פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 508)

מדבר ונוגע ממש 

תכלס אנחנו יכולים להשתנות לכל מה שבא לנו. זה חארטה שאי אפשר להשתנות ונולדת וזה מי שאתה. פשוט התכונותל שנולדת איתן באות לך בטיבעי. אז אם ככה. אני יכולה להיות הכללללל. אני יכולה להפוך את עצמי לכל מה שאני רק רוצה. אז מה הפואנטה??

אוכל לנסות לעזור אולי...

באופן כללי מבינה וקצת מזדהה עם הכאב...

ואם זה מה שאני צריכה.

ואני לא מדברת על תכונות שליליות.

בכלל לא.

אני מדברת על תכונות סה"כ חיוביות,

או נטרליות,

שפשוט פחות מוערכות בסביבה שאני חייה בה.

או תכונות שיכולות להיות רחוקות ממה שהייתי רוצה להיות.

אבל נבראתי עם תכונות מסויימות, וזה לא סתם.

השאלה אם אני צריכה, או מותר לי, להשתנות בשביל להיות מוערכת יותר או להעריך את עצמי יותר..

דווקא נראה לי יפה שיש אפשרות להשתנות.שאת לא "נתקעת" עם אותן תכונות...

תחשבי על זה

בשביל להיות בנאדם טוב יותר לפי דעתך ולא לפי אחרים גם חשוב

בשביל אחרים? נגד דעתך? בחיים לא!

מהמילים שלך נראה שאת לא אוהבת את עצמך מספיק, אני לא מתכוונת לאהבה אנוכית אלא אהבה של הסכמה עם מי שאת על היתרונות והחסרונות שלך מבלי לשנוא את עצמך, אחרי שתאהבי את עצמך באמת תוכלי לשבת עם עצמך ולשאול מה הכי מפריע לך שהיית רוצה לשנות ומשם תוכלי להתחיל לשנות, גם אם תנסי לשנות ולא תצליחי אל תייאשי ותשנאי את עצמך ותרימי ידיים כי זה בדיוק מה שהיצר הרע רוצה שתעשי, תיקחי לך אפילו קצת זמן (כמה שצריך להתאבל על הכישלון) אבל משם תקומי חזקה יותר ועוצמתית יותר להילחם שוב עד שתשיגי את התוצאה שתרצי.

 

וכמובן שהדבר הכי חשוב תמיד תתפללי בפה שלך לבורא עולם ותבקשי ממנו עזרה גם לפני השינוי וגם אם נכשלת, הוא לא הולך לשום מקום והוא תמיד מקשיב ורואה הכל גם את הניסיונות החוזרים ונשנים שלך וחז"ל כבר אמרו שהקב"ה רוצה את הלב כמובן שחייבים להתאמץ אבל בורא עולם לא מזלזל אף פעם ברצון הפנימי שיש לך ולכל אדם(רצון טוב כמובן).

באופן כללי אני דווקא כן די אוהבת את עצמי, אבל יש תכונות מסוימות בי שנורא מפריעות לי ואותן אני שונאת.

לא נראה לי שאני שונאת את עצמי, אלא תכונות מסוימות בי.

איך אפשר לאהוב את התכונות האלה?

להשתפר בהן- יוצא שהן יוצא שהן  הטריגר שלך להצלחה.
ועל זה מגיע להן קרדיט, לא?


 

אבל זה רק אם אני החלטתי שאני באמת צריכה להשתנות, והתחלתי לשנות את התכונות האלה.

עד שאני לא משנה, אפילו רק מתחילה, אני לא יכולה לאהוב את התכונות האלה...

איך אפשר להפוך את התכונות השליליות האלו לחיוביות, ותתחילי ממידה אחת במקום "להכות" את התכונה השלילית תחשבי איך לנתב אותה למקום מועיל כלומר תחשבי כאילו היצר הוא סוס שעליו את רוכבת אל היעד שאת רוצה ולא שאת תהפכי להיות הסוס שלו, הרמב"ם גם אומר שאם רוצים לשנות מידה חייבים קודם כל ללכת מקצה לקצה, כלומר אם נניח את בזבזנית אז קודם כל את צריכה ללכת לקצה השני ולחסוך מעט זמן באדיקות ותוך כדי תוכלי לחשוב מתי אפשר להיות פזרנית, אולי נגיד במקום לקנות הרבה חולצות שאין בהם שימוש אם זה כסף מיותר לעזור איתו לאנשים שצריכים עזרה, או לחסוך לטיול גדול (ואז את לא מבזבזת ישר ומלמדת את עצמך לדחות סיפוקים) וחוץ מזה תשאלי את עצמך אם יש תכונות בעצמך שהם טובות ואת לא אוהבת אותן לא כי הן לא טובות אלא כי החברה שלך מזלזלת בהן אגב לזה צריך הרבה אומץ והרבה סיעתא דשמיא, מקווה שעזרתי בהצלחה.

