת עליהם- תמיד רבים על צעצועים וכו' או חלילה משהו קשה וחריג, שאז צריך לחפש מסגרות אחרות... תלוי גם איך הגננות מתמודדות...

בכל אופן חשוב לחזק את הילד, לתת לו עצות וכלים איך להתמודד עם המציקים...בהצלחה ובנעימות בע"ה!

גם הילדים שלי במעון, והגדולה בגן.

 

ואין מה לעשות הם חייבים ללמוד להגן על עצמם.

 

לפי דעתי זה בלתי נמנע,

 

וחוץ מזה, גם בבית הספר בעז"ה הם יאלצו להגן על עצמם.

 

בשביל זה הגננת נמצאת שם...

לטעון שלבן , לבת שלה לא מרביצים? ווי עד כדי כך הפקר שם .. אני לא זוכרת שהיה מכות או הצקות בגן טרום חובה או לאחר מכן בתקופתי( חוץ מפעם אחת)..

ווי זה ממש מבאס....

מפחדים להסתבך איתם...

סתם.

כמו שאמרה אחת מעלי- בכל מקום שאת נמצאת בו מקבלים את פנייך בחיוך? לא קורה שמישהו מדבר אלייך בצורה לא הכי נעימה? זה קורה בכל מקום בעולם המבוגרים, וכמובן גם בעולם הילדים, רק ששם הביטוי הוא אחר.

ואם דיברו אלייך לא יפה, אז מה? את לא מסוגלת להיות במקום הזה יותר? לא, את לומדת להתמודד למרות שזה לא הכי נעים.

אני חושבת שחשוב לאפשר לילדים לחוות חוויות נורמליות של חיים, כדי שהם יוכלו ללמוד להתמודד!

את מכירה את הילדים האלה שכל החיים ריפדו להם את כל הקירות שהם היו יכולים להתנגש בהם ואז כשהם גדלים הם חוטפים את הזאפטה של החיים? כואב הלב.

 

אז אני לא ממש דואגת מזה שיציקו לילד שלי במעון. ברור שיש מריבות קטנות, אבל הוא ילמד להסתדר עם החברים שלו (בדיוק כמו שהוא לומד להסתדר עם האחים שלו בבית) ויהנה מכל הדברים הטובים שיש למסגרת לתת לו.

 

ונקודונת:

נראה לי שככל שהאמא דואגת יותר לילד שלה - שלא יציקו לו, איך הוא יסתדר וכו', הוא חוטף יותר ומסכן יותר.

יש לי רעיון להסביר  למה זה ככה, בהזדמנות.

 

לא צריך יותר מידי "לאפשר לחוות חוויות נורמליות של החיים", במובן הזה... לדעתי.

 

בעיני, זה כמו להגיד שפרח שמגדלים בחממה - צריך "לחוות חוויות נורמליות" של צמח גדול מחוץ לה.. לא - בשביל זה הוא מוגן בחממה, שיוכל לגדול בלי צורך "להתמודד" עם מה שלא מתאים לשלב הזה.

 

זה לא אומר שצריך ב"היסטריה" על כל ענין קטנצ'יק, אבל זה אומר הרבה מאד.

 

לא מחנכים לתרבות של אלימות.

 

אולי חלק מהתיאור של "עולם המבוגרים", בא ממבוגרים ש"התחנכו" כך..

 

[זה נכון, שגם אם מקצינים ב"חרדות" שמא תהיה אלימות עלולים להקרין זאת לילד - אבל זה ענין אחר]

שמחה לקרוא שלא רק אני חושבת ככה. ניסחת את הדברים יותר טוב ממה שניסיתי. בעצמי.תודה.
צריך הרבה תפילות בנושא הזה.

בתור אמא לילדה שסבלה מהצקות ומכות במעון. ברור לי שהמטפלת שמרה עליה, הרחיקה את הפוגע, וגם עודדה את הבת שלי להרחיק את הילד המכה (הבת שלי למדה לצעוק עליו, או קצת להרביץ בחזרה. לא מדובר במכות חזקות).

