לא ראיתי פה דיונים על מתבגרים שההורים בפרק ב'.
עד שהתחתנתי בשנית, הילדים התרגלו שיש להם הורה בלעדי. ואז נכנסה דמות חדשה שלוקחת מהם אותי חלק מהזמן.
לא משנה כמה תיווך נעשה, קורה שהמתבגר הצעיר (11) נכנס למאבקי כוחות ומשתדל לא להיות בבית. נמצא ימים שלמים אצל חברים ובזמן המועט שהוא בבית הוא משגע את כולם מילולית ופיזית.
איזו עצה שלא ניסינו איתו, הוא בשלו.
זה מבאס נורא, כי כולם סובלים
הילדה שלי (בלעה"ר) עוד לא הגיעה לגיל ההתבגרות, אבל כבר מעכשיו מצהירה ש"לא רוצה שאתחתן שוב עד שהיא תתחתן"...
בהצלחה רבה
טוב ראשית קשה לתת עצה של ממש כי צריך הרבה מאוד פרטים, להבין מה הדינמיקות בבית, מה החוויה של הילד, מה מפריע לו, אצל כל ילד זה אחרת ויכולות להיות תגובות שונות או אותה תגובה אבל מסיבות שונות... ולא תמיד אפשר לדבר על הסיבות האלה באופן פתוח במיוחד בגיל הזה.
בכל־מקרה, המחשבות שלי בנושא, ודברים שממש הקשו עליי אישית בזמנו:
– אני לא בטוח עד כמה זה שבעלך לוקח אותך ממנו, באמת הגורם המכריע, זה אמנם נשמע אינטואיטיבי אבל נראה לי שבגיל כזה הוא כבר עצמאי למדי, אם גידלת אותו לבד אני מתאר לעצמי שהיית הרבה בעבודה, יכול להיות שזה כן גורם, פשוט אני אישית לא הייתי שם על זה את כל הז'יטונים. האם גם לפני החתונה הוא היה נגד בכל־מחיר, שאימא שלו תתחתן שוב אי־פעם?
– ההורים שלי התגרשו בגיל צעיר יחסית כך שלא הייתי קשור לאבי (שגם נפטר), כן בשלב מסוים אימא שלי רצתה להתחתן שוב וידעתי שזה משהו שהיא ממש רוצה ויעשה אותה נורא שמחה והיא ממש חולמת על זה לכן אם אני אוהב אותה אז בוודאי שאני אתמוך במהלך כזה. אני לא יודע מה רמת האמפתיה שלו אבל זה בהחלט משהו שאפשר וחשוב לשדר שוואלה טוב לך פי 100 עכשיו ואתם מסתדרים ונחמד לכם, כך שגם אם הוא לא מסתדר כל־כך עם המצב, הוא יבין שאלה החיים שלך והאושר שלך.
– המון כמובן תלוי ביחס של בעלך ומה הוא משדר. אני אשתף מהחוויה שלי, כשאימא שלי התחתנה שוב, היו לי high hopes, וגם לבעלה, אבל מה לעשות האופי שלנו היה בכלל לא מתאים (הגם שהסתדרתי עם "מועמדים" אחרים), הוא גם בא בגישה שתלטנית פטריכיאלית, לנסות לברוא מחדש סדרי עולם, להשליט את הסדרים שלו על הדינמיקות העדינות גם ככה שהיו בבית... ראשית וואלק מה הקטע, אני לא מגיע הביתה כדי שיצעקו עליי ויפקדו עליי (במיוחד בתור מי שלא גדל עם דמות כזאת), בתור ילד התחושה הייתה שלא אני זה שצריך להשתלב ולהסתגל או להידחק החוצה, אלא מי שנכנס מבחוץ צריך להכיר את מה שהולך ולאט־לאט להשתלב לתוך הפאזל הזה (אפשר לדון נכון או לא נכון אבל זאת התחושה), אז שוב, אני לא יודע בדיוק מה מצבכם שם, אבל באמת אפשר לשאול, איזה מסר משדר לו הבית, האם זה מקום יציב שבו כולם רגועים ומתנהגים יפה, או שכולם מתוחים ועצבניים בגלל עבודה / עניינים אישיים והוא נכנס לתוך המתח התמידי הזה (ארחיב בנושא עוד מעט)
– כמו שאמרת, הוא בן 11 מתבגר, חוץ מהעובדה שהשינויים האלה מתרחשים, זה ממש תחילת גיל ההתבגרות, ילדים בגיל הזה אמוציונליים ולוקחים דברים מאוד קשה, אין להם ה"chill" של המבוגרים, אין להם אותה רמה של שליטה עצמית, רק שכשלילד בן שנתיים יש טנטרום אנחנו מבינים את זה, אבל כשזה מתבגר, זה הרבה יותר מפחיד, ויש לנו ציפיות אחרות...
– וכאן מגיעים לנושא הציפיות, הכרתי מקרים שבהם הציפייה היא שהבעל החדש יתפוס את דמות האבא, או שעכשיו זאת תהיה משפחה חדשה כו' כו' וזה יותר מדי לוחץ ודביק ומרתיע, מוביל בסוף לאפקט הפוך, עדיף לדברים להתרחש באופן טבעי ורגוע, שוב, לא יודע כמה זה רלוונטי, פשוט ראיתי את הדברים האלה. אפשר לצאת גם מנקודת הנחה שהם לעולם לא יסתדרו 100% ולכל היותר אפשר לצמצם נזקים, לא נורא, בסוף זה לא נמשך לנצח, ולילדים יש ויהיו חיים משל עצמם, וככה גם אצלכם, לא תמיד אפשר לאכול את כל העוגה
– בחזרה למתח התמידי, בהחלט יכול להיות שהוא גורם לכל המתח, ואפשר בהחלט להציב גבולות, במיוחד במצב שאת מתארת שהוא לא כל־הזמן בבית, אם הוא בבית אז שיתנהג נורמלי, בלי צעקות, בלי פרובוקציות, אם הוא צריך לצאת לפארק או לאן שזה לא יהיה כדי להירגע אז וואלה לבריאות זאת אחלה של דרך התמודדות, כמובן זאת לא חכמה אם מצד אחד "תתנהג קול" מצד שני לוחצים אותו... אבל כן לשדר אווירה יציבה ובטוחה של אנשים ששומרים על הקוּל שלהם (יעני, לא "אל תצעק!!!!!!111אחד"), עקביים, זה קצת קשה להיות כל־הזמן כועס כשכולם מסביב שקטים רגועים ומתנהגים בכבוד
– אם הוא רוצה להיות אצל החברים שלו וזה מרגיע אותו, אז אחלה, שיהיה כמה שיותר רגוע, אני לא רואה עניין להכריח אותו להיכנס לסיטואציות נפיצות ולהיות במצב רוח דפוק כל הזמן, בסוף בית צריך להישמר בראש כארכיטיפ של יציבות וביטחון, אז אולי באמת עדיף לתת לזה זמן
––––כל זה ברמה כללית, אבל כפי שאמרתי בהתחלה הכי חשוב לדעת מה הוא חושב על זה, מה בדיוק מפריע לו, אולי אפשר לעבוד על זה, אולי יהיה לו יותר קל להיפתח לצד ג' מאשר אליכם (גם בהתחשב בגיל ובמצב...), אולי יועצת חינוכית, לא בקטע של "לטפל" בו אלא מקום שהוא ירגיש בטוח ויוכל לבטא את עצמו בחופשיות, בתור מתבגר צעיר הייתי כל הזמן הלוך ושוב אצל גורמי בריאות הנפש, ובכנות זה לא ממש אפקטיבי לשבת עם ההורים מול מטפל, או שההורים בפניקה אז שלחו אותי למישהו ש"יסדר" אותי, אני גם יודע לשקר... או לא לומר דברים שלא נעים לשמוע.