 

נ.ב בכלל אני ממליצה לך לקרוא את ספר גן האמונה של הרב הרוש זה עוזר לתקן הרבה מידות כי ברגע שאת מבינה שלא הכל (הרב לא) בידיים שלך את מצליחה לנצח את מידת הגאווה שזו בעצם השורש של כל המידות הרעות.

א. קנאה. כדאי לנו לשמוח במה שקיבלנו ולא לקנא.... כל אחד והחבילה שלו"הקנאה... מוציאין את האדם מן העולם" כדי שלא נצא מהעולם הפנימי שלנו ונהיה נאמנים לעצמינו ולטבענו שנבראנו איתו. או שזה בגדר של קנאת סופרים שאת אומרת וואלה אני גם רוצה ללמוד להיות טובה כמוה. ואז זה לא קינאה אלא רצון טוב להשתפר. כדאי לך חעשות את האבחנה מה נכון לך מבין האפשרויות .


ב. אנחנו מכירים את עצמינו כבעלי דעה מחשבה ורגש מיוחדים לנו שנשפיעים על העולם בצורה ייחודית לנו.
אם נתחיל לשנות את עורנו זה ייצור לעצמינו מצב שלא נזכור מי אנחנו ונאבד את העצמיוצ שלנו ונחטא = נפספס את האמת הפנימית שלנו. שדרכה נעצב את העולם ונטביע בו את החותם המיוחד שלנו.
מכירה את הסיפור עם העורב והיונה?

עורב חמד את צעדי היונה, רצה ללכת כמוה. הליכה טקסית ויפה כזו . אחרי הרבה אימונים שכמובן לא הצליחו הוא רצה לשוב וללכת כמו שהיה רגיל... ולא הצליח ללכת לא כמו יונה אבל גם לא כמו עורב.....


יצא קרח מכל הכיוונים.


אני חושבת שהאינטואיציה שלך יכולה להנחות אותך.
הקשבה לקול הפנימי שלך ופעולה לפיו.
לרוב את גם תחושי נעימות לפעול לפני הרצון שלך ולא לפי רצון או לחץ סביבתי.

איך מזהים מתי זה פנימי ומתי חיצוני ?

כשאת מדמיינת אוצך לבד.
מה את הכי רוצה בלי חברות. את מול עצמך. בנחת......


אם את שלמה עם ההחלטה ויודעת שזה נטו את בלי שיקולים- זה שלך.

בהצלחה!

למשל כמו חוש הומור אבל כולם אצלכם רציניים

(זה הדוג' הראשונה שעלתה לי- מיןם הסתם זה לא זה )

וואי זו שאלה שממש העסיקה (ולאור הצצה שליפה מסתבר שגם מעסיקה) גם אותי.

לא קראתי את כל התגובות, מקווה שאני לא חוזרת...

 

רציתי רק לכתוב לגבי הקנאה שדיברו עליה שנראה לי שלמרות שהיא לא ממש חיובית, יכולה להביא אותך ללמוד מאחרים. אם אני מקנאה במישהי על איך שהיא מקבלת ומכילה את כולם, אני גם אוכל לנסות ממנה איך היא עושה את זה. או אם איך שהיא עושה את זה לא מתאים לי, לקחת את זה כמטרה ממנה ולנסות להתאים את זה לעצמי.

עדיף במקום לקנא במישהו להגיד, אני רוצה ללמוד ממנו את התכונה הזאת והזאת..

הכל תלוי איך אתה מכניס את זה לעצמך למוח..

ולפםעמים כשאתה מקנא אתה סתם משאיר את זה אצלך וזה מגיע לכעס על הבן אדם ולא לשום דבר חיובי!

א. לגבי הקנאה- נראה לי הבנתי, תודה.

 

ב. אם הבנתי אותך נכון- את אומרת לא להשתנות?

ז"א כל עוד התכונות הם לא רעות- אז להשאר איתן?

נצטרך להיאבק איתן
שסתם יבאסו אותנו שאנחנו לא מצליחים אפילו שמנסים כל כך הרבה בניגוד למה שאנחנו כן יכולים.

אם התכונות לא מציקות ברמה מטורפת- אפשר להשתדל לשפר.[כמו בגרויות בעצם....]

שלא בטוח שאת צריכה לשנות אותם..

אולי להשתמש בהם בצורה נכונה מול החברה

תחושת ריקנות-אני מכיר אותה מעולה. אחרי שעות של צפייה בסדרה האהובה קמים מהמחשב ורוצים לתקוע לעצמנו סכין בגב-על אף שכבר ביצענו את זה לפני כמה רגעים.

