פורום הורות (עמוד 300)

לדעתי, במקרה של בקבוקי הזכוכית, זה עלול לסכן את שאר הילדים בגינה, ולכן צריך להתערב. (אני פעם לקחתי לילד זר מקל שאיתו הסתובב וחבט בילדים אחרים בגינה).

לגבי המקרה השני - לי קרה משהו הפוך. שמרתי על ילדים של חברה בנוסף לילדיי, וילד זר השפריץ על אחד מילדי חברתי ברובה מים - והוא בכה ולא אהב את זה. קראתי לו בקול שיפסיק. והנה קמות עליי אמו ואחותו ונוזפות בי בצעקות על שהעזתי לצעוק עליו. עד היום אני מתלבטת אם נהגתי נכון. לדעתי הייתי צריכה להעיר לו, אבל אולי לא בצעקה.

נסו להבין מדוע,

וכך תוכלו ליישם את אותה הסיבה גם בבית.

 

בהצלחה!

מראים לו שהוא כבר גדול ורק לתינוקות יש מוצץ. ומסבירים לו שהגיע הזמן שהוא

יכול להתגבר ולזרוק ולא צריך אותו. אפשר לתגבר את ההחלטה בהבטחת מתנה שתשמח אותו.

הבת הקטנה שלי רצתה מאוד בובה עם מוצץ אז אחרי שהיא זרקה את המוצץ לקחתי אותה לחנות  לבחור בובה.(שזה דבר שאני בד"כ לא עושה- להכניס ילד לחנות צעצועים...)

והיא הרגישה גדולה על שהיא ויתרה על המוצץ ועכשיו יש לה "תינוקת" עם מוצץ.

ברור שבימים הראשונים זה מאוד קשה וקשה להרדם אבל מחזקים את הילד בזה שהוא גדול ויכול להתגבר ובסוף זה עובר.

בהצלחה

הילד נגמל "לבד" סיכנו איתו שהוא זורק את המוצץ כאשר הוא יקרע וזה מה שהוא עשה. היום כמעט בן 4 ומכניס כל דבר לפה. החולצות שלו במצב נוראי הוא פשוט מוצץ תוך כדי משחק את הצוארון.

מציעה לכם לבדוק כיוון של קושי בויסות חושי/רגשי.

גם בגמילה שהיא לכאורה טיפה מאולצת, ילד אמור ללמוד במשך החצי שנה הזו לווסת את עצמו בדרכים אחרות,

ואולי צריך לעזור לו למצוא דרכים כאלו.

 

שולחים אותו לגן ללא המוצץ וכשהוא מגיע הביתה אומרים, אם הוא שואל: כמו בגן, גם בבית אנחנו לא לוקחים מוצץ.

כמו ילדים גדולים..

וזה הכל.

תלוי החלטה שלכם בלבד.

אם הוא מסתדר מבלעדיו בגן, כנראה שהוא מסוגל גם בבית אלא שאתם צריכים להיות החלטיים.

ובוודאי זה יועיל לו גם לטווח הרחוק. בהצלחה!

יתכן שזה ההיפך מ"יועיל לטווח הרחוק"..

אנסה ליישם.

אני כבר כל כך רוצה שהוא יפסיק איתו..

 

 

החבאנו את המוצץ כשהוא לא שם לב ואמרנו לו "אין, הלך לאיבוד" אמנם לקח כמה ימים שהתרגל להרדם בלי המוצץ שלו אבל כש"מצאנו" את המוצץ הוא כבר מעצמו לא רצה! ואז עשינו "טקס" בו הוא הילד הגדול שכבר לא צריך את המוצץ ומיוזמתו(!) פשוט ניגש וזרק לפח תוך הכרזה ש"אני גדול מדי בשביל מוצץ. מוצץ זה רק לתינוק"...

1. יש ספר כזה על גמילה ממוצץ, חפשי בספריה הסמוכה או אפילו תקני אם את רוצה להשקיע..

2. נסי לגמול אותו בהדרגה, תגידי לו שהוא גדול ואין מוצץ יותר, רק כשהוא הולך לישון בתור התחלה

(או בזמנים מיוחדים - כשהוא מקבל מכה/עצוב) אבל דבר ראשון שהברירת מחדל היא לא שהוא עם אלא שהוא בלי, ותתני אותו רק בזמנים קשים.

אחרי שבוע שבועיים כאלה שאת נמנעת ממנו כמה שיותר, גם לו יהיה קל יותר להפסיק לגמרי..

 

בהצלחה!

ובקשר להדרגה- גם את זה ניסינו ולא הלך.

 

ניסינו להגיד לו שרק בלילה יקח מוצץ, והחמוד הזה מסתכל בחלון ואומר "עכשיו לילה!!!"

תראו מה זה, בשביל מוצץ הוא מוכן להגיד שיום זה לילה

מוצץ לפחות אשר להעלים, לזרוק, לאבד וכד'

אבל מה עושים עם אצבע??????

אני מצצתי עד כיתה י'!!!!!!!!

ממש, כל היום אם אגודל בתוך הפה, אני ימנית ומצצתי את אצבע שמאל אז יכלתי לעשות הכל עם אצבע בפה

היום אני לא מבינה את זה, זה כ"כ מגעיל.

אז תשמחי שאם זה לא יצא עכשיו אז שנה הוא שנתיים הוא לא ישאר עם המוצץ לנצח.

 

היום את לא מבינה - כי היום את לא צריכה.

 

מזל שהיו לך הורים (וחברות כנראה..) סבלנים..

 

[ולא "זורקים" לילד מוצץ. וגם לא למבוגר את האוטו.. אם צריך - יש מו"מ..]

נורמה

זה תקין? זה נורמלי?

 

הכרתי פעם ילדה בכיתה ז' שמצצה מוצץ, וזה נראה לי מוזר (אני יכולה להתחיל להיכנס להסבר למה, אבל לא מתאים לי עכשיו. אולי בזמן אחר).

מוצץ בכיתה ז', מוזר לגמרי.

 

צריך לבדוק ממה זה בא.

 

ילדות "גדולות" שמוצצות אצבע - כבר ראינו.

 

ככלל, לגבי מגוון גילאים - יש לענ"ד להבחין בין צורך ועזרה שיש בדבר, לבין סתם "אינרציה" של משהו שתקוע בפה.. לעיתים ניתן להבחין.

סליחה, התכוונתי לומר "שמצצה אצבע" (העייפות...).

 

אשמח אם תוכל לפרט לגבי ההבחנה בין שתי הסיבות למציצת אצבע שנתת, ודעתך עליהן, כדי שאוכל להבין טוב יותר למה התכוונת. תודה.

צריך אצבע,

 

זה אומר צורך בחום, בהירגעות וכד'. זה לא דבר שאפשר סתם לבטל.

 

לפעמים, זה סתם אינרציה של ההרגל שמשהו תקוע בפה. רואים שאין לזה כבר משמעות. ואז יותר קל ושייך לגמור עם זה.

 

כך לענ"ד.

