פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 508)

הרימון חוסם, ואין סיבה שבגלל שזה ערוץ דתי זה לא יחסום...

אבל בסדר, הרימון הוא לא בן אדם..

אם אני אתה ואתה אני- אז אני לא אני ואתה לו אתה.

אבל אם אני אני ואתה אתה- אז אני אני ואתה אתה.

ככה, לא?

יש לזה כל כך הרבה סגנונות, שבסופו של דבר, אף אחד לא מצליח לרדת לסוף ההגיון..

אני לא באמת מקצועית, עדיף לך לכתוב בפרוזה וכתיבה חופשית, תקבלי תגובות יותר מקצועיות

אבל ממש יפה!!!

תודה רבה!

אצלי בכל מיני פעמים ניסיתי למצוא תירוץ כזה שמצד אחד לא יישמע תירוץ ומצד שני ייתן לי את מה שאני רוצה..

אולי נגיד- "לא באלי" או "אני צריכה לעשות ....." ואולי אם זה טלפונית- לא נעים לומר אבל אולי קצת לסנן? ו לשלוח הודעה שישלח בהודעה?

 

זה נשמע מגעיל, אבל תכלס זה לא באמת לא בסדר כי אתה לגמרי צריך את החופש שלך ואתה מה שאתה רוצה...ואני מכירה סיטואציות כאלה (לא בצורה אינטנסיבית אבל כן בצורה מעיקה קצת..)

אז אולי..אולי זה יעזור??

לאט לאט זה יפסיק כנראה.. אולי לא לגמרי אבל זה יופחת בצורה ממש משמעותית בע"ה.

בהצלחה ממש!

הרבה יותר פוגע לרמוז.

עדיף לדעתי להגיד לו- שמע, אתה נחמד וכו,

אבל החברות ביננו לא מתאימה..

אתה תצא  מעליב, נכון, אבל עדיף להעליב קצת, מאשר להעליב הרבה.

 

סתם טיפ- כשאתה פונה אליו(וזה נכון בעוד מקרים) ואומר לו על מה שמפריע לך,

עדיף לתלות את האשמה בך.

לדוגמא במקרה הזה:

אני מרגיש שהקשר ביננו חזק מידי בשבילי ולי נכון קשר רופף יותר.

מקווה שהבנת..

 

זה פוגע, מאוד!!
עדיף לאט לאט, יותר לסנן פחות לענות... 

איתה..

יכול להיות שאת צודקת ועדיף לאט לאט..

לצערי. מכירה טוב מאד. גם יש לי חברה כזאת שידעתי שהיא תבקש להיות איתי בחדר ואני לא רוצה, אבל לא היה לי לב לכתוב שאני לא רוצה להיות איתה. אז לא כתבתי. ונדפקתי. שמו אותי איתה. למדתי מזה לא לפחד, לא להרגיש לא נעים, העיקר שיהיה לי טוב.
צריכה גם עצות איך לפעול לגבי המקרה...

אבל אני חושבת שלא צריך להגיד דוגרי זה עלול לפגוע צריך לתת לזה זמן

למה אתה שונא אותו?

 

אני אכתוב בקצרה משהו מאוד ארוך..
אני באמת מבינה את ההרגשה אבל חושבת שגם דווקא בשלושת השבועות ובאופן כללי אתה יכול לבוא דווקא בגישה אחרת..
תנסה לחשוב דבר ראשון למה אתה כ'כ לא מתחבר אליו. אחרי זה תכנס לדברים יש מצב שתגלה שזה בכלל משהו שקשור לפרנצר פיציי שקרה לכם.. איש צדיק אחד תמיד מסביר לי שוב ושוב כשאני מגיעה לסוטואציות כאלה.. ואני מגיעה המווןן.. ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה" אתה אפילו לא מבין עד כמה שזה נכון!! פעם אחת תלך איתו תנסה לבוא בגישה כאילו שזה חבר אחר. תדבר איתו על דברין שמעניינים אותך בטוח שתמצא דברים דומים בינכם. תסיימו את הפגישה יפה והכל וכשתחזור לישיבה/הביתה תנסה למצוא תכונה אחת טובה בו. בטווחח שזה לא יסתיים באחת ואנע מאמינה שבע"ה תצליח למצוא את האמצע שבין להיות חבר שלו ולא..

מה ששנואי עלייך..

יש לך מצב כלשהוא. בעיה.

אז אפשר לטפל במה שקורה בשטח, אבל אפשר לטפל עמוק יותר.

אני אתן דוגמא מחברה בשביל ההסבר:

מאז שהיא יצאה לפנימיה, כל פעם איך שהיא מגיעה הביתה היא רואה חדר הפוך, ומתעצבנת.

אז הציעו לה לנעול את החדר, לדבר עם ההורים וכו.

אבל תכלס- זה לא באמת יעזור.

כי יקרו לה דברים מעצבנים בהמשך החיים.

זה רק סימפטום, הבעיה היא אחרת.

מה הבעיה?

אצלה זה היה שקשה לה שדברים לא הולכים כמו שהיא ציפתה.

