פורום הורות (עמוד 333)

את יודעת כמה זה עולה?

ויש שם גם מיטות שנפתחות לארבע?

עלה לנו בסביבות 2000 מיטת קומותיים שנפתחת לעוד שתי מיטות, כלומר 4 מיטות סה"כ.

כתב וצייר: מרסר מאיר 

היה לי פעם פחדרון בארון.
בלילה, לפני שהלכתי לישון, הייתי סוגר תמיד את דלת הארון.
אפילו פחדתי להסתובב ולהביט.
אבל כששכבתי במיטה, הייתי מציץ...  לפעמים.
לילה אחד החלטתי שאני מוכרח להפטר מהפחדרון.
רק נעשה חושך, שמעתי אותו מתקרב אלי.
אז הדלקתי את האור ותפסתי אותו יושב על המיטה שלי.
"לך מפה פחדרון, או שאני יורה בך", אמרתי.
יריתי בו.
הפחדרון התחיל לבכות.
 התרגזתי... אבל לא יותר מדי.
"פחדרון שתוק! אתה תעיר את אבא ואמא", אמרתי לו.
הוא לא הפסיק לבכות, אז לקחתי אותו ביד.
הכנסתי אותו למיטה שלי וסגרתי את דלת הארון.
אולי יש עוד פחדרון בארון,
אבל במיטה שלי אין מקום לשלושה

עמומה, מעל המיטה שלה.

 

זה עובר לבד עם הזמן.

 

ואגב, תגידי לה שזה לא כאב לך במיוחד שהחתולה שרטה אותך כי אין לחתולה הרבה כח. ושבדרך כלל הם בכלל מפחדות - ואם היית עושה לה לפני כן "קישט", היא בכלל היתה בורחת מיד...

אור דלוק בצורה כזו שיתן אלומת אור לחדר שלה בהחלט יעזור להרדם.

לגבי ההגעה בלילה למיטתך אז יש שתי גישות

גיסתי לא הרשיתה לילדיה להגיע אליהם והם נלחמו על כך כל הלילה .

הגישה השניה היא מה שאנחנו גידלמו את הילדים שיבואו לא נורא מסתדרים כבר, אומנם לפעמים זה אומנם מפריע , אבל אני רק מתחלחל מהמחשבה לשבת ער בלילה עד שירדמו חזרה. סופו של דבר הם מפסיקים לבוא אני מבטיח לך [הגדולה שלי בת 19 היא כבר לא באה וכן הלאה רק הקטנה בת שלוש עדיין באה אבל זה בכיוון של להפסיק.]

לפי דעתי זה יעבור צריך לתת זמן ולא להלחיץ לא את עצמך ולא את הילדה...

נראה לי שאם תגידי לה פתאום "בואי נבדוק ונראה שאין אריה בחדר" , בלי שהיא בכלל מפחדת מאריות זה סתם להכניס עוד מעין רעיון לפחד.....

כשאבא שלי היה שומע שאנחנו מפחדים ממשהו (ולאו דווקא מחושך...) הוא היה צועק איתנו ביחד כל 5 האחים והאחיות:

"ה' שומר עלינוווווווווו!!!!!!!!!!!!!", ואנחנו כילדים קטנים יחסית היינו מתלהבים וצוחקים יחד איתו, ועד היום המשפט הזה כל כך משמעותי בעיניי.

טוב, האמת זאת שיטה די אופיינית למשפחה לנו.. אז לשיקולך, לנו זה ממש עזר!!!! ואנחנו מאוד מאוד מאוד מעריכים את אבא שלנו על התבונה...

מקווה שעזרתי!!!!

 

תודה רבה!

עזרתם לי מאוד!

אני לא נלחצת מזה שהיא באה אלי, ותמיד יש לה מקום אצלי, כך שמרב עייפות רק בבוקר אני מגלה אותה...

היא מאוד קשורה אלי ואני שמחה מזה,

אבל זה לא נח...

אור יש לה במסדרון, וזה ממש מאיר לה על המיטה,

מקווה מאוד שבקרוב זה יעבור...

לא בדיוק מוסבר הגיונית..

אבל למיטה של אמא הפסקתי להגיע כשהיא קנתה לי מנורת לילה צבעונית עם פרצופים של דובים צוחקים והביאה לי בובה (של פו הדוב.. זה כבר אני בחרתי)

ולתת בה המון אמון שהיא אמיצה להישאר במיטה ולהתמודד עם הפחד..

אם היא מגיעה למיטה רק לקראת הבוקר - לפרגן לה במשך כל היום, שהיא ממש הייתה אמיצה רוב הלילה

ולומר לה שאת בטוחה שהיא תצליח בלילה הקרוב לישון במיטה כמו ילדה גדולה.

(להפוך אותה אמיצה בעיני אבא, המשפחה.. יגרום לה תחושת גאווה ורצון להוכיח את עצמה שוב..)

כשמתחתנים ילדים - זה די סביר שעוד מפחדים מחושך...

 

[האמת - הלוואי על עוד רבים, צעירים עם בגרות תפיסה כשלכם..]

 

 

לעצם הענין - לענ"ד לא כדאי לנגן יותר מידי על "את אמיצה". ילדה בגיל הזה צריכה לא להרגיש כאילו הפחד אינו לגיטימי והיא צריכה להיות "אמיצה שמתמודדת עם הפחד - אפילו אם זה בא ע"י אמירות חיוביות. זה עלול "לדחוס" את הפחד פנימה במקום לשחררו.

טוב יותר כמו שעשתה אימך שתחי'. מנורה נחמדה, בפרט אם הילדה יכולה בעצמה להדליק כשצריך ואז גם יש לה קצת "שליטה במצב"

אחד מהסרטים של ערוץ מאיר לילדים (אסי וטוביה) - מאוד יפה. תראי לילדה, ונראה לי שזה יעזור לה.

הסרט מדבר על זה שאסי מפחד מהחושך, ומראה איך הוא מתגבר על הפחד. ממש יפה!

 

לדעתי צריך להיות מנוי בערוץ כדי לראות את זה:

http://www.meirkids.co.il/video/?vod=54804

אבל לא מבין למה ללמוד איתה מסכתות עם משניות כאלה

לא לחינם סידרו לנו חזלינו מדרגות בלימוד, ע"פ הנושא וכושר ההבנה של התלמיד

ומה לעשות שגם בה יש התייחסות לעניין.

 

רק מהעבודה שלי עם בנות בגיל כזה ממש לא מתאים כרגע לדבר איתם על נושאים כאלה ובמיוחד לא מה שקשור לבנים.

לגבי נושאים של מחזור היא דווקא מתקרבת לגיל אבל לא הייתי עושה את זה דרך המשנה ודרך הקשרים של טומאה וטהרה. אלא ממקום של תהליך ההתבגרות וכחלק ממנו התבגרות פיזיולוגית. לעניות דעתי גם כשמדברים עם בנות על מחזור והתפתחות פיזיולוגית אין עניין לדבר על טומאת קרי וכ' (בהנחה שמדובר בילדה שגדלה בחברה נפרדת והיא לא שומעת את המושגים הללו בבי"ס.)

