פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 499)

יש משו כזה עם מורה שאומרת לכתוב דברים וכולם שמרו את זה והראו את זה באזכרה של חבר. לא זוכרת איך קוראים לזה..

יש את סודו של אח

ילדים יותר קטנים גם לא יבינו וגם יצאו עם טראומה. מניסיון. לא מומלץ.
מומלץ לגיל תיכון ומעלה. אז הם יבינו וכן יש לזה מסר מהמם ומטורף.

פעם ראשונה ששמעתי אותם הייתה בכיתה ה' ושמעתי אותם לפחות 3 אם לא יותר פעמים, וגם לכיתה ה' זה משפיע מאוד.

כתבתי מה שאני חושבת, בוודאי שאתה יכול לחשוב אחרת.

מכתב לאלוהים ותשובתו

---

אלוהים שלום. ערב טוב, 
מצטערת אם העשן שעולה מכדור הארץ מפריע לך לישון. פשוט עובר עלינו כאן למטה
לילה לא פשוט. לא משהו רציני, אתה יודע. לא איזו שיטפון גדול שמטביע רבבות
חיילים מצרים, לא איזה ניפוץ של שתי חתיכות אבן לשם הפאתוס , אלא משהו קטן,
שאנחנו קוראים לו פיגוע.

אלוהים, אתה יודע מה זה ילדים, נכון? ילדים זה מה שאנחנו אחרי שאתה מביא אותנו
לעולם ולפני שאתה מחליט לקחת אותנו ממנו. אז אתמול, 17 ילדים קטנים, כאלה שעוד הולכים לבית ספר, הכינו את עצמם לערב של כיף. הם התלבשו, הסתרקו, התאפרו ויצאו למקום שבו חשבו שיהיה להם הכי טוב. ואתה יודע מה? לשם שינוי הם לא חשבו על כל הבעיות שיש מסביבם, הם ידעו שיום שישי בערב ושהם הולכים למסיבה, וששם לא יקרה להם כלום. אבל הם טעו. כשהם עמדו בתור, עם הפלאפון ביד ושטר של 100 שקל מההורים בכיס, נעמד לידם אדם אחר, וברגע אחד החליט להרוג את כולם. ולהרוג את הנפש של עוד רבים אחרים שהיו שם. ושל הרבה משפחות.

אז תגיד לי אלוהים, נהנית אתמול? היה לך כיף לראות את כל הדם שנשפך על הרצפה
המלוכלכת של הדולפינריום? היה לך כיף לראות ילדים קטנים נגמרים עוד לפני
שהתחילו? היה לך כיף לראות 17 אמהות ו-17 אבות מאבדים את הניצוץ בעיניים לעד? 
אז נכון, הילדים רקדו ביום שישי בערב.

אז נכון, הבנות לבשו שמלות קצרות. ונכון, אולי כל זה היה כדי ללמד אותם לקח.
אולי אתה פשוט האבא המכה של כולנו בשמיים, שבמקום לחנך את הילדים שלו הוא מרביץ להם.

אלוהים, עשה לי טובה. קפוץ שניה לחדר ליד ותעיר את אללה. תגיד לו ששוב הצליח
לו, ששוב עזרת לו. אבל אולי פעם אחת גם תזכור לבקש ממנו טובה חזרה? ואני לא
מדברת על טובה של מטענים קטנים. אני מדברת על טובה של שלום. של שקט. של חיים.

אלוהים יקר, אולי אני, מהבית הקטן שלי, נקודה בגלאקסיית השמש, לא יכולה להבין
את התוכנית הגדולה שלך. אבל בכל זאת, אני רוצה לומר לך דבר אחד. אנחנו מתעייפים
פה. אנחנו כבר לא מאמינים, אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, ואנחנו מאבדים מהר
מאוד את כושר ההבחנה שלנו בין טוב לרע. ואם לא תשנה משהו לטובה פה, בקרוב תצטרך לברוא לך עוד עולם, כי פה כבר לא יהיה לך עם מי לשחק.

אלוהים, חיים זאת מתנה. ומתנות לא לוקחים חזרה.





תשובת אלוהים


ועכשיו בצר לך, את פונה אלי ..
בתי,

הילדים היקרים לא נהרגו בגלל שנסעו בשבת.
גם אולם השמחות לא קרס בגלל שרקדו ריקודים מעורבים.
הילדים שנמחצו במגרש הכדורגל, לא נפצעו בגלל שנסעו למשחק בשבת.
לעולם לא הייתי פוגע בילדיי האהובים בגלל סיבות כאלו שוליות.

