אני מניקה את ביתי מאז שנולדה כ-9 חוד' עם תוספות של מרק ירקות ופירות (בחוד' האחרונים) קיבלתי מחזור פעם ראשונה לפני כחודש ושבוע. עשיתי בדיקת הריון ביתית והתשובה שלילית. האם יש קשר בין ההנקה למחזור שמתבושש לבוא או שבדיקה ביתית לא רלוונטית כאשר מניקים?
אודה מאוד על תשובותיכם המלומדות.
זה שההנקה מונעת הריון בשלושת החודשים הראשונים שלאחר הלידה (וגם זה לא תמיד) ולאחר מכן לא כדאי לסמוך על ההנקה. מי שלא רוצה להכנס להריון צריכה למנוע אותו 3 חודשים ואילך לאחר הלידה. (דברי הרופא)
קיבלת מחזור? זה לא אומר שום דבר. רק שיש אפשרות שתיכנסי להריון בס"ד, ויש אפשרות גם שלא...
הרבה בשורות טובות!!
מנסיון פרטי שלי. לא שאלתי רופא, אבל זה פשוט קרה לי שנכנסתי להריון די סמוך ללידה בהנקה מלאה.
המחזור לא חייב להיות סדיר בהנקה לפי מה שאני יודעת זה משתנה מאחת לשניה - יש כאלה שמקבלות וכאלה שלא וגם אם יש מחזור זה לא מחייב שתכנסי להריון.
בכל אופן אני שאלתי רב והוא אמר ש-8 חודשים ראשונים הטבע אמור להיות שלא נכנסים להריון ולכן אפשר למנוע אם מניקים וגם אם לא ואח"כ כל עוד ממשיכים להניק מותר למנוע כי בטבע זה אמור למנוע, אבל בכל מקרה צריך לשאול באופן אישי בכל מקרה לגופו.
בד"כ בזמן הנקה - לא מקבלים מחזור- אך אפשר להכנס להריון
בדיקת הריון ביתית- נכונה גם בזמן הנקה
אני אמא לשלושה ילדים בני 5.6 ,3.6, ושנה וחצי. מכורך המציאות הקטנה שנמצאת איתי בבית מקבלת הכי הרבה צומת לב אישית ובאופן כללי ליותר צומי חיובי בגלל שאין כלכך עדיין התמודדויות עם משמעת בגיל הזה. הילדים האחרים בסה"כ מקבלים חום ואהבה אבל אין לי כ"כ פנאי ולפעמים כח לתת להם הכל במאור פנים. (הם כולם היו בבית עד גיל 3) האם כל ההורים צועקים על ילדיהם לצרכי משמעת לפעמים (כמובן לא באופן תמידי ושיגרתי)? האם אמירות של הבת שלי בת 5 כמו "למה את אוהבת את הקטנה יותר ממני" או "חבל שנולדתי לאמא כזאת" הם נורמליות? אני יודעת שאני צריכה גם עבודה עצמית תמידית ומכירה את שיטות העידוד החיובי ונתינה של צומת לב איכותית גם עם לא כמותית אך כרגע זה נראה לי קשה ליישום בתוך המרוץ האינסופי היומיומי שמלווה בעייפות ובחוסר סבלנות מצידי. מה לעשות? |
רציתי לשאול- ממתי תינוק אמור לישון לילה בלי להתעורר כל שעתיים להנקה.
הבן שלי בן 9 וחצי חודשים- ועייפתי ..אני כבר לא יודעת מה לעשות כשהוא היה יותר קטן הוא ישן רצוף 5 שעות אומנם בתחילת הלילה - אבל היה לי קצת שקט ועכשיו הוא בתקווה ישן 3 או 4 שעות בתחילת הלילה יונק בסביבות 9-10 ומהשעה 12 בלילה הוא מתעורר כל שעתיים פלוס מינוס( מי סופר בלילה, אני מניקה מתוך ערפול עייפות, לפעמים בשכיבה תלוי-לפעמים הוא מעדיף דווקא בידיים)
בעלי אומר שאנחנו צריכים לנסות לגמול אותו מהנקה בלילה- שתינוק בגיל הזה כבר לא צריך לינוק והוא מתעורר מפינוק (כך עשינו אם בנינו הבכור אבל בגיל שנה והוא מלכתחילה ישן יותר)
ואני לא יודעת אם הוא באמת רעב או שסתם בא לו אמא ...
תעזרו לי 
- אגב- הוא לא לוקח מוצץ- שום סוג של מוצץ ,כלום ,ניסינו את כל הסוגים גם הגומי העגול
תודה 
ליהודית תודה על התשובה המהירה, במוחי עלה הרעיון שהוא יותר רעב וההנקה לא מספיקה לו
אבל והאבל הגדול הוא שהתחלתי לתת לו אוכל מוצק- אבל הילד לא ממש מתלהב חוץ מלאכול בשעות הבוקר מנת פירות מגורד, ואולי בהמשך היום כמה כפיות של עוד מאכל אחר אני לא מצליחה לשכנע אותו, וניסיתי מאכלים שונים במרקמים שונים ולא מצאתי את שאהבה נפשו (הבן הגדול שלי בגיל הזה אכל המון -מכול שפע הארץ ..לכן אני לא יודעת כ"כ איך להתמודד עם זה, ילד חדש, אופי חדש...)
אולי דייסה בבקבוק לפני השינה ( כמו שהצעת)..ננסה
למרות שאני ממש לא מתלהבת ממטרנה- יש מצב להכין דסיית אורז/קוואקר ביתי בצורה נוזלית שיהיה אפשר לשתות אותו מבקבוק? אשמח להצעות
רק טוב
יוקטנה
את צריכה להבין שיהודי זה לא דת אלא מהות.
וגם כשמישהו חושב שהוא אתאיסט, הוא נשאר יהודי. וגוי יכול להיות נחמד, ועדין וטוב באמת, אבל הוא גוי! וזה נושא עמוק שכדאי ללמוד. צר לי מאד על אחותך, ומאד כואב לשמוע על כל האחרים!
כשיהודי/ה מתחתן עם גוי/ה הוא בעצם חותך את הענף שמחבר אותו לעץ האדיר הזה שנקרא עמ"י , הוא עצמו , אנחנו תמיד מקווים שיתעשת ויחזור, אבל אין ליהדות שום רצון לקרב גויים ולספח אותם אלינו. ולכן קלודיה גם אני ממליצה לך להתיעץ עם רב שיכול להנחות אותך איך לנהוג.
בהצלחה. ויה"ר שישובו כולם לגמולם, ושנזכה לביאת גואל שיסיר את הערפל מעינינו!
