פורום הורות (עמוד 333)

אומרים שהיא לפעמים יותר עמידה לעומס כי התוף תפוס משני הצדדים ולא כמו באלו עם הפתח צד שזה תפוס מצד אחד ואם מעמיסים זה יכול יותר להתקלקל.

מצד שני אין הרבה מבחר מהסוג הזה ולא תמיד חברות טובות (נגיד קריסטל לא כ"כ המליצו לי). ואם החברה טובה לפעמים זה יקר יותר.

אני הייתי די נעולה על פתח עליון ובסוף קנינו פתח צד והתרגלתי מהר מאד.

אבל על מכונת כביסה עם פתח עליון לא ניתן לשים מייבש כביסה,

במידה ואין לכם מקום מיותר

כידוע, אין היום הרבה מקום בבתים לשים מכונת כביסה ומייבש זה לצד זה, ולכן שמים אחד על השני. וכשיש הרבה ילדים- לכי תדעי, בחורפים- גם אלו של המרכז- תהיי חייבת מייבש. דבר נוסף- מכונות עם פתח עליו ןיקרות בהרבה ולרוב התכולה שלהן קטנה יותר- לדעתי 6 ק"ג זה המקסימום, ואולי אפילו 5. ואם אני לא טועה- גם תוחלת החיים שלהן קצרה יותר, אבל אני לא בטוחה בזה. בכל אופן- ממליצה לך להתייעץ עם איש מקצוע. 

תופסות הרבה פחות שטח ביחס לגודל שלהם

לי יש מכונה של 5 ק"ג, עם פתח בצד, לאימא שלי יש מכונה 5 ק"ג עם פתח עליון והיא תופסת בערך חצי מהמקום שהמכונה שלי תופסת.

ובאשר לנוחות - פעם חשבתי שיותר נוח מכונה עם פתח עליון, כי הרי יותר קל להכניס את הבגדים, עד שפעם אחת יצא לי להוציא בגדים ממכונה כזאת, וגיליתי שזה הרבה יותר קשה ממכונה עם פתח בצד. במכונה עם פתח בצד אני פשוט מניחה סל כביסה ליד, ומושכת את כל הבגדים (שהם רטובים, וכבדים יותר מבגדים יבשים) בקלי קלות לתוך הסל. הרבה יותר פשוט מאשר להתחיל למשוך את הבגדים מתוך מכונה עם פתח עליון.

 

מה שכן, באשר למייבש - בכלל לא כורח המציאות, אני גרה במקום קר, ויש פה הרבה משפחות גדולות שמסתדרות יפה מאוד בלי מייבש.

 

בהחלט אפשר להסתדר בלי מייבש וזה לא מחייב!

ועם שני ילדים. סתם כי אני גרה בבניין בסלון פצפון שבקושי אפשר להכניס אליו את המתקן של הכביסה...

זה נראה יבש, אבל אחרי כמה דקות בפנים אתה מגלה שהכל רטוב...

אנחנו קנינו עם פתח עליון

בעיקר מהסיבה שאנחנו גרים בירושלים=דירות פיציות=אין מקום למכונה עם פתח צד...

המכונה שלנו של AEG (לא, לא מיוצרת בגרמניה...), חצי מכנית (כי אמרו לנו שמכניות מתקלקלות פחות), 5 או 6 קילו (לא זוכרת. זוג צעיר ממש לא צריך יותר לדעתי. גם מבזבז מים וחשמל) וממש מעולה! מחזיקה מאז שהתחתנו (4 שנים) טפו טפו, עם כמה העברות דירה ובלי שום בעיות. 

 

ובאופן כללי - אני יודעת שאומרים שפתח עליון יותר טובות. בקשר למייבש -  מקסימום, יש מתקן כזה שמחברים מעל המכונה בשביל המייבש. לי אין, אבל טוענים שזה טוב.

קריסטל שלנו בלי עין הרע כבר 8.5 שנים אנו יחד,

בתקוה לשנים נוספות. 

נוח מאוד כשהפתח למעלה.

כנראה  שזה ענין של הרגל,

לאחרונה חיכיתי לתיקון [לראשונה מאז שקנינו אותה!]

וכיבסתי אצל חברה עם פת חזית והיה לי מאוד לא נוח.

 

בהצלחה

 

חשוב גם לדעת לבחור מכונת כביסה טובה אבל לדעתי התחזוק הוא גם חלק מהעניין, אני למשל הייתי מופתעת כשהמכונה אצלי (יחסית חדשה) התחילה לעבוד פחות טוב, כמובן כל הבלאגן של תיקון ומה מסתבר? אבנית, ככל הנראה גם המכונה הקודמת הפסיקה לעבוד בעקבות זה. חשוב לטפל באבנית בנוסף, אנחנו קנינו סנן דירתי משירות פלוס כדי לנקות את כל המים בבית (שתיה, מכונת כביסה ועוד) שלא נדע כמות אבנית שיש לנו במים בבתים

כל הזמן לטפטף שהוא כבר גדול ולא צריך מוצץ.

בהתחלה רק בשעות הערות, לא לקחת לו בבת אחת, אלא אם זה בא מיוזמתו.

לתגמל על שעות הערות בנפרד ועל הלילה בנפרד (אחרי שנגמל ביום)

והכי חשוב וזו העבודה שלך, לא לחשוב בכלל שהוא מנסה "לסובב" נאותך או לעשות דברים מאחורי הגב שלך.

אין לי טיפים איך לשדר אמון מלא, זה משהו שרק את יכולה לעשות וזו עבודה שלך בלבד, תשתדלי להוציא מהראש את המחשבות שמשדרות אי אמון וכשהם עולות להגיד לעצמך ואם יעזור יותר להגיד בקול אז תגיד בקול "אני מאמינה שהוא לא עושה משהו נגדי" או אולי עדיף בצורה חיובית "אני מאמינה שהוא עושה מה שמבקשים ממנו" (או כל משפט שיעזור לך להחליף את המחשבות שגורמות לאי אמון).

 

אספר לך מה היה אצלינו-

הבכור בגיל 8 חודשים העיף את המוצץ והתחיל למצוץ אצבע והשניה לא רצתה בכלל מוצץ ובגיל כמה חודשים גילתה את האצבע כמרגיעה.

כשהגדול היה בן 3.5 ניסיתי לגמול אותו מהאצבע, אך לא הצלחתי, לא עזר לדבר כמה שהוא גדול ושזה לא טוב לשיניים ואפילו רופא שראה אותו אמר שזה לא טוב וכו' וכ', הוא המשיך עם האצבע.

ניסיתי עם שיטת הנקודות, זה החזיק מעט זמן ונפל.

אני רציתי שהגמילה תגיע ממצב שהוא משתף פעולה ולא שמכריחים אותו והוא לא מוצץ כי אמא לא מרשה.

 

עברה שנה מאז והוא היה זקוק לטיפול שיניים, הרופאת שיניים כמובן הזדעזעה מצורת השיניים שלו וישר שמה לב שהוא מוצץ אצבע- זה היה לפני חצי שנה בערך.

דיברתי איתו שוב על זה (הפעם כבר ידל יותר בוגר, יותר מבין, יותר משתף פעולה) ועשינו הסכם שבמשך היום הוא לא מוצץ אצבע ואם בסוף היום לא ראיתי אותו עם אצבע או שאם הוא מכניס אצבע לפה ואני אומרת לו להוציא והוא מיד הוציא הוא יקבל נקודה ואחרי כמה נקודות הוא יקבל פרס.

