פורום הורות (עמוד 318)

בכל מקרה את יודעת איך להשיג את אחותי.

 

בהצלחה.

 

אתם לא דרומים

 

אבל אם יש לך חברים וחברות בדרום אני ממש אשמח על הפצת המספר שלי אם מישהו מעונין להשתתף

 

וספציפית למחקר מחפשים 

זוג הורים + ילד/ה בגילאי 6-11

 

אבל תודה על המחשבה

אבל  ממש כיף לי לראות אותך פה. מתגעגעת .

(בטח טעיתי באיות)

במילים אחרות "גיל שנתיים האיום"...

זה לא כ"כ איום רק שזה מאוד אופייני שיש מעין סממנים כאלה של גיל ההתבגרות. התפרצויות זעם, הפגנת עצמאות "דווקא",

בנוסף, יכול להיות שזו תגובה לאחותו. בגיל הזה היא בטח כבר לא בובה חמודה בעגלה אלא יש לה יותר נוכחות מורגשת, ויתכן שאכן הוא קצת מקנא/ כועס/ מרגיש מקופח וכו'.

נראה לי שהכי חשוב זה לא לתת לו להוציא אותך מדעתך. (קל להגיד קשה לעשות....) אבל באמת, כל פעם שתתעצבני ותצעקי הוא יקלוט שיש לו קלף מנצח מולך. הרי גם ככה ילדים יודעים בדיוק מהן נקודות החולשה שלנו ואיך אפשר לגרום לנו להתפוצץ. (לי יש אחת שאלופה בזה, למשל.)

אז ככל שתשמרי על רוגע ועקביות, ככה יותר טוב. לא להיכנע לגחמותיו וגם לא להתעצבן מהן. משהו בסגנון "אתה כועס מאוד? בסדר, אבל אתה לא יכול להתנהג ככה". "אם תמשיך, אני אצטרך להכניס אותך לחדר להירגע".

את גם יכולה להחליט מראש על מה את מתעקשת ועל מה לא ובכך להקטין חיכוכים.

 

עוד דבר- עם כל העצמאות שהוא מחפש, ברור שהוא צריך להרגיש שאת חזקה מולו ולא "מתגמשת" עם כל זעקה גדולה ומרה שלו. אם ילד קולט שההורים מתקפלים מכל הפגנה שלו, אז אין לו בטחון בחוזק שלהם. והרי ההורים הם המשענת הכי חזקה. אז אולי זה מעצבן אותו, אבל הוא זקוק לזה כדי להרגיש בטחון.

 

אז כן, זה יעבור. ואולי יחזור בגיל 4...ובגיל 15...

בהצלחה!

ואני גם צריכה להתעדכן בשלומכם!!!! בן כמה הפשושון?

 

תודה לך בת 30 על התגובה... כן, בהחלט שמעתי על גיל שנתיים האיום.. רק שחשבתי שאנחנו צולחים אותו בקלילות.... חחחח..

 

אשמח לעוד תגובות שיבהירו לי איך מעשית כדאי לי להגיב..

ב"ה אני רואה לפי השאלה שכולם גדלים כמו שצריך

גיל ההתבגרות הראשון... אומרים שנתגעגע אליו בגיל ההתבגרות השני

כל מקרה לגופו.

אם זה לא עקרוני- להתעלם. כמה שפחות ללכת ראש בראש.

אם זה עקרוני- זאת אומרת פוגע בצורה כלשהי בו או בסובבים אותו.  לנשום רגע ולחשוב מה ניתן לאפשר לו בסיטואציה ומה לא.

במקרה שנתת:

הוא לא חייב להפסיק. הוא יכול להמשיך לתופף על השטיח.

לומר פעם אחת: התיפוף מפריע מאוד ל____ לישון! אתה יכול להמשיך לתופף על השטיח או לחכות שהיא תקום.

שם פס? את לוקחת וחוזרת על אותו משפט ומחכה לתשובה. אם הוא לא עונה את יכולה לומר לו אני שמה את זה בצד עד שתחליט.

לא לומר יותר מפעם פעמיים. לנקוט פעולה. אחרת הילד יכול להבין שהוא לא באמת חייב להקשיב לך.

וכן אם את מחליטה להתעלם - להחליט לפני שנכנסים למערכה.

אבל זה בדיוק בדיוק מה שעשיתי.. ממש עצוב לי שככה זה צריך להיות... היה לי נחמד להיות איתו בבית, ועכשיו זה נהייה לא נעים. הוא לא רוצה להקשיב, ואני נאלצת להיות לא נחמדה, ואז הוא עצבני וכועס.. =/ והבוקר למשל הוא היה בהתקף בכי, שאין לי מושג מה נכנס בו.. הוא בכה כל הבוקר, כל זמן שהלבשתי אותו וכו', כל ארוחת הבוקר... כל הזמן... אחרי שבסוף נאלצתי להתעלם במשך איזה 20 דקות מהצרחות שלו אז הוא קצת נרגע.. אני מקווה מאוד שזה לא יימשך ככה, כי זה הורס את כל האווירה הנעימה שהייתה בבית..

ב. אפשר לחייך בנעימות. לפעמים להגיד בנחת לגמרי: לא אומרים לאמא לא.. ולעבור הלאה. 

 

לעיתים אם זה משהו חשוב, אפשר להציע חלופה, וגם להתחיל לבצע תוך כדי.

 

למשל, בדוגמה הנ"ל: להגיד לו, איזה יופי אתה מתופף. בוא נעביר לשטיח כדי שהיא לא תתעורר. ותוך כדי דיבור להעביר, בעדינות אבל להעביר..

 

אם ינסה שוב - אז אפשר לקחת ולהגיד, הכל בנחת לגמרי, ב"הבנה": יופי שאתה מתופף, אבל על הריצפה זה מעיר אותה, אז אם תרצה על השטיח תגיד לאמא ואני אחזיר לך.

 

 

כלומר: קודם כל, מבפנים לא להתפעל בכלל. זה גיל. הוא מגלה את ה"יכולת" לגלות כאילו עצמאות. זה שלב בהתפתחות. משמח וגם מצחיק אם מסתכלים בקצת הומור.

 

לא להיתפס ל"סיחרור". את פה המבוגר..

 

להשתדל לא להגיע לעימותים חזיתיים כשלא צריך.

 

עם זאת, זו הזדמנות טובה לתפיסת תמונת העולם. לכן, כשצריך - נותנים פידבק בדיבור בנחת. ולפעמים גם במעשה. עם הסברה קצרה, עם הזדהות עם הנקודה העניינית במה שהוא רוצה, ועם נתינת אפשרות לעשיית הדברים בצורה מתוקנת.

 

אל תופתעי אם אחרי שתי דקות יבוא ויגיד: טוב, אז על השטיח. מבחינתו זו לא "כניעה". זה רק עושה קצת "סדר בראש" מול אמא שהיא גם "טובה" וגם יודעת מה נכון וכשצריך עומדת בנחת על שלה..

 

לגבי השאלה הקודמת - ב"ה כנראה היה לו איזה קטע של יומיים, כי ב"ה הוא ממש חזר לעצמו... יש לו את הקטעים שלו, אבל לא קיצוניים כמו שהיו לו בימים ששאלתי את השאלה, אז תודה לכל העונים. קיבלתי ואימצתי חלק מהעצות, וגם חלק מהעצות חיזקו אותי כי ראיתי שאני פועלת נכון. אז תודה!

 

עכשיו שאלה אחרת לגבי אותו ילד - הוא בן שנתיים וחודשיים. נמצא איתי ועם אחותו הקטנה בבית כל יום. נחמד לנו מאוד, והוא בד"כ ילד רגוע ושמח. מה שכן, אני מתחילה להרגיש שהוא ממש מחפש חברה... מאוד מחפש ילדים אחרים, מאוד רוצה בחברתם (אבל כמובן עוד לא באמת יודע איך משחקים עם ילדים אחרים). אז למשל לא מזמן היו אצלנו בשבת חברים שיש להם ילדה שגדולה ממנו בקצת פחות משנה. הוא מאוד מאוד ניסה לשחק איתה - אבל היא דיי התעלמה ממנו. מצד שני, כשהיא נגעה במשחקים שלו זה נורא לא מצא חן בעיניו. הוא רדף אחריה בקריאות "זה שלי!!!!"
הוא מדבר מאוד יפה יחסית לגילו. אבל אני מרגישה שילדים אחרים לא מתקשרים איתו למרות שהוא נורא מנסה..
אני מתלבטת אם נכון להכניס אותו עכשיו לאיזו מסגרת. למשפחתון או משהו.. ואם באמת זה אומר שהגיע הזמן?

ולגבי הרכושנות - זה בסדר ונורמאלי? כי הוא ממש לא נותן לגעת לו במשחקים... צריך לעבוד איתו על זה? או לתת לזה להשתנות לבד? זה חלק מההתפתחות? או שזה בגלל שהוא כל היום איתי בבית ולא רגיל לשתף ילדים אחרים? (אחותו הקטנה בת 8 חודשים והוא לא מרשה לה לגעת לו בצעצועים, למרות שאני מנסה קצת לטפטף לו על זה..).

 

תודה לכולם, וב"ה שהפורום הזה קיים!