אני מודה לך על תשובתך המהירה ומביאה לך בזה מספר פרטים .מעולם לא היה לי ריב או קונפליקט עים האח האהוב הזה.-הוא לא נשוי רישמית -לא מדובר על גיור -לי אישית הקשר איתה לא חשוב לי אבל אחי היה רוצה שאכיר אותה ובמיוחד את הילדים -לי זה מפריע מאוד -אינני יודעת איך להתיחס אל הילדים הקטנים שלהם שעדין לא ראיתי[ הוא מדבר איתם עברית ומחנך אותם כיהודים -אבל לפי הדת הם לא יהודים] מודה לך מראש על התיחסותך לדילמה זו העולה בפעם הראשונה במשפחתינו .בהערכה קלודיה
ואני אשקר אם אגיד שזה לא מפריע לי אבל זה לא גורם לי לאהוב אותו פחות.
אני מקבלת אותם כמו שהם ומנסה פשוט להיות אחות טובה,זה מצב מורכב אבל צריך להתמודד ולא לברוח או לאבד את הקירבה-אח זה אח!
דוד שלי התחתן עם גויה לפני איזה 30 שנה. אבא שלי, אחיו, קיבל המלצה מרבו להסביר לו לפני החתונה שאם הוא יעשה את הצעד הזה הוא לא יוכל להיות איתו בקשר. האח כמובן נעלב ועם כל הכבוד לוותר על אהובתו בשביל אח זה לא היה מספיק. אני מבינה שאת גרה בחו"ל, ככה גם הדוד שלי. ההבנה של הקשר לעם ישראל לא פשוט שם כמו בארץ. בקיצור מה שקרה שהוא התחתן, נולדו להם 2 ילדים, הוא התגרש (ברוך השם) אחרי כ15 שנה, ועדיין לא מוכן, כבר 30 שנה, לדבר עם אבא שלי למרות כל ניסיונות ההתקרבות של אבי. בקיצור, זה לא עזר אולי גם הרס?
יש לנו לצערינו עוד מקרי התבוללות במשפחה, והאמת שהיו התיחסויות שונות כל פעם מההורים והאחים וכ"ו החל מהשתתפות בחתונה ויחס מקבל וכלה ב"חרם". לצערי אף התיחסות לא עזרה לשנות את החלטת ה"מתבולל/ת". מה שנותר לעשות זה בעיקר להגן על שאר המשפחה.
אני חושבת שצריך לדבר באופן מאד גלוי עם הילדים וגם עם האח והגברת. לא צריך להתבייש לומר לה שלנו היהודים אסור להתבולל, לא משנה כמה היא נהדרת. לא לקחת את זה למקום אישי!!! אלא פשוט ככה זה אצלינו ואת יכולה להגיד שהבעיה בכלל לא בה אלא את דואגת לאח שלך ולקישורו הניצחי לעם ישראל. הילדים ככה קולטים שאת לא מגמגמת, יש לך עמדה שלא קשורה דווקא לאישה זו או אחרת (ניתוק יכול להראות על רקע אישי), ושאת לא מפחדת להגיד את זה לכולם כי זאת לא בושה, זו האמת. זה יכול לבנות בהם חוסן.
והכי חשוב לחבר את הילדים לארץ ישראל, מה שהוכח כעוצר כמעט לחלוטין התבוללות... אם את לא יכולה לעלות, שכנעי אותם לעלות! ולפחות לשלוח אותם לביקורים כמה שיותר. מניסיון עם בני הדודים מי שביקר בארץ זה עיצב את השייכות שלו לעם ובאופן טבעי נשאר מחובר ליהודים, גם אם לא ליהדות.
נשמח לארח אותם. הבית שלנו פתוח ליהודי התפוצות. פני אלי במסר אישי וניצור קשר. בהצלחה רבה.
ואם זה המצב בפורום של ערוץ 7 אני מניחה שהמציאות הרבה יותר חמורה.
לכן עם כל הצער והכאב ברור לי שאסור בשום פנים ואופן להיות סלחנים כלפי התופעה,
וחייבים להמשיך עם המסורת שברגע שקרוב משפחה מחליט לעקור את עצמו ואת צאצאיו מכלל ישראל יש לשבת עליו שבעה ולנתק איתו כל קשר,
יכול להיות שבחלק מהמקרים זה כבר לא יעזור, אבל בכך מעבירים מסר ברור וחד משמעי שהתופעה הזאת נוראית ופסולה, והילדים יפנימו שזו לא אופציה.
כל התנהגות סלחנית משדרת שזה לא כל כך נורא ואפשר להמשיך להתבולל.
אני ממליץ לחבק אותם כמשפחה...אני מבין את הכאב, רעיתי היתה "בסרט" הזה...אך צריך למרות כל הכאב לכבד את אחייך ואת אהבתו...ואולי בזכות החיבוק...אולי...הרעייה והילדיים התגירו..
מנסיוני...אל תסגרי את הדלת..פשוט תקבלי אותם כמו שהם...בכל זאת ..הוא אחייך..וחשוב לעזור לו ,ולסייע לו ומתוך כך לבנות הערכה ושותפות..
אצלנו בסופו של יום...הרעיה התגיירה ובעזרת ה' גם הילד...
אהבה ...אל האח..זה בעיני העיקר.
אהבה, קבלה... יש קווים אדומים חבר'ה...
לא יודעת ,קשה לי מאוד נפשית עם הנתק מצד אחד ומצד שני זה קו אדום!
יש בתורה הרבה דברים קשים ולא מובנים אבל תורתינו תורת אמת והנשמה שלנו מתאימה באופן מוחלט למצוות גם כשהשכל לא מבין... לי אישית הרבה יותר קשה לקבל גירושים של כהן מאישתו שעברה אונס. ובכל זאת משה אמת ותורתו אמת.
אין לגויים מקום בתוך המשפחה שלי. ואם הם כבר שם.... נאלץ להתמודד אבל לעולם לא להסכים, להשלים ולקבל!
לא היה להם חצי מושג שיש עם זה בעיה (מנסיון של משפחה אישית שלי). המשטר הקומוניסטי אסר על כל שימור המסורת ויהודי ממוצע בברה"מ מעולם לא שמע על הבעיתיות של התבוללות. היום יש המון משפחות מעורבות וזאת בעיה קשה אבל יש לזכור שאין כאן שום מקום להאשים לא את היהודים ולא את הגויים הנשואים להם.
נוצר מצב דומה, לאחר זמן הם הגיעו למעין פתרון כזה:
בן הזוג הגוי לא נכנס הביתה - כדי לא לתת לגיטימציה (הדבר הובהר גם לזוג), כשהם באים לביקור - אז יוצאים ביחד למסעדה או פיקניק, אבל המשפחה כן באה לבקר אצל הזוג, וכמובן גם שם שומרים על כללי הכשרות (יין, פת עכו"ם...), כך נשארת דלת פתוחה לחזרה ואפילו לגיור, אבל שאר הילדים מבינים בדיוק מה דעתם של ההורים בעניין...