אחרי כמה זמן שראיית שהפעמים שהוא מוצץ אצבע במשך הים קטנו עד כמעט אפס, עברנו ללילה, לפני השינה אחרי כל הטקס של קריאת שמע חיבוקים נשיקות במיטה, הזכרתי לו שאם הוא לא מוצץ אצבע בלילה הוא מקבל בבוקר נקודה ואחרי שהם נרדמים אני נכנסת לחדר לבדוק איך הם נרדמו (שיתפתי בתהליך הזה גם את הבת).

כשהייתי נכנסת לבדוק אחרי שהם נרדמו, לא עניין אותי בכלל איך הם נרדמו (כלומר האם בתהליך ההרדמות מצצו אצבע או לא)- מה שראיתי זה מה שאמרתי להם בבוקר- כשבדקתי ראיתי שלא מצצת אצבע או כן מצצת (לפי מה שהיה).

בשלב מסוים שכחתי לסמן להם עם נקודות ואיך שהוא גם זה דעך והנושא לא עלה עוד בבית.

זה עלה מידי פעם כשהוא דאג להזכיר לנו- אמא לא מרשה למצוץ אצבע (כשבטעות היינו חוזרים על משפט ישן שהיינו אומרים להם כשהם היו קטנים- שימו אצבע בפה ותלכו לישון)

 

לפני כמה ימים, פתאום אמרתי לו, וואי, עכשיו כשאני חושבת על זה, אתה הפסקת בכלל למצוץ אצבע, מגיע לך פרס גדול על זה ואני שכחתי מזה לגמרי.

זה קרה.

וזה קרה אפילו שהייתה תקופה שחשבתי שאין סיכוי לגמול אותו מאצבע- כי זה משהו ששייך לו וא"א לקחת את זה ממנו.

ולדעתי מה שהכי עזר כאן זה ששידרתי לו כל הזמן- אתה גדול ואתה מסוגל וממש לא ניסית לחפש איפה הוא עובד עלי או מכניס בהחבא.

 

הבת (בת 3.5) עדיין לא נגמלה מהאצבע, כרגע לא עושה עם זה שום דבר, מחכה שתגדל עוד קצת.

אני מצצתי אצבע עד גיל 12.

כמובן שזה השפיע על הצמיחה של השיניים (הקבועות!), הייתי גדולה למדי וזה כבר היה מצחיק, ולא קשה להבין שהעירו לי על כך בלי סוף.

שמעתי הרבה סיפורים על אמהות שלא נגמלו ומוצצות אצבע יחד עם התינוקות שלהן, ניסו למרוח לי מרה - זה באמת דוחה אבל ממש לא עזר.

ואז, יום אחד, אחרי הרבה וויכוחים וכעסים - המשפחה שלי התייאשה. מדי פעם הם עוד זרקו לי הערה צינית אבל לא ניסו לגרום לי להפסיק. הם פשוט השלימו עם המצב.

ו-הפלא ופלא, אחרי לא הרבה זמן - פשוט הפסקתי למצוץ אצבע. אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן זה לקח, אפילו לא היה נסיון מכוון (לא ניסיתי להגמל או משהו כזה) - כנראה שפתאום לא הייתי זקוקה יותר לאצבע.

 

מה המסקנה?

ברור שיש מקום למעורבות של הורים בתהליך גמילה של ילד בן ארבע.

אבל אני חושבת שכדאי להרפות קצת.

זאת אומרת - להסביר לו למה כדאי להגמל מהמוצץ, לחשוב על אלטרנטיבות ולשוחח איתו על כך,

אבל! שזה לא יהיה מקור למתחים, ללחץ, לכעסים, לחוסר אמון. פשוט לרדת מהעניין. לדעתי כל עוד הנושא בוער בך כל כך זה לא יצליח.

שהמחשבה על האפשרות שהוא עם מוצץ כרגע תהיה שקולה בעינייך לכל דבר אחר שהיית רוצה שהוא ישתפר בו בעתיד הרחוק.

 

אני מקווה שהמדרגה הזו תוציא אתכם גבוהים יותר. בהצלחה! 

הוא מוצץ כי הוא צריך את זה.

 

כמה שיותר לחץ - מרגיש יותר שנאבקים בו על משהו שחשוב לו, ואינסטנקטיבית "נלחם" בחזרה ופחות יכול להרגיש עד כמה ומתי באמת צריך.

 

ברגע שאינו "מאוים" על כך, יכול להיות פנוי יותר לתחושה מתי זה באמת כבר לא כ"כ חשוב ויש דברים מענינים יותר..

מה עבד אצלינו כ"כ טוב שהצלחתי שהבן שלי יגמל ממציצת אצבע בגיל 4.5

 

לא הצלחתי להעביר את זה במילים.

 

ואני ממש לא בעד למרוח דברים על האצבע/ מוצץ בשביל שהילד ימנע מזה- בפועל רואים שזה לא ממש עוזר.

הגמילה מהמוצץ התחילה בגלל צורת השיניים שבאמת הרגשתי שהולכות ומתעקמות...

ובאמת עם ההקפדה על זה השיניים הפסיקו להתעקם...

הוא עדיין עם מוצץ אבל לפחות ירד המינון.

ב"ה שהוא לא שמע על מציצת אצבע!

הילדים שלי פחות מהשאר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה ממש מעציב.

הילדים כל כך רואים את זה.

מכיר משפחה כזאת, שהסבא העניק מתנות רק לנכדים "מובחרים" בעיניו,

עד שדיברו איתו ושם זה נגמר

גם סבתא שלי ככה.

אנחנו צוחקים עליה (בפנים אבל בלי חוצפה) שיש נכדים ויש נכדים, והיא יודעת את זה אבל ממשיכה.

פשוט הולכים לסבא, הוא אוהב את כולם במידה שווה

השאלה היא אם הדיבורים האלה שלה אכן נובעות מחוצפה.

לי נראה שבגיל זה בו היא מנסה לפתח עצמאות וזהות, היא כבר לא עושה מה שאומרים לה אלא מנסה לחקור ולעשות לפי הזהות שלה, מה שמתחשק לה, לבדוק גבולות וכו'.

אך ברור שאי אפשר לתת לה להתנהל כך.

כל פעם כשכעסתי על התגובות שלה, זה נגרר לסתם בכי וריבים והחמיר את המצב.

עד שהבנתי שהיא לא מתכוונת להתחצף ופשוט צריך לתת לה אלטרנטיבות אחרות...

לכן אני בכל פעם שהיא מדברת כך אני עונה לה (בצורה נעימה אך שאי אפשר להתבלבל שאני מתכוונת למה שאמרתי): "ככה לא עונים לאמא!", "אני יודעת שלא התכוונת, אך זאת נקראת חוצפה...", "זה ממש לא כיבוד הורים" או כל ניסוח שמתאים לך. ואז נותנת לה אלטרנטיבה אחרת איך לנסח את דבריה בצורה מכובדת (התכוונת להגיד ש.... או משהו בניסוח דומה).

בהתחלה היא היתה קצת בהלם (ילדה חכמה מאד, ניסתה להבין מה עומד מאחורי דברי...)-

אך אחרי 5-6 פעמים כאלה, ה"חוצפות" שלה נעלמו כלא היו...

ואם חוזר מידי פעם- רק תזכורת קטנה  מספיקה...

כשאני עונה לה ככה היא צועקת עלי "זה לא חוצפה!!!"

