חנן סנד שוב : " היא תמיד תישאר אשתי "
חנן סנד שוב : " היא תמיד תישאר אשתי "
48 שעות לפני החתונה: "הרגשתי שאני מת מגעגועים. זה דבר טוב לבוא לחתונה עם הרגשה כזו, כי יש הרבה יותר ציפיות" 36 שעות לפני החתונה: "עשיתי סידורים לבית החדש. הלכתי עם חבר לקנות מזרנים לחדר השינה, הבאנו מיטות. הייתי גמור מהתרגשות" 24 שעות לפני החתונה: "באמבולנס קלטו שאין מה להציל, אז הורידו אותה כדי לקחת לבית החולים מישהו אחר, שהיה בחיים" 48 שעות אחרי הפיגוע: " לפני שבת עליתי לקבר שלה. הייתי חייב להגיד לה שבת שלום" חנן סנד נפרד מאהובתו, נאוה אפלבאום ז"ל לתמיד
מאת: אתי אברמוב, שני מזרחי
צילומים: מלני פנטון
לפני שנתיים ערך חנן סנד התערבות עם חברו הטוב יוסף גרוס. התחרות: מי יתחתן קודם. התערבות קטנה, סמלית, שלא אמורה להגיד כלום. התערבות על 50 שקל. ביום שלישי שעבר, ערב חתונת חנן ובחירת לבו נאוה אפלבאום, התכוון יוסף למלא את חלקו בעיסקה - להגיש לחנן את השטר. אבל אז בא הפיגוע הנורא בקפה הלל בירושלים.
חנן סנד (19), השני מבין חמישה אחים (רעות, 20, שני, 17, מאיר, 13, זבולון, 6), נולד בארצות הברית. הוא למד בבית הספר הממלכתי-דתי בהר נוף, ואחר כך בישיבת אורות יהודה באפרת. עם תום לימודיו חשב להתגייס, אבל אז החליט לדחות את הצבא ונרשם ללימודים בישיבה הגבוהה עטרת כהנים ברובע המוסלמי בירושלים. את נאוה הכיר בסניף תנועת הנוער הדתית עזרא בשכונת קרית מנחם. שניהם היו מדריכים: הוא בן 15 וחצי, היא בת 16 וחצי. ביום רביעי שעבר הם היו אמורים להתחתן. תחת זאת, חנן הלך ללוויה של אשתו לעתיד. השבוע, לכמה שעות, הוא נזכר איך הכל התחיל. ואיך זה נגמר:
"שנה שלמה אהבתי אותה בסתר. מה ששבה את ליבי, מלבד יופיה של נאוה, היה התנהגותה. היא היתה קופצנית, שמחה. כל הזמן עם חיוך. כולם אהבו להיות סביבה. ואז, אחרי שנה, היא עזבה את ההדרכה ואמרה לכולם 'תשמרו על קשר'. אף פעם לא שומרים על קשר, אבל זאת היתה ההזדמנות שלי. התקשרתי אליה במשך כמה שבתות - להגיד שבת שלום, או לשאול איך עברה השבת.
בהתחלה היינו מדברים על כלום. היינו ילדים קטנים, על מה כבר יש לדבר? להגיד לה שאני אוהב אותה - התביישתי. עד ששבת אחת הרגשתי קרציה והחלטתי לא להתקשר יותר - ואז היא התקשרה. בבית ידעו שאני אוהב אותה ושיגעו אותי. אמא שלי שאלה אותי 'אתה אוהב אותה? אז תגיד לה שאתה אוהב אותה'. אמרתי לה שאני מתבייש, ושאני קטן ממנה ומה יש לה לחפש איתי.
