פורום הורות (עמוד 310)

תנסי אותו ורק אחר כך אם לא ימצא חן בעינייך, תנסי דברים אחרים

1. לא זוכרת

2. שלי בת חמישה+ ומתהפכת בקלות מהגב לבטן (אבל לא כ"כ מהבטן לגב). אבל היא התחילה עם זה ממש לא מזמן כ"כ.

את יכולה לתת גירויים מהצד שיתעניין יותר וכו'.

3.גם שלי מייררת המון ולועסת כל מה שעובר לידה. נראה לי שזה הכנה לשיניים אבל עוד לא אומר שהן ממש יצאו בקרוב.

4. את מתכוונת ללול המרובע?

אין לי מושג. זאת השלישית שלי ועוד לא היה לי אף פעם לול...

יש לה מיטת תינוק עם סורגים שמדי פעם היא ישנה בה או משחקת קצת...

זחילה- מאוד משתנה, מגיל חצי שנה ועד גיל יותר משנה. עקרונית זה בא אחרי שהילד מתהפך חופשי.

התהפכות- זה נורמלי שבגיל 4 חודשים הוא עוד לא מתהפך. אבל אפשר בטח לראות סימנים מקדימים- מרים את עצמו קצת עם הרגליים, וכד'.

אצלי כולן התהפכו בגיל חצי שנה ומהר מאוד אח"כ כבר התחילו לזחול, תוך חודש חודשיים.

וגם אצלי היא מריירת, ובאמת יצאה לה שן ראשונה, בהפתעה... את יכולה לקנות לו נשכנים, זה יכול להקל על הגרוי של החניכיים.

 

לול? סימן שיש לכם סלון גדול. גם לנו אין לול והאמת שלעיתים רחוקות הרגשתי בו צורך.

 

אז איפה הוא ישחק וישב נגיד כשלא אוכל להשגיח עליו? ולמען האמת אין לנו כל כך מקום אבל הבנתי שזה מאוד נצרך.

שתינוקות צריכים לול. אבל לי אף פעם לא היה, אין לי מקום בבית ולא הרגשתי צורך. במיוחד, שכמו שאני מבינה אין לו אחים גדולים שעלולים לרמוס אותו או לפזר משחקים מסוכנים בבית. לדעתי אפשר להסתדר מצוין בלי לול. מה ז"א "שלא אוכל להשגיח עליו" - למה הכוונה? מקסימום אפשר ללמד תינוק לנסות לשחק במיטה שלו, אם זה קריטי לך.

כוונתי "שלא אוכל להשגיח עליו" היא שנגיד אני שוטפת את הבית והוא לא יוכל להיות על הריצפה אז איפה הוא ישחק, במיטה יהיה לו נוח? אז אני מבינה מכן שזה לא חובה, מוזר . כבר תכננתי לארגן את הבית מחדש בשביל למצוא לזה מקום . יש פה מישהי שכן ממליצה על לול ויכולה לומר לי מתי באיזה גיל צריך אותו?

האמת שלפני-כן היה לנו בית פיצי (קראוון), ולא היה מקום ללול גם אם היינו רוצים. בילד החמישי עברנו לבית גדול, ופתאום גם ראיתי את הצורך בלול, להגן עליו מהאחים הגדולים, שלא יעלו עליו בטעות.

מתוך שאלותייך נראה שזה ילד ראשון  - אז לא נראה לי שצריך לול. אין צורך להגן עליו מילדים גדולים יותר, והוא יכול להיות גם על הרצפה.

לי זה היה הכי נוח בשטיפה. ככה הוא גם ראה אותי והיה מבסוט. אפשר גם במיטה, בעגלה וכו

בכל המצבים שאני צריכה לשים את התינוק במקום בטיחותי כשהוא לא בהשגרה מיידית (שמיעה אבל לא ראיה)

וכמובן- חוגרת אותו בסלקל, שלא יברח לי...

בשבילי- לול נראה לי כמו גן חיות... מה אני אשים את הילד שלי בכלוב?!

ומיטה- זה מקום שישנים בו, משחקים בו רק קצת- כדי להתרגל ולהכיר ולהרגיש בטוח שם, זה לא מקום להתרגל לשחק שמה(ואז בא הלילה והלכים למשחקיה!- סליחה, למיטה... עעעעע )

 

 

 

אם ך יש צורך- תקני. אם לא- אל תקני. רק את יודעת מה מתאים לכם.

תראי, לגבי כל שלב בהתפתחות יש טווח מסויים של נורמה, אבל כמו תמיד יש מקדימים, יש בנורמה ויש מאחרים, הקטנה שלי התחילה רק בגיל 10 חודשים לזחול (כי רצתה לקחת לי את הפלאפון...)

 

בכל אופן חשוב לעקוב בטיפת חלב, לא להזניח ולא לזלזל, אבל גם לא להילחץ מהם יותר מדי.

 

 

לול- אין כללים.כדאי שיהיה, נחמד לשים בסלון אבל לא לכלוא שם את הילדון, שכן יהיה לו מרחב שמעודד זחילה.אפשר גם בלי לול. זה מועיל בסלון, עם משחקים בסבבה, ורואים את האמא.

כמו למשל בזמן שטיפה. אבל יש פתרונות יצירתיים לכל דבר. למשל- לשטוף בזמן אחר, לשטוף כשהוא במנשא וכד'

הבנתי שגם בלול כשהו מתחיל ומנסה ללכת אז הוא מחזיק בו ואז ככה הוא מנסה כל פעם, זה נכון?

שלי הוציא שן בגיל 5 חודשים...אז הכל יכול להיות!!

 

 

שבעזרתם הילד יכול להיעמד וללכת.

גם לדעתי לול אינו חובה.

בהצלחה!

בסד

כל ילד מתי שטוב לו...
יכולה רק לספר מנסיוננו הקטן שביתי הבכורה התהפכה לקראת גיל שמונה חודשים וזחלה בעשרה. השני התהפך בגיל חמישה חודשים ועכשיו התחיל לזחול, בגיל 7 חודשים.
לגבי השיניים, תסמינים יכולים להיות הרבה זמן, זו תקופה ארוכה ומתישה. יכול לקחת כמה חודשים.
בלול אפשר לשים מגיל אפס עם צעצועים מותאמים לגיל כמובן.

מנסיון כדאי לכם להעלות את הסקר ע"י אתר "טפסים ברשת"- ואז מפרסמים את הלינק וזה מעלה אוטומטית כמובן את התשובות לקובץ אקסל.

ואז אתם יכולים לערוך בSPSS

 

http://www.tfasim.org.il/user

לפי הקישור הסקר שהכנת הוא בגוגל דוקס, שגם מאפשר פרסום לינק ומעלה את התשובות אוטומטית לאקסל. אבל לפי הקישור צריך להסתיים ב-/viewform.

כנראה שהקישור שהעלת הוא לטופס לעריכה ולא למילוי.

נכון. רציתיי שהיא תראה את האתר

מסכימה לגמרי עם מסקנתך. תבואי רק לחיסונים! אם הילד מתפתח טוב זה לא נורא המשקל הנמוך. אל תתרגשי מהטיפת חלב הזו! אבל שתדעי לא כל הטיפות חלב הן ככה.

ב"ה שאת מספיק בטוחה בעצמך בשביל להבין שאלו עצות מסוכנות והרסניות ומנוגדות לכל הגיון בריא ומנוגדות לבריאות באופן כללי. 

אבל מה על כל אותן אימהות חסרות נסיון, חסרות ידע, חסרות תמיכה??? מה על כל התינוקות המתוקים של האמהות הללו, שהפסידו את ההנקה בגלל העצות הנוראיות האלה??? 

הלוואי שתמצאי כח לכתוב למשרד הבריאות, ולספר אודות השתלשלויות העניינים עם שני ילדיך, ולהציע שהאחיות בתחנה שלכם יעברו דחוף הכשרה מקיפה בנושא הנקה... 

 

אלא רופאת התפתחות...

היא אמרה לי להניק רק בבוקר וזהו...

היא בת 9 חודשים סכ"ה!

ההנקה חיונית עבורה!!!

בלי הנקה יהיה לה קשה להשיג את כל מה שהיא זקוקה לו בשביל המשיך לגדול ולהיות בריאה. הרי ילדים בגיל הזה עוד ממש לא יודעים לאכול בצורה מסודרת. התינוק שלי בגיל 7 חודשים עדין לא יודע לבלוע מוצקים בכלל.

בגיל הזה הם אוכלים מעט מעט, ולפי קריזות. בגיל הזה האכילה של המוצקים נועדה בעיקר ללמוד איך לעשות את זה, ורק בהמשך המוצקים יהפכו להיות משהו שבאמת מזין.

ובמידת האפשר מחליפה מרפאה בהקדם.

 

במידה וזה לא אפשרי להחליף מרפאה, הייתי עוברת לשיטת הכן כן באופן קבוע.

להסכים אם כל מה שהיא אומרת, ולומר לה רק מה שהיא רוצה לשמוע

ולהמשיך לעשות מה שרוצים...

אין לי ספק שההנקה היא מתנה בשביל הילדה שלי, ואני לא אמנע ממנה דבר כל כך טוב וחיוני כדי שהיא תעלה במשקל...
אני יכולה גם לנפח אותה בהרבה שטויות והיא תהייה שמנה כמו שהם אוהבים... אבל אני לא מתכוונת ללכת לפי הגרפים שלהם על חשבון הילדה שלי...
הבעיה היא שאני לא מצליחה לא להתבלבל מזה במובן של: אולי אני לא מאכילה טוב את הילדים שלי? אולי הם רעבים ואני לא יודעת? אולי אני אדישה מדי?
והיום כל היום עברו לי סרטים בראש: באמת הגדול רגוע מאוד לאחרונה.. אולי הוא חלש ואנמי?! למה הוא מניח את הראש כשהוא משחק במכוניות?.. למה הוא בא אלי כל פעם ומניח עלי את הראש?..
(ואולי באמת יש בעיה?.. אני באמת אקח אותו לבדיקה... אבל אני כבר מרגישה שבאמת אני לא יודעת להאכיל אותם טוב....)

 

איזה קל לערער אותי... =/

מה קרה? זה רוסיה הסובייטית?....

 

ילדים שלך.

 

איזו רופאה זו, שלא מבינה מה זה ערך של  הנקה מעבר לאוכל.

 

וממליצה להשאיר את התינוקת "רעבה" [אולי תמליץ בהמשך גם על פסיכולוג לתיקון "הנזק ההכרחי" של ההרעבה?...]

 

 

הרי את רואה בעינייך שזו בדיוק אותה תופעה שהיתה עם הבן. יש משפחות כאלה.

 

במקום זה, תקחי לרופא ילדים לביקורת כללית. ואליהם לחיסונים.

אני אגיע רק לחיסונים.. את שאר הבדיקות אעשה אצל הרופא..
ואני באמת תוהה למה לא עשיתי את זה עד עכשיו. גם ככה אני לא אוהבת לבוא לשם ולא מרגישה בנוח..

זו טיפת חלב בשכונה מאוד מאוד חלשה, אז כנראה "ברור" להם שיש בעיות בתזונה וכד'... כל הזמן הציק לי שם משהו ולא ידעתי מה. עכשיו אני מבינה שזו התחושה שלא משנה מה אני אגיד - יש להן ביקורת.. ואני לא חושבת שאני צריכה כל פעם לחזור הביתה עם ביטחון עצמי ירוד בגלל ההתנשאות הזאת

[כלומר, שאת לא צריכה לחזור הביתה בתחושה כזו..]

 

זה ההווי שהיה במדינה בשנותיה הראשונות, בחלק מהמקומות - 

 

שהיו אומרים להורים מה הטיפול "הנכון",

 

וגם כותבים ספר בישול על "הבישול הנכון"..