 

מה חסר? מה לא טוב ולמה?-ההמלצה הכי טובה שלי זה לפתוח מסילת ישירים וללמוד ולדייק מכל מילה.לחזור על ההקדמה והפרק הראשון פעמיים אם לא שלוש.

הייתי רוצה לכתוב פרוש לזה,את מה ואיך שאני הבנתי, אבל זה יהי ארוך מיני ים אז..אני אשאיר את זה לך.

ברכה והצלחה!

רק לא ליפול!!!

 

תמיד כאן.

כי פשוט האידיאל הוא שהריגושים שלנו, וכל המהות שלנו בחיים תהיה התורה, המצוות- עבודת ה'!

ממליצה לך ממש לראות את הסרט על אביחי כהן (דוגמן שיצא וחזר בתשובה, אבל לא מהסיפורים הרגילים, הוא מחזק נקודות מטורפות על הדברים האלה!!)

כנראה זה הטבע שלנו שאנחנו מחפשים כל הזמן ריגושים ודברים מיוחדים.

למשל אני- לא מסוגלת שיעבור יום בלי שיקרה משהו מיוחד..

כמובן איתי לא תעבירי יום בלי משהו...

ואם אני לא עושה משהו מיוחד באותו היום, אני מרגישה ריקנות אינסופית.

יש כאלה שיקראו לזה תאוותנית, חושקת, מוזרה ואפילו משועממת...

אבל לא.

זה פשוט איש טוב.

איש שרוצה שהחיים לא יעברו לידו, אלא שהוא ירגיש אותם.

אז כרגע, את מאוד מתוסכלת ועצובה. וכל הזמן דומעת.

גם אני הייתי ככה.

שתי המלצות: אחת- אם אין לך קשר משהו עם ההורים, תפני למורה, מחנכת, חברה, מדריכה, או סתם מישהו שקרוב אלייך. תפרקי עליו הכל. זה עוזר.

שתיים- תביני שזו רק תקופה, וזה יעבור. ואל תשכחי שזה קורה להמון 

עם המקש הימני, ולוחצים הוסף חבר.

צדיקה!! 

אם מתאים לך את מוזמנת לקרוא:

 

האדמו"ר מליובאוויטש כותב שיש 2 שלבים בגלות

א. ניקוי החטא - זחב"ש

ב. הכנה לעתיד - קבלה טובה

 

במשך 1900 שנים היהודים הצטערו על חורבן הבית. כיום תפקידנו הוא לבנותו מחדש.

לפי הרבי מליובאוויטש כבר יש לה' בית:

הבית של ה' אינו פיזי (כברור מאליו). גם בבית המקדש ה' לא גר פיזית. ה' בעצם גר אצלך בלב.

 

כאשר את עושה את רצון ה' את יוצרת לו מקדש.

ואז כבר אין לך סיבה לעצב. כי ה' גר בתוכך.

 

בפועל: ככל שתלמדי יותר מהו בית המקדש. ככל שתתאמצי יותר לבנות אותו בלב שלך. ככה תרגישי יותר איך שהוא עומד להבנות.

 

מניסיון - ככה זה עובד. בהצלחה.

ולא יודעת איך להסביר לך את זה אבל את לא עצובה

בקטע של עצבות לא טובה, זאת עצבות טובה לנשמה!

חסר לנו ואת משתתפת בצער הגדול על זה!

הלוואי על כולנוו

האבילות על חורבן ביהמ"ק היא לא ייאוש ודיכאון. היא שיברון לב על החסר, שמחים על מה שיש, וכאובים על החסר, והכי חשוב, שבתקווה שזה ישתנה.

 

האמת, שגם אני שאלתי את הרב שמואל אליהו שליט"א את השאלה הזו, זה מה שהוא ענה לי:

האר"י ז"ל בשער הכוונות: דרושי ברכת השחר  אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם, בעת שמתפלל הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול ע"י עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצוות וכמו שאמרו בגמ' מההוא דהוה קבדח טובא (=צחק הרבה) כו' ואמר תפילין קא מנחנא (=תפילין אני מניח). ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאוד:

אז קצת צריך להבין מה הרב התכוון בתשובתו.. צ"ע..

באמת שבכלל לא מובן מאליו.
יש פה לדעתי קצת טעות בהגדרות. יש הבדל בין עצבות לבין כאב וצער. עצבות זה מקום שכיף לנו לברוח אליו, והוא לא מביא תועלת לאף אחד.
כאב וצער, זה שאנחנו באמת מצטערים על משהו, כואבים אותו, וזה יכול לגרום לטוב, מפה אפשר לפעול לשינוי, לטוב.
תשבי עם עצמך ותחשבי, מה יש פה, עצבות או כאב וצער? לדעתי מה שתיארת זה כאב. כאב מטורף שממנו אפשר להביא לטוב. לשינוי. אפילו שינוי רק של עצמך.
מותר להיות בכאב וצער. זה לא אסור. מצד שני עצבות היא סיטרא אחרא. אסורה בשום מצב. במיוחד בימים האלו, מותר וחובה עלינו להיות בצער על בית המקדש. אבל צריך לבוא ממקום של צער וכאב ולא עצבות. רק את תדעי להגיד לעצמך אם זה עצבות או כאב. כל אחד יודע על עצמו.
זה צריך לבוא ממקום של כאב, שממנו תפעלי. תשאלי את עצמך: מה אני עושה היום בשביל שבית המקדש ייבנה עכשיו? תשתני מזה לטובה בעז"ה יתברך.
המון בהצלחה!!!! באמת אשרייך הכי שבעולם.