"מאז שהיא מתה אני חולם עליה הרבה, ובחלומי היא חוזרת אלי, כל פעם בדרך אחרת. החלומות טובים ואופטימיים, מלאי חיים - אבל כשאני מתעורר אני קולט שהיא איננה, והבקרים קשים יותר" בסוף החברה הכי טובה שלה אמרה לי: 'אתה אוהב אותה? אתה יכול להגיד לה, כי גם היא'. שלחתי לה הודעה: 'אני אוהב אותך'. אני זוכר שכל הכיתה שלי ישבה וחיכתה מה תהיה התשובה. והיא ענתה לי בהודעה: 'כל חיי לא רציתי חבר, כי אני רוצה להתחתן עם החבר הראשון'. אז כתבתי לה בצחוק: 'בואי נתחתן'. ככה התחלנו לצאת. לא הרגשתי שעניין החתונה גדול עלי, כי מאז שאני ילד רציתי להתחתן. הייתי אמור להיות הבחור הראשון במחזור שלי שמתחתן.
דיברנו המון בהתחלה. שעות. הייתי נרדם עם הטלפון ביד, ואמא שלי היתה שואלת: 'מה כבר יש לכם לדבר כל כך הרבה?'. נאוה מצדה התביישה בהתחלה להביא אותי אליה הביתה, כי היא ממשפחה יותר שמרנית. אבא שלה, ד"ר דוד אפלבאום, פחד שיהיה לה חבר בגיל 16, כדי שלא יפריע לה ללמוד. אז רק אחרי חצי שנה סיפרנו לו, והוא התלונן: 'אני האחרון לדעת'.
נאוה באה אלינו הרבה והפכה לבת בית, ולמרות זאת, עד שבוע לפני החתונה היא לא העזה לפתוח לבד את המקרר. 'חנן, תוציא לי מעדן, חנן, תוציא לי שתייה', היתה מבקשת. כשהיא פתחה את המקרר בשבוע האחרון, היתה לכולנו תחושת הישג.
חצי שנה לאחר שנהיינו חברים, קיבלתי את רשיון הנהיגה ולקחתי אותה למסעדת דגים בטבריה. היינו גם הולכים להרבה סרטים. נאוה מאוד אהבה קומדיות, ובעיקר את ג'ים קארי, שהצחיק אותה הכי הרבה. היא שמרה את כל הכרטיסים.
נאוה רצתה לסיים את השירות הלאומי ולהתחיל ללמוד כימיה באוניברסיטה בגבעת רם. אני חשבתי להתגייס לסיירת הצנחנים באוגוסט, אבל אז שיניתי את ההחלטה ודחיתי את הגיוס בשנה.
החלטנו להתחתן אחרי שנה וחצי. ביום הולדתה, י"א באדר, נסענו לחוף הים בנתניה, מקום שהיא מאוד אהבה. קניתי לה שרשרת ובתוכה טבעת עם הפתק: 'התינשאי לי?'. היא התחילה לבכות. בדרך לירושלים היא התקשרה לאבא שלה וסיפרה לו. אני לא אשכח את הנסיעה הזו. כל כך פחדתי, כי הוא אמר: 'אוי, הייתם אצלנו כל השבת, והוא לא אמר מלה. למה הוא לא התייעץ איתי?'.
נלחצתי, חששתי שהוא כועס, אז אמרתי לנאוה: 'תתקשרי אליו שוב, תסבירי לו'. אבל אבא שלה התקשר אלינו, ואמר שהוא מאוד שמח.
אבא שלה היה אדם עם נוכחות. הוא ניהל את הבית. נאוה העריצה אותו, היתה לה אליו יראת כבוד. תמיד פחדתי ממנו שהוא יבחן אותי בתורה, כי הוא היה בקיא מאוד, ופחדתי שאכשל ושהוא לא ירצה אותי כחתן לנאוה.
בינתיים הוא התקשר להורים שלי, והזמין אותם להרים כוסית. כשהגענו הוא הוציא שמפניה ואמר לי: 'אני מקווה שמותר לך לשתות'. הוא תמיד צחק על הגיל שלי, אבל אמר: 'זה מום שעובר עם הזמן'.
את סדר ליל פסח עשינו כל אחד עם משפחתו, כי אלה היו הימים האחרונים שלנו בנפרד, כרווקים. היו לנו הרהורים על החתונה הקרובה. נאוה פחדה שיום אחד, בעוד כמה שנים, אני פתאום אתחרט שהתחתנתי כל כך צעיר. חשבתי על זה ואמרתי לה שלא, לא הייתי צריך להכיר בנות אחרות כדי לדעת שהיא האחת. היה לנו כל כך כיף, כל היום רצינו להיות יחד, למה צריך מישהי אחרת? אני הרגשתי שזה הדבר הנכון, ואני עדיין חושב כך.