 

שלא לדבר על הכוונה להצביע למפלגה הנכונה...

 

 

אולי היא מרגישה צורך ללמד את ה"פרימיטיביות האלה", איך מגדלים את הילדים שלהן..

 

בוודא שלא לחזור עם ביטחון עצמי ירוד - וגם לכתחילה לא להתרשם כששומעים סגנונות כאלה. 

הפסקתי לבוא לביקורות בטיפת חלב, והתחלתי ללכת רק לחיסונים

 

ואצלנו נחמדים בטיפת חלב, ולא מנסים להכריח לכלום. האחיות ממש משתדלות לזרום עם הראש של המטופלים והאמהות.

וחבל שהאחות הזאת מרשה לעצמה להנחות אותך בניגוד לכל ההנחיות הרשמיות. אני חושבת שפה בארץ משרד הבריאות ממליץ לתת הנקה עד גיל שנה לפחות. וההמלצות של ארגון הבריאות העולמי הן לתת הנקה עד גיל שנתיים לפחות.

ושיטת הכן כן היא שיטה נהדרת. בשביל מה להתווכח עם האחות? תני לה את אשליית השליטה, שכולם מקשיבים למה שהיא אומרת...

 

חוץ מזה, אני ממליצה לך בחום להחליף טיפת חלב, למקום קצת יותר אנושי

ומתנהגים כאילו הוא בכלל שלהם.

 

את בחברה טובה, אני גם הולכת רק לחיסונים, וגם אז צריכה להתמודד כי אני לא מחסנת לפי מה שמומלץ.

שיטת ההנהון וה"כן, כן, כן" היא בהחלט עוזרת. וגם כמובן, להתחזק בתוכך שאכן את היא האם שלו ובתור כזו את לגמרי אחראית עליו.

 

שאספר לך איך פעם חטפתי נזיפות וצעקות בבית חולים, עם ילדה בת שנה מאושפזת?....בעעעעע...

 

 

אפילו אני אמא לא מנוסה עם ילד אחד ואפילו לא מניקה מבינה בהחלט שהאחיות האלה לא נורמליות. סליחה. הרעבה? להפסיק להניק?

תראי חמודה. יש לך לב של אמא והלב לא טועה, את מרגישה ורואה כמה הן טועות. אם אפשר אולי לעבור לתחנה אחרת ואם לא. מספיק החיסונים. בתכלס בשלב הזה כמה הן כבר עוזרות. עדיף לבדוק התפתחות אצל רופא הילדים.

ותהיי תמיד איפה שנכון לך ולילדים שלך. אמא יודעת הכי טוב!!!!!!

גם אם יש קצת יירידה וכו' עוד כמה ימים עד שתגיעי לרופא ממש לא ישנו כלום. את בעצמך אומרת שהילדה נראית בסדר גמור.

וגם את רואה בעצמך שזה דפוס של הרופאה הזאת וחוזר על עצמו כמו עם הבן.

 

לפעמים כמו שאמרו צריך לשמוע ואז להחליט לבד מה לעשות.

השבוע התקשרתי לאחות לקבוע תור ונורא פחדתי מהטלפון הזה כי אני ממש ממש באיחור עם החיסונים. יחסית למקובל.

בסוף היא כזה אומרת לי שאוי הילדה כבר בת X חודשים ולא עשתה עוד חיסון ראשון וכו'

אז אני אומרת לה "כן נכון". והיא אומרת עוד משהו ואני עם אותה תשובה בערך.

בסוף היא אומרת לי- אני רואה שאת לא מתרגשת... אני כזה- "מממ לא כ"כ"

אז היא שוב- את יודעת זה על האחריות שלך... אני כזה- "כן... אני יודעת. שאני אחראית עליה"

אז אין לה מה להגיד או לכעוס. וזהו.

אם הייתי מתחילה להצטדק ולהסביר ולדון אז זה היה עלול להסתבך. אבל אני מקשיבה ובסוף מחליטה מה שנראה לי וזהו.

סה"כ אני יודעת שהיא עושה את העבודה שלה ומנסה לנהוג מבחינתה הכי באחריות שאפשר.

גם אותנו, עם הבת הראשונה, שיגעו כך. טוב, באמת לא נתנו לה לאכול כמו שצריך (הורים מתחילים ובהתחלה של היריון נוסף וקשה), אך הם הגזימו. קראו לנו לחדר עם האחות והרופא ביחד, והזהירו אותנו שהיא רגע לפני נזק מוחי...

היום הילדה הזאת בת חמש, חכמה, פקחית, עדיין עושה בעיות עם אוכל ורזה מהרגיל, אך בהחלט עברה את השלבים הקריטיים של ההתפתחות בהצלחה.

מאז אנו יודעים שלא להקשיב להם. גם לנו יש רופא ילדים טוב ולא לחוץ, וכשיש לנו שאלות של ממש אנחנו שואלים אותו ולא בטיפת חלב.

ובכלל, בגלל שאני יודעת שאני עלולה להילחץ יותר, וגם להתפרץ בכעס על האחות אם תגיד לי דברים כאלו, אני שולחת בדרך-כלל את בעלי לטיפת חלב. הוא יותר רגוע ממני, וגם יודע לשתוק ולהנהן בראש, ואחר-כך לצחוק בקול לאוזניי בלבד...

שתהיה לכם הצלחה ורק רוגע!

השיטה שעובדת-

להנהן בראש ולעשות מה שנכון לך

במיוחד במיוחד

לא להפסיק הנקה,

ואם ממש קשה איתם- 

לשלוח את הבעל...

בדוק ומנוסה!

שהדבר הכי גרוע שיש זה להלחיץ אמא בנוגע לאוכל של הילד.

כי הילד קולט את הלחץ של אמא - ומפתח הפרעות אכילה אמיתיות.

 

ואז באמת תצטרכי להרעיב את הילד שלך כדי שיסכים לאכול.

זה מה שקרה לי כשהלחצץי מהן הוא פשוט הפסיק לאכול גם את מה שהוא אכל קודם

ועד שרופא לא הרגיע אותי.

ופתחנו באמת בהרעבה עד שהוא קלט את האדישות וחזר לאכול כמו בנאדם...

 

בינתיים הוא איבד הרבה יותר משקל מהעליה היפה שהיתה לו קודם (בסך הכל ירד 2 עקומות למטה והתחיל לטפס על העקומה התחתונה. אחרי ההלחצה הוא ירד מתחת לכל העקומות והיום גם האחיות בטיפת  חלב שמחות בגלל שהוא עלה - אל העקומה שפעם הן כעסו שהוא ירד אליה )

היום הייתי אצלו...
הוא אמר שבשמחה הוא יעשה בשבילנו את המעקב על הילדים.. הוא אמר לי לא להתייחס לטיפת חלב, ושהם סתם מציקים לגבי המשקל של הילד.. הוא אמר "הם רואים שזה מהאמא, אז מה הם רוצים?"
הוא אמר שהילד מתפתח מצוין ב"ה ושהוא לא מתכוון לשקול אותו בכלל כי הוא לא רואה סיבה... (את הילדה עוד לא הבאתי אליו).
הוא אפילו נתן לי אישור לטיפת חלב שהילדים אצלו במעקב.. כדי שהם לא יעשו לי בעיות...
והוא גם נתן לי הפנייה לבדיקת דם בשבילם, לראות שהכל בסדר..

והוא אמר "אל תדאגי, הילד הזה עוד יהיה בסיירת מטכל" ;)

יש לנו רופא מקסים ב"ה.. מה אני צריכה את הטיפת חלב...

תודה לכולם על כל התמיכה, באמת חיזקתם והרגעתם אותי 

אה, ולגבי ההנקה - כמובן שהוא אמר לי בשום אופן לא להפסיק להניק את הילדה.. (לא שתכננתי להפסיק)

כמו שאת מתארת יפה מאוד- את יודעת הכי טוב על הילד שלך האם התפתח במשקל האם זה תקין או לא

ומה שח"ו לא נראה תקין הולכים לרופא.

 

של כל משקל בכל גיל, של כל חיסון בכל גיל ושל כל התפתחות מוטורית שעליו להגיע אליה?

אמא קשובה רואה אם יש חלילה בעיה בגדילה או התפתחות של ילדיה, חלילה.

תראי, אני מסכימה שלפעמים יש תופעות מעצבנות, בעיקר בכל הקשור בעלייה במשקל, הנקה וכו', 

אבל בעיניי- אכן, חשוב מאוד שילד יקבל חיסונים, שלא יפיץ מחלות שמזמן לא שמענו עליהן, חשוב לעשות פיזיותרפיה לילד שיש לו בעיית התפתחות ולא סתם מתעכב, כן זה חשוב, אמא קשובה זה קצת וירטואלי בעיניי. אף אמא לא רוצה להאמין שלילד שלה יש בעייה, ח"ן. בטח שלא אמא שעדיין טרייה בעסק ואין לה ניסיון בכל התחומים שעוקבים אחריהם בטיפ"ח. אז אל תזלזלו בטיפ"ח (לא את אישית), זכותכן לא ללכת אבל לזלזל- לא. כמו שיש מקרים מעצבנים- יש מקרים מצילי חיים/ מקדמי חיים.

אבל יש אמהות שמבקשות- שגם בהן לא יזלזלו

 

אני אישית ממליצה לעבור לתחנת קופ"ח\ טיפת חלב אחרת

יש טיפ"ח עם אחיות נחמדות!!

1. זה לא שרשור "בעד ונגד חיסונים"
2. אפשר לעשות מעקב בטיפת חלב בלי לחסן, ואפשר לחסן בלי לעשות מעקב בטיפת חלב.

בעיני, מעקב גדילה הוא העברת אחריות לגורם חיצוני. יש בזה סיכונים:
1. לפעמים ילד יישב יפה על כל הגרפים, למרות שתהיה לו בעיה חמורה. הישענות על גורם חיצוני (גרף או איש מקצוע או מכשיר מדידה) תביא לכך שנחשוב שהכל בסדר, כי כל המספרים "בסדר", ורק ההרגשה הפנימית, שלא ניתנת למדידה, אומרת שמשהו לא בסדר.

את יכולה להגיד שאפשר גם וגם, אבל זה לעיתים רחוקות עובד ככה. דוגמא: כמה מספרי טלפון את זוכרת בעל פה? כמה זכרת לפני שהיה לך סלולרי שזכר בשבילך?

2. לפעמים ילד לא יתאים לאחד הגרפים, אבל בעצם הכל בסדר איתו. כל אדם יוצא דופן במשהו. ילד כזה לעלול לעבור סבל מיותר בבדיקות מיותרות, שהן לעתים מאוד לא נעימות, מכאיבות או מפחידות.

הפחד הוא יועץ רע מאוד. כשאת אומרת שאת צריכה שמישהו יחזיק לך את היד כי את לא מספיק מוכשרת ומקצועית בשביל להיות אמא לילד שלך, את עלולה ואת אכן תאמיני לפחד שאומר לך את זה, ואת תקשיבי ליועץ הזה או לגרף הזה או למכשיר הזה. את תאמיני להם גם כשהם יגידו לך שהכל בסדר, בשעה שהקול הפנימי שלך יגיד שיש בעיה, כי את "לא יודעת מספיק". את תקשיבי להם גם כשהם יגידו כשיש בעיה, ותגישי את הילד לעינוי מיותר, למרות שהלב שלך יגיד לך שהכל בסדר. כי מה שווה הלב שלך מול רופא מקצועי?

חפרתי! מחילה!