בימינו זה מאד מסתדר- כי הרי מאמינים שבית ףהמקדש יבנה ממש בקרוב, והאמונה הזו הכי משמחת בעולם!

לא חושב שזה יקרה בקרוב

לפני בניין בית המקדש עמי צריך להיות מוכן וראוי כדי שנזכה לנביא שרק איתו נוכל לבנות את בית ה'.
ולצערי אנו כיום לא במצב הזה ואנו צריכים קודם לטפל בדור.

הכל יהיה יותר קרוב!
זה שאתה אומר שלא ייבנה בקרוב זה רק מרחיק אותו יותר,
זה שאתה לא מאמין בעם שלך זה בכלל גם מרחיק,
ואולי זאת באמת המציאות וצריך לשנות אותה
אבלקודם כל להאמין, אחרי זה גם לפעול ולתקן את העולם..

שבעה עשר בתמוז מתחיל את ימי בין המצרים. אלו ימים של צער בהם אנו זוכרים את החורבן. לזכור זה לא רק את מה שהיה פעם כך שאין לזיכרון שום השפעה על החיים. החורבן יכול להיתפס כזיכרון כזה שהיה ונגמר ואין לו שום נגיעה לחיינו. לצערנו אנחנו לא מסתכלים כל יום דרך החלון ובודקים אם הוקם בית המקדש. זה לא בוער בקרבנו. החפץ חיים היה הולך לישון עם בגדים חגיגיים ליד מיטתו שמא כל רגע יבוא המשיח.

אנחנו חולים. אבל הבעיה שלנו שאנחנו לא כמו חולה קלאסי שכל הזמן שקוע בטיפול המחלה. אנחנו כמעט לא מרגישים את המחלה הזו. ביהמ"ק צריך לחיות ולבעור בתוכנו. חלק מקללת הגלות זה שגם שכחנו את ביהמ"ק בנפשנו ואנו לא חיים את זה.

עבודת ה' שלנו בימים אלו צריכה להיות הגברת ההכרה הזו של החיסרון העצום שקיים. המצרים האלו שאנו נכנסים לתוכם זה עוזר לנו להישאב אל התקווה. לצפות לישועה. שואלים אותנו אם ציפינו לישועה. אין הכוונה שסתם אמרנו שאנחנו מצפים, אלא זה משהו אקטיבי. אנחנו פועלים להשלמת החיסרון. הציפייה מעמידה מולנו את החיסרון וזה גורם לנו לפעול להשלמתו. החיים שלנו אינם שלמים. כמעט אין שום חיות. שער השמים סגור, אז מאיפה אנו מקבלים חיים. המציאות היום חסרה. מאז שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה. הגלות גרמה ריחוק מן התורה ומכל הערכים הגדולים.

ככל שיותר נרגיש את החיסרון, נשמח יותר בתקווה. זה יום של צער אבל זה לא יום עצוב. זה יום שמח, ובד בבד צריך להצטער. תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. חייבים לעבוד את ה' מתוך שמחה. התקווה היא ודאית. וככל שיצטער יותר הוא מצפה יותר, והציפייה מביאה לשמחה. ככל שזה יותר מהווה חיסרון אצל האדם והוא יותר מצפה, הוא יותר חי.

אנחנו לא אנשי מעשה אלא אנו אנשי רצון ושאיפות, אח"כ זה בא לידי ביטוי במעשה. זה לא שאנו אנשי מעשה, לבוא ולעשות את מה שה' מצווה עלינו. כמובן שאנו חייבים לעשות את המצוות אבל העיקר זה מה שבפנים. את זה צריך להשלים. הכבישה של האדם לעשות את המצוות אם אין לו שום דבר בפנים, זה לא יחזיק מעמד, וזה גם לא המטרה. אנחנו עצובים על מה שאין אבל שמחים על מה שיש, שזה התקווה והרצון שיש בפנים. מה שצריך לעשות זה לאו דווקא משהו בפועל, כי יכול להיות שעולם המעשה עדיין לא יכול להכיל את המעשים הללו, אבל אין דבר העומד בפני הרצון, כי לרצון אין גבולות, ואין שם דבר המונע ממנו לרצות. כמובן שכשאני רוצה ויכול לעשות ולא עושה, אז זה סימן שאני לא באמת רוצה. אבל באמת את הרצון תמיד אפשר להגביר. אם האדם רוצה ואינו יכול לעשות, אז זה נחשב לו כאילו עשה. אם משהו תקוע בעולם המעשה זה לא פותר אותנו מלרצות.