והיא עובדת על זה.

זה לא אומר שאח"כ היא לא תנעל את החדר או משהו- פשוט היא קודם כל מטפלת בשורש הבעיה.

 

אצלי היה מקרה דומה לשלך.

גיליתי שאצלי זה נבע מאגו.

ממליצה לנסות לראות מה אצלך.

 

*תקציר של מליוני שיעורי פסיכולוגיה\ התבוננות*

א. שיהיה יחסית עצוב לא כמו כל פעולה.. כי בכל זאת..

וב. שיהיה לי זמן וכח אני יענה לך בעז"ה מחר..!

אבל מנסיון שלי כחניכה- זה לא יהיה עצוב.

זה יהיה מביך, אז הם יצחקו.

או יברחו

ככה לפחות היה אצלינו כשהיינו פחות או יותר בגיל הזה.

ואח"כ משהי אמרה שזה פסדר, קרה גם לה.

אפשר שיהיה מגניב ושווה, ומותר גם שהם יבכו אם זה מה שהם ירצו לעשות.

רק תזכרי שלא כולפ בוכות, יש כאלה שנבוכות אז חשוב לתת להם מקום, שלא יהיה כמין לחץ חברתי לבכות..

ואני אזכר ברעיונות ויכתוב..

העזיבה האחרונה שלי היתה בתחילת ז' וזה היה יחסית עצוב הרבה בכו ומי שלא לא צחקה 

או משהו.. פשוט היתה קצת עצובה זה לא גיל כזה קטן!..

ומה שלנו עשו:

רעיון ממש חמוד לכל אחת היה פנקס עם השם שלה שהמדריכה שהמדריכה כתבה לה בו משהו אישי..

ואז זה עבר בין כל הקבוצה וכל בת כתבה כאילו לכל בת מהקבוצה איזה משהו שהיא למדה ממנה 

משהו מהלב כזה זה היה ממש יפה ואז זה גם כייף לקרוא את זה מלאאא פירוגונים וזה..

וסתם לכתוב מכתב יפה מה עברנו במשך השנתיים האלה.. ואז כזה בוכים

אם אני יזכר בעוד דברים אני אגיד לך.. בהצלחה!!

אצלינו לא היה צחוקים וזה, אבל סתם לא כזה הקשיבו למדריכה,

ואז מישהי אמרה לנו שאצלה חניכות שלה ברחו לה לרחוב..

טוב, לא יודעת.

אולי זה שונה כי המדריכה שלנו גרה ליד כולנו אז פגשנו אותה מלא אחר כך...

עכשיו היא סיימה שמינית.. אבל היה לנו קשר מממממש טוב איתה!

אז בעזיבה בכינו וזהה ויום אחכ נפגשנו באולפנא וצחקנו על איך שבכינו

טוב כנראה שזה אופי של קבוצה או משו.. אבל עצוב כזה ומרגש זה הכי יפה לדעתי בעזיבה!

ברור שיש משהו יפה בזה שזה עצוב ומרגש, רק לא תמיד החניכות זורמות עם זה.

עכשיו נגיד אני והמדשית שלי שוברות תראש איך לעשות פעולת גוש קטיף עצובה.

אבל החניכות הם לא רובוט

וזה ממש תלוי בהם..

גם אם נעשה פעולה מרגשת ממש לא בטוח שהיא תהיה כזאת עם החניכות..

מה גם שלפעמים לא כולם בוכות(בלי קשר למה שהם מרגישות) והמצב הזה מביך חניכות אחרות שמרגישות צורך לצחוק בגלל זה..

מקווה שהובנתי

 

וברור, זה תלוי באופי הקבוצה והמדריכה...

זה משתנה

אצלו זה הפוך מפעולה על גוש קטיף לא כ"כ יבכו.. 

כי אצלנו פחות מתחברים לזה לעזיבה יותר מתחברים שזה עצוב..

בהצלחה לך

-לצלם רשימת דברים (בתוך הסניף) נגיד לצלם את הדבר הכי קטן, חמוד, מצחיק וכו.

- סבב כזה של משהו שהשתנתי בו בקבות הסניף לפי חפצים שעומדים באמצע המעגל

- פונדו או משהו..

-אפשר אם נראה לך מתאים שכל אחת תגיד משהו שהיא אוהבת בשבט ומשהו שלדעתה צריך לשפר..

- הדף הזה שמעבירים וכל אחת כותבת דברים טובים על הבנות האחרות..

 

אממ... לא יודעת.

היו לי עוד רעיונות.. אז כשאני אזכר

לא יודע אם מתאים לחניכות אבל אני אעלה את הקובץ של הפעולה.20170709112421.docx

זה רעיון שלי אז אשמח אם תגידי לי איך היה(במידה ותחליטי לבצע) ועל הביצוע שלך לפעולה.

אני לא זוכרת בדיוק את כל מה שהמדריכה שלי עשתה והיא עשתה הרבה.
יש דבר אחד שהיה מהמם ממש.