שבוע לפני הפיגוע היה למעשה היום האחרון שבו היינו יחד. הרב שלמה קמחי, הרב של אורות יהודה, העביר לנו שיעור על חיי הנישואים. משם נסענו לבית שלי ולבית שלה, להגיד שלום. אחר כך נפרדנו מתוך החלטה שלא מתראים עד החתונה.
למרות ההחלטה, התקשרתי אליה בשבת. אמרתי לה: 'אני לא רוצה שתעבור שבת מבלי שאגיד לך שאני אוהב אותך', ומיד ניתקתי. אפילו לא נתתי לה צ'אנס להגיד משהו - שלא תשבור את ההבטחה.
במהלך אותו שבוע התראיתי עם ההורים שלה כמה פעמים. אבא שלה רצה להראות לי את הכתובה ובא ל'שבת חתן' שלי. גם היא קפצה לבית שלי, ושמה לי דברים בחדר. היא הביאה לי דגים, והשאירה לי פתק: 'אם אתה לא מדבר איתי, דבר איתם'. היא גם השאירה לי כרית שעליה מודפסת תמונתה, ודובי שכשלוחצים עליו אומר 'אני אוהבת אותך'.
יומיים לפני החתונה הרגשתי שאני מת מגעגועים. זה דבר טוב לבוא לחתונה עם הרגשה כזו, כי יש הרבה יותר ציפיות. אני לא מתחרט על ההחלטה שלא לדבר לפני החתונה. אני אעשה את זה גם עם הבחורה הבאה שאיתה אתחתן. החרטה היא על כל דקה שלא דיברתי עם נאוה.
ביום הפיגוע, יום שלישי, עשיתי סידורים לבית החדש. הלכתי עם חבר לקנות מזרנים לחדר השינה, הבאנו מיטות. הפורמייקה מסביב למיטה קצת נדפקה, אז קניתי פורמייקה חדשה. העברנו דברים, סידרנו. הייתי גמור מהתרגשות והייתי בטוח שלא אוכל לעשות כלום, אבל העסקתי את עצמי בסידור הדירה ברחביה. לא תכננו להישאר שם לנצח, רק שנה-שנתיים, ואז לעבור לבית שבו נשקיע באמת.
הייתי במסעדה בקרית שאול כששמעתי על הפיגוע. מיד נבהלתי. לא חשבתי שקרה לה משהו, כי לא חשבתי שהיא תלך לשם לילה לפני החתונה שלנו. יותר פחדתי שאחותה או חברה טובה שלה בקפה הלל, ואז היא תיבהל מלהתחתן איתי. היום זה נשמע אבסורד, אבל הפחד הכי גדול שלי היה שתידחה החתונה.
"לאמא של נאוה אמרתי שאני אגיע עם פרחים
כל יום שישי. אני לא רוצה לנתק איתם את הקשר. גם בשבעה, ככה הם הציגו אותי: 'חנן, החתן של נאוה'"
התקשרנו אליה לסלולרי והוא היה כבוי. התקשרנו אליה הביתה, ואמא שלה היתה מבולבלת ומבוהלת. היא אמרה שהם בעמק רפאים. תוך שבע דקות הגענו הביתה. מצאתי את אחותי בוכה. היא סיפרה לי שנאוה נפגעה ושכולם בדרך לבית החולים. לא היה לי זמן לחשוב מה קורה.
אנשים התקשרו עם כל מיני שמועות: 'נאוה פה איתנו', 'היא מונשמת', 'היא רק פגועת הלם', 'מעבירים אותה באמבולנס'. אבל האמת היא שנאוה מתה במקום מרסיס בלבה. בהתחלה לא חשבו שהיא מתה, אז העלו אותה לאמבולנס. אבל באמבולנס קלטו שאין מה להציל, אז הורידו אותה כדי לקחת לבית החולים מישהו אחר, שהיה בחיים.