רגיל, נורמלי, ואיפלו עם יתרון בשלב מסוים (כדי שילד יוכל לתת מתוך תחושת "אישיות" ולא "הפסד", הוא צריך קודם להרגיש שאכן יש "שלו. אח"כ - אפשר לתת לאחרים, כחלק מהאישיות).

 

אפשר מידי פעם להציע, אולי ניתן לה קצת, שתשמח. כלומר, שירגיש "נדיבות" מתוך עצמו, שזה עושה לו משהו טוב מבפנים. כשיסכים - אז לעודד, איך שימחת אותה, כל הכבוד. להרגיל לתחושת הטוב שבנדיבות. אבל לאא להקצין. ילד צריך להרגיש "בסדר" גם כשהוא רוצה משהו לעצמו..

 

אפשר לעזור לשחק עם חברים שמגיעים. למשל להשתתף איתם איך זורקים כדור אחד לשני וכד'.

 

משפחתון - החלטה שלכם. 

 

אבל הזדמנויות "מודרכות" לחברה, זה טוב. יכול להיות בבית, בגן המשחקים, עם "בקרה מבוקרת".. כלומר: שימת לב, אבל בלי "לחנוק"; לומדים מתוך המציאות איך מסתדרים עם אחרים. כמובן, אם מגיע לדברים "קיצוניים" - מכות וכד' - אז לגמרי בנחת לעצור את זה עלהמקום, בהסברה שאנחנו לא מרשים כך, זה לא נעים.

אנחנו גילינו שכשאנחנו נותנים לו לבחור מ2 אופציות שאנחנו נותנים אז יותר קל לו לעזוב את הרצון והאנטי שלו.

למשל- אם הוא רוצה לתופף על הרצפה אז אני אומרת לו: "על הרצפה זה לא כדאי\אני לא מרשה, אבל אתה יכול לבחור- או שתנגן על השטיח או על הספה... רוצה על השטיח? מצוין! לא רוצה? אז על הספה? -מעולה! ואם לא זה ולא זה אז אני אקח לך. אתה צריך לבחור, שטיח או ספה...

בהצלחה!

אבל ביומיים האלה כלום לא עזר....

 

עוד משהו שעוזר בד"כ זה שכשהוא צועק לא רוצה לא רוצה (למשל לא רוצה להתלבש) אז אם אני יודעת שזה לא משהו שנורא ואיום, ואם אני יודעת שהוא כן רוצה וסתם צועק, אז אני מאפשרת לו "לא רוצה? לא צריך.." ומשחררת אותו.. וכמעט תמיד הוא חוזר בו ורוצה. אני לא עושה את זה בהכל, אלא במה שמתאים. וזה עובד נפלא הוא מגלה שהוא כן רוצה...

שלבים:

1. אני תמיד מתחילה באמבטיה. כשהיא עושה באמבטיה (מן הסתם זה קורה מדי פעם...) תפני את תשומת ליבה. תגידי לה "יו, עשית פיפי" כמה פעמים, עד שהיא תבין. לאחר כמה פעמים את יכולה להתקדם עם זה, ועוד לפני שהיא עושה להגיד לה "בואי נראה אם יש לך פיפי" במטרה לגרום לה לנסות לעשות באופן מודע. כך את יכולה לחוש אם היא "בכיוון".
   את התהליך הזה אני עושה במשך תקופה מסויימת, עד שאני מרגישה ש"יש עם מי לדבר".
2. אחר-כך אני מחליטה על יעד (מומלץ חג מסויים, לדוגמא ל"ג בעומר או שבועות), ואני מפמפמת לה כבר כמה שבועות מראש: "בל"ג בעומר את כבר תהיי גדולה, ונשים לך תחתונים במקום טיטול, ותעשי רק בשירותים ובסיר". אין לה מושג מה זה ל"ג בעומר ומתי הוא יגיע, אבל היא כבר יודעת שבל"ג בעומר היא תהיה עם תחתונים ותעשה רק בשירותים/סיר. כשבגן יתחילו לדבר על ל"ג בעומר, היא תבין שזה מתקרב ושהיא כבר גדולה ועושה רק בשירותים.
   כמובן שבתקופה הזו ממשיכים לנסות לעשות פיפי באופן מודע לפני המקלחת (אפילו אפשר כשהיא כבר בלי בגדים, לפני שנכנסים למקלחת להושיב אותה רגע על השירותים ושתנסה לעשות בשירותים...)
3. הגמילה עצמה - אני ממש לא ממליצה על "טיטול מעבר". לעבור ישר לתחתונים. בקטע הזה לדעתי אין שלבים.
   כל כמה זמן לקחת אותה לשירותים/סיר ולהגיד לה שעכשיו עושים בשירותים (לא לחכות עד שהיא תגיד שיש לה, או לשאול אותה אם יש לה). תתכונני נפשית לשבוע של פיספוסים (בלי כעסים, עם הרבה ביטחון שבפעם הבאה היא תצליח).
   אם היא באמת מוכנה, היא אמורה להיות יבשה ונקיה תוך שבוע. אחרת - לדעתי לא נורא להחזיר טיטול ולנסות שוב בעוד כמה חודשים (כמובן בלי לשדר לילדה שהתייאשנו ממנה).

* היתרון של סיר לעומת שירותים - הגובה נגיש לה יותר, וגם היא רואה את מה שיצא, וזה גורם להתרגשות. החיסרון - צריך לשטוף אותו כל פעם...  אני ממליצה להתחיל עם סיר, וכשהיא גמולה טוב, לאחר תקופה מסויימת לעבור לשירותים (עם ישבנון כמובן).

 

בהצלחה 

אישית, אני שמה לגברת המיועדת לגמילה חצאית בלי תחתונים ונותנת לה להיות כל היום בחוץ, פחות או יותר. (לא יודעת אם זה אפשרי אצלך).

ככה, היא יכולה רק להתכופף ולעשות באדמה ולקבל הרבה עידודים, ולא להסתבך עם לרוץ לשרותים. אחרי יום יומיים כאלה הן בדר,כ גמולות.

בטח יש כאלה שמתנגדים לדרך הזו... אין בעיה.

אם באמת היא במעון, אז כדאי לנצל את החופשה הארוכה ולשלוח אותה אחרי פסח כבר "גמולה".

סתם שתדעי- גמילה זה תהליך תלוי ילד. יש כאלה שאצלם זה צ'יק-צ'ק, יום יומיים והם גמולים. ויש כאלה שלוקח הרבה  יותר.

יש גם רגרסיות- היא יכולה להיות גמולה לגמרי ופתאום אחרי כמה חודשים לפספס כל הזמן.

אז תכיני הרבה אבקת כביסה, וגם בקבוק חומץ כי זה מוריד ריח של פיפי מהכביסה בצורה מצויינת...

וגם כדאי לקנות מגן מזרון למיטה שלה. (ממליצה על הפשוטים מפלסטיק שרק צריך לנגב אותם במגבון ולא לכבס)

לא מבינה בזה הרבה.

אבל אני יודעת שהרבה יותר קל לגמול כשחם.

גם כי קל יותר להתאפק, וגם כי אין מליון שכבות להוריד כל פעם (או לכבס..)

זה יכול לחסוך הרבה אנרגיות, בטח עוד מעט היא תראה את החברים בגן ותתעורר לזה גם כן ואז זה יהיה הרבה יותר פשוט.

בהצלחה לכן

הבת שלי בת שנה ו-1 חודשים בערך. התחלתי לחשוב על זה כי היא כבר מודיעה כשהיא עושה קקי בטיטול. היא די מבינה לדעתי.. אולי להתחיל לדבר על זה ועד הקיץ כבר להתקדם הלאה? מה ממליצים?

ד"רא ברגע שאמרתי לאמא שלי שאני חושבת על זה היא רצה לקנות לה סיר+הספר סיר הסירים.. חחח

הקוואקר הטחון מתבשל מאוד מהר. אפשר להוסיף פרי מרוסק, וזה ממש טעים.

"על יבש"?

או שאפשר לבשל במים, ואז לטחון ולהוסיף פרי?

(סליחה אם התשובה בנאלית, אין לי ניסיון כ"כ עם קוואקר)

(וגם - השלם נחשב ליותר בריא). אם את מכינה דייסה (הכי פשוטה - פי 2 מים מקוואקר, מרתיחה מים עם טיפה מלח, מוסיפה את הקוואקר ומערבבת כל הזמן) הקוואקר "מתפרק" ולא צריך לטחון. אני מוסיפה טחינה ומעט סילאן, או תפוחים... מעדן.

חוץ מזה - זה נהדר להכניס בתוך בישול של מרק (גם למבוגרים). זה מסמיך את המרק וטעים ובריא.

 

בס"ד

אפשר להוסיף קוואקר למרק ירקות. שמעתי שעושים את זה. לא ניסיתי.

 

אני הייתי שמה את הקוואקר במים רותחים, ואח"כ טוחנת אותו עם פירות.

קצת קשה לי לענות כי זו שאלה שמסתירה יותר משהיא מגלה. אני בינתיים לא הייתי מתייחסת אבל בהזדמנות קרובה של שיחה אישית נינוחה הייתי שואלת את דעתו על המקרה ומה הוא חושב על שעשה אם זה טוב או לא. איך היה עדיף או אפשר לנתב את רגשותיו ומעשיו. העיקר לא להאשים אותו אלה ביחד איתו מנסים להבין מה היה? מה הרגיש? למה עשה כך וכך? מה אפשר לשפר?