 

שזו סוג של הפרשה מהגוף  שהיום קשה לאבחן אותה בדיוק- כדוגמת חולי הצרעת שלא קיים היום.

 

משהו שבעבר היה נפוץ מאוד ואילו היום בשל השינויים ותשישות הגוף ההתייחסות אליו אחרת.

 

 

מנסיון עם בן בגיל דומה

 

בעל קרי איש שיצאה ממנו טומאה פעם אחת וזהו

זב שהטומאה מתמידה יומים ושלוש (או יותר..אבל אין נפ"מ)

זבה שיצאה ממנה טומאה 3 ימים ....

נידה אשה שיצאה ממנה טומאה ....

הילד שואל מה ההבדל בין נידה לזבה?

והתשובה סתמית וכללית שזה תלוי מתי היא נטמאת. וכשנגיע לסדר טהרות נרחיב בזה...

 

הרעיון הוא פשוט לא להבהל כי גם במושגים אחרים אנחנו משאירים לפעמים הסברים פתוחים

 

  עקיבא אם תציין איזה משנה אולי נוכל לעזור ביצירתיות לא הבנתי אם בברכות או שבת.

 

* לאלעד אין מנוס מלהתמודד עם מושגים כאלה ואחרים שביומיום אנחנו נמנעים מהם.

לדוגמא קרובה : 5 העינויים של יו"כ 

באולפנא הגענו למושג של "זב" מתישהו, והרב הסביר בפשטות שזו איזשהיא בעיה גופנית שקשורה בהפרשות... משהו כזה, מן הסתם אני לא מדייקת. בכל אופן, מה שחשוב לי להדגיש זה שלא זכור לי שזה עניין אותי בכלל, אף אחת בכיתה לא שאלה על זה ועברנו הלאה (וזה עוד באולפנא כאמור). בקיצור, נראה לי שלפעמים אנחנו יותר פוחדים מהם. זה מזכיר לי סיפור שפעם ילד שאל את אימא שלו איך התינוקות מגיעים והיא התחילה להסתבך עם התשובה, ואז תו"כ מתברר שהילד התכוון להגעה מהבית חולים... יש דברים שלענ"ד מותר שהתשובה עליהם תהיה מעורפלת, לא כל דבר אנחנו טורחים להסביר לילדים בפרוטרוט אז למה דווקא את זה? (אני לא מתכוונת למצב שהילד דוקא שואל וחופר בנושא. אז צריך מן הסתם להסביר, ולחשוב בדיוק למה ואיך. אבל לא להתעמק בהסברים אם הילד לא ביקש אותם בכלל)

ברור וקצר,אם הילדה תתענין יותר אז באמת אפשר להתמקד בנקודה של טומאה מול טהרה בכללי

חכי שהיא תרצה... יש לה עוד זמן..

אז לא מומלץ להתחיל...זה עלול להפוך למאבק כח שרק יסבך ויאחר את הגמילה...

בהצלחה!

את יכולה לנסות עם חיזוקים חיוביים אבל לא לכפות! וגם לספר סיפורים ולהראות סרטים שקשורים בנושא (האסלה הקסומה- סרט חמוד מאד!)

מגבה את כל הנאמר לפני. כל מה שבא לא בזמן - תתכונני לקחת אחריות על התוצאות והנזקים. זה כמו לפתוח ניצן לפני שמוכן לפרוח בעצמו - האם יצא ממנו משהו אח"כ? היי קשובה לתהליכים, מה קורה לה, לבת שלך, במקום לפעול ממקום של נוחות, הערות מהסבתות או תנאים כמו קיץ וכו'. בהצלחה!

בהתחלה תנגבי הרבה שלוליות, ודי מהר זה ייגמר.

בנחת לומר כל פעם: "לא נורא! פעם הבאה תעשי בשירותים כמו גדולה" (את יכולה להראות לה איך את עושה אם מתאים לך).

אחרי יום-יומיים היא כבר תתפוס את הרעיון.

וזה ממש לא נורא לנקות פיפי (ואפילו קקי). פשוט סופגים אם משהו מהכביסה ועוברים עם מגבון. קקי זורקים לאסלה ומעבירים מגבון. נגמר!

רק שיביא איתו ת.ז שלך ושלו כוללל ספחים

קשה למצוא את האיזון המדויק והוא גם שונה מילד לילד.

 

מצטער שאין לי פתרונות קסם

 

צריך כללית לפקוח עין על מה שקורה עם הילדים. אבל גם ההורים לא צריכים לפגוע לגמרי ב"תמימות" של עצמם בתוך הנפש. זה שמפרסמים כל שיגעון (והרבה פעמים כי התקשורת מחפשת דווקא "אטרקציות" כאלה), עדיין לא אומר שזו התמונה העיקרית. כמובן. לא פעם הפרסומת המופרזת גם גורמת לדברים כאלה, ר"ל.

צריך לשוחח באופן תדיר, ולשמוע מה קורה במקומות שהם נמצאים - קודם כל בשביל ההתענינות הכללית האמיתית; וממילא, אם מזהים באופן חריג משהו שלא נראה תקין, מדריכים איך לנהוג.

 

ב. אפשר להסביר לילדים בהזדמנות, בנחת, שאנחנו לא הולכים עם אנשים שלא מכירים, ולא לוקחים מהם דברים, אפילו ממתקים. ולומר, אע"פ שרוב האנשים הם טובים - אבל אנחנו לא יודעים מי בדיוק האדם הזה. ולכן אם יש דבר כזה, אנחנו אומרים בנמוס שאבא ואמא לא מרשים והולכים משם.

 

ג. והרתיעה המוחלטת מהרעיון שהבת תישן אצל מישהו מהגן היא ברורה לחלוטין. מה פתאום שבת, גם קטנה, תלך לישון לא אצל חברה?..  זה לא שייך ל"כמה את חוששת" - זו סתם תובנה בסיסית נורמלית. כשגבולות לא ברורים לצד כזה - באים לעיתים גם חששות מופרזים לצד שני..  כשיש לבנות באופן טבעי בעיקר חברוֹת, ממילא מתפתח אצלן חוש טבעי של "שמירת-מרחק" נכונה והבחנת השונות.  ואם ילדה אומרת שילד מהגן הזמין אותה - עונים לה באופן הכי טבעי שזה יפה מצידו; אבל אנחנו מתארחים/ישנים הבנים אצל חברים והבנות אצל חברות.

 

ד. והעיקר, לענ"ד, זו פקיחת-עין, בלי מתיחות יתרה.  לפעמים, כשיש סביבה "בעייתית", אז אין ברירה בשלב מסוים אלא לומר בצורה קצת יותר מפורשת.

להזכירך - בבנין 32 בעירנו הקדושה התגורר אדם בעל חזות של יר"ש ולא אפרט פה למה הוא כבר לא גר שם.....

 

 

מדברים כאלו..

 

אין לדבר סוף. לכן כתבתי עוד דברים.