אני מרגישה שאת חושבת שכל דבר בעולם אפשר לפתור ע"י חום ואהבה, אני קוראת כאן הרבה תגובות שלך, וזה לא נכון, יקירה. העולם, אנחנו מורכבים גם מגוף, גם משכל וגם מעוד דברים. מותר לאמא להרגיש לא בטוחה בעצמה, מותר לתת למישהו שלמד את זה שנים לחוות דעתו, אין רע באינוטאיציה אימהית שלוקחת בחשבון (לא  חייבת, כמובן, לציית) חוות דעת של אנשי מקצוע, למשל- אחיות בטיפת חלב, רופאים, פסיכולוגים ועוד. אמא לא יכולה להתיימר ולחשוב שהיא יודעת הכל בנושא גידול ילדים. צריך ענווה וללמוד כל הזמן איך להשתפר. מקווה שלא פגעתי או משהו

לא תאמיני אבל רק אתמול הייתי אצל רופא בקשר לשניים מילדי (כן! שניים! ). 

כשצריך ברור שאני נעזרת. אבל אני לא מרגישה צורך לקבל אישור בלתי פוסק באופן קבוע בנוגע לבריאותם ב-99.9% הנותרים מהזמן....

אמא שלי גם האמינה בלב של אמא ובערך בשליש מהמקרים לב שלה טעה.צריך לקחת בערבון מוגבל  גם את דעת אחיות וגם את לב של אמא.כולנו בני אדם,כולנו טועים.בקשר לרופאים ואחיות אם רואים שהם בלחץ או מסתכלים על חולה מתוך סטיגמה סביר להניח שהם אומרים שטויות וצריך לפנות לרופא אחר

(משהו הציק לו מן הסתם) ואז ניסינו לשים לו כרית וזה פשוט עבד.. הוא התכרבל איתה וזה הרגיע אותו עד הבוקר, מאז זה נשאר אצלו ואח"כ נזכרתי שיש גיל מסויים ממנו אפשר לתת להם לישון עם כרית.

טוב נחכה עם זה..

תודה!!

אם אני לא טועה- של ח"כ אורי אורבך ועוד כמה ממרצ.

יש גם עצומות קיימות בנושא בפייסבוק.

בהצלחה!!! חשוב מאוד!!!

לאגד יש קווים עירוניים בירושלים, חיפה - קריות וקצת בגוש דן. ברב המקומות בארץ הקווים העירוניים לא של אגד. בקווים בין עירוניים הבעיה לא קיימת- אין מקום לעגלה.

 

ב. כמה שהעניין מקומם ומעצבן הוא צודק. אני אומרת את זה בתור אחת שאין לה אוטו ונוסעת הרבה באוטובוסים. אם יעלה מישהו בכסא גלגלים הוא לא ישלם (אלא אם כן יש לו הטבה מיוחדת של לפנים משורת הדין)? עגלה לפעמים תופסת לא רק מקום של אחד אלא של 2. דווקא באוטובוסים באזורים חרדיים זה ממש בולט. הרבה פעמים נגמר המקום באוטובוס מכמה עגלות פתוחות. הרבה פעמים צריכים יותר אוטובוסים + נהגים בגלל עגלות פתוחות.

 

ג. אפשר לבקש הטבה אבל זה לא כי מגיע לי אלא זה לפנים משורת הדין......

בגדול, אני מסכימה איתך.

אבל לגבי נכים - הנכה ישלם על עצמו, לא על הכיסא גלגלים...

תינוק פטור מלשלם על עצמו (כי הוא פחות מגיל 5), אבל צריך לשלם על העגלה...

אני יודעת שילד שהוא נחשב "ילד נכה" (לאו דווקא נכות של לא יכול ללכת, אלא ילד שמקבל קצבה מביטוח לאומי), לא צריך לשלם על עגלה לא מקופלת. למה? כי נכה פטור מתשלום על הכיסא גלגלים (/על העגלה) ומשלם רק על עצמו, אז ילד נכה לא משלם על עצמו כי הוא קטן, ועל העגלה הוא גם פטור...

אז זאת דווקא לא דוגמא ממש טובה...

 

 

מקומות, לא צריכים לשלם? מה ההבדל?

מתנצלת, אני ממש לא מסכימה איתך..

 

אם התחבורה לא מצליחה להכיל את הנוסעים שבה, השינויים שצריכים לחול הם בתחבורה עצמה

ולא בנוסעים.

 

"שלא נתנו דבריהן לשיעורין"

אי אפשר להתחיל לחלק ולקבוע שמנפח או משקל כזה וכזה ישלמו,
ופחות מזה לא, כי אין לדבר סוף ואין אפשרות לפקח על זה.

אבל על עגלה פתוחה או סגורה יש אפשרות לפקח ולהקפיד.

דבר שני, מבירור איתם נאמר לי שבגלל שהעגלות תופסות מקום, מחויבים בתשלום..

כך שאין קשר לכמות המקום שהן תופסות.

 

עובדה שמבחינתם, גם אם אכניס גן חיות שלם לאוטובוס לא אצטרך לשלם..

זה מגוחך.

 

נראה לי הגיוני לחייב על פעוט בעגלה.

וודאי יותר הגיוני מלחייב אדם שעומד,

כי כאן יש אדם (פעוט) שיושב על כסא (עגלה במקרה הזה) גם אם את הכסא הוא הביא מהבית.

ובנוסף, הדרישה לתשלום נוסף מעודדת אימהות לאחזיק את התינוק ולקפל תוך סיכון האם והתינוק, כיוון שלעיתים קרובות הנהג לא מחכה לאם שתגמור לקפל ותשב, אלא מתחיל לסוע.

הכי מרגיז ומלחיץ זה לעלות לאוטובוס לבד עם העגלה

איך אני אמורה להחזיק תינוק קטן וגם לקפל את העגלה וכל זה בזמן שהאוטובוס נוסע ומתנדנד?!

 

 

 

 

יש קווים עמוסים מאד,ששם צריך לחשוב מה לעשות,הייתי לא מזמן בקו 33 בירושלים, והיו שם 6 עגלות!!!

 

מה שאת מתאר מאוד מתאים לגיל שלה...

נסיון לבדוק את גבולות העצמאות מולכם, נסיון לראות איך אתם מגיבים לדיבור בוטה,

ויכוחים, מריבות.

 

על פניו, בקצרה, נראה לי שכדאי להימנע מעימותים כמה שיותר. להחליט מראש על מה את לא מוותרת, ולעמוד על שלך בצורה עקבית.

מה שאתם יודעים שגורם לויכוח, תוותרו עליו לעת עתה.

איסוף משחקים למשל- אפשר לאסוף ביחד איתה בתור משחק, אפשר להגדיר לה איזה חלק היא אוספת. לא נראה לי שצריך להתעקש עד הסוף עם זה.

 

לגבי מילים לא יפות- קחו בחשבון שהיא בכלל לא מבינה מה המשמעות שלהן...והתגובה שלכם היא זו שתגרום לה להבין ...אם אתם מתעלמים ממילה כמו "סתומה", היא תפסיק לומר אותה תוך כמה ימים, אבל אם תגיבו ב"אוי ואבוי" כזה, היא תבין שזה מפריע לכם ואז יהיה לה קלף מולכם- איך לעצבן אותכם בשעת הצורך...

 

להעניש? לא בצורה חמורה.

אם למשל אתם מגדירים שיש משהו שבשום פנים ואופן  אתם לא מוכנים שיקרה, אז באופן עקבי, אם היא עושה את זה, תרחיקו אותה- לספה, לחדר, וכד'. היא תבין את הענין.

 

וגם- לא להתרגש מזה יותר מדי, זה שלב וזה עובר, כמו כל דבר אחר...

קודם כל- נשמע שיש לך ילדה מתוקה וחכמה במיוחד. תדע לך שאין כמו ילדים עם "אופי", על אף האתגרים שכרוכים בהתחלה..

 

הדברים שאתה מתאר אופייניים מאוד לגיל שנתיים... זה גיל קצת מתסכל, אבל חשוב לזכור:

 

המתוקונת לא מבינה מעצמה עדיין מה טוב ומה לא.

התגובות שלכם הן בעצם התוצאה העיקרית שממנה היא מקבלת "משוב" על ההתנהגות שלה.

לכן צריך קודם כל בהמון נחת רוח, אהבה ואמון לשקף לה בצורה פשוטה מה אנחנו מצפים.

לדוג'- אם היא למשל זורקת אוכל, להגיד לה פעם אחת בצורה ברורה (אבל בלי לחץ או הרמת קול) לא לזרוק,

ואם היא ממשיכה, פשוט לתת לה יד ולקחת אותה להרים את מה שזרקה.

אם עדיין לא עוזר, אפשר פשוט לקחת את הצלחת (וכמובן להחזיר כשהיא מוכנה לאכול יפה).

ושוב- באהבה ובלי לחץ.. לא לקחת אישית- היא לא מנסה להכעיס וב"ה אין להם בגיל הזה רוע, 

אלא פשוט לומדת גבולות ואת המקום שלה במסגרת המשפחתית.

 

מלים לא יפות- כמו שבת 30 אמרה, היא לא באמת מבינה את המשמעות שלהן אז לא צריך יותר מדי להתרגש.

מה שכן- זו הזדמנות ללמד אותה לדבר בשפה של רגשות- ז"א שאם היא אומרת "לך מפה",

אפשר לשאול- "את כועסת?, אבא אוהב אותך מתוקה אבל אנחנו לא מרשים X"

(סתם ניסוח שעלה לי, העיקרון הוא לשקף את הרגש שלה מאחורי הביטוי).

מניסיון שלי- באיזה שהוא שלב הם מתחילים להשתמש בזה, ולכל הפחות להבין איך להגדיר את מה שהם מרגישים..

 

עונשים בגיל הזה אני אישית הייתי ממש משתדלת להימנע.. ואם כן אז בקטנה,

ורק אם מדובר במשהו באמת חשוב שגם חוזר על עצמו. 

 

המון נחת ובהצלחה!!

 

 

 

 

 

 

 

 

ועונש לא עוזר. הוא רק גורם לילדים לכעוס ולתכנן נקמה בעתיד...

אבל אם אנחנו זורקים אוכל, כנראה שסיימנו לאכול, אז הגיע הזמן לרדת מהשולחן...

ואם אנחנו מדברים לא יפה, אז לא נעים להיות איתנו - אני הולכת לחדר אחר, או לקרוא ספר, כי לא נעים לי לשחק עם מי שמדבר לא יפה... 

זה לא עונש: זה מעשה, והתוצאה שלו.

בטח שלא שמים ילד בחדר סגור - זה נשמע לי ממש קיצוני מחילה...

 

אצלנו החדר נושק לסלון...

ללכת לחדר זה בעצם להתרחק בערך מטר ממקום המשחק.

וכן, אם יש התנהגות חמורה, אז אני שולחת לחדר, ואחרי חצי דקה קוראת לילדה ומדברת איתה.

 

 

 

כדי שיוכל לישון זה גם קיצוני?

אין כל קיצוניות בחדר סגור.

ויותר מזה,

נראה לי שכשנותנים עצות עדיף לדבר על מה כן ולא על מה לא.

הורה שמבקש עזרה לא זקוק לביקורת אלא לחיזוק.

והוא יבחר את דרכו.

במידה שמבהיל ילד קטן - זה בהחלט קיצוני.

 

עפ"י ההלכה, אם ילד "נלכד" אחרי דלת סגורה, פורצים אותה בשבת מחשש סכנה בגלל בהלתו (והחידוש הוא, עפ"י דברי הגמרא, שלא מסתפקים בכך שאפשר לדבר עימו מאחורי הדלת ולהרגיעו. זה לא נחשב מספיק).

 

לכאורה ניתן ללמוד מזה משהו לגבי "אמצעי ענישה" כזה. לפחות כשנתפס אצל הילד כמבהיל.

כשזה קורה בילד הראשון- ההורים נלחצים, כועסים, מענישים...

בילד השני- ההורים חושבים בילד הראשון עשינו ככה, עכשיו ננסה את השיטה ההפוכה אולי היא תעזור, ההורים משדרים רוגע,

אמפטיה, הבנה, קבלה של הילד...