ישבנו במעגל, בחושך לגמרי. ליד כל בת היה נר, היא עברה בין כולנו וחילקה פתקים עם שמות של בנות בלי לראות (הגרלה)  ואז נתנה קצת זמן לחשוב ואז התחיל סבב הבת הראשונה אמרה משו טוב על הבת שיצאה לה בפתק ועל איך שהיא תורמת לשבט וכו והדליקה לה את הנר , זו שהדליקו לה אומרת למי שיצאה לה וכן בלאה עד שבסוף כל הנרות דלוקים.

זה היה ממש מרגש ומקסים.

אצלנו למשל כשהמדריכות עזבו (אבל זה היה בתחילת ח' ככה שלא יודעת עד כמה זה אותו הדבר) ממש ממש בכינו וזה לא שהם אמרו עכשיו יש חצי שעה בדיוק- שכולם בוכות!! פשוט זה מה שקרה..

תעשו כל מני דברים של סיכום שנתיים וזה.. וצופרים עם קטעים יפים שקשורים לעזיבה..

וממש אהבתי את הרעיון עם הנרות!!!

בשמינית,וזו הקלה גדולה,
שכבר מקצוע אחד מאחורייך,יש בשמינית הרבה לחץ,הכתרה,סיירות,לבדוק מקומות לשנה הבאה,עדיף גם שבבגרויות קיץ,יהיה פחות עומס בשאר המקצועות.

לי 805 היה יותר קל.כי זה פחות חומר מ804.
ובטריגו במרחב שהסתבכתי,נתנו פרמידה,וזה היה לי יותר קל.
יש בסך הכל 3 שאלות מתוך כל הבגרות.טריגו במרחב/סדרות.
ובחלק השני לבחור שתי שאלות מפונקציות..

בהצלחה!

ברור שישמחו אם תתקשרי או תציעי את עצמך בביהח או בית אבות!! פעם ראיתי מודעה לפני החופש על התנדבויות לנוער אבל לא זוכרת איפה 

 

בנסוף חילקו לנו בסוף שנה דף עם פרטים להתנדבויות אם את רוצה-

 

לאורו נלך- שבועות התנדבות ערכיים וחווייתיים לקבוצות בני נוער גילאי 16-18 מכל הארץ. חננאל- 0523115607 יניב- 0524700930

 

 

שי- רכז התנדבויות בבתי חולי באיזור תל אביב. פל- 0587445445

 

 

בהצלחה וכלהכבוד 

בחוות חגלה

יש 5 אפשרויות של חקלאים שחייבים עזרה יש כאלו בקטיף יש בשתילה יש במרעה בלי נדר אני יעלה

 

אבל אצלי זה שונה, כי אני גרה ביישוב קטן ויחסית מבודד..

כאילו, בצפון הארץ, היישוב שאף אחד לא מכיר...אז אני צריכה רעיונות יותר אפשריים..

נחל,

מעיין

לעבוד יחד במשהו,

להתנדב,(רעיונות ומקומות אצלי בכיף)

שביל ישראל

, מסע מים לים

לעבוד בחפירות ארכאולוגיות (אחד השווים!)

להרים פרויקט 

לעשות תאוריה

 

 

אל תיקח ללב, תיקח לריאות- ותיחנק!!! 

אם אתה קיים - אתה יכול.

אם אתה יכול - אתה רוצה.

אם אתה רוצה - גם השמיים הם לא הגבול.

אני שולחת לחברות שלי, סבבה?

כתבת מדהיים..מחזק,מרגש!תודה לך על הכל!

מה שכתבת כלכך מחזק! אותי מאוד!ונותן כח!
וכל מי שיקרא אתזה,יראה שזה גם מדבר על המסע שלו!
ועל התהליכים שכתבת,חיזקת אותי בנקודות כלכך חשובות!

וואו,מבחינתי,המסע שלך! ושאר הדברים המחזקים שאת כותבת,אלו דברים שמחזקים אותי כלכך שכל פעם גורמים לי לשמחה.
שאפשר ללמוד מימך המון,על אמונה,על לקום תמיד ולא לוותר,על אהבה,על הקשבה, על תמיכה נתינה,הערכה,על להיות שמחה בכל דבר שיש,על הכל.

תודה אהובהשלי! על זה ועל שאר הדברים שמחזקים ❤❤❤
שמרתי אתזה על דף יפה ממש שתמיד אוכל לקרוא תודה לך

שלה יש כפתור תגובה,תלחצי וזה מגיב אלייה.
לפעם הבאה,כדי שנדע מי כותב למי

תודה לך על ההבנה וההקשבה, ופשוט על הכל(:
ותדעי שבאמת בשמחה ובכיף(:
את מוזמנת תמיד לקרוא בכל עת, שקצת את צריכה כוחות, או סתם שיגרום לך לחייך(:
תאמיני בעצמך שאת תצליחי בע״ה,
יש לך כוחות נפש עצומים, אבירים ואבא מאמין בך ❤️
זכרי תמיד שהמסע שלך הוא בקצב שלך, בזמן שלך ותאמיני תמיד שמגיע לך את הכי טוב שאפשר , סומכת עלייל ומלא מלא בהצלחה!