את יכולה לשתף אותה ברגשותייך. 

היא צעירה, אז זה צריך להיות מסר קצר: "זה לא נעים" ולעשות פרצוף עצוב

 

אצלינו זה עובד.

לעצור הכל, לשתף בהרגשה שלך עם הבעת פנים מתאימה בצורה שתבין.

אהבתי.. (יוקטנה)

אבל הילדה מרגשיה שחסר לה יחס שלא הואבים אותה שיא לא שווה וזה גורם לה לצער וכאב עמוק שלא יכפת לה לעשות כל מה שבא לה כך גם אני מרגיש כלפי ההורים שלי צריך להבין את הילדה לעניק לה האבה ולהראות לה את הדרך הנכונה בלי שתיפגע בדרכי נעם לעט לעט היא תבין שיש לה תועלת ותירצה מעצמה להתידד איתך אבל שתיכסעי עליה היא תומר מי היא שתיצעק עלי והאגו מתחיל לעלות והיא כל כך רוצה לחזור בה אבל קשה לה לבקש סליחה לכן היא מעבדת עשתונות שצועקים עליה תדברי אתיה בדרכי נעם והיא תבין שהואבים אותה ומימילה שתומרו לה משהו היא תבין שזה לטובתה וכך היא תקשיב לך ולעט לעט היא תגיעה למסקנה הזאת והכל יחזור למקומו בעזרת ה" ועדיין לעניק לה יחס טוב גם אחרי שהכל חזר לקדמותו ועוד טיף קטן ברור בהיא מתחצפת עליך זה עורס אותך אחרי שגידלת אותה וכ"ו ואת רוצהה לעתעצבן ואז תומרי לעצמך במחשבה אייך את היית מגיבה במיקרה שאת ילדה וההורים שלך צועקים עליך ומה היית עושה במקום הוריך בהצלחה בעזרת ה" יתברך בהמשך הדרך והמון לילה טוב

 

הבן שלי לא שומע בקולי. החופש שיבש אותו לחלוטין. כשאני שולחת אותו לישון, הוא מתעלם וקורא. בבוקר הוא לא יוצא מהחדר ולא מתלבש ואם אין ברירה ואני נותנת לו מכה, הוא מחזיר לי מכה/בעיטה. הוא כבר כבד מכדי להרים ולגרור לאן שאני רוצה.

אני מיואשת!!!!!!

 

ילדים עוברים בחייהם כל מיני תקופות של התבגרות, בדיקת השפעתם על הסביבה,

בדיקת גבולות ועוד.

הדבר הראשון שאנחנו כהורים צריכים זה לקחת נשימה ארוכה ולחשוב בקור רוח.

כאשר אנו מגיבים בכעס הילד מצדו השיג את המבוקש. אנחנו לא מלאכים יש לנו הרבה מעידות.

אבל אם נסתכל על הכל בפרספקטיבה הנכונה נראה שזוהי תקופה בחייו של הילד, היא תעבור, ותפקידנו

הוא להעביר אותה בצורה בה הילד ילמד דברים חדשים על עצמו, עלינו, על מנהגי העולם וכו'.

ברגע שנפנים את זה באותו רגע של כעס על הילד נוכל להגיב בצורה הנכונה.

לכל הורה יש את הנכון בשבילו, אפשר לדבר בצורה חד משמעית שאצלינו לא מדברים כך, אפשר לשלוח לחדר

כדי לחשוב על איך מדברים, אפשר להראות שנעלבת או לצאת מהחדר בהפגנתיות ועוד...

מה שחשוב הוא שתהיי שלמה עם עצמך, תנסי לחשוב על זה בזמן שאת לא כועסת, מה אעשה אם זה יקרה שוב?

בקשר לבן ה8-

גם לי יש ילד שברגע שיוצאים מהמסגרת הרגילה הוא שובר את כל הכללים, אז אנחנו חושבים מה הכי חשוב לנו

ורק על זה אנחנו מתעקשים. בשעת השינה למשל אנחנו מכבים כמעט את כל האורות בבית ואומרים שמי שרוצה להשאר ער יכול לקרוא במיטה ואנחנו יוצאים מהזירה. לאט לאט כולם הולכים למיטה ואז אחד מאיתנו הולך להגיד להם לילה טוב ולדבר לפני השינה, ואח"כ הבן יכול לקרוא במיטה עד שנרדם. בבוקר אני נותנת לו להתמרח כמה שרוצה ואז כשרוצה ללכת לחברים הוא פתאום מתארגן במהירות ואפילו מתפלל...

וגם ממליצה מאוד לדבר איתו על הכל בזמן ששניכם רגועים, לפתוח רגשות של שני הצדדים ולהגיע ביחד לפתרונות.

אף אחד מאיתנו לא הורה מושלם אבל אנחנו תמיד צריכים להשתדל להשתפר.

ממליצה מאוד על השיעורים בחינוך של דר' אבולפיה באתר של מכון מאיר.

 

אין דבר כזה "הוא מחזיר לי מכה/בעיטה"... הוא לא ילד בן שנתיים..

 

על דבר כזה, מיד מגיבים: "לאמא לא מרביצים". 

 

 

לעצם הענין - כדאי לזמן שיחה, לא מאוחר בערב, ולהגדיר לו בנחת ובנעימות, כמי שמודיעה לו משהו חשוב. לא כמי שחוששת אם יואיל לקבל... : בגלל שחשוב בחופש לא להתרגל לגמרי שאין סדרים - אז מהיום, קוראים עד שעה..  בבוקר קמים עד שעה תשע (תדאגי שיהיו מספיק שעות שינה), אח"כ מתפללים, ארוחת בוקר..  את יכולה גם לקבוע תפקיד יומי קטן בבית (נניח, מוריד את הפח).

 

ואת יכולה גם לומר לו, כשהוא עוד יהיה "בהלם" מהחוצפה לסדר לו סדרים חדשים.. שבגלל שאת מבינה שזה קצת מאמץ להתרגל מחדש לסדר - אז את מוכנה שתקבעו, בשביל לעודד את הדבר החשוב הזה, שכאשר הוא יעמוד בסדרים הללו בלי שתצטרכי להגיד הרבה פעמים לישון ולקום (כלומר, זה לא לשיקולו, אלא פשוט כמות הטירחה..), הוא יקבל - למשל - פרס חצי שקל ליום (לא יותר).

בהתחלה כעסתי מאד, הרמתי את הקול ואפילו ניסיתי פעם אחת מכה חלשה על כף היד..

עונשים לא עזרו, והכל חזר כבומרנג!

היא התחילה להרים עלי את הקול, להרביץ כשהיא כועסת, ולהגיד לי שאם לא אבוא איתה לגן השעשועים אני אקבל עונש...

אז הלכתי הפוך על הפוך!

ילדה כזאת צדיקה כועסת?? איך שאני אוהבת אותך! אולי את רוצה לספר לי מה קרה? התבלבלת- אנחנו מבקשים, לא כועסים..

וכמובן שחיזוקים כשהיא כן מתנהגת יפה..

איזה אחות טובה!  זכית במצווה גדולה! איך משמח אותי ששמעת בקול אבא! וכו'..

לא אומרת שזה פתר הכל הכל, אבל הרבה דברים נעלמו לגמרי!

וכמובן שיותר כיף להתנהג יפה.. מקבלים חיזוקים חיוביים ולא שליליים...

בהצלחה!

עוד משו- כשילד בגן של אמא שלי מרביץ- היא קודם כל נותנת לו חיבוק, ואח"כ מבררת מה קרה..

