פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 568)

מותר להעזיב תלמיד בי"ב?

אמרו לי שאסור מבחינה חוקית אבל כן יכולים להגיד לי לבוא רק לבגרויות.

מה אני אמורה לעשות בבית אם זה יקרה?????????????

נמאס כבררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

וזה רק ההתחלה...

לא נמאס לכם לשמווע כל יום מחדש על בתים שנשרפיים? דיי נמאס ליי.

אז ככה, יש לי חבר טוב שלצערי התברר שיש לו נטיות הפוכות(אובחן ע"י מישהו שמבין), איך עוזרים לו? מה אני יכול לעשות?

הוא בחור ממש טוב ונחמד, אבל...

שבת פרשת חיי שרה

מעט תזכורות חשובות:

נא לכתוב את מה שאתם לוקחים בכותרת ולא בתוכן, על מנת למנוע בלבולים מיותרים .

אפשר לקרוא את הפרקים בכל זמן שבין כניסת השבת לצאת השבת

אם אתם חוששים שתשכחו, אפשר לתלות פתק לתזכורת איפשהו שבטוח תראו...

אשריכם חבריי! 

לענייננו:

• א'-י'
• י"א-כ'
• כ"א-ל'
• ל"א-מ'
• מ"א-נ'
• נ"א-ס'
• ס"א-ע'
• ע"א-פ'
• פ"א-צ'
• צ"א-ק'
• ק"א-קי"ב
• קי"ג-קי"ח
• קי"ט-קכ"א
• קכ"ב-ק"ל
• קל"א-ק"מ
• קמ"א-ק"נ ויהי רצון

קדימה!!

זה מסוכן?

איך מסתדרים שם?

מסוכן להזדהות כישראלי?

אשמח אם תענו, אני מתכנן שם טיול.

כל החיים עליות וירידות, נפילות ותקומות.

הנפילות כואבות, ולפעמים מייאשות.

אבל הנפילה הזאת כאבה עד מאוד.

המכה מהתחתית, והאבק החדש מהמדרגה הנמוכה.

הליכלוך שצרב את קנה הנשימה, והפצע מהמכה כאב.

פתאום נעלם האמון בתקומת האדם, נשארה המשיכה לתחתית.

לעולם הדמיונות, ההנאות המדומות.

הטהרה והשמחה נעלמות, והטומאה והעצב שולטות.

המחשבה משותקת, והכאב והייאוש- מתגברים.

המחשבה על העתיד- את הלב שורפת.

כדי לקום, ולנקות את הליכלוך ממני- לא מספיק הרצון.

צריך גם יד, יד חזקה שתמשוך אותי מהבוץ.

מישהו שאותי יעודד, ויאמר: קום אחי האהוב! אתה לא בודד.

אני אותך מכל הלב- אוהב!

אבל מי זה יהיה?

החבר הנוטש, או הרב שממנו אני מתבייש?

איש לא יודע מה בתוכי.

בחוץ רואים בחור עם פיאות שמתנוענע מעל הספר.

חמוד וצדיק, בטוחים שבטח כל כולו בסדר.

מחשבות טמאות? סדרות איומות ומחשבות פוגעניות?

לא יכול להיות!

ולכן זה כואב, אם אומר משהו שונה- לא יאמינו.

יאמרו: זה לא אתה?

מה אני אעשה, הם לא יבינו...

יסתכלו בחמלה, ויגידו תעודד! מחר יהיה יום חדש!

אבל אני בתוכי מרגיש בודד...

המחשבות שהם בעטו לפינה- אוכלים לאט לאט אותי מבפנים...

התמונה הנוראה או ההודעה המפילה- לא נותנים לי מנוחה.

לא יודע מה לעשות- ייאוש ועצבות, לא רואה שום תקומה...

משדר עסקים כרגיל, הכל נראה טוב.

אבל בתוכי- הלב בוכה, והנשמה נאטמת..

לא יודעת איך לנקות את כל הליכלוך, ומי יבין...

עצוב, מבואס, והיחידים שאפשר להסביר להם.

הם מחברת או מחשב חסרי הבנה.

אבל לפחות אין מהם תגובה מכאיבה...

לא יודע מה יהיה, כואב מאוד לחשוב...