שולחת לך ענק!💕

אוףףף, אני לא מצליחה להעתיק אתזה

מדבר ונוגע ממש 

תכלס אנחנו יכולים להשתנות לכל מה שבא לנו. זה חארטה שאי אפשר להשתנות ונולדת וזה מי שאתה. פשוט התכונותל שנולדת איתן באות לך בטיבעי. אז אם ככה. אני יכולה להיות הכללללל. אני יכולה להפוך את עצמי לכל מה שאני רק רוצה. אז מה הפואנטה??

אוכל לנסות לעזור אולי...

באופן כללי מבינה וקצת מזדהה עם הכאב...

ואם זה מה שאני צריכה.

ואני לא מדברת על תכונות שליליות.

בכלל לא.

אני מדברת על תכונות סה"כ חיוביות,

או נטרליות,

שפשוט פחות מוערכות בסביבה שאני חייה בה.

או תכונות שיכולות להיות רחוקות ממה שהייתי רוצה להיות.

אבל נבראתי עם תכונות מסויימות, וזה לא סתם.

השאלה אם אני צריכה, או מותר לי, להשתנות בשביל להיות מוערכת יותר או להעריך את עצמי יותר..

דווקא נראה לי יפה שיש אפשרות להשתנות.שאת לא "נתקעת" עם אותן תכונות...

תחשבי על זה

בשביל להיות בנאדם טוב יותר לפי דעתך ולא לפי אחרים גם חשוב

בשביל אחרים? נגד דעתך? בחיים לא!

מהמילים שלך נראה שאת לא אוהבת את עצמך מספיק, אני לא מתכוונת לאהבה אנוכית אלא אהבה של הסכמה עם מי שאת על היתרונות והחסרונות שלך מבלי לשנוא את עצמך, אחרי שתאהבי את עצמך באמת תוכלי לשבת עם עצמך ולשאול מה הכי מפריע לך שהיית רוצה לשנות ומשם תוכלי להתחיל לשנות, גם אם תנסי לשנות ולא תצליחי אל תייאשי ותשנאי את עצמך ותרימי ידיים כי זה בדיוק מה שהיצר הרע רוצה שתעשי, תיקחי לך אפילו קצת זמן (כמה שצריך להתאבל על הכישלון) אבל משם תקומי חזקה יותר ועוצמתית יותר להילחם שוב עד שתשיגי את התוצאה שתרצי.

 

וכמובן שהדבר הכי חשוב תמיד תתפללי בפה שלך לבורא עולם ותבקשי ממנו עזרה גם לפני השינוי וגם אם נכשלת, הוא לא הולך לשום מקום והוא תמיד מקשיב ורואה הכל גם את הניסיונות החוזרים ונשנים שלך וחז"ל כבר אמרו שהקב"ה רוצה את הלב כמובן שחייבים להתאמץ אבל בורא עולם לא מזלזל אף פעם ברצון הפנימי שיש לך ולכל אדם(רצון טוב כמובן).

באופן כללי אני דווקא כן די אוהבת את עצמי, אבל יש תכונות מסוימות בי שנורא מפריעות לי ואותן אני שונאת.

לא נראה לי שאני שונאת את עצמי, אלא תכונות מסוימות בי.

איך אפשר לאהוב את התכונות האלה?

להשתפר בהן- יוצא שהן יוצא שהן  הטריגר שלך להצלחה.
ועל זה מגיע להן קרדיט, לא?


 

אבל זה רק אם אני החלטתי שאני באמת צריכה להשתנות, והתחלתי לשנות את התכונות האלה.

עד שאני לא משנה, אפילו רק מתחילה, אני לא יכולה לאהוב את התכונות האלה...

איך אפשר להפוך את התכונות השליליות האלו לחיוביות, ותתחילי ממידה אחת במקום "להכות" את התכונה השלילית תחשבי איך לנתב אותה למקום מועיל כלומר תחשבי כאילו היצר הוא סוס שעליו את רוכבת אל היעד שאת רוצה ולא שאת תהפכי להיות הסוס שלו, הרמב"ם גם אומר שאם רוצים לשנות מידה חייבים קודם כל ללכת מקצה לקצה, כלומר אם נניח את בזבזנית אז קודם כל את צריכה ללכת לקצה השני ולחסוך מעט זמן באדיקות ותוך כדי תוכלי לחשוב מתי אפשר להיות פזרנית, אולי נגיד במקום לקנות הרבה חולצות שאין בהם שימוש אם זה כסף מיותר לעזור איתו לאנשים שצריכים עזרה, או לחסוך לטיול גדול (ואז את לא מבזבזת ישר ומלמדת את עצמך לדחות סיפוקים) וחוץ מזה תשאלי את עצמך אם יש תכונות בעצמך שהם טובות ואת לא אוהבת אותן לא כי הן לא טובות אלא כי החברה שלך מזלזלת בהן אגב לזה צריך הרבה אומץ והרבה סיעתא דשמיא, מקווה שעזרתי בהצלחה.