בילד השלישי- מנסים את דרך האמצע

בילד הרביעי- רוב הזמן צוחקים מה"שטויות" של הילד והאחים הגדולים מנסים לחנך אותו.

מה משותף לכולם?

- זה עובר בסוף איכשהו.

בהצלחה

וגם לסגת מהילד לחדר אחר (ההורה לא אוהב אותי...) נשמע עונש עם עומס רגשי כבד בהרבה מלקחת את הילד ולשים אותו בחדר (פתוח, פתוח) - מה שמעביר לו את המסר שההגה בידים של ההורים (יש לילד הורה - ב"ה), ההורה מגיב בצורה שלילית כלפי הילד עצמו בקשר להתנהגות של הילד שהוא צריך ללמוד שאינה מקובלת על הוריו.

לדעתי יש מקום לעונשים.

אם כי עונשים באוכל לדעתי יכולות לגרום להפרעות אכילה בעתיד. 

מה גם? שלא חסר במה להעניש- מחשב, פאזל שהיא אוהבת, משחק איתך בצהרים, מקלחת עם הרבה מים וכו'

זה לא שהוא לא מבין בכלל מה שהוא עושה.

 

מה גם? שלא ניראה לי שהורה צריך לשאול את הילד אם בא לו לאסוף את הצעצועים...

"להעניש" בגיל כזה מזיק בלבד לדעתי.

 

בוודאי שלא צריך לשאול אם "בא לו"..

 

זו כנראה קריאה לא נכונה של ההודעה שאח"כ. זה הוצע כ"תרגיל" לילדה עם בעיה ספציפית, כדי לנטרל התנגדות שהיא מרדנות בעלמא, ולגרום למצב שהיא "תרצה" עם קבלת כללים איך עושים את זה.

 

אם מגיעים ל"הורדת ידיים" ישירה בגיל הזה, זה כבר לא כ"כ טוב.

זורקים אוכל" בגיל קטן - זה לא סימן שסיימנו לאכול, אלא שזה משחק מאד מענין. 

 

ואם "נלמד" אותו דרך התוצאה - אז אולי זה יעזור, אבל יקלקל משהו בשמחת החיים, "ייבוש" שלא במקום. הוא יוותר לא מהזדהות כלשהי אלא מה"אילוף" הזה.

 

אז לענ"ד, כדאי עם עוד קצת סבלנות. גם אם צריך להגיד כמה פעמים בחביבות שאנחנו לא זורקים אוכל, כי זה חשוב. אפשר גם לתת "במקום", משהו אחר שאפשר לזרוק.

 

אם זה ממשיך - אז אפשר לשים בצד לא כי "גמרת לאכול", אלא ישירות: אתה עוד פעם זורק, ואמרנו שלא זורקים. או אני לא יכול כל הזמן להרים. יותר אמיתי ומול הילד, לדעתי.

 

 

ילד, ודאי פעוט בגיל המדובר, לא יכול רק ללמוד מדוגמא אישית. הוא לגמרי פונה להורה בניסיון לבדוק גבולות ותגובות, והוא זקוק לידיעה שההורה שם לו את הגבולות, נותן את החיזוקים למה שצריך, ומציב גבולות היכן שצריך. ילד שהוריו לא מציבים לו גבולות וסמכות הורית כלפיו וכלפי התנהגותו אינה חלק מההורות שלהם כלפיו, מרגיש פחות הורות, פחות הגנה הורית, ולמרות שנראה שהוא נהנה מה"חופש" שניתן לו, הוא די אומלל כשהוא נאלץ לצוץ בלי משענת הורית סמכותית סביבו.

הייתי ממליצה מאוד לקנות את  הספר 'איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו' (של אדל פייבר ואלן מייזליש). זה ספר שנותן כלים מצויינים בחינוך, ובכלל בתקשורת בין אישית.

הספר קצת יקר, אבל לדעתי שווה כל שקל. (וד"א, ראיתי שבחנות דברי שיר בירושלים, ומן הסתם גם בסניפים אחרים שלהם, המחיר קצת יותר נמוך מאשר בחנויות אחרות בו הוא נמכר).

באופן כללי, הייתי אומרת שהעצות שהספר נותן הם בכיוון שיוקטנה כיוונה אליו (אולי גם היא מכירה את הספר?), אבל הרבה יותר קל להפנים וליישם את השיטות כשקוראים ספר שלם עם הסברים ודוגמאות רבות, מאשר מתוך תגובה קצרה בפורום..

 

בהצלחה!

לפני זה אני רוצה לציין שלא למדתי באף מקום וכמעט מאף ספר איך לחנך ילדים... אני בהחלט רוצה להגיע לזה וללמוד את זה, אבל בינתיים אולי אני עושה טעויות, אז לא לקחת את הדברים בלי לבדוק ולחשוב בעצמכם אם זה נכון בעיניכם... ואם זה מתאים לאופי של הילדה שלכם...

 

אז קצת מניסיוני..

 

כשקורה למשל שהוא מחליט שהוא לא אוסף את הצעצועים, בד"כ מספיק שאני אגיד לו "אם לא תאסוף, אני אאסוף אותם, וזה יהיה מאוד חבל" (בלי להרים את הקול, וגם לא בטון מפחיד של איום, אלא במן טון מצטער, שלא רוצה להגיע למצב הזה - קשה להסביר בלי ששומעים). לא יודעת למה אבל הוא ממהר לאסוף.. אבל פעם אחת הוא ממש לא היה מוכן בשום אופן, וכלום לא עזר... אז כאילו "דילגתי" על השלבים של ה"סדר ערב".. בד"כ זה ארוחת ערב, אוספים משחקים (או הפוך), אמבטיה, סיפור, ק"ש ולילה טוב... אז אמרתי לו שאם מדלגים ולא אוספים את המשחקים, אז אי אפשר להמשיך למקלחת וכו', ולכן ישר שמתי אותו במיטה... אז הוא מיד ביקש לאסוף את המשחקים... מאז מספיק שאני אגיד לו (בטון נעים, אני באמת שואלת אותו ומאפשרת לו את שתי האופציות): "מה קרה מתוק? לא בא לך היום סדר ערב? אתה רוצה ישר לישון?" ואז הוא מתחיל לאסוף

בד"כ הוא אוכל יפה, אבל אם קורה שהוא סתם זורק אוכל ולא מתייחס להערות שלי, אני לוקחת את הצלחת שלו ואומרת לו בקול רגוע שאני מבינה שהוא לא רעב.. אם הוא באמת לא רעב - סבבה.. אני אתן לו לאכול יותר מאוחר.. ואם הוא רעב אז הוא בד"כ מבקש את האוכל בחזרה ואני מסבירה לו שאם אני אראה שהוא לא אוכל, אני שוב אבין שהוא לא רעב ואקח לו את הצלחת...
 

אם קורה שהוא ממש מתחרפן יום אחד ולא מקשיב או משהו כזה, אני מסבירה לו בפנים עצובות שאני מאוד עצובה שהוא לא מתנהג יפה היום.. ואם הוא רוצה לשחק איתי אני מסבירה לו שאני לא משחקת איתו עכשיו כי ביקשתי ממנו להרים את המשחק הזה והזה או לא לגעת בזה וזה והוא לא שמע לי. בד"כ הוא נותן לי חיבוק, ולאחרונה הוא גם אומר "סליחה אמא", אין לי מושג מאיפה הוא למד את זה... באמת

כשהוא נוגע בדברים שאני לא מרשה, אני מבקשת ממנו להחזיר למקום, אם צריך שוב לבקש אני קצת יותר תקיפה, ואם עדיין הוא לא מקשיב אני מתקרבת אליו, נוגעת בו בעדינות, מסתכלת אליו אומרת לו בקול רגוע "אתה רוצה שאני אקח לך את זה מהיד? או שאתה תחזיר לבד למקום?" וכמעט תמיד הוא מחזיר..
אותו הדבר אם ממש חייבים למשל ללכת להתקלח/לישון וכד' והוא לא רוצה, אני מסבירה לו שחייבים, אני מנסה לשדל אותו ולשאול איזה סיפור נקרא היום וכו'... אם גם זה לא עובד - אני מרימה אותו פשוט ולוקחת אותו איתי מנשקת אותו תוך כדי ;) ומסבירה שיהיה לו מאוד כיף להיות נקי אחרי המקלחת (כמובן שכשצריך להוציא אותו מהמקלחת זה שוב אותו סרט.... )

וחשוב מאוד - כשהוא כן מתנהג יפה, כן אוסף צעצועים במרץ, מקשיב לי וכו', אני מביאה לו איזה צ'ופר.. ממתק קטן שהוא אוהב.. עוגיה או סתם הפתעה שעולה בדעתי.. ואני מסבירה לו למה הוא מקבל את זה... פעם אחרונה שעשיתי את זה, התיישבתי מולו, נתתי לו את ההפתעה, והסברתי לו שזה בגלל שהוא אסף כל כך יפה, ושאלתי "הבנת?" אז הוא ענה "כן! תודה אמא!!" ונתן לי נשיקה על הלחי...... 

כל זה תקציר מהניסיון שלי עם בן השנתיים שלנו... לא יודעת אם הסיטואציות כ"כ הובנו, כי קשה לתאר בכתב ובנקודות... חוץ מזה, כמובן שיש תקופות של עליות וירידות... לפעמים קשה ואני מחפשת דרכים חדשות, ולפעמים כיף ורואים פרי בעמלנו... דבר אחד חשוב שאצלי הוא קריטי - זה לישון מספיק שעות בלילה... כי אחרת אני לא מצליחה להיות רגועה ונעימה... לכל אחד כדאי לחשוב מה הדבר שעלול לגרום לו לחוסר סבלנות, או לשיקול דעת לא נכון, ולהמנע ממנו כדי להתנהג עם הילד בצורה שקולה ורגועה..

ב"הצלחה

את שמה אותה במיטה בלי מקלחת והוא נרדם ויושן בלי לצרוח

 

אני שמה אותו במיטה ומיד הוא מבקש לצאת ולאסוף את המשחקים... אין לי עניין להשאיר אותו במיטה, זה לא עונש... זו אופציה - או שאוספים או שהולכים מיד לישון... זה לא שעות שמשחקים בהן... אז הוא מבקש לצאת והוא מבין שלצאת זה אומר לאסוף את המשחקים, וזה מה שאנחנו עושים.. אני מוציאה אותו ואנחנו ממשיכים את ה"סדר ערב" כרגיל..

וזה לגמרי מעולה לדעתי.

כאב לשמונה (ב"ה) אני יכול להעיד שזה אכן נורמלי לגמרי, וכמו שכתבו פה כמה לפני ילד חייב הורים שמציבים לו גבולות. גיל שנתיים שלוש הוא "גיל ההתבגרות הראשון", ושם במיוחד זה קריטי שהילד ייתקל בתגובה ברורה ותקיפה על חריגות הגבולות.  בגיל ההתבגרות השני (גיל העשרה) נצטרך להיות הרבה יותר עדינים ולחשוב על מורכבות המסרים שנרצה להעביר לילד ועל האיזון בין רצונותיו שלו לשאיפות ההורים וכו'. לעומת זאת בגיל ההתבגרות הראשון תהיו תקיפים וברורים. גבול זה גבול וסדר זה סדר. הילד הוא רך, ובאמת הוא נכון בקרבו לקבל כל מה שיגידו לו. אבל הוא מנסה. ילד שעובר על הגבולות צריך לקבל גערה או אפילו עונש עדין ("אהבה של אמא" ציינה דוגמאות נפלאות לענישה המתאימה לגיל). אל דאגה, זה לא באמת פוגע בילד אלא פשוט מעמיד אותו במקום.