הארת לי כמה נקודות שכבר חשבתי עליהם, (גם הכנסנו גורם שלישי ולא כדי "לתקן" את הילד, אלא בעיקר להבין מה עובר עליו- ושם הוא מספר סיפורי אלף לילה ולילה... והמוטיב החוזר היה: רציתי שאמא תתחתן, אני רואה שטוב לה - אבל לקחו לי אותה ואין לי אמא יותר)
עדיין בעבודה, כל המשפחה מנסה עוד להתייצב...
כן טוב א' ילדים באמת מומחים לספר סיפורי אלף לילה ולילה לרוב נראה לי כי הם בעצמם לא יודעים מה הם רוצים או לא נעים להם להודות בזה כו'
אם הוא אומר שזה אכן מצד זה ש"לקחו לו אותך" הגישה שלי בחיים היא תמיד להאמין למה שאומרים.
מהכיוון הזה, טוב קודם־כל בין כך ובין כך זה כבר גיל שלאט־לאט מגיע הזמן להתנתק קצת מאימא, להיות קצת יותר עצמאי, לבנות את העולם שלו.
///
זה מזכיר לי מקרה אחר שגם קשור בחרדת נטישה (אם להגדיר את זה ככה) מההורים, בסיטואציה של גירושין, אמנם עם ילדות קטנות (4 ו־3 – אחייניות שלי), אבל למדתי מזה משהו מעניין, לא יודע עד־כמה רלוונטי, אבל זאת הייתה ממש חוויה לימודית עבורי.
הסיפור הוא כזה, ההורים התגרשו, משמורת מחולקת, סבבה, הגדולה מחוברת יותר לאבא בפער, בעצם כשאלה הימים שלו אז הוא כל הזמן איתן, ובשאר הימים הוא עובד.
היו שבועיים שבהם הוא היה מוכרח לעבוד ויהי מה, והאימא לא יכלה לטפל בילדים בכלל, אז שבוע אחד ההורים שלי ואני לקחנו אותן, ושבוע אחר גרתי אצל אחי וטיפלתי בהן.
עכשיו, הגדולה פשוט הייתה בפניקה היסטרית מהעובדה שאבא שלה בעבודה, משהו מטורף, בימים הראשונים זה היה קטסטרופלי. היה לה טלפון (איזו החלטה מטומטמת.) וכל ערב היא הייתה חייבת להתקשר אליו ולבכות לו בטלפון כמה היא רוצה שהוא יחזור וייקח אותה ולא יעזוב אותה וכל־מיני כאלה.
אלא ששמתי לב, שהשיחות עצמן היו טריגר: אפשר היה לשחק איתן יום שלם, והן יחסית בסדר, הגדולה אולי קצת נהיית עצובה, אולי גם נכנסת לפניקה, אבל אם להמתין בסבלנות זה עובר. אבל כשהיא הייתה מתקשרת... וואו, הייתה פשוט מתפרקת לגמרי, ואחר־כך במצב רוח דפוק כל הזמן. ולמה? כי בשיחות האלה אבא שלה כל הזמן "וואי מסכנה שלי, אל תבכי, הכל בסדר, אני אבוא, איזו מסכנה קטנה" ומאכיל את זה עוד ועוד, מבטיח כל־מיני הבטחות שלא בהכרח מתגשמות אחר־כך.
אחר־כך זה גם התחיל להיות עם אימא שלי (סבתא שלה) בכל פעם שהיא יוצאת לעבודה, עד שבעידודי החלטנו לשים לזה סוף, עשינו איתה שיחה בוגרת, הסברנו לה את המצב, מבוגרים צריכים לצאת לעבוד, נכון זה עצוב אבל זה לא נורא, בסוף חוזרים, מה שכן חשוב זה שכל התחינות והבכיות לא עוזרות בשום דבר, אפשר לבכות אם רוצים אבל זה לא באמת עושה שום דבר, ועכשיו אנחנו ילדים גדולים שאמנם יכולים לבכות אבל מקבלים את הדברים בהבנה. ותאמיני או לא זה עבד! מדהים, מי היה מאמין. כמובן עד שאבא שלה החזיר אותה לאותה אסטרטגיה ישנה, כאשר למעשה שמתי לב שחצי מהבכיות שלה זה סתם מניפולציה ילדותית, היא לא באמת עצובה.
לאן אני חותר עם כל זה, בהתחשב בזה שמדובר בילד בן 11 ולא ילדה בת 4?
ילדים אוהבים עקביות וחד־משמעיות, גם עם סיטואציות לא פשוטות הם לומדים בסוף להסתדר, בן־אדם לא יכול להיות בסערת רגשות 24/7, אי־אפשר להילחם במציאות לנצח, אבל כשהסיטואציה לא עקבית, ולא יודעים למה לצפות, מצד אחד אבא אומר שהוא אוהב אותי והוא ממש רוצה לראות אותי והוא מצטער ואני כזאת מסקנה, מצד שני הוא עדיין הולך לעבודה, מה הקטע? אני ממש מבין את הנטייה שלו "לסבן" ו"למרוח", זה אינטואיטיבי, ואולי מרוויח משהו בטווח קצר (האמת שגם זה לא), אבל לא עובד
אז בהקשר של "לקחו לי את אימא", יכול להיות שהוא מקבל מסרים סותרים, מצד אחד "אל תדאג אני עדיין כאן בשבילך", מצד שני באמת לקחו לו אותה, את נמצאת עם בעלך ועם המשפחה ועם העניינים, הנישואין דורשים השקעה רגשית וגם זמן כו', יכולות להיות כל־מיני הבטחות ופשרות וכן הלאה ואולי הוא לא יודע למה לצפות או מה אפשר לעשות לכן הוא בשלב של התמקחות או הכחשה וכיו"ב כי אין לו תמונה ברורה, מהמילים "כל המשפחה מנסה להתייצב" אז ברור שיש כאן טלטלה ולא ברור מה לצפות ומה בדיוק מתרחש ואיך החלקים של הפאזל מסתדרים מחדש,
אני מאמין שככל שלדבר יותר בצורה של עובדות, כן אימא עכשיו נהייתה עסוקה יותר, כן היא מאוד אוהבת אותך אבל גם אוהבת את בעלה שמאוד משמח אותה וגורם לה להרגיש מאושרת, זה המצב, המצב הוא שאתה צריך לאט־לאט לגדול, לא בקטע של נטישה אלא בקטע של בוא תצמח תהיה חזק תיהנה עם חברים תעשה דברים כיפיים תבנה את העולם שלך, ושוב זה לא שאימא נעלמת פשוט הבית עובר "התארגנות מחדש" ובוא נראה איך הדברים זזים ואיך כולם מסתגלים למציאות חדשה, בתור ילד אני זוכר שהדבר שהכי עצבן אותי הוא חוסר עקביות, לומר דעה ולחזור בה, או לנסות לסבן אותי, או לתת לי לפתח תקוות, לא הייתה לי בעיה לשמוע לא, נכון זה מבאס ואני יכול לכעוס אבל טוב לדעת שהפינה הזאת סגורה מאשר כל הזמן להיות "תלוי באוויר"
לא יודע עד־כמה זה עוזר זאת פשוט החשיבה האסוציאטיבית שלי
.