רק המשפט הזה קצת צרם לי

 

אבל אני חשבתי שהיה טיפה צורך ב"איזון", מול הדברים שהועלו שיכולים באמת להכניס ל"בהלה כללית" שגם לה יש מחיר (ו"סביבה" זה לא דווקא מקום קבוע מוגדר. לפעמים זו תקופה שיש בה "התראה" כמו שהזכרת, לפעמים, גורמים ספציפיים בעייתיים, לפעמים גיל, מקום בילוי וכו').

 

ואגב, גם חינוך של בנות ללכת בצניעות, הוא גורם חשוב.

לא ללכת עם אנשים זרים זה נחמד אבל רב הפגיעות בילדים מתרחשות ע"י אנשים שהם מכירים ומוכרים.

חינוך לצניעות זה גם יפה וטוב ונכון ויכול לעזור לנו כחברה להיות פחות פרוצים. לענ"ד זה לא מה שיגן על הבת שלך מסוטים למיניהם. ושלא נדבר על פגיעות בבנים- אמנם בנות נתפסות כמין פגיע אבל יש המון ילדים בנים שנפגעים.

לדעתי בנוסף לחינוך עם מי לא הולכים חשוב מודעות לגוף, אילו איזורים אני חושף ומתי, וגם איפה מותר לי לגעת באחרים. זה יכול להתחיל מגיל מאד קטן באמבטיה, וזה עולה הרבה בין אחים. .

וזה לא צריך להיעשות מתוך חרדה ופחד. אלא זה הגוף שלנו, יש איזורים שהם תמיד חשופים כמו פנים, זרועות , רגלים, ויש איזורים פרטיים שאנחנו לא מראים לאחרים ולא נוגעים בשל אחרים. יש הרבה ספרים בנושא ויש גם ספר לדתיים/חרדיים בשם "מוטב להזהר ולא להצטער" עם הסברים להורים ותמונות צנועות מאד.

בדיוק לפני שבוע אירגנו אצלינו הרצאה בנושא להורים, ע"י אשה יראת שמיים.

היא אומרת שצריך להבהיר לילד שלאף אחד אין זכות לגעת בו שלא כרצונו, ואסור כמובן

לדבר עם זרים, לקבל ממתקים וכו'

אבל העיקר הוא לטעת בילד את הביטחון העצמי שלאף אחד אין זכות לגעת בו או לחשוף בפניו משהו

כשהוא לא רוצה. לברוח מהמקום ולהתנגד. ולספר לאמא מה קרה במיוחד אם אמרו לו לא לספר. בד"כ לא יפגעו בילד עם ביטחון עצמי ותושיה.

יש עוד הרבה דברים שהיא אמרה.

בכל שנה יש באיזורינו גם הצגה בגנים עם דיבור סביב הנושא בגן. מאוד חשוב.

כדאי לדרוש את זה גם מבית הספר יש אנשי מקצוע שיודעים איך להעביר את זה נכון.

בקשר לשינה אצל חברים- נראה שבגיל גן זה מוקדם באופן כללי לישון אצל חברים לא?

בגיל בי"ס אני בודקת אצל אנשים שמכירים מי זאת המשפחה ורק אז מרשה.

 

נושא חשוב ועצוב לראות לאן הדרדרנו בדורינו.

 

 

אכן הדברים שנכתבו נכונים, ןחלקם גם הגיוניים וידועים.

לגבי הרתיעה שלי מלישון אצל חבר- יכול להיות שבאותה מידה גם הייתי נרתעת מהזמנה של חברה. (למעט שתיים שלוש שהן ממשפחות שיש לנו קשר הדוק מאוד איתן). החשש הוא לא מהילד, אלא מאבא שלו...

לא שח"ו אני חושדת באבא של הילד הנ"ל, אבל שוב- איפה הגבול בין האמון לבין הזהירות?    

כנראה שכל מקרה לגופו.

 

גם הנושא של "זה הגוף שלי ואין לאף אחד זכות לגעת בו". בודאי שזה חשוב, אבל יש משחקי ילדות תמימים שכוללים נגיעות שנראים לנו, כמבוגרים עם נסיון מר לפעמים, לא טובים. להפסיק את המשחק? לתת לזה מקום בכלל? או שלתת לילדים לשחק בתמימותם בלי להתיחס לזה בכלל?

"שלתת לילדים לשחק בתמימותם בלי להתיחס לזה בכלל?-"

 

בשום פנים ואופן לא!!!!!!!!!!!!!!

חובה להתערב!

מכירה סיפור לא נעים בכלל שנבע באמת באמת מתמימות.

מסכנים שני הילדים..

מים עם סוכר ענבים ועוד כל מיני - על העטיפה כתוב ויטמינציק.

מ לעשות, היא שאלה איך לתת מים, לא מיץ ממותק.

מים עם סוכר ענבים, זה לא ויטמינצ'יק, ולא מיץ ממותק.

 

היא לא שאלה משהו "תיאורטי" אלא בעיה בוערת של ילד שלא שותה מספיק בימים החמים הללו; ומצד שני - "אמרו לה" שלא תתחיל עם שתיה ממותקת כי אחרת לא יתרגל למים.

אז מנסיון רב-שנים, אכן סוכר ענבים אינו כ"כ מתוק כמו סוכר רגיל, וגם אינו "ממכר" לשתיה מתוקה, ואפשר בקלות לעבור ממנו אח"כ למים.  ולא צריך לקנות "מוכן" שיכול להיות עמוס בממתיקים ומתוק ממש - כמו ה"ויטמינצ'יק".. 

 

מוסיפים חצי כפית סוכר ענבים; לתינוק זה מספיק שזה יהיה קצת יותר ממים רגילים, אבל זה בקושי מתוק..

 

[ואני מציע לכל מי שבוחר לענות בצורה שיש בה מה"התחכמות -עוקצנות" ("מה לעשות, היא שאלה איך לתת מים לא מיץ ממותק" - כאילו שזה לא היה ברור וכאילו לא בזה בדיוק ניסינו לעזור לה..), שלא יסתתר תחת ה"אנונימי". אולי זה גם יגרום לחשוב שוב האם הכרחי להתבטא בדיוק כך בנידון הספציפי...]

אני ממש נגד להמתיק, אפילו עם סוכר ענבים.

למה דחוף לך לתת להם מים? אני מאמינה שהם ידעו כשהם צריכים ואז הם ישתו.

האם הם נראים לך מיובשים??? האם את מניקה או נותנת תערובת מזון לתינוקות?

למה להרגיל לשתות מים אם הם לא רוצים?

כל עוד הם לא על סף התייבשות לא נראה לי בכלל שהם זקוקים לזה כל כך, יש להם נוזלים מהחלב (מטרה או חלב אם), מפירות וירקות אם הם אוכלים. 

ולקטנה (1.7) לכמעט ארוחת צהריים שתהיינה בריאות!

מאיזה גיל זה מעסיק לפרק זמן ארוך?
 

איך הן הצליחו לאכול את זה?!

 

תוהה אם יש מה לעשות את זה אצלנו (שנתיים וחודש.)

 

חוץ מזה, משהו פה מוזר לי. זוכרת שראיתי במקום אחר מתכון לבר בצק, אבל זה היה עם קרם שמיט, או משהו כזה, שנותן לו את המרקם המיוחד.

