זה מציאותי בכלל?!
רציתי לשתף אותכם בכמה מהגיגי מחשבותי,
אני הגעתי למסקנה, שהצום זה לא מה שיתן לי לזכור/לשכוח את החורבן, את הכאב על ביהמק"ד, לא מה שיביא לי את הרצון לגאולה, (אולי זה בגלל שמעולם אני לא אוכלת יותר מדי?
<< מוקדש באהבה לדניאלה .יע.)
אסור לשטוף ידיים? להתקלח? וכו'... מה זה נותן לי? סתם הרגשה לא נעימה... שלא תורמת לי...
אז למה אני עושה את זה?
כשהייתי ילדה, בגן שלי, ספרו לנו גם על בית המקדש, ככה גם בהמשך החיים, אני מטבעי שקטה וביישנית בדר"כ, ולא שאלתי, פשוט הקשבתי בדממה, ודמיינתי את זה מול העיניים...
בית המקדש, יורד בלהבות,
ילדים קטנים, ככל שהם קטנים יותר [בדר"כ] הם גם תמימים יותר שלמים יותר, מאמינים יותר.
הייתי קוראת על בית המקדש, ילדה בת 3/4 לוקחת ספר על בית המקדש הראשון, השני, החורבן, הגלות, וקוראת, והייתי מחכה לגאולה בכל העוצמות הכי חזקות!
גדלתי,
בגן אני כבר לא לצערי
שכבתי בבוקר על מיטתי, וניסיתי לחזור לאז, להכנס לדמיון, לתמימות הזאת של הקטנים החמודים האלה,
דמיינתי את בית המקדש השלישי, שאנחנו כ"כ מצפים לו, מצפים באמת! למה רק לי צריך להיות בית? ולה' לא?
את הלווים בעבודתם, את החיים שיהיו בעזרת ה' יתברך כשיבנה בית המקדש לעד, הבית השלישי!
נכנסתי לזה חזק.
לפתע צלצול הפלאפון, הפריעני ממחשבותי, והן נגוזו ונעלמו כשאני עונה לפלאפון בכל נלאה, כן אחותי הגדולה מה את רוצה? צריכה שתבדקי לי כמה דברים באינטרנט, טוב נלך לבדוק לך, קמתי מהמטה, אמרתי "מודה אני..." [זה היה בשעת בוקר כאמור...] נטלתי ידיים ועליתי על המחשב בשביל לעזור לאחותי, עשיתי מה שהיא בקשה,
וחזרתי למיטתי, ניסיתי להמשיך לחשוב על החלומות המתוקים שחלמתי לפני, אבל זה כמובן היה ממני והלאה, לא הצלחתי
בהתחלה קצת כעסתי, עד שאני חושבת על זה, מתחברת לבית המקדש, לרצון העז הזה, ככה ה' בא ושולח לי שיחת טלפון? הוא לא רוצה שאני יחשוב? לא רוצה שאתגעגע?
אבל אח"כ חשבתי, חשבתי שוב, פעם פעמיים שלוש, והחלטתי לעלות על הכתב כדי לשתף אותכם חברי פורום יקרים, אחים שלי!
ומה שחשבתי הרי הוא לפניכם>>>
חז"ל אומרים, שכל מעשה קטן, מקרב את הגאולה, בונה אבן בבית המקדש,
בעצם יכולתי לצעוק על אחותי אמונה
(שם בדוי כמובן) למה את מעירה אותי משנה?
(הייתי דיי ישנה כאילו חלמתי על זה כזה...
) כאילו מה אין התחשבות? עד שאני ישנה ככה את מעירה אותי? [כמובן לא שקלתי להגיד לה על מה חשבתי...]
במקום זה, שתקתי ואמרתי לה שאמנם היא העירה אותי משנתי אבל אין זה נורא, וזה בסדר גמור, ועזרתי לה.
עכשיו השאלה איך אני יסתכל על זה! אני יכולה להסתכל על זה כ:
☻אחותי הפריעה לי לחשוב על ביהמק"ד על הבית השלישי, על הגאולה.
☻אחותי זיכתה אותי במצווה לעזור לה ב-2 דברים שלא דרשו ממני הרבה, אבל המעשה הקטן הזה של עזרה לזולת קרב את הגאולה.
אז מה עדיף?
יש כאלה שיגידו כך ויש כאלה שכך, אבל אני בחרתי להסתכל על זה בדרך השנייה, וכך גם נשארתי במצב רוח טוב בעניין, גם זכיתי במצווה, וגם לפני זה חשבתי על דברים שאני רוצה שיקרו, על הגאולה שבע"ה תגיע בקרוב.
אחים ואחיות שלי, רק לדבר ולחשוב על הגאולה, לא יתן לנו הרבה, זה לא לחינם ממש לא, אבל צריך גם מעשה בפועל! לעשות את ההשתדלות שלנו בעניין, לנסות לקרב את הגאולה, להעמיק את האחדות בעם, ולחזק את בריתנו עם ה', להיטיב עם אחרים, ולעשות מצוות ומעשים טובים בעזרתו יתברך ובהשתדלותנו!!!
היום, ערב תשעה באב, ערב היום שבו בכו ישראל לחינם ואמר להם הקב"ה שהם יבכו לדורות, בערב הזה שבמשך ההסטוריה היו בו כ"כ הרבה אסונות,
אחרי חטא המרגלים שבו ישראל בכו לחינם.
1).בכינו בחורבן בית ראשון,
2).בכינו בחורבן בית שני,
3). בכינו כאשר נכבשה העיר ביתר בידי הרומאים,
4).בכינו כשביום זה אדוארד הראשון מלך אנגליה הורה על גירוש כל היהודים מארצו, ואלה שישארו בה עד אחרי התאריך שנקב יוצאו להורד.
5). בכינו בגירוש ספרד.
ועד היום אנו בוכים, לפני שבוע וחצי נרצח רב קדוש וצדיק בידי יהודי שומר תורה ומצוות!
לפני זה נרצח ילד בדמי חייו אף הוא על ידי יהודי, ואסונות קוראים כל היום!
ביום שישי האחרון נפגעו בתאונה 2 בחורי ישיבה, אחד נהרג ואחד נפצע קשה.
ועוד...
אנחנו רוצים משיח! עכשיו! גאולה! בית המקדש!
בשביל זה לא מספיק רק המחשבה והדיבור, נדרש מעשה!
בואו נקבל על עצמנו, משו קטן, פצפון, פיצי, אחד! בלב, (מי שרוצה יכול לשתף כמובן) אבל דבר אחד, לבניית אבן בבית של ה', בבית שיציל אותנו מכל פורענות, בגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו אמן!
שנזכה לישועות, ושהיום הזה יהפך מיום אבל לשמחה עוד השנה!
באהבה ישראל אמיתית
(והמבין, מבין, שיבין...)