היו מקרים שהילדים שלי התעקשו על משהו בצורה פראית, והייתי צריך לגייס המון כוחות נפש כדי להישאר יציב ולא להילחץ וחלילה לא להיכנע. ובדרך כלל - ראה זה פלא - אחרי שקלטו שזה באמת חשוב לי הם קיבלו לגמרי את הדין וזה לא חזר שוב....

 

ואגב השיטה של לשים בחדר נראית לי טובה להרבה מקרים (חס וחלילה לא חדר סגור! רק להושיב במיטה שלו) ואדרבה, זה נותן לילד אפשרות להתרפק על הפינה היחידה בבית שהיא רק שלו (=המיטה) ולחשוב עם עצמו על מה שאמרו לו. 

"אהבה של אמא ציינה דוגמאות נפלאות לענישה המתאימה לגיל" - אין לי כוונה להעניש... אני לא חושבת שהדוגמאות שנתתי הן עונשים... אלו תוצאות/השלכות/אופציות, אבל אף פעם לא עונש ממש. הוא לא שמע אף פעם את המילה עונש, ולא יודע שאם עושים משהו לא טוב מקבלים עונש... הכל זורם בהתאם לתוצאות של מעשים..

 

לא יודעת להסביר, אבל אני לא רואה את זה כעונשים...

כתבת "שלא למדת משום ספר איך לחנך ילדים" ואת "רוצה להגיע וללמוד את זה"...

 

אני לא בטוח שכדאי לך...

 

הספר הכי טוב - השכל והלב הישר של ההורים. מתוך קישור אמת לילדיהם. כשמתחילים להכניס ל"נוסחאות" כל מיני התנהגויות עם הילדים, זה כבר לא כ"כ טוב.

 

בלי להיכנס לכל פרט - לענ"ד ככלל את נוהגת יפה מאד עם הילד. גם באהבה, ב"הרגשה" אותו שלא לגרום לזעזועים מיותרים, וגם ברצון להרגיל לכך שיש הנהגות ראויות. כמובן - לא להגזים בדרישות. 

 

יישר כח.

ואני מסכימה מאוד שצריך להיזהר לא להגזים בדרישות.. לגמרי!

רעיון שמקורו בגן של ביתי הגדולה (בת 4)- כשילד/ה הרביץ/ה הגננת הושיבה אותו/ה על ספה קטנה בצד שנקראה  "פינת הרוגע"

בבית שלנו אימצנו את הרעיון כי אהבתי את המשמעות של השם- לא בדיוק עונש אלא יותר ענין של "אתה לא רגוע כעת. כנראה שאתה צריך מס' דקות להירגע" אבל אני מקפידה ש"פינת הרוגע" תהיה במקום שהילד הנענש יכול לראות מה שהולך בבית (וגם אני יכולה לעקוב אחריו) ובד"כ גם נותנת לו ספר מתאים לגילו. גיליתי שזה מחולל פלאים ואחרי כ 5 דק' יש לי ילד חדש ורגוע.

כשהילד לא מקשיב או מתנצל וחוזר על התנהגות לא נכונה זה נובע מכך שהם נולדים עם באג במערכת 

פשוט ככה זה לא איזה דגם משובש שאת קיבלת אלא כל הילדים ככה אז את יכולה להרגע

 

צריך לאהוב, להתפלל ולהתנהג אל כל ילד כפי הראוי לו בגילו ובטבעו 

וצריך הרבה הרבה הרבה הרבה הרב ה הרבה הרבה הרבה סבלנות ורוגע להכיל את הבאג הזה כי אחרת הוא לא עובר

מכיר מבוגרים שלא עבר להם מכל מיני סיבות 

 

ובכל זאת עצה לילדה ראשונה:

ללמוד מנסיון של אחרים ולהבין שאף "בעיה" היא לא רק שלי

ולהודות לקב"ה השותף השלישי (או הראשון) שמגדל אותם בבריאות גוף ונפש למרות שאנחנו מפריעים לפעמים

להיות סלחנים קצת כלפי הילד

להיות סלחנים  לפעמים גם מול מערכות שלא מתפקדות 200 אחוז אלא רק 100 

בהצלחה

לא צריך "להעניש".

 

לא להתפעל יותר מידי - להעיר בנחת איך צריך להיות, ולא להתייחס יותר מידי לתגובות האלו.

 

[אפשר להגיד: רוצה לעזור לאסוף את הצעצועים?  לא.    טוב, אבא יאסוף לבד. עכשיו אני אשים את זה פה.. כעת את זה פה..  "גם אני רוצָה".. אבל אמרת שלא - אז אי אפשר..    אני כן..  טוב, בתנאי שאת שמה איפה שאבא אומר.  כל הכבוד.. וכו'.

 

זרקה אוכל.. אל תשאל: תתנהגי יפה? אין לכך כל משמעות.  אתה יכול לומר, אנחנו לא זורקים אוכל - אוכל זה חשוב.  היא כמובן תזרוק שוב..  תרים ותגיד, לא נורא - כשתהיי גדולה בטח תביני כבר שלא זורקים אוכל..

סביר שתאמר: אני גדולה. אני לא זורקת.  טוב, בואי נראה..

 

"לך מפה" "לכי מפה".. לחייך בנחת, באהבה: לא אומרים כך לאבא ואמא.  אפשר גם לשאול: הרגיז אותך שאמרנו לך... טוב, בואי  נראה אם את אוספת בלי שנגיד.  או: אני מבין - אבל אנחנו צריכים לאסוף..

 

"סתומה" - לא להזדעזע.. לשאול בהתענינות: למדת את זה מילדה במעון?..  כן. טוב, אז לא כדאי להגיד, זה לא מילה כ"כ יפה. אולי במקום זה תגידי: חמודה..

 

ככלל, הרוב אינה מבינה מה טוב ומה "רע". היא מבטאת תסכול, מרדנות, גיל. לא צריך להעצים עימותים או לתסכל יותר. מצד אחד להסביר בנחת מה צריך. לאידך - לא להתפעל ממה שעדיין לא כמו שצריך. להשתתף איתה בהרגשתה, להציע "דרכים עוקפות" לפעמים. ולעיתים - לגרום לה עצמה להגיע למה שצריך בדרך שגם מבטאת את ה"עצמאות" שהיא מחפשת, ועם זה - בתוך ה"כללים". צריך לשדר התחשבות והבנה, ועם זה - בהדרגה שיש "דרישות מינימום" שאנחנו משתדלים ביחד לעמוד בהם.

לא להתעמת.

 

 

אין לי פנאי כרגע לקרוא את התגובות, אז רק אקווה שאני לא חוזרת על דברים שנאמרו יותר מדי.....

 

דבר ראשון, יפה שאתם (אני מניחה שגם אשתך בעניין?) רוצים שינוי וחפצים בטובתה של הילדה.

זה מעיד על הורות בריאה ועל איכפתיות אמיתית וכנה מצדכם, וזה יפה וראוי להערכה.

 

עכשיו לעצות מעשיות:

 

קודם כל הייתי משנה תזונה, זה משהו שאולי לא חושבים עליו כ"כ אך לעיתים הוא קריטי.

כוונתי היא להוריד למינימום או לאפס סוכר (כלשהוא, גם חום וגם אורגני וכו' וכמובן לבן),

וגם מוצרים עם גלוטן שהופך לסוכר בדם.

זה שלב א' שאני רואה אצל ילדי שהוא קריטי. כי כשילד תזזיתי בגלל מה שנכנס לו לגוף, אני אישית חושבת שזה פשוט לא פייר לצפות ממנו שיתנהג רגוע......

 

אח"כ, גיל הילדה הוא גיל שובבי שיש לחנך (לדעתי כמובן) לגבולות מסוימים, אך לא לצפות ליותר מדי....

 

בעיקר, בעיקר-- להרעיף אהבה. מה שאתם בטוח עושים גם ככה, אז תמשיכו.

 

ילדים בגיל הזה מבינים וכן יש מקום לגבולות והסברים (לא להעמיס, ובנועם...)

 

הקטנה שלי צורחת, אתפנה אליה ואולי אמשיך בהזדמנות.

 

הרבה כיף ושמחה מהקטנה שלכם!!!!!

תודה לה' שיש לכם ילדה בריאה ושלמה! לא מובן מאליו בכלל!!

המדבר על הצבת גבולות.

אולי מתאים יותר כשהילד "יוצא מכלל שליטה של עצמו"  (מרביץ לאח קטן, זורק דברים לחפש תגובה), אבל מתאים לכל מצב של יציאה מהגבול.

הרעיון הוא להציב גבול פיזי לילד, כשהוא\היא "עובר את הגבול".

הגבול הפיזי הוא "חיבוק דב" שההורה נותן לילד.

הרעיון הוא שהילד מחפש לראות היכן עובר הגבול של ההורה.  אם הילד חוצה את הגבול (בודק היכן הגבול האמיתי של ההורה), תפקיד ההורה להציב לו גבול ע"י חיבוק.  אפשר גם לומר לילד משפט קצר לגבי מעשיו, בין מעשה בגוף ובין מעשה בפה, ולומר לו שכהורה אחראי, הוא פיזית מונע ממנו לעשות כך.  אח"כ, ההורה צריך לשתוק.  מדובר פה בגבול, לא בדו-שיח.

החיבוק יהיה יציב, מגביל אבל לא כואב, כזה שהילד לא יכול לחמוק ממנו.

הכי יעיל זה כשגב הילד אל הבטן של ההורה, ולהיזהר אם הילד עצבני, לא לאפשר לילד לנגוח להורה בסנטר.

 

מצד אחד, הילד מקבל את המסר שהוא עבר את הגבול ולכן אנו מציבים לו גבול מחדש, מצד שני, אנו מחבקים אותו, מראים לו שאנו רוצים אותו.  בספר, חיים עומר מדבר על חיבוק של שעה.  בפועל, כל הילדים שניסיתי את השיטה איתם, למרות שבתחילה ניסו להיחלץ מהחיבוק, ואולי צעקו ורגזו, תוך דקות לא רבות (בין שתיים לעשר), התחילו לבכות בכי משחרר או אמרו סליחה ובקשו שאני אחבק אותם!!!

כן!  הילד שנמצא בחיבוק הדב מבקש שיחבקו אותו, כי הוא יודע שהחיבוק הוא הצבת גבול, לא חיבוק "אמיתי", וכשהוא חוזר לעצמו, הוא רוצה חיבוק מאמא.  בד"כ מה שקרה, שהילד פשוט הסתובב בתוך החיבוק שלי, כך שהיינו בטן אל בטן, ונתנו חיבוק אדיר ואוהב אחד לשני, עם נשיקה.

 

בספר חיים עומר מספר על ילדים שהרגישו שהם אוטוטו יוצאים משליטה, ובאו להורה לבקש חיבוק, לפני שיגיעו ליציאה משליטה.

לא מסכימה עם חיבוק דב.זה הופך פעילות חיבה לעונש מגביל. לדעתי  זה מבלבל ואכזרי יותר מעונש רגיל. עדיף כבר להעניש וזהו

זו שיטה עם יתרונות לילד שמתפרע ויוצא משליטה, כפי שפירטה פיגא, אך יש בה משהו תקיף ואכזרי קצת. להשתמש בתבונה ובאופן נדיר מאוד.

אני אנסה את זה בפעם הבאה...

יש סיטואציה שהיא מנחה את ההורים להשתמש בחיבוק דב

אפשר גם לרחוץ בקבוק קטשופ משומש, ולהכין בקבוק "סבון כלים" עם צבע במים (רק לסגור את הפקק בדבק חם או משהו כזה...).

יש את זה, זה מעולם לא עניין אותה..

ולגבי הקטשופ- את מתכוונת שאביא לה להשתמש במים צבועים??

יוקטנה!! חשבת על התוצאות וההשלכות של מים בחדר בנות??