בפה, אז את לא מצליחה להתרכז שהאצבע לא בפה, אז ממילא זה נשאר ככה.

אני כנראה יכולתי להישאר עם האצבע עד עכשיו (21)  אלא שלהורים שלי נמאס אז שמו לי ברזלים בפה ופשוט לא נשאר מקום לאצבע

בלי לחץ.
הוא הרי יגמור עם זה בעצמו. הוא רואה את חביריו מסביב בלי מוצץ.
הגיוני שאת כאמא רוצה להקדים את הגמילה, אבל יש לעשות זאת בטבעיות ובנחת,
ובטח לא 'למלכד' לו את המוצץ עם דברים מרים (מזועזע משהו..)

טפשי כזה" - זה לא נימוק. למה הוא צריך לסבול כי כך את מסתכלת?....

 

ה"רוק" - גם לא אסון.

 

"שיניים" - נקוה שלא יקרה אסון. כבר ציטטתי פעם את רופא השיניים ד"ר וייסברג שאמר: מוטב שיניים עקומות מנפש עקומה..

 

לענ"ד - בסבלנות ובנחת. אז ימצוץ עוד כמה זמן.

 

זה לא כ"כ "מגעיל"...

שכהורה- היא מודעת יותר טוב מאתנו למה טוב לילדה ומה פחות

והיא לא עושה זאת, כי זה מצטייר לה יותר יפה- כמציאות..

 

ומותר לה להחליט ש-די כי היא ההורה.

לכן החלטה הורית, שבוודאי מעוגנת במחשבה ובידיעה ברורה מה טוב לילד, אין היא תגרום לנפש עקומה..

 

"מראה טיפשי כזה"..  זה לא קשור למה שהורה יודע יותר מה טוב לילד שלו, אלא במפורש כי מצטייר כ"מראה טיפשי".

 

זה היה אחד הנימוקים (אם כי נכון שלעיתים באים לבטא ב"מראה טיפשי", את זה שרואים שזה כבר לא שייך אליו).

 

"מותר לה להחליט ש-די" - ומותר כאשר היא מעלה את הנושא בפורום להביע דעה אחרת..

 

את צודקת שלעיתים זה אכן כי מכירים ספציפית את הילד - אבל לא תמיד. לא צריך לעשות "אידיאליזציה" כאילו כל "החלטה הורית" זה מ"ידיעה ברורה מה טוב לילד".. לפעמים כן, לפעמים לא. עלו כאן לא-פעם שאלות כאלה, שהיה ברור שהן באות דווקא כי לא באמת ברור מה לעשות. וגם הורה יכול לטעות..

 

כמעט כל מי שהיה לו ילד שמצץ, יודע שבשלב מסוים יש שאלה מה לעשות עם זה - כי באמת לא בדיוק יודעים..

מדובר בילד בוגר מאוד מאוד לגילו וגם מפותח יותר מאחרים (בדיוק אתמול הגננת שאלה את בעלי בן כמה הוא בדיוק, כי הוא יודע לצבוע בתוך הקו והתפלאה מאוד לשמוע שהוא רק נהיה עכשיו בן 3).

 

שום דבר לא אסון, אבל כשילד חכם ומפותח מסתובב עם מוצץ שמפריע לו לדבר כמו שצריך זה פשוט לא מתאים.

זה הרגל, לא חיפוש חום. את החום הוא מקבל ממני בשפע רב.

 

עד עכשיו ניסיתי לשכנע אותו שיקח מוצץ רק בלילה, ואם הוא בוכה הבנתי את הצורך בכמה מציצות.

אבל כשהוא לוקח כל היום זה סוג של "התמכרות".

 

 

אקח לתשומת ליבי מה שכתבת למקרה שלא אצליח לגמול אותו.

 

 

על ה"תואר" (בהנחה שאני קרוב יותר לגיל של אביך מאשר לשלך - אז זה ממש נחמד..).

 

ב. התגובה היתה על הנתונים שציינת, די במדויק.. אז אם הם "זוטות" או לא - זה שיקול של הכותבת, כמובן.

 

ג. אכן, ציינתי, בשירשור על האצבע, שגם לדעתי צריך להבחין האם זה סתם "אינרציה" ממה שהתרגל, או צורך. זו בדיוק הנקודה. למען האמת, חייבים לציין שלא היזכרת בשאלה שלך את הענין הזה (אולי הנחת שמבינים שזה המצב).

 

ד. חשוב להעיר לדעתי, שלא תמיד ילד "מפותח וחכם", כולל כזה שמקבל חום מהאמא, זה כבר אומר שהמציצה אינה צורך אצלו. לפעמים גם אצל ילדים חכמים זה יכול להיות סוג של "התכנסות" והירגעות פנימית. יש גם "חום" מבפנים. העובדה היא שאצל תינוקות, שמקבלים הרבה חום "מבחוץ", זה קיים..

 

הקיצור, באמת כדאי לראות - האם זה סתם הרגל חיצוני, או צורך (ובאמת נכון, שגם ילד שצריך מוצץ, לא צריך את זה בד"כ סתם כ"פקק" כשהוא מסתובב, ואפשר לגרום לו להניח אותו כשהוא עוסק בדברים אחרים, מתוך ההתענינות בהם. גם במה שאני כתבתי, לא היתה הכוונה לכך שה"צורך" הוא נון-סטופ..)

 

ו..עצה: תנסו אולי להתחיל מזה שכאשר הוא מדבר, תגידו לו בנחת: כשמדברים, לא עם מוצץ, קשה להבין. אפשר אפילו לומר את זה כשמתחיל לדבר כך, תוך כדי שמוציאים בעדינות מהפה, וכשגומר לדבר, מחזירים לו. זו התחלה של שבירת ה"הרגל", אם הוא סתם מאינרציה.

אנחנו זרקנו את המוצצים. הגדולה, בת כמעט 5 התרגלה די מהר והכל בסדר.

השניה, עכשיו בת 3.5, פשוט מצאה את האצבע, ומאז היא מוצצת במרץ. גם בגן.

כנראה שזה היה מוקדם מידי לקחת לה את המוצץ, עובדה שיש לה עדיין צורך. ולכן עכשיו אני לגמרי לא נלחמת איתה.

זו שיטה ששמעתי ממישהי שעשתה את זה עם הבת שלה וזה הצליח

כל פעם לגזור ממש קצת מהמוצץ שהוא לא ישים לב שגזרת

עד שהוא נהיה קטן וגם הילד לא רוצה

בתור אמא די מנוסה

מוצץ הוא חפץ מעבר.

שלי מי שהשתמש במוצץ נגמלו בגיל 5 ו6.5  אז מה ,לגבי מציצת אצבע צריך להפסיק עם זה מוקדם .

אחרת אפשר למצוץ אצבעות עד 120

.כדאי לכם להתייעץ עם קלינאית תקשורת בנושא. אנחנו השתמשנו במרה שמרחנו על האצבעות,זה היה מזמן אז תשאלו. אם זה הפתרון היום.

