עבר עריכה על ידי נשמה כללית בתאריך כ"ד בכסלו תשפ"א 17:48
בעיקרון זה דבר תורה ממש ארוך, זו מערכה שלימה שאמר אחד מגדולי הצדיקים, אבל אני אביא את תמצית הדברים, ואמנם זה עדיין קצת ארוך, אבל מומלץ מאוד לקרוא בכל זאת, אפילו בצורה של שלבים שלבים. (ולא נורא קצת להתרגל לסגנון דברי תורה כאלו, שהם מערכות בנויות לתלפיות, מורכבות חוליות חוליות הנשזרות באופן מופלא):
אנו מוצאים בחנוכה ענין מיוחד שאינו בשום חג, ש"קבעו להודות ולהלל", וצריך להבין - מה המיוחדות הזו.
ובכן, הנה על הפסוק "לא מרובכם מכל העמים.. כי מאהבת ה' אתכם.." מסביר הרמב"ן שהאהבה היא למי שמוכן להתמסר עבורו בשלימות - וזה ייחודי לכלל ישראל, ומביא את המדרש "מה לך יוצא להסקל? [כלומר: על מה אתה נסקל] - על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא להשרף? - על שמלתי את בני, מה לך יוצא להרג? - על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שעשיתי רצון אבא שבשמיים" ומסיים הרמב"ן שעל זה נאמר "ישראל עזין שבאומות" שהם עזים על שמירת יהדותם ונאמנותם לה'.
***
בנבואת דניאל אנו מוצאים שדימו את יוון לנמר, ומסביר המהר"ל שזה מחמת שהם עם עז, ונמר הוא החיה שמתייחדת בעזות, "הוי עז כנמר", והסיבה שיוון היא עם של עזות - היות שעניינם הוא בחכמה, בשכל, ושכל - בשונה מכל המידות, אינו ניתן להכנעה, אדם שכועס יכול לכבוש את כעסו, אדם שמקנא יכול לכבוש את קנאתו, אבל אדם שמבין הבנה מסויימת - אינו יכול "להחליט שהוא מבין הפוך", והוא עז בנאמנותו ומלחמתו. ולכן - יוון שגידלו ושיבחו את עניין החכמה, שהוציאו את כל הפילוסופים, הם מתייחדים בעזותם. ומולם התייחדו ישראל במלחמתן - בתור ה"עזין שבאומות"
ודקדקו צדיקים במהר"ל - שאינו מציג את העזות כדרך של "בדיעבד" ש"טוב, אין ברירה, נהיה חייבים להיות עזים" אלא שזו תנועה חיובית בנפש, שכשנתקל אדם מישראל בהתנגדות לערכי התורה - יגיב בעזות.
***
בפתיחת הלכות חנוכה מתאר הרמב"ם "בבית שני כשעמדה מלכות יוון", וידוע ההסבר בכך שהדגיש את "בית שני" - היות שמהותו של בית שני הוא בהארת תורה שבעל פה, כמבואר במדרש הקבלי "היכלות" - שבבית שני אמר הקב"ה לישראל שהוא רואה שהשתוקקותם להרבות תורה בקושיות ותירוצים - להאיר את אור תורה שבעל פה.
עומק עניין תורה שבעל פה נובע ממידת החכמה, שמתוך חכמת התורה והעיון בה - מוציאים חידושים ועיונים, מתוך שכלו של האדם העמל בתורה.
ועיקר מלחמת היוונים - שעניינם, כאמור, הוא בחכמה. הייתה להחליף את חכמת התורה בחכמת יוון, שבשונה מחכמת התורה שמכוונת להתאים ולהשפיע על המציאות, חכמת יוון היא באופן נבדל, כמו אותו פילוסוף שהתנהג בצורה מגונה והסביר: "וכי מתמטיקאי חייב להיות משולש?". וזו עיקר מלחמתם - הם רצו לעקור את חכמת התורה המשפיעה על הגוף, ולהעמיד את השכל כדבר נפרד ואת תרבות הגוף כדבר נפרד.
לא לחינם אמרו חז"ל "ארור מי שילמד את בנו חכמת יוונית" - כי היא שורש הרע ששם, להפריד את המושכלות מהמעשה, ולכפור בחכמת התורה.
***
במאבק זה, של יוון בעזותה המנסה להחדיר את תפיסת החכמה שלה, אל מול ישראל העזין שבאומות שהתעקשו לשמור על תפיסת החכמה של התורה. חכמה מול חכמה, עזות מול עזות. ניצחו ישראל בעזותם. והותירו את עוז חכמת התורה על מכונה.
לכן מתבטא נס החנוכה במנורה, ואת החג קבעו בעיקר על נס פך השמן ולא על ניסי המלחמות - כי המנורה היא הביטוי המרכזי לכל המלחמות כולם - שהתנהלו סביב המאבק על החכמה, והמנורה היא סמל החכמה, כמו שנאמר "הרוצה להחכים ידרים - שמנורה עומדת בדרום". היא סמלה של תורה שבעל פה, הנקראת במדרש "הארת תורה שבעל פה" - אור, הנובע מן החכמה.
ולכן אף אנו מדליקים לדורות את החנוכיה - שהיא היא זכר למנורת המקדש, כסמל לחכמה ולהארת תורה שבעל פה. ועל זה אמרו צדיקים שהתבוננות באור הנרות היא סגולה לשפע בתושבע"פ ולהארתה.
***
אלא, שלאחר שמקדשים כל כך את העזות, יש חשש שיחשוב האדם שמידה זו בפני עצמה מקודשת, וישחית את מידותיו כשיהפוך את עצמו לחוצפן.
לכן הדגישו במיוחד את ההודאה - שהיא האנטיתזה לעזות, כי מהותה הוא בהתבטלות, בהכרה במשהו עליון ומשפיע והיכנעות לפניו.
כשבכך אנו מדגישים: קידשנו את החוצפה והעזות אל מול הרוע והרשעה, אל מול הדעות המנוגדות לחכמת התורה. אבל אין זה בגלל שבפנימיותינו אנו חצופים, כי הנה אנו פועלים בנפשינו פעולה של היכנעות לפני אדון העולם, ורק מכוח נאמנותינו לו - אנו מעיזים פנינו כנגד הנלחמים בו.
(לא שאני יודע)
🙃"
🥵