אגב - לגבי גיור - מלכתחילה - לא מגיירים לשם אישות, אבל אחרי לימוד של כשנה - בד"כ הגיור כבר לא רק לשם אישות - והרבה פעמים בן הזוג שמתגייר אפילו מושך את בן הזוג היהודי להקפדה גדולה יותר על תורה ומצוות...
שלום לכולם
בעניו רב קראתי את כל התגובות של החברים שהתיחסו לדילמה שלי ותודתי להם.
וכן קראתי את העיצות של מנהלת הפורום גברת פוגל החשובה בשל רענויותיה עיצותיה ובמיוחד הדוגמה האישית שהיא נותנת
קראתי הכל אך עדין לא גיבשתי דיעה סופית כי אני מחכה לתשובה של רב
תודה לכולם
קלודיה
שמעתי את השיחות האחרונות האירונות שלך על התארחות של הילדים והנכדים אצל הסבא והסבתא.
רציתי להציג את צד הילדים, ולשמוע את דעתך.
כאשר אנחנו מגיעים להורים שלנו אנחנו צריכים את המנוחה. קצת את השקט. קצת את המפגש עם האחים שלנו.
רוצים להרפות את המושכות. לא להיות בשליטה כמו ביוםיום. כל יום אנחנו עם הקטנים ומחנכים ומעירים ומשמחים, הקיצר, בתפקיד וכאשר אנו באים להורים רוצים קצת להשתחרר מהתפקיד ולהיות ילדים.
אבל יחד עם זה, כמובן בגבולות , לא לתת לילדים לעשות נזקים שאינם הפיכים, ולסדר אחרי שמשחקים.
ומצד שני, אני גם לא רוצה שההורים שלי יקחו את תפקיד המעירים, ויתחילו להעיר לילדים שלי על כל צעד שהם עושים.
כלומר, לא רוצה שהם יקחו את תפקיד המחנכים
אני מוצאת את עצמי נמנעת מלהגיע להורים כדי שלא יהיה הערות של ההורים לילדים שלי. מה דעתך?
תודה תודה
אני מתקשה לראות את עצמי כסבתא המארחת שש כלות ובת אחת על טפיהם בעז"ה.
אמי מארחת בע"ה מעל 30 נכדים בסבב כל הפסח. כל אחד זוכה לשהות בין יומיים לארבעה.
ממש לא פשוט.
אפשר לומר שאנחנו משתדלים לעשות סדר יום ולהוציא את הילדים לכמה שעות כל יום.
ואמי תמיד אומרת בחיוך: ב"ה שאנחנו זוכים לנחת הזאת.אף פעם אינה מקטרת.
אפשר לציין עוד, שהנכדים כ"כ נהנים לפגוש את בני דודיהם, ולפעמים משתוללים מאוד מההתלהבות,מה שבבית לא עושים בד"כ.
וצריך להתיחס לזה בהבנה.
ואין כמו חיוך של סבתא, והערה מסבתא מאוד פוגעת.
ילדיי שיח' אינם אוהבים ליסוע לחמותי. היא לא מרשה לזוז. והמשפט הכי מתנגן אצלה זה- לא לגעת, סבתא לא מרשה.
אחרי שניסית ולדבר,,להבין ..ולהקשיב וזה לא עוזר
לומר בנחישות וברגישות "אתה בא הביתה" גם אם צריך להרים אותו,
וחלילה לא להראות רפיון או אזלת יד.
בבית [כשאת בטוח רגועה יותר מליד הגן] אפשר לשוחח שוב ולחבק ולהסביר
וכמובן לגלות אמפטיה.
אני חולקת על השיטה של ניקוד טוב.
כשצריך להקנות לכל החיים, נראה כי הניקוד אינו משפיעה לטובה.
הלואי שזה היה מספיק..
כשאני מגיעה לגן,הילד לא נותן לי להתקרב אליו ,הוא צועק אבא אבא ומתחבא בפינה.. אם אני מתקרבת הוא מתחיל לצעוק ולהתפרע.. גם דיבור תקיף לא עוזר.. ואפילו אם אני אומרת לו "אמא הולכת" הוא פשוט לא זז.. (ניסיתי גם בכיוון השני- לבוא עם ממתק לגן ולהגיד לו שיש לי הפתעה בשבילו אבל גם זה לא ממש עזר ולמרות שהוא ידע שיש לי משהו טעים בשבילו הוא לא שינה את התנהגותו).
ממש מתסכל המצב הזה אני יוצאת מהגן עם דמעות בעייניים נורא פאדיחות מההורים האחרים וגם קצת מעליב היחס של הקטן..
אשמח לתגובות ורעיונות נוספים
הוא פשוט בוחן את התגובות.
זה קרה (וקורה...) לי עם הילדים שלי.
דווקא לוח עם ניקוד (ולא פרס מיידי) על הליכה בשמחה לגן וחזרה עזרה אצלנו מאוד!
אחרי 5 נק' הוא מקבל הפתעה. וזה מאוד מדרבן אותו ללכת יפה. אחרי כמה זמן הוא מתרגל.
ועדיף לא להתייחס לזה שהוא הולך בלי אבא אלא סתם את זה שהוא הולך בשמחה.
גם צריך להיות תקיפים ולהגיד לו שלפעמים הולכים עם אבא ולפעמים עם אמא וזהו זה! ולא לקחת את זה אישית.
תחשבי שזה קורה לעוד אנשים ולא תמיד את רואה את זה...
הוא רואה שאת מתפדחת ומתבעסת והוא מבין שהוא מצליח במשימה...
ואל תחשבי שאילו פתרונות קסם. יש עליות וירידות. בהצלחה...
סליחה , אולי זה לא שיך לכאן.
יש לבני תחפושת קאובוי, אילו אביזרים צריך לדעתכם?
תודה מראש.
וחגורה שחורה, גלימה שחורה ומכנסים שחורות.
איזה שם אפשר לקרוא לתחפושת הזאת?
הילד רוצה משהו מוגדר.הוא פוחד להתפדח.
משיעור של הרבנית ימימה מזרחי-
שנה אחת השקיעה לקנות לילדה תחפושת של שמלה וורודה נפוחה עם סרטים והכל..
שאלה השכנה את הילדה- למה התחפשת?
ענתה הילדה- לשמלה...
סתאאאם... באוירה פורימית.
מבינה אותך מאוד!
יש למישהוא או מישהיא רעיון לפסוק יפה לכתוב בהזמנה לברית.....?
אשמח לרעיונות מקוריים ויפים ממקורות היהדות..
תודה ושבת שלום!