טוב לשמוע דברים מכיוון אחר.
אתה אדם עם חכמה ריגשית
גדלנו בבית לא מאד קל. את זה אני יודע לומר היום.
המחסור הכלכלי הורגש, גרנו בבית קטן ודל, המחסור בכסף היה ניכר בשיחות של הוריי בניהם ומדי פעם גם אתנו.
הבטחתי ועדיין אני מבטיח לעצמי לא להיות הורה כמו שהם היו. עם כל האהבה. משתדל להיות כמה שיותר רחוק מהם. אבל מיום ליום אני מגלה שאני אבא בדיוק כמוהם.
הסטרי, עצבני, וכמוהם לא מצליח ליד הילדים להתאפק. מתפרץ בעצבים על אשתי, או בטלפון עם המשפחה שלי והכסף אוי הכסף.
ב"ה אין לנו שום בעיה כלכלית. אשתי ואני משתכרים יפה ב"ה ב"ה ולא חסר לילדים דבר. בגדים חדשים, נעליים, אוכל חטיפים, משחקים. הבית השכור שלנו קטן כי מנסים לחסוך לקנות דירה אבל היום אמרתי לאשתי בקול ליד הבן הגדול שאף פעם לא נצליח לקנות בית. עדיף לשכור בית גדול ולהנות ממנו מאשר לנסות לחסוך וגם לא להנות מבית גדול שכור וגם לא להצליח לקנות.
זה היה בסערה, בתסכול, וגם כשהבנתי שהבן שומע הכל - לא הצלחתי לעצור.
אני אבא כמו אבא שלי. אני שורט את הילדים עם כל מה שתמיד סחבתי. אני לא אמנע מזה בעתיד. כי כזה אני.
ואני כועס עליי מאד מאד מאד.
כי אז אנחנו מלמדים את הילדים לכעוס על עצמם
וזה הכי גרוע
בעניין הכלכלי
אפשר ללכת לייעוץ כדי להחליט מה הדרך הנכונה..
אבל אולי יותר יעזור לך לנסות לסגל אמונה שאתה עושה השתדלות והקב"ה יעשה את שלו,
שבעצם- הדאגה הכלכלית באמת לא תטריד ותלחיץ אותך ולא רק לנסות שהילד שלך לא ישמע את זה...
שזה דומה לעניין הראשון
בעצם לעבוד על רוגע פנימי והשלמה עצמית ולא רק על הסימפטומים...
תשמע, אין מי שלא מביא איתו להורות מטענים מהילדות. נכון, יש כאלה שהמטען שלהם גדול יותר ויש כאלה שהמטען שלהם קטן יותר.
אבל כולנו עם מטען כלשהו. ונכון, ההורו מביאה איתה התמודדות שלנו כלפי עצמינו לא פחות מאשר שלנו כלפי הילדים.
וכל קלקול הוא קריאה לתיקון.
אתה מרגיש שיש קלקול בכך שהילדים עלולים לחוות חסר כלכלי. צריך לחשוב מה פה מטריד אותך כל כך ולתקן את זה.
אתה מתוסכל מאוד מכך שאתה עצבני וכועס וזה לדעתי הרבה יותר משמעותי...
הרי יש מאות אלפי או יותר משפחות שהן לא במצב כלכלי טוב כמו שלכם. המוני אנשים מתמודדים, בטח בשנים האחרונות, עם קושי כלכלי, והילדים מודעים לזה ולא נהיים שרוטים מזה. (גם אצלי הילדים ממש יודעים שזול/ יקר זה שיקול משמעותי וש"אם היה לנו מליון דולר" אז....ככה הם מגדירים את זה. אבל לא חושבת שזה שורט אותם, ב"ה יש להם מה שהם צריכים)
אז לא נשמע לי בכלל נורא שהבן שמע שא תצליחו לקנות בית. אני לא יודעת בן כמה הוא, אבל אם הוא מספיק גדול להבין מה שאמרת, הוא גם יכול להיות מספיק גדול כדי לדעת ששוק הנדל"ן בישראל הוא מטורף ואיך בכלל יש אנשים שכן קונים בית...
דווקא נראה לי ממש נכון שילדים באיזשהו שלב לא יהיו בבועה אלא יבינו ויכירו את הנושא הכלכלי.
לגבי הכעס- זה הרבה יותר משמעותי ומאתגר. אבל מנסיוני- יש גם יש מה לעשות עם זה!!
אתה מבין בדיוק מה הבעיה, ואתה רק צריך קצת כלים.
תנסה לחשוב בכיוון של אימון אישי וכדומה.
סדרת פגישות יכולה לשנות לך את כל המשך ההיסטוריה. תשקול את זה.
היא קשה למשפחה וגורמת לשריטות וזכרונות ועלבונות פוצעים. והיא גורמת לך לרגשות אשם קשים. יש שיטות וטיפולים שמאוד מועילים. שווה הכל.
קשה לצאת מדפוסים שתבועים בנו, וצריך גם ללמוד להתנהל נכון
עם סערות רגשיות שמפעילות אותנו. הלקאה עצמית לא באמת
מקדמת, היא נותנת אשליה של שליטה. אם אתה באמת רוצה ליצור שינוי,
ולא הצלחת לבד עד כה ממליצה לך ללכת לטיפול.
אפשר להדרכת הורים, אפשר לעיבוד אישי של מה שעברת
הלוואי שתקבל.
אני רק אגיד שממש מבינה אותך וזה נורא כואב🩹❤
אל תתייאש מעצמך.
ילדים מרגישים גם את הרצון הטוב שלך. לא רק את ה"יציאות" מידי פעם.
תנסה להחליט שני דברים:
אחד - דיבור עם אשתך בעניינים "רגישים", רק כשאתם בפני עצמכם.
שני - אם אתה מרגיש שאתה עומד להתפרץ: נשימה עמוקה, סופר בלב עד עשר לפני שפותח את הפה..
ואל תתבייש לומר לאשתך, שאתה מצטער על הדברים האלה, ובמאמץ לצאת מהם...
בהצלחה.
זה לא "אני כזה" אלא "זה חלק שלי שהוא כזה". כלומר יש חלק שלי שמתנהג בצורה מסויימת. זו המציאות כרגע וצריך לקבל אותה בלי כעס.
לא "אני רוצה להשתנות" לא "אני לא טוב"
"יש חלק בי שמגיב ככה וככה לטריגרים כאלה וכאלה".
"יש נקודה מסויימת שאני מתפרץ בה בעצבים"
הרי זה לא קורה כל הזמן. זה קורה נקודתי.
במקרה הזה יש שלושה חלקים (לפחות)
יש את הכאב הסמוי
יש את הכעס על הכאב הסמוי
יש את המנגנון שכועס על זה שאני כועס
כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו. וכל אחד מהם צריך יחס (רך) כדי להתרפא.
אחר כך, כשאתה לבד. יש לך עבודה רגשית לעשות על השריטות שלך. אפשר לעשות את זה בהתבודדות ברסלברית. אפשר עם איש מקצוע, אפשר עם מסך ומקלדת (או עט ונייר, זה בערך אותו דבר). לפרק את זה שלב שלב כדי להבין איך זה פועל ומה באמת היה שם.
יש מליון אנשי מקצוע בעולם הזה, וכולם ישמחו לעזור לך. וגם לבד אפשר עם קצת קריאה באינטרנט. לך על זה.
תתנתק מהמאבק בסיטואציות הקשות האלה ותיזום סיטואציות חיוביות וכיפיות מול האישה, הילדים, כולם ביחד וכל אחד לחוד.