אם הייתי רוצה שכל ברואיי יהיו אנשים אדוקים ושומרי מצוות, הייתי בורא אותם כאלה. הרי אני יצרתי אותם, זוכרת? לא. אני נתתי לכם את החיים במתנה, ויחד איתם נתתי לכם את הזכות לבחור, את היכולת להבחין בין טוב ורע, את האפשרות לעצב מתוך החומרים שאני יצרתי עולם משלכם. כל אלו שמתו בזמן האחרון, מתו בגלל הבורות, האנוכיות, העצלנות והחולשה שלכם.

מאוד קל לך לשבת ולכתוב מכתב תלונה , ולהטיח בי את מותם של הילדים החפים מפשע האלו. אני הבאתי לילדים האלו את החיים במתנה, יצרתי להם עולם עם פרחים ,טכנולוגיה ואהבה. מה את עשית למענם?

אם את רוצה שלא ירצחו ילדים חפים מפשע – צאי למלחמה או בחרי בשלום.
אם את רוצה שרצפות לא יקרסו – פעלי להחמרת התנאים להיתרי בניה.
אם את רוצה שגברים לא יכו את נשותיהם – הילחמי על ענישה יותר מרתיעה.
אם את רוצה שילדים לא ירמסו במגרש כדורגל – דרשי את הורדת הגדרות או חנכי את חברייך.

נתתי לכם פרחים – ואתם קוטפים אותם
נתתי לכם ים – ואתם מזהמים אותו
נתתי לכם מכוניות – ואתם נוהגים בהן בפראות
נתתי לנשים את היכולת ללדת – ואתם שוכחים אותם במכונית
נתתי לגברים חוזק פיזי – ואתם מכים את נשותיכם.

אני נותן לכם את הכלים – אתם יכולים לבנות בהם ארמונות או לנפץ קירות
הבחירה היא שלכם, התוצאה על אחריותכם בלבד.

נכון ילדתי, הבאתי לך את החיים במתנה
וכמו כל מתנה – את היא זו שתבחר מה לעשות בה ואיך להשתמש בה
בכל דרך שתבחרי, אני אביט בך מלמעלה ואוהב אותך.

המסר באמת חשוב, וזו לא סיבה לא לומר לך שכוייח עצום על המסר.. 

 

כי זה באמת מעורר כל פעם מחדש תזכורת קטנה, שבסה"כ, בעוונותינו.. ואין לנו מה להתעצבן..

לילה אחד חלם אדם

הוא חלם שהוא הולך על שפת הים,

מטייל עם אלוקיו מולו

בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו

בכל תמונה שהבזיקה בשמים, הבחין בשניי זוגות

עקבות רגליים שהיו בחול:

זוג אחד שלו, והשני של אלוקיו.

הביט האדם לאחור על העקבות בחול.

הוא הבחין כי פעמיים רבות יש רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך.

הוא גם הבחין כי דווקא בתמונות

האומללות והעצובות של חייו נשנה הדבר.



פנה האדם לאלוקיו ושאל:

"אלוקים, אתה אמרת לי שכאשר אחליט ללכת אחריך תלך איתי כל הדרך, אך הבנתי כי בתקופות הקשות ביותר של חיי יש עקבות של זוג רגליים אחד.

אינני מבין מדוע בתקופות הקשות ביותר צעדתי לבדי.

אינני מבין מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר – עזבת אותי"!



ענה לו אלוקים:



"בני, אוהב אני אותך ולעולם לא אעזבך, באותן תקופות שבהן,

כה רב היה סבלך, כשאתה רואה רק זוג עקבות אחד

היה זה משום שנשאתי אותך על כפי ".

 

זה קצת ארוך בשביל שאכתוב...

אפשרי להסתכל שם.

מדהים!

תודה רבה

אבל אני לא זוכרת יותר מדי....

@רק שמחה! הייתה שם, אולי את זוכרת?

אולי על זה שבגלל שאנחנו לא מתחברים לצער על ביהמ"ק אנחנו מנסים דרך השואה, גוש קטיף, עמונה וכו?

לזה התכוונת?

צדיק. וואו.
תודה רבה לך .