 

נ.ב בכלל אני ממליצה לך לקרוא את ספר גן האמונה של הרב הרוש זה עוזר לתקן הרבה מידות כי ברגע שאת מבינה שלא הכל (הרב לא) בידיים שלך את מצליחה לנצח את מידת הגאווה שזו בעצם השורש של כל המידות הרעות.

א. קנאה. כדאי לנו לשמוח במה שקיבלנו ולא לקנא.... כל אחד והחבילה שלו"הקנאה... מוציאין את האדם מן העולם" כדי שלא נצא מהעולם הפנימי שלנו ונהיה נאמנים לעצמינו ולטבענו שנבראנו איתו. או שזה בגדר של קנאת סופרים שאת אומרת וואלה אני גם רוצה ללמוד להיות טובה כמוה. ואז זה לא קינאה אלא רצון טוב להשתפר. כדאי לך חעשות את האבחנה מה נכון לך מבין האפשרויות .


ב. אנחנו מכירים את עצמינו כבעלי דעה מחשבה ורגש מיוחדים לנו שנשפיעים על העולם בצורה ייחודית לנו.
אם נתחיל לשנות את עורנו זה ייצור לעצמינו מצב שלא נזכור מי אנחנו ונאבד את העצמיוצ שלנו ונחטא = נפספס את האמת הפנימית שלנו. שדרכה נעצב את העולם ונטביע בו את החותם המיוחד שלנו.
מכירה את הסיפור עם העורב והיונה?

עורב חמד את צעדי היונה, רצה ללכת כמוה. הליכה טקסית ויפה כזו . אחרי הרבה אימונים שכמובן לא הצליחו הוא רצה לשוב וללכת כמו שהיה רגיל... ולא הצליח ללכת לא כמו יונה אבל גם לא כמו עורב.....


יצא קרח מכל הכיוונים.


אני חושבת שהאינטואיציה שלך יכולה להנחות אותך.
הקשבה לקול הפנימי שלך ופעולה לפיו.
לרוב את גם תחושי נעימות לפעול לפני הרצון שלך ולא לפי רצון או לחץ סביבתי.

איך מזהים מתי זה פנימי ומתי חיצוני ?

כשאת מדמיינת אוצך לבד.
מה את הכי רוצה בלי חברות. את מול עצמך. בנחת......


אם את שלמה עם ההחלטה ויודעת שזה נטו את בלי שיקולים- זה שלך.

בהצלחה!

למשל כמו חוש הומור אבל כולם אצלכם רציניים

(זה הדוג' הראשונה שעלתה לי- מיןם הסתם זה לא זה )

וואי זו שאלה שממש העסיקה (ולאור הצצה שליפה מסתבר שגם מעסיקה) גם אותי.

לא קראתי את כל התגובות, מקווה שאני לא חוזרת...

 

רציתי רק לכתוב לגבי הקנאה שדיברו עליה שנראה לי שלמרות שהיא לא ממש חיובית, יכולה להביא אותך ללמוד מאחרים. אם אני מקנאה במישהי על איך שהיא מקבלת ומכילה את כולם, אני גם אוכל לנסות ממנה איך היא עושה את זה. או אם איך שהיא עושה את זה לא מתאים לי, לקחת את זה כמטרה ממנה ולנסות להתאים את זה לעצמי.

עדיף במקום לקנא במישהו להגיד, אני רוצה ללמוד ממנו את התכונה הזאת והזאת..

הכל תלוי איך אתה מכניס את זה לעצמך למוח..

ולפםעמים כשאתה מקנא אתה סתם משאיר את זה אצלך וזה מגיע לכעס על הבן אדם ולא לשום דבר חיובי!

א. לגבי הקנאה- נראה לי הבנתי, תודה.

 

ב. אם הבנתי אותך נכון- את אומרת לא להשתנות?

ז"א כל עוד התכונות הם לא רעות- אז להשאר איתן?

נצטרך להיאבק איתן
שסתם יבאסו אותנו שאנחנו לא מצליחים אפילו שמנסים כל כך הרבה בניגוד למה שאנחנו כן יכולים.

אם התכונות לא מציקות ברמה מטורפת- אפשר להשתדל לשפר.[כמו בגרויות בעצם....]

שלא בטוח שאת צריכה לשנות אותם..

אולי להשתמש בהם בצורה נכונה מול החברה

תחושת ריקנות-אני מכיר אותה מעולה. אחרי שעות של צפייה בסדרה האהובה קמים מהמחשב ורוצים לתקוע לעצמנו סכין בגב-על אף שכבר ביצענו את זה לפני כמה רגעים.

 

מה חסר? מה לא טוב ולמה?-ההמלצה הכי טובה שלי זה לפתוח מסילת ישירים וללמוד ולדייק מכל מילה.לחזור על ההקדמה והפרק הראשון פעמיים אם לא שלוש.

הייתי רוצה לכתוב פרוש לזה,את מה ואיך שאני הבנתי, אבל זה יהי ארוך מיני ים אז..אני אשאיר את זה לך.