הגננת מחבקת את המרביץ או את זה שהרביצו לו??

קשה לי כאן המשפט- "ילדה כזאת צדיקה כועסת??" זה עלול להעביר מסר מבלבל וליצור קונפליקט מיותר..

 

א- אני צדיקה, וככזו אני אמורה לא לכעוס.

ב- אני מרגישה כועסת, אז מה זה אומר עליי??

 

אפשר לומר, בואי צדיקה שלי, תספרי לאמא למה את כועסת. לא להציב את שתי האופציות כסותרות זו את זו. אני קוראת לך צדיקה כי כך אני רואה אותך, ורואה שאת כועסת, ומבקשת שתבטאי את זה בדרך יותר בריאה, מכבדת.

השאלה מה היא עושה עם זה.

חוצמזה, שאני לא חושבת שזה נכון לקרוא לילד צדיק. צדיק זו מעלה שצריך להגיע אליה. אם ילד עשה מעשה טוב/מצווה אז אפשר להגיד לו "כל הכבוד צדיק" וכו', אבל סתם ככה "בוא צדיק לאכול ארוחת ערב/להתקלח/להחליף טיטול" זה מוריד מהמילה צדיק את כל העבודה...

 

או למצא קופסאות קרטון חזקות ולצפות בטפט מתאים לגווני החדר.

חברה ישראלית.

יש קופסאות פלסטיק או מגירות פלסטיק.

יש לכתר קופסאות פלסטיק עם גלגלים ומכסים, בכל מני גדלים... ממש מעולה

כתר זה סבבה אבל לא לטפס עליהן. הן מחזיקות המון אבל אם מטפסים עליהן הן נשברות... לא נעים...

יש לכם הורים?

כמה פעמים היא ישנה ביום וכמה זמן כל פעם? 

אולי להוריד לה שנת בוקר, או שנת אחה"צ אם עדיין יש... 

אצלי זה פתר את הבעיה (אצל הראשון...)

כדי לגרום לה להתכונן היטב לשינה, דווקא בלילה

ולא ביום..

ובמקביל להעסיק אותה הרבה בשירים, משחקים, צעצועים וכו'.

 

עוד המלצה:

כשמגיעה שנת שינה להסביר שעכשיו הולכים לישון,

לבדוק כמובן אם שום דבר לא מפריע לה,

ולהיות החלטיים לגבי כך..

 

כך שאם היא בוכה בכל זאת- זו החלטה שלה.

אפשר כמובן לדבר, ללטף, להרים מידי פעם- אך לא להגזים בעניין.

ממש תשדרו לה זאת, ללא מורא, ובעדינות.

לקראת הערב לעמעם אורות, להשתיק מוזיקה/מחשב/טלויזיה וכו', ליצור אווירה רגועה המאפשרת ללכת לישון בנחת.

משהו שהוא יותר דמוי נעל, שיש כאלה שנועלים לתינוקות רק בשביל היופי, והמידות לפי גילאים?

זה נקרא נעלי טרום הליכה (ולא צעד ראשון, צעד ראשון זה נעליים לכל דבר עם סוליה קשיחה, רק שהמבנה הפנימי מתים יותר לתינוקות שרק התחילו ללכת)

 

אם כן מצאתי בבני ברק ב-30 שקלים בחנות שנקראת בזאר לב העיר (ויש כאלה שקוראים לחנות אופנת גד)

אם את מעוניינת שלחי הודעה באישי

מומלץ.

 

את ה"ציונות" תשלים בבית..

אבל נראה לי שלילדים של היום זה לא מספיק אטרקטיבי. תתקנו אותי אם אני טועה.

 

כמו שנאמר: "אני ראשון"... (מה שקורה בכל מיני בתים כשזה מגיע..)

 

אם עוד לא "קלקלו" אותם - אז הם לא "מבינים" שצריך להסתכל רק על דברים חיצוניים, ומתענינים דווקא בתוכן (גם הצורה החיצונית שם עברה שידרוג עם השנים..).

יש גם מרוה לצמא, תוכן יהודי מעניין.

 

אגב זרקור בזמנו נשלח לכל יתומי מלחמות צה"ל בארץ - והילדים(כולל יליד קיבוצים) מאוד נהנו

 "תורתך שעשועי" - דק יותר והילדים מחכים לו בכל שבוע בשמחה.

 

- שוה לבקש מס' עיתונים לדוגמה 025000770 או אצל משפ' נחשון/ דני כהן.

 

ובכלל- ממליצה על הרעיון של עיתון ילדים. מתחילים מקומיקסים, עוברים לסיפורים קצרים ובסוף גומרים עם עתוני מבוגרים מתוך בחירה ושמחה.

 

 

עד היום, אוהבים את אותיות.
(ואני לא ממש ילדה.. )

כל הכבוד. באמת כל הכבוד. וגם מצורת כתיבתך על מה שעברת, רואים את תעצומות הנפש והפוטנציאל שעוד לא סיימת למצות. זה גם העזרה העצומה שקיבלת - וגם מה שבתוכך, שהעזרה עוזרת להוציא לפועל.

 

וגם להורייך (כמו שאומרים: שהביאוך עד הלום... מגיע להם לגמרי).

 

החלום שלך מובן וטוב. גם הרגשת הצער והתיסכול בנושא.

 

כדאי, לדעתי, שתדברי עם תלמידי חכמים מאד גדולים, גם בתורה, גם ביראת שמיים, גם בתפיסה האמונית, גם במידות - כדי שיעזרו לך לגבש גישה טובה לענין. ושתוכלי להיות שלמה ושמחה עם הדרך בה תלכי.

 

כמובן, לא כל "טורט" זה באותה רמה. יש כאלה שאינם צריכים את כל מה שאת קיבלת, וזה יותר עובר "על-ידם".

 

ומכל מקום, כדאי גם, אולי, "לרדת" כרגע מתכנון כל העתיד. להשתדל לשמוח מאד בבת שיש לך, ביחד עם בעלך. כעת יש לך אותה - תשמחי. השמחה עצמה, עם הטיפול, נותנת כח.

 

מתוך המציאות, לפעמים מתבררות גם הפתעות טובות.

 

ומי יודע, אולי תמצאנה בינתיים תרופות יעילות, אולי דרך לדעת בגיל צעיר מאד אם יש סיכון לילד הספציפי (אם לא - אז בינתיים אין בעיה..) וכד'.

 

ומסרי נא השתאותי והתפעמותי להורייך ממעריץ אלמוני...

 

 

 

 

 

 

תודה על תגובתך.

כלפי חוץ אין לי כמעט בכלל טיקים.

הרופא אמר אפילו שכדי למנוע סטיגמות לא אגיד "תסמונת טורט" אלא הפרעות טיקים.

אני נחשבת ברמה מאוד קלה ב"ה.

ומה שתיארתי, זו ההתמודדות של רוב האנשים ברמה קלה, שהצטרפו להם לטורט לקויות למידה...

יכול להיות שיש אחרים שמוכשרים ממני במיומנויות חברתיות ואצלי חצי מיזה זה בלי קשר לטורט.

טורט קשה או בינוני, דורש התמודדות רבה עשרות מונים משלי וכולל אישפוזים בביה"ח וכדומה...

אומרים "טורט קל"...עובר ליד... אבל זו התמודדות עצומה אצל חלק ניכר מהאנשים שיש להם את זה.

וב"ה שזכיתי להורים שלי, הם באמת ראויים להערצה.