התכוונתי שהקטשופ יהיה ריק, ושהבקבוק של ה"סבון" יהיה עם מים צבועים, אבל להדביק את הפיה שלא ייפתח!!!

 

כלי מטבח

לגו

קוביות בתוך עגלה

עגלת בובות, אם כבר הולכים - להיט גם לבנים.

בועות סבון

צבר/קליקים

תוף מרים

בימבה

פאזלים עם צורות, ישנה ידית שבעזרתה מוציאים ומכניסים החתיכות.

כדור

 

כל המיכלים מפלסטיק שבמטבח + משהו לשים בפנים שיעשה רעש.

כנ"ל עם סירים ומכסים.

דברים שונים שמפעילים מוסיקה

קליקים יש צורות שונות ריבועים או מלבנים. השבוע ראיתי בגן אחד חדש, מלבני, שמאפשר לבנות בתלת מימד.

כל מיני כלי קיבול כמו תיקים בגדלים שונים, קופסאות וכד', בגיל הזה הם מאוד אוהבים למלא ולרוקן כאוות נפשם.

את העגלה. מנשא יאמו על הגב (גם בגיל שנתיים וצפונה) זה כל-כך הרבה יותר נוח ונעים מלהרים עגלה במדרגות!

אני משאירה אותה למטה.

ובמקומות שגונבים, אז שמים לה שרשרת או משהו.

(מכסים אותה כמובן).

 

 

אם כבר תקחי עגלה מאגורה, לא חבל לקנות חדשה ולהרוס אותה על המדרגות??

 

 

 

אנחנו קנינו צ'יקו קורטינה.

טיולון מגיל חצי שנה ממש יקל לפי דעתי במדרגות. לא הייתי קונה טיולון יקר מידי. המון מדרגות הורסות עגלות/ טיולונים., חבל על הכסף....

עולה סביב 700-780 ש"ח, נשכבת ל180 עד מצב ישיבה מלאה, ממש קופצת על מדרגות, קלה ממש, מתקפלת ביד אחת (בד"כ), יש מקום מסודר למעלה לטישו\בקבוק\פלאפון, וכן מגש קטן דומה שמתחבר ומתפרק בקלות אם רוצים לשים לילד בקבוק..

אנחנו איתה כבר שנה כמעט ב"ה, ולא מראה סימני שחיקה, ויש לנו דרך עפר ליד הבית, והיתה תקופה שהיא עלתה מדרגות בתדירות, בקיצור אחלה חסודה!!

 

בחתימה שלי!

נהדר לעבוד עם ילדים מתקשים על שימוש בעכבר.

לגבי גמילה אני לא חושבת שזה נכון לגמול ילד בת שנתיים משלושה דברים במקביל  זה מדי קשה לילדה.אם לדעתך היא בשלה גופנית לגמילה מטיטולים תתחילי בזה. בתור  אמא מנוסה ילדה בת שנתיים,זה בסדר גמור שתשתה בבקבוק,הילדים שלי השתמשו בבקבוק עד גיל מאוחר וגם במוצץ  הם  הפסיקו בערך בגיל 6  ולא קרה כלום, בקבוק זה חפץ מעבר כשילד בשל להפטר ממנו זה קורה מעצמו,אפשר לעודד אותו ע"י שיחות להםטר מהחפץ מעבר כשמרגישים שהילד בשל לזה.אין צורך להילחץ ולהשוות את השגי הכל לקטנה כל ילד מתפתח אחרת.

לשקול מחדש את הרעיון של גמילה ביום ובלילה ביחד, כי זה באמת המון בבת אחת.

אם זו לא אופציה אז אולי כדאי דווקא הכל בבת אחת.

צריך שהיא תרצה לישון בלי טיטול בלילה ואז להסביר יפה שכדי שהיא לא תקום רטובה, היא לא יכולה לשתות לפני השינה, ולעזור לה למצוא תחליף.

לגבי גמילה מטיטולים- למה לחוץ לך לגמול? היא מראה סימנים של בשלות ורצון לכך?

אני מחכה שהילדים יבקשו, יראו עניין בשרותים וכו' ורק אז מתחילה גמילה. אם מתחילים לפני הזמן- הגמילה יכולה להיות ארוכה ומתישה ולא תמיד יעילה, לעומת זאת כשמתחילים כשהילד בשל- זה בדר"כ נגמר די מהר.

לגבי מיטה- יכול להיות שדווקא אם תעבירי למיטה רגילה, ההשכבה תהפוך להיות יותר קלה כי היא תרגיש שליטה ויכולה לקום מתי שרוצה.

אני עשיתי את זה עם הקטנה שלי קצת לפני גיל שנתיים והפלא ופלא- מאז נגמרו בעיות ההשכבה וההתעוררויות בלילה...

נכון שלקח לי זמן ללמד אותה איך להרדם, אבל ממש אין מה להשוות. עשינו טקס של "קניית" מיטה של גדולים (מיטת מעבר שהיתה במחסן...) 

 

אלו הגיגי ומחשבותי לעת עתה...

לא הייתי גומלת אותה מכמה דברים בו זמנית.

 

במקומך הייתי מתחילה עם המיטה, כי אז כשהיא תהיה במיטה החדשה , הבקבוק יהיה לה כסוג של נחמה.

 

אם היא מתרגלת מיד אז אחרי כחודש- חודשיים מתחילה עם הבקבוק. אחרי חודש עם הטיטולים.

 

אבל שימי לב שיש לי ניסיון עם גמילה של ילד אחד בלבד... אז קחי בעירבון מוגבל

תודה רבה!

היא שותה מלא לפני השינה וברוב הלילות אני צריכה להחליף לה טיטול בלילה, ככה שלגמול מטיטול בלילה בלי לגמול מבקבוק לא נראה לי ככ אפשרי. את הגדול גמלתי יום ולילה ביחד וזה דוקא היה מצוין, אז חבל לי לא לנסות ככה שוב. היא כבר ילדה מאוד מפותחת וגדולה, עוד לא מבקשת מעצמה להוריד את הטיטול, אבל מצאה בבית סיר והוא כבר מאוד מעניין אותה... ואני לא רוצה להגיע לחורף עם טיטול.

אשמח להמשיך לשמוע דעות. תודה!

מנסיון שלי גמלתי ביום ולעומת זאת בלילה גמלתי כשראיתי בשלות. ז.א. באיזשהו שלב התחילו לקום יבשים. (גם היתה תקופה של בקבוקים שלא היה שייך שיקומו יבשים..)

לגבי שאר הגמילות- אישית אני די זורמת עם הילד.. ראיתי שכשילד בשל להיגמל ממשהו מסוים זה יותר קל (הנקה/ בקבוק/ שינה במיטה מסויימת/מוצץ) 

נשמע לי קצת הרבה לגמול מכל הדברים בבת אחת..

בהצלחה רבה!!

יש מעבר דירה+ מעבר מעון+ אני צריכהלל דת עוד 5.5 חודשים, אי"ה. במקרה שלנו, גמילה מבקבוק היתה כבר לפני המון זמן.

 

בקשר לגמילה בלילה. זה נראה לי עוד ממש מוקדם. טוב, אני הגעתי ממשפחה שגמילה סופית בלילה היתה ביסודי (גם בנים וגם בנות, יש קשר גנטי...). אני ממש לא אומרת להוריד חיתול בגיל יסודי אבל גם לא עכשיו. לפי דעתי פרה- פרה. קודם כל גמילה ביום ואז בלילה. בלילה זה הרבה יותר קשה להגמל.

אם הילדה מתאימה לגמילה הייתי מתחילה עם גמילה ביום בגלל שזה עדיף שיעשה בקיץ. אח"כ מעבר למיטה רגילה ואח"כ גמילה מבקבוק (אפשר להפוך בין שתי הגמילות האחרונות) ובסוף גמילת לילה. גמילת לילה יכולה לבוא רק אחרי כל שאר הגמילות כי היא תלויה בהם. התלות היא גם בגמילה מבקבוק כי אי אפשר לתת לילד לשתות ממש לפני השינה ולצפות שלא יברח לו.

 

דר"א, עכשיו שאני חושבת על זה אולי עדיף לגמול קודם מבקבוק ואז להעביר מיטה. על ילד במיטת תינוק, טכנית, קל יותר לכפות דברים מילד במיטה רגילה. מיטה רגילה מצריכה מינימום משמעת והבנה.

יום אחד שיתחשק לו. זה קרה בהנקה, אמבטיה, קימה בלילה, בקבוק וכד'... (על גמילה ממוצץ הוא התעקש כבר דקה אחרי הלידה )

גם אני אשמח לתשובה. יש לי את אותה בעיה עם אחד הבנים שלי, בן 8. החיבוקים והנשיקות שלו ממש לא נעימים לי. אני תופסת את עצמי כדי לא לברוח ממנו, ולהחזיר לו חיבוקים ונשיקות. לא נעים להגיד, אבל לפעמים אני מרחמת על אשתו...

כמובן שאני אוהבת אותו, לא יודעת למה זה קורה לי דווקא איתו. עם שאר הילדים אין לי בעיה.

אשתו?..

 

אולי, אם כבר, על עצמך?...

 

הבעיה איננה בו - וחבל שתחשבי כך. כי זה עלול להקרין עליו. מוטב כמו שניסחה הקודמת, ששאלה אם לה יש בעיה.

 

ובוודאי שאת צריכה "לעבוד על עצמך" בענין הזה, לראות כמה הוא חביב וכו'. ח"ו שירגיש "דחוי" באיזה אופן..

 

 

ולגבי השאלה הראשונה - באמת שאלה. אינני יודע. אבל אולי במקום לעשות "חיטוטים פסיכולוגיים", הדרך הישרה היא לתת שפע טוב במה שלא מפריע, להסתמך גם על האבא, וכאשר הגדולים "מניחים ראש" וכו' - פשוט להתגבר..

 

 

 

 

וזה עצוב לי מאוד. זה קורה לי דווקא עם הבן הבכור (גיל גן). המגע שלו הרבה פעמים לא נעים לי, הוא נמרח עלי בכוח ודווקא בזמן שזה לא מתאים לי (עובדת על המחשב וכו'). אצל הקטנים זה בכלל לא קורה, גם אם אני ממש עסוקה.

נראה לי שאולי הסיבה זה שהוא הילד שהכי קשה לי להתמודד איתו (לא מקשיב...).

בעלי מעיר לי על זה הרבה פעמים, שאם אני אחבק אותו ואנשק ואתן לו מלא חום לפני שזה בא ממנו, זה לא יבוא בצורה של "המרחות".

תמיד כשהוא ישן אני מסתכלת עליו ואומרת לעצמי "מה את רוצה ממנו??? כזה מתוק"

 

עצוב לי

 

(נחמת טיפשים אבל נחמה... טוב לי לגלות שאני לא לבד. לא העזתי לדבר על זה)

ופרקת - 

 

תתאמצי ליישם את עצת בעלך..

היה בכיתה א' למשל הייתי מסבירה לו שלא לכל אחד נעים כל מגע. למשל אחד אוהב שמלטפים אותו בלחי ולשני זה ממש לא נעים. הייתי מסבירה לו שלא נעים לי איך שהוא נוגע בי ומראה לו  איך כן נעים לי (זה ממש חשוב שידע ויבין בדיוק מה נעים ומה לא...). כמובן עם הסבר שאני ממש רוצה בקרבתו אבל בצורה שתתאים לי.

זה נראה לי דבר שהכון להפנות אליו את תשומת ליבו של הילד, זה "טיפ" חשוב מאד ליחסים בין אנשים אם זה עם משפחה, חברים ואי"ה גם בין בעל לאשה.

תחשבי שאת אמא שלו שמשתדלת לא לדחות אותו אבל אם הוא יעשה את זה לחברים זה ממש מתכון לבעיות חברתיות.