לגבי מוצץ  יש ספר מקסים "הצצי האחרון" שכתבה:גי'ל מרפי  בהוצאת מטר הספר שלנו יצא בתשנ"ו .

צריך לפמפם לילד שהוא בוגר והיות מוכנה לדעת שילד צריך זמן להיות בוגר מספיק להפטר מהמוצץ.

אפשר לפמפם על זה לעשות מסיבת פרידה מהמוצץ כשהילד מוכן להיפרד ממנו.

בדך כלל ילדים נגמלים ממוצץ/אצבע/שמיכי וכו'.....

כשהם בשלים לכך אף אחד לא נכנס לבית הספר או התגיייס עם חפץ מעבר.

 

רוב המבוגרים מבינים שזה לא נורמטיבי ולכן מכריחים את עצמם להפסיק או מחביאים את החפץ

אבל לא כולם נגמלים מזה, לפעמים אנשים צריכים עזרה חיצונית (גם מאיש מקצוע) כדי לווסת את עצמם בלי חפצים.

בני ארבע ורבע ורבע לשש התחילו לאחרונה להתקלח לבד. זה בא חצי מיוזמתם וחצי מיוזמתי (יש לי תאומים בני שנה ורבע, שדורשים תשומת לב, וכך זה נוח לי, שאני לא צריכה לקלח ארבעה ילדים בעצמי).

ראיתי שהם הרבה יותר שמחים להתקלח ככה. לפני כן תמיד היו ויכוחים, ואפילו בכיות בזמן הרחצה, וכעת הם בדרך-כלל ממש רוצים כבר ללכת לאמבטיה. אני חושבת שהעצמאות והאחריות מוסיפים לזה המון. (לבת שלי, הגדולה, גם נתתי לבחור באיזה שמפו ובאיזה מרכך להשתמש, והיא בחרה במה שנראה לה מיוחד...)

כמובן, הם לא לגמרי לבד. אני צריכה להיות בסביבה, לכוון להם את המים, לדאוג שהווילון סגור, להביא להם מגבות ופיג'מות, ולסרק אותם אחר-כך. אבל עדיין זה עוזר לי מאוד. חלק מהדברים האלה אני מנסה ללמד אותם כבר לעשות לבד.

 

בהצלחה לכם!

בס"ד

 

זה פשוט הגיל שהיה בו הבינוני שלי כשעברנו לבית עם מקלחת נורמאלית ב"ה!

(בדירה הקודמת ממש פחדתי לתת להם להיות שם אפילו דקה! )

אני חושבת שזה תלוי בילד.

לבכור שלי גם בגיל 6 הייתי יכולה לתת להתקלח לבד, אך לא היו תנאים כאמור.

אבל הקטן שלי בן 6 והוא ממש תינוקי וצריך שאימא תקלח אותו וכ'..

אצלי זה בא מהילדים, הם ביקשו  מזמן, אך כאמור רק כשעברנו הסכמתי.

הייתה הדרגה מסוימת. ובהתחלה הייתי חופפת להם את הראש,

אני עדיין שואלת אותם לגבי כל חלקי הגוף אם הם שטפו.

הקטן בינתיים לא מעוניין.

אני גם לא מציעה לו..

בהצלחה...

זאת אומרת שהגדולה היתה בת 8 השני בן 6 והקטן התחיל קצת אחריהם בערך כשהיה בן 5

 

היוזמה באה מצידם (עם עידוד שלי )

 

זה שהגדולה התחילה השפיע על הקטנים יותר שגם רצו להרגיש גדולים.

 

כשהרגשתי שהם בשלים. (הם רצו קודם- אבל אני חשבתי שמוקדם מדי).

 

הבת שאחריהם בת 6 וחצי היום, וחוץ מזה שהיא לא רוצה להתקלח לבד, יש עוד בעיה-

השיער שלה ממש ארוך ואין סיכוי שהיא תצליח לחפוף ולרכך את כולו כמו שצריך

 

אז הסיכום שלנו הוא שהיא מתחילה להתקלח ואני מגיעה לחפוף לה.

 

מקווה שתוך שנה שנתיים גם היא תתקלח לבד כבר.

אבל זה בא בתור אתגר, והיא עמדה בו...לא תמיד היא מתקלחת לבד, ובכל מקרה אני מכוונת את המים.

שמשאירים את המכנסיים להתייבש על הכיור או על כיסא, ואז משליכים לסל הכביסה ומכבסים מתי שיוצא. כי בגד רטוב מסריח את כל ערימת הבגדים, אבל בגד שנרטב משתן מסריח רק בעצמו.

אני מכבסת פעם או פעמיים ביום, אז המקסימום שהמכנסיים האלה נמצאים בסל זה כמה שעות בלילה....

כך 'שזו לא אופציה....

זה מנטרל את הריח.

לנו היתה תקופה שהבגדים היו יוצאים עם כתמים, זה נראה כמו כתמי שמן. הסתבר שזה מהמרכך.. הפחתנו לחצי את הכמות (המרכך היה מרוכז).

 

יתכן שיש בגד ספציפי שאת שמה והוא צובע, ואולי גם שווה לעשות מכונה על "ריק", רק עם סבון ומלח לימון כדי לנקות אותה טוב.

בס"ד
אולי לנסות להעביר את האחריות אליהם??
להביא להם שעון מעורר שיכוונו בעצמם או להודיע בערב לפני -שאתם מעירים פעם אחת ואחר כך- אתם יוצאים מהחדר ולא חוזרים.
נראה לי שזה כבר גיל שאפשר להישאר לבד בבית, אז אם הם לא קמים ולא מספיקים להתארגן- הם פשוט נשארים בבית באותו יום- האחריות היא שלהם ולכן לא תקפיצו אותם לבי"ס (אני מניחה שזה לא כל כך נורא לפספס לימודים- במיוחד בתקופת ההתחלה והחגים..)
נשמע שכיף להם בבית ספר- אז אני מניחה שבאיזשהו שלב יהיה להם משעמם בבית וגם אם יהיה כמה ימים שלא יצליחו לקום- אני מאמינה שתוך זמן קצר- הם יתרגלו ויקומו בעזרת ה'..
אגב, אצלנו אני בכלל לא זוכרת שההורים שלי העירו אותנו.. היה לנו שעונים מעוררים ופשוט הסתדרנו.. ואני לא זוכרת שאיחרנו את ההסעה.. ב"הצלחה!!

כדאי לדבר איתם בנחת, שהכי טוב אם קמים בזמן, מתארגנים בנחת, שותים משהו, אומרים יפה שלום. שירגישו את הטוב שבכך.

 

אחכ" - להבין אותם. להגיד שמבינים שקשה להם לקום. 

 

ואז - לחשוב ביחד. לשאול אם יש להם רעיון.

 

לנסות לגלגל לזה שלפעמים אם אוכלים מאוחר מידי, האוכל מתעכל בזמן השינה, ואז קשה יותר לקום. ולהציע לאכול מוקדם יותר (אם יש בעיה כזו).

 

לומר, שלפעמים הקימה הראשונית קשה. להציע: אולי 10 דק' קודם נעיר "קלות" ואז תדעו שיש עוד 10 דק' לקום ויהיה לכם יותר קל אח"כ.