אם נעשה היום סקר בקהל הרחב כמה רוצים את ביהמ"ק, זה לא עובר את אחוז החסימה. עמ"י בכללותו לא רוצה. אנחנו לא במדרגה של הרצון. זו הסיבה העיקרית שא"א כיום עדיין לבנות את ביהמ"ק. וזו העבודה שלנו להרגיש את הכאב וזה גורם לנו לשאיפת חיים גדולה יותר. כמה שאנו בתהליך של גאולה האומה עדיין חסרה את העיקר, את הרגשת החיסרון. הכאב מייצר תקווה, התקווה מייצרת רצון, וכשיתאפשר, הרצון ייצור מעשה. להקדים את עולם המעשה לעולם הרצון, זו לא הדרך שלנו. לא עובדים בכח. אפשר ללמוד את הסיבות שמחמתם אין לנו את ביהמ"ק ועל זה לעבוד ולתקן. בלי כל המערכת הזו של ביהמ"ק וסנהדרין וכו', אין לנו חיים, זה לא תוספת, זה עצם החיים.
אנו כיום לא רגילים לזה.

זה כמו אדם שנולד בתוך מערה וכל החיים שלו חי שם והוא התרגל לזה, הוא לא ירצה לצאת כי הוא בכלל לא מבין מה יש בחוץ ומה הוא מפסיד, ואדרבה הוא מפחד מהמציאות החדשה שיש בחוץ, טוב לו בחושך שהוא נמצא בו. על דא קא בכינא, על החיסרון הזה, ועוד יותר שאנחנו לא מודעים אליו.

הגמרא במסכת גיטין מספרת על הסיבות לחורבן ובתוך זה את הסיפור על קמצא ובר קמצא.

הגמרא אומרת שבגלל שניהם נחרבה ירושלים. ולכאורה מה שניהם קשורים, ועוד יותר קמצא, שהוא בכלל לא מופיע בסיפור. המילים קמצא ובר קמצא אלו מילות קוד למציאות שהיתה אז בעם. כל העם היו קמצים, קבוצות קבוצות נפרדות אחת מהשנייה, ומי שמחוץ לקומץ לא מוזמן והוא נשאר בחוץ. 'בר' מלשון חוץ, בר קמצא היה מחוץ לקומץ ולא הכניסו אותו, שנאו אותו. בירושלים יש אחדות בין כל הכוחות המנוגדים, ועמ"י גרם לפירוד בין בכוחות ולחוסר אחדות בינהם.

יכול להיות שאדם יגיד שיש לו חברים טובים יותר וטובים פחות, אבל לא יכול להיות שהוא משאיר חלק בחוץ לגמרי, חלק שונה ממנו שלא ינסה להגיע לאחדות איתו.

מה שקרה שם בסעודה זה בעצם תמונה של כל הדור.

בר קמצא יבוא לקיסר ויראה לו שהעם הזה פרוד בתוך עצמו וכל שכן שהוא פרוד משאר האומות. וזה כמובן לא המציאות האידיאלית, כי עמ"י כן צריך להיות מחובר לכל האומות. אומנם יש הבדל, אבל הוא אמור ליצור חיבור תקין של אחדות והשלמה. ובחורבן הבית הם התנתקו לגמרי.

שנאת חינם זו שנאה אידיאולוגית. בלי סיבה. האם כדי שכל צד יברר את המטרה שלו הוא צריך להשפיל ולהוריד את האחר?

ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את בית מקדשנו. אמרו לו שאולי נקריב את הקורבן שהקיסר הביא. ועוד אמרו שאולי נהרוג את בר קמצא שלא ילשין לקיסר שהם לא מקריבים את קורבנו, ואת שתי האופציות ר' זכריה פוסל.

צריך להבין למה דווקא מה שהוא אמר החריב את הבית. אפשר להסביר שמה שאמרו על ר' זכריה זה לחיוב. הוא בעצם אומר שכל הפתרונות החיצוניים שלהם זה לא יפתור את הבעיות מהשורש. עמ"י רקוב משורשו. הוא זיהה את המחלה הזו של הפירוד בין הכוחות השונים בעמ"י. הבית נחרב כי כך ר' זכריה רצה, הוא הבין שזה הפתרון היחיד למצב הנוכחי. הוא היה עניו, כלומר, הוא הקשיב לקול הפנימי, לאמת הפנימית. הוא ראה שהכל רקוב, ולא בפתרונות חיצוניים כאלו פותרים בעיות. הוא לא רצה להקשיב להם. לא ככה מחיים את האומה.