המודעות שלך חשובה וכל הכבוד על זה.
מציעה לך למצוא אימון אישי של NLP זה פלאים!
כולנו מביאים לבית את התסכולים שגדלנו עליהם אבל היום אנחנו במודעות ויש מלא טיפולים עדיף לעצור בזמן מה שאפשר כל עוד אתה במודעות זה כבר גדולה!!
בהצלחה!
היי
מחפשת משהו לקנות לילדים עד 400 ש"ח.
יש המלצות?
האינטרנט מופץ .. אני רוצה לשמוע קצת מעבר .
(צריכה שזה יהיה גם מותאם לילד בן 11)
נראה לי שהוא קצת יותר פעיל.
היי, יש לי תינוקת בת חודשיים ומעליה ילדה בת שנה וחצי שעכשיו שברה את הרגל. יש ב"ה בבית עוד 3 בגיל 7 ומטה.
יש למישהו עצה איך לסיים את היום בשפיות?
נניח נערות שמוכנות לזמן מה לעזור עם הילדים וקצת עם נקיון הבית?
יש כאלה שממש מחפשות דברים כאלה להתנדב...
שלום לכולן,
הבת שלי בת 7, ובתקופה האחרונה אני שמה לב שהיא מתחילה להתבייש בגוף שלה. למשל, היא אומרת לי 'אל תסתכלי על הטוסיק שלי', ונראה שהיא גם מתחילה להרגיש נבוכה לגבי הציצי שלה. היא מסרבת שאעזור לה להתלבש, או שהיא מנסה לכסות את האזור בידיים שלה כשאני בסביבה. לפעמים היא שואלת אותי למה זה מתחיל לצמוח ומה עושים עם זה.
אני רוצה לעזור לה להרגיש בנוח עם הגוף שלה, להבין שזה חלק טבעי ויפה ממנה, ולתת לה ביטחון בלי שהיא תרגיש לחץ או מבוכה.
מישהי התמודדה עם משהו דומה? איך אתן מסבירות דברים כאלה לילדים בצורה שתואמת לגיל שלהם? אשמח מאוד לשמוע אתכן.
בדקת מולה את נושא המוגנות?
אולי חס ושלום חס וחלילה קרה לה מקרה כזה?..
אבל נראה לי שגם מי שמרגישה בטוחה בגוף שלה, מגיע שלב שהיא פשוט רוצה פרטיות
זה טבעי ונורמלי שהיא לא רוצה שתסתכלי
כמובן שחשוב שתאהב ותהיה מחוברת לגוף שלה אבל אם היא רוצה פרטיות זה לא דבר רע בעיני
קודם כל, אני חושבת שזה מאוד טבעי שבת תרגיש יוותר נעים כשהאזורים הפרטיים בגוף שלה מכוסים, ולא תרגיש נעים כשרואים אותם. זו הרגשה בריאה וטובה, לא חושבת שזה אומר שהיא מתביישת בגוף שלה, אלא מרגישה באופן טבעי שאזורים פרטיים צריכים להיות מכוסים.
לגבי שינויים בגוף - בעיני הגישה צריכה להיות כמה שיותר טבעית מצידנו, הגוף שלך עד עכשיו היה גוף של ילדה, ולאט לאט הוא משתנה כדי להיות גוף של אישה. וזה מרגש ומשמח שאת גדלה.
(כן כותבת שנשמע לי שהיא קצת צעירה בשביל להתחיל כבר שינויים כאלו, לא יודעת אם זה נחשב תקין ומוקדם, או שכן כדאי להתייעץ מבחינה רפואית, אני לא מבינה בזה).
שילדה בגיל הזה לא מעוניינת שיראו אותה עירומה.
ולגבי התפתחות, אם היא מתחילה להתפתח הייתי מתייעצת עם רופא ומבקשת הפנייה לאנדוקרינולוג כי זה מוקדם מדי
יש לנו ילד חמוד בן שנתיים, שבחודשים האחרונים קם בלילה כמעט כל לילה, פעם-פעמיים.
ניסינו לחמם את החדר, לשים לו גרביים, לשים לו בקבוק מים בצד, לשים וזלין בטוסיק נגד תולעים, מה לא..
וזה לא משתנה..הוא יכול לקום ב3 ולהחליט שבא לו לשחק בסלון פתאום..
מה לעשות??
כשרות מהדרין חלק (מחפוד ומעלה)
בשרי. אוכל טוב, שיכבד את האורחים וכאלה שמביאים את הכל איתם כך שאני לא צריכה לדאוג להרבה מעבר לאולם. האולם בירושלים.
יש המלצות? תודה!
אי אפשר. הגנים האחרים מלאים וסירבו גם לבקשות של אחרים.
אבל בעיקר לזרום עם הסקרנות שלה, ולתפוס כל אפשרות להקניית ידע:
אם היא שואלת מהיכן מגיעין המים לברז - ללמד אותה כבר על מחזור המים.
אם היא מתעניינת בספרים - לזרוק לה מדי פעם שמות של אותיות וללמד אותה לזהות אותן.
אם היא מבקשת חטיף כלשהו - ללמד אותה מנייה וחיבור וחיסור דרך חלקי החטיף.
אם היא שואלת על התפילין של אבא - לספר לה איך מייצרים אותן והיכן בתורה כתוב עליהן.
וכן הלאה... זרקתי דוגמאות אקראיות.
ולא לשכוח לשים לב לגדילה הרגשית שלה - שתהיה תואמת גיל ולא כמו ילדי הגן שלה.
באופן כללי אני חושבת שבגיל הזה זה לא מאוד נורא להיות עם ילדים קטנים מהגיל. כשאחת הבנות שלי הייתה בגן היו שם ילדות בהפרש של כמעט שנתיים זו מזו, והגננות הסתדרו יפה עם כולן ולפי רמתן...
התנהלות נכונה מול אדם נרקסיסת.
איך נכון להתנהל בקשר של סבא ונכדים.
הסבא עבר דבר אחד או שניים ברמה הנפשית והבריאותית ומאוד עסוק בעצמו לא בקשר עם אנשים והאישה בעיקר בקשר עם כל מה שנדרש והוא מבקש בקשות דרכה ומעסיק אותה סביבו.
הנכדים כמעט לא מגיעים והסבתא רוצה קשר עם הנכדים ומנסה להזמין ולפנק כמה שיכולה. כל מפגש מחייב אישור של הסבא תיאום מראש ולפעמים מבוטל ברגע האחרון על ידי הסבא.
כשהסבא צריך משהו זה יעבור דרך הסבתא וחייב להענות מיידית בכל זמן ועת ואי תגובה גוררת הודעות אינסופיות מתישות מאשימות פוגעות ואמירה אל תבואו לבקר אתם מטריחים את סבתא ובלי אישור שלו אסור להגיע.
האם הייתם מתרחקים? מנתקים כל קשר? עוזרים במה שניתן ומסננים את האמירות וכשמתאפשר הביקור מגיעים? וכשנפגעים בולעים וממשיכים הלאה?
הנכדים גרים ממש קרוב. ונפגשים ברחוב באופן קבוע בגלל כיבוד הורים מקפידים להגיד שלום לסבא ולדבר איתו.
האם נכון להגיע לביקור כשזה מותנה בבקשה שבלי מילוי הבקשה הביקור מתבטל? לתת לסבא אץ הקלף מיקוח כדי לא לפגוע בקשר של הנכדים עם הסבתא?