שלא יהיו מכות, חטיפה של משחקים וכו'.

 

הבעיה שלא תמיד זה אפשרי. נשיכה למשל זה משהו של שניה וזהו, לא מספיקים להגיב.

 

בכל מקרה, בד"כ דברים כאלה לא קורים.

יש את הילד הביישן והמפוחד ולכן אוהבים להציק לו!!

 

לא שלא תחשבו לרגע שאני בעד להציק חס ושלום אבל זו המציאות המרה ,

 

יש כאלה שלטנים כבר מגיל הגן ויש כאלה שבצד זה חלק מהחיים. וצריך

 

כמה שיותר לעודד את הילד הפגוע שיהיה לו מקום מוגן אצלכם ואז הוא יוכל יותר להתמודד מול האנשים שסביבו!!!

 

ואם משאירים את הילד עד גיל שלוש בבית (כמו אצלי ) הם יותר מחוסנים נפשית אפילו שהם שברירים להתמודד עם העולם

שסביבם!!

 

בהצלחה!!

יש גננות, מטפלות וכו'.

 

חמור מאד בעיני אם זה "חלק מהחיים" במעון..

אסור שיהיה.

 

אל "תשלימי" עם דבר כזה.

 

מה זה? את שולחת אותו לגן-חיות?...

 

[אני לא "אמא" - אבל בכ"ז כתבתי..]

והילדים שלי לא סובלים מכך.

אם את מדברת על דחיפונת קטנה פעם בהמון- המון זמן כשרבים על בובה מסויימת- אני לא מתרגשת מכך...

אבל ממש הצקות ומכות- ממש לא!!!

 

היתה שנה אחת שהיה ילד די "אלים" בקבוצה ולכן המטפלת בערך "עמדה" עליו כל הזמן שלא יצליח לפגוע באחרים ובאמת שנה אח"כ כבר לא הסכימה שימשיך אצלה.... אבל שום ילד לא סבל מכך, פשוט המטפלת כל הזמן עמדה בגבורה על המשמר!!

 

שהמסגרת עצמה היא הגורמת למציאות הזו. למשל, בגן יש צעצוע מסוג מסוים וכמה ילדים מעוניינים בו. הדרך שבה ישיגו את הצעצוע הוא בדרכים הללו.. כמובן כמובן שהרמה שבה זה נפוץ והגבולות של מותר ואסור הם תלויי גננת. אבל ככלל- קשה שלהמנע ממציאויות כאלה.. ואולי, יחד עם גננת מתאימה, זה יהיה לימוד עבורו: איך להתייחס ולגשת למגון ילדים, היכולת לתת ,להמנע/ להתמודד עם מפגש לא נעים עם ילד כזה או אחר..

אמיתי כל-כך 

זה נשמע חתיכת סיפור להיות אמא למתבגר/ת {איך אמא שלי הסתדרה איתי?! הספקתי לשכוח..)

 

לבדוק מיידית מה קורה בגן.

 

ילד בן שנתיים לא אמור להיות מהגן עם "חוויות" שגורמות לו לצרוח בשינה.

או שזה דבר מובן מאליו וזה הגיל וזה יעבור?

לא "לגיטימי" בגלל הסיבה..

 

אם ילד סתם היה מגיע לגיל שהוא צועק בשינה, אז היינו מנסים קודם לבוא ולהרגיע, לאפשר המשך שינה טובה ולראות אם עובר.

 

אבל "תיזמון" צמוד להתחלת הגן, מצריך בדיקה. 

 

כך נראה לענ"ד.

 

מסכים לדברי דן, פשוט לשוחח עם הגננת, יחד עם זאת כדאי לדובב את הילד ולנסות להבין מה מפריע לו אולי משהו מפחיד אותו, בנוסף, לדאוג לכך שהוא יירדם עם חפץ שהוא אוהב, לא ציינת אם הוא נרדם מהר או שקשה לו להירדם, האם הוא מפחד להגיע למיטה בלילה, איך הוא נפרד מכם בכניסה לגן  (יש ילדים שחווים חרדת נטישה), האם הוא שמח להגיע לגן, כדאי לבחון את הנקודות הללו.