וקראתי איפשהו על בצק מלח (זה זה?) שאמור להתקשות, לא זוכרת אם באויר או שצריך לאפות אותו.

אז עכשיו אני לא יודעת מה זה ביחס לנ"ל.

עשיתי משו בסגנון של המתכון הזה, מומלץ בחום

(אצלי יותר אהבו את זה מאשר בר בצק קנוי)

שמתי צבעי מאכל

גם הקטנה (שנה וחצי) התעסקה עם זה המון זמן, וממש לא היה בא לה לטעום...

ברפואת שיניים יש התמחות ספציפית לילדים. אפשר לבדוק באתר של משרד הבריאות לפי שם הרופא את המומחיות שלו.

זה חשוב כי לאלה של הילדים יש עוד אופציות חוץ מגז צחוק למשל טישטוש ועוד כל מני.

ובד"כ יש להם גם גישה יותר טובה לילד.

חוץ מזה יש רופאים שפשוט יש להם יכולת מיוחדת להגיע לילד בצורה עדינה. זה בד"כ ידרוש יותר פגישות של הסתגלות וכו' אבל לדעתי זה שווה את המחיר ואפילו נסיעה ארוכה יותר.

תחפשי המלצות באזור שלך וגם בפורומים באינטרנט. גם דרך הקופ"ח אפשר לבחור רופא אחר או ללכת לעיר אחרת אם צריך. (אם תגידי מה האזור אולי ימליצו לך גם כאן).

 

בערך בגיל 4 התחלתי עם הבן שלי טיפולים אצל רופא מגבעתיים (פרטי) ובכל הפעמים שהייתי אצלו עוד לא ראיתי מטופל שלא חייך כשהגיע וכשיצא. גם כשהיה משהו קצת כואב בטיפול.

 

אז אל תתיאשי.

הבת שלי (בת 9) בחרדות מכל סוג של רופא ובכללם גם רופאי שיניים כמובן.

 

היום היא איכשהו מצליחה להתגבר (בכל זאת גדלה קצת ) אבל כשהיא הייתה קטנה יותר לא עזרו שום שיטות כולל רופאים שמומחים לילדים וכו'

 

לעיתים נאלצנו להשתמש בכוח על מנת שהיא תקבל טיפולים חיוניים לבריאותה (לדוגמה - כשהיא נאלצה לעבור ניתוח בעיניים היא לא הייתה מוכנה לשים את המסכה עם החומר הרדמה אז נאלצנו לשים לה את זה בכח עד שהחומר פעל את פעולתו)

 

בקיצור, לא תמיד יש מה לעשות.....

 

 

עוזרות כנראה. ככה זה עד שלא מנסים .

ולעצם העניין- פשוט לא היית אצל רופא השיניים שלי

 

וגם לפי מה שאני יודעת לילדים שעושים להם הרדמה נותנים קודם סירופ טישטוש כדי שלא יתנגדו ויסבלו.

וגם טיפול שיניים אפשר לעשות בהרדמה אם אי אפשר לטפל בשאר השיטות.

העצות שלי תמיד עוזרות

 

פשוט לפי התיאור שלה זה מזכיר לי מאוד את ההתנהגות של הבת שלי. אם אני טועה והמצב של הבת שלה לא כזה קיצוני אז בהחלט כדאי לה לנסות את העצות שלך.

 

סליחה אם לא התנסחתי כמו שצריך.

 

ולעצם העניין - הרופא שיניים שלך לא היה עוזר כי הבת שלי הייתה שוברת לו את הציוד עוד לפני שהוא היה מספיק להציג את עצמו

 

עברתי סדרת טיפולי שיניים שכללה שתי עקירות, למרות שלא הרגשתי כלום, הפחד העצום הניע אותי לא לאפשר לה להתקרב אלי, והיא נזקקה לשתי אסיסטנטיות כדי להחזיק אותי בכוח. היא נחשבת לרופאת שיניים שמתמחה בילדים- הטובה באיזוריו, והיא כבר איבדה סבלנות . 

 

לגבי הרדמה- עד כמה שאני יודעת, מעבר לגיל שנתיים לא ממהרים בכלל לעשות טיפולי בהרדמה כללית, וגם עד אז משתדלים להימנע מזה.  

סתם עידכונון. ביום ראשון הלכתי עם הבת שלי לצילום שיניים.

 

לקח יותר מעשר דקות רק לשכנע אותה לשבת על הכסא למרות שמדובר רק בצילום ולא בטיפול.... מזל שלרופאה היה מספיק סבלנות

 

 

נזכרתי שקראתי שיש טיפולי שיניים בהיפנוזה (יש גם לזה תעודה מיוחדת ממשרד הבריאות)

ושזה עוזר מאד לכאלה שיש להם חרדות מהעניין.

נדמה לי שקראתי שיש בהדסה מרפאה כזאת.

הבעיה שאין לי מושג איך קוראים לה.

פעם היא עבדה בקליניקה של רופא עיניים ד"ר דסטניק בבני ברק.

אז אולי אפשר לברר דרכו, לא הצלחתי למצוא בגוגל איך קוראים לה, אותו הצלחתי למצוא.

באתי בתור ילדה לרופא עיניים שעבד בחדר ליד, ובאה ילדה קטנה צורחת ממש לטיפול שיניים, היא הייתה סבלנית ואימהית מאוד.

מקווה שהיא עובדת עדיין... זה היה לפני 10 שנים בערך..

אבל אני עדיין זוכרת כמה היא הרגיעה אותה...

דרך קופת חולים כללית בירושלים? אני מחפשת רופא שיהיה נחמד לילדים וגם מקצועי וגם שהחומרים איתם הוא עובד יהיו טובים .

שיש לו גישה טובה.

אם את גרה בירושלים/באיזור יש לי המלצה לרופאה מעולה!!!! באישי.

ברור שניסיתי כמה רופאים לילדים.
ברור שהבטחתי מתנות.

היא באמת מתאמצת להתגבר היא מקסימה אבל רק המכשיר מתחיל לזמזם והיא נתקפת בחרדה בלתי נשלטת
בשבילה זה כמו להגיד לה אם יחתכו לך את הרגל (ח"ו) תקבלי פרס...

הרופאה (המיוחדת!! אין דברים כאלה..!!!) ופשוט מתחננים לטיפולי שיניים...

 

מה שגורם גם ובין השאר לכך, שהאיומים ש'אם לא תצחצח יהיו לך חורים'.. נשמעים יותר כמו הבטחה... (איזה כייף לי יהיו לי חורים ויקחו אותי לד"ר תאיר...)

 

איך בכ"ז מפתחים רתיעה בריאה מהמוסד הזה, ששמו מרפאת שיניים, רתיעה שעשויה לתגבר את צחצוחי השיניים שלהם??

אם הם שמחים ללכת לרופא שיניים, מה טוב ואיך לגרום להם לצחצח שיניים, כדאי לחשוב על שיטות אחרות.