אם ההסבר הזה מתאים לבן שלך? אני מאמינה שכן, תשתדלי להתאים לגיל....

לא זכור לי ולאחיותיי (ואנחנו כולה בנות 18 עד 21) את אמא שלנו מחבקת אותנו או מנשקת. אבא עוד איכשהו היה מנשק קצת, אבל אמא כלל וכלל לא.

 

בדיוק בשבת דיברנו על זה שזה ממש היה חסר לנו. כל המגע הזה. אבל אנחנו מבינות שזה האופי שלה, (וגם אמא שלה לא הייתה מנשקת/ מחבקת אותה).

 

הילדים שלי ממש קטנים (הגדול בין שנתיים) ואני מנשקת ומחבקת אותם המון המון, אולי כדי לפצות על מה שאימי עשתה לי.... מקווה שאמשיך לעשות זאת גם בגיל מאוחר יותר

 

מציעה לך לתת המון המון יחס לבבי וכן, לגעת בילדים. זה מכאיב להם אם לא

מסויימים של מגע לא נעימים לי...

כמו כולם פה אין לי  הכלים לאבחן בעייה כזו או אחרת 

ההגנה הכי טובה היא ההתקפה 

את רוצה להגן על עצמך מגילויי חיבה כאלה אז תתקפי בגילויי חיבה אחרים 

נשקי אותם ודגדגי אותם עד דמעות לטפי אותם באופן אקטיבי כדי שלא תצטרכי לספוג ליטוף פסיבי

אל תחששי להעניק בדרכים שנעימות לך כי צריך שיהיה לך כיף להעניק להם 

המשימה שלך היא פשוטה : את צריכה לגרום להם להרגיש רוויים מחום  של אמא כך שלא יצטרכו שעה שלימה לבקש זאת ממך אלא רק  כהשלמה קצרצרה לפעילות אינטנסיבית שיזמת 

 

במקרה שבכ"ז נוצר מצב מציק אז תמצאי דרך עדינה להסב את מתן החום לדרכים שנעימות גם לך

 רק לא להדוף ....

 

כן את נורמלית הם כבר לא תינוקות הם ילדים גדולים ואוטוטו  נערים

ובאקלים שלנו זה לא תמיד נעים שבנים באם מהמגרש ישר לחיקה של אמא 

(אגב לא לשלול דאודורנט או אמצעים טבעים דומים כדי לנטרל ריחות שאולי מציקים לך)

 

 

הם לא "או-טו-טו נערים".

 

היא כתבה שכולם בגילאי גן..

אי אפשר לאבחן דרך הרשת, כמובן, וממילא אני לא אשת מקצוע, אבל נשמע שמדובר ב"רגישות יתר למגע".

תעשי חיפוש בגוגל ותראי אם שאר הסימנים גם מתלבשים עליך

באופן הנורמלי זה משתנה מזמן לזמן.

לכן לילד בגיל גן ומעלה הייתי מסביר: "אני אוהב/ת אותך ורוצה חיבוק ונשיקה אבל עכשיו לא בא לי", מסתפק בחיבוק קצר ודוחה אותו מהתרפקות ארוכה.

ומשלים כפל כפלים בזמן אחר שבו כן בא לי.

ובכך מלמד אותו לקח חשוב - שכן, מאוד חשוב שיופנם לו ויחלחל גם אל היחס לאשתו בעתיד - שגם קירבת יתר עלולה להיות מעיקה לפעמים.

זה רק מהילדים? או שיש עוד מגע שמציק לך?

ושהגדולים יושבים עליי. חיבוקים נשיקות וליטופים זה סבבה.שוב, שהקטן יעשה את הכל- סבבה כי זה פעוט, הגדולים זה מעיק.

נשמע שאת סולחת לקטן, כי הוא קטן ולא מבין, ואולי בגלל זה את לא נותנת למגע להפריע לך. אבל אם הם כבר מבינים, את לא יכולה להתעלם. כי יש לך פרצה להמנע מהמגע.
אני גם כזאת יחסית, לא אוהבת שנשענים עליי וכו' ובדכ עוזר לי לדמיין דברים טובים כשזה קורה, אין לי ילדים גדולים אבל לפעמים זה יכולה להיות חברה או אחותי וזה יכול לשגע אותי. הפתרון שלי הואלהלחם בזה בראש.

נראה לי שמפריע לי הגודל שלהם, שהגדולים יושבים עליי זה לא נוח, כבד, אני חושבת שעליתי על משהו עמוק מעבר לעניין המשקל-

כשזה ילד פעוט- אני נהנית להרגיש המחסה שלו, מהגדולים ומעלה, מחילה- כולל בעלי- אני לא אוהבת שנשענים עליי, אני אוהבת להישען על בעלי ולהרגיש שהוא מגן עליי ולא אני עליו.אולי גם עם הגדולים- זה ספציפית שיושבים עליי או שמים ראש. אין בעייה עם חיבוקים ונשיקות.

לדמיין שזה נחמד, אולי גם זה יותר מפריע לך שזה לא בשליטתך- כלומר שהם יוזמים את המגע. אז אולי כשזה קורה פשוט תזרמי איתם ואם אחד הילדים נשען עליך תלטפי אותו וכך במקום שזה יעיק עליך תמקדי את המגע שלך, ואז את נוגעת ולא נמרחים עליך.
לי זה בד"כ עוזר.
סורי על הבלאגן. מקווה שזה מועיל

אבל אני זוכרת את זה מהש"ל. הילדים היו באים להימרח אצלי והבנות בכלל איזה חיבוקים...

זה לא היה לי נעים אבל היה חשוב לי לתת להם את האפשרות הזאת. הרבה משעות היום הייתי איתם.

אז זה היה נראה לי כ"כ חשוב וזה בכלל לא הילדים שלי...

הציעו פה רעיונות יפים,

רק באתי לחזק שאכן כדאי לטפל בנק' שמפריעה לך ולא להתעלם ממנה.

בהצלחה!

פעם שאלתי את עצמי למה, היום כבר הפסקתי, ככה זה המגע שלה לא נעים לי. אני משתדלת להיות מודעת בצורך שלה למגע [את האחרים אני זוללת בלי תיכנון מוקדם ואיתה זה לא בא לי בטיבעי אלה בתיכנון מראש] כשהיא ניגשת אלי אני עוצמת עניים ונזכרת בא כשהיא היתה קטנה ופשושית [ונסיכה יחידה] וזה עוזר לי להחזיר לה חיבוק מהלב.

עד שקראתי את השירשור הזה חשבתי שרק לי יש את השריטה הזאת....

דווקא לה זה אולי הכי חשוב.

 

וזה יכול לפעמים לחסוך הרבה בעיות בהמשך.

כדאי לבדוק אם היא קמה בפתאומיות מרעש, או שלא ישנה מספיק שעות, וכמה זמן נמשכות הצרחות (עד 2 דקות- לא הייתי נלחצת).

יש לה שינות קלות. של 30 דקות גג במשך היום

גם היא לא ישנה יותר מרבע שעה בדר"כ בחודשים הראשונים

וגם היא צעקה הרבה.

היום, בגיל שלוש היא ישנה טוב, אבל נשארה צעקנית כזאת...

אולי מבהיל אותה להתעורר בחדר לבד?

אולי יש לה איזה חלום (לא זוכרת אם זה הגיל שבו נבהלים מהחלומות)?

כשהבן שלי היה לו כך, פשוט כל חצי שעה לקחתי אותו לשירותים. לא שאלתי, לקחתי. הייתי אומרת לו "יש לך קטנים" ומיד לוקחת אותו, בלי לחכות לתשובה. אח"כ כבר הייתי רק שואלת ואם היה עונה שיש לו, אז הייתי לוקחת אותו. עכשיו ב"ה הוא כבר הולך לבד. (אבל זה לא חוכמה: הבן שלי נגמל בגיל שנתיים וחודשיים אז הוא הרבה יותר בוגר ובשל ויותר קל לגמול בגיל הזה)

יש הרבה סיבות שיכולות לגרום לה לרגרסיה כזאת.

אולי עשית "דווקא", אולי קושי בעליה לאסלה, ואולי משהו אחר.

 

משהו שאצלנו עזר פלאים- א. רוגע ואחריות. כלומר: לא להתעצבן ולא להילחץ. אלא לומר לה: "תורידי מה שרטוב ולכי ללבוש תחתונים נקיות". שהיא תהיה אחראית (עד כמה שאפשר) בטיפול בעצמה אחרי שברח לה.

ועוד יותר עזר, ממש בגיל הזה:

ב. שיטת המדבקות הנחמדה: תכיני איתה דף שיתלה על המקרר. הכותרת: X עשתה פיפי בשרותים. מתחת לזה- שורות, שבתוכן תדביקי לה מדבקה בכל פעם שהיא תעשה בשרותים. בסוף כל שורה- תתני לה הפתעה כלשהיא. (אצלנו התחלנו עם הפתעות רציניות כמו "מקופלת", כדי להמריץ, ועכשיו גם תמר או 3 חמוציות הם בגדר הפתעה מספקת...)

תוך דף אחד היא ממש הפסיקה להרטיב בכל מקום. וגם אם כן מדי פעם- לא עושים מזה ענין, אבל היא יודעת שהיא הפסידה מדבקה. לפעמים היא עוד צועקת לי מהשרותים: "אמא, עשיתי פיפי, שימי לי מדבקה"!!...

 

לגבי ההתאפקות, יכול להיות אבל אולי היא פשוט לא שותה הרבה ביחס לימים החמים שיש עכשיו?

 

בהצלחה.

אם זה מצב חדש, אולי שיניים???

זה יספק לה את הצורך, ויאפשר לכם ידיים חופשיות.

עכשיו היא תיגמל מההרגל להיות "על הידיים" לאט-לאט, במהלך השנתיים הקרובות בע"ה

ככה זה תינוקות! אף אחד לא מגלה לנו את זה בזמן...

 

במקרה כזה הייתי מרגילה אותה לאט לאט לגובה הרצפה:

 

בהתחלה לסדר על השטיח צעצועים נחשקים וצבעונייים, ולשבת לצידה (במקרה קיצוני, הייתי מושיבה אותה עליי). ולאט לאט להתרחק.  בערך כל יום להתרחק ממנה עוד חצי מטר.  אני מתכוונת שהיא על השטיח ואת יושבת לידה- כל יום חצי מטר רחוק יותר.  שימי לב שזה ממש לא ייקח יום יומיים אלא תהליך הדרגתי. שימי לב שגם כשאת מתרחקת ממנה חשוב שהיא תשמע את קולך.

 

את השיטה המצוינת הזאת קראתי ב"לוחשת לתינוקות" ,(אני מכורה לספר הזה), לאחר שהבן שלי לא הסכים לעזוב אותי והיה חייב ידיים כל הזמן. זה חירפן אותי, כי גם לא הצלחתי להכין אוכל או ש"ב (אני סטודנטית) והייתי איתו כל הזמן.

 

 

אם יש כאב הם לא מוכנים להניח את הראש על כלום חוץ ממצב מאונך.

ורק מדי פעם לפנק באמבטיה?

את יכולה להגיד לה שנשארים האמבטיה עד שכל המים מתרוקנים.

זה עובד.

אצלנו הילדים לא רוצים להיכנס לאמבטיה...

בכל אופן, בהצלחה!

ב"ה

 

הגדולה שלך מזכירה לי את הבן שלי שלא הסכים כ"כ לגמילה...

 

אני אספר לך מה עשינו איתו, ואני מקווה שתוכלי לקחת מזה רעיונות לבת שלך...

 

1. אנחנו התחלנו עם זה שכל פעם לפני מקלחת הוא ישב על האסלה.