 

יצירת תהליך השכבה רגוע (לא תלותי בהורים) משחררת חרדות, תהליך כזה כולל שיחה קלה לפני השינה, חיבוקים נשיקות והרבה אהבה המקנים לילד ביטחון בהוריו  ואח"כ הילד נרדם לבד (לא להגיע למצב של משחקים וכד' זה יעורר אותו).

 

השכבה רגועה אמורה להסיר את התחושות והחוויות המעוררות חרדה שחווינו במשך היום.

 

בהצלחה

 

 

בס"ד

 

בצרחות באמצע הלילה.

 

לענ"ד:

-לבדוק עם הגננת אם אין משהו חריג בגן שמפריע לו

-חלומות- בגיל הזה הם מתחילים לחלום. כאשר הוא מתעורר, ללכת לידו, לדבר איתו בשקט שאמא פה ואתה יכול לחזור לישון.

-טקס לילה רגוע. מקלחת, מוזיקה רגועה וכו'.

-אנחנו גילינו שהרבה פעמים חוסר המנוחה של הילדה התחיל כשהיא ראתה את אבא שלה במדים. מאז שעלינו על זה, אנחנו מדברים איתה המון שאבא שלנו הולך לעבודה, הוא יחזור בעז"ה, נצייר לו ציור וכו'. הרגיע אותה מאוד. לבדוק אם חוץ מהמעון הוא התחיל משהו חדש- שמפריע לו.

-טיפות לשינה: יש טיפות הומאופטיות לשינה רגועה. מטפטפים כמה טיפות לפני שהולכים לישון וזה עוזר לשינה רגועה. [לא בבית מרקחת רגיל, בהומאופטיה. אם את ירושלמית אשמח להגיד לך איפה אנחנו קנינו]

 

לילה טוב ורגוע!

דיברתי עם הגננת היום לגבי העניין והיא אמרה שכנראה זה הפרעה כתוצאה מלידה מלפני חודשיים ועכשיו יש לו אח קטן בבית. כשהיה רגיל שהכל שלו.
בנוסף אמרה לי שצריכים לשלוח אותו להתפתחות הילד... לא שהבנתי מזה.. אבל היא תסביר לי אותם בשיחה שקבענו לשבןע הקרוב.

לגבי השינה אני עןנה: הוא נרדם מהר.הוא לא מפחד להגיע למיטה. הוא אוהב ללכת לגן.

טקס שינה אנחנו עושים לו בכייף ובשמחה. וטיפות לשינה... צריך מרשם רופא?

איננה חייבת להבין ב"התפתחות הילד". לא בידוק הבנתי למה בן שנתיים שבוכה בלילה, זה אומר שצריך לקחתו לשם.

 

אח קטן מלפני חודשיים - בהחלט מצדיק הקדשת זמן מיוחדת ביום רק לגדול יותר, וגם "לקבל ביחד" את הקטן.

 

לגבי הגן - צריך תשובה מופרטת שלה: לא מרביצים? לא "חוטפים"?

 

ככלל, כדאי להזדמן מידי פעם לגן באמצע היום, בלי הודעה מוקדמת, להקשיב קצת את האוירה מבחוץ, וגם לראות מה קורה.

 

כמובן, ההנחה היא שבעז"ה הכל בסדר, אבל בכל זאת כדאי לראות.

 

[ואגב, כתבת שזה "מאז שנכנס לגן" - האם זה גם "מאז אחרי הלידה" בדיוק?... אז באמת משמעותי לשים לב, מה השינוי שמשפיע. ואולי שניהם..  "הלוך להרגיעו"..]

בתהליך השינה האדם חווה מחדש את היום שלו ומתמודד מחדש עם כל הקשיים שלו.

