בוודאי שלא.
אם אין חיבור אז נחתך חלק מהותי וחשוב בעשיית המצוה, אמנם יש את ה"נעשה", אבל אין את ה"ונשמע".
הקב"ה לא עשה את העולם הזה ונהיה כמו רובוטים/מלאכים שעושים את רצונו באופן יבש, ה' לא ברא את העולם הזה רק שנכבה אותו ונשרוף אותו, חלילה לומר כן, שהרי זה משהו שברא הקב"ה ולא יכול להיות שהוא יהיה רע, אלא הוא רוצה שנחבר את הרגש האנושי ונרתום אותו לעבודת ה', אם כן, זה משהו מהותי, כל העולם נברא לשם כך, שנתחבר מהמקום של הרגש האנושי.
המטרה היא לא רק לעשות את המצוות, אלא שגם על ידן נידבק בקב"ה ונגיע לאהבת ה'. בשביל שנגיע למדרגה העליונה של האהבה, צריך להתחבר למצוה. לא חלילה להגיד שזה כל העומק והתוכן של המצוה, אלא להבין בשביל עצמך שתוכל להתחבר למצוה, ואז האדם רוצה לעשות המצוה, והרבה יותר מתרומם ממנה.
הרב זצ"ל כבר אמר שהדור שלנו הוא דור של אהבה, ולכן דווקא בימינו יש חשיבות מאוד גדולה להבנת המצוות, טעמיהן והחיבור אליהן.
פסוק מפורש: "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה...", אם אדם לא עובד את ה', ברצון, בחיבור, יש משהו פגום וחסר בעבודת ה' שלו.
יש אמרה שאומרת: ככל שאתה יודע יותר, יש יותר מה לאהוב. (אני לא זוכר אם שמעתי אותה או שהמצאתי אותה, אבל בכל אופן היא נכונה...;)). המהר"ל כמדומני אומר שמצווה זה לשון הצטוות, שהאדם ע"י עשיית המצוות מתחבר לריבונו של עולם. לכן, אם האדם לא יבין את משמעות המצוות, לא יוכל להתחבר לקב"ה כמו שצריך, וככל שאדם יותר אוהב את הקב"ה אז הוא רוצה יותר לדעת מה המחשבה שלו מאחורי כל דבר, כמו למשל, להבדיל, מורה שהתלמיד שלו מאוד אוהב אותו, התלמיד תמיד ינסה להבין את דרך הפעולה של המורה, בעוד שהשאר רק יעשו את מה שהוא אומר ויסתפקו בזה. ואחרי שאדם אוהב את הקב"ה ולומד את טעמי המצוות, אז הוא מגיע לאהבה עוד יותר גדולה, כי הוא קולט כמה המצוות מתוקות (כמו הרעיון היפה מאוד שראיתי פה בשרשור שטעמי מצוות מעשירים את המצוות וממתיקים אותן), וקולט כמה המצוות הן "לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה".
שנזכה לחוש את המתיקות במצוות!