ברכה והצלחה!

רק לא ליפול!!!

 

תמיד כאן.

כי פשוט האידיאל הוא שהריגושים שלנו, וכל המהות שלנו בחיים תהיה התורה, המצוות- עבודת ה'!

ממליצה לך ממש לראות את הסרט על אביחי כהן (דוגמן שיצא וחזר בתשובה, אבל לא מהסיפורים הרגילים, הוא מחזק נקודות מטורפות על הדברים האלה!!)

כנראה זה הטבע שלנו שאנחנו מחפשים כל הזמן ריגושים ודברים מיוחדים.

למשל אני- לא מסוגלת שיעבור יום בלי שיקרה משהו מיוחד..

כמובן איתי לא תעבירי יום בלי משהו...

ואם אני לא עושה משהו מיוחד באותו היום, אני מרגישה ריקנות אינסופית.

יש כאלה שיקראו לזה תאוותנית, חושקת, מוזרה ואפילו משועממת...

אבל לא.

זה פשוט איש טוב.

איש שרוצה שהחיים לא יעברו לידו, אלא שהוא ירגיש אותם.

אז כרגע, את מאוד מתוסכלת ועצובה. וכל הזמן דומעת.

גם אני הייתי ככה.

שתי המלצות: אחת- אם אין לך קשר משהו עם ההורים, תפני למורה, מחנכת, חברה, מדריכה, או סתם מישהו שקרוב אלייך. תפרקי עליו הכל. זה עוזר.

שתיים- תביני שזו רק תקופה, וזה יעבור. ואל תשכחי שזה קורה להמון 

עם המקש הימני, ולוחצים הוסף חבר.

צדיקה!! 

אם מתאים לך את מוזמנת לקרוא:

 

האדמו"ר מליובאוויטש כותב שיש 2 שלבים בגלות

א. ניקוי החטא - זחב"ש

ב. הכנה לעתיד - קבלה טובה

 

במשך 1900 שנים היהודים הצטערו על חורבן הבית. כיום תפקידנו הוא לבנותו מחדש.

לפי הרבי מליובאוויטש כבר יש לה' בית:

הבית של ה' אינו פיזי (כברור מאליו). גם בבית המקדש ה' לא גר פיזית. ה' בעצם גר אצלך בלב.

 

כאשר את עושה את רצון ה' את יוצרת לו מקדש.

ואז כבר אין לך סיבה לעצב. כי ה' גר בתוכך.

 

בפועל: ככל שתלמדי יותר מהו בית המקדש. ככל שתתאמצי יותר לבנות אותו בלב שלך. ככה תרגישי יותר איך שהוא עומד להבנות.

 

מניסיון - ככה זה עובד. בהצלחה.

ולא יודעת איך להסביר לך את זה אבל את לא עצובה

בקטע של עצבות לא טובה, זאת עצבות טובה לנשמה!

חסר לנו ואת משתתפת בצער הגדול על זה!

הלוואי על כולנוו

האבילות על חורבן ביהמ"ק היא לא ייאוש ודיכאון. היא שיברון לב על החסר, שמחים על מה שיש, וכאובים על החסר, והכי חשוב, שבתקווה שזה ישתנה.

 

האמת, שגם אני שאלתי את הרב שמואל אליהו שליט"א את השאלה הזו, זה מה שהוא ענה לי:

האר"י ז"ל בשער הכוונות: דרושי ברכת השחר  אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם, בעת שמתפלל הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול ע"י עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצוות וכמו שאמרו בגמ' מההוא דהוה קבדח טובא (=צחק הרבה) כו' ואמר תפילין קא מנחנא (=תפילין אני מניח). ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאוד:

אז קצת צריך להבין מה הרב התכוון בתשובתו.. צ"ע..

באמת שבכלל לא מובן מאליו.
יש פה לדעתי קצת טעות בהגדרות. יש הבדל בין עצבות לבין כאב וצער. עצבות זה מקום שכיף לנו לברוח אליו, והוא לא מביא תועלת לאף אחד.
כאב וצער, זה שאנחנו באמת מצטערים על משהו, כואבים אותו, וזה יכול לגרום לטוב, מפה אפשר לפעול לשינוי, לטוב.
תשבי עם עצמך ותחשבי, מה יש פה, עצבות או כאב וצער? לדעתי מה שתיארת זה כאב. כאב מטורף שממנו אפשר להביא לטוב. לשינוי. אפילו שינוי רק של עצמך.
מותר להיות בכאב וצער. זה לא אסור. מצד שני עצבות היא סיטרא אחרא. אסורה בשום מצב. במיוחד בימים האלו, מותר וחובה עלינו להיות בצער על בית המקדש. אבל צריך לבוא ממקום של צער וכאב ולא עצבות. רק את תדעי להגיד לעצמך אם זה עצבות או כאב. כל אחד יודע על עצמו.
זה צריך לבוא ממקום של כאב, שממנו תפעלי. תשאלי את עצמך: מה אני עושה היום בשביל שבית המקדש ייבנה עכשיו? תשתני מזה לטובה בעז"ה יתברך.
המון בהצלחה!!!! באמת אשרייך הכי שבעולם.