בסביבות חצות וחצי הגענו לשערי צדק. אז כבר הבנו שאבא שלה נפטר, אבל היא עדיין לא נמצאה. אמרו לנו שיש עוד הרבה אנשים שלא זוהו. חיפשנו אותה בכל בתי החולים. חיכינו, ורק בשתיים וחצי הגיעה הבשורה.
עד הרגע שבו הודיעו לי רשמית, עברתי סוג של תהליך. שלוש שעות אתה מחכה בבית החולים, ואתה חושב מחשבות, אז כשזה כבר מגיע, אתה אומר: 'טוב, תבואו, תגידו לי את זה ודי'. מצד אחד אתה מת שיגידו לך שהכל בסדר, ומצד שני אתה מאבד תקווה מרגע לרגע.
עוד בחדר המיון הקאתי, הרגשתי לא טוב. רצו להכניס לי עירוי, אבל אמרתי שאני בסדר. כשהגעתי הביתה אחר כך כל המשפחה חיכתה לי. ברגעים כאלה אתה חושב שהדבר הכי נורא בעולם קרה לך, ושאין סיבה להמשיך הלאה. המחשבה הראשונה היא 'בשביל מה אני צריך לחיות?'. הכי טבעי, אני חושב.
באותו זמן אחיה נסע לזהות אותה באבו כביר. ממני לא ביקשו לבוא, אני גם לא חושב שהייתי עומד בזה. אני יודע שהגופה היתה שלמה וזה מנחם - שהיא מתה ככה בשנייה, בלי סבל. אני לא מצטער שלא נפרדתי מגופתה. גם כשהיא הגיעה לבית הקברות, כולה מכוסה, לא יכולתי להסתכל עליה. התקרבתי, אבל אמרתי לאבא שלי שאני לא יכול לראות את גופה בתכריכים.
את הטבעות שמתי בקבר של נאוה באופן ספונטני, למרות שההחלטה היתה מובנת מאליה מבחינתי. שנתיים היא מחכה לקבל טבעת ממני, ואני מחכה לשים לה את הטבעת על האצבע - אז אני לא אתן לאף מחבל להרוס לי את התוכניות. אמנם זה לא על האצבע שלה, אבל רציתי שהיא תדע שהיא תמיד תהיה אשתי.
סיפרו לי שביום שבו היינו אמורים להתחתן הגיעו לאולם השמחות שלושה אורחים, שכנראה לא שמעו חדשות. במהלך השבעה התקשרו אלי הרבה אנשים עם סיפורים דומים. כל אחד אמר: 'אני איבדתי בן, חתן, שבוע לפני החתונה'. כולם סיפרו איך התחתנו אחר כך והמשיכו בחיים.
גם אני ממשיך עם החיים. בהתחלה אמרתי שאין סיכוי ושקשה לי שאני לא איתה, אבל אין מה לעשות. עדיין קשה לי להאמין שאוכל לחיות עם מישהי אחרת, אבל ברור לי שזה יהיה צריך לקרות. אולי לא עוד שנתיים או חמש שנים, אבל מתישהו כן. חליפת החתן שלי, בכל אופן, נמצאת פה. שמתי אותה בארון. אני לא יודע אם אוכל ללבוש אותה אי פעם.
מידת התמיכה שאני מקבל היא מדהימה. ההורים שלי ואני קיבלנו טלפונים מכל המדינה, מאנשים שאנחנו לא מכירים. כל הזמן אומרים לי 'חנן, רק מי שיכול לעמוד בניסיון, חווה כזה דבר'. ואני אומר לכולם 'מה אני? כלום. מה אני יודע לעשות? כלום. אני ילד ביישן, שנה בישיבה. ניסיון נותנים לאדם עם ביטחון אמיתי.
אבל אין מה לעשות, אנחנו לא בוחרים כלום. צריך להתמודד עם מה שיש, ולא לחשוב מה אם זה לא היה קורה. נחמד שכולם מתעניינים בי, אבל זה מוזר. אני רוצה לחזור לשגרה.