כמוני כמוך אורית. מזדהה לגמרי. אבל בעלי כן מבין, זה כן. אבל אולי יש איזו בת משפחה צעירה שלכם, אחות, בדודה, אחיינית, אפילו בת שכנים של המארחים שיכולה לבוא ולהיות בייביסיטר והעוזרת שלך בשבת הזו? שיסדרו לה מקום לינה בדירת האירוח שלכם או קרוב אליה, והיא תבוא ותהיה איתך בזמן שבעלך בבית הכנסת. תצמידי אליה את אחד הגדולים יותר או את שניהם, והיא תשחק איתם, וכשריך תעזור לך גם עם הקטן ותרוץ אחריו ותציל אגרטלים וספרים מנחת זרועו המתוקה. בתשלום כמובן ואפילו עם שי חמוד במוצש"ק. מה שבשבילנו האימהות הוא סיוט לפעמים, בשביל נערה יכול להיות כייף גדול והתנסות חשובה.
אנחנו היינו לאחרונה בשבת בר-מצווה של אחייני הבכור. ולנו יש שני קטנטנים וגם לנו זה לא היה פשוט בכלל. ולא, לא נעזרנו בפיתרון שהצעתי, אבל אם הייתי מרגישה שיש צורך, כן הייתי מארגנת את זה. מה שכן עשיתי והוכיח את עצמו כחכם מאוד זה, בליל שבת, כשכל הנשים היו עסוקות בהכנות אחרונות לסעודה, ואני ראיתי שבמילא לא אוכל לעזור כי ילדי התרוצצו סביב השולחן ועמדו לשבור משהו חלילה, אז החלטתי לקחת אותם לבית הכנסת. והם רצו ברחבה שבכניסה היטב היטב והוציאו שם את כ---ל המרץ שיש להם, ויש להם ה-מון ב"ה. אח"כ בסעודה הם ישבו כ"כ בשקט, וכולם התפעלו ואמרו לי: "איזה ילדים שקטים ומחונכים יש לך!" צחקתי נורא ואמרתי: "חן חן, אבל אתם טועים ובגדול! אני פשוט הרצתי אותם כהוגן בזמן קבלת שבת ליד בית הכנסת ועכשיו הם פשוט שפוכים לגמרי! זה הכל! לא שקטים ולא נעליים."
לדעתי תעשו קומבינות ושמיניות באויר ותבקשו עזרה בלי בושה מכל מי שרק עובר בסביבה, העיקר שתסעו ותהיו בשבת החשובה הזו. הם הרי רוצים אתכם שם, נכון? אז שקצת יתנו כתף, יד, אצבע, משהו. נסיעה טובה מזל טוב ושתהיה שבת שלום שקטה ורגועה עד כמה שאפשר. 
שבוע טוב.
יש למישהיא רעיון מה אפשר לכתוב על הפתק של המשלוחי מנות חוץ מפורים שמח??
כנסי גם לאתר "חוגל".
אולי ביד שרה יש גם תוכניות ואולי גם תוכל להתנדב שם במשחקייה.
יש גם בחנויות לאומנות קורסי ערב באומנות לכל מי שרוצה.
שלום.
אני אמא לילדה בת שנתיים ו 3 חודשים ולתינוק בן שנה.
שמתי לב שכשאני אומרת לילדה שלי לעשות משהו והיא לא עושה אותו אז או שאני מוותרת אם אין לי כח להתעקש איתה - למרות שלפעמים אני יודעת שזה לא טוב שאני יוותר לה בנק' הזאת ושזה יעשה לא טוב בהמשך. לדוג' אם אני מרגישה לא טוב ולוקחת מסטיק אז היא רוצה גם ואין לי את הכוחות להתווכח איתה.( אין צורך להטיף לי כמה זה מסוכן.תודה.)
ואם אני רוצה שהיא בכל זאת תעשה את מה שאני מבקשת והיא מתעקשת שלא.(והיא עקשנית!!!)
אז באיזה שהוא שלב אני מתעצבנת עליה וצועקת. ואני ממש לא רוצה להגיע לשלב הזה.
איך אפשר לגרום לה לעשות דברים בלי צעקות מצידי?
קודם כל- יישר כח. זה ממש לא קל לגדל ילד אחד ובטח לא שניים בגילאים כל כך קרובים אז זה שלפעמים את מתעצבנת וצועקת זה
מובן לחלוטין וכדאי לך קודם כל להשלים עם זה שלפעמים זה קורה בשלב הלא קל הזה של גיל שנתיים.
הדבר השני- הרבה עימותים ונקודות נפילה יכולים להחסך לנו במחשבה מראש. למשל- על מה העימותים הרגילים? מסטיקים
לדוגמא אפשר פשוט לשים במקום גבוה שהיא לא יכולה לקחת. אם יש דברים שאני מבקשת ואני כבר יודעת שהיא בודאי לא תסכים
להשתדל לעצור את הדחף הטבעי ופשוט לא להגיד. זה ממש עדיף מאשר להכנס למאבקי כח אינסופיים עם ילדה בת שנתיים. ובטח
יש עוד דוגמאות שאם חושבים מראש פשוט לא נכנסים לקטע של דיון בכלל.
דבר שלישי- את האמא ואת מחליטה בבית. לא רק זה יש לך תפקיד ענק והוא לתת לה מתנה שתלווה אותה לכל החיים המתנה
הזאת היא בטחון ותחושה שיש לי גב, יש מאחורי אמא חזקה שדואגת לי ויודעת מה טוב בשבילי. בשלב הראשון אולי לא קל לילד
ששמים לו גבולות. לפעמים הוא בוכה, צועק, כועס וכו' אבל האמת היא שהגבולות נותנים לילד בטחון. כשאין גבולות הילד רק מנסה
עוד ועוד עד שנגיד לו לא תקיף וברור. את זה הם צריכים ורוצים לשמוע.
הבעיה היא שלנו אין תמיד כח להיות כ"כ ברורים וחד משמעיים ולכן צריך להיות מאד ממוקדים ולהשתדל להגיד כמה שפחות לא אבל
על מה שמחליטים לעמוד בתוקף. היא מתעקשת כי היא יודעת שזה עוזר הרבה פעמים לכן אולי יהיה לך יותר קל אם תגידי לה משהו
בצורה ברורה ואז תתנתקי- למשל תיכנסי לשירותים עד שהיא נרגעת. או אם זה משהו שהיא צריכה לעשות תעצמי עיניים ותגידי לה
שתגיד לך כזה עשוי ואת יכולה לפתוח או אם היא רוצה משהו ומבחינתך יש משהו אחר שקודם אז את פשוט אומרת- אחרי שזה
וזה...אז תקבלי כך וכך. מנסיון ברגע שאת מציבה את זה כעובדה ולא מתרגשת מהצעקות ולא משנה את דעתך אז גם הילדים קולטים
ת'עניין ומתיישרים.
בכלל לילדה עקשנית עם הרבה כח כדאי מגיל צעיר לתת הרבה בחירה. למשל היא רוצה משהו שאת לא רוצה לתת אז את אומרת לה
זה לא, אבל את יכולה או זה או זה- תבחרי. או כשצריך לעשות משהו- מה את רוצה לעשות קודם?