בימינו זה מאד מסתדר- כי הרי מאמינים שבית ףהמקדש יבנה ממש בקרוב, והאמונה הזו הכי משמחת בעולם!

לא חושב שזה יקרה בקרוב

לפני בניין בית המקדש עמי צריך להיות מוכן וראוי כדי שנזכה לנביא שרק איתו נוכל לבנות את בית ה'.
ולצערי אנו כיום לא במצב הזה ואנו צריכים קודם לטפל בדור.

הכל יהיה יותר קרוב!
זה שאתה אומר שלא ייבנה בקרוב זה רק מרחיק אותו יותר,
זה שאתה לא מאמין בעם שלך זה בכלל גם מרחיק,
ואולי זאת באמת המציאות וצריך לשנות אותה
אבלקודם כל להאמין, אחרי זה גם לפעול ולתקן את העולם..

שבעה עשר בתמוז מתחיל את ימי בין המצרים. אלו ימים של צער בהם אנו זוכרים את החורבן. לזכור זה לא רק את מה שהיה פעם כך שאין לזיכרון שום השפעה על החיים. החורבן יכול להיתפס כזיכרון כזה שהיה ונגמר ואין לו שום נגיעה לחיינו. לצערנו אנחנו לא מסתכלים כל יום דרך החלון ובודקים אם הוקם בית המקדש. זה לא בוער בקרבנו. החפץ חיים היה הולך לישון עם בגדים חגיגיים ליד מיטתו שמא כל רגע יבוא המשיח.

אנחנו חולים. אבל הבעיה שלנו שאנחנו לא כמו חולה קלאסי שכל הזמן שקוע בטיפול המחלה. אנחנו כמעט לא מרגישים את המחלה הזו. ביהמ"ק צריך לחיות ולבעור בתוכנו. חלק מקללת הגלות זה שגם שכחנו את ביהמ"ק בנפשנו ואנו לא חיים את זה.

עבודת ה' שלנו בימים אלו צריכה להיות הגברת ההכרה הזו של החיסרון העצום שקיים. המצרים האלו שאנו נכנסים לתוכם זה עוזר לנו להישאב אל התקווה. לצפות לישועה. שואלים אותנו אם ציפינו לישועה. אין הכוונה שסתם אמרנו שאנחנו מצפים, אלא זה משהו אקטיבי. אנחנו פועלים להשלמת החיסרון. הציפייה מעמידה מולנו את החיסרון וזה גורם לנו לפעול להשלמתו. החיים שלנו אינם שלמים. כמעט אין שום חיות. שער השמים סגור, אז מאיפה אנו מקבלים חיים. המציאות היום חסרה. מאז שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה. הגלות גרמה ריחוק מן התורה ומכל הערכים הגדולים.

ככל שיותר נרגיש את החיסרון, נשמח יותר בתקווה. זה יום של צער אבל זה לא יום עצוב. זה יום שמח, ובד בבד צריך להצטער. תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. חייבים לעבוד את ה' מתוך שמחה. התקווה היא ודאית. וככל שיצטער יותר הוא מצפה יותר, והציפייה מביאה לשמחה. ככל שזה יותר מהווה חיסרון אצל האדם והוא יותר מצפה, הוא יותר חי.

אנחנו לא אנשי מעשה אלא אנו אנשי רצון ושאיפות, אח"כ זה בא לידי ביטוי במעשה. זה לא שאנו אנשי מעשה, לבוא ולעשות את מה שה' מצווה עלינו. כמובן שאנו חייבים לעשות את המצוות אבל העיקר זה מה שבפנים. את זה צריך להשלים. הכבישה של האדם לעשות את המצוות אם אין לו שום דבר בפנים, זה לא יחזיק מעמד, וזה גם לא המטרה. אנחנו עצובים על מה שאין אבל שמחים על מה שיש, שזה התקווה והרצון שיש בפנים. מה שצריך לעשות זה לאו דווקא משהו בפועל, כי יכול להיות שעולם המעשה עדיין לא יכול להכיל את המעשים הללו, אבל אין דבר העומד בפני הרצון, כי לרצון אין גבולות, ואין שם דבר המונע ממנו לרצות. כמובן שכשאני רוצה ויכול לעשות ולא עושה, אז זה סימן שאני לא באמת רוצה. אבל באמת את הרצון תמיד אפשר להגביר. אם האדם רוצה ואינו יכול לעשות, אז זה נחשב לו כאילו עשה. אם משהו תקוע בעולם המעשה זה לא פותר אותנו מלרצות.