אשריך

של גרשון בר כוכבא ועוד מישהו.
נדמה לי שכך קוראים לספר

עד אמצא מקום

ממגילת החורבן ועד הספרים של הסטוריונים מהתקופה

של יוסף בן מתתיהו

מה הכוונה הכנה?לעשות עם ה' יתבודדות לשיר שירים על החורבן לדוג' אתה תקום של הרב גינזבורג תיתן אחרית ועוד לבכות על החורבן לדבר עם ה' ואז לעלות זה דבר מדהים 

 

 

....בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי לִי עַל בֵּיתִי, בָּנַי הֵיכָן אַתֶּם, כֹּהֲנַי הֵיכָן אַתָּם, אוֹהֲבַי הֵיכָן אַתֶּם, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, הִתְרֵיתִי בָּכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי, לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת...

 

הקב"ה רוצה להיות בתוך בני ישראל ואיננו יכול! אין בית מקדש!

 

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה לֵךְ לְפָנַי שֶׁאֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים, אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל, רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵינוּ מִיַּד צָרֵינוּ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי. מִיָּד אָמַר לָהֶם משֶׁה בָּנַי לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה וְהִנִּיחַ אוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה עַד שֶׁעָלְתָה בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ לוֹ מֶה עָשׂוּ הָאוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ, אָמַר לָהֶם, מֵהֶם הָרְגוּ, וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרֻמִּים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים, מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וּבָכוּ וְקוֹנְנוּ בְּקִינוֹת

 

הם חשבו שהנה באה הישועה (משה רבינו) והנה התברר שכבר אין מה לעשות. יש גזירה. 

 

בסוף רחל אמנו נכנסת לתמונה והיא מצליחה לחולל מהפך שאף אחד מהאבות לא הצליח בזכות העין הטובה שלה. 

 

מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו', וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. 

 

זה שיחה גם מרגשת וגם מעניינת וגם לא מסובכת.

http://www.daat.ac.il/daat/toshba/eyha/0d-2.htm 

http://www.ateret4u.com/online/f_01640.html

 

 

אני אהבתי נחמן גרשנוביץ ומ. קינן

אלא רק בדברי צער ואבל.

אנחנו לפעמים מראים את זה לילדים אחרי חצות... וגם לעצמנו.

באנטרנט כמובן...

הר הקודש | סיור וירטואלי

איכה רבה (מומלץ מאוד).
קדושת לוי על מגילת איכה.
לעבור בלי קשר על מגילת איכה.

יש באתר של מכון מאיר המון שיעורים לט' באב.

יש הרבה תוכן מתאים

 

חורבן גוש קטיף - טלוויזיה, וידאו - ערוץ 7

 

המרד והחורבן - חדשות - חדשות - ערוץ 7

 

שותפים בבניין ירושלים - חדשות - חדשות - ערוץ 7

 

במהלך הצום נעלה לפה עוד דברים.

פרק ג' באיכה

יש במסכת גיטין

מדרש איכה רבה 

פרק שלישי במסכת מועד קטן

ובסוף מסכת תענית 

(וצריך לדלג על מדרשים שעוסקים בנחמה)

אני ממליץ ללמוד גם פניני הלכה תשעה באב. זה עושה סדר בראש לכל ההלכות והמנהגים  

הכנה לתשעה באב עפ'י רבי נחמן מברסלב ורבי נתן - דן לוינזון - בית מדרש נהר דעה

הרב דן לוינזון

של הדסה קלוש

מדבר על התקופה של חורבן בימה"ק

חלק מהספרים שניתן ללמוד בט' באב:
תנ"ך: איכה ומפרשיה. איכה רבה. קינות. מלכים ב' פרקים כ"ד-כ"ה. ירמיהו פרקים ל"ו-מ"ג. איוב – הדברים הרעים (כמעט הכל).
גמרא: שבת - נה. . תענית – חמישה דברים אירעו (כו.). מועד קטן – כל פרק "ואלו מגלחין". גיטין - אגדות החורבן (נה.). בבא בתרא – ס.
הלכה: שולחן ערוך, יורה דעה, שמ"א-ת"ג – הלכות אבילות. שולחן ערוך, אורח חיים, תקנ"ד-תקס"א – הלכות ט' באב.
אמונה: מהר"ל, נצח ישראל – אגדות החורבן, פרקים ד'-ט'.