 

להדביק טבלה על הקיר, אולי על המיטה של כל אחד - שבו יסמן לעצמו על הבוקר אם הצליח בזמן ולהגיד שגם אם לא - לא  להתייאש למחר.

 

להגיד שכמה שיתרגלו - אח"כ זה כבר יהיה קל יותר. כדאי.

 

שיתנו  גם הם רעיונות. אולי משחק קצר ביחד בבוקר אם מצליחים לקום בזמן? אם נשים מוזיקה שקטה נעימה אחרי שמעירים - זה יעזור לכם (יכול להיות שלא)?

 

אוריה של "מתמודדים ביחד" עם הבעיה.

 

אבל באמת זה חשוב להגיע להרגל טוב בענין הזה, בסבלנות והתמדה..

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במהלך ה5 שנים החולפות ניסינו את השיטות האלה. העניין הוא שלא מפריע להם לפספס בי"ס.

אז הם לא לוקחים אחריות (בעיקר הגדול) ולא עוזר מוסיקה, לא משחקים לא לוח קימה. כל דבר עוזר אולי ליום יומיים

ואח"כ חוזר המצב. גם במילא מעירים אותם בשלבים, נותנים זמן להתאוששות- לא עוזר.

צריכים רעיונות חדשים. (וצריכים גם הרבה כח להתמודדות.)

 

יש להם משהו שהם אוהבים לעשות? תחביב למשל?

אומרים להם שאם הם מספיקים להיות מאורגנים עד שעה X אז עושים משהו כיף. אם לא- אז לא.

 

אז לקראת 6.30 הם כבר יתעוררו

אם לא אז...

 

בא נאמר לתת להם אולי כמה ימים לנסות בלי להעיר אותם (כמה כבר יש חשק לאחר לבית הספר יום יומים שלשה גג)

 

וכך הם ילמדו שהם צריכים לקום בכוחות עצמם!

 

לדעתי הם למדו להיות אדישים לצעקות שלכם ואולי הטקטיקה ההפוכה להראות להם שאתם פה האדישים יעורר אותם מאדישותם !

אנחנו משתדלים להכין ביחד כל מה שאפשר כבר מהערב: מתקלחים, מתלבשים בבגדים, מניחים נעליים וגרביים חדשות מתחת לכסא, סנדביצ'ים, מערכת וגם מחליטים מה אוכלים בבוקר (קורנפלקס עם חלב/ יוגורט עם דבש/ פריכיות עם חלבה) ואני משתדלת להכין  מה שאפשר לפני שאני מעירה אותם.

 

עוד כמה כללים שמעבירים להם את האחריות: אפשר לבוא לאכול כשמוכנים (אחרי נטילת ידיים, נעליים, שיניים, אוכל בתיק)

אם הם מפספסים הם נשארים (למרות שמבחינתי זה סיוט כי אני עובדת בבית (הם יודעים שאני לא פנויה בשבילהם והם צריכים להעסיק את עצמם)

נקודת זכות : הם ממש אוהבים ללכת וממש עצוב להם שהם מפספסים.

 

דבר נוסף: אנחנו משתדלים לכבד בקשות נדירות שלא ללכת כי אני לא מרגיש כ"כ טוב, לא בא לי וכד'

 

בהצלחה!!!

אני חושבת שכל הדיבורים ולדבר איתם בנחת ובטוב על זה לא עוזר בשעות הבוקר, זה חזק מהם. הם יכולים להסכים אתכם ולהראות נכונות לשיתוף פעולה, אבל כשהבוקר מגיע הם לא זוכרים כלום, הם באמת רוצים להמשיך לישון...

אני חושבת שלהעביר אליהם את האחריות זה הדבר הכי טוב. והעיקר זה להיות עקביים במסר שהעברתם. ז"א לא להיגרר ללהעיר אותם יותר מפעם אחת, ללהסיע אותם רק פעם אחת וכו. אלא להיות נחושים במה שאמרתם, הם יקלטו את זה אחרי כמה ימים ואני מאמינה שזה יסתדר

שימאס להם לשכב ערים במיטה...

וצריך להשכיב אותם מוקדם יותר.

 

 

אבל רעיון שעולה לי עכשיו לראש...

את אומרת שלא אכפת להם אם הם מפספסים את ההסעה ונשארים בבית... אולי כי כיף להם בבית?
אז אולי תעשו הסדר אחר.. אתם לא לוחצים עליהם, מעירים אותם רק פעם אחת בבוקר (או כמה פעמים שתחליטו...), ומעבר לזה - האחריות שלהם. אם הם לא קמו, ופספסו את ההסעה, ונשארו בבית - הם לא יושבים בבית ומתבטלים, אלא ממלאים מטלות של בית.. למה להישאר סתם בבית? תמיד יש מה לעשות..

שיסדרו/ינקו את החדר, שישטפו כלים, שיקפלו כביסה.. או כל מה שמתאים לך שהם יעשו... אולי הם לא יעשו את זה טוב כמוך, אבל אני מניחה שלאורך זמן הם יבינו שאם כבר הם מבצעים מטלות - אז עדיף שזה יהיה המטלות "שלהם"..

אולי הרעיון שלי לא מתאים לגילאים האלו? אני לא יודעת כ"כ, כי שלי עוד ממש קטנים... אבל נראה לי שאפשר למצוא גם מטלות שמתאימות לגילאים שלהם..
כמובן שעושים את זה אחרי שיחה איתם ומגיעים להסדר הזה יחד, מתוך הבנה של ההיגיון, שמי שנמצא בבית - צריך לתרום את חלקו.

 

מאחלת לכם בקרים נעימים ורגועים...

אבל מה יקרה אם הם יאהבו להישאר בבית?

בי"ס וגן זה לא תורה מסיני

 

 

תיאור איך הילדה שוטפת כלים כל בוקר בקערת מי סבון כדי לשכנע את האמא שעדיף לא לשלוח אותה לגן

אבל יש בעיה כשאמא עובדת מחוץ לבית, אי-אפשר להשאיר ילד צעיר בבית בלי השגחה וטיפול.

שלאורך זמן הם יאהבו את הרעיון..
הם ילדים.. בסופו של דבר לא רע להם בבית הספר (ואם כן, אז זו בעיה חמורה אחרת)..
ילדים אוהבים שיש להם חברה, הם לא אוהבים להיות לבדם בבית ולסדר ולנקות......... לא נראה לי טבעי..
ואם בכל זאת הם מפתיעים, נגיד... אז יושבים וחושבים מה לעשות עם זה... העיקר שהאחריות תהייה בידיים שלהם, והם ירגישו שלכל דבר יש מחיר.
הסיכוי שהם יאהבו את זה, נראה לי קלוש.. לא הייתי חוששת.. (אבל שוב, אין לי ניסיון..)

בינתיים אנחנו מנסים להעיר אותם עוד יותר מוקדם. ולתת לגדול את האחריות על עצמו.