ממליצה לך ממש לכתוב בפורום הריון ולידה, פעיל שם הרבה הרבה יותר..
מה עם הקשר שלכם ההורים איתו?
למה להפסיק לכבד? אתם לא רוצים קשר עם אבא שלכם?
לא רואה סיבה לדבר על ריחוק או ניתוק
קפץ לי בראשי...
תקשיבי,
קודם כל סליחה מכבוד אבל מי שלא מכיר נרקסיסטים ממקור ראשון של חוויה אישית, לא מבין כלום בנושא. כלום.
החוויה שאת מתארת זו חוויה שגדלתי עליה כל החיים וזה רק קצה המזלג, תמיד אמרו לי לכבד לכבד לכבד הם מסכנים וכיבוד הורים וכל הקטע הזה של הורה לא חייב לילדים שלו כלום מעל גיל 3 נראלי לפי הגמרא או משהו בסגנון לא זוכרת ולאיודעת מה... אומנם אני לא נשואה אבל זה גם מה שכל הזוגות הנשואים אצלנו השתדלו לעשות פחות או יותר.. וגם הרווקים. לכבד להשתדל לבוא לקראת להתעלם ולאיודעת מה...
אבל זהו שלא. טעינו.
רק אחרי שחטפנו כאפה רצינית מאוד והתחלנו לחקור על מנת להבין מה הדרכי פעולה והשפעה של נרקסיסטים, קצת התחלנו להבין.
היום אני מבינה שעם כל הכבוד כל האנשים שהטיפו לי על כיבוד הורים לא מבינים כלום מחייהם ואין להם מושג מה זה אומר הפרעה נפשית, הם לא מבינים מה זה גזלייטינג ובטח לא מה זה אומר הורה נרקסיסט ומה ההשלכות של זה.
אז עם כל הכבוד, החיים שלך, של בעלך ושל הילדים שלכם - קודמים. ואת זה תזכרו תמיד! אין להם שום לגיטימציה לפגוע לכם בחיים.
ונרקסיסטים חייבים גבולות. אי אפשר לתת להם לפגוע לנו בחיים בלי סוף.
אם זה לא פוגע בכם, אפשר להזמין את הסבתא בנפרד,
אם להגיע לשם פוגע בכם - אז אל!
תחשבו מה לא פוגע בכם ובמשפחה שלכם ועל פי זה תפעלו. זה השיקול הראשון.
בתוך הטווח של מה פוגע בכם, לכבד כפי יכולתכם.
יכולה להגיד שגם אצלנו יש טווח מסוים ובסוף כל אחד בוחר בתוך הדבר מה נכון ולא פוגע בו ובמשפחתו.
ואל תרגישו מצפון מכל מה שאנשים שאין להם מושג בנושא אומרים לכם.
וסליחה, פורום דתי וכזה וגם אני דתייה ב"ה, אבל גם רוב הרבנים לא מבינים עדיין לצערי ויש לי חלום יום אחד לפתוח להם את העיניים... רבנים שמבינים לא יגידו לכם לתת לזה לבוא על חשבונכם.
אני לא יודעת באיזה רמה זה מתבטא, תדאגו לעצמכם.
ואגב, גם כאלה שמכירים נרקסיסטים בחייהם, לא מבינים מה זה בן משפחה נרקסיסט בטח שלא הורה אם הם לא חוו את זה באופן אישי.
ממליצה לכם מכל הלב ללמוד על הנושא לעומק גם מעבר לחוויה שלכם אלא להבין מה עובר להם בראש, מה התהליכים שעוברים בתוך הדבר הזה.
בגיל חודש חשפנו אותו למוצץ והוא היה מוצץ אותו לפעמים אבל כן היה צריך להחזיק לו אותו בפה כל הזמן אבל כן הייתה תקווה וזרימה מצידו.
פתאום הוא הפסיק למצוץ את המוצץ, הוא כן מוכן להכניס אותו לפה אבל לא מוצץ אותו. רק משחק איתו בפה כשמחזיקים לו אותו והוא משחק בו עם הלשון כזה.. אבל לא מוצץ אותו
ניסיתי כמה סוגים ובכולם אותו הדבר
הוא מוכן להכניס לפה ולשחק עם זה אבל לא למצוץ
ניסיתי גם לגעת לו בחיך עם המוצץ כדי להפעיל את המציצה אבל זה לא עובד הוא ממשיך לשחק עם זה בפה..
עצות מה לעשות?
טוב מאד.
מה הבעיה...
והוא משתמש בי בתור מוצץ.
יש שלב בהנקה שהוא כבר לא אוכל אלא סתם מוצץ אותי בעדינות ובוודאות לא מוציא עוד חלב.
אז אמרו לי שבשלב הזה אפשר לשים לו מוצץ אבל במקרה שלו הוא לא מוכן לקחת
יש לי שאלה שמטרידה אותי... אני ובעלי גרים ביחידת דיור של חמי וחמתי, אנחנו בקשר מאוד טוב איתם אבל אני בחודש מתקדם של ההריון ב'ה וכל פעם שאנחנו הולכים לקנות דברים חמתי רוצה לבוא איתנו.
טבעות לחתונה לא נתנה לנו לקנות לבד כדי ש'לא יעבדו עלינו' ועכשיו לא נותנת לנו ללכת לקנות לבד דברים לתינוק כי' רק היא יודעת מה איכותי ומה לא'.
עכשיו מילא הייתה באה ופה זה היה נגמר, אבל היא משגעת אותי בחנות ברמה שאתמול יצאתי ולא קניתי כלום מעצבים כי היא לא נותנת לי לקנות כלום 'זה לא איכותי', 'זה לא יפה', 'הצבע של זה מכוער'.
אז יצאנו משם ואמרתי נחזור עם בעלי לבד אבל היא משגעת אותי כל יום מתי נלך ושצריך ללכת למקום עם יותר חנויות של תינוקות ולא בא לי...
זו אמורה להיות חוויה כ"כ כיפית, זה תינוק ראשון שלנו ואני פשוט עצבנית מהרגע שנכנסים לחנות כי יש לה הערות על כל דבר.
מה עושים עם זה🤦🏻♀️
כולל יחידת דיור כמובן,
את כמו עוד ילדה שלה מבחינתה.
קל וחומר בעלך שהוא באמת בנה, כל עוד הוא גר אצלה בבית אז היא לא מפנימה שהוא כבר ילד גדול שפרש כנפיים.
טוב, כי הוא באמת לא פרש אותן... הוא נשאר בקן.
בקיצור,
אי אפשר לגור בבית של ההורים ואז להתלונן שהם שתלטנים.
לא טוב לכם? תגורו בדירה משלכם.
גרנו שנתיים ביח"ד של חמי וחמותי.
ועוד חצי שנה אצלם בבית ממש.
מעולם לא התערבו כך.
כך שמה שהיא מתארת כאן זה הרבה יותר קשור לאופי מאשר לעצם זה שהם גרים ביח"ד שלהם.
הזוג יחד צריך לשים גבולות.
בטעם טוב. בלי לבייש ולפגוע
אבל גבולות
יש הורים כאלה ויש כאלה,
אם אתה בבית שלהם אז אתה צריך להתמודד עם איך שהם מתנהגים.
משל למה הדבר דומה?
מישהו יכתוב שאשתו מתנהגת בצורה x. אני אגיב לו ואכתוב משהו על ההתנהגות הזאת.
ואז אתה תבוא ותגיד ''לא נכון, אשתי לא מתנהגת ככה''. מה הסתירה? הרי לא לך הגבתי... ברור שלא כל האנשים בעולם מתנהגים אותו הדבר...