בלי להתייחס לעיתוי- רק רציתי להסב את תשומת הלב למה שכתבת על כך ש'מפנים כלפיו אשמה' (גם מירימי כתבה על כך אבל רציתי להדגיש):

אצל ההורים שלי היה תמיד כלל- בשום דבר לא מאשימים ולא מחפשים מי האשם. כשקורה משהו לא נעים, כמובן צריך להתייחס למה שקרה ולדאוג שזה לא יקרה שוב, אבל לא על ידי האשמה.

במקרה שילד מתנהג בצורה לא נעימה ורוצים להתייחס לכך, צריך לתאר לו את ההרגשה שלנו בנושא (לא נעים לי שאתה עושה כך), או אם הוא מציק לאחרים, לתאר לו איך הם מרגישים (זה כואב לו כשאתה עושה כך).

הדברים מתוארים יותר בפירוט בספר 'איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו'- ספר שאני הייתי מאוד ממליצה עליו (לומד איך לחנך תוך מתן כבוד לילדים).

בהצלחה!

חשוב לשדר לו רוגע, להקשיב כאילו הוא מדבר רגיל. לא להלחיץ אותו. ולא להילחץ מאיך שהוא מדבר.

וגם לשים לב שמדברים אליו לאט יחסית (כדאי להאיט מעט את הדיבור הרגיל שלכם). 

בגיל הזה גם ככה עובדים בעיקר דרך ההורים וזה הטיפים העיקריים שנותנים בהדרכת הורים.

דווקא בגלל שהוא חכם- יש יותר נטיה ויכולת לפתח גמגום התפתחותי. (פער בין היכולות השונות בתחומים השונים אצלו)

בעז"ה עם המון שלווה ורוגע זה יעבור אט אט, והתקופות הקשות יותר ילכו ויפחתו בכמותן ובאורך הזמן שלהם.

 

קרוב משפחה שלי כשהיה בגיל הזה, והיה גאון (עד היום בלע"ר) הייתה לו בעיה כזו ולקחו אותו לרב אליהו זצ"ל והוא אמר שזה עין הרע. לחש לו משהו באוזן וזה עבר!.

אולי נגמל מוקדם מידי? נולד אח? טראומה כל שהי? כיוון אחר- שקדים מוגדלים (הוא מרייר?). לדעתי תתיעצי גם עם א.א.ג. העצות של הודיה נשמעות טובות. למדתי שבגיל הזה הרבה ילדים מגמגמים וזה עובר לבד. בד"כ קלינאיות בקופה הן טובות מנסיון שלי אבל תשאלי חברות שהיו בקופה, בסניף שלך אם הן מרוצות.

בעז"ה

 

הנסיון שלנו עם קלינאית תקשורת אקראית מקופ"ח היה נהדר.  בזמנו, הבעיה היתה הגיה לא נכונה של עיצורים.

 

אפשרות נוספת היא פניה לרפואה משלימה.  אני יודעת ששיטת אייפק  IPEC מטפלת בגמגום בהצלחה רבה (כל מטפל\ת לגופו\ה).  מן הסתם יש עוד שיטות.  

הכי חשוב כרגע הוא לקבל את הילד, לא לתקן אותו ולא לדבר על הגמגום כשהוא בטווח שמיעה, אלא לתת לו את המרחב להתבטא כפי שהוא מסוגל להתבטא.  זה כולל לא לחקות אותו ולא לתת לדודה\סבתא וכו' לתקן אותו או להעיר לו.

 

נכון, הלב נצבט לשמוע אותו, אך בעז"ה ובעזרת שליח\ה נכון\ה, הגמגום יעבור הרבה לפני החתונה, ומן הסתם גם לפני כתה א'.

בהצלחה!

 

(רק לא להפוך משהו זמני\התפתחותי למשהו עמוק, רגשי ומתסכל)

 

קודם כל- גמגום אצל ילדים זה באמת נפוץ, ובהרבה מקרים זה אכן עובר לבד. זה גם די נפוץ שילדים שמאוד מפותחים מבחינה שפתית מתחילים לגמגם בשלב מסויים (בגלל פער בין הדרישות ליכולות- הם רוצים לדבר יותר כי שפתית הם מסוגלים, אבל מוטורית עוד קשה להם), ובמקרים כאלו הרבה פעמים הגמגום הוא התפתחותי ויעבור לבד.

 

אבל, כיוון שבחלק מהמקרים הגמגום לא יעבור וכן ישאר, ממליצים לפנות לטיפול כמה שיותר מוקדם, כי בגילאים קטנים יותר הרבה יותר קל לטפל (גם כי עדיין ההרגל של הגמגום לא מבוסס ויותר קל לשנות הרגלים, וגם כי עוד אין כל כך מודעות מצד הילד, ולכן כל הפן הרגשי של הגמגום עוד לא התפתח). בגיל הזה לרוב עיקר בטיפול הוא דרך הדרכה להורים, ורק במקרים מסויימים עושים טיפול ישיר לילד.

 

קלינאיות תקשורת בקופה לרוב מטפלות בהרבה מאוד תחומים של התפתחות שפה, אבל פחות מתמחות בתחום הגמגום באופן ספציפי (רוב הילדים שמגיעים לקופה זה על רקע איחור שפתי, ולכן יש להן לרוב פחות ניסיון).

 

המרצה שלנו שלימדה על גמגום עובדת במרפאה שמתמחה בטיפול בגמגום, בהדסה עין כרם. נראה לי שיש להם הסדר כלשהו עם קופות החולים (אין לי ידע מסודר בנושא). אני הייתי ממליצה לפנות לשם, ולקבל טיפול מקלינאיות שמתמחות ספציפית בתחום.

לפי מה שסיפרו לנו, גם שם יש תורים ארוכים מאוד להמתנה, אבל אמרו לנו שכבר בשלב הפנייה לקביעת התור, נותנים להורים כמה כלים וטיפים איך להתייחס לילד ואיך לעזור לו עם הגמגום.

הנה קישור כלשהו שמצאתי בקשר לטיפול בגמגום של הדסה, מן הסתם אם תחפשי תגיעי ליותר:

http://www.hadassah.org.il/medical-care/clinics/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A2%D7%94,-%D7%93%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8,-%D7%A9%D7%A4%D7%94-%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%94/%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%93%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%94/%D7%92%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%A6%D7%9C-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D.aspx

 

בכל מקרה, אם את רוצה, תיכנסי לאתר של הדסה: http://www.hadassah.org.il

משם אפשר להיכנס ל- מחלקות ושירותים (למטה בסגול) -> מרפאות -> הפרעות בתקשורת- שמיעה, דיבור, שפה ובליעה -> תחום הדיבור והבליעה (למטה ב'מידע נוסף') -> גמגום אצל ילדים

יש שם גם הסברים על מה זה גמגום, וגם הסבר איך לפנות אליהם.

בהצלחה!

 

אם אני יכולה לעזור אז למה לא?

לאח שלי היה את זה,נראה לי באותו גיל וזה עבר..

שאלנו את הרב מה אפשר לעשות והוא ענה

זאת שאלה ששאל מישהו אחר אבל עוסק באותו עניין

 

 

שאלה - 40773
לכבוד הרב הגאון רציתי לישאול את הרב ילד בן 3 וחצי שלא מדבר ברור אם הרב יכול לתת לנו סגולה ונישמח מאוד אם כבודו יברך אותו לדבר מהר ברור וחלק תודה כבוד הרב שתבורך
 

תשובה
תקנה פיסטוק, ותקלף 10 יחידות, ותקרא עליהם כשהם בידך את הפסוקים, ישעיה נ,ד רוח השם כולו, וכן ביחזקאל מז,יב, ועל הנחל כולו. שלש פעמים כל פסוק ותן לו בבוקר שיאכל אחד או שנים, וכן תעשה כמה בקרים.

 

 

עוד שאלה ותשובה

 

הרב הוא הרב בן ציון מוצפי שליט"א

 

שאלה - 7075
לכבוד הרב שלום רב
מה הרב מציע לעשות לאדם שיש לו בעיות בדיבור (גימגום). תודה
תשובה
מובא בספרי הצדיקים לקחת עשרה פיסטוק בבוקר אחר התפלה ויאחזם בידו הימנית ויאמר הפסוק בישעיה נ,ד ה אלהים נתן לי לשון לימודים עד סופו שלש פעמים ויברך עליהם העץ ויאכלם לפני כל אוכל אחר, וכה יעשה שלשה ימים לפחות ויתרפא.

וגם אסור לתת לילדים מתחת לגיל 5 פיצוחים!!!

ה' ירחם!

אבל לא שמעתי על משהו שניסה והצליח. ואפשר לרסק דק דק אם את רוצה לנסות.

במקרה ראיתי את הודעתך ואני קל"ת שעוסקת כבר 26 שנים רק בגמגום, אציע לך להגיע לקל"ת כשמתאפשר ועד אז לא להיות בלחץ. התופעה מוכרת ונפוצה והכי חשוב שההורים יגיבו נכון. כדאי לך להכנס לאתר של אמב"י (ארגון המגמגמים בישראל) ולקרוא שם בסעיף "הדרכת הורים" את כל החומר שיש. יש להם גם סרטון הדרכה מצוין. תוכלי גם להכנס לאתר של בי"ח הדסה ולחפש על גמגום ילדים . וככל שתוכלי דברי איתו לאט מאוד אך לעולם אל תתני לו עצות ואל תדרשי ממנו לדבר לאט . רק דוגמה אישית. כל שאר  העצות בשבילך חפשי באמב"י.

