משפחה הולכת לצימר בדרך היא רוצה לעצור לאכול ארוחת צהריים, צריך להחליט איפה לעצור, יהודה מאיר רוצה מעיין אבל מה לעשות שהרוב רוצים ים. הולכים לים לאכול ארוחת צהריים ונכנסים לשכשך רגלים, בחוף יש אבנים ומאחוריהם ממש עמוק...
א-י-ן ס-ו-ף.
(איזה סמיילי מזויף)
אבא חוזר הבייתה, אני נותנת לו צמיד ומבקשת שייתקן, הוא אומר 'אח"כ' שם בצד ומתחיל להכין קפה. מצלצל הטלפון, אני על הספה מביטה באבא שמשתנה בשניה. הוא עדיין לא יודע, חושב שהוא פצוע, אולי הוא מנחש.
ההורים לוקחים את התיק ונוסעים, ואני בבית שומרת על הקטנים.
לפני זה אמא ישבה עם המטפלת של אחי, וסיפרה לה שאנחנו הולכים עוד שבוע כל הדודים לצימר עם בריכה והיא מפחדת כי אין שם מציל, היא לא ידעה שהפחד שלה מתממש ממש בדקות אלו (הסמיילי נשאר מזויף זה פשוט הדרך היחידה).
כל המשפחה עם ספר תהילים פתוח, מתפללים בדביקות(בזמן שאגב הוא כבר לא היה בין החיים).
אני מעבירה לכולם ברחבי האינטרנט שיתפללו, מעבירים באסמסים.
לא יודעים איפה הוא, מחפשים בבי"ח הוא לא שם, מתקשרים, אנשים שונים יודעים אך המשפחה לא! שומעים בחדשות והולכים. החיילים (כפרע עליהם אוהבים את צה"ל!) לקחו אותו עליהם וניסו להחיות אותו. ההורים פוגשים אותם, אמא חוזרת הבייתה.
אבא נישאר איתם לעבור את כל הזמן המקולל הזה.אני קוראת באינטרנט ומתחילות לי התחושות שהוא לא פצוע אלא... מתקשרת לאמא, היא לא יכולה לדבר מרוב בכי.
ויודעת! מבינה! מתחילה בבכי היסטרי שבחיים בחיים לא שמעתם! האחים לא רוצים להאמין. אח שלי(שנתיים) אומר לי(אפילו צועק) 'תמא(תמר) די'!
גם אני לא הייתי מסוגלת ובעצם אף אחד, לשמוע בכי כזה.
העולם התהפך.
מה שהיה לא יהיה.
אמא חוזרת ומבשרת.
כולם ברגע הזה.
אני בורחת, יוצאת.
אנשים מסתכלים ברחוב, אבל אין פאדיחה, יכולה לצעוק באמצע הרחוב מליון פעמים "אבא" "אמא" בבכי כזה.
סבתא מהצד השני באה.
אף אחד לא מצליח לישון חוץ ממני.
יום חדש, מתארגנים בבכי, אוכלים אוכל עם דמעות מלוחות, העיניים של כולם אדומות מבכי (שמתי לב שאגב שקשים הם מבכי לא מחוסר שינה).
אמא והגדולים נוסעים דרומה (זה לא באמת בדרום פשוט בשבילנו...)סבתא נישארת עם הקטנים.
הנסיעה קשה.
אני שומעת שירים, וחושבת שבאלי לשבור את הזמרים המסוממים האלו.
מגיעים, רואים את המודעות אבל ועדיין לא מצליחים לקלוט.
הולכים אליהם הבייתה, אבא שם(הייה עם אחיו כל הזמן), אומר שלא ניכנס, אחורה פנה אל השכנים. אמא מסדרת עניינים, אחי הגדול עניינים שבקדושה.
|המקלדת מלאה בדמעות...|
הולכים לדודים השניים, אחותי, אני ובת דודה שלי מחליטות ביחד ללכת להלוויה.
ההלוויה בערב.
עד אז כולנו ביחד.
ההלוויה.
הרבנים שלו מספידים. ילד של תורה וכדורגל ביחד. אהד את מסי וגם את הרבנים שעליהם הוא למד.
סבא עולה לדבר!
'בדר"כ אחרי 120 שנה נכד מספיד את הסבא שלו, אבל היום זה לא כך'
אביו עולה בקושי רב.
'היינו נשמה אחת ב2 גופים'
כולנו זוכרים את זה, איך שהם שיחקו כדורגל ביחד, ולמדו ביחד, והיו כ"כ קשורים.
הולכים על הקבר.
לא רוצה לראות.
אח שלי, חבר טוב שלו, רואה הכול! הוא שם מקדימה, ילד קטן שעוזב את הבנדוד היחיד בגילו את החבר שלו. ורואה את הכול. (כולם כשהם מסתכלים מאחורה חושבים שזה יהודה, וזה מבהיל!)
כשכולם עוזבים
אני ניגשת לקבר, סבתא על יד אומרת לו שימשיך לבוא כל יום שלישי, מפורקת!
אני מבקשת סליחה ויש לי על מה! מקווה שהוא מוחל. יש שנאה עצמית כ"כ גדולה. ויש על מה! וזה מה שכ"כ קשה!
עוזבת את הקבר.
יושנים אצל הדודים.
למחרת ניחום אבלים.
סוף סוף רואה את הבנות דודות. כמה שהתגעגענו. בוכים קצת בעיקר שבאות אורחות. אבל בעיקר החיוך הוא זה שעל פנינו.
אני יודעת זאת בריחה.
אבל הייתי חייבת את זה.
כן אני עדיין בטוחה שזה חלום! עוד שניה אני יקום יצבוט את עצמי. הם יבואו לבקר אותנו אחרי הארוחת צהריים. ועוד שבוע נלך ביחד לצימר ששנה שלמה חיכינו לו.
ויהיה לנו כייף ולא נדע את זה (מי שהבין...)
או שיהודה יקום מהקבר שלו ויגיד 'סתם עבדתי עליכם!'
נ.ב:
ניסיתי לכתוב בכמה שפחות תחושות אם בכל זאת אתם עם צער בלב אני ממש ממש מתנצלת, אני יודעת העולם ממשיך, ויש אנשים שנישארים תמיד עם הכאב שלהם.
שומעים לשנייה ברדיו "ילד בן 10 טבע בים" וזהו! לא יודעים שיש שם מאחורי זה, משפחה מפורקת לרסיסי רסיסים. פשוט לא יודעים. (אגב לא יהיה יותר בתקשורת כי אמא לא הרשתה להם להתקרב מלימטר).
) |עף על עצמו|