ספרי חול: מלחמת היהודים עם הרומאים – יוסף בן מתתיהו. ספר האגדה עמ' ק"ו-קי"ג, קמ"ב-קנ"א, רצ"ה-ש"ב. ספרי היסטוריה של עם ישראל בזמן הגלות (למשל, קורות עם ישראל, הוצאת מסדה; תולדות ארץ ישראל, רפל). ספרי שואה.

את הספר הצתה מאוחרת אבל הוא באמת מוריד דמעותתת

מועדים...

הנה קישור...

אש התורה - אתר עם חכמת חיים

מספר קישורים לסרטונים לילדים ונוער על ט' באב. על ההורים לבדוק את התוכן ומה מתאים להם להראות לילדים ( בחלק מהסרטים יש תיאור של מלחמה) .

חלק מהילדים יהיו מול המסכים בט' באב אז לפחות לתת להם תוכן שקשור ליום הזה..

 

בנוסף יש גם את ערוץ מאיר לילדים‬

 

 

 

 

 

הכיבוש הבבלי וחורבן בית המקדש הראשון:

 

 

 

הישרדות העם היהודי - פרק 5 - חורבן בית המקדש

 

 

הישרדות העם היהודי - פרק 6 - הגלות

 

 

בית המקדש - סרט תיעודי מדהים

 

 

בית המקדש - סרט מאת מכון המקדש 

 

 

זבולון - חוקר המקדש

 

 

בית המקדש - סרטון חזק

 

 

בית המקדש - בתלת מימד

 

מי לא יכול להתחבר לכאלה מילים?
אז כן יש חיבור ואני תוהה לעצמי כמה הוא טהור ואמיתי

החיבור בא ממקום אחר

אנחנו בהחלט רוצים את המציאות הזאת אבל
מעולם לא היינו בה
מעולם לא חווינו אותה
אז קצת קשה להתגעגע ולכסוף
כאילו כן אבל לא בתור משהו שהיה ונגמר ושוב אני רוצה אותו
בתור הדבר הטוב הזה שכולם מחכים לו
המציאות הזאת שנולדתי לחכות לה
הדבר הזה שיגמור לנו את המציאות הזאת שבה אנחנו חיים
אז כמובן שאנחנו רוצים את ביהמק ושהשכינה תשרה בו
שנרגיש את הקבה שיהיה חיבור
רוצים כבר את המציאות המתוקנת

אבל אני רוצה את זה כי זה מה שהרגילו אותי לרצות מאז שנולדתי
לא כי פעם זה היה והיה לי טוב
אז מי אמר שזה שאני רוצה את זה ומתפללת לזה כל יום מחדש זה לא כי ככה הורגלתי והבנתי שזה הדבר הכי טוב
זתומרת הכמיהה הזאת היא לא מגעגוע
ולי לפחות
זה מרגיש אחרת
פחות...פחות חזק
עדיין אמיתי וטהור אבל
שונה


כאילו מי שחווה את זה ירצה את זה כי אלו החיים הטובים
עולים לביהמק
יש קרבת אלוקים
מקריבים קורבנות
יש טוב ושפע בעולם
אין יצר הרע
אין מלחמה תמידית
הכל טוב!

אז הוא כמה לזה באמת כי הוא חש את זה

אני(אישית) פשוט רוצה שכל הצרות יגמרו כבר ויהיה טוב
לא רוצה סבל וצרות
וזה מה שגורם לי לרצון אמיתי
בשאר הפעמים זה כי הורגלתי לקוות לטוב



אז כן רוצים מקווים מצפים כמהים וכו

אבל למילים שכתובות למעלה אני מתחברת באופן שונה
כן רוצה והכל
אבל החיבור בא ממקום אחר



ובכל זאת
זה ממש יפה מה שכתוב פה

ותחשבו על זה שאנשים שיוצאים שניה אחת מחוץ לבית מתבכיינים...

להקב"ה אין בית יותר מכ- 2,000 שנה!!!!! 

שבעז"ה עוד היום נעלה לביה"מק

בשמחה וביראה

ונקריב קרבנות בטהרה!!!

תכינו בגדים יפים כי המשיח כבר בא וכל מה שעמי"ש צריך זה - א   מ   ו   נ   ה   !!!!!!!!!!

ותדעו לכם שכשבית המקדש יבנה יהיה יום ט' באב יום שמחה גדולה!!!