לאו דווקא גורם שיתערבו.
זה קשור לאופי.
כמובן שאם גרים לידם זה יכול לעלות את רמת ההתערבות.
אבל הפתרון הנכון (לדעתי) הוא לא מעבר דירה.
אלא הצבת גבולות. כמובן בצורה נעימה ויפה
אבל אם זה האופי, אז כשגרים בבית שלהם - צריך להתמודד עם האופי הזה או לבחור לעזוב.
קשה לשנות את ההורים שלנו, זה לא מתפקידנו.
אותו הדבר כלפי בחורים יוצאים בשאלה או חוזרים בתשובה - בבית של ההורים שלך הם הקובעים, לא תוכל לשנות אותם וזה לא מתפקידך.
רוצה עצמאות? רוצה לעשות מה ש*אתה* רוצה בדרך שלך? מעולה, תתחיל לשלם שכ"ד בשוק החופשי...
זה כמובן לא אומר שאין הורים שגם בתוך הבית שלהם, יאפשרו חופש מוחלט לילדיהם ולא יתערבו בענייניהם.
אי אפשר שפשוט תצאו ותקונ מה שבא לכם?
כמובן שאחר כך תצטרכי לנתמדד עם הערות על מה שקנית, ובטח אחרי הלידה גם תצטרכי להתמודד עם הערות על מה לעשות ומה לא לעשות וזה ישגע אותך. אבל אם זה האופי שלה ואתם גרים צמוד, אין לך מה לעשות עם זה יותר מידי. את לא יכולה לחנך אותה. את יכולה רק לעשות מה שנראה לך ולא להתרגש מהערות. וכמובן- את יכולה גם להתרחק פיזית ופשוט לגור במקום אחר
לבקש מבעלך שידבר איתה בעדינות. אני מניחה שיש כל מיני אנשים אשר שונים באופיים והיא לא תשתנה 180 מעלות אבל אולי עם קצת הסבת תשומת לב היא קצת תוריד פרופיל.
והמלצה אישית שלי בנוגע לסיטואציה הספציפית שתיארת, פשוט לא לעדכן אותה כשאתם יוצאים ולאן אתם יוצאים. סה"כ מדובר בקניות, לא מבינה למה ההורים צריכים לדעת על יציאה כזו.. אפילו את אמא שלי אני לא מעדכנת כל פעם כשאני יוצאת לקניות אם זה לא קשור אליה. משתפת רק אחרי. אמא שלי קונה את מוצרי התינוקות לבית שלה שיהיה לנכדים ואני ובעלי קונים את המוצרים לבית שלנו. הורים יכולים לייעץ מרחוק אבל לא לקבוע וכמובן לא להיות פיזים בקנייה אם זה לא בא ממכם.
בהצלחה!
אבל הם מעדיפים להחליט לבד ושלא תבוא איתם
ואז לומר לה שיצאתם ובדיוק ראיתם חנות של תינוקות ונכנסתם ומצאתם דברים
ובאסה שהיא לא הייתה אתכם
ולעבור הלאה
לא תמיד מתכננים מראש
האמת תמיד עדיפה
נתחיל מהסוף- לגור עם ההורים זה דבר לא פשוט ומאתגר שלא מומלץ מלכתחילה, ונשמע שאצלכם זה כבר מתחיל לצוף.
זוג צריך סביבה נקיה ופנויה כדי להתמקד אחד בשני ובבניית הזוגיות,
ולאחר מכן גם ההורות,
בלי אתגרים שעלולים ליצור מורכבויות כמו הורים שמרגישים מחויבים אליהם, או שמרגישים מתערבים מדי או פוגעים בפרטיות.
גם אם זה חסכוני בכסף, ממליצה ממש, אם זוגיות בריאה וטובה חשובה לכם, לשקול לעבור למקום נפרד שבו תבנו את הבית שלכם יחד בלי אתגרים מהסוג הזה.
ברמה הפרקטית-
ללמוד לשמור כבר כאן ועכשיו על הגבולות שלכם, ועדיף שבעלך הוא זה שיעשה את זה מול אמא שלו
להגיד לה בצורה יפה, תודה רבה אנחנו רוצים ללכת היום לחנות רק שנינו כחוויה זוגית.
וגם אם היא לא תאהב את זה
לזכור שזה שלכם וזה החיים שלכם.
וכשתלמדו לכבד את המרחב הזוגי שלכם ולשמור עליו,
בע"ה גם היא תתייחס אליכם ככה.
תהיי מהצדיקות האלה שכותבים עליהן ספר אחרי ה120 שלהן. שמספרים עליהן שההטבה לזולת עמדה בבסיס חייהן. ואם אף אחד לא יספר, אז המלאכים יספרו זה לזה: זאתי, כל מי שהיה לידה תמיד היה יוצא מאושר. אפילו חמותה שהיתה כל הזמן דוחפת את האף ומתערבת לה בחיים עם גחמות ילדותיות, גם היא יצאה ממנה עם חיוך. ולא שהיה לה קל, היא רצתה לקנות עריסה בצבע לבן, וחמותה בצבע התעקשה לקנות בצבע קרם, והיא בכל זאת ויתרה! ולא רק שהיא ויתרה, אלא שהיא עשתה את זה עם חיוך. חמותה אפילו לא ידעה שהיא ויתרה!
אולי במבט ראשון זה נראה כמו חיים של גיהנום. אבל במחשבה שניה אלה חיים של גן עדן, כבר בעולם הזה, גן עדן של מידות טובות
אבל היא צריכה לענ"ד להיות כנה עם עצמה לגמרי אם היא במקום של הויתור הזה בלב שלם.
כי אם לא, התסכול, המרירות והזעם - "ישפריצו" לה החוצה - מול חמותה, ואז העניינים מול חמותה יסתבכו עוד יותר, עלול להגיע אפילו לאיבה ח"ו.
מסכימה מאד עם הצורך והאומץ לשים גבולות, בעדינות, בנימוס ועם הבנה שזה לטובת הזוגיות שלהם, ואפילו לטובת חמותה במידה מסויימת (מונע ממנה לספוג עצבים שעלולים באיזשהו שלב לצאת עליה...).
שרית יורב
מטפלת זוגית ומשפחתית
יכול להיות במקרים מסויימים חימתי...
תתצטרכי לעזוב כמה שיותר מהר. היא לא תשתנה. וזה יהיה יותר גרוע.
שלה בחיים מאפשר לה לתת לכם עצות לטובתכם. האינטנסיביות של זה שמעיקה עלייך היא פועל יוצא של המגורים הצמודים.
לדעתי כל עוד אתם מקבלים את היתרון הזה של ניצול יחידת הדיור אצל ההורים, כדאי להתגמש ולקבל התערבות טבעית במידה מסויימת, אבל
על מנת שהיא לא תהיה כל כך מעיקה (לדעתי חמותך לא מרגישה בכך וכמו שכתבתי מתכוונת לטוב), כדאי שבעלך ידבר איתה ויודה לה על העזרה ויסביר
שיש דברים שאתם רוצים לבחור לבד, ובמקביל הקפידו לצאת לקניות או למקומות אחרים מבלי להודיע - חשוב להטמיע את הנורמה הזו.