ובדרך כלל עובר.

היה לי עם הבן שלי פעמיים, תקופות שהוא גימגם כל כך- שלא הצליח להוציא מילה מהפה.

והוא ילד מבריק במיוחד.

אומרים שזה בגלל שקצב המחשבה והדיבור לא מתואמים.

 

העיקר- עבר מעצמו.

 

שווה להיות עירנית אם זה לא עובר-

אבל לדעתי אין מה להילחץ....

לקחתי לתשומת ליבי את העצות החכמות.

 

לא ידוע לי על טראומה שהוא עבר.

קבעתי תור לקלינאית, ובינתיים אני מיישמת דיבור איטי, סבלנות, וכו'.

 

הוא ילד חכם ומבריק, אז יכול להיות מאוד שיש חוסר תיאום בין המחשבה לדיבור.

תודה רבה!

נקווה לטוב...

 

 

ב"ה

לבת שלנו (עולה לא') גם היתה תקופה שהיא פשוט לא הצליחה לומר משפט אחד שלם, מרוב שהיא רצתה לדבר היא לא הצליחה להוציא את זה כראוי.

הלכנו לקלינאית תקשורת, אבל לפני כן מאוד השתדלנו לשדר לה רוגע ונחת, להקשיב לה, אמרנו לה מה רצית לומר? אולי תסדרי את כל המילים בראש ואז תגידי אותם?

זה ברוך ה' עזר, והעיקר עם הרבה רוגע וסבלנות כלפיה.

בהצלחה!

אמרו לנו (חברים) שזה תופעה מצויה בעקר אצל בנים ובפרט בכורות ובמיוחד אם הם חכמים.

ושלא צריך לעשות משהו מיוחד אלא להתאזר בסבלנות ולא להלחץ אלא להתעלם וזה עובר.

ואכן כך היה.

דרך צלחה.

בס"ד

 

שלום לך אמא יקרה,

את מספרת על בנך בן ה  -  2.8  שהוא  ב"ה ילד חכם ואפילו גאון וגם מפותח מאוד וכרגע הוא מגמגם בדבורו.

תופעת הגמגום  בשנות חייו הראשונות של הילד מוכרת ,ולהרבה ילדים  בגיל הרך  מופיע הגמגום ולרב כפי שהוא מגיע כך הוא נעלם .

ונכון שאם הגמגום נמשך  תקופה  ארוכה  של  מס' חודשים יש מקום להתייעץ  עם קלינאית תקשורת.

מכיון  שהתור שלכם נקבע לעוד מס' חודשים , אני מזמינה אותך לבדוק מס' נקודות חשובות .

כמנחה להורים אני רוצה לשאול אותך,

א. כיצד מגיבה הסביבה הקרובה?

(ההורים , סבא וסבתא אחים  וכו...)

מאוד  מאוד חשוב  לדעת שההתייחסות של  הסביבה משפיעה מאוד ויכולה להעצים ולהחמיר את התופעה או 

לעזור לתופעה להיעלם כלא היתה .

אני מבינה אותך מאוד , שכאם את דואגת ונלחצת  וחוששת לגבי העתיד .

ב. שימי לב  אם אתם מנסים לעזור לו  להשלים את המילה ,

ג.האם קיים מתח ולחץ סביב הגמגום.

תגובות מסוג כזה  עלולות  להחמיר את המצב באופן משמעותי, כיוון שבנך  חש את  לחץ הסביבה

וגם הוא נלחץ , ולחץ  מחמיר את תופעת הגמגום.

ההמלצה , גם של מס' רבנים  היא : להרפות מהנושא , להתייחס לגמגום כאל תופעה נורמטיבית  שאופיינית לגיל והיא חולפת.

כאשר  הסביבה  הקרובה רגועה  הילד גם רגוע , (ילדים  מרגישים את  הדאגה והלחץ . 

לכן  שכנעו את עצמכם  בכך שהופעה היא זמנית וחולפת .

כמובן שבשום אופן  לא נעיר לילד ולא נעזור לו להשלים  את  המילה .

כאשר בנך  מדבר אלייך  תשתדלי לעצור והיות נינוחה ולתת לו את התחושה שיש לך את כל  הזמן שבעולם עבורו

וכך  מתוך הרוגע ייקל על ילדך להתגבר ותופעת הגמגום בע"ה תעלם .

ישנה נקודה מאוד חשובה  שעל ההורים לבדוק  והיא . מהי האווירה המשפחתית  , של רוגע או של לחץ

ובכלל מה קורה  ביחסים בין ההורים .

אני מקוה מאוד  שהארתי לך  נקודות שיעזרו לך להתבונן על הגמגום  באופן שונה

ואני מאחלת לך הרבה שמחה  ונחת .

אשמח מאוד אם  תעדכני אותי  ,  או אם את רוצה להתייעץ

אני כאן בשבילך , בשמחה

חג כשר ושמח.

 

אורה כהן - מנחה במשפחה להורות וזוגיות

ומאמנת אישית

oraco123@gmail.com

0546-280744   

בתיכון עשיתי מגמת פסיכולוגיה התפתחותית. מפורשות המורה לימדה אותנו שיש בעיה אצל ילדים בגיל שנתיים שלוש שהמחשבות רצות יותר מהר מהיכולת הפיזית שלהם לדבר ואז נוצר גמגום.
דווקא זה שאת אומרת שהוא גאון לא סותר אלא מוכיח יותר.
אני יכולה להעיד על עצמי שהיתה לי תקופה שגמגמתי לא בטירוף אבל בצורה משמעותית היו לי מלא קטיעות באמצע משפטים ומילים (שגרמו לי לחזור שוב על המילה/משפט) ומה שעזר לי זה פשוט לחשוב יותר לאט!

- אולי קר בחדר שלו. כשקר- מרטיבים יותר.

- אני הרטבתי עד גיל מאד מאוחר, אבל לא בכזו תדירות. אז חשוב לדעת שיש מציאות כזו ולמרות הקושי צריך להתמודד ולא לתת לו הרגשה שעשה משהו רע.

- אולי צריך להרדם מוקדם יותר ואז לא יהיה כ"כ עייף וכן יצליח לקום.

- הבת שלי גם בגיל הזה, נגמלה מאד מוקדם מטיטול רק ביום (עוד לפני גיל שנתיים) ובלילה עדיין ישנה עם טיטול. כמה פעמים היא ביקשה להוריד- (וגם אני רציתי) אבל כמו שאמרת- תוך שעה הכל כבר רטוב.

אני בינתיים מחכה שתהיה יותר בשלה, אז אולי נכון גם בשבילו לחזור לטיטול לתקופה מסויימת

(אומרת בהסתייגות כי אני לא יודעת אם זה טוב לחזור מבחינת הרגל... אם לא מסכים- אפשר טיטול גמילה שיש לו צורת תחתונים, כך שבזה אין בעיה...)

בגיל 4 היא היתה כבר יותר בשלה

כמו שצריך, כך שבערב לא יצטרך.

 

ב. לקחת לפני השינה שלש פעמים לשירותים. בלי לחץ. יותר מוקדם, אחרי שלובש פיז'מה, ועוד פעם ממש לפני.

 

ג. לקבל כעובדה פשוטה אם מכבסים בבקר. זה ענין פסיכולוגי - הרי מכבסים הרבה דברים. אם חושבים שזה "לא נרומלי" אז נלחצים גם מהכביסה. אם לא מתרגשים - אז עוד קצת כביסה..

 

ד. יתרון שזה בחלק הראשון של הלילה. לנסות אכן לקחת לשירותים בלי להעיר אותו ממש (רחמנות..). אם זה כבר מאוחר, לנסות בלילה הבא קצת יותר מוקדם, עד שרואים אם יש שעה קבועה.  כך גם אח"כ.

 

ה. מכל מקום, אם "אין כח" - לא צריך להשתגע. זה לא אסון. אם הוא מכוסה היטב הוא לא יצטנן. בבקר קצת מקלחת, בגדים לכביסה וגמרנו. לא קורה כלום. עם הזמן זה יעבור.

 

ו. אם קם בבקר יבש, לציין בשמחה - איזה יופי.. ולהגיד לו שבמשך הזמן הוא כבר יתרגל להרגיש בשינה אם הוא צריך וללכת לבד. כלומר - שתהיה לו "תבנית" על מה שאמור לקרות.  וגם אם לא - להגיד לפעמים, לא נורא במשך הזמן כבר תרגיש בעצמך. ולפעמים סתם לעזור עניינית להתארגן. לא לעשות מזה ענין לדעתי. בוודאי לא לתת הרגשת "כישלון".

 

ז. כשיווצר מצב שיכול ללכת לבד לשירותים בלילה, ומתחיל "להרגיש" מעצמו - לדאוג שהדרך לשם מוארת ומחוממת. באופן שלא תהיה לו סיבה לפחוד ולהתעצל ללכת..