באיזשהו מקום הוא גם קצת טועה כי הוא היה צריך להביא פתרון אחר איך לחיות מחדש את האומה.

מה שאנו צריכים להוציא מזה, זה לא לבקר את הצדדים השונים. צריך לדאוג שיהיה את ההבדל, ושכל קבוצה תגביר ותחזק את הייחודיות שלה, אבל שההבדל הזה יביא לחיבור. זה כח קיומנו ועצמאותנו. לא לפסול, אלא לדאוג שתשמר הייחודיות של כל כח, ובמקביל לאחד ולשלב את כל הכוחות ביחד. לא להיות כמו ר' זכריה מהצד הזה של רק לפסול כל מיני פתרונות, ולא לחפש פתרון אחר טוב יותר עמוק ושורשי.

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

אבל עלול להיות בעייתי הלכתית.
שירים, כנ"ל בעייתי.

עדיף לקרוא ספר שאת מכירה ויש לו תרגום לעברית

לדבר באנגלית עם מי שדובר את השפה

לשמוע אנגלית

לכתוב באנגלית

בנוסף, יש משחקים שמתרגלים אוצר מילים..אפשר להוריד לפלאפון

רשמי את המילים החדשות שאת לא מכירה על דף, וחזרי עליהן 

(כמו כן, יש את תוכנית "לייטוק" של הג'רוזלם פוסט)

חצי עולם היום הולך

ואני אישית מכירה כמה וכמה.

זה כמו ללכת לרופא, רק שפסיכולוג מרפא את הנפש ולא את הגוף.
במבט ארוך זה שווה את זה! בהצלחה.

וממש לא בושות. ההפך.

וכמו שלא מוזר ללכת לרופא כשכואב הראש או הגרון, כך זה לא מוזר שהולכים לפסיכולוגית כשיש בעיה.

 

(ואגב,איש לא צריך לדעת שאת הולכת לייעוץ, גם לא חברותייך הטובות) 

הייתה לי פחד גדול כשהתחלתי טיפול כלשהו... הרגשתי ממש בושה וחולשה... ומישהי חכמה אמרה לי... שדווקא מי שפונה לטיפול זה מעיד על חוזק גדול על כך שהוא הולך לטפל בעצמו ומבין שהוא לא מושלם ושיש לו לאיפה להתקדם ועצם ההליכה לטיפול זה רק מעיד על הרצון להתקדם...

לפעמים גם מי שהולך לטיפול לא קל לו עם המהלך הזה... וחשוב שדווקא בתור חברה תחזקי, תחבקי ותעודדי...כי בדכ טיפול דורש ממך לגעת בנקודות לא פשוטות וכואבות שזה רק מעיד על אומץ

ואין לי בעיה שכל העולם ידע.
(אני הולך מסיבה משפטית)
ממש לא מתבייש מזה, אבל זה חופר מאוד כי אני סוג דל חייב.

תקשיביי גם לי ממש רוצים שאני אלך..אני חושבת שתכלס זה הדבר הנכון לעשות (כל אחד שיש לו שכל ורןאה שקשה לו והוא לא מצליח לצאת מזה כבר כמה זמן לבד יכול להבין שהדבר הנכון בשבילו זה פסיכולוג) אבל אני גם לא הולכת כי זה מרתיע אותי מאוד..בכללי החינוך שקיבלתי מהבית זה שמי שהולך לפסיכולוג הוא פסיכי.. וחבל שקיבלתי את החינוך הזה כי נדפקתי עכשיו . כי אני ממש צריכה ולא הולכת .. זה סתם כי ההורים שלי פרפקטציונסטיים ולא יכולים לקבל את העובדה שצריך עזרה מבחוץ ומשו לא טוב..

אם אני הייתי צריך ללכת, הייתי הולך!
זה דווקא נראה לי נחמד

סתם מציק, במקום ללמוד תורה הולכים לחפירות.

לי יש כמה חברות שהולכת לפסיכולוג ואני ממש לא חושבת שזה מוזר להפך כל הכבוד להם שהם יודעות לזהות בעיה מסוימת ולטפל בה

אחת התכונות שאני מאוד מעריכה אצל אנשים זה המודעות.

בן אדם שמודע לעצמו, לא מתכחש.

מישהו שמודע לרחשי ליבו.. שיודע לומר 'קשה לי'

'אני מבולבל'. שמכיר ביכולות שלו.

אם לא תלכי לטיפול שאת זקוקה לו, את תפגעי בעצמך.

יש אנשים שבטוחים שהם יכולים להתמודד בעצמם.. שהם לא 'מסכנים' שהם צריכים ללכת לטיפול..

ואז זה מתנקם בהם. מיידית או לאחר שנים..