כל הדברים שהוא הדחיק במהלך היום לתת המודע, צפים ועולים מחדש במהלך השינה.

באופן עקרוני, שינה היא תהליך בריא שבסופו הנפש בריאה יותר.

מחד אפשר להניח שזו ההתמודדות של בנך עם הקשיים שחווה, מאידך, בגיל שנתיים לא הייתי מצפה לקשיים שיצריכו צרחות.

עם זאת, יש לשים לב לסוג הצרחות- יש צרחות של עצבים- הוא לקח לי ואני לא יודע לדבר אז אני צורח בחוסר אונים, לעומת זאת יש צרחות וזעקות של כאב- לצרחות מסוג כזה הייתי מתייחסת.

דבר אחר, אצלנו בגיל שנתיים ילד עדיין בפעוטון, בגיל כזה בדר"כ לא שולחים להתפתחות הילד אלא אם יש קשיים מוטריים ושפתיים מאוד חמורים- מסורבלות, חוסר תקשורת, התפתחות בעייתית באופן קיצוני לבני גילו וכדו'.

תמוהה בעיניי שהגננת רוצה לשלוח אותו לאיבחון בגיל צעיר כ"כ, עד כמה שאני יודעת, בדר"כ מתחילים בגיל 3 ומעלה באיבחונים והפסיכולוג של הגן צופה בילד ומפנה במידת הצורך לגורמים המתאימים.

שוב, אלא אם את מבחינה גם בעין שאינה מקצועית בקשיים שהזכרתי.

 

גם הילד חווה תהליך של לידה כשנוסף לו אח/אחות.

אלו שתי נקודות שדורשות התייחסות כי אם הוא לא מפחד ללכת לישון ותהליך ההירדמות רגוע יתכן שבזה טמון הקושי.

לסיכום:

אני חוזרת לעניין הצרחות, אם אלו צרחות של זעקה יש מקום לבחון את הנקודות שהזכרת- הגן והלידה, אם אלו צרחות "רגילות" שילד בן שנתיים חווה במהלך היום כתצאה מהמפגש עם חבריו בגן, יש מקום להניח שאין בעיה אך רצוי לברר עם לעומק איך הוא מרגיש בגן אולי לא באופן ישיר אלא דרך הסייעת....

 

לצרחות שלו האם הוא מדבר על דברים קשורים  לגן וכו ,מריבות,הוא מזכיר שמות של ילדים? לא ברור לי למה ילד בן שנתים נמצא בגן ילדים בגיל הזה בד"כ הם במעון.ולמה הגננת טוענת שהוא צריך ללכת להתפתחות לילד.תנסי להיזכר האם הוא התנהג ככה לפני הלידה או הכניסה לגן.בתור אמא ל5 ילדים לא כל מה שהגננת אומרת צריך לעשות את מכירה את בנך מצוין יותר טוב מהגננת. דרך אגב עולה לי עוד רעיון הבת שלי היתה צורחת באמצע הלילה והיא היתה מאוד עצבנית ולא הבנתי למה עד שעליתי על זה שיש לה תולעים ובלילה התולעים מתפרצים  החוצה וזה שיא הכאב ואז הילד צורח.תנסי לבדוק האם אולי זה הבעיה.

בסד

כשנולד אח חדש ככל משתנה! הרגרסיה מגיעה אחרי חודשיים שלושה כך שהחמוד שלך בסדר גמור.

לא הייתי נלחצת במיוחד, אם זה כך. (גם אצלהו היה כך...)

לטיפות אין צורך במרשם, זו הומאופטיה

ב"ה עבר אחרי תקופת מה...

זה מאוד מאוד מפחיד כשזה קורה,
אבל לפי מה שבררנו זה תהליך טבעי שקורה מדי פעם ולא צריך להילחץ.

כן חשוב לנסות לברר מה התהליכים שעוברים עליו בגן.