אם נעשה היום סקר בקהל הרחב כמה רוצים את ביהמ"ק, זה לא עובר את אחוז החסימה. עמ"י בכללותו לא רוצה. אנחנו לא במדרגה של הרצון. זו הסיבה העיקרית שא"א כיום עדיין לבנות את ביהמ"ק. וזו העבודה שלנו להרגיש את הכאב וזה גורם לנו לשאיפת חיים גדולה יותר. כמה שאנו בתהליך של גאולה האומה עדיין חסרה את העיקר, את הרגשת החיסרון. הכאב מייצר תקווה, התקווה מייצרת רצון, וכשיתאפשר, הרצון ייצור מעשה. להקדים את עולם המעשה לעולם הרצון, זו לא הדרך שלנו. לא עובדים בכח. אפשר ללמוד את הסיבות שמחמתם אין לנו את ביהמ"ק ועל זה לעבוד ולתקן. בלי כל המערכת הזו של ביהמ"ק וסנהדרין וכו', אין לנו חיים, זה לא תוספת, זה עצם החיים.
אנו כיום לא רגילים לזה.

זה כמו אדם שנולד בתוך מערה וכל החיים שלו חי שם והוא התרגל לזה, הוא לא ירצה לצאת כי הוא בכלל לא מבין מה יש בחוץ ומה הוא מפסיד, ואדרבה הוא מפחד מהמציאות החדשה שיש בחוץ, טוב לו בחושך שהוא נמצא בו. על דא קא בכינא, על החיסרון הזה, ועוד יותר שאנחנו לא מודעים אליו.

הגמרא במסכת גיטין מספרת על הסיבות לחורבן ובתוך זה את הסיפור על קמצא ובר קמצא.

הגמרא אומרת שבגלל שניהם נחרבה ירושלים. ולכאורה מה שניהם קשורים, ועוד יותר קמצא, שהוא בכלל לא מופיע בסיפור. המילים קמצא ובר קמצא אלו מילות קוד למציאות שהיתה אז בעם. כל העם היו קמצים, קבוצות קבוצות נפרדות אחת מהשנייה, ומי שמחוץ לקומץ לא מוזמן והוא נשאר בחוץ. 'בר' מלשון חוץ, בר קמצא היה מחוץ לקומץ ולא הכניסו אותו, שנאו אותו. בירושלים יש אחדות בין כל הכוחות המנוגדים, ועמ"י גרם לפירוד בין בכוחות ולחוסר אחדות בינהם.

יכול להיות שאדם יגיד שיש לו חברים טובים יותר וטובים פחות, אבל לא יכול להיות שהוא משאיר חלק בחוץ לגמרי, חלק שונה ממנו שלא ינסה להגיע לאחדות איתו.

מה שקרה שם בסעודה זה בעצם תמונה של כל הדור.

בר קמצא יבוא לקיסר ויראה לו שהעם הזה פרוד בתוך עצמו וכל שכן שהוא פרוד משאר האומות. וזה כמובן לא המציאות האידיאלית, כי עמ"י כן צריך להיות מחובר לכל האומות. אומנם יש הבדל, אבל הוא אמור ליצור חיבור תקין של אחדות והשלמה. ובחורבן הבית הם התנתקו לגמרי.

שנאת חינם זו שנאה אידיאולוגית. בלי סיבה. האם כדי שכל צד יברר את המטרה שלו הוא צריך להשפיל ולהוריד את האחר?

ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את בית מקדשנו. אמרו לו שאולי נקריב את הקורבן שהקיסר הביא. ועוד אמרו שאולי נהרוג את בר קמצא שלא ילשין לקיסר שהם לא מקריבים את קורבנו, ואת שתי האופציות ר' זכריה פוסל.

צריך להבין למה דווקא מה שהוא אמר החריב את הבית. אפשר להסביר שמה שאמרו על ר' זכריה זה לחיוב. הוא בעצם אומר שכל הפתרונות החיצוניים שלהם זה לא יפתור את הבעיות מהשורש. עמ"י רקוב משורשו. הוא זיהה את המחלה הזו של הפירוד בין הכוחות השונים בעמ"י. הבית נחרב כי כך ר' זכריה רצה, הוא הבין שזה הפתרון היחיד למצב הנוכחי. הוא היה עניו, כלומר, הוא הקשיב לקול הפנימי, לאמת הפנימית. הוא ראה שהכל רקוב, ולא בפתרונות חיצוניים כאלו פותרים בעיות. הוא לא רצה להקשיב להם. לא ככה מחיים את האומה.

באיזשהו מקום הוא גם קצת טועה כי הוא היה צריך להביא פתרון אחר איך לחיות מחדש את האומה.

מה שאנו צריכים להוציא מזה, זה לא לבקר את הצדדים השונים. צריך לדאוג שיהיה את ההבדל, ושכל קבוצה תגביר ותחזק את הייחודיות שלה, אבל שההבדל הזה יביא לחיבור. זה כח קיומנו ועצמאותנו. לא לפסול, אלא לדאוג שתשמר הייחודיות של כל כח, ובמקביל לאחד ולשלב את כל הכוחות ביחד. לא להיות כמו ר' זכריה מהצד הזה של רק לפסול כל מיני פתרונות, ולא לחפש פתרון אחר טוב יותר עמוק ושורשי.

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.