למשל, להסביר על הנזקים שנגרמים מאי צחצוח (ולא, רופא שיניים לא מתקן אותם, הוא רק מקטין אותם)

אפשר לתת להם לקרוא את הספר קריוס ובקטוס

אפשר לקנות מברשות שיניים אטרקטביות, ומשחה שתמצא חן בעיניהם

שתעשה להם "הרצאה חינוכית". לזרים תמיד מקשיבים יותר...

חוץ מזה אם הציחצוח היה באמת לא טוב היא כבר היתה אומרת משהו לא?

 

(ואפשר אולי איום כזה?- אם לא תצחצח-לא אקח אותך לד"ר תאיר לבדיקה...)

אפשר להשתמש יש טיפולי שיניים בהרדמה מלאה -

תגידי מאיזה אזור את בארץ ונוכל למקד יותר...

איזה חנויות למשל? סליחה על הבורות...

ספריית בית אל בכנפי נשרים (נראה לי...)

חנות חדשה בסנטר 1 הישן ליד כפר שעשועים של ספרי קודש (לא זוכרת את השם, אבל ראיתי את זה לא מזמן...)

ואמרו לי (לא ראיתי בעצמי) שאפילו יש בצומת ספרים בתחנה המרכזית

זכור לי גם שבדוכן "חמסה וכסף" בקניון מלחה ראיתי את הסידורים האלה...

מישהו - כל אחד בתורו - והאחרים מנסים ע"י שאלות לנחש במי מדובר.

 

מצוין לנסיעות ברכב ביחוד..

 

מעבר לזה - כדור משחק תמיד עוזר.

אם אתם בשכירות ומתכוונים לעבור.

יש דגם שיותר קל לפתוח בהעברה.

אני ממליצה מאוד על אמקור.

יש להם דגמים שאומרים שלא מתאימים לארץ

אומנם דירוג האנרגיה שלו יחסית נמוך (כלומר, צריכה יחסית גבוהה), אבל ממש אני ראיתי כשבאנו לבחור מקרר יש בו פשוט יותר מקום ביחס לנפח הרשמי שלו. זה משהו שקשור כנראה לעיצוב הפנימי שלו, אבל ככה יוצא שקונים מקרר של 500, אבל יהיה בו מקום כמו מקרר של 550 של חברה אחרת, אז בחשבון הסופי הוא בעצם לא באמת לוקח יותר חשמל. (כי דירוג האנרגיה מחושב לפי נפח המקרר, ולא לפי כמו האוכל שאפשר להכניס בו בפועל)

כשאנחנו קנינו מקרר באמת נרתענו מדירוג האנרגיה הנמוך, אבל חישבנו וראינו שגם בחשבון שנתי זה אל יוצא הבדל גדול כ"כ.

הוא המקרר היחיד בגודל של 550 שראינו שהיה בו מקום לתבנית גדולה במקפיא, היחיד שיש עליו 10 שנות אחריות, מגיע עם כפתור שמכבה את האור באופן מובנה, בלי שצריך להוסיף תשלום (לשים לב לענין של המהדרין. לא לקנות אמקור מהדרין אם הרב שלכם פוסק שאין צורך) והוא גם מיוצר בארץ, לפחות מידה מסוימת (צריך לבדוק, כי יש לא כל אמקור מיוצר בארץ) ועיצוב הפנים שלו פשוט נוח להפליא. באופן כללי אני פשוט שמחה ומרוצה על ההחלטה.

ועוד טיפ קטן - אם אפשר, כדאי לבחור בדגם שבו הידית מעוצבת כשקע בדלת, יותר עמיד ויותר נוח.

 

 

אמקור. ואני מרוצה בסה"כ.

צריך לקחת בחשבון שהוא קצת מרעיש יחסית. אבל לי זה לא מפריע.

יש להם חנות בקריית אריה בפ"ת שאפשר לקנות שם דגמים מוזלים מתצוגות שחלקם במצב מצויין.

[כמו שאר מוצרי החשמל שקנינו... ]

בהצלחה.

חפשי בגוגל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאשפ"ים הייתי חייב

יאיר שמחה

זה נראה כאילו כל אחד כותב את השם שלו/ של הילד שלו וכו'...

 

לא שאכפת לי

לירז = לי סוד

אם היא לא מראה אז כניראה שהיא עדין לא מוכנה לזה ואולי דוקא הגן ישפיע עליה בכיוון

באמת היתה לה רתיעה גדולה

פשוט השתכנעה אחרי שידולים רבים ופרסים
בהתחלה רק לשבת על הסיר עם בגדים
ואחר כך התקדמה הלאה

איזה יופי! ברוך ה'

אומרים שהיא לפעמים יותר עמידה לעומס כי התוף תפוס משני הצדדים ולא כמו באלו עם הפתח צד שזה תפוס מצד אחד ואם מעמיסים זה יכול יותר להתקלקל.

מצד שני אין הרבה מבחר מהסוג הזה ולא תמיד חברות טובות (נגיד קריסטל לא כ"כ המליצו לי). ואם החברה טובה לפעמים זה יקר יותר.

אני הייתי די נעולה על פתח עליון ובסוף קנינו פתח צד והתרגלתי מהר מאד.

אבל על מכונת כביסה עם פתח עליון לא ניתן לשים מייבש כביסה,

במידה ואין לכם מקום מיותר

כידוע, אין היום הרבה מקום בבתים לשים מכונת כביסה ומייבש זה לצד זה, ולכן שמים אחד על השני. וכשיש הרבה ילדים- לכי תדעי, בחורפים- גם אלו של המרכז- תהיי חייבת מייבש. דבר נוסף- מכונות עם פתח עליו ןיקרות בהרבה ולרוב התכולה שלהן קטנה יותר- לדעתי 6 ק"ג זה המקסימום, ואולי אפילו 5. ואם אני לא טועה- גם תוחלת החיים שלהן קצרה יותר, אבל אני לא בטוחה בזה. בכל אופן- ממליצה לך להתייעץ עם איש מקצוע. 

תופסות הרבה פחות שטח ביחס לגודל שלהם

לי יש מכונה של 5 ק"ג, עם פתח בצד, לאימא שלי יש מכונה 5 ק"ג עם פתח עליון והיא תופסת בערך חצי מהמקום שהמכונה שלי תופסת.

ובאשר לנוחות - פעם חשבתי שיותר נוח מכונה עם פתח עליון, כי הרי יותר קל להכניס את הבגדים, עד שפעם אחת יצא לי להוציא בגדים ממכונה כזאת, וגיליתי שזה הרבה יותר קשה ממכונה עם פתח בצד. במכונה עם פתח בצד אני פשוט מניחה סל כביסה ליד, ומושכת את כל הבגדים (שהם רטובים, וכבדים יותר מבגדים יבשים) בקלי קלות לתוך הסל. הרבה יותר פשוט מאשר להתחיל למשוך את הבגדים מתוך מכונה עם פתח עליון.

 

מה שכן, באשר למייבש - בכלל לא כורח המציאות, אני גרה במקום קר, ויש פה הרבה משפחות גדולות שמסתדרות יפה מאוד בלי מייבש.

 

בהחלט אפשר להסתדר בלי מייבש וזה לא מחייב!

ועם שני ילדים. סתם כי אני גרה בבניין בסלון פצפון שבקושי אפשר להכניס אליו את המתקן של הכביסה...