אבל באמת באמת הכי חשוב מהכל שתהיה לה אמא שמחה ואוהבת! (גם הומור יכול לעזור המון פשוט לעשות צחוק ובדיחה מכל
דבר- למשל היא לא רוצה להתפשט- אז להקצין את זה - לעולם את לא רוצה, את רוצה אותם בגדים תמיד שיהיו מלוכלכים ודבוקים
לגוף וכו' כיד הדמיון הטובה עליך)
המון המון הצלחה בתפקיד הלא פשוט שה' נתן לכם (ולכל ההורים).
מעריכה אותך מאד!
את פשוט מהממת! תודה רבה. מה זה חיזקת אותי!
ואם נגיד היא מרביצה (לאחיה או לכל ילד אחר.) או עושה משהו מסוכן. אז לפעמים התגובה הראשונה היא לתת לה פאצ' בחזרה. וברור שזה לא מועיל לכלום. אז מה אפשר לעשות אז?
תודה ענקית.
לדעתי פשוט להרחיק אותה משם בנינוחות אבל בתקיפות ולהגיד שאת לא מרשה להרביץ או לעשות את הדבר שהיא עושה וזהו.
אם זה נמשך וזה נגיד בגן משחקים או במקום אחר אז פשוט ללכת משם, בלי כעס וצעקות אלא פשוט להסביר בנחת שא"א ל
השאר אם היא מרביצה אז אנחנו הולכים (גם לא לאיים "אם לא תפסיקי עכשיו אנחנו נלך" מעשה אחד חזק הרבה יותר מכל
האיומים שרק מחלישים אותנו).זה דורש אסרטיביות ולפעמים גם עקביות אבל אם עושים את זה בלי כעס זה עובד. זה בדיוק העניין
של לתת לה גבולות ומשמעת. הרב יעקובסון אומר שמשמעות זה לא משהו שאנחנו לוקחים- כלומר משהו שאנחנו עושים בשבילנו,
שיהיה לנו קל. להפך משמעת זה מה שאנחנו נותנים לילד שלנו, בגלל שאנחנו אוהבים אותו ורוצים את טובתו. לנו לפעמים בהחלט
יותר קל לא לעמוד על דבר ולהיות עקביים (בפרט כשזה קורה עשרות פעמים ביום...) אבל אנחנו עושים את טובת הילד ולא את
טובתנו. לכן גם כדאי לחשוב הרבה איך מראש למנוע עימותים ולא להכנס למצבים שצריך להגיד לא ויהיה קשה לעמוד עליו.
אני ממש ממליצה לך לחפש בגוגל "הרב יחיאל יעקובסון" ולשמוע שיעורים שלו על חינוך. הוא אדם חרדי שנכנס עמוק לתחום של
חינוך, מניעת נשירה וטיפול בנושרים ויש לו המון נסיון. ההרצאות שלו מרתקות ונותנות הדרכה מעולה. אני אישית חרשתי עליהן...
אם את בירושלים וזה יותר קל לך אפשר לקנות דיסקים או קלטות דרך ארגון חסדי נעמי.
בקיצור חזקי ואמצי. לא רק היא לומדת עכשיו את העולם אלא גם את לומדת את התפקיד הענק הזה של אמהות ולא תמיד זה בא
בקלות!
בהצלחה! 
הצטרפנו לפני מס' חודשים לקהילה חדשה במקום מגורינו. זו קהילה מאוד מגובשת,עם המון פעילויות חברתיות.(כלומר,לא רק באים להתפלל בשבת וזהו...) הבעיה היא, שבאותה קהילה נמצא גם זוג שהבחור החביב הוא "אקס" שלי. ולא סתם אקס, אלא היינו מאורסים ואני ביטלתי...לא כי הוא בחור רע,אלא כי זה ממש לא התאים. ברוך השם היום שנינו נשואים באושר.אבל ממש לא נעים לי להיפגש איתו.
מה שקורה עכשיו,זה שאני נמנעת מכל מיני פעילויות,כי אני לא רוצה להיפגש איתו ועם אשתו. בעלי וחברות שלי טוענים שאני מגזימה ושאני צריכה להתגבר על זה...אבל זה נורא קשה לי.
הערב למשל,יש פעילות נשים לחודש אדר, והמנחה היא אשתו,ומאוד קשה לי ללכת. חברה שלי מנסה לסחוב אותי איתה...
זה גורם לי לא להתערות בקהילה.מה עושים? מצד אחד חבל לי, כי זו הקהילה שהכי מוצאת חן בעינינו באזור,והרב מקסים,ומצד שני,ערב כזה מאוד לא נעים לי...
מה דעתכם?
אוף,הלוואי שמישהו יבין אותי
מבינה אותך, כי השתתפתי בחתונה שבה הכלה היתה אחת שלמדה איתי הרבה שנים ושנה קודם נפגשתי עם החתן פעמיים. החתן אמנם לא ראה אותי ואולי אף לא היה זוכר, אך הרגשתי מוזר...
מזדהה איתך מכיוון אחר - לפני כמה שנים פוטרתי. הבוס שאחראי לפיטורי גר במרחק כמה דקות הליכה ממני, אך למזלי אני לא נתקלת בו הרבה. השבוע, נתקלתי בו והוא לא ראה אותי כי היה מטר לפני וחצה את הכביש. הדופק שלי הלם מאד חזק ואני פשוט לא הייתי אני למשך 10 דקות מרוב שהייתי עצבנית וכעוסה (לא פוטרתי כי לא הייתי טובה, אלא מסיבות טכניות ואישיות הקשורות ל"פוילרשטיקים" שהבוס עשה ולא רצה אותי שם, אלא אחת שתלקק ותעשה מה שיבקש.
אם אני מרגישה כך, בוודאי שאת תרגישי הרבה יותר את חוסר הנוחות. עצתי לך, אם הקהילה מוצאת חן בעיניך, הסירי את המחסום אחת ולתמיד. בהתחלה מן הסתם תרגישי מאד לא נוח. יתכן אף שאנשים ירכלו עליך. משך הזמן את ואחרים תשכחו כמעט ממה שהיה ואת תהני מהפעילויות בלי יסורי מצפון. זכרי - כיום, את נשואה וגם הוא. לכן, העננים האפורים שהיו עוד מעט יפסיקו להתקיים.
או שזאת רק את עם ה"רגשי" הזה.
חוץ מזה כמה זמן עבר מאז?
אם זה עניין של שנה שנתיים זה באמת לא נעים ובאפן אישי גם אני הייתי נמנעת (אבל זה לא אומר שזה תקין...)
אם עברו כבר יותר שנים ולכל אחד מכם כבר יש ילדים אז חובה להתבגר ולהתגבר. איך? לא יודעת!
אולי פשוט ללכת לפעילויות ולאט לאט תרגישי שחוזר לך הבטחון וההרגשה הטובה אפילו לידו.