בחלק מהימים זה יותר קל בחלקם עדיין מאוד קשה.

הלוואי שהייתי אומרת לילדים שלי לעשות מטלות בבית והם היו פשוט עושים...

רעיון נחמד אבל לא יעבוד על הילדים שלי. (הבת עלולה להתלהב מזה יותר מידי והבן לא יסכים לעשות כלום

וסתם יהיה עוד משהו להתווכח עליו...)

למי ששאל בעלי עובד ואני נשארת בבית, אבל יש לי איזושהי עבודה מהבית וקשה מאוד להתרכז כשהילדים בבית.

מה קורה כשחברים שלהם באים לישון בבית?

ומה קורה כשהם הולכים לישון אצל אחרים?

(למרות שהולכים לישון יותר מאוחר)

אולי תעירו אותם עם מוזיקה שהם אוהבים, ריח של ביצה/אוכל אהוב אחר, התלהבות שלכם (אפילו תרקדו להם בחדר אם צריך ).

זה יכול לעבוד?

לבשל על הבוקר- ממש לא בשבילי.

ולרקוד??? ממש לא אני.

אבל תודה על הרעיונות האופטימיים.

האמת שגם אני שונאת לקום מוקדם. ואני ממש לא נמרצת על הבוקר.

בעלי בא עם קצת יותר מרץ לשיפור המצב.

זה מה שכיף בחופש הגדול אפשר לישון עד מאוחר ולקום בלי לחץ. למה הוא כבר נגמר?!

 

נראה לי שבמילים "האמת שגם אני שונאת לקום מוקדם. ואני ממש לא נמרצת על הבוקר" אמרת הכל

 

אולי- ואני באמת אומרת בעדינות- השינוי צריך להתחיל בך. איך את קמה בבוקר? (אפילו שהילדים לא רואים, בינך לבין עצמך) בשמחה? במרץ? בעייפות? בחוסר רצון?

 

אני יכולה להעיד על עצמי שאני הולכת לישון מאוחר-מאוחר מאוד בד"כ (מסיבות שונות), וגם לבנות שלי קשה ללכת לישון ועובר זמן עד שהן נרדמות, במיוחד אחת מהן.

אני יכולה לתלות את הקושי שלהן להירדם בעוד דברים, אבל אולי זה קשור גם אליי ולקושי הדומה שלי.

 

(אז אני מקבלת בהבנה ובסבלנות עד כמה שאני יכולה, ומנסה לעבוד על עצמי בנידון).

מספיק שיש ריח של קפה של אמא... ושוקו של הילדים... 

זה ריח שנעים לקום אליו 

 

כתבת שאת עובדת מהבית- 

איזה מסר את משדרת להם על זה? 

"אני בבית ואני הסתדר בלעבוד מתי שאתם תתנו לי פנאי" או- "אמנם אני נראית שאני בבית אבל אני עובדת. קדימה צאו לסדר יום שלכם! גם אני צריכה להזדרז לעבודה שלי!" 

בהצלחה!

נוטים לחשוב שמרגע שהילד מבין את הרעיון של שירותים - זהו - נגמרה הגמילה.

אבל האמת שזה תהליך מאוד מאוד ארוך. של חודשים! עם עליות, וירידות, בבוקר, ובלילה.

יש כאלה שזה יותר ארוך אצלהם, ויש כאלה עם יותר ירידות (ולא לשכוח שזה גם יותר עליות ). יש כאלה שיותר קשה להם - אולי הם יותר רגישים. גם בינינו, המבוגרים, כל אחד מתמודד בדרך שונה עם אתגרים כאלה ואחרים.

בוודאי שבסופו של דבר הוא יסיים לעבור את התהליך שלו, וזה ייגמר. מקווה שעבורכם זה יעבור יותר בקלות...

להתייחס לרגשותיו, לעודד, להוסיף חום, ולא להטיח ביקורות..

לא ליצור אצלו איזשהי בעיה רגשית, בעקבות הטענה שזה לא יפה, ואולי הוא לא בסדר

גמילה זה תהליך שיכול לקחת זמן רב. והוא דורש סבלנות.. כאלה הם ילדים ב"ה.

ככל שמקבלים את העניין בהבנה יותר, ולכן מתייחסים ביחס המתאים לילד הדברים הולכים בפשטות יותר..

בהצלחה!

ואם זה קשה לך או מעצבן אז להחזיר טיטול ולנסות עוד פעם אחרי פסח    

כי אצל בת אחת שלנו זה נמשך עד ממש מאוחר למרות שהיא לא אהבה להיות רטובה (לילה)

זה עלול לבלבל אותו מאד

 

אם את אומרת שהוא עושה בכוונה, אז לדעתי כדאי לבדוק מאיפה זה נובע ולהוסיף בצומי.

 

ובכלל , בגמילה צריך מלא סבלנות. הילד הבכור שלנו גמול כבר מפסח, ועדיין הוא מפספס מידי פעם והוא גם בן שנתיים וחצי. שמנו לב שהוא מפספס בזמנים שאנחנו פחות מייחדים לו תשומת לב, כמו לפני ארוחת הערב (שיש את לחץ המקלחות והארוחה) או כשנמצאים אצל אורחים... וגם בהתחלה כשהוא רק נכנס לחיידר , הוא היה מפספס כמעט כל יום ועכשיו ברוך ה' זה "רק" פעם בשבוע.

 

אגב, הוא הבכור? כי הרב שלנו אמר שלבכור צריך להתייחס אחרת. שיש בכור ויש שאר הילדים (ממש כך). שצריך לתת עודף תשומת לב לגדול ולכבד אותו יותר.

 

 

לא היתה לי מספיק סבלנות אז למרות שעברו איזה 4-3 חודשים של עליות וירידות, החזרתי לה את הטיטול.

וירדתי מהעניין לכמה חודשים ואז כשהייתה בת 3 אחרי שילדתי את ביתי הקטנה היא אמרה שרק לתינוקות יש

טיטול והיא כבר גדולה. והיא הורידה לעצמה את הטיטול. (אני קצת נלחצתי כי הייתי ממש אחרי לידה ולהתחיל לנקות פיספוסים לא התאים לי.) אבל ברגע שהיא החליטה, זהו. היא הייתה יבשה לגמרי אחרי יומיים. גם בלילה.

נראה לי שאז כבר הבנו איזה כח רצון ענק יש לה אבל- הוא צריך להתחיל מהחלטה שלה, לא שלי.

כל ילד מתאים לו משהו אחר, קצב אחר וזמן אחר.

הוא מקבל המון המון צומי. זה ילד מתוק ומקסים שאנחנו חולים עליו ומנשנשים אותו כל היום.

אנחנו מנסים להבין אם יש מה שניתן לעשות שלא עשינו.

לפי התגובות פה, ניתן להבין שזה כביכול נורמלי ופשוט צריך סבלנות?

ואגב הוא לא הבכור. 

 

תודה בכל מקרה ואם יש למישהו עוד תובנות נשמח לשמוע.

גמר חתימה טובה!