 

אני באמת אשוחח אם אדם שמבין...

"לקויות למידה" מצטרפות "בשמחה" לכל בעיה...

 

צריך לזה הרבה סבלנות ואמון. ולא רק עם בעיה כמו שלך.

 

הצלחה רבה.

 

[ואגב, אני מאד מסכים עם מה שאמר הרופא, ולא רק כלפי אחרים. גם אם אדם יודע שיש לו "בעיה" כלשהי, על פי רוב ההתייחסות העניינית לפונקציות שהוא מרגיש ולא ל"פלומבה" היא אמיתית וחשובה ליכולת ההתמודדות. קודם כל - אדם, אישיות, עם יכולת בחירה והתמודדות שאיש אינו יודע עד-היכן; אח"כ - בעיה שצריך לעזור להתמודד איתה] 

אם זה בתיאור העזרה האדירה שקיבלת מהורייך לאורך כל הדרך, דבר שאני מאמינה שלא כל "טורטניק" זוכה לו, ואם זה בתאור ההתמודדות שלך. 

 

ואני רואה את התסכולים שאת חווה, אם זה בהסתכלות על הנקה, נראה לך שמישהו יעז לומר לך מילה על הנקה? כל אדם נורמלי שעיניו בראשו יבין שכשיש בעיה ברקע אז אין בכלל על מה לדבר. ומילה של פאנטית הנקה- אהבה של אמא אפשר לקבל גם בלי חלב אם . ונראה שהיתה לך הדוגמא הטובה ביותר... 

 

לגבי מספר הילדים- בגלל שגדלתי במשפחה של שבעה ילדים, תמיד היה לי ברורבור ילדה וגם עד גיל די גדול, ששבעה ילדים זה מאסט! היום, כשיש לי שניים והקטן כבר בן שנתיים וחצי ואין עוד משהו באופק- מבחירה, אני כמובן כבר לא חושבת כך, וחושבת שלכל אדם יש גם בזה את הבחירה החופשית. אני אישית מרגישה וחושבת שעדיף שלאדם יהיו שני ילדים שיאמרו שיש להם את האמא הנפלאה בעולם, מאשר חמישה שיאמרו שיש להם אמא שמתקשה לתפקד איתם ברמת הביסי, אם זה מבעיה כתסמונת טורט, ואם כי גידול ילדים זה לא הצד החזק שלה (הבדל עצום, אבל בינינו, גם חוסר הסבלנות ש"בורכתי" בה לא עושה את החיים קלים ואני לא מאלו עם הגישה החינוכית...). בקיתור, תהיי גאה במי שאת וביכולות שלך ואל תרגישי צורך להיו מחוייבת לתכתיבים חברתיים כאלו ואחרים, הכי חשוב שהבת שלך תהיה גאה בך ותאהב אותך. 

כרגיל הוא יודע לומר בשם כולנו את המילים הנכונות

 

אני מזמין אותך להצטרף לפורום משפחות החולים בצוותא (קישור בחתימה שלי) ולתרוום לכולנו מנסיונך.

 

עקיבא יקר,

תודה על ההזמנה, ב"ה, אני לא חולה.

טורט היא אינה מחלה.

התאשפזתי פעם ראשונה כשילדתי.

פורום כזה יכול לגרום לי דיי לדיכאון.

בע"ה שלא אזדקק לעולם...

 

עדידי, בקשר להנקה, 99.9% מהאנשים שאני מכירה לא יודעים שיש לי טורט.

זה לא העסק של אף אחד, גם חמי וחמותי לא יודעים...

והיו פה כל מיני אמהות-מושלמות עם  4 ילדים מתוקתקים בגיל 6 ומטה שיונקים עד גיל שנתיים וחצי

שפתחו עיניים ושאלו "למה את לא רוצה להניק?".

לי ב"ה יש סבלנות לילדים, כל עוד אני ישנה.

סבלנות זו לא בעיה, יש לי ים סבלנות,

הבעיה זה האיטיות בעבודות הבית, והצורך בשינה יותר מרוב האנשים.

אני מסכימה איתך שעדיף אמא שפוייה לשניים-שלושה מאשר אמא חסרת כוחות ל7.

אבל אני באה ממשפחה קטנה, וזה נראה לי כ"כ כיף במשפחות הגדולות, שנהיה שבט כזה של נכדים ונינים

ושכולם נפגשים כשיש מאורע משמח או ח"ו עצוב. ושהגדולים יותר לומדים ערכים של עזרה בגידול האחים (אגב, אני שונאת שרוב הנטל נופל על הגדולים, לא מדברת על זה...).

אפשר לספור על יד אחת את בני הדודים שלי... וגם ככה בקושי נפגשים, אף אחד לא אכפת לו מאף אחד.

 

אבל אם את לא מרגישה שייכת אני לא כופה על אף אחד השתתפות בפורום

 

בהצלחה.

 

ועם כל הקושי כלפי הסביבה השופטת, אני חושבת שאם הן לא יודעות שיש לך טורט, אז הן ימשיכו לשאול שאלות, למרת שעל בשרי למדתי שאסור לשפוט אף אחת ואני כבר מעדיפה לשתוק ולומר לעצמי שבטוח יש לאשה את הסיבה שהיא לא מניקה/לא מביאה עוד ילדים וכו'. לגבי עוד ילדים- אם באה בחשבון עזרה בתשלום, זה יכול לעזור מאוד, לא? אם זה במשק בית, או בטיפול בילידם בזמן שאת נחה, ככה גם תוכלי להיות פנוייה רגשית לילדים (בכלל אני חושבת שכל אשה היתה רוצה להשתחרר קצת מעבודות הבית וממחסור בשינה ולטפל בילדים כל היום עם חיוך ובלי כל מיני קשיים אישיים שמכבידים, הרי אצלך זה טורט ואצל אשה אחרת זו עייפות מטורפת מתינוק שנולד לא רגוע ובשילוב עבודה במשרה מלאה...). עוד רעיון הוא ללכת אחרי כל לידה לבית הבראה כזה כמו של החרדיות, זה ממש יכול לפחות בהתחלה להיות הצלה, במיוחד כשיהיו עוד הרבה ילדים ושעניין השינה יהיה קריטי. 

 

אגב, בעניין הסבלנות, הבאתי את זה כדוגמא למוגבלות שקיימת בי... 

אני גם במקום הזה עם תינוקת בת חצי שנה ואני יכולה להגיד לך שזה ענין של המקום הרוחני והנפשי שהבן אדם נימצא בו באותו זמן וזה נתון לשינווי והשינוי בידים שלנו.

כשהייתי יותר צעירה לא רציתי ילדים ביכלל,,הגישה שלי היתה שאני לא רוצה ילדים דפוקים ואומללים,זה לא אחראי להביא ילדים עם המחלה ואיזה אימא תהיה לכהם וכו.

אחכ עברתי תהליכים והבנתי שאני יכולה להיות אימא טובה לא פחות מאחרות,זה היה תהליך של גדילה,התבגרות,התפתחות וצמיחה רוחנית אדירה בכל מובן אני עדין מתפתחת וצומחת כל הזמן ברוך השם.