בהצלחה
זו ממש לא תחושת החמצה.והעניין סגור. ב"ה אני מאוד שמחה שלא התחתנתי איתו.אני זו שביטלתי,ואני לא מצטערת לרגע. ממש לא התאים לי. יש לי כעת,מזה שלוש שנים, בעל נפלא ומקסים,מוצלח מאוד בהרבה בחינות(לדעתי הרבה יותר ממנו) שאני אוהבת עד מאוד.
אז למה תחושת אי הנעימות? חשבתי שדווקא את תוכלי להבין אותי...זה נראה לך הגיוני שיהיה לי נעים להימצא באותה חבורת נשים שאשתו נמצאת ולפטפט איתה כרגיל? ואגב,היא יודעת גם מי אני...אני בטוחה.
בטח הוא סיפר לה עליי דברים לא ממש טובים.בזמנו הוא דיי כעס על הביטול ועל זה שערבתי והתייעצתי עם הרב שלו מהישיבה( שבזכות התמיכה שלו עשיתי את הצעד הנכון וכעת אני נשואה באושר...)
ציפיתי לתשובה יותר אמפטית...
אבל לדעתי את נותנת לעצמך את התשובות.
את צריכה לחזק את עצמך בעניין הזה מאד.
להגיד לעצמך,שיש לך זכות להיות במקום הזה,שאת שם בזכות,שאת שייכת.
העניין הזה שביטלת אירוסין עם הבחור הזה לא אומר שאת צריכה להתבייש ולברוח ובמיוחד שאתם אוהבים את הקהילה הזו.
תראי,עזבי את העבר ותנסי להיות בכאן ועכשיו,
האם הם התנהגו בצורה שגורמת לך להתבייש ולפחד מלפגוש אותם?
האם אתם מסוגלים לעבור אחת ליד השני ולומר שלום?
אם את עונה כן לשאלות האלו אז תמשיכי לזרום ולהשתתף בלי לחשוב על כך עוד.
אם יש תחושה מוזרה או שהם מתעלמים גם תמשיכי להשתתף אבל תתפסי מהם מרחק ואת תראי שבמשך הזמן את פשוט תמצאי את מקומך וההרגשה תחלש.
אל תוותרי על מקומך שם,ביטול אירוסין זה אמנם דבר לא נעים אבל זה לטובה,ביטלת אירוסין כדי לזכות בחיים טובים יותר.אז תתחילי לחיות אותם ובלי בושה.
גם להודות בקושי זה בסדר,אבל אל תוותרי
אני חושבת שהזמן יעשה את העבודה הכי טוב, אבל קצת עזרה לזמן בהחלט לא תזיק!
כלומר, להתגבר על אי הנעימות, ופשוט לקפוץ למים הקרירים (למשל, להגיע לערב שאשתו מנחה...).
עם הזמן זה יהפוך לטבעי יותר.
נשמע שכל אחד מכם זכה בזוגיות הרבה יותר מתאימה לו! תארי לך שהוא היה "תקוע" איתך, אישה לא שלמה ולא ממש אוהבת, במקום הזוגיות השלמה שהוא נמצא בה כעת! תחשבי על זה כך, ואז אולי גם תרגישי יותר בנח ויותר "בסדר" להיות לידו. תחשבי על כך שאין ספק שעשית לו טובה ענקית! שיש לשניהם זוגיות נהדרת בזכותך! אם תברכי את עצמך אולי תרגישי יותר בנח להיות לידם ;)
בעקבות השרשור של נחשונית, שהגדול עשה תספורת לקטן, אני מזמינה אתכם להעלות סיפורים מהמשפחות שלכם, או שמילדותכם שלכם, או ששמעתם. הנה כמה שלי:
יש לי חבר לעט שסיפר לי שכשהילדים שלו היו גדולים, הגדול נתן לילדה מספריים, וסיפר לה שבתוך הספה יש חבילת שוקולד... הם שומרים את הספה למזכרת במחסן עד היום
בחור שיצאתי איתו סיפר לי, שאחיו הגדולים סיפרו לו שכשהוא היה פעוט הוא עבר השתלת כליה (והוא האמין בסיפור עד שהוא היה בן שמונה).
וכילדה הבכורה הייתי דווקא די בסדר, לדעתי, חוץ מפעם אחת שנתתי לאחותי הצעירה ממני לשתות שמן במקום מים 
במקום לשמור את כל הספה.לא חבל על המקום במחסן?
כשנולד אחד הילדים הקטנים בהפרש מאד משמעותי מהגדולים כולם התלהבו עד הגג ולא הניחו לו לרגע,אז אני החלטתי שלפחות את החלפת הטיטולים יהיה רק עלי,
שבת אחת כשאני נחתי הילדים נכנסו בשקט וכשראו שהעולל ער הם לקחו אותו אל חיקם,
כשהתעוררתי הבן שהיה אז בן 12 הודיע לי שהוא החליף לו טיטול כי הוא עשה פיפי.
טוב כמובן כשהפך למשימה לפעמים אז היתה פחות התלהבות.
עם אחת הבנות היה קטע כזה שעבדו עליה שהיא בעצם שייכת למשפחה אחרת והמציאו לה אמא חדשה קומפלט עם שם ושם משפחה,
עד גיל 9 היה לי שיער ארוך ארוך ויפה, ומדי פעם רציתי להסתפר, וגם רציתי להישאר עם השיער הארוך...
יום שישי אחד, חזרתי מבית הספר, אחים שלי (כולם בנים) מחכים לי, ואומרים לי שהין נערוך הגרלה אם אני צריכה להסתפר או לא...
כמובן, התוצאה היתה חיובית, ויהי כן, שערי נקצץ לראשונה בחיי...
אח"כ הם סיפרו לי שכל הפתקים היו עם המילה "כן"...
1. כשהייתי קטנטנה ונסענו כל המשפחה, אז כשראינו גשר מרחוק, אחי ואחותי, הגדולים ממני בכמה שנים טובות אמרו לי: תראי, הנה מכוניות צעצוע נוסעות על הגשר! וכמובן שהאמנתי להם... עד גיל די מאוחר, אולי תחילת יסודי. אז היו הרבה פחות גשרים עיליים, מנהרות ומחלפים בארץ. בשבילי זה היה ממש אירוע לראות גשר כזה ועוד לנסוע מתחתיו, בכלל חבל"ז.
2. בליל סדר אחד, כשאכלנו מרק עוף, אבי פתאום אמר: "אוי תראי, שכחנו להביא לשולחן את השקדי מרק! לכי בבקשה למטבח ותביאי אותם!" וכמובן שרצתי בשמחה רבה... וכשלא מצאתי אותם במקום הקבוע, חזרתי לאבא ואמרתי לו: אבא אין! כולם נקרעו מצחוק ואני מייד התחלתי לבכות... ממש לא קישרתי בין חמץ לשקדי מרק, שנראו לי תמימים לגמרי! אח"כ אבא הסביר לי מה קורה, חמץ וזה, ואז נרגעתי.