לנסות להרגיש אם הוא מוכן או לא (אם הוא עושה בדיוק אחרי השירותים- לאו דווקא בכוונה- אולי הוא לא מוכן).

 

אתם תמיד יכולים לנסות להחזיר את הטיטול ולראות איך הוא מקבל את זה- אולי תראו שהוא אכן לא מוכן וטוב לו לחזור לטיטול (זה מה שהבת שלי ביקשה כמתנה ליומולדת 3... גמלתי אותה בטרם עת בגלל שהיא התחילה ללכת לגן).

ואולי הוא דווקא יחליט שהוא לא רוצה טיטול, ויכול לעשות בשירותים.

 

אפשר גם לקנות/להקריא לו ספרים- סיר הסירים, לא רוצה טיטול (ספר חמוד שקנינו) וכו'.

אפשר גם לצ'פר אותו בחצי קובית שוקולד כשהוא עושה קטנים, ובמשחק קטן בשקל כשהוא עושה גדולים.

אפשר גם לבדוק אולי הוא מעדיף דווקא לעשות בסיר/באסלה.

ואפשר גם להזכיר לו שעושים בשירותים בלי לומר שזה לא יפה (אולי לכן הוא מפספס בכוונה, ואולי לא). פשוט להזכיר, לנקות ולעבור הלאה.

 

בהצלחה!

אתה לא חושש שזה יהפוך לקיבעון? לא עדיף להוציא לו את האצבע  ולהכניס במקום את המוצץ?

 

(אלה לא שאלות ציניות, אני באמת רוצה לשמעו תשובה)

לא התכוונתי לאצבע מול מוצץ. אלא בכלל.

 

ב. כשילד "משחק" במוצץ, לא נראה לי שייך לנסות "בכח" ישתמש בו. הוא "מרגיש" שזה לא שייך להכניס את הגומי. טוב מאד. מצד שני - צריך אצבע, אני לא הייתי מוציא. זה ממלא עבורו פונקציה מסויימת לדעתי.

 

 

ו..לא חשדתי לרגע שזה בציניות..

וגם לא נראה לי שזה הרגל כ"כ נוראי.

יש המון ילדים (ובשקט: וגם מבוגרים) שמוצצים אצבע. רובם באיזשהוא שלב מפסיקים מעצמם, נראה לי.

 

אני מצצתי אצבע עד כתה ד בערך.

אמא שלי שכנעה אותי להפסיק... ואני כן שמחה שהיא עשתה את זה. בשביל מה הייתי צריכה את אותו הרגל? עד היום יש לי צלקת על האצבע מהסימן של השיניים.
ולא היה לי קל להפסיק. עבדתי נורא קשה, עד היום היא מתלהבת כשהיא מספרת איזה כח רצון היה לי...
אני לא חושבת שזה כזה נורא לתקן הרגל שהוא לא טוב, זה אפילו יכול להיות שיעור נפלא לחיים.
(אני אמנם לא מדברת על גיל 10 חודשים, אבל זה היה לגבי האם כדאי בכלל להתערב. לדעתי זה לא מוחלט, תלוי בהרבה דברים)

אבל יש גם צד שני.

 

אני חושב שהאנונימית שכתבה בהמשך (לגבי הפסקתה בכיתה ד') - צודקת בדבריה שהנושא של ההתערבות הוא לא מוחלט ותלוי בכמה גורמים.

 

לפעמים, צריך לראות שזה באמת מספק רגיעה וצורך חשוב, יותר מההפסקה של זה. ולפעמים, דווקא ה"התגברות" היא ההרגל הטוב. צריך רגישות ושימת לב באיזה שלב ילד נמצא ומי הוא ועד כמה ההפרעה מול התועלת, אם ישנה.

וגם אותי אמא שלי שיכנע ואני חושבת שזה לא היה נורא כל כך .. זה עזר לי והיה לי כיף ככה וגם בגיל שכבר מבינים אז בדרך כלל בקלות מפסיקים תלוי באופי הילד.. ולכן אין לי בעיה שישים, בעלי וחמי קצת דואגים שלא כל הילדים יפסיקו בקלות. לכן התייעצתי פה. אני האינטואיציות שלי אומרות להישאר במצב הקיים.

זה לא כלכך טוב לדעתי, (אני הייתי עם אצבע עד גיל 8-9 והיה קשה להגמל.)

אבל אין סיכוי למנוע מציצת אצבע מתינוק. זה אינטואטיבי לו.

אם את בבית ורוצה אותו בבית אז למה הוא במעון ?

הרבה ילדים נשארים בבית עד גיל 3.

שנה שעברה עבדתי והוצאתי את הילד רק לשעות העבודה בדיוק.

והשנה אני בבית והוא איתי ברוך ה' (בן שנה ורבע)

אני מכירה הרבה נשים שיש להם אחד או שניים בבית.זה רק טוב לילדים.

 

הוצאתי אותו כדי שהוא יבלה עם עוד ילדים.. כי הוא כבר גדול והרגשתי שהוא זקוק לזה.. אני לא אשאיר אותו בבית רק כי אני רוצה אותו כאן, נכון? אני משתדלת לעשות מה שאני מאמינה שטוב לו..

 

בבקשה, לא התכוונתי שזה יגיע לדיון על האם לשלוח אותו או לא...... על זה התחבטתי כבר לא מעט, והחלטתי לשלוח.. עם כל הקושי..

שמגדירה את השהות עם ילד בגיל הזה בבית כזמן נעים ולא כזמן קשה שרוצים שיגמר כבר...

למרות שלי פחות קשה. היה לי קשה בעיקר ביום-יומיים הראשונים.

 

וכן, יכול להיות שבכל שלב שבו תיפרדי מחדש מהילדים, יהיה לך קשה. תסתכלי על הצד היפה בזה- איזו אמא אוהבת את, כמה את מחוברת לילדייך, כמה את רוצה בטובתם- גם כשזה קצת מקשה עלייך.

את אמא נהדרת.

(וקשה לי להאמין שהקטן-גדול שלך כבר כמעט בן שלוש! איך הזמן עובר מהר.)

 

חיבוק ממני.

אני מקווה שזה יעבור לי מהר... אני משתדלת להזכיר לעצמי שיום אחד גם הקטנה הזאת תהייה גדולה ואני אתגעגע לרגעים האלה איתה, ולהנות מהם במקום להתרכז בגדול.. אבל זה לא קל, אני מניחה שהזמן יעשה את שלו... בינתיים משתדלת לא לשקוע בעצבות, אחרי הכל זה משהו משמח...

 

(מה אני אעשה כשהוא יתחתן?????)

כמה ששיכנעתי אותה שתשלח את התאומות למעון, לא עזר

בסוף התחייבתי לה שאני מביא ומחזיר מקצה העולם, והיא יכולה לקחת אותם מתי שהיא רוצה

 

אבל לדעתי היא היתה חייבת את זה. אם לא היא היתה משתגעת לגמרי  אבל לגמרי 

שמופיעה בכל הודעה של המפרסם

זה עולה רק רבע מחיר.