 

 

 

תודה רבה לכם,אבל-לא יכולה לישון מרוב תסכול. פעם שלישית פיפי במיטה הלילה,הרגע. הוא בא אלי להגיד לי כך שאין לי אופציה להתעלם... ולא מדובר כמו שכתבתי בשלב בגמילה,כי הוא היה קם חלק לשירותים. כנל לגבי שתיה-כמו שצינתי הוא כמעט לא שותה בערב. ללכת לשירותים כמה פעמים יכול להיות פיתרון,אנסה, א"כ הלילה למשל הוא הלך לפני האמבטיה ואחכ שוב (ואז מיד למיטה). מבחינת מה לשדר לו -הוא מאוד בוגר,ומתוסכל בעצמו מהענין.אם הוא יבש בבוקר הוא מספר לי את זה בשיא ההתלהבות. אין מצב שאחזיר לו טיטול או חצי טיטול. לי 2 דברים מוזרים: הכמות והתדירות של הפספוסים, ועצם זה שהוא הפסיק לקום לפני. חשבתי על כיון של דלקת בדרכי השתן... ?

ובכלל - החורף מועד יותר. לכסות חם...

לעניות דעתי, חשוב מאד מאד שהילד ירגיש נח ולא ירגיש כאילו עשה מעשה נוראי בכך שפיספס.

אממה - לנו ההורים זה קשה, מעייף, מתיש וגם מתסכל.

יתכן והוא מרגיש את התסכול שלך!

יתכן שהתסכול שלך נובע מהרצון האמיתי שיהיה לבן שלך טוב ויבש

אבל הוא רק ילד ויכול להיות שהוא לא יודע לקרוא את התסכול שלך נכון והוא חושב שאת מתוסכלת ממנו

ו... זה מתכון טוב להמשך הרטבה.

לכן, לדעתי צריך לשנות ציפיות, לשנות את רף ההצלחה ולזרום יותר עם הנתונים כרגע.

אם ירגיש פחות לחוץ ופחות מאכזב - אולי זה יעזור.

ומצטרפת לדברי אלו שאורמים שחימום טוב.

אצלי ברח להם כשהיה להם קר....

בהצלחה!! 

גם לי היתה בעיה דומה עם בן בן 3.5. הוא היה גמול יפה מאד גם בלילות, ולאחר כמה חודשים הוא התחיל להרטיב כל לילה. בעקבות מה שכתבת ניסיתי את עצה ב', לקחת אותו להתפנות כמה פעמים לפני השינה (הוא אומר לי "כבר עשיתי", ואני אומרת לו "בוא נראה אם אתה יכול להוציא עוד טיפה אחת"). ברוך-ה', זה עזר!! (ולמען האמת גם כבר לא קר בלילות, אז אולי גם זה השפיע...).

 

לעומת זאת אני חייבת להגיד:

לגבי ג' - לא מסכימה בכלל. אני אישית טובעת בעבודת הבית הזו שנקראת כביסה. אני עושה כביסה כל יום ועדיין סל הכביסה שלי נראה מפחיד. להגיד לאחת כמוני "אם לא מתרגשים - אז עוד קצת כביסה..." זה מראה לדעתי על חוסר רגישות לצרות של אחרים. בשבילי עוד קצת כביסה זה לא "..." אלא "!!!". בשבילי עוד קצת כביסה זה אומר עוד חוסר שעות שינה, וזה לא דבר של מה-בכך.

(אמנם לא שייך לכאן, אבל שתבין עד כמה הכביסה מעיקה לי אני אגלה לך שגם כשאני חושבת על ילד נוסף, במחשבה שלי זה מתורגם (בין השאר) לכביסה נוספת).

 

בכל אופן - שוב תודה

[וחייכתי..]

 

כמובן, יש דברים סובייקטיביים. יש כאלה שאיזו מטלה תופסת אצלם מקום "מבהיל" קצת.  אבל הכתיבה לא באה חלילה מ"חוסר רגישות" אלא מרצון לאפשר הסתכלות אחרת. מדבריה ניכר, לכאורה, שמבחינתה הכביסה זה לא כמו אצלך, אלא היא שואלת אם זה "נורמלי", לא חריג.  הרי לא כתבתי לך. אם מישהי היתה אומרת שבשבילה כביסה זה נורא ואיום, אז גם התשובה יכולה להיות אחרת..

אם כי לעיתים, ניתן להחליט שאת כלי המיטה הספציפיים הללו והפיז'מות שלו - לא "מקפלים" אלא שמים ישירות במקום מיוחד להם, עד שייגמל קצת. בפרט אם יש מכונת יבוש. זה חוסך חלק גדול מהענין. אין חובה להיות "פרפקציוניסטים" בקיפול וכד', בדיוק בנקודה הזו, שהיא עמוסה לזמן-מה.

 

[ועוד ילדים זה כ"כ נפלא, שאפילו הכביסה לא שקולה כנגד זה..]

סליחה, באמת התערבתי במשהו שלא קשור אלי, מתנצלת, זה פשוט הציף לי תסכול...

 

לשמחתי מייבש כביסה זו המתנה הבאה שאני אמורה לקבל מבעלי   (אצלנו מתנות הן לא סוד, ויודעים עליהן מראש...)

 

ודבר אחרון - אל דאגה, באמת שהכביסה היא השיקול האחרון, לא זה מה שמכריע. (אל דאגה, יש לי בהחלט רצון לעוד )

 

ושוב תודה על העצה. מלפני כמה שבועות כשהתחלתי לנסות, אמרתי לעצמי שאם זה יצליח אני אודיע לך.

יפה מצידך...

 

ב. ישר הבנתי שזו "הצפת תיסכול". כביסה באמת יכולה לעשות את זה..

 

ג. "מייבש", זה יכול לפעמים להיות שינוי בכל איכות החיים. לפעמים גם מונע צורך גיהוץ, כשיודעים מה לעשות עם זה (תתייעצי ב"מבינות"). אין "לתלות-להוריד", זו הקלה רצינית.

יש לנו ילד באותו גיל, עם סיפור דומה. אנחנו כבר השלמנו עם המצב, מחכים שיגדל קצת יותר.חשבנו להחזיר את הטיטול בלילה, אבל הוא לא מוכן. אז מתמודדים...

עם ילדה בת 3 וחצי. ניסיתי פעמיים, ולא הלך. הרגשתי שזה רק יוצר לה ולי מתח. "האם שוב היא תקום רטובה 3 פעמים בלילה?"

ביומולדת ארבע היא מעצמההכריזה היא לא רוצה טיטול בלילה, ואחרי שבוע שבועיים של הרטבות מדי פעם, הגענו למצב שהיא בדר"כ לא מרטיבה בכלל. ואם כן- אז מה. זה נורמלי.

זוכרת את ההרגשה בתור ילדה שאת חייבת לשרותים, ובחלום את הולכת לשרותים מתישבת על האסלה ורק כשיוצא את מגלה שבעצם את במיטה?...אז זה גם קורה.

בסוף זה עובר.

תלמדי אותו שאם הוא קם רטוב שיוריד לבד את הפיז'מה ויקח אחרת. אולי תכיני לו ליד המיטה.

 

משקאות עם קופאין גורמות להרבה שתן

בערך 3 שעות לפני השינה לא לתת: שוקו, תה או קולה

אם כבר אז לפעמים תה, וגם זה בלי קופאין.

מעדכנת שהמצב משתפר, אולי בגלל מזה"א

לא שהוא קם לבד, אבל ההשכמות שלנו (1/2 בלילה) מספיקות ברוב הלילות האחרונים

כמו שכתבתם, הרבה סבלנות. כשזה לא קורה כל הזמן יש לי יותר כוח...

ונקווה בעז"ה שעם הקיץ הוא יחזור לקום לבד.

אבל הוא כזה מתוק! מאוד מודע לעצמו, "אמא קמתי יבש", "אמא תשימי לי גרביים שלא יהיה לי קר ללכת בלילה לשירותים"...

מתה עליו.

בלילה, כאשר מעירים לשרותים ולא "לרחם". הרי מטרתנו לחנך את הילד שכאשר הוא צריך לשרותים בלילה ילך בעצמו. אם הוא יישן הרי לא יוכל לקום. אם לא מעירים באמת הילד ממשיך להתרגל לעשות מתוך שנה! לכן צריך להעיר אותו באמת שייכנס לו למודעות להתעורר ולקום לשרותים.

תה ובכלל שתייה ממותקת לדחות כמה שרק אפשר, לפחות לאחרי גיל שנה (ואם אפשר יותר - מה טוב).

את כל המינרלים מהגוף.

(מלבד חלב כמובן). לא הדגשתי שמה שכתבתי למעלה הם רק הבעיות הקטנות שנשארות אחרי הגיל שכבר מותר לתת מים.

קרובות יותר.

 

זוכרת את החורף האיום ההוא, שהקיץ פשוט לא נגמר עד אחרי חנוכה (עם השריפה בכרמל )?

באיזה שהוא שלב כבר אי-אפשר היה להשיג חמאה בחנויות, כי בחלב של הפרות פשוט לא היו מספיק אחוזי שומן כדי להכין חמאה, בגלל השרב האינסופי.

כך אצל כל היונקים - כשקר אחוז השומן בחלב עולה, כשחם אחוז השומן יורד, והחלב נהיה מימי יותר.

 

עד שהחמוד\ה אוכל מוצקים על בסיס יום יומי.

הבעיה היא, בין היתר, פגיעה באיזון האלקטרוליטים (נוסף על מה שכבר נכתב).

 

אמא תשתה יותר, יהיה יותר חלב, וחמודי יינק יותר, אם ירצה.