זה נראה יבש, אבל אחרי כמה דקות בפנים אתה מגלה שהכל רטוב...

אנחנו קנינו עם פתח עליון

בעיקר מהסיבה שאנחנו גרים בירושלים=דירות פיציות=אין מקום למכונה עם פתח צד...

המכונה שלנו של AEG (לא, לא מיוצרת בגרמניה...), חצי מכנית (כי אמרו לנו שמכניות מתקלקלות פחות), 5 או 6 קילו (לא זוכרת. זוג צעיר ממש לא צריך יותר לדעתי. גם מבזבז מים וחשמל) וממש מעולה! מחזיקה מאז שהתחתנו (4 שנים) טפו טפו, עם כמה העברות דירה ובלי שום בעיות. 

 

ובאופן כללי - אני יודעת שאומרים שפתח עליון יותר טובות. בקשר למייבש -  מקסימום, יש מתקן כזה שמחברים מעל המכונה בשביל המייבש. לי אין, אבל טוענים שזה טוב.

קריסטל שלנו בלי עין הרע כבר 8.5 שנים אנו יחד,

בתקוה לשנים נוספות. 

נוח מאוד כשהפתח למעלה.

כנראה  שזה ענין של הרגל,

לאחרונה חיכיתי לתיקון [לראשונה מאז שקנינו אותה!]

וכיבסתי אצל חברה עם פת חזית והיה לי מאוד לא נוח.

 

בהצלחה

 

חשוב גם לדעת לבחור מכונת כביסה טובה אבל לדעתי התחזוק הוא גם חלק מהעניין, אני למשל הייתי מופתעת כשהמכונה אצלי (יחסית חדשה) התחילה לעבוד פחות טוב, כמובן כל הבלאגן של תיקון ומה מסתבר? אבנית, ככל הנראה גם המכונה הקודמת הפסיקה לעבוד בעקבות זה. חשוב לטפל באבנית בנוסף, אנחנו קנינו סנן דירתי משירות פלוס כדי לנקות את כל המים בבית (שתיה, מכונת כביסה ועוד) שלא נדע כמות אבנית שיש לנו במים בבתים

כל הזמן לטפטף שהוא כבר גדול ולא צריך מוצץ.

בהתחלה רק בשעות הערות, לא לקחת לו בבת אחת, אלא אם זה בא מיוזמתו.

לתגמל על שעות הערות בנפרד ועל הלילה בנפרד (אחרי שנגמל ביום)

והכי חשוב וזו העבודה שלך, לא לחשוב בכלל שהוא מנסה "לסובב" נאותך או לעשות דברים מאחורי הגב שלך.

אין לי טיפים איך לשדר אמון מלא, זה משהו שרק את יכולה לעשות וזו עבודה שלך בלבד, תשתדלי להוציא מהראש את המחשבות שמשדרות אי אמון וכשהם עולות להגיד לעצמך ואם יעזור יותר להגיד בקול אז תגיד בקול "אני מאמינה שהוא לא עושה משהו נגדי" או אולי עדיף בצורה חיובית "אני מאמינה שהוא עושה מה שמבקשים ממנו" (או כל משפט שיעזור לך להחליף את המחשבות שגורמות לאי אמון).

 

אספר לך מה היה אצלינו-

הבכור בגיל 8 חודשים העיף את המוצץ והתחיל למצוץ אצבע והשניה לא רצתה בכלל מוצץ ובגיל כמה חודשים גילתה את האצבע כמרגיעה.

כשהגדול היה בן 3.5 ניסיתי לגמול אותו מהאצבע, אך לא הצלחתי, לא עזר לדבר כמה שהוא גדול ושזה לא טוב לשיניים ואפילו רופא שראה אותו אמר שזה לא טוב וכו' וכ', הוא המשיך עם האצבע.

ניסיתי עם שיטת הנקודות, זה החזיק מעט זמן ונפל.

אני רציתי שהגמילה תגיע ממצב שהוא משתף פעולה ולא שמכריחים אותו והוא לא מוצץ כי אמא לא מרשה.

 

עברה שנה מאז והוא היה זקוק לטיפול שיניים, הרופאת שיניים כמובן הזדעזעה מצורת השיניים שלו וישר שמה לב שהוא מוצץ אצבע- זה היה לפני חצי שנה בערך.

דיברתי איתו שוב על זה (הפעם כבר ידל יותר בוגר, יותר מבין, יותר משתף פעולה) ועשינו הסכם שבמשך היום הוא לא מוצץ אצבע ואם בסוף היום לא ראיתי אותו עם אצבע או שאם הוא מכניס אצבע לפה ואני אומרת לו להוציא והוא מיד הוציא הוא יקבל נקודה ואחרי כמה נקודות הוא יקבל פרס.

אחרי כמה זמן שראיית שהפעמים שהוא מוצץ אצבע במשך הים קטנו עד כמעט אפס, עברנו ללילה, לפני השינה אחרי כל הטקס של קריאת שמע חיבוקים נשיקות במיטה, הזכרתי לו שאם הוא לא מוצץ אצבע בלילה הוא מקבל בבוקר נקודה ואחרי שהם נרדמים אני נכנסת לחדר לבדוק איך הם נרדמו (שיתפתי בתהליך הזה גם את הבת).

כשהייתי נכנסת לבדוק אחרי שהם נרדמו, לא עניין אותי בכלל איך הם נרדמו (כלומר האם בתהליך ההרדמות מצצו אצבע או לא)- מה שראיתי זה מה שאמרתי להם בבוקר- כשבדקתי ראיתי שלא מצצת אצבע או כן מצצת (לפי מה שהיה).

בשלב מסוים שכחתי לסמן להם עם נקודות ואיך שהוא גם זה דעך והנושא לא עלה עוד בבית.

זה עלה מידי פעם כשהוא דאג להזכיר לנו- אמא לא מרשה למצוץ אצבע (כשבטעות היינו חוזרים על משפט ישן שהיינו אומרים להם כשהם היו קטנים- שימו אצבע בפה ותלכו לישון)

 

לפני כמה ימים, פתאום אמרתי לו, וואי, עכשיו כשאני חושבת על זה, אתה הפסקת בכלל למצוץ אצבע, מגיע לך פרס גדול על זה ואני שכחתי מזה לגמרי.

זה קרה.

וזה קרה אפילו שהייתה תקופה שחשבתי שאין סיכוי לגמול אותו מאצבע- כי זה משהו ששייך לו וא"א לקחת את זה ממנו.

ולדעתי מה שהכי עזר כאן זה ששידרתי לו כל הזמן- אתה גדול ואתה מסוגל וממש לא ניסית לחפש איפה הוא עובד עלי או מכניס בהחבא.

 

הבת (בת 3.5) עדיין לא נגמלה מהאצבע, כרגע לא עושה עם זה שום דבר, מחכה שתגדל עוד קצת.

אני מצצתי אצבע עד גיל 12.

כמובן שזה השפיע על הצמיחה של השיניים (הקבועות!), הייתי גדולה למדי וזה כבר היה מצחיק, ולא קשה להבין שהעירו לי על כך בלי סוף.