ולמה כ"כ משכנעים ללכת ללמוד את זה.

ה"איום" שבסמסטר הבא זה יעלה פי 4 מאוד לא מתאים למוסד אקדמי.

ממש מוזר.

למשל כאשר מדובר בתחום חדש שנפתח, או תחום שפחות נלמד, מעודדים את התלמידים ללמוד אותו על ידי הפחתת שכר הלימוד

או מלגות למיניהן.. בתור התחלה

 

אם אכן מדובר במוסד רשמי ואקדמאי שמכבד את עצמו

הוא יוכל להשקיע כמה שקלים בפרסום מקובל ומושקע יותר

 

נוסח המודעה ואופן פרסומה נותנים הרגשה של שיטת-כסף-קל קלאסית באנטרנט..

מצטער.

אפשר גם להתאגד קבוצה של אימהות ולבלות את היום ביחד. קצת יותר קל כשיש כמה, אף-על-פי שכולן צמות.

אפילו לשבת לשחק איתם כשאת על הספה, זה יותר טוב מלהפריד מריבות.

וככה גם את וגם הילדים יודעים מה הדבר הבא שעושים, ואין זמן כזה שאת משתגעת והם משגעים..

כלומר, אולי יש זמן כזה אבל כשלילדים יש הגדרות הם נוטים לשגע פחות...

בסדר יום מכניסים ארוחות (אולי הם יכולים להשתתף בהכנה, כמו למשל לחתוך סלט)

משחק עם חברים

משחק רגוע בבית

זמן שבו את מספרת סיפורים

זמן שבו יוצאים לשחק בחוץ

וכו' וכו'.

ב"ה

שלום לך,

אם יש לך שכנים בגילאים דומים כדאי שפעם ישחקו אצלך בבית ופעם אצל השכנים כך תוכלי לנוח/להתפלל.

תכיני כריכים מערב יוה"כ ושהילדים ישבו לאכול בחצר. כך פחות תילחצי ותיגררי להערות וכו'.

כמו"כ דאגי שישנו בצהרים, זה טוב לכולם, ואם את חוששת לשעת שינה מאוחרת בלילה, א. לא בטוח שזה ישפיע. ב. גם אם ירדמו בלילה שעה יותר מאוחר מהרגיל זה עדיף משעת ערות כשאת בתענית.  ואפשר לעייף אותם ע"י עזרה בבניית הסוכה.

ג. (גם ככה אין לימודים למחרת...)

מקווה שעזרתי !

גמר חתימה טובה !!

אנחנו בשנה שעברה היינו כמה נשים אחרי לידה והיה לנו קשה כמובן לצום.

יש לי בית שתי קומות ואם אני ישנה למעלה לא מפריע לי שמשחקים למטה.

אז עשינו בייביסיטר בסבב.

זה הלך כך -

הזמנתי את כל הילדים של החברות וקבענו מראש שבכל שעה משפחה אחרת אחראית על השמירה והם צריכים לשלוח אמא או אחות גדולה לשעה זו.בסוף היו שתי בנות שלקחו על עצמן את רוב השעות.

בנוסף כל משפחה היתה צריכה להביא משחק מהבית כדי לגוון את מלאי המשחקים הגדול שיש לי גם ככה וכן ממתק לחלק לילדים.

היה מצויין.

מלאי המשחקים , הנוכחות של החברים הכיבוד שהגשנו כל שעה שמרו על הילדים רגועים ושמחים והיה הרבה יותר קל לשמור על חבורה נחמדה מאשר על כמה משועממים שלך...

מקווה השנה לעשות את זה גם. כי אומרים שיהיה חם מאוד ולנו יש מזגן מה שאין להרבה חברים אחרים.

ועיקר שיהיה חתימה טובה.

בעבר הייתי אנמית להחריד,

 

ולעבור את יוה"כ על סף עילפון עם מספר שובבים (שלא לומר שדים) היתה משימה כמעט בלתי אפשרית עבורי. לו יצוייר שהייתי צריכה לתרום את חלקי בסידור כזה כפי שהציעה שחר 245 לא הייתי עומדת בזה.

 

בדיעבד אני חושבת שהייתי צריכה לקבל עזרה אפילו תמורת שכר כי להעזר באמא או בחמות לא תמיד התאפשר. או להגדיר את הדברים כך שבמצב עניינים כזה על בעלי להירתם לעזרה משמעותית לפחות בחלק מהיום. אגב, דוקא בהריונות היה לי יותר קל כי כאן היה ברור שבעלי נשאר איתי.

 

מה שכן עשיתי היה להתאזר בסבלנות על כלפי הילדים כך שישתפו פעולה לפחות במרבית הזמן, וגם: שכבתי כל היום על הספה לידם והנחתי לצידי את כל הדרוש: טיטולים, מגבונים, חטיפים, כוסות חד"פ ובקבוקי מים.

את רוב הטיפול בהם עשיתי בשכיבה כדי לשמור על הכוחות עד כמה שהיה ניתן. במעט הזמן הפנוי התפללתי בשכיבה.

 

מראש ויתרתי (אחרי ט' באב טראומטי במיוחד) על יציאה החוצה.

 

אחר כך כשהשובבים האלו גדלו ב"ה הם עצמם נשארו איתי כל אחד, בסבב, כדי לטפל בקטנים מהם.

 

 

 

 

לפי מה שזכור לי מגיל שישה חודשים הבאתי לבן שלי כמעט הכל ומרוסק!!!! עם המזלג בלי לטחון.

לגבי הגלוטן לא שמעתי על זה מאחר וסיפרתי לאחות בטיפת חלב על שהוא אוכל הכל היא אמרה לי נהדר.
אני זוכרת שהיא שאלה אותי לגבי העוף אמרתי לה שהוא אוכל חתיכות פיציות היא אמרה מצויין. גם לגבי הלחם חתיכות רטובות במרק וקטנות..

(יש דעות אחרות, אבל זו דעת משרד הבריאות).

חשוב לתת מאכלים עשירים בברזל.

למעט כמה שאפשר בחלב ומוצריו, ולהימנע לחלוטין מדבש.

הנה הדרכה מפורטת יותר: http://www.health.gov.il/Subjects/pregnancy/Childbirth/feeding/Pages/feeding_babies_first_year.aspx

 

תיהנו מהשלב הזה

קטניות מבושלות- עדשים, שעועית ירוקה, אפונה (מעוכה היטב!!!). גם הקטניות הן מקור לברזל וחלבונים.

 

חלב ומוצריו לא הייתי נותנת בכלל.

 

ואפשר גם הודו או בשר טחון, למרות שלא הייתי נותנת המון.

סוף סוף, כי אני בכל הקשור לאוכל שלו מאוד יקית ועכשיו הכל ברור תודה רבה.

אבל מעוך או בחתיכות קטנטנות. ולא דברים מתוקים מדי. ולא חלבי.

אורז, ירקות, עוף, טחינה, לחם, קוסקוס, פשטידה, חביתה, לא זוכרת מה עוד...

 

 

אא"כ זו קציצה של בשר טחון.