היה לע היריון מאוד קשה,לא תמיד אני מבינה את הילדה שלי ולא תמיד יש לי סבלנות,אבל אני יודעת שאני אימא טובה ביגלל שאני כל הזמן בתהליכי למידה והשתפרות וזה בעצןםעיקר,כןו קשה לי אני מאוד היפרית ומאוד לא רגועה אבל אני לא מתחרטת לרגע ומוכנה לעשות את כל המאמצים כדי שתהיה לי מישפחה גדולה למרות שאני יודעת שילדים שלי לא יהיה קל עם אמא כזאת ולי יהיה לא קל שיצאו לי ילדים כמוני אבל אני אעשה את  זה לא בשביל עצמי אלא כי השם  ציוה,אני לא מתבישת במה שיש,לא רצה וצועקת בחוצות אבל מי ששואל אני עונה ומ ישיש לו בעיהעם זה בעיה שלו,זה אני וזהו זה  ולקח לי הרבה מאוד זמן עד שהתחלתי להשלים עם זה ואניי רק בהתחלה,אז עצתי לך קחי כל יום לעצמו,תחיי את הווה,תהני מכל רגע עם הילדה שלך,תעשי הרבה עבודה עצמית על אמונה,ביטחון,מידות,תקראי סיפרי חינוך,תבדקי ותבררי לעצמך למה את מתחברת,הרבה תפילה,תעשי התבודדות,דברי עם השם מלב אל לב ,בקצב שלך ואני מדברת איתך בתור אחת שהיתה ממש על הפנים עם המון יאוש וחוסר תיקוה להקים בית ויצאה מזה.

את מוזמנת למסרש

הפורום שם ביכלל לא מדכא ועוזר לי המון

מסירה בפנייך את הכובע. (טוב, מזל שזה רק במובן הוירטואלי של המילה...)

 

ההתמודדות שלך עם זה והדאגה של ההורים שלך לעזור לך מעוררים השתאות והערכה. היכולת של אמא שלך להשקיע בך ולתת לך כל כך הרבה בתחום ההישגים שלך, והיכולת שלך להמשיך, וללכת עוד לאוניברסיטה, ולא להתייאש, ולדחוף את עצמך קדימה, ולהתחתן וללדת ילדה על כל המשתמע מכך- זה מדהים.

 

לגבי הרצון שלך והחששות, הפחדים והתקוות לצד הידיעה הברורה של הקושי:

יקרה, זה קשה מאוד.

אני מכירה מקרוב קושי דומה מאוד לשלך. גדלתי במשפחה מרובת ילדים (9 ילדים בלי עין הרע) וגם אני ככל הנראה לא אוכל להקים משפחה גדולה כמו שחשבתי שתהיה לי.

 

זה מתסכל מאוד, זה כואב מאוד. אין יום שאני לא מרגישה את הצער הזה.

 

הרבה אנשים סביבי חושבים שיכול להיות שכן יהיה לי. אני לא יודעת. יכול להיות שיהיה עוד אחד. וגם זה יהיה בגדר נס גלוי. (כל ילד הוא נס, אבל נס שהוא בגדר טבע. אצלי הנס הוא בגדר נס...)

 

יקירתי. אני מרגישה שהעבודה שלי היא עבודה בכמה מישורים, ואני ממליצה לך גם עבודה בכיוון הזה:

מישור אחד- לשמוח במה שיש לי בחיים. לאהוב את מה שיש לי בחיים, לאהוב את מה שהצלחתי להשיג עד כה ולשמוח בזה בכל מאודי. לתת לילדים היקרים שלי את כל מה שאני יכולה לתת להם. באהבה רבה מאוד.

 

מישור שני- לבדוק כיוון לעתיד.

זה לא צריך להיות להיום, זה לא צריך להיות גם למחר. אבל לבדוק מה האופציות שעומדות בפניי. לברר מה אני יכולה לעשות, מה אני צריכה לעשות, מה יסכן אותי ומה אני יכולה לקבל על מנת להוריד סיכונים.

לברר מבחינה רפואית כל מה שאני יכולה בהקשר של אולי-הריון. גם אם זה יהיה בעוד 5 שנים. ידע הוא כח ויכול להיות שיש דברים שלא הייתי יודעת עליהם היום אם לא הייתי מבררת.

 

מישור שלישי- השלמה.

השלמה עם העובדה שאין מה לעשות, הרבה ילדים כבר לא יהיו לי. גג שלושה נניח. וגם זה יהיה נס גדול עבורי.

אני עובדת עם עצמי על השלמה עם היכולת המוגבלת שלי ללדת. אני עובדת על עצמי ומביאה את עצמי לידי הבנה ריאלית שזה מה שהקב"ה נתן לי. ועם זה אני צריכה לצמוח. ועם זה אני צריכה לגדול. עם שני הילדים שלי, שאולי יתרבו ויהיו שלושה. אולי. לא יודעת.

 

ההשלמה הזאת היא תהליך ארוך ולא פשוט. זה סוג של אבל. זה ממש אבל על חלום, על מציאות שלא תהיה עוד, על חוסר יכולת. זו השלמה שקשה להגיע אליה.

אפשר אולי בעזרת שיחות פסיכולוגיות. או בעזרת עבודה נפשית קשה וכואבת של יום ועוד יום.

 

אלה בגדול התחומים עליהם אני עובדת...

 

כרגע הכי חשוב לי להיות בשמחה. לשמוח במה שיש לי. ויחד עם זה יש הרבה עליות וירידות מול הנושא הזה.

לא קל.

 

מחבקת אותך, אישה גדולה.

ומי קובע איזה תסמונת יש לאדם?

פסיכולוג? פסיכיאטר?

כדאי לדעתי להיזהר מהנושא הזה של "תסמונות".

 

מדובר בסה"כ בתופעות, שלפעמים לצורך הנוחות מקבלות "הגדרה" מסויימת לטובת הטיפול.

 

זה לא פתאום "אדם מסוג אחר".. [אה, יש לו תסמונת...].

 

שלא לדבר על כך, שלחלקן אין הבחנה ברורה אלא השערה שזו התופעה.

 

בנושא המוזכר כאן, למיטב ידיעתי זה איבחון של נוירולוג.

תודה למגיבות ולמגיבים .

 

מתעלה אליו, אני מסכימה עם העצות שלך ומשתדלת לחיות את ההווה ולשמוח בבת המתוקה שלי

מצד שני, ה' ציווה את הציווי "פרו ורבו" , שיכול להסתכם גם בבן אחד ובבת אחת לפי ההלכה.

אם אישה לא מסוגלת להעניק לילדיה ולגרום להם לממש את הפוטנציאל שלהם על אף הטורט (או כל בעיה אחרת...)

ויש לה הרבה ילדים, עדיף שתלד 3 ילדים ושהם לא ירגישו שהם לא יכלו להביא את היכולות שלהם למקסימום למרות הטורט, כי לאמא לא היה זמן לעזור להם ולקחת אותם לאנשי מקצוע, עזרה לימודית, חברתית וכל מה שציינתי שההורים שלי עשו... 

יש מצב שאת מסוגלת לזה, לא אמרתי שלא ח"ו, אבל במידה ולא, אל תחשבי שה' ציווה אותך לכך ושאת חייבת לעשות ככה כי זה רצון ה'. רצון ה' זה אמא מעניקה ושפוייה, וילדים שיכולים למצות את היכולות שלהם למרות הקשיים, ומה טוב אם הם יהיו רבים, ואם לא, לא נורא, העיקר שתהיה תורה, שמחה ואור בבית ושלכולם יהיה הכי טוב שאפשר במגבלות המציאות. שוב, אני מסייגת, אני לא דיברתי עם  הקב"ה במסר אישי, ואני לא יודעת מה רצונו באמת, אבל ככה אני מרגישה עם עצמי. כל מי שרוצה מוזמן גם לפרש אחרת ממני.

