אני מוצאת את עצמי בחצי שנה האחרונה חושבת המוןן המון על זוגיות שאני רוצה לבנות כבר
אני כואבת כאב יום יומי של חוסר בחצי מהנשמה שלי
אני רוצה אהבה טהורה ואמיתית עם בעל אחד שיאהב אותי ואני אותו ונהיה זה לזה
שימלא בי את כל מה שחסר ויצליח להעריך את הנשמה שלי כמו שה' אוהב אותי ומעריך את המאמצים האמוניים שלי
שידע לתמוך בי בנקודות התורפה שלי ולי לא יהיה חשש לשתף אותם איתו
שאני אצליח למלא אותו בכל מצבורי האהבה שבי ואבנה איתו את האישיות שלנו כל אחד לחוד ואת הביחד כאיש אחד
ואני באמת מרגישה שיש לי הרבה מה לתת ויש לי ככ הרבה מקום להתמלא
אז למה אני רק בת 17 וזה לא הגיוני להתחתן?
ואני מבינה את האי הגיון הזה כי יש לי לגמור שמינית ושירות ומדרשה ולימודים ולבנות את עצמי בצורה שאני אהיה מוכנה באמת לקשר כי אולי כל התחושות האלה זה רק תחושות סתם של רצון באהבה ולא, אני לא באמת מוכנה?
זה קשה ואני צריכה כל יום, כל שעה, להתגבר כארי על הלב שלי שרוצה כבר את האיש המקסים שלי



חשוב מאוד! תזכורת לגבי טרולים...
