אוי לא, שכחתי להתפלל מנחה.
רץ כמו מטורף קילומטר, מגיע לבית כנסת,
אבל מרפי מחכה שם כבר לפני ---
"מודים אנחנו לך"...

טוב, נו, נעשה חזרה בקול. הגבאי מסכים? מסכים.
עוד דקות בודדות שקיעה, אז אני מתחיל מהר, "ברוך אתה ה'"...
אלא, שאז נכנס לתמונה מבוגר בן 76 בערך, בהתקפה חד צדדית:
- מי זה הבחור הזה?! מה הוא עושה?! שלא יאחר לתפילה...!
וואו. רבנן, עוד שנייה אני מגיע לקדושה, מלא זיעה,
ועוד עכשיו זה מה שחסר לי?! בושות כאלה מול כולם...?!
"נקדישך", מהר מהר שלא יהיה בעיות. ו - מסיים ת'תפילה.
"וואו, איזה חום". הייתי חייב לנגב ת'פנים מהזיעה שפשוט נטפה על פניי.
הולך למטבח מאחורה שם, ואת מי אני פוגש? אה? את מי...?!
כן, ת'זקן ההוא שנכנס בי לפני שתי דקות.
- מי אתה? הוא שואל כאילו עוד שנייה עומד לבלוע אותי.
- אני?! אני הבן של...
- אהה! אתה הבן של...? וואי, אם הייתי יודע..
=====
אם היית יודע היית מה? היית זורק לי שקלים באויר?
כאילו מה?! מה חשבת לעצמך שככה ביישת בחור צעיר וחמוד...?!
אבל אני, בשתיקה, חייכתי אליו בביישנות, "כן, אני הבן שלו. נעים להכיר".
מאז, חשבתי לעצמי - כל פעם שאאחר שם למניין,
פשוט אלבש חליפת מליון דולר, אדפוק על הבימה ואכריז:
"פססט, חבר'ה. כן, אני הבן של. אפשר להתחיל - ברוך אתה ה'"...
----
הבן של...
מה רוצים ממני בחודש אלול? חודש הרחמים והסליחות - כולם יודעים להגיד,
נו ואז? מה, לבכות יותר? מה לעשות? ללמוד יותר? ובכלל, אני עם שק העבירות שלי,
מי בכלל יקבל אותי בתשובה שלימה? בעצם, היא שלימה בכלל...?
אבל אז עלה לי הרעיון, שבעצם בחודש הזה אנחנו שרים "המלך בשדה",
ונזכרים במילים "אבינו מלכנו". אבינו. יש לנו אבא שם בשמיים.
וואו, אבא. רגע, הפעם זה באמת - "אני הבן של ---- הבן של המלך". וואו, מרגש.
רגע רגע, אז בעצם בחודש הזה המלך - אבא שלי - יותר קרוב? מה באמת?!
אז בחודש הזה אפשר לצעוק יותר חזק "אבאל'ה, אני אוהב אותך! רוצה לחזור אליך"...?
כן. זה החודש, שבו צריכים לחמם את מצברי האהבה, לקב"ה. יש לנו קשר אליו של מלך,
אבל מצד שני, גם של אבא. ואם אנחנו בניו, אז הוא יקבל אותנו בתשובה -
ולא משנה לאיזה שפל המדרגה הגענו. כי מילא מלך יכול להגיד - "לא רוצה אותך",
אבל אבא?! אבא תמיד מקבל את בניו ובנותיו, ולא משנה לאן הם הספיקו להדרדר.
העיקר עכשיו אנחנו רוצים באמת את קרבת אבאל'ה? הוא מחכה לנו, כל רגע, שנתקרב יותר.
אבל אז, אז מגיעה המחשבה הזו בראש -
תגיד לי, אתה נורמלי אתה?! מה אתה נהיית לנו ברסלב, "אבאל'ה", אתה גנוב...?!
שתוק, שב בצד, תאכל גרבר, ותקום מוקדם לסליחות. שקט עם כל ההתלהבות הזו,
אנחנו לא ילדים קטנים, אנחנו אנשים רציניים. תפסיק כבר להיות כזה באורות.
זו - שנדע - מחשבת יצר הרע, אותו ההוא שרוצה ששוב פעם נפספס את חודש אלול,
כמו שפספסנו שנה שעברה. חודש שלם, שעבר כלא היה. לנו - חד משמעית - יש בתשובה, 'אורות'.
אנחנו - מוסיפים התלהבות בחודש הזה. מוסיפים אהבה, מוסיפים נשמה, מוסיפים תשובה.
כן, עם כל הלב אנחנו נכנסים פנימה. לא רק שכל כל הזמן, אלא חייבים גם להדליק ת'לב.
"המלך בשדה", לא נאמר סתם. זו תחושה פנימית שאם רק נרצה, נחוש אותה. נחייה אותה.
במיוחד בחודש הזה. המלך - לא רק שהוא קרוב אלינו ולא נמצא בארמון, אלא הוא ב-ש-ד-ה.
איתנו, יענו ב - 'עמך', מחכה לנו שנחזור אליו עם כל הנשמה. שנדבר אליו יותר, בחודש הזה.
כמובן, אחרי כל ה - 'חשבון נפש' שנעשה בחודש הזה,
אנחנו חייבים לחוש את תחושת המלך בשדה. איך נחוש אותה?
דווקא ע"י ההבנה, שהמלך הזה, הוא אבא שלנו. "אבינו - מלכנו". אבינו.
ומשם, הדרך לתשובה, הרבה יותר סלולה ואמיתית.
הבן של...
אם ממני כ"כ התלהב הזקן ההוא, שאבא שלי אפילו לא מתקרב לנהל בנק,
אלא אדם טוב עם נשמה טובה, אז מה אם יש לי אבא שהוא...
מ-ל-ך ה-ע-ו-ל-ם. כמה אז צריך ל-ה-ת-ל-ה-ב?! אה? לחוש, להרגיש "וואו"...!
אבא כ"כ מחכה לנו החודש הזה שנתקרב אליו. צעד שלנו, שניים שלו.
"פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
המחט הזו שאנחנו חייבים לדקור איתה, חייבת להיות פוגעת, חודרת, מרגשת -
פנימה. בלב.
אז ---- "חודש אלול", חודש הרחמים והסליחות, הוא:
חודש הדיבור. לדבר אליו, כמו לאב.
הכל, יותר מהנשמה. יותר מבפנים, יותר עם הרגשה.
אני רוצה לדבר אל ה'
אני רוצה לדבר אליו כמו לאב
אני רוצה לבכות לו כמו בן
להרגיש שהוא עונה לי עכשיו
חבר'ה, נשמח מאוד לשמוע עוד דרכים איך לנצל יותר את חודש אלול היקר הזה.
או אפילו סתם סיפור קטן שקרה לכם, שיכול לחזק, לקרב - מוזמנים לשתף.