עליתי לקבר של נאוה לפני שבת, כי הייתי חייב לדבר איתה. בלוויה לא יכולתי לדבר איתה כי היו הרבה אנשים מסביב. הייתי חייב להגיד לה שבת שלום.
למרות שדיברתי עם האבנים, הרגשתי שמישהו מקשיב לי, שהיא מקשיבה לי. אמרתי לה כמה שאני מתגעגע וכמה שהיא חסרה לי. אמרתי לה את כל מה שאדם היה אומר, אם היתה ניתנת לו עוד דקה עם האדם שהוא אוהב. אמרתי לה תודה על כל מה שהיא נתנה לי. לא דיברתי איתה על החתונה, כי לא היתה חתונה. היא תישאר כלה לנצח, בשמים.
ביקשתי מנאוה שתבוא לדבר איתי בחלום. מאז שהיא מתה אני חולם עליה הרבה, ובחלומי היא חוזרת אלי, כל פעם בדרך אחרת. החלומות טובים ואופטימיים, מלאי חיים - אבל כשאני מתעורר, אני קולט שהיא איננה, והבקרים קשים יותר. לאט לאט אני מתחיל להבין שהיא לא תחזור. ועדיין קשה לי עם זה. כל פעם שאני לבד והולך לישון, אני חושב על זה מחדש שלא אראה אותה, והגעגוע מתגבר.
קשה להגיד שהכל לטובה, אבל הסיטואציה הזו חיזקה אותי - עשתה אותי יותר מאמין. יש לי ביטחון בקדוש ברוך הוא. קל מאוד לבטוח בו כשהכל מסתדר לך. יש לי משפחה מבוססת, היתה לי חברה מגיל צעיר, מה קשה לבטוח באלוהים? האמונה האמיתית באה ברגעים הקשים. כמו שאדם נמדד בשעותיו הקשות, לא בטובות.
קשה לי עם מה שקרה, אבל אני מאמין שהכל מהקדוש ברוך הוא. אם נתחיל לשאול שאלות על הקדוש ברוך הוא, זה לא ייגמר - אז אנחנו מאמינים שכל מה שהוא עושה זה לטובה. הרי אם הייתי זוכה בלוטו במיליון דולר לא הייתי שואל למה אני. אז גם עכשיו אני לא שואל למה דווקא אני.
קשה לנו לראות את זה בעיניים הקטנות שלנו, אבל מתישהו, כשמחברים את כל הפאזל, מגלים מה היה, מה קרה. יש סיפור על החפץ חיים שנשאל לגבי צדיק גדול שנפטר. 'יש הרבה אנשים רעים בעולם, למה לא לקחת אחד מהם?', שאלו אותו. אז החפץ חיים ענה להם שהצדיק הזה מת במקום הרבה אנשים אחרים. אני מאמין שנאוה ואביה דוד הם כפרה על הרבה אנשים.
כל הזמן אני חושב: עכשיו כבר היינו צריכים להיות נשואים, עכשיו הייתי צריך להיות אצל דודה שלי בתל אביב. אני כל הזמן עם חברים, אבל יודע שהקטע הקשה הוא זה שבו חוזרים לשגרה. לאמא של נאוה אמרתי שאני אגיע עם פרחים כל שישי. אני לא רוצה לנתק איתם את הקשר. גם בשבעה, ככה הציגו אותי: 'חנן, החתן של נאוה'. אני אומר שאולי אני אעזור לה להתמודד, כי זה מה שיזכיר לה את נאוה. אני זה מה שנשאר לה מנאוה. ולמה לא לעזור לאשה שאיבדה בעל ובת?
מחר בבוקר אני מתכוון להגיע לדירה, לקחת את הדברים שלי ולחזור הביתה. חוץ מזה, אני מתכוון להירשם למכון כושר, כי נאוה אמרה שאחרי החתונה שנינו נירשם, כדי שאני אפסיק להיות כזה רזה ואהיה יותר חתיך".
|
אימא איך זה שאת לא מתייחסת אליי כמו אל אחרים? למשל שאת עוזרת לילד הזה שעובר תקופת התבגרות,
]