לא מדובר בהנקות ארוכות, אלא לפעמים רק ב- "שלוק" פה ושם.

 

ממש לא לתת תה או מים או כל דבר כזה.

 

אם את דואגת, תספרי חיתולים רטובים ותוודעי שהמספר נשאר כמו שהיה עד עתה.

אם את דואגת, תניקי אותו עוד!

בהצלחה!

חליטות לתינוקות

גם של הצוות הרפואי    

 

גם של סבתות, גם של דודות וגם של השכנה ממול.

 

לכן היה צורך להוציא דף הנחיות כפי שפורסם כאן "חליטות תינוק"

 

תשאלי את יוקטנה מה לעשות. נראה לי היא טובה בזה.

התינוק של גליה פשוט גאון

קראתי בספר שכאשר הם מפתחים עצמאות פיזית, הם מבינים לראשונה שהם עלולים להתנתק מאמא שלהם, ומכאן חרדת הנטישה.

 

ואת האמת כבר מגיל 3 חודשים עם פרצוף אחר היה מסתכל לעגלה והייתי נעלמת הוא היה פורץ בצרחות,

שלקח לו זמן להירגע.

אז זה נראה עקבי..

קיצור מה עושים? נשארים איתו כל הזמן????????

כשחיים ביחד צריך למצוא את שביל הזהב, וכשזה נוגע לילדים (בעיקר קטנים), צריך לזכור שאנחנו יכולים מבינים יותר, ועל כן יכולים יותר להתחשב ולוותר יותר בקלות

למה אמא יוצאת מהבית, ובטח הולכת לעשות משהו מעניין, ואני צריך להישאר בשגרה הרגילה שלי?

אז לפעמים עוזר ליצור מציאות שמבחינתו לא את תצאי והוא יישאר אלא להפך. שאבא/המטפלת/מי שזה לא יהיה שאמור להישאר איתו ייקח אותו וייצא לטיול, ורק אחר-כך גם את תצאי. אז יש פרידה, אבל מבחינתו הוא זה שהולך עכשיו לעשות דברים מעניינים ולא את יש תינוקות שזה פותר אצלם את הבעיה.

 

אבא שלו איתו. אין ביביסיטר כשהוא ער.

אני מתכוונת בבית, מניחה על השטיח, בנדנדה שלו, אני רוצה לשטוף כלים לנקות משהו לסדר..

 

אבל תודה על הכיוון,אולי כשהוא יגדל

שלם

 

ואפשר עם מים ולאו דוקא עם חלב.. האם כדאי? תלוי בך אם את רוצה להמעיט בהנקה, אז כדאי להרגיל. אם את רוצה להניק עוד הרבה, אפשר להמתין עם זה..

יש לי בהריונות רפלקס הקאה כשאני בולעת כדור 

אז אני חייבת להסיח את דעתי בזמן הפעולה

אני מסתכלת על איזה אובייקט בבית /בדרך כלל פיל חרסינה (יש לי אוסף גדול בכל הבית) ואז חושבת עליו ואמרת פיל פיל פיל פיל פיל פיל ובין פיל לפיל מכניסה את הכדור לפה בועלת מים וחשבת רק על פיל פיל פיל

כך גם לימדתי תלמיד היום לבלוע

אפשר לעשות את זה מול סרטון מצחיק /מעניין ביוטוב

 

העיקר הסחת דעת(זה לא פשוט,מצריך ריכוז...)

אני אציע את זה לאחותי שסובלת מאוד מלשתות מיצים מעורבבים בטיפות או כדורים מרוסקים... 

כי אצלנו לא היו מוכנים לקחת אקמולי, אבל נורופן כן.

גם עם מוקסיפן אין להם בעיה, אבל רפאפן לא ממש אוהבים וכו'.

דרך אגב, דקסמול יש גם בטבליות מציצה.

סירופ אנטיביוטיקה כשבאנו לסבאסבתא לשבת, ולשמחתנו מצאנו אצלם אנטיביוטיקה מאותו סוג בכדורים. אחרי שווידאנו מינון והכול, פתרנו את הבעיה איך נותנים כדורים לבן שלוש: בכפית דבש! כפית לפה, הוא מלקק ובולע בשמחה, וממש לא מפריע לו שגם הכדור מחליק לגרון.

אולי יעבוד גם אצלכם.

קיבלתי עוד עצה גם לתת ללד דקסמול קיד שאז הוא יכול ללעוס כמה לעיסות  לפני שהוא בולע וזה גם בטעם תות אז ילדים מאוד אוהבים.

משהו בתגובה שלך קצת מתנשא וביקורתי ולא כ"כ פרקטי. קשה לי להגדיר. נראה לי שאם תסבירי יותר, אולי תשתפי מהניסיון שיסביר למה את ככה חושבת יועיל. האמת שאני מתחבטת בבעיה קצת דומה ואשמח לשמוע.

זה אפשרי.

 

תתבונני בינך לבינך, כמה היא טובה, חמודה.

 

תזכרי שלך היא נראית גדולה, כי היא בכורה. כשהקטנים יהיו בגילה - לא תצפי מהם למה שאת מצפה ממנה..

 

חלילה, אל תגידי לה שהיא חמודה בטון של "מבוגרים". ואף פעם לא בטון "קר". גם כשהיא תהיה גדולה...

 

ולא צועקים על פצפונת בת 3.5 (כן, פצפונת..), ובכלל כדאי להתרגל לא לצעוק.

 

ולא מרוויחים כלום מדיבור בקול מתוסכל. רק מהסברה ועידוד חיובי. ובחביבות רבה. כאתגר משוף לשתיכן, משמח. ולא "לדרוש ולצפות" יותר מידי. לראות מה באמת מתאים לגיל - ולחנך לכך בסבלנות.

 

ועיקר החינוך - זה לנעימות הליכות והתחשבות. וזה בא בעיקר ע"י דוגמה אישית. כך שאם את "מצפה" שהיא תגיע לכך, הדרך

 

הטובה ביותר זה ע"י שתתייחסי אליה נעים, בחום, בחום, בהתחשבות, תסבירי דברים בחביבות אמיתית. זה החינוך הכי טוב -

 

גם אם לא רואים תוצאות "על-הרגע". כשהיא תגדל - היא תחקה את זה.

 

ומה ש"היא לא ממש נותנת" - כנראה כי היא חכמה.. תהיי אמיתית אליה - היא תשמח ותתן.

 

 

שינוי - ויפה שעה אחת קודם. זה גם יכול לחסוך בעיות בעתיד.

שלא משנה כמה הגדולה היא ממש קטנה אנו מתייחסים אליה כאל גדולה. ויש לנו צפיות לא ראליות. ואנו מתייחסים לגדולה יותר כמו חברה מאשר ילד ואז אנחנו נהיים מתוסכלים.

 

צריך לזכור ששלוש וחצי זה ממש הרגע גמרה להיות תינוקת. היא ילדה קטנה ממש. ולא יודעת מה את רוצה ממנה.

 

(ולא משנה כמה הקטן יהיה גדול יש שמתייחסים אליו עדיין כקטן גם כשהוא בן 20)

לפותחת- בקשת לא להתיחס לתינוק אבל אני כן רוצה להתריע בפני בעיה שכשהתינוק גודל כל שבוע שבועים ופחות יש חידושים- מחייך, מתהפך וכד', וממש מתלהבים ומספרים לכולם ואז ה"סנדוויץ" מתחיל לקנא. מה שאני אומרת שצריך לשים לב גם שם לאיזון.

קטונתי מלייעץ, אבל אני רוצה רק לנחם אותך שאת לא היחידה. אני רואה גם עליי וגם על עוד כמה אימהות שאני מכירה, שבכורים הם הרבה פעמים ניסיון מיוחד מה'. לא בגללם, בגללנו. כאילו יש בבכורים משהו שמעורר בנו את הרגשות שהכי צריכים התמודדות ועבודה פנימית. הם משקפים לנו את החלקים הכי קשים בנו. אני מאמינה שהניסיון הזה לא סתם בא, ויש בבכורים האלה גם מתנה עצומה מה', להיעזר בהם כדי לעבוד על עצמנו, לצמוח מתוך האתגר.

כתבתי ממש מהלב, מהתחושות הכי פנימיות שלי. אני מקווה שיצא מובן.

גם אני מרגישה ככה כלפי הבכורה שלי. היא קצת יותר גדולה מהבת של פותחת השרשור (בת 5), ובכל זאת עדיין קטנה. ואני מצפה ממנה לבגרות ולהבנה יותר מאחיה הצעיר.

בהצלחה לכולנו.

דן אני חושבת ששיקפת טוב את המחשבות שלי

אני מבינה היחס שלי אליה לא טוב (ולכן שאלתי)

 

aima- הצגת נכון את השורש לבעיה- אשמח לשמוע ממך גם טיפים מעשיים

 

מירימי - אני יודעת התינוקי גם במערך, אך היה חשוב לי בשאלה דווקא ההתייחסות שלי להתנהגות של הגדולים, וזה משהו שהיהה גם לפני שהוא נולד. אני מניחה שהכל יותר מורכב כשיש עוד ילדים, אך בכורה- היא תמשיך להיות...