 

מתחדשת, תודה על הפירגון, זה באמת עוזר.. כי אני לא 100% עם ביטחון בעצמי... 

תודה על העצות, אני אעבוד עליהם בע"ה.

נכון בסופו של דבר ההחלטה על מיספר הילדים היא שלך בודאי אבל חשוב מאוד שזה יגיע ממקום יותר אוביקטיבי בלי הלחץ של המחלה,לא הטורט אמור לקבוע כמה ילדים יהיו לך אלא את ורק את בילבד,תחשבי ככה למה בעצם השם שם אותנו במקום הזה אם זה ככ מגביל וקשה ואני בעצמי נאלצת לעשות המון ויתורים,אני לא עובדת,לא נוהגת,אין לי חברים ואני לא בקשר עם ההורים שלי ,אין לי ככ אפשרויות בחירה,ועשרות פעמים שאלתי למה השם עשה לי את זה?חשבתי שזה עונש שבא לאמלל אותי ולהרוס לי את החיים,היה צריך הרבה עבודה כדי להרים את עצמי מקרשי הדיכאון והאומללות,היום עדין קשה לי כי אני לא יודעת בידיוק מה יש לי וכאמור אני מאוד לא רגועה ולא תמיד סבלנית לילדה שלי,לבעלי לא קל,אני עדין עובדת מאוד קשה לבנות קומות באישיות אבל במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה קודם, יש לי הבנה הרבה יותר ברורה של מקומי ויעודי בעולם ושל הקשר שלי עם הקב"ה,לי מתאימים דברים מסוימים לך יתאימו אחרים,בינתים אני מציעה שבאמת אל תחשבי על זה כרגע אלא תתמקדי בלהנות מהילדה המקסימה שלך.

תמיד חלמתי על משפחה על 6 ילדים - בנות ובנים ושהשמחה תהיה שרויה בביתנו תמיד.

,בסוף נולדו לי ארבעה בנים , ולא כ"כ פשוט לגדל אותם . עברנו טיפולי קלינאיות תקשורת , פסיכולוגים , הנחיות הורים וריפוי בעיסוק .

לאחרונה התברר שאחד מהילדים הוא עם PDD ( על הקשת האוטיסטית) ואני חושדת שהקטן הוא עם ADHD רק שהוא עוד צעיר לאבחון...

אני כל היום מתרוצצת בין המטפלים השונים , נמצאת בבית הספר כל הזמן , נאבקת בכל המערכות וכו וכו'

בהריון האחרון חליתי במחלה די קשה והייתי מאושפזת די הרבה דמן בבית חולים ( משהו שלא קשור להריון ישירות) .

אני כל היום חושבת על החלום שיהיו לי יותר ילדים וגם בנות , אך אני רואה שכיום זה פשוט בלתי אפשרי לטפל בכל הילדים בצורה שהכי תקדם אותם אם אני אצטרך לטפל בתינוק בנוסף על כך . (יש גם את הפחד שהמחלה תחזור אם אני אהיה בהריון , והפחד שיוולד ילד נוסף עם PDD אולי בצורה יותר חמורה)

השתתפתי בקבוצת תמיכה להורים לילדים עם PDD ושם הביאו קטע שריגש אותי - אם אני לא טועה קראו לזה המסע או הטיול לפריז . תיארו שם זוג שמתכנן טיול לפריז , והא מראש מתכנן איזה אתרים יפים הוא יראה , לאיזה מסעדות הוא יכנס , איפה הוא יעשה קניות . לבסוף הם נוחתים ברומא במקום בפריז . ובהתחלה יש להם אכזבה מאד גדולה ולאחר מכן הם מתחילים לראות את הדברים היפים שיש ברומא ואת המעלות הגדולות שם .

ממש הזדהיתי עם הקטע , כי לא תמיד מה שמתכננים זה מה שה' מתכנן לנו , אך בכל מצב ניתן לראות את היתרונות במצב החדש.

המחלה לא תקבע לי מה לחלום לא תיקבע לי איך אחיה,איפוא אגור או כמה ילדים יהיו לי,את זה קובע רק השם יתברך ואם אני לא יכולה לעבוד או לנהוג סימן שזה לא ניצרך לי ויותר ויותר אני רואה ומבינה כמה יש לי בידיוק מה שאני צריכה כדי למלא את היעוד שלי בעולם כפי שהשם יתברך החליט עבורי בחכמתו

לא חם, יש מזגן ומאוורר.

ואז משו קופץ לך? באסה. בכל אופן רציתי לומר שגם אנחנו באותה סירה עם בת ארבע וחצי שנגמלה ממוצץ בפסח האחרון ומאז עדיין לא ממש יודעת להרדים את עצמה. בכנות? לא יודעת ממש מה לעשות איתה, חוץ מלא לצאת מדעתי... אני די נותנת לה להתרבר עם עצמה, אבל מציבה גבולות: לא יורדים מהמיטה, לא זורקים לרצפה כרית ושמיכה, לא מורידים סדין והולכים לשירותים לפני השינה! סה"כ היא יושבת לה במיטה ומחכה ליפול שדודה, וזה בערך מה שקורה, אז כדי לא להקשות עליה אני נותנת לה לדבר עם עצמה, לשיר לעצה, אבל לא לצעוק ולבכות, כי עם כל הכבוד, יש פה עוד חבר שזה מפריע לו להירדם (פתאום חושבת מהיום שהיפייפה הנרדם הזה גם ימלי מהמומץ, ורעד עובר בגבי...). 

 

בכל אופן, אני אחותך לצרה, מציעה את תנחומי וחושבת זה עניין של זמן והתבגרות והיא תלמד בסוף להירדם... יהיה בסד, רק לא לצאת מדענו לידם (בכנות? זה הכי קשה לי, אני כ"כ זקוקה לשקט שלי בערב וזה כ"כ קשה שאני כל הזמן צריכה לקום אליה לשים לה אתת השמיכה שהופלה, או לתת לה לשתות כי היא צמאה, או לטפל בכל הגירודים והחולאים שצצים דווקא כשהיא אמורה להירדם כבר...). בקיצור, לא קל. 

אותי מה היה עד עכשיו, ואם קודם היה טוב יותר, מה לדעתך גרם לשינוי ?

ונהניתי מאוד, עוזר לך?

רק שאבא שלי לקח אותי ביחד עם שני אחים שלי לבדו, והמים היו עמוקים מידי בשבילנו, ולכן הצטרפנו לסיור באנגלית שם היו לאבא שלי חברים שיכלו לעזור לו לסחוב אותנו, כך שלא הבנו את ההסברים...

מאיזה גיל זה מתאים? לפי גובה המים, ואפשר לשאול אותם. ועל כל מבוגר אפשר לקחת גם ילד אחד קטן יותר.

בכל אופן תודה רבה על הנכונות לעזור

מקסים!

 

לכל גיל שאין לו בעיה להשתכשך במים קרים שכן זה מסלול משפחתי מומלץ.

 

אידיאלי לקיץ!!

 

ביתי בת 6 צלחה את המסלול בקלות מאוד, ילדים קטנים יותר יזדקקו אולי להליכה איטית ועל הידיים בקטעים מסויימים.

יש הדרכה ואז נכנסים לנקבה?

האם ההדרכה מעניינת את הילדים? והאם יש צל כשמקשיבים להסברים? (סליחה אם זו שאלה מגוחכת...)