אם למישהו יש חס וחלילה גידול, עליו ללכת לטיפולים ולהסיר את הגידול.

אם מישהו חולה, עליו לקבל תרופה שתרפא את מכאוביו.

אם למישהו יש פער לימודי, באנגלית נניח, עליו ללכת לשיעורי עזר כדי לצמצם פערים. כדי להיות בקצב.

אם לזוג נשוי יש בעיות בזוגיות, עליהם לקבל ייעוץ זוגי בכדי לדעת להתמודד, ואם צריך אז גם ליצור שינויים.

 

אם לא תלכי לטיפול, תיהי חולה. נפשית, רגשית, ומהר מאוד גם פיזית.

הנפש והגוף הם אחד. אסור לשחק איתם. לא עם הגוף, ולא עם הנפש.

 

אם תלכי לטיפול זה רק יעיד על החוזק שלך ועל העוצמה שבך.. על המודעות שלך ועל האומץ שיש לך.

 

לכי, ייצא מזה רק טוב. מניסיון.

 

אוהבת!

אם את מרגישה שהבעיה שבגללה את צריכה ללכת לפסיכולוג היא באמת בעיה, אז תלכי. 

אם את מרגישה בושה מחברים שלך, את יכולה פשוט לספר את זה למישהו אחד, שהוא חבר טוב שלך ואת סומכת עלייך שהוא לא יגלה את זה.

תפרקי עליו, ואז תרגישי טוב יותר.

בדוק.

 

ב. אפילו שהרב אמר שהדיבור יהיה טכני בלבד
אבל זה בכל זאת מביך אותך וגם יש את העניין שידוע שמתפתחים קשרים בין המינים ואת לא מעוניינת בזה יש כמה אםשרויוצ.


א. להיות מאד אסרטיבית וקשוחה- כן להיות עם הילדים ולעזור להם ; בהחלט לשמוח בזה..... אבל להיות עם יד על הדופק ולשים לב שחלילה את לא מגיעה למקום אחר שלא רצית בו.
ברגע שחלילה את עלולה להרגיש שמשהו מתערער לך- לפנות למישהו גדול .

ב. אם עשית שיקלול של בעד/נגד ועדיין את לא שלמה עם התוצאות או לא מרגישה בנח- ממליצה לך לא לצאת להדרכה
אבל למשל את כן יכולה לעזור בדברים טכניים ש"ייתנו גב" ויעזרו לאלו שכן מדריכים בפועל בשטח.




תותחית,
בהצלחה רבה!!!

בעיקרון אין אפשרות להיות טכני, וכבר שיבצו לי מדשית וחניכה אז אני לא יכולה להגיד לא. גם בכללי היו חסרות לנו מדריכות אז טכני זה רק הבנים. ולא בנות.
אני אנסה מה שכתבת, בעז"ה יהיה בסדר.
תודה!!

יישר כוח על הרצון לגמול חסדים ועל הרצון לפרוש ולשמור על טהרה גמורה.

אבל...רצון לכוד ומעשים לכוד-באופן מסויים.

אין אפוטרופוס לעריות,בכלל ובפרט,בדיבור ובמעשה-אין דרך מלאה של 100% להשמר במקום ובמצב כזה. זה בסביבות ה 70% של שמירה ופחות.

אומנם כל הבא להטהר פותחין בידו אבל יש לדייק-הבא להטהר,פותחין.פה יש מציאות לדעתי שאף שאין זה במחשבתך,המעשה יביא אותך להטמא (בין טומאת שפתיים וכו')[במובן מטאפורי].וגם אם לא-פותחין בידו,נותנים לו אפשרות להכנס אבל לא מחזיקים אותו יד ביד ולכן זה יותר קשה עד בלתי אפשרי.(לולא הקב"ה בעזרו וכו')

בתקווה להבנה.

התיר את זה בדיעבד.

נראה לי שאין פתרון מלא.

אולי יש לך אפשרות לידע את הבנים בזה שאת ממש לא רוצה קשר כלשהוא איתם?

או למצוא במקום פינה שהבנים לא ניגשים אליה כ"כ?

תחליטי מה הגבולות שלך ותשימי לב כל הזמן שאת לא עוברת אותם, ובעיקר לא מתקרבת אליהם. בהצלחה וכל הכבוד!

אם את מראש באה בגישה שאת לא רוצה את העניינים האלו של בנים-בנות, אז מן הסתם זה גם יתרחק ממך. כלומר בשביל שיווצר קשר עם אנשים (בכלל בחיים) את צריכה להראות עניין ולזרום או לפחות לרצות את זה.. ואם את לא (כמו שתיארת) אז תקפידי על ההלכות ולדעתי ממילא פחות יפנו/ יתחילו איתך

@פוסעת

@המקדש השלישי בדרך

אבל בטח בנסיו"פ ידעו יותר טוב..