הם ביקשו ממני להרים איזו צלחת, וכשהרמתי נוכחתי לדעת שהיא נשברה! הם הניחו את החלקים עכאילו שזה שלם, כדי שאני אחשוב שזה נשבר לי, אולי... מאוד נפגעתי! D:
אנחנו במשפחה הרבה יותר "אכזריים" כשזה בא לכאלה דברים...
1. אחי עבד עליי במשך שנים על גבי שנים שאני באמת חתול. הוא היה עובד עלי שבערב, עם שקיעת החמה, אני באמת הופכת לחתול... ולא האמנתי לזה, אבל יום אחד, כנראה קראתי איזה עיתון או שיחקתי במשהו שחור, והידיים שלי התמלאו דיו בלי שאני אשים לב, והסתכלתי על הידיים שלי, ופשוט התחלתי לבכות כי באמת חשבתי שהוא צודק ואני נהפכת לחתול...
2. בת דודה שלי בלעה גרעין של תפוח כשהייתה בת 5-6, והיא שאלה את אחיה שגדול ממנה באיזה 10 שנים מה יקרה לה. הוא אמר לה שייצמח לה עץ תפוח בבטן. היא לא האמינה לו, אז האח הנחמד הוציא ספר ביולוגיה מהמדף, והראה לה את הציור של האדם עם הורידים והעורקים באדום וכחול, ואמר לה "בבקשה, זה אפילו כתוב בספר ביולוגיה שלי!". לקח כמעט שעה להרגיע אותה אחרי זה.
כשהייתי קטנה אחי שגדול ממני הרבה להרביץ לי.
יום אחד באתי לאמא שלי בבכי וספרתי לה שהוא הרביץ לי ואפילו עשה לי חור בבטן, והראתי לה את הטבור.......
כמובן שהיא התגלגלה מצחוק ואני נעלבתי [הרגשתי מזה סתומה...]
יש לי התלבטות ואשמח לשמוע את דעתכם ומניסיונכם:
האם צריך/ חייבים/ מקובל/ מנומס לתת למורים, גננות ומטפלות של הילדים משלוח מנות? אצלנו זה עדיין רק גננות, סייעות ומטפלות, אבל בסה"כ זה יוצא 10 משלוחים! כולל כל ממלאות המקום הקבועות, המבשלת ומנהלת המעון. עם כולם אנחנו בקשרים טובים או לפחות משתדלים. אבל זה יוצא המון עבודה והמון כסף. וזה חוץ מהמשלוחים בפורים עצמו שזה בעצם המצווה. והרי בעצם בכלל לא יוצאים ידי המצווה בזה, זה רק בשביל הכרת הטוב והכרת תודה. אבל זה לא קצת מגוחך ומזויף כל הקטע הזה? אם ככה, אז למה רק בפורים? למה לא לתת שי קטן בכל חג? ובמילא מעניקים שי בסוף שנה, ועל כך אין עוררין. זה מוצדק מאוד. אבל איפה עובר הגבול? עד כמה הגננות והמטפלות מצפות לזה? האם הן ממש יעלבו אם אני לא אתן? האם אני חייבת ללכת בתלם ולתת, אם אני יודעת שאחרים נתנו ויתנו, או לפחות חלקם, או לא? בשנים קודמות ועד ההורים אסף כסף למשלוח משותף, אבל משום מה לא אוספים כסף לזה כל שנה ולא בכל מקום. והרי גם הילדים צריכים לתת לחברים בגן/בי"ס עוד לפני פורים. ומה עושות משפחות ברוכות ילדים? הרי אצלם זה יכול להסתכם בכמה עשרות משלוחי מנות בכלל לא בפורים עצמו! אז מה הקטע? זה בלי סוף! ואם לדעתכם כן ראוי לתת, אז מה לתת? איך לצאת מזה בכבוד ובלי לפשוט יד ורגל ולהתמוטט מרוב משלוחים? תודה על כל תגובה.
במקום לגבות כ"כ המון כסף פשוט קנו כמה סלסילות יפות ואז עברו בין המשפחות וכל אחד נתן משהו התוצאה הייתה שכל מורה קיבלה משלוח מאד יפה אבל בעלות הרבה יותר קטנה למשפחות. אבל לדעתי זה באמת לא קריטי ולא סוף העולם לא לארגן כלום ולא לתת (ואני הייתי מהצד המקבל).
לדעתי הרבה פעמים כל העניין של משלוחי מנות יצא לגמרי מפורפורציה גם בפורים עצמו ק"ו לפני, וכל העניין דורש חשיבה מחודשת איך מארגנים אותו בצורה הגיונית, לא מרוששת ואמיתית בלי כל ה"מסחר", הלחץ והתחושות הלא נעימות שמסתובבות לפעמים סביבו.
יישר כח לך על הכנות והישרות!
אצלנו בשכונה לא מקובל לתת מלא ממתקים - סתם מבאס אחרי פורים להתקע עם סטוק של שוקולדים קורצים...
להלן מספר משלוחים חביבים שקבלנו במהלך השנים:
1) זוג שהתחפשו לנערי משלוחים הביאו פיצה (קפואה) וקולה. היה מקסים!!! הסתדר לי מעולה בימים של לפני פסח שאין כבר מה לאכול לשלוף זאת מהמקפיא ולתת.
2) גחנונים לכל המשפחה עם רסק וחרחף.
3) קופסאת גלידה ומספר ביעי גלידה כבני המשפחה.
4) חפיסת תיונים עם חבילת נענע גוש קטיף.
5) פיתות וחומוס ביתיים!
6) פסטה בשקית עם רוטב קנוי.
7) סלסלת פיקניק (יחסית יקר) - לחמים, ריבות תוצרת בית, ממרח זיתים, עוגיות. הכל בסלסלת קש יפה ולצידה עיתון בשבע - לקחת לפארק ולהנות...
להשנה אני עוד מחפשת משהו מעניין....
משמע דווקא שכן, וכן ברמב"ם (מגילה פ"ב טו') ובלחם משנה ד"ה "ואם אין לו מחליף וכו'" שם.פשטידות קטנות.
צינצנת ריבה בייתית. (ממש קל וכיף להכין!)
כל שנה חברה של אמא שלי שולחת קופסאות קטנות עם סלטים... כל מיני טעמים...
לשלוח לחברה מעדה אחרת משהוא מיוחד מהעדה שלך-- חוויה.
ואיך משיגים צנצנות???
תודה רבה.
אני החלטתי...
כנראה השנה אשלח את הצנצנת שכתבו פה עם הדגני בוקר, ולידה עוגה ובקבוק אייס קפה מהמם:
בני-בכורי-הבן-יקיר-לי-עיניים-כחולות-תמימות-איזה-מותק לקח מספריים וגזר לאחיו בן השנתיים וחצי חלק מהפוני! אני כ"כ, אבל כ"כ כועסת שהיה לי קשה עד מאוד לא להכניס לו באבי אביו! רררררררררר! 