ובנקבה (הייתי... אבל לפני שנים) - צריך להתכופף חלק מהזמן? לזחול?

וכל דבר אחר שעולה בדעתך לספר אשמח לשמוע. תודה!

חיפשתי מידע ברשת ולא מצאתי...

ק]

 

הבן שלי בן 7 חודשים והוא עדיין איתנו בחדר, תעשי מה שנוח לך אבל תשימי לב אם הוא יהיה בחדר השני אם תשמעי אותו בוכה באמע הלילה ואם יהיה לך כוח לקום [אני בקושי מתיישבת כשהוא רוה לינוק באמצע הלילה...]

 

לגבי העגלה אני לא יודעת, אצלנו הוא יותר אוהב להרדם על הידיים ופעם ב... במיטה שלו עם מוזיקה מרגיעה, שום דבר קבוע

 

אנחנו היינו מושיבים אותו עם תמיכה לגב ועכשיו הוא יושב ממש יפה [וגם זוחל ומנסה להעמד....]

 

אנחנו נותנים מים כשחם, לא תמיד רתוחים אפילו אם אין בזמין.. אם את לא מניקה זה ממש מומלץ לתת מים [בהנקה החלב נהיה יותר דליל כשחם וככה הילד לא צמא, אבל צריך להניק יותר פעמים ביום..]

 

ואל תצפי על ההתחלה שהוא יאכל ארוחות שלמות, שלנו חשב בהתחלה שהכפית היא משחק [5 חודשים משהו כזה] לאט לאט הוא הבין שאוכלים את מה שיש בכפית ולא יונקים את זה [והיתה לנו טעות פעם של יותר מידי בננה שעשתה לו יומיים כאבי בטן ] וגם עכשיו הוא בעיקר מנשנש וזה לא תופס מקום של ארוחות...

 

אה ולדבר האחרון- אולי הוא מתאמץ להרים את עצמו, תני לו את הזמן ורק אם הוא מתלונן ממש תהפכי/תרימי אותו... [אצלנו הוא ישן על הבטן מהתחלה ולמד לאהוב ולהסתדר עם זה...]

מהנסיון שלי כדאי להתחיל דווקא בגיל הזה להעביר לחדר משלו- אחכ יותר קשה,

לגבי ישיבה- לנסות אולי להושיב עם תמיכה -ולא לעזוב.

לגמרי לבד- רק אחרי שלומד לשבת לבד.

 

טעימות- זה הזמן להתחיל.

מקובלני מבית אמא- קודם פרות, כמו בננה תפוח,אגס,אבוקדו,וכל פעם איזה שתים שלוש כפיות ולשלב עם הנקה.

אחכ ירקות כמו תפוא גזר בטטה,קישוא,

 

יש ספר מעולה שנקרא טעמים ראשונים של ידיעות אחרונות.שווה להציץ בו הוא נותן יופי של תפריטים ורעיונות מכמה חודשים ועד גיל שנתיים שלוש.

 אסתכל על ההמשך מאוחר יותר.אם יש שאלות נוספות מוזמנות באישי

רק הערה קטנה- בנושא ההתפתחות הגופנית- אני שמעתי שזה לא בריא להושיב אותו לפני שיודע בעצמו להגיע למצב ישיבה, ובכלל לנסות לדלג שלבים. קצת סבלנות ובע"ה הוא יתפתח בקצב שלו, יתהפךף יזחל, ישב, יעמוד ילך וידבר. בלי לחץ.

המון אנשים מוסרים תיקים ודברים אחרים לאחר שימוש קצר

יש דברים מעולים. לפעמים רוצים מחיר סימלי. רק צריך לנסוע להביא מכל מיני מקומות...

גם אנחנו לא כזה ניידים

 

נשמח להצעות נוספות

 

תודה רבה

בדיוק ראיתי בכפר השעשועים ילקוטים ב100 ש"ח.

ולילדים גדולים יותר- אפשר למצוא בכל מיני חנויות תיקים (אני ראיתי מאחורי בניין כלל בירושלים- בטוחה שיש עוד הרבה) ילקוטים פשוטים ב 60-70 ש"ח.

ואלה בד"כ נהרסים בצ'יק.. מנסיון.

כן, ראיתי ברח' בר אילן י-ם אפילו ב30

 

בטח made in chaina

 

 

יש במקס סטוק בירושלים ילקוטים איכותיים, אני לא יודעת מה המחיר, אבל הוא יותר זול משמעותית מהרשתות היקרות (אופיס דיפו ודומותיהן...) 

יש חנות בשם קליבר באיזור תעשייה בחולון ברחוב הסתת, צמוד לאולם שמחות "התחלות", אם אתם מהמרכז או יוצא לכם להיות שם. ילקוטים טובים במחירים זולים יותר משמעותית מברשתות היקרות של הקניונים.

(וגם מבחר צעצועים עצום באותה איכות ואותן חברות שמוכרים בטויס-אר-אס, לא סחורה ירודה שבד"כ מוכרים בחנויות הזולות, רק במחירים נמוכים משמעותית). 

מה שעולה 50 ש"ח, נהרס מהר מאוד וברוב המקרים לא טוב לגב של הילד.

ילקוט טוב של קל גב או פירמה באותה רמה, יכול לעבור 4 אחים

ו2 כביסות בשנה, ויראה בסדר אחרי העבודה הקשה שהוא עשה.

במקום לקנות משהו גרוע ב50 ש"ח שיהרס בסוף אותה שנה,

הייתי ממליצה לקנות ילקוט אורטופדי טוב ואיכותי של קל גב או פירמה אחרת באותה איכות שעולה פי שלוש,

נכון, אבל זה ילקוט שיחזיק הרבה שנים, ויתמוך בצורה טובה בגב של הילד, 

ואם אין אחים שיעלו לא' ושירשו אותו אז תמיד אפשר למכור ביד 2 או לעשות סחר חליפין עם בני משפחה.

כדאי, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בריאותית. 

לי קנו תיק אורתופדי של קדס בכיתה ו', השתמשתי איתו עד י"ב, ולאחר מכן בש"ל ועוד שנה וחצי באונ', רק לפני חצי שנה נפגמו לו הפלסטיקים של הכתפיות ונקרע קצת בד בפנים (משהו של 5 שקל תיקון ועוד 5 דקות תפירה, אני באמת צריכה לעשות את זה...) והוא עדיין נראה כמו מעולה, אחרי מעל 10 כביסות. ( הוא עבד 12 שנים...) 

אם לא מדובר ביסודי אלא בגדולים, אז כדאי קדס, (המראה לא ילדותי ) או פירמה באותה רמה עם גב תומך ומרופד, או לפחות לא  שק. 

השקים דופקים לנוער את הגב... 

מקווה שגם אצלכם, ואצל כולם הוא יעבוד ככה מעולה. 

הזול יוצא יקר... (פתגם פולני עתיק..)

 

 

הרבה אנשים שמחים להעביר הלאה

יש גם גמחים ועמותות. לפני מיליון שנה אח שלי הקטן קיבל ילקוט אכותי מתנה מאיזה עמותה

גרים באיזור המרכז.

אם את מעוניינת אתן לך מיקום מדוייק במסר אישי.

אפילו בשל פישר פרייס יש חורים

אם דורכים עליהם בטעות האויר יוצא,

אחרת הם עלולים להשבר יותר בקלות...

סליחה (זו הילדה רשמה את ההודעה )אני כמובן מחפשת תקליטן טוב