לא אטפל בו כמו שצריך לשיפור התנהגותו אני עלולה לאבד אותו בחינוך..
ואם הגננת אמרה ללכת להתפתחות הילד כנראה שהיא רואה לנכון שכן צריך.. הרי זה מקצועה..
מצד שני אתם אומרים שמתחילים מגיל 3 ולא הכל הגננת יודעת כמו שאני יודעת...
אני נורא מודאגת עכשיו לא יודעת איך להתקדם.

הבן שלי לא מדבר כ"כ. אז אומר מילים של כעס כגון : לא, דיי, למה, אז הרבה בלילה הוא צועק לאאא לאא דייי דייי אאאהההה...
לפני שנכנס לגן היה מדבר מילים ואף פעם לא הבנתי אבל זה היה מצחיק ורגוע..

הבן שלי בגן ילדים ולא במעון כי אני לא אוהבת שהןא ישן צהרים לא בבית. אני מעדיפה גן ליום קצר עד 1 וחצי.

לגבי תולעים אני ביררתי.. אבל אמרו לי לההסתכל בצואה אם יש תולעים ולבדוק אם הוא מגרד באזור הטיטול..
אבל שניהם נענו לשלילה...

במוצא"ש הקרוב הגננת זימנה אותי לשיחה ונראה מה יהיה ולאן זה יתפתח...לעדכן אותכם???
אמא מודאגת

א. מה פירוש "הוא בגן"?  של ילדים גדולים יותר? או של בני שנתיים.

 

ב. המקצוע של גננת אינו מאבחנת, בוודאי לא של גננת לבני שנתיים. לפעמים, מהניסיון, היא יכולה להבחין בדברים ולפעמים לא בדיוק. לשמוע ולשקול.

 

ג. יש לך ילד חדש, תהיי נינוחה, אל שניהם; תשימי לב היטב מה קורה בגן - כולל להגיע ולראות האם למישהו יש מגע עם הילדים חוץ מהגננת, ומה עם הילדים שסביבו. והכל יסתדר. את לא תאבדי אותו בחינוך ולא כלום. סה"כ בן שנתיים שצורח בשינה. לא סוף העולם - צריך לבדוק בנחת.

 

ד. אם בדקת את האופציות הסבירות שהוזכרו, כולל מה קורה בגן, ואת שמה לב להקדיש לו תשומת לב מעבר לתינוק החדש, אז בסדר. אם צורח בלילה או נבהל - ניגשים, מרגיעים - וזהו. 

זה שאת לא תילחצי מידי, טוב גם בשבילו.

נכון זה מאד מלחיץ, רק כדי לסבר את האוזן ישנם מקרים ש"נראים" קשים יותר, הילד ממש נראה כאילו התעורר ומתנהג באגרסיביות ולעיתים אף קם ומטייל בבית תוך כדי צרחות.

 

אני מדגיש שזה "נראה" קשה יותר אולם זו אותה תופעה של ביעותי לילה.

 

מס'י סמפטומים מאפינים את התופעה ומבדילים אותה מתופעה דומה שהיא סיוטי לילה:

א. החשוב משניהם הוא שהילד לא זוכר כלל שהוא התעורר אפילו במקרים שהוא ממש קם, אגב, לכן ההמלצה היא לא להגיב בזמן האירוע זה רק יחמיר את המצב.

ב. בדר"כ זה קורה בתחילת הלילה.

ג. בדר"כ זה לא קורה כל לילה (למרות שציינת שזה כל לילה, האם זה עדיין כך?)

 

שללת את הסיבות הסבירות שניתן למגר ( הבדל נוסף בין סיוטי לילה לביעותי לילה נמצא בשאלות שנתבקשת לשלול) כך שמה שנשאר זה להמתין לכך שהביעותים ייעלמו כלא היו וזה קורה בדר"כ תוך מס' שבועות.

 

אם את עדיין לחוצה ניתן לפנות ליועצי שינה/ מעבדת שינה במתמחה בילדים.

 

לילה טוב 

הוא בן 8 והיתה תקופה שפעם בשבוע הוא היה מתעורר וצורח. נסיתי להרגיע אותו אבל הוא לא נתן לי לגעת בו.