העתיד קצת חשוך- מלא בערפל.

ולי נשאר רק לקוות ולהתפלל.

לא יודע איך ומאיפה להתחיל...

אפילו המחשבה על המחר- דבר מבהיל.

בע"ה יהיה בסדר, מרגיע את עצמי.

מקווה שמחר הכל יהיה טוב.

שאני מגיע לפני חברים שלי לתפילה ובכל זאת נשאר אחריהם להשלים.

מי איתי?

היי

יש לי חברה בשכבה,שכל השנים שאני איתה,היא אפעם לא הייתה קשורה ממש לחברה

ופתוחה.השנה,היא יותר פתוחה,ואני מרגישה שכל הזמן היא באה אליי

ורוצה שנרד למטה לחצר, נדבר,נעשה כל מיני דברי.אבל הבעיה היא שהיא עושה את זה בדרך מעצבנת. שאני אומרת לה שאנלי כח אז היא כזה''מה אכפת ליי'' או '' נו כבר'' או '' למה את לא מתיחסת אליי', ובחייאת היא משגעת אותי. אני מבינה שהיא צריכה חברה והיא צריכה אותי,אבל היא נדבקת אליי ומתחברת אליי בצורה מעצבנת. אני לא יכולה לדבר איתה 

על זה,כי היא תיפגע מאוד!היא בטוחה שאני חולה עליה!אני אוהבת אותה,אבל לא ברמה כזאת,סליחה.אני לא רוצה

עכשיו את כל זה.אני מרגישה שהיא מרגישה איתי יותר פתוחה,היא בחיים לא תבוא לבת אחרת חוץ ממני ומעוד 2 בנות ותשאל אותן אם הן רוצות לרדת למטה לחצר בהפסקה.אני לא רוצה ממש את הקשר שלה איתי.וכן,אני לפעמים מתחמקת,ולפעמים עושה איתה קצת דברים כדי שלא תיפגע.ושלא תחשבו ''מה הבעיה לרדת לחצר ומה הבעיה וזה'' אז לא,יש בעיה,כי היא עושה את זה בדרכים מעצבנות.ושוב,אני לא יכולה לדבר איתה על זה גם בדרך שהכי לא תפגע בבנאדם כי היא חושבת שאני חולעליה והכל,והיא לא בנאדם עמוק שיבין שחברה טובה צריכה להגיד דברים כאלה.חוץ מיזה אני לא חברה טובה שלה.יש לה גם יומהולדת עוד מעט,אנלי מושג מה לעשות,היא מין הסתם מצפה למשו,היום היא הזכירה לי על היומהולדת ולפני כמה ימים.

אנלי כח אליה דיי.אני מבינה אבל דיי

עזרה

אני מחפשת להוציא חולצות לסניף שלי, שמעתי שיש רכישה מרוכזת משתלמת ממש שאפשר לקנות שם חולצות איכותיות ממש ממש בזול..

מכירים? שמעתם על זה?

אשמח שמישהו ישלח לכאן את הפלאייר שלהם

בהצלחה בחודששש!

אז ככה..
חוסר טקט
מה זה אומר? ? איך פותרים את זה? ?
אשמח לפירוט ולכל דבר שיעזור..
תזכו למצוות.

וזהו.

ראיתי מישי שרשמה את זה וככ הזדהתי.

בס"ד

על הפצע שאחרי הנפילה...

