התהפכתי במיטה, איזה רעש שתוק כבר! איזה שעון מעורר דפוק! משקיטה, חוזרת לישון
קמה אחרי רבע שעה, מתלבשת, רצה, רצה, רצה, מגיעה עם המורה לכיתה, פיו לפחות אני לא יאחר היום
הצהרת בריאות? אופס, כנראה אני כן בחוץ, איזה תחילת יום חרטא
אחרי שעה טלפונים אמא עונה, כן? אני ישלח לך מייד. תודה רבה שניזכרת, באמת תודה
חוזרת לכיתה, מתפללת בחופזה, הם כבר מדברות על הרמב"ן יש לחי הרבה מה להוסיף, אני והשיעור ניגמרים ביחד, באסה
הפסקה, שיעור, שיעור, הפסקה, שיעור.
יום סטנדרטי אחרי הכול, המורה מדברת על אנטישמיות, יופי אני יודעת המון! יא מטומטמת! האנטישמיות התחילה הרבה לפני השואה!
הנאצים לא המציאו אותה! לא נכון! כן נכון! לא! כן! לא! כן!
ככה זה כייף, אני הראתי לה שאני יודעת ושלא תבלבל לי שטיות בשכל, היא כועסת עלי, זה היה חוסר כבוד ממש,
מה את אומרת... את סתם מתחמקת מלהגיד אני טעיתי ואת צדקת. אני שונאת אנשים חלשים.
אחר כך ניהיה כייף יותר, ספרות! מטאפורות! איזה כייף!
המורה את לא יודעת כלום! תתכונני אליו! אני יודעת יותר טוב ממך בכללי, איזה סתןמה המערכת פה,
לא לא יודעת איך הגעתי לפה, אבל גופי שיושב על הכיסא הלבן מוכיח לי שאני פה, בחדר המוכר, חדר הסגנית.
אני כבר מכירה אותו בעל פה, את הוילונות האדומים והעציצים הצהובים ואפילו את הכתם שליד המזגן.
החדר חם, לוהט, מורידה תקפוצון, מה הסיפור שלה? היא רוצה לאפות אותי פה? זה העונש שלי?
היא ניכנסת וביחד איתה משב אויר קר מבחוץ, יש על שפתיה חיוך שמרמז לי שהסתבכתי מאוד.
כמה כבר זה יכול להיות גרוע עכשיו? עוד פעם הביתה? סבבה אני אפילו אשמח,
אני פותחת כפתור בחולצה, מקפלת שרוולים, שתקפוץ לי זאת, לא מענין אותי בכלל.
היא מתחילה לדבר, מילים, המון מילים, נהרות של מילים, אני שותקת,
היא מגבירה את קצב הזרימה, אני שותקת, היא מקימה לי הופעה שלמה, אני שותקת.
נימאס לה. היא דועכת, מקפלת את התפאורה ומזרזת את הקהל ושולחת אותי לדרכי,
הכול סבבי, יום אחד השהייה, דווקא נחמד לי
אני המנצחת היום!