זעקה קורעת לב

איך אפשר להתאבל על דבר שקרה לפני אלפיים שנה? סיפור אמיתי ומדהים שקשה להאמין שקרה במאה העשרים...

מאת קרן גוטליב

בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה.

מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים.

בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי.

בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.

בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

נקודת המפנה – "מבצע שלמה"

בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.

בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.

היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.

ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.

במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.

במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?

החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.

אביב הגיע פסח בא...

הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.

היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.

"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".

אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"

חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"

התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"

שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?

החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.

אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"

"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".

אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?

ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.

כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.

אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

למחרת...

בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.

כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.

השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"

ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.

"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"

הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.

הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?

ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.

כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"

"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"

"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.

"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"

הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"

עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".

האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.

פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.

הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"

לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.

האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.

נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.

עמדתי מולם, והייתי המומה.

הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

תשעה באב

לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה.

הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.

קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:

"איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים".

לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.

באותו הרגע הבנתי.

הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.

מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.

חיזקת ממש!!
בע"ה במהרה בימינו!!!!

שגם אני פועלת ככה, ובחלק זה עבד וחלק עדיין בתהליך.

בהתחלה זה באמת מרגיש הכי צבוע בעולם, אבל העניין הוא להתמיד...

אחד הדברים שממש עוזרים לי זה להיות במסגרת כזאת, שכולם ככה, או שלפחות ברעיון גם אם לא כולם.

לכן הלכתי לאולפנה דוסית, ולכן כל חופש העבודה של כל השנה לפניו הולכת לפח...

אבל נראה לי שמסגרת זה ממש עוזר...

ב"הצלחה...

ותנסי להמנע מדברים שמושכים למטה

ר' צדוק מלובלין כותב בתחילת "צדקת הצדיק" "תחילת עבודת ה' בחיפזון". (מקווה שלא עברתי על איסור לימוד תורה...).
הכניסה לשגרת העבודה חייבת להיות בנמרצות חד פעמית. תקבלי איזושהי החלטה בנושא מסויים שבו את באמת באמת עובדת. זה יכול להיות עבודה על הזריזות. להגיד לעצמך בבוקר מיד אחרי 'מודה אני' שאני עושה הכל בזריזות ובחריצות. ובתחילת כל מעשה שאת צריכה לעשות, בין מכורח ובין מבחירה שלך, את מזכירה לעצמך את זה בראש.

אגב, אני ממש מזדהה עם התחושות שלך. אני הרבה כועס על עצמי על דברים שאמרתי או שכתבתי שהם לא באמת מייצגים את העולם הדתי האמיתי שלי. לכן אני משתדל לשאול את עצמי במשך היום האם אני אמיתי, האם אני באמת באמת חושב ככה.

לדעתי, כדאי לך מאוד למצוא דמות שאת מתחברת אליה. דמות כזו יכולה לשמש מקור כח חיוני להמשך ההתקדמות. תחפשי איזושהי דמות דתית שאת תתחברי אליה והיא תחבר אותך לקב"ה. זה יכול להיות ר' נחמן, האדמו"ר הזקן, הרב'ה מליובאוויטש, הרב סולובייצ׳יק וכו'. בעיקר מומלץ על דמות מהדורות האחרונים (יכול להיות גם מישהו/י שחי/ה) שתמקד אותך ותכוון אותך בסיטואציות של הדור שלנו.

מקווה שתרמתי קצת, וגם לעצמי.
בשורות טובות וצום משמעותי

אני חושב שהיום החינוך של הציונות הדתית מעמיס על התלמיד בקשר לאמונה וכו'.
במקום לשאוף לעבודת ה' אמיתית, שלמה ופשוטה באמת, השאיפה היא לעולם מסובך של אידיאלים ותורות גדולות. חבל. חבל שלשם דוחפים. קודם כל צריכים את הקשר המוכרח לקב"ה, בסוף תדברו על אידיאלים.
בעולם שלנו, דיבור רחב מדי על אידיאלים, מרחיק גם מעולם של דו-שיח עם הקב"ה.

ציטוט מצדקת הצדיק א', א'.
מה זה אם לא "פקודי ה' ישרים משמחי לב"?