הבן המיוחד(ממש) הקטן הוא בן 8 מאד איתגר את חיינו. בזמנו לפני 7,8 שנים כשעשינו בדיקות יצא שיש לו ולבת מחלה נדירה גנטית, שלא היינו מגלים בבידוקת סטנדרטיות, מאד נדירה 100 אנשים בעולם. ושיש סיכוי 25 אחוז שזה יחזור בילד הבא, מנעתי כמה שנים(עד שיל 40), אח"כ הפסקתי למנוע היה לי פתאום חשק אבל בעצם מגיל 40 הריון לא מגיע ההריון. בעלי אמר לי שכנראה השם עושה לטובתנו והיה מגיע עוד ילד מיוחד מתוק ומאתגר, ככה שטוב שזה לא קורה מה גם, שהמיוחד שלנו היה מרביץ לילד החדש והיינו מאותגרים יותר בשל המצב. ככה כבר 5 שנים, דבר נוסף כשחשבתי אולי לעשות טיפולי פוריות עם פיג'ידי(בירור גנים), חששתי כי אכן כשעשיתי משהו בקטנה עם אסטרופם בלבד, בגיל 35 גדל לי גוש שפיר ב"ה שיש לי אותו עד היום אבל הוא קטן אחרי שהפסקתי עם האסטרופרם, וטיפולי פוריות זה הרבה יותר הורמונים ואולי יעשה לי גושים ולמה להיכנס לזה כשיש כבר ילדים, אז זהו זה דברים שאני משכנעת את עצמי שנים, ואפילו הולכת לשיחות, ולא משתכנעת, אני רוצה עוד ילד או ילדה!!! אולי כבר מאוחר לי, אבל הרצון עדיין שם למרות השכנועים הפנימיים.סתם לא יודעת למה כתבתי כאן, אולי למישהי תהיה עצה עבורי, אני בצער מזה. חושבת שתינוק(בריא) מאד ישמח את חיינו. אני משתדלת תמיד להסתכל על הטוב והכל אבל לדעתי זה יעשיר המון, ויקח זמן עד שילדיי יתחתנו הבן שלי הגדול בן 17(התחתנתי גם קרוב ל30- שזה סיפור אחר) אשמח לעצה, מקווה שיצאתי מובנת עם כל הפרטים.
אנחנו אמורים להגיע לשבת אצל ההורים שגרים בצפון. יש אצלם אזעקות פעם-פעמיים ביום (ב"ה טרם היו נפילות) ואצלנו אין כלום.
יש לנו 4 ילדים בגיל 6 ומטה. אני ממש לא רוצה שייצרב בהם פחד, שישמעו אזעקה, לא רוצה להכניס אותם לאווירת מלחמה. להורים יש ממד בבית אבל לא תקני במיוחד.
מתלבטת קשות אם לבטל את השבת ולהישאר בבית.
מה אומרים?
לק"י
זה לא שאנחנו במצב רגיל, שרק אולי יהיו אזעקות.
ואזעקות בדרך זה גם מפחיד.
אולי תזמינו אותם אליכם במקום?
במקום שיש בו אזעקות כל יום,
לא הייתי נוסעת למקום כזה, ולא רק בגלל השבת אלא בעיקר בגלל הנסיעה לשם. בדרך זה לדעתי ממש מפחיד לעצור עם הילדים ולהוציא וכו..
אגב,מה זה לא תקני? יש אפשרות לתקן? אם לא בשביל השבת הזאת עבורכם, לפחות בשבילם להמשך..
היי כולם,
אני מחפשת תיק חדש לילדה, איפה אתם ממליצים לקנות תיקי גן לילדים?
תודה 
לקנות- ב50₪ את של קל גב
אם כבר משקיעים כסף זה מה שמחזיק הכי הרבה זמן...
הבת שלי עכשיו שנה שלישית עם תיק מזול סטוק, שב"ה מחזיק יפה.
מצד שני, אם לילד נמאס מתיק או שהוא לא רוצה לרשת תיק-במצב-מצוין-מהאח-הגדול, לא כואב הלב על הכסף, כי התיק עלה זול... (מקסימום 35 ש"ח, נראה לי)
שני ילדים, הגדול בן 3.5
יש לו יציאות של "אתה פיכסה!", "אני אזרוק אותך לפח" וכאלה אמירות כשעושים משהו שלא מוצא חן בעיניו.
ניסיתי גישה 'עצבנית' של: "אנחנו לא מדברים ככה בבית!"
וניסיתי גישה נעלבת של "זה מעליב אותי שככה אתה מדבר".
בגדול המטרה היא כמובן להבין שלא מדברים ככה, בטח לא למבוגרים ובטח עוד יותר לאבא ואמא.
אשמח לעזרתכם, מה ממליצים
כמובן, לא לתת לו להפעיל אתכם, שלא יהיה לו רווח מדיבור כזה. אמרת פעם אחת שלא מדברים ככה, מעבר לזה - להתעלם.
כשאתה כועס או נעלב, הוא משיג את מה שהוא ניסה להשיג - תשומת לב שלילית. כדאי להעצים תשומת לב חייובית:
מי שרוצה משהו, מבקש יפה (כדאי להדגים* איך מבקשים יפה, ילד לא מבין לבד) ואז מקבל עם הדגשה של דיברת יפה.
(כמובן, גם כשדיבר יפה - לאבא ואמא מותר להחליט שלא מתאים או לא מתאים עכשיו).
*להדגים לילד: "התכוונת לומר: 'אבא, אפשר בבקשה כוס מים?'". כמובן, הרבה יותר מזה, משמעותי שמדברים אליו ומדברים בנוכחותו יפה אחד לשני ולאחרים.
הומור יכול לרכך מצבים כאלה. נניח " אם אני אהיה בפח לא יהיה לי מקום...או כל דבר אחר שבעצם יעלה חיוך על הפנים שלו וירכך את העצבנות שלו...
ואם לא עובד- פשוט להתעלם. בטח שלא לתת לו להרגשה שהוא מעליב אותך. זה שם אותך במקום כביכול נחות מולו.
וגם "לתרגם"- זה חשוב, לאט לאט ללמד אותו לתמלל את הרגשות. "אני רואה שאתה כועס." וכד'
להבין שהילד לא אומר סתם אתה פיכסה,
לרוב הסיבה היא אחת מ2:
1. הוא מרגיש כעס או תסכול כלפי מישהו או כלפי משהו, ולא יודע איך לבטא אותו.
במצב כזה כדאי לעזור לו לתמלל את רגשותיו;
אוי, אני רואה שאתה עצוב, אתה כועס על איקס? רצית שיקרה כך וכך/שלא יקרה כך וכך
כלומר לעזור לו להבין מה קורה בתוכו.
ההכרה הזו זה אחד הדברים המשמעותיים שילד (וכל אדם) צריכים,
ומי שיודע לזהות את מה שקורה בתוכו ולתקשר אותו יהיה בע"ה אדם
בריא בנפשו ובעל תקשורת בריאה.
במידת הצורך אפשר גם להציב גבול (אני רואה שאתה מאד כועס, גם כשכועסים מאד אנחנו לא מרביצים),
אבל ככל שתלמדו אותו לשיים ולתמלל רגשות הוכ יוכל בעצמו להגיד מה הוא מרגיש ומה הוא רוצה, ופחות יזדקק להתנהגויות בעייתיות.
2. לפעמים, ועוד יותר כאשר נולד אח קטן יותר ובטח לילד בכור, הוא גם חווה ששוכחים אותו,
שפג קיסמו, השוא כבר לא מיוחד כמו שהוא רגיל להיות וכבר לא סובבים סביבו.