 

אני רוצה לחדד עוד נקודה - גם כשאני אומרת לה כמה היא חמודה מכל הלב ובחום ואהבה (אמיתיים, לא מעוישם) ובטח שאנחנו מחמיאים לה על מעשים טובים שהיא עושה - היא מתנגדת לקבל (בורחת ממני, אומרת די)

(מזכירה לי קצת אותי שלא יודעת לקבל מחמאות בעצמי- אולי זו תסמונת בכורים- כי גם אני בכורה?)

 

אני כן מחזקת אותה עם חום ואהבה אך כמו אמרתי לא תמיד קל להעניק לה.

 

אבל - וזה מה שהכי קשה לי היא הרבה יותר מהר מוציאה אותי משלוותי. ומפריעה לי שהשני לא כך

 

אני מנסה בימים האחרוני "לתפוס את עצמי" רגע לפני הטון המאוכזב ו/או הכועס- לא תמיד מצליח לי.

דן -זה מה שהתכוונת?

אמח לקבל עוד טיפים איך עושים את השינוי הזה?

לא כל ילד הוא העתק מדויק של אחיו, נכון?

אז למה שהיחס אליהם יהיה שווה?

 

נשמע שאת מצפה מעצמך לתת להם יחס שווה ומכאן נובע התסכול.

 

אם יש לך איזושהיא בעיה עם הגדולה אפשר לדון בה. בלי קשר לקטן.

לגבי מה שכתבת:

לתת שבחים ממוקדים ולא כוללניים.

למשל- במקום: נהדר שאספת את הלגו! את ילדה מקסימה/חרוצה/וכד'

לומר- אני כל כך שמחה שאספת את הלגו! עזרת לי מאוד/ קיבלת משימה ועמדת בה וכד'

מה ההבדל?

ההבדל הוא שכשאת אומרת לה פעם שהיא "מקסימה" ובפעמים אחרות את גוערת בה נוצר מצב שהיא כבר לא מאמינה לך שהיא מקסימה.   כשאת מתארת את הרגשתך באותו רגע ומתארת בהתפעלות את המעשה הטוב. היא יודעת בוודאות שזו האמת. ולא חושבת על כל הפעמים שבהם היא לא הייתה "מקסימה"

 

עוד נקודה: אם לא טבעי לך ולה חיבוקים ונשיקות נסי למסד את הקשר שלך איתה על דברים אחרים ששתיכן נהנות לעשות יחד.

לצייר ביחד, לספר לה סיפור כשהיא על ברכייך, לשבת איתה על הרצפה ולבנות איתה במשחקי הרכבה, וכו' וכו'

בקיצור לצבור חוויות משותפות. אהבה לא נמדדת רק בחיבוקים ונשיקות. ואני מאמינה שכאשר תחזקי איתה את הקשר היא גם תסכים לקבל חיבוקים והרבה פחות "תוציא אותך משלוותך".

 

בהצלחה

 

מנסיון של כמה ילדים.

הציפיות שלך יעזרו בעניין. צריך להאמין בזה.

אני מתכוונת ל12 שעות. תשובתך עדיין בתוקף? או שעדיף לאפשר לו הפסקה באמצע?

זה קשור בקשר ישיר עם הציפיות שלנו.

אני ממש לא מדברת על אילוף.

אלא מצב שתינוק מגיל אפס ישן לילה(אולי אנחנו מאלפים בבטן).

כנראה שהוא לא שונה מאדם מבוגר.

כמו שהסבתות אומרות: שינה חשובה יותר מאוכל. 

בתפיסה שלנו תינוק לא אמור לישון. אפילו פעוט לא.

אבל השלב הזה שהם עוברים לישון לילה שלם גם כרוך ביסורים או באילוף כמו שאוהבים להגיד פה.

וזה מוכיח שזה לא קשור לגיל אלא להרגל.

אני פוגשת אנשים רבים שבגיל שנתיים מחליטים להלחם על זכותם לישון לילה שלם.

זאת אומרת שבסוף זה בכל מקרה נגמר במלחמה.

 

אני מציעה דרך אחרת.

אני יכולה להגיד מנסיון. על עצמי וגם מהתבוננות באחרות,

שמי שמאמינה שתינוקות אמורים לישון בלילה, התינוקות שלה פשוט ישנים.

כן, גם 12 שעות.

כל מה שהוא צריך לאכול הוא אוכל טוב יותר ביום.

צריך פשוט לאפשר להם לישון...

מעדות אישית: עובדה, אצלנו זה לא נגמר במלחמה. הילד גדל ומעצמו התחיל לישון לילות שלמים.

אני מבינה את הגישה שאת מציגה כאן, אבל ההוכחה שלך היא לא הוכחה.

כתבת בשורה מספר 3: "אני ממש לא מדברת על אילוף"

ובשורה מספר 7 כתבת: "... כרוך ביסורים או באילוף"

אז כן או לא ייסורים ואילוף? התבלבלת...

 

תינוק נולד כשהוא לא יודע לווסת את חום גופו, ללכת, לדבר, לטפל בצרכיו, לאכול מזון, ועוד ועוד - וגם לישון ברציפות. 

עם השנם, הוא ירכוש מיומנויות אלו בהדרגה: תוך ימים ספורים ידע לווסת את חום גופו, לאחר כשנה יתחיל ללכת, לאחר שנתיים לדבר, ובסביבות גיל 3 שנים ידע לחזור ולהרדים את עצמו כאשר הוא מתעורר באמצע הלילה. כמובן, כל אחד בקצב שונה וזמנים שונים

גיל שנה הוא גיל מאוד מוקדם בשביל תינוק לרכוש מיומנות כזו.

ניתן "לאלף" את התינוק, שיידע שאין טעם לקרוא להוריו, שכן אלו לא יגיעו לסייע לו. אני חושבת שבשיטה זו הנזק רב על התועלת: את יכולה לומר לילד אלף פעם: "אנחנו כאן בשבילך כשאתה צריך אותנו", אבל ברגע שנהגת להיפך, והפקרת אותו לבכי ואימה כשהוא קרא לך, הרושם הזה יישאר צרוב במוחו, ולא יעזרו כל הדיבורים היפים.

ילדים זו עבודה מאוד קשה ומפרכת, של יום ולילה - אין דרך להתכונן באמת לקראת דבר כזה בע"ה נמצא כוחות לעשות את זה כמו שצריך!

שאישית, אין לי ציפיה שלפני גיל שנתיים יישנו לילה שלם. אם זה קורה מדי פעם זה נהדר...אבל אני לא מצפה, ואז גם לא מתוסכלת, ולא מתעצבנת. זה פשוט ככה וזהו.

וגם אחרי גיל שנתיים, טבעי שילדים קמים באמצע הלילה- חלום לא טוב, היד נרדמה, ועוד מליון דברים.

נראה לי גם שאין כללים. כלומר- יש תינוק שיקום לינוק פעם אחת בגיל שנה, ויש שיינק 3 פעמים בלילה. לא בטוח שזה מרעב.

אולי זה מצורך להיות קרוב קרוב לאמא. מנסיוני שלי, בגילאים האלה, כשהן ישנו איתנו במיטה הן התעוררו הרבה פחות, ונהננו מלילות שלווים יחסית, כי הן הרגישו את הקרבה שלנו.

(אגב, זה תקף אצלנו גם בגילאים יותר מתקדמים. ילדה בת 3 יכולה להתעורר 3 פעמים מסיבות שונות, אבל אם היא לידינו, אז היא ישנה כמו בובה כל הלילה.)

אני מסכימה שלא שייך "סדרת חינוך" כי זה לא ממש חינוך. זה יותר סוג של הרגל, שיתכן שיש שחושבים שהוא טוב, אבל השאלה על חשבון מה זה בא, מבחינת נפש הילד. (הי....הוא קטנצ'יק, כולו תינוק בן שנה...)

גם אחרי גיל שנתיים, אבל אני גמורה מעיפות

לילה טוב

או שאנחנו האמהות עייפות מלצפות, או שלא מצפות ועייפות.

בכל מקרה, מי שאמא לילדים קטנים ולא עייפה, שתקום.

יש כזה דבר בכלל???

9 חודשים בערך, רוב הזמן.

יש חריגות, אבל הנורמה היא שינה רצופה.

כך שזה ייתכן ואפשרי.

לביקור.

 

מסכנה שלי,

זה נראה שיש לה חלומות רעים!

היא קמה מבועתת!

אני מקווה שיעבור לה מהר...

מצד אחד אומרים לא להעמיס שינויים על הילד

אבל נראה לי שאפשר לנצל את מעבר-הדירה להסבר לילד שהוא כבר גדול ומעכשיו הוא יישן במיטה משלו.

אפשר לעשות את זה כייפי-וואו!איזה מיטה יפה!!

וכן הלאה...

 

בהצלחה

 

כמובן שזה לא חייב להיות אוטומטית עם המעבר,

אבל אפשר שהמעבר ישמש כ"שעת כושר" להסבר שכעת כשעוברים דירה, הוא כבר גדול,

והוא בע"ה יישן במיטה שלו וההורים יעזרו לו עד שיצליח..

אפשר לומר: התחדשנו בדירה חדשה, ואיזה יופי, גם לך יש מיטה חדשה ויפה 

 

לדעתי דווקא אם תמתינו עם זה עוד, זה יהיה לו טראומתי. ולכן עדיף להקדים את זה כמה שאפשר

כמובן- בהדרגתיות. וברגע שהורים משדרים שהכל בסדר, וטוב, אין סיבה שהילד יעבור "טראומה".