סיפר הג"ר אברהם שפירא שהרוגצ'ובר היה לומד תורה בתשעה באב כי לא היה יכול להתאפק. ובאבלות על אמו הוא "הידר" לא ללמוד, אבל באבלות על אביו הוא לא "הידר" ולמד. והסביר זאת כך, משום שאמו היתה אשה פשוטה והיא תקפיד אם הוא לא יהדר וינהג כהלכה הקבועה לרבים, אבל אביו שהיה תלמיד חכם, יודע שללמוד זה יותר חשוב... ראש דברך מהרב יצחק דדון עמ' רכה. ועיין בספר דרך שיחה בשם הגר"ח קניבסקי ח"א עמ' תפז: "שהגאון הרוגאצ'ובר למד בתשעה באב, וכשנשאל על כך ענה כי רוצה לטעום טעם גיהנום על לימוד תורה. אכן הטעם האמיתי שלו היה על פי מה שאיתא בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] שמי שלהוט אחר התורה מותר ללמוד בזמן האבילות, רק שלא רצה לומר כן על עצמו, ולשואלים אמר תירוץ אחר.
(מתוך שו"ת של הרב אבינר).

דבר ראשון תשני את החיצוניות, תלכי עם חצאיות ארוכות וחולצות שמכסות את המרפק, כמה שזה נשמע צבוע זה באמת עוזר, האנשים שמסביבך יראו שאת משתנה וישנו את הגישה שלהם אליך.

דבר שני לקבל על עצמך קבלות זה עוזר אומנם לאט לאט, אך עוזר אני יכולה להעיד על עצמי שקיבלתי על עצמי להגיד שמע ישראל לפני שאני הולכת לישון או לברך אשר יצר שאני יוצאת מהשירותים, וזה משנה לי משהו, שהדבר האחרון שאני אומרת לפני שאני הולכת לישון זה לדבר עם הקב"ה והרבה פעמים אחרי שמע ישראל אני פשוט חושבת על היום שהיה לי, האם התקדמתי במשהו, האם משהו ישתנה בי?. וכך גם יוצא שבמהלך היום אני חושבת על זה , שלא יקרה מצב שבו אחרי שמע ישראל אני אחשוב עם עצמי ואגיע למסקנה שלא עשיתי / התקדמתי בכלום [במיוחד עכשיו בחופש זה יותר קשה].

לי אישית זה עוזר, תמשיכי לנסות לקבל על עצמך דברים קטנים אולי זה יעזור.

עוד משהו, תנסי פעם אחת שמישהי תפגע/ תעלב אותך [חס וחלילה],לפנות אל הקב"ה ולנסות להבין למה זה קרה לך, אני שואלת אותו ממש שאלות כאילו הוא מולי, למה זה מגיע לי? [כמה שזה לא מכבד], אומנם זה קצת מוזר אבל תנסי לי זה לפעמים עוזר במיוחד שאין לי כוח לדבר עם אף אחד והוא באמת מקשיב לי, על כל הדברים שאני רוצה להגיד.[גם אם קטנוני ותינוקי]

ודבר אחרון, אף אחד לא מושלם תמיד יש לאן להתקדם ולשאוף וזה שאת יודעת מה את רוצה ולאן את שואפת זה כבר שלב בתהליך. 

בהצלחה וצום מועיל!

שזה מתאים רק למי שזה מתאים.
אין מצווה להתבודד ולהיות ברסלבר. זה טוב לאנשים מסויימים

תשאירי מסר\ הודעה אם את רוצה, בשמחה

יש בזה משהו מאוד אמיתי.

מאוד נכון.

החריבו...

תחפשי באינטרנט איפה מוכרים אותו.

אם אני זוכרת נכון אולי בגל פז. אבל לא בטוחה בכלל.

גם יכול להיות שלאולפנת תפארת יש משהו. כדאי לבדוק

תכלת לא מתחשק לי, כי מורה שלי רבנית שם ואין לי כוח לזה

תודה!

כנראה שבסוף אני אסע לירושלים וזהו...

זה: חוזרים להר\ חומש- אם יש משהו\ בית

תלוי באמא בעיקר..

שיש אצלינו..

עד כמה שקריאת איכה יכולה להיות נחמדה

נשמה זה היה אתמול היום ומחר, זה מחאה שאם לה אין בית אז גם אנחנו נצא ונהיה למאהל, כדאי לבוא.... לחזק,להיתאחד...

להשאיר חותם.

זה זה?