במצבים כאלה גם יכול להיות שהוא יביע כעס כלפי האח הקטן (וכאן אנחנו חוזרים לתגובה בסעיף אחד, ואפשר אפילו
לשאול: אתה כועס על איקס? אתה רוצה עכשיו שאמא תהיה רק איתך?)
וגם יכול להיות שהוא ינסה לקבל יחס בכל מיני דרכים כאלה, כיוון שבחוויה שלו
הוא לא מקבל מספיק יחס שהוא רוצה בלעדיהן.
וכאן חשוב לשים לב לתת לו מקום כאח גדול, לתת לו זמן אישי איתכם
להדגיש שאתם אוהבים אותו ותמיד תאהבו ולשים לב שהוא גם מקבל את האהבה שהוא זקוק לה.
בהצלחה רבה!
ניקח ובע"ה וניישם! =]
הילדה הבכורה שלנו, בת 12 ועולה לכיתה ז.
רשמנו אותה לאולפנה הכי נחשבת באזור הדרום ולכיתה התורנית שבה יש שעות נוספות, תכנים ועוד תוספות שגם עולות לנו כסף הכל לטובת הילדה.
הבעיה - 3 החברות שלה הכי טובות נרשמי לכיתות הרגילות ומשיח למול ההורים לא הצלחנו לשכנע.
מאז ההחלטה הילדה החלה להתנהג באופן קיצוני, מסרבת לסייע בבית, בוכה הרבה, מאשימה אותנו שאנו רוצים ברעתה - הרבה ניסיונות לשבת, לשמוע ולשכנע עלו בתוהו, הילדה מסתגרת יותר ויותר וגם מתרבים התפרצויות הבכי לאור הנ"ל.
מצד אחד מאד רוצים שיהיה לה טוב ומצד שני חושבים ש2-3 חברות, בטח בגיל הזה זה לא משהו שבשבילו צריך להתפשר על איכות חינוך בשנים הקרובות.
ניסיון לומר לה שתתחיל תקופת ניסיון מעוררות אצלה עוד חרדות של מה יגידו עליה ומה יחשבו ביום שהיא תעבור (היא מאד משוכנעת שזה בסוף מה שיקרה).
אנו חסרי אונים מול הכאב שהיא מביעה ומצד שני מחוסרי ניסיון להתמודד עם זה.
נשמח לעצות טובות וחכמות.
תודה
אבל מכיוון שזו סוגיה חינוכית רגישה מאוד, אני חושב שאתל צריכים להתייעץ על זה עם איש/אישה/אנשי חינוך. אם אין לכם בקרבתכם, אולי שווה לנסות לדבר עם הרב יוני לביא.
ברור שאתם רוצים בטובתה, ובטח יש סיבות טובות למה בחרתם דווקא במסלול הזה בשבילה לשנים הבאות.
אולי כדאי לשבת לשיחה על כוס קפה ועוגה , להכניס אותה קצת לדיבור של מבוגרים ולפתוח איתה את הקשיים
מצד אחד להסביר לה את כל הסיבות הטובות שיכולות להיות כשתלך לשם, ומצד שני להקשיב מה באמת מפחיד אותה בדרך הזאת. אם זה נטו החברות אפשר לתאר לה הרבה מקרים שהחברות לא נשארת אותו הדבר או שזה דווקא מראה על חוזק נפשי ויכולת להתמודד עם מצבים חדשים, ולקבל שינויים בחיים.
כמובן שצריך לשים לב למצב הילדה אבל ככל שאתם תהיו בטוחים בבחירה שלכם כך אני מאמינה שהיא גם תקבל אותה בסופו של דבר.
הרי היא לא רואה את כל מה שרואים מזוית של הורה, היא רואה את הצד שלה
תשתפו אותה בבעיות שיכולות להיות בבית הספר אליו חברות שלה הולכות , ואלו דברים טובים יש בבית הספר שאתם רוצים לרשום אותה אליו
והכי חשוב-
לא להיבהל. היא נכנסת עכשיו לשלב בגיל ההתבגרות שלה, אני בטוחה שיהיו עוד הרבה התנהגויות כאלה על כל מני דברים, זה הזמן ללמוד כיצד לשמור על הסמכות ההורית ועם זאת לשמוע ולהקשיב לילד, להשאיר דלת פתוחה שירצה לדבר ולסמוך
בהצלחה
לא יודעת אם עוד רלוונטי.
בעיני יש כאן 2 צדדים שצריך ללמוד כהורים להחזיק יחד:
1. הבנה של הכאב והאובדן והחששות שלה. היא פוחדת לאבד את החברות ואת חיי החברה שלה, שהם ממש משמעותיים בגיל הזה. בלי להקטין את הכאב, בלי להגיד שזה לא נורא או שווה את זה, פשוט להקשיב לקושי שלה, לפחד שלה, למצוקה ולצרכים שלה.
2. ההבנה שאתם כרגע בחרתם מה שנכון בעיניכם עבורה, וכרגע זה מה שיקרה, למרות שאתם מבינים את כאבה ומצטערים בצערה.
מתוך האחיזה ב2 המקומות האלה לשאול אותה מה כן יוכל לעזור לה בכיתה החדשה,
או לשמור על קשר עם חברות, או לפתח חיי חברה מחודשים- לפי מה שתגיד שחשוב לה וכואב לה בסעיף 1.
בסוף וגם בהתחלה, אנחנו יותר זקוקים להכרה ולהבנה מאשר לפתרונות. הרבה פעמים כהורים אנחנו פוחדים להכיר ולהבין תחושות של ילד, שנוגדות
את הקו שלנו. לדוגמא אם ילד רוצה ממתק, או ללכת עם אבא, וזה מבחינתנו לא אפשרי כרגע,
לרוב נפחד לקבל את תחושת האכזבה והרצון שלו, כי אין ביכולתנו להעניק לו את מה שירצה.
ואחד הדברים החשובים זה ללמוד לדעת לתת מקום לקושי, לכאב, לפחד, לרצון, גם אם אין לנו כרגע
פתרון קסם. מהר מאד נגלה שעצם ההכרה וההקשבה משמעותית ברוב המקרים יותר מהדבר עצמו...
וכמובן תפילות רבות, ולתת לה תחושה שאתם איתה.
בהצלחה רבה!
מכירים ספר מומלץ ללימוד עם ילדה בת 9 השואלת שאלות עמוקות באמונה, כמו בנושא הרוע בעולם והניסיונות וכיו"ב?
קניתי לה את הספר של הרב יוני לביא אבל טוענת שהוא עוסק בנושאים פשוטים מדי, וספרים "קלאסיים" למבוגרים גם עדיין לא מתאים לה...
אבל בספרים של הרב ראובן ששון יש התייחסות לנושאים שהעלית, וזה יחסית ספרים קריאים בשפת דורנו (כן עמוקים מאוד ודורשים הבנה. לא ללימוד עצמאי לילדה בגיל הזה. אבל אולי ביחד יתאים לכן).
אני ראיתי שהרב התייחס לנושא בתוך הספר על תפילה, אם את רוצה אני יכולה לצלם לך כמה עמודים ותתרשמי אם זה מתאים.
(הפורום פה לא כל כך פעיל, את יכולה לשאול בנושאים טריים, או באמהות - השלב הבא, נראה לי שיהיו שם יותר תגובות).
השלב הבא, אבל אולי בנשואים טריים.
תודה על ההמלצה.
לילדה בת 9 וחצי שלא רשומה לקייטנה
אשמח ממש
תודה
רעיונות לפרויקט יצירתי מתמשך לבת 9.5 - אימהות השלב הבא
אולי הרעיונות שם יתאימו גם לה
.