אבל חתיכות של ירקות מבושלים- כשאת רואה שיש לה יכולת להרים בעצמה את יכולה לתת לה. זה קצת קשה להם בהתחלה, כמובן, אבל כשמדובר באוכל הם בדר"כ מוצאים פתרונות.

והיכולת המוטורית הזו הולכת ומשתכללת עם הזמן.

עם חוסר שיתוף פעולה מצד המטפלת במעון (שנמצאת איתה רוב היום ?)

 

זה אבוד...

 

ממש מתסכל ומבאס אבל זו דעתי...

 

יש מצב בכל זאת לרתום את המטפלת  לעניין??

נראה לי מאד מבלבל שבבית היא עושה בשירותים ובמעון לא.

לדעתי, אם את רואה שהיא ממש ממש מוכנה, אז לדעתי להוריד לה את הטיטול בבת אחת ולקחת חופש בבית (או לגייס סבא/סבתא) לשלושה ארבעה ימים. ולעזור לה להיגמל.

הייתי באותו מצב כמו שלכם ואני ממליצה בחום לקרא את הספר "הלוחשת לתינוקות". לי הוא עזר בטירוף.

בגדול צריך לעשות קביעות. לישון בשעה קבועה, אחרי טקס שינה, ואם הוא קם אחרי שנרדם, אז לא להוציא אותו מהמיטה (אבל כמובן להרגיע אותו בדיבור וליטוף).

טקס שינה יכול לכלול סיפור, שיר וק"ש או שני סיפורים וק"ש, וכו'.

 

ממש ממליצה לקרא את הספר! בהצלחה

אם זה קורה רק בזמן האחרון: נסו לבדוק אופציה של אוזניים, כאבי שיניים, או שאר דברים שיכולים לצוץ..

אם זה קורה כל הזמן, אפשר לנסות לעשות כמעין טקס שינה. ששם צריכה להיות קביעות והתמדה

אולי זה יעבוד ואולי זה לא

 

עוד נקודה- האם הוא יונק? אם כן, ייתכן שהאוכל כבר לא מספיק לו, ולכן הוא קם מרעב.

צריך גם להבין שלפעמים שי ילדים שהם עירניים במיוחד, אומנם מה שאת מתארת, נשמעת קצת יוצא דופן ולא קשור לאופיו של הילד..

 

 

 

הצלחה!

כמה סיבות :

 

 * יכול להיות שזהוא קפיצת גדילה הילד שלך גדל ובשביל לגדול הוא חייב

 

עוד לאכול ולכן הוא קם מתוך רעב בלילה (אם הוא יונק או אוכל בקבוק תמ"ל)

 

* יכול להיות שבוקעות לו שיניים הכאבים מגיעים בעיקר בלילה !!

 

* כאבי אוזניים שוב בעיקר הכאבים בלילה !

 

* שיניתם לו מיקום שינה הילד לא בטוח בעצמו אם הוא עבר מקום והוא רוצה את המקום הישן והברור לו!

 

* כאבי בטן. נסי לעקוב אחרי היציעות שלו האם יש משהוא חריג בהם: צבע, עצירות וכו' .

 

רפואה שלימה ומהירה!!

 

 

 

 

 

תנסי כמה דברים בשביל לראות אם זה נגרם מפיפי:

1. תנסו להשכיב אותו אחרי שעה-שעתיים שהוא לא שתה (ולא קיבל דייסה או תחליף והנקה וכיו"ב).

2. כשהוא מתעורר, תנסו להוריד לו את החיתול ולהעמיד אותו מול השירותים (או יותר טוב: אם יש לכם חצר, קחו אותו לעשות בחוץ).

אם הוא ממש צורח זה יכול להיות אחד מהשניים

הספר מעולה ובאמת יש לו "טקס" לקראת שינה, ננסה לבדוק את ענין התולעים...  זה בערך הדבר היחיד שלא חשבנו עליו. וכן- קשה לנו מיד להחזיר אותו למיטה כי הוא ממשיך לבכות . כמה זמן יש כאבי שיניים עד הבקיעה?

והיו חזקים איתו כי ככה הוא לא לומד שכעת נגמר ה"טקס" ובאמת צריך לישון!!

 

בהצלחה !

 

אשמח לדיווח מה קרה בסוף .

בדרך כלל בגיל צעיר הילד מרגיש צורך "להודיע" שהוא הולך לשירותים. נראה לי שזה נותן לו ביטחון שאמא/אבא איתו, גם אם לא פיזית. הרי רק לאחרונה הוא נגמל, ועוד היה זקוק לעזרה בשירותים. קשה המעבר מתלות לעצמאות.

כך נדמה לי. מקווה שקלעתי.

שהיה עד בבית. ומה הבעיה?

 

כל פעם שאומר לי זאת זה ברגע האחרון ופשוט עד

 

שהוא מתארגן בשרותים כבר כמעט יוצא או שיצא כבר!!

 

וכמה שאמרתי לו שלא צריך להגיד הוא עוד אומר! לכן מנסה

 

להבין ממה זה נובע ואיך אפשר לשחרר אותו מזה!

הגיל פשוט יעשה את שלו, והוא ישתחרר מזה בסוף...

אולי כדאי, בינתיים, במקום לחכות שהוא יבקש ללכת לשירותים, לשאול אותו פעם בכמה זמן אם הוא צריך.

אולי זה גם קשור לגן החדש?

 

הוא פשוט במסגרת רק השנה!

בגלל המסגרת החדשה אליו נכנס נראה שהוא בוחן עכשיו 2 סמכויות יחד !!

אם תוכלי לספק להם אתגרים בשעת הצהריים עד השינה הם לא יריבו כל יום!!

 

אתגרים כמו:

 

הזמנת חברים הביתה (דבר שיעודד אותם לסדר !)

 

משחקים מאתגרים.

 

החלפת ספרים.

 

הכנת מאכלים האהובים עליהם יחד (בתנאי שינקו יחד איתך בסוף !)

 

מקווה שהועלתי 770מ.

תודה!!!!

תעבירי להם את האחריות. בעזרתך, אבל הם אחראים.

דוג': הם רבים, נניח שניהם רוצים אותו משחק.

את קוראת להם אלייך: מה אתה רוצה? ומה אתה רוצה?

טוב, אז המצב הוא כזה: שניכם רוצים את אותו המשחק, עכשיו בואו תציעו רעיונות לפתרון, כך ששניכם תהיו שמחים בו.

תתפלאי כמה רעיונות יש להם. וכך- את לא השופטת, את רק משקפת להם את המציאות.

ובנוסף לכך- את מקנה להם כלי מאוד יעיל, של נסיון למציאת פתרון.

בשלב הבא, כבר תוכלי להגיד להם- אני לא מתערבת במריבה שלכם, תמצאו פתרון ותבואו לומר לי מהו.

בת השלוש מציקה לבן שנתיים בלי הפסקה...
עד שאמרתי לה שאם הוא יחזיר לה אני לא יגיד לו להפסיק כי היא גם מציקה לו...
זה עבד!