 

אבל הם כן מבינים דברים פשוטים, וכן ההבנה שלהם נבנית מתוך טון הדיבור והיחס של ההורה.

 

אולי ילד בן 10 חודשים לא מבין כלום מהסברים האלו. האם זו סיבה לא להסביר?

בתי הקטנה מקבלת הסברים מגיל קטן מאוד- 3 חודשים. והיום כשהיא בת שנה ושבעה חודשים אני רואה את התוצאות של זה.

היא ילדה שמחה ורגועה שמבינה מה אסור ומה מותר, מה עושים עכשיו ומה אחר כך.

ויותר מזה-היא מבינה שאבא ואמא מחליטים גם אם היא רוצה אחרת.

 

מעבר דירה לא אמור להיות  טראומתי, זה כיף, ילדים מתלהבים מזה-יהיה לי חדר חדש, בית חדש, וכו'..

(מעבר גן לדוגמא טראומתי יותר).

לכן הייתי מנצלת את המעבר להתרגשות-יואו איזה כיף יש לי חדר חדש! מיטה חדשה! אולי אפילו מצעים חדשים! איזה כיף!

(הילדה שלי לדוגמא אומרת "וואו" אז אפשר להגיד "וואו יש לך מיטה חדשה! וואו יש לך דובי חדש שיישן איתך במיטה!)

 

מהניסיון שלי זה עובד.

גם אם הילד לא מבין את ההסברים מילה במילה.

אינה קשורה כ"כ למה שעליה נכתבה, במחילה.

 

פשוט - לא הבנת מה שכתבתי על ה"טראומה".

 

מעבר דירה אינו טראומה.

 

אבל, אם הוא יזוהה עם זה שאז בדיוק הוא הפסיק להיות אצל אמא, אז הוא יכול להיות מזוהה אצלו, בפנים, כ"טראומה".

 

המקום החדש = הפסיק החום הזה. ועל זה - הוא לא יבין שום "הסברה".

 

לכן צריך לחכות כמה שבועות ואח"כ להתחיל.

 

 

לגבי "הסברה" באפן כללי:  בוודאי שלא אמרתי "לא להסביר" דברים שעושים, בלשון חביבה מגיל צעיר. כל דיבור נעים אל הילד, הוא טוב.

 

לגבי ילדה ש"מבינה שאבא ואמא מחליטים גם אם היא רוצה אחרת" - זה נחמד, אבל צריך לשמור על הגבולות הנכונים של הדבר, באופן הנכון, שלא ייהפך לרועץ ומרדנות עם הזמן. גם להיות קשובים לרצון של הילד, וגם "סמכות נעימה ומוסברת".

 

ובוודאי שילד קטן יכול לקלוט את "אוירה הכללית" של "איזה חדר יפה". אבל לא את ה"הצדקה" לכך שזה אומר פתאום שינוי כזה..

 

וגם אם יקלוט "מיטה חדשה" וכו', מסתבר שהחסר יורגש אצלו. ולא טוב שזה יהיה מחובר באישזהו מקום עם המקום החדש.

 

זו ענ"ד.

כך שזה לא 2 מעברים

הוא יכול להרגיש שזה סביבה חדשה, ריח אחר וכו'

כמו שכשנוסעים להורים וכד' לפעמים הילדים קצת יוצאים מאיפוס מהשינויים בסביבה.

זה תלוי במבט שלנו-איך שאנחנו נשדר להם את זה ככה זה יהיה.

 

לפני שילדתי דיברתי עם אמא שלי על איך להתנהג עם הגדולה שלי.

היא אמרה לי בפירוש שהכל תלוי בי. נכון, תמיד יהיו תגובות לא פשוטות אבל האם בגלל זה נמנע מילדינו להתמודד עם מצבים?

לא.

היא אמרה לי שאם נשדר לילדה שהילד נכנס למשפחה באופן טבעי וששניהם חלק אינטגרלי מהמשפחה-היא תקבל את זה בדיוק באותה צורה.

פקפקתי בכך, אבל זה עבד.

 

נכון, יש תסמינים, אבל הם לא קיצוניים כמו שחשבתי ובאמת לרוב היא מתנהגת בצורה טבעית.

צריך לסמוך על הילדים שלנו.

"לסמוך על הילדים" לא אומר לא להיות עירניים שלא לגרום תחושות לא נעימות.

 

ובוודאי שקבלת ילד אחרי לידה, נעשית ביחד עם הגדולים. וגם אצלנו זה הלך בקלות.

 

אני מניח שאת מבינה שגם אני מדבר מנסיון של כמה ילדים..

אם את מרגישה שזה "טרואמה" לילד, משהו שצריך להתרגל, אז תחכי.

 

אבל יותר נכון להסתכל על זה כמשהו חשוב, שמתאים לילדים גדולים, הוא גדל כבר ולא תינוק קטן.

והוא גם יקבל את זה ככה.

 

זו השיטה שלי כדי להושיב את הילד בכיסא באוטו.

אנחנו קוראים לזה "הכסא המלכותי"!!!

אפשר להרגיל אותו לשחק במיטה גם לפני זה ביום, שההוא לא ינחת אליה בלילה בבום ולא יכיר אותה..

ל"מעבר" הבא שבדרך..

לא הייתי מעבירה ילד דירה, אחרי חודש מיטה, אחרי עוד כמה זמן להתרגל לעוד משהו חדש..

נראה לי שזה בסדר ככה.

גם אנחנו העברנו בו זמנית מאיתי במיטה ובחדר- למיטה וחדר אחרים. וזה היה בסדר גמור.

לא עם המעבר.

 

ללא קשר באיזה גיל ראוי שיהיה במיטתו.

 

אם תעשו את זה עם המעבר - המעבר יזוהה אצלו כ"טראומה" עם משמעות קשה, אולי גם בעתיד.

 

הכלל - בדר כלל - כשעוברים לא משנים דברים. קודם כל, לייצב את ההרגל ה"נורמלי" מבחינתו. אחרי שהמקום החדש הוא "מקומו", נוהגים כפי שהיו נוהגים היכן שרגיל.

 

שיהיה לכם מעבר טוב ו"ישוב טוב".

לאחרונה העברתי את הבן שלי למיטה משלו, בחדר משלו אחרי המון חששות. הוא בן 9 חודשים ורגיל להיות איתי כ-ל היום (אני איתו בבית, לא עובדת).

מאוד חששתי מההעברה הזו, איזה שבוע מרגע שהחלטנו לא ישנתי ורק חשבתי איך להקל עליו את המעבר. בחור רגיש (:

היה מאוד משעשע לגלות שכמה שהשלכתי עליו כמויות של פחדים, בסוף הוא לקח את זה יפה מאוד. 

באותו יום שהחלטתי שהוא עובר, מהבוקר נכנסתי איתו לחדר החדש, שלו, שמתי אותו בלול עם צעצועים, ולא הפסקתי לדבר איתו ולהסביר לו שזה החדר שלו וזו המיטה שלו וכו' (אל תאמיני למשפטים כמו "מה הוא כבר מבין". הוא מבין).

תוך כדי שהוא שיחק שם תליתי תמונות יפות על הקיר, עשיתי סדר, סידרתי לו את הבגדים בארון, וסתם ישבתי על המיטה שליד הלול וקראתי\תפרתי... בלילה עם הרבה חשש (בעיקר הכנתי את עצמי לבכי כל הלילה...) שמנו אותו לישון שם אחרי הסדר הקבוע של ארוחת ערב-אמבטיה-הנקה...

הילד בכה קצת, החזקנו לו את היד עד שנרדם.

כבר בהמשך הלילה כשהתעורר לינוק, הוא חזר למיטה החדשה בלי בכי בכלל. 

אני חושבת שמה שהכי הקל עליו זה הסדר יום הקבוע, שבסופו הוא הלך לישון במיטה החדשה.

כתבתי את כל זה כדי להציע לך, קודם כל בכל המעבר לנסות לשמור על השיגרה שלו, וזה יתן לו ביטחון במקום החדש.

שנית, יכול להיות שבימים הראשונים יהיה טוב שעדיין ישן איתכם, אבל אחרי שבוע אולי, כשיתרגל לבית (אצל תינוקות שבוע זה המון זמן), מציעה לך לעשות לו יום היכרות והסתגלות לחדר משלו. והעיקר להיות מאוד בטוחה בטיב המהלך הזה, כדי שתוכלי גם לשדר לו שזה בסדר.

בהצלחה, מקווה שיהיה לך לעזר

כשאנחנו עברנו דירה מיד העברנו אותו לחדר משלו והיה מצוין. הוא ישן הרבה יותר טוב בלילה וגם אני.

למרות שבהתחלה היה קשה לקום כל הזמן עד אליו, אבל לא הכנסנו אותו לחדר שלנו בלילות בכלל.

ב"ה הוא התרגל מהר לחדר ולבית.

 

באופן כללי נראה לי מוזר לשנות לילד הרגל למשהו מסוים ואז לשנות שוב, אם כבר אז שיהיה שינוי אחד, לא?

אני רואה שיש כאלו שחושבים אחרת. זאת דעתי האישית.

בהצלחה ותתחדשו!

026727675 יש מצב שהיא פתחה גם השנה

רעיון:

לשים את השטיח במקפיא,

ואז יהיה קל להסיר את הדבק..

אולי אפשר לנסות

דבק מגע זה לא חמץ