שמעתי הרבה סיפורים על אמהות שלא נגמלו ומוצצות אצבע יחד עם התינוקות שלהן, ניסו למרוח לי מרה - זה באמת דוחה אבל ממש לא עזר.

ואז, יום אחד, אחרי הרבה וויכוחים וכעסים - המשפחה שלי התייאשה. מדי פעם הם עוד זרקו לי הערה צינית אבל לא ניסו לגרום לי להפסיק. הם פשוט השלימו עם המצב.

ו-הפלא ופלא, אחרי לא הרבה זמן - פשוט הפסקתי למצוץ אצבע. אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן זה לקח, אפילו לא היה נסיון מכוון (לא ניסיתי להגמל או משהו כזה) - כנראה שפתאום לא הייתי זקוקה יותר לאצבע.

 

מה המסקנה?

ברור שיש מקום למעורבות של הורים בתהליך גמילה של ילד בן ארבע.

אבל אני חושבת שכדאי להרפות קצת.

זאת אומרת - להסביר לו למה כדאי להגמל מהמוצץ, לחשוב על אלטרנטיבות ולשוחח איתו על כך,

אבל! שזה לא יהיה מקור למתחים, ללחץ, לכעסים, לחוסר אמון. פשוט לרדת מהעניין. לדעתי כל עוד הנושא בוער בך כל כך זה לא יצליח.

שהמחשבה על האפשרות שהוא עם מוצץ כרגע תהיה שקולה בעינייך לכל דבר אחר שהיית רוצה שהוא ישתפר בו בעתיד הרחוק.

 

אני מקווה שהמדרגה הזו תוציא אתכם גבוהים יותר. בהצלחה! 

הוא מוצץ כי הוא צריך את זה.

 

כמה שיותר לחץ - מרגיש יותר שנאבקים בו על משהו שחשוב לו, ואינסטנקטיבית "נלחם" בחזרה ופחות יכול להרגיש עד כמה ומתי באמת צריך.

 

ברגע שאינו "מאוים" על כך, יכול להיות פנוי יותר לתחושה מתי זה באמת כבר לא כ"כ חשוב ויש דברים מענינים יותר..

מה עבד אצלינו כ"כ טוב שהצלחתי שהבן שלי יגמל ממציצת אצבע בגיל 4.5

 

לא הצלחתי להעביר את זה במילים.

 

ואני ממש לא בעד למרוח דברים על האצבע/ מוצץ בשביל שהילד ימנע מזה- בפועל רואים שזה לא ממש עוזר.

הגמילה מהמוצץ התחילה בגלל צורת השיניים שבאמת הרגשתי שהולכות ומתעקמות...

ובאמת עם ההקפדה על זה השיניים הפסיקו להתעקם...

הוא עדיין עם מוצץ אבל לפחות ירד המינון.

ב"ה שהוא לא שמע על מציצת אצבע!

הילדים שלי פחות מהשאר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה ממש מעציב.

הילדים כל כך רואים את זה.

מכיר משפחה כזאת, שהסבא העניק מתנות רק לנכדים "מובחרים" בעיניו,

עד שדיברו איתו ושם זה נגמר

גם סבתא שלי ככה.

אנחנו צוחקים עליה (בפנים אבל בלי חוצפה) שיש נכדים ויש נכדים, והיא יודעת את זה אבל ממשיכה.

פשוט הולכים לסבא, הוא אוהב את כולם במידה שווה

השאלה היא אם הדיבורים האלה שלה אכן נובעות מחוצפה.

לי נראה שבגיל זה בו היא מנסה לפתח עצמאות וזהות, היא כבר לא עושה מה שאומרים לה אלא מנסה לחקור ולעשות לפי הזהות שלה, מה שמתחשק לה, לבדוק גבולות וכו'.

אך ברור שאי אפשר לתת לה להתנהל כך.

כל פעם כשכעסתי על התגובות שלה, זה נגרר לסתם בכי וריבים והחמיר את המצב.

עד שהבנתי שהיא לא מתכוונת להתחצף ופשוט צריך לתת לה אלטרנטיבות אחרות...

לכן אני בכל פעם שהיא מדברת כך אני עונה לה (בצורה נעימה אך שאי אפשר להתבלבל שאני מתכוונת למה שאמרתי): "ככה לא עונים לאמא!", "אני יודעת שלא התכוונת, אך זאת נקראת חוצפה...", "זה ממש לא כיבוד הורים" או כל ניסוח שמתאים לך. ואז נותנת לה אלטרנטיבה אחרת איך לנסח את דבריה בצורה מכובדת (התכוונת להגיד ש.... או משהו בניסוח דומה).

בהתחלה היא היתה קצת בהלם (ילדה חכמה מאד, ניסתה להבין מה עומד מאחורי דברי...)-

אך אחרי 5-6 פעמים כאלה, ה"חוצפות" שלה נעלמו כלא היו...

ואם חוזר מידי פעם- רק תזכורת קטנה  מספיקה...

כשאני עונה לה ככה היא צועקת עלי "זה לא חוצפה!!!"

את יכולה לשתף אותה ברגשותייך. 

היא צעירה, אז זה צריך להיות מסר קצר: "זה לא נעים" ולעשות פרצוף עצוב

 

אצלינו זה עובד.

לעצור הכל, לשתף בהרגשה שלך עם הבעת פנים מתאימה בצורה שתבין.

אהבתי.. (יוקטנה)

אבל הילדה מרגשיה שחסר לה יחס שלא הואבים אותה שיא לא שווה וזה גורם לה לצער וכאב עמוק שלא יכפת לה לעשות כל מה שבא לה כך גם אני מרגיש כלפי ההורים שלי צריך להבין את הילדה לעניק לה האבה ולהראות לה את הדרך הנכונה בלי שתיפגע בדרכי נעם לעט לעט היא תבין שיש לה תועלת ותירצה מעצמה להתידד איתך אבל שתיכסעי עליה היא תומר מי היא שתיצעק עלי והאגו מתחיל לעלות והיא כל כך רוצה לחזור בה אבל קשה לה לבקש סליחה לכן היא מעבדת עשתונות שצועקים עליה תדברי אתיה בדרכי נעם והיא תבין שהואבים אותה ומימילה שתומרו לה משהו היא תבין שזה לטובתה וכך היא תקשיב לך ולעט לעט היא תגיעה למסקנה הזאת והכל יחזור למקומו בעזרת ה" ועדיין לעניק לה יחס טוב גם אחרי שהכל חזר לקדמותו ועוד טיף קטן ברור בהיא מתחצפת עליך זה עורס אותך אחרי שגידלת אותה וכ"ו ואת רוצהה לעתעצבן ואז תומרי לעצמך במחשבה אייך את היית מגיבה במיקרה שאת ילדה וההורים שלך צועקים עליך ומה היית עושה במקום הוריך בהצלחה בעזרת ה" יתברך בהמשך הדרך והמון לילה טוב

 

הבן שלי לא שומע בקולי. החופש שיבש אותו לחלוטין. כשאני שולחת אותו לישון, הוא מתעלם וקורא. בבוקר הוא לא יוצא מהחדר ולא מתלבש ואם אין ברירה ואני נותנת לו מכה, הוא מחזיר לי מכה/בעיטה. הוא כבר כבד מכדי להרים ולגרור לאן שאני רוצה.