הוא לא ידע למה הוא התעורר (פעם שאלתי אותו בסוף ההתקפה אם כואב לו משהו והוא ענה שלא).

בהמשך זה קרה פעם בחודשיים-שלושה. ועכשיו הפסקה ב"ה של חצי שנה.

 לקחתי אותו לשירותים והוא סירב לעשות שם.

הדבר היחיד שהרגיע אותו היה חיבוק חזק דוקא והתנהגות תקיפה. אם לא תפסיק לצרוח

ולהעיר את כל הבית אתן לך מכה (דוקא זה עזר למרות שלא הגעתי לזה).

 

בבוקר הוא לא זכר בכלל שזה קרה.

רק להדגיש 

אין לשאול מדוע הוא קם זה רק יזיק הוא אפילו לא זוכר, אין להגיב פשוט להשגיח ואם הוא זז באגרסיביות רק לחבק.

אין להעיר למרות שחושבים שהם ערים הם באמת רדומים (רק לעיתים הם באמת ערים ולא תמיד ניתן אפילו לדעת).

 

זה יעבור סבלנות....

ולא ראיתי תולעים, והיא איתי בבית ולא בגן..

אחרי תקופה לקחתי אותה לרופא והוא אמר שזה כן תולעים ונתן משחה.

יומיים ועברו הצרחות...

אם זה תולעים,בזמן שהוא צורח תפתחי את הטיטול ותסתכלי בפי הטבעת אם את רואה כמו מין חוטים לבנים ,אם כן זה תולעים.והתרופה המיידית זה קודם לנקות אותם עם מגבון ולזרוק לפח ,לחתוך חתיכה פיצית של שום להכניס לבפנים ותוך דקה יהיה דממה.זהירות זה מאוד מדבק לשטוף ידים טוב בסבון.התיאור שתיארת ממש הזכיר את מה שהיה לבתי צרחות אייי וכו,ודרך אגב לא צריך  את התרופה שנותנים לזה הוא מר ומגעיל...בהצלחה והכי חשוב תהיי את רגועה ופחות לחוצה,הלחץ שלך מוקרן אל הילד אוטומטית והוא מרגיש אותך יותר מידי טוב....

מכירים את הכלים האלה שהם נראים כמו כסף אבל הם לא? זולים כאלה.. יש פמוטים , חנוכיות..

איך מנקים אותם? זה ממש השחיר..

 

תודה

ואז כנראה שמנקים את זה כמו כלי כסף

איך כן ? אינני יודע

יש בחנויות בקבוקים קטנים להברקה של נחושת או כסף ואני מניחה שיש עוד סוגים למתכות שונות.

צריך להיות באיזור חומרי הניקיון. כתוב את ההוראות על הבקבוק, זה ניגוב עם מטלית ספוגה בחומר ואז ניגוב ושיפשופים על פני כל השטח עם מטלית היבשה.

 

כיוון שאת לא יודעת מהו החומר בדיוק- כדאי לנסות קודם בפינה נסתרת.

 

בילדותי, לפני פסח, היינו יושבים בחצר עם חצאי לימון וחול ומנגבים ומלטפים ומשפשפים את כל תצוגת הכלים הנחושתיים- עד שהיינו מסתנוורים מרוב הבוהק. זה ממש כיף לראות את הלפני והאחרי ​

ומשחת שיניים כן, כן מנסיון זה מנקה יופי יופי!

 

בהצלחה!!

או שזו תהיה עבודת נמלים.. אולי להשרות את הכלים במים חמים עם מעט סבון

מן הסתם זה מה שמשפיע ולא הסיבוב של המכונה.

אשמח לשמוע מה הועיל!

אז עשיתי עם חומר לניקוי כסף כי לא היה לי רעיון אחר...

זה הבריק יפה אבל לא לגמרי. מקווה שלא הרסתי את זה כי אח"כ ראיתי שכתבו לא להשתמש בחומר הזה..