הקטן, שיהיה בריא, גם הוא כ"כ חמוד ומתוק, ואני מחכה ושומרת ומאריכה לו את השיער עד לחלקה, והגדול, בן 4, בא בשיא הטבעיות התמימות והחוצצצצפה וגוזר לו את השיער! טוב, עכשיו אני בטוחה שתגידו לי: זה סימן שהוא צריך יותר צומי. בסדר, זה ברור גם לי! אבל עדיין מגיע לו עונש מארץ העונשים! אבל איזה?! 
אני רוצה עונש כזה שהוא לא ישכח הרבה זמן וגם יבין את המשמעות של הדבר הרע שהוא עשה, ולעולם לא יעז לחזור על זה או לעשות משהו דומה. בעלי עוד לא בבית ובינתיים אין עם מי להתייעץ. וככל שעובר הזמן ככה זה מתמסמס. דרך אגב, בעלי נגד החלקה, וכמו שאני מכירה אותו, כשהוא יחזור מהעבודה וישמע מה קרה, הוא פשוט ישים חגורת בטן וישב ויצחק ויצחק ויצחק עד הבוקר...
חלקה חלקה, בלי סיפון ומעקה, שנחיה ושנזכה רק להיות בחלקה...
שכמובן הוא גם היה עלול ממש לגזור ולפצוע אותו, בפנים, בעיניים, סטייל משה דיין, באוזניים, סטייל ואן גוך, חס וחלילה. וזה בעצם מה שהכי מזעזע אותי.
אנא תנו עצה, רעיון לעונש/תגובה, התייחסות, דיבור, שיחה, משהו. תודה.
אותם לפנים של מישהו כי זה מאאאד מסוכן! וזה הכל. אני לא חושבת שיש מקום לתת לו באבי אביו, להעניש אותו בעונש של החיים וכו' וכו'
יש לי חשד שחלק מהסיבה שאת כל כך כועסת זה בגלל שאת ממש מתאמצת בשביל החלק'ה הזאת, בעלך לא בעניין והנה הוא בא וקלקל הכל! נראה לי שאפשר להכניס את זה לפורפורציות... זה באמת לא סוף העולם...
בנחת!
אצלנו היו כמה שנים טובות שכל המיספריים התחבאו על מדף גבוה... וצריך מאמא רשות מיוחדת ומושגחת...
היום יש בשוק מספרי בטיחות מיוחדים מפלסטיק- שבקושי גוזרים נייר. תשיגי לך.
והשיער? עוד יגדל...
לא נורא- תתרגלי ל"לוק" הגולנצ'יקי...
אחרי כמה שעות (או ימים) זה כבר בכלל לא רלוונטי בגילאים הללו.
אני הייתי פשוט מבטאה מאוד את הכעס והצער שלי מהמעשה שלו. אני לא מאמינה בעונשים, אלא ב"נשיאה בתוצאות". משהו שאולי היה מתאים, זה להגיד לו שהוא לא היה זהיר עם המספריים, ולכן הוא לא יכול להשתמש בהם עד שהוא יהיה יותר בוגר.
זה באמת "קלאסי" לספר את האח/ות הקטנים. אבל זה גם באמת מעצבן, ועל אחת כמה וכמה שזה מחריב חלקה...
יש שיטה שבה גומלים ממש מוקדם - נראה לי שפעם יוקטנה כתבה על זה שהיא גומלת מוקדם.
יש כאלה שבערך בגיל שנה וחצי שאז הם יש ילדים שמתחילים להגיד שיש להם.
נראה לי שמי שגומל אחרי זה זה כבר יותר קשה ולכן זה נמשך עד גיל מאוחר.
במעון אצלנו מתחילים הערך בגיל שנתיים-שנתיים וחצי (אלא אם כן האמא רוצה אחרת ומנסה בבית)
הילדים שלי לא היו מוכנים כשכולם נגמלו, אז גמלתי אותם אחרי כולם - הבכור בגיל שנתיים ו-8 והוא נגמל סופית רק בשלוש ו-4 והשני בגיל 3 והוא נגמל סופית ג"כ בערך בשלוש ו-4. זה נחשב הרבה זמן. יש כאלה שגומלים תוך שבוע בערך.
נראה לי שכדאי שנשים עם נסיון יותר מוצלח ייעצו לך איך עושים את זה...
בכל אופן בגמילה בלילה היה לי נסיון מוצלח ואני יכולה לייעץ לך שלא תגמלי ביחד עם הגמילה ביום אלא תמתיני עד שהילד יהיה יותר בשל. אצלי זה הלך ממש מהר - אצל הבכור תוך יומיים והוא מרטיב פעם בחצי שנה בערך (בן 6) שזה יפה מאוד והשני נגמל עכשיו, ב"ה בינתיים זה מוצלח מאוד (4).
הכי טוב לראות מתי הילד האישי שלך מוכן ;)
כשהאביב מגיע, אפשר לנסות לתת לו להסתובב בלי חיתול כמה ימים, ולראות איך הולך. כשעושה על הרצפה לנקות ולהגיד: "קקי/פיפי עושים בסיר/באסלה" ולהמשיך הלאה. אם אחרי כמה שעות או ימים הוא מראה עניין ומשתף פעולה - יופי! אם לא, להחזיר הטיטול ולנסות שוב במועד אחר. מזלנו שהקיץ ארוווווך ;)
שאלה לי אליכם (לא רק ליהודית): הבן שלי בן החמש מאד רגיש. למשל, הוא מגיע לחדר לספר משהו ואחותו מפסיקה אותו (כי גם לה יש מה לומר) והוא מתחיל לבכות. בעלי מעיר לו על משהו והוא בוכה (כמובן שאני יכולה להעיר שוב ושוב באותן מילים אך הוא לא יבכה).
משהו לא מצליח לו והוא בוכה מתיסכול. אני מנסה להסביר לו שיבוא ויגיד מה הבעיה במקום לבכות, אך זה לא עוזר. אני חוששת שכאשר יגיע לבית הספר, יעשו ממנו קציצות. יציקו לו כדי לשמוע איך הוא בוכה.
איך אפשר לחשל ילד מתוק ועדין?
קודם כל לדעת, שלהיות רגיש זה דבר שיש בו הרבה יופי. לא ללעוג לו כשהוא בוכה, אלא לתת לו לבטא את הרגשות שלו. ("זה באמת פוגע כשמפסיקים אותך באמצע הדברים"). ברגע שהילד ילמד שיש לגיטמציה לרגשות שלו הוא ילמד להתמודד עם תסכול ואכזבות. כמוכן, כדאי לחזק את הבטחון העצמי שלו על ידי מתן עידוד חיובי על דברים טובים שהוא עושה. וכך גם ילד עדין ורגיש שבטוח בעצמו יוכל להתמודד גם בחברה המציבה לו אתגרים