אני מיואשת!!!!!!

 

ילדים עוברים בחייהם כל מיני תקופות של התבגרות, בדיקת השפעתם על הסביבה,

בדיקת גבולות ועוד.

הדבר הראשון שאנחנו כהורים צריכים זה לקחת נשימה ארוכה ולחשוב בקור רוח.

כאשר אנו מגיבים בכעס הילד מצדו השיג את המבוקש. אנחנו לא מלאכים יש לנו הרבה מעידות.

אבל אם נסתכל על הכל בפרספקטיבה הנכונה נראה שזוהי תקופה בחייו של הילד, היא תעבור, ותפקידנו

הוא להעביר אותה בצורה בה הילד ילמד דברים חדשים על עצמו, עלינו, על מנהגי העולם וכו'.

ברגע שנפנים את זה באותו רגע של כעס על הילד נוכל להגיב בצורה הנכונה.

לכל הורה יש את הנכון בשבילו, אפשר לדבר בצורה חד משמעית שאצלינו לא מדברים כך, אפשר לשלוח לחדר

כדי לחשוב על איך מדברים, אפשר להראות שנעלבת או לצאת מהחדר בהפגנתיות ועוד...

מה שחשוב הוא שתהיי שלמה עם עצמך, תנסי לחשוב על זה בזמן שאת לא כועסת, מה אעשה אם זה יקרה שוב?

בקשר לבן ה8-

גם לי יש ילד שברגע שיוצאים מהמסגרת הרגילה הוא שובר את כל הכללים, אז אנחנו חושבים מה הכי חשוב לנו

ורק על זה אנחנו מתעקשים. בשעת השינה למשל אנחנו מכבים כמעט את כל האורות בבית ואומרים שמי שרוצה להשאר ער יכול לקרוא במיטה ואנחנו יוצאים מהזירה. לאט לאט כולם הולכים למיטה ואז אחד מאיתנו הולך להגיד להם לילה טוב ולדבר לפני השינה, ואח"כ הבן יכול לקרוא במיטה עד שנרדם. בבוקר אני נותנת לו להתמרח כמה שרוצה ואז כשרוצה ללכת לחברים הוא פתאום מתארגן במהירות ואפילו מתפלל...

וגם ממליצה מאוד לדבר איתו על הכל בזמן ששניכם רגועים, לפתוח רגשות של שני הצדדים ולהגיע ביחד לפתרונות.

אף אחד מאיתנו לא הורה מושלם אבל אנחנו תמיד צריכים להשתדל להשתפר.

ממליצה מאוד על השיעורים בחינוך של דר' אבולפיה באתר של מכון מאיר.

 

אין דבר כזה "הוא מחזיר לי מכה/בעיטה"... הוא לא ילד בן שנתיים..

 

על דבר כזה, מיד מגיבים: "לאמא לא מרביצים". 

 

 

לעצם הענין - כדאי לזמן שיחה, לא מאוחר בערב, ולהגדיר לו בנחת ובנעימות, כמי שמודיעה לו משהו חשוב. לא כמי שחוששת אם יואיל לקבל... : בגלל שחשוב בחופש לא להתרגל לגמרי שאין סדרים - אז מהיום, קוראים עד שעה..  בבוקר קמים עד שעה תשע (תדאגי שיהיו מספיק שעות שינה), אח"כ מתפללים, ארוחת בוקר..  את יכולה גם לקבוע תפקיד יומי קטן בבית (נניח, מוריד את הפח).

 

ואת יכולה גם לומר לו, כשהוא עוד יהיה "בהלם" מהחוצפה לסדר לו סדרים חדשים.. שבגלל שאת מבינה שזה קצת מאמץ להתרגל מחדש לסדר - אז את מוכנה שתקבעו, בשביל לעודד את הדבר החשוב הזה, שכאשר הוא יעמוד בסדרים הללו בלי שתצטרכי להגיד הרבה פעמים לישון ולקום (כלומר, זה לא לשיקולו, אלא פשוט כמות הטירחה..), הוא יקבל - למשל - פרס חצי שקל ליום (לא יותר).

בהתחלה כעסתי מאד, הרמתי את הקול ואפילו ניסיתי פעם אחת מכה חלשה על כף היד..

עונשים לא עזרו, והכל חזר כבומרנג!

היא התחילה להרים עלי את הקול, להרביץ כשהיא כועסת, ולהגיד לי שאם לא אבוא איתה לגן השעשועים אני אקבל עונש...

אז הלכתי הפוך על הפוך!

ילדה כזאת צדיקה כועסת?? איך שאני אוהבת אותך! אולי את רוצה לספר לי מה קרה? התבלבלת- אנחנו מבקשים, לא כועסים..

וכמובן שחיזוקים כשהיא כן מתנהגת יפה..

איזה אחות טובה!  זכית במצווה גדולה! איך משמח אותי ששמעת בקול אבא! וכו'..

לא אומרת שזה פתר הכל הכל, אבל הרבה דברים נעלמו לגמרי!

וכמובן שיותר כיף להתנהג יפה.. מקבלים חיזוקים חיוביים ולא שליליים...

בהצלחה!

עוד משו- כשילד בגן של אמא שלי מרביץ- היא קודם כל נותנת לו חיבוק, ואח"כ מבררת מה קרה..

הגננת מחבקת את המרביץ או את זה שהרביצו לו??

קשה לי כאן המשפט- "ילדה כזאת צדיקה כועסת??" זה עלול להעביר מסר מבלבל וליצור קונפליקט מיותר..

 

א- אני צדיקה, וככזו אני אמורה לא לכעוס.

ב- אני מרגישה כועסת, אז מה זה אומר עליי??

 

אפשר לומר, בואי צדיקה שלי, תספרי לאמא למה את כועסת. לא להציב את שתי האופציות כסותרות זו את זו. אני קוראת לך צדיקה כי כך אני רואה אותך, ורואה שאת כועסת, ומבקשת שתבטאי את זה בדרך יותר בריאה, מכבדת.

השאלה מה היא עושה עם זה.

חוצמזה, שאני לא חושבת שזה נכון לקרוא לילד צדיק. צדיק זו מעלה שצריך להגיע אליה. אם ילד עשה מעשה טוב/מצווה אז אפשר להגיד לו "כל הכבוד צדיק" וכו', אבל סתם ככה "בוא צדיק לאכול ארוחת ערב/להתקלח/להחליף טיטול" זה מוריד מהמילה צדיק את כל העבודה...

 

או למצא קופסאות קרטון חזקות ולצפות בטפט מתאים לגווני החדר.

חברה ישראלית.

יש קופסאות פלסטיק או מגירות פלסטיק.

יש לכתר קופסאות פלסטיק עם גלגלים ומכסים, בכל מני גדלים... ממש מעולה

כתר זה סבבה אבל לא לטפס עליהן. הן מחזיקות המון אבל אם מטפסים עליהן הן נשברות... לא נעים...