 

ככה הוא למד לעשות על האסלה והוא נהנה מזה... (לפעמים הוא היה ייושב שם כמה דקות וצועק" לא עובד לי הגדולים" )

 

2. קניתי לו תחתונים שהוא ירצה לשים. אמרתי לו שזה במקום טיטול. ומדי פעם הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה טיטול או תחתונים.

 

(הוא תמיד בחר טיטול... )

 

3. הסברתי לו שבגיל 3 הוא הולך ללבוש ציצית וזה לא מתאים עןם טיטול, וגם הוא יהיה מספיק גדול ורק "קטנים" עם טיטול, ודיברנו על זה כמה חודשים... 

 

כשהגיע היום הולדת שלו בהחלט הוצאתי לו את הטיטול, וכל עשר דקות או חצי שעה שאלתי אותו אם הוא צריך...

 

לקחתי אותו מיוזמתי לשירותים מקסימום בהפרשים של שעתיים. ב"ה כמעט לא היו פיספוסים...

 

לא גמלתי אותו מטיטול בלילה. הוא עדיין עם טיטול, זה היה גדול עליו...

 

עם הבת הגדולה יותר היא נגמלה לבד מהלילה והיום ביחד. ברגע שהיא קלטה את הפואנטה של השירותים היא פשוט קמה עם טיטול יבש...

 

הלילה הראשון שהוצאתי לה את הטיטול היא קמה בלילה רטובה ובוכה. הראתי לה את השירותים ואמרתי לה להעיר אותי כשהיא צריכה לשירותים, ומאז ב"ה לא היו לה פיספוסים. אולי פעמיים במשך שנתיים...

 

אבל תהיי קשובה לה ותראי אם היא מוכנה ללילה ויום יחד...

 

וגם אל תתיאשי. תציעי לה תמיד ללכת לשירותים, ואם היא מסכימה, אל תחזירי לה מיד את הטיטול, אלא תתני לה להסתובב

בלי כלום, (גם לא מכנס או תחתון...) ככה היא תרגיש את התחושה של ההרטבה וההתאפקות.

 

בהצלחה רבה בתהליך! הכי חשוב זה לא להלחץ ובסבלנות... 

 

 

פודינג- מדובר באמבטיה של תינוקות, שהייתי מכניסה אותה אליה אחרי שהקטנה התרחצה, אז א"א לרוקן את המים בסוף. ולא מילאתי המון מים, אלא כמות סבירה.

 

בת 30- זה רעיון

 

מתואמת- תודה!

 

חנצ'ו- יא, טוב לראות אותך

מה שכתבת גרם לי לחשוב (שוב) על זה שהילדה ממש עוד לא מוכנה... היא לא מרגישה בכלל את ההתאפקות, אלא רק את הרטיבות אח"כ. היום היא ישבה על שרפרף לפני האמבטיה ו"פתאום" רטוב... אחרי האמבטיה, לפני שניגבתי אותה (התחלתי לרחוץ את שתי הבנות באמבטיה הגדולה), היא עשתה על המגבת... לא נראה לי שהיא מוכנה בכלל.

היא כן עשתה פעם אחת בכסא שלה היום, אבל זהו. והיא ממש לא בכיוון של לעשות שם יציאה.

(אגב, כשגומלים בעזרת סיר, אפשר לשים שקית/נייר טואלט/משהו אחר לפני שהילד עושה שם יציאה כדי שיהיה יותר קל לנקות? איך זה עובד? (ומחילה מראש)).

שמים מעט מים בסיר.

ואם עוד אין לכם, זה הזמן להתקין את טוש קטן בשירותים, זה גם מועיל מאוד

החלפת חיתול- לאחרונה אני מביאה לו בקבוק עם מים\תה כדי שיהיה רגוע, לפעמים זה עוזר ולפעמים הוא זורק את הבקבוק ומתהפך

הלבשה- אני מלבישה אותו כשהוא יושב עלי ומנסה לגרום לזה להיות משחק- איפה חולצה? הנה חולצה! חולצה למעלה, חולצה למטה חולצה הצידה, איפה חור? מה שמים בחור? ראש!! קוקו! איפה היד? אוי, היד נעלמה! הנה יד! קוקו! 

הנה מכנסיים! הנה מכנס אוכל לפיצפוץ את הרגל אמאמאמאמאמאם!! אכלנו את הרגל של פיצפוץ! והנה אוכלים עוד רגל!

 

את הקטן שלי זה נורא מצחיק.. וכמוהן שזה עובד כשיש זמן וסבלנות והוא לא עייף מדי\רעב,עצבני..

 

תנסו אולי גם לבדוק אם יש לה בעיה בויסות חושי, ואז כל דבר מרגיש לה מאד חזק וזה מציק לה ממש (איך היא מתנהגת באמבטיות? יש מרקמים שהיא לא אוהבת לשחק איתם?)

אותה בדרך של משחק וזה ממש לא עוזר..

היא מתהפכת, בורחת, בוכה ובעיקר חוסמת עם הידיים כדי שלא נוכל להלביש אותה.

חשבתי אולי משהו בסגנון של לתת לה אחריות ובחירה.

למשל בוקר אחד שאלתי אותה מה היא רוצה שאלביש לה קודם, את הראש או היד? והיא בחרה את היד.

ובאמת באותו בוקר ההתלבשות הייתה כייפית..

למחרת זה כבר לא עבד

אולי משהו כמו טבלה שתלויה על הדלת עם ציורים של שלבי ההתלבשות ואז מדביקים מדבקות כשעוברים כל שלב?

העניין הוא שאני לא יודעת אם זה מתאים בגיל כזה..

 

לגבי הבעיה שהעלת, היא מאוד אוהבת לשבת עלינו, לקבל ולתת חיבוקים ונשיקות.. היא מאוד אוהבת את עצם המגע עם המים ומגע בכלל.. לכן נראה לי שהנקודה כאן היא ממקום אחר.

אך תודה שהארת את עיני לעניין זה.

באנגלית על התופעה הזו? ״it's a waste of time" יענו,זה בזבוז זמן בעיני הילד כל הטיפולים הטכניים האלה,הוא כבר משתוקק לרוץ לשחק,זה בהחלט נורמלי, קורה לכל הילדים,בעלי מנסה לשחק איתם ולהסיח את דעתם או לדגדג תוך כדי וככה, בשילוב של זריזות,מבצעים את ההחלפה או הלבשה,תשמחו שיש לכם ילה בריאה בנפשה שכבר יש לה רצונות משלה ולא תינוקת קטנה וחסרת ישע.

לא רואים זאת כבעיה, אלא רק מנסים ללמוד את הבת שלנו ולהבין איך נכון שנתנהג איתה.

סך הכל, זה הרבה יותר כיף להתלבש בחיוך מאשר בבכי.

האמת שאחרי ההתלבשות, אנחנו מיד עוברים להמשך פעילות בטוב ובשמחה וזה לא מאיב על המשך היום, אך יש רגעים של מועקה גדולה בלב שהייתי רוצה בה לגעת ולקבל כוח.

 

 

העניין שהעלת שהילד פשוט רוצה לרוץ, לקפוץ ולהשתולל, זה ממש זה.

באמת תמיד אנחנו כאילו מפריעים לה באמצע הכיף של היום..

חשבתי גם אולי שקשה לה לעבור ממצב של שינה (פיג'מה) למצב של יום חדש (בגדים) ולהיפך.

עלתה לי אפשרות של 'ללכת לישון עם הבגדים של מחר', כדי לחסוך את המעבר מלילה ליום, אך אני מסתייגת מזה כיוון שגם לפעמים ילד קם רטוב וגם שיש משהו בריא בהפרדה הזו של היום מהלילה ולהיפך.

לכן נראה לי אוותר על רעיון זה.

אני מעלה את האפשרויות האלו, כי אני מחפשת משהו יצירתי..

את עניין הדיבור, המשחק של 'קוקו' וכו', אנחנו מנסים כבר מאז שזה התחיל.

להלביש אותה רק פעם אחת ביום, ולהשכיב לישון עם הבגדים של מחר.

 

עוד רעיון- אולי להתחיל לתת לה להתלבש לבד? או לפחות- להתנסות בזה? להכניס רגליים למכנסיים, להכניס ראש לחולצה. אולי זה יהפוך את ההלבשה לאתגר בשבילה.

 

ויש עוד שיטה, שלמרות שלדעתי לא כדאי להשתמש בה יותר מדי באופן כללי- "אם....אז תקבלי הפתעה!"

הפתעה יכולה להיות גם צימוק, לצורך הענין.

אבל הייתי שומרת את זה למקרים שבהם אתם ממש רוצים לסיים את ההלבשה מהר, מסיבות שונות.

כלומר היא מתנגדת סתם כדי לקבל את תשומת הלב ואת היכולת לקבוע מה יהיה איתה. וזה קשור לגבולות וסמכות (ראי באשכול סמוך "בת שנתיים עצות").

ואם זו הפרשנות אז יש לנהוג בזה כבכל קביעת גבול. ולדעתי זה אומר: לתפוס אותה ואחת-שתים להלביש (כמובן בעדינות, אבל אתם מבוגרים ויש בכוחכם 'להשתלט' על פעוטה כזאת), בלי דיונים ומשחקים ופרסים, ואז הגבול יהיה ברור, וכל המאבק הזה ייגמר תוך כמה שבועות.

 

אם לא נותנים לילד להחליט בנוגע לגוף שלו בעצמו, הילד עלול ללמוד שהגוף שלו "פרוץ" לרשות המבוגרים. זה סיכון, כי פה ושם יש אנשים רשעים (פדופילים) שמנצלים את זה.

צריך להיזהר מאוד, ולוותר הרבה מאוד בכל מה שנוגע לכפייה על גוף של ילד. כל מה שקשור להלבשה בכח, מקלחת בכח, חפיפה בכח, קינוח אף בכח, סירוק בכח...

מה שטוב לחינוך הילד שלי אעשה גם אם מישהו יחשוב שמא פלוני אחר עלול אולי לעשות מעשה דומה מטעמים שטניים...

ה"ידיעה" הזו "למה" היא מתנגדת (תשומת לב.. יכולת לקבוע..) אין לה על מה שתסמוך - ויש לה תוצאה של יחס אכזרי.

 

[בלי קשר לכך שלפעמים אנחנו באמת יכולים תוך כדי דיבור נחמד לעשות בעדינות גם דברים שהילד לא בדיוק רוצה]

התחיל עם זה בגיל שנה ושלושת רבעי ועם הפסקות. עכשיו- שנתיים ורבע זה שוב חזר.

 

הפתרון שלי היום - אני מביאה את הבגדים והוא כמובן לא רוצה. ואז אני אומרת לו שיופי אז אמא תלבש, ומנסה לראות איך זה יראה עלי , ופתאום הוא רוצה ללבוש את זה.

גרבים אני שמה על הידים שלו. או אם הצלחתי לשים אל רגל אחת והוא לא מוכן על השניה, אז אני שמה את הגרב  השניה על הגרב הראשונה  (רק את הקצה).  בדר"כ מצליח.

 

חיתול - יותר בעייתי. כאן הפתרון היה שלו, אם כי לא תמיד זה עובד.   אני משתמשת בפמפרס, והוא אוהב חיתול עם הציור של הפרה. אז מחפשים פרה בחבילה. ומה עושים שנשארים רק חיתולים של כלבים, חתולים, כבשים..    מנסים

תציעי לה לפתוח את המדבקות של החיתול בעצמה, זה עזר בסיבוב הקודם.

 

הסחת דעת.

הגננת אמרה לי להביא אותו לגן עם פיגמה והיא תחליף לו.  רק שלי נראה שצריך ללמד אותו סדר יום. 

אבל כבר קרה שיצאנו מהבית עם פיגמה.

 

בהצלחה

ודעי שגם בן הארבע שלי לפעמים לא מוכן להתלבש   .