אם אתם רוצים אז רק בשיחה אישית.

קח בינתיים אחד מהם (השאלה או קניה יד שניה) ותראה מה זורם

מניסיון. ניסיון מר אפילו. אל תעשה את זה.

תסתפק בנוקיה הפשוט- שיחות, הודעות, מצלמה, שירים....זה אחלה!!! מה צריך יותר מזה?

אתה תראה שתרגיש הרבה הרבה הרבה הרבה יותר טוב וכיף.

חוסך הרבה זמן.. (בקטע של ביזבוז זמן...)

בהסתכלות כללית אפשר לראות שיש לסמארטפון הרבה יותר יתרונות ואופציות מנוקיה, כל האפליקציות- וויז, לימוד תאוריה  וכו' ובנוקיה המעפן הזה אין כלום!

פשוט אל תעשה אתזה!!!

יש לה טלפון פשוט והיא קנתה לעצמה טאבלט שלא יוצא מהחדר שלה סתם והיא משתמשת בו מישי פעם להתעשכן בווצאפ תאוריה וכל מיני

אני אסביר במהופך כיוון שנכון-לנוקיה אין המון יתרונות ואופציות-זה התרון הממשי

אנשים הופכים להיות תלותיים ברגע שיש להם סמארטפון או טאבלט-מכיר מהמשפחה,נסיון עגום ביותר(בואו נקווה שלא יגמר ברטורנו)

זה הדבר הנורא ביותר,התמכרות,תלותיות-כל זה לא קורה בנוקיה. יש זמנים שהלכתי שבוע בלי פלאפון וזו הייתה הרגשה מעולה.

בקיצור-לעולם לא סמארטפון-הנוקיה שולטטטטת!

לא בקטע של גלישה למקומות לא צנועים, באופן כללי,  אם יש סמארטפון אפשר (תלוי מי את\ה..) לנצל כל דקה, יש לך כמה דקות פנויות, יושב בטרמפ משועמם ובסיטואציות כאלה אפשר ללמוד תאוריה, ללמוד תורה, לשחק.. אז למה לא?

 

נלך על האופציה שיש חסימה ואין חשש לנפילות באינטרנט

אלא שהטלפון נהיה ברירת מחדל- משעמם, אז מוציאים טלפון. זה עצוב ממש. אנשים משועבדים לזה. אני לא ממליץ לך להיות חלק מהם.

סינון. בסמארטפון יש תוכנת סינון ולא תוכל לקבל דברים דוחים. (היה ליC2) ואני מדבר על סרטים שאפשר לראות. לך על סמרטפון. עם תוכנת סינון טובה! תאמין לי.

מישו שנפל בנוקיה וממליץ על סמארטפון

אבל זה לא סותר את הסכנות של סמארטפון

ושהוא לא C2

סתם, לא כזה ברור.

סה באמת תלוי באיזה בנאדם אתה, באיזה חברה אתה נמצא.

אתה רוצה וואטספ? צריך ? לאנשים מסביבך יש ומשתמשים?

לכל אחד יש יתרונות וחסרונות
אני חושבת שעדיף סמארטפון.. יש לו יותר אפשרויות וכו אבל הוא גם מבזבז הרבה זמן.. צריך להשתמש בו בחוכמה.
כדאי לך לכתוב את כל החסרונות לצד כל היתרונות בשני הפלאפונים וככה להחליט..

וכמה אתה שולט בעצמך. נגיד אני- נמצא עכשיו בפורומים האלה באחת בלילה, מצב לא אידיאלי.. לכן אני מכבה את האינטרנט עוד חצי דקה בערך והולך לישון. תלמד לשלוט בעצמך ואז זה יוכל להיות סבבה. (וגם- אין סיבה לקנות אם לא באמת צריכים, אז תחשוב אם אתה באמת צריך)

לי יש סמארטפון בשביל ווצאפ, כי עכשיו אני צריכה להתעדכן במלא דברים שלא הייתי יודעת עליהם אם לא היה לי ווצאפ.
אבל ברגע שיתאפשר לי אני ממש רוצה להחליף לנוקיה. לא מבזבז זמן, פשוט ורגוע.
הכי טוב לדעתי.
אבל כן כדאי נוקיה עם שירים ומצלמה כי בתכלס כדאי. ואחד שיישאר להרבה זמן, נגיד c2. לי היה 208 שהיה כל כך דפוק, אחרי חצי שנה מת. אז מתכוונת לקנות c2 בעז"ה.
בהצלחה!

אחרת-עדיף שלא.

זה צריך להיות משו מושקע,יצירתי..ואין סיכוי אני משיגה חתימה שלו

תקחי מילים משירים שלו שאפשר לנהל איתם שיחה, תעשי את זה כקובץ אחד ותביאי לה