שיעור ספורט.
אנחנו צריכות לרוץ 400 מטר. רצות על האספלט, ריצה בזוגות.
אני מוכנה לריצה עם חברה לידי. המורה מתחילה את הסטופר – ואנחנו מתחילות לרוץ..
מטר וחצי אחרי שהתחלנו – בוווום!! אני פתאום נופלת-מחליקה על האספלט. כואבות לי הרגליים, רגל שמאל במיוחד. החברה שלי נעצרת כשהיא רואה שנפלתי.
המורה מתקרבת וחברה נוספת רצה אלי, באות לראות שהכל בסדר.
אני נמצאת על הרצפה והרגליים כואבות. מאוד כואבות!
"את בסדר?" המורה שואלת אותי, "לא בדיוק" אני עונה לה. "את יכולה לקום?" החברה שואלת אותי, "כואבות לי הרגליים! אני לא מסוגלת לקום..."
אחרי דקה או שתיים, המורה והחברה עוזרות לי לקום ואני מתיישבת על המדרגות של הקראוון שנמצא לידינו. כמה דקות אחר כך חברה שלי שואלת אותי אם אני רוצה לבוא לשטוף את הפצע (שפשוף רציני מתחת לברך שמתפרס לו על 7-8 ס"מ.. – לא מומלץ...). היא עוזרת לי לקום ואנחנו הולכות לחדר מדריכות שם נמצא הציוד ש ה"עזרא ראשונה". אנחנו מנקות עם נייר רטוב את הפצע, מחטאות באלכוהול (וזה שורף!!!!), וחובשות.
מתישהו מגיע גם הרגע הזה – צריך לשטוף את הפצע... אני מתגברת על הפחד והכאב ושוטפת אותו – זרם של מים. והפצע כואב!! מאוד!!
עובר יום, גם עכשיו צריך לחטא את הפצע, אבל אני יודעת שזה עוזר לפצע להבריא ומונע ממנו להזדהם (ואני רק מזכירה שנפלתי על אספלט ולא על אקרשטיין וכו'...).

הפצע כואב גם ביומיים ובשלושה שאח"כ, גם בשבוע שאחרי הוא עוד כואב, אבל לאט לאט הוא מפסיק לכאוב לי, וכשכן כואב אז זה קצת פחות, זה לא באותה עוצמה כמו שהיה קודם.
ברוך ה' – הפצע מחלים ועובר.

אותו שיעור ספורט עבר לו, אבל אני קיבלתי שיעור אחר שאני מקווה שלא אשכח:
הקב"ה לא עוזב אותנו כשאנחנו בניסיון, כשקשה לנו ואנחנו מתמודדים מחזיקים בשיניים שלא ניפול.
אבל.. לא נעים- נפלנו... אל דאגה! דבר ראשון – זה קורה! לא צריך לקבל טראומה. וזה מה שמוביל לדבר השני- הקב"ה שולח לנו אנשים שיעזרו לנו, שליחים שלו, וכמובן שהוא נותן לנו לפני הכל כוחות להתמודד.
ולמה סיפרתי ופירטתי כל כך את מה שקרה לי? – כדי להראות עד כמה שזה נכון.
מוכנים? קדימה...

החיים שלנו לא פעם הם כמו אספלט – לא ישרים וחלקים, והתפקיד שלנו זה לרוץ... 400 מטר, כל אחד ואורך המטר שה' נתן לו.
לרוץ 400 מטר על אספלט. זה לא כזה קשה כמו שזה אולי נשמע – בסה"כ לרוץ ולהיזהר לא ליפול.
אבל...נפלתי... לא רציתי! באמת! ואני מנסה לחשוב איך? למה? אבל אני לא מצליחה כל כך לענות לעצמי. העניין הוא שנפלתי. ולא רק זה- נפלתי ממש בהתחלה! בקושי התחלתי, בקושי הספקתי לרוץ וכבר נפילה שכזאת??
וזה כואב!!! מאוד!!! במיוחד בנקודה ההיא, כן, זאתי שבחיים לא חשבתי ותיארתי לעצמי שאפול בה, ובדיוק בה נפלתי. וזה כואב.
די!!! אין לי כוח! כואב לי! אני לא מסוגלת לזוז! לא יכולה.
ואז, אז הקב"ה מגיע. הוא תמיד היה רק שעכשיו אני יותר שמה לב... (את הקב"ה, כמובן אי אפשר להשוות לאף אחד. הוא יותר מכולנו. ובכל זאת אני נותנת את זה כדוגמא רק כדי שנוכל להבין).
הקב"ה מגיע אליי ושואל אותי "את בסדר?" ואני עונה ש"לא בדיוק". "את יכולה לקום?" הוא שואל, "כואב לי," אני עונה לו "כואב לי שנפלתי ב.... (וכאן אני קצת מפרטת)...".
ואז, ה' "נשאר" איתי שם קצת, בנקודה של הנפילה, אבל הוא לא רוצה שאני אשאר שם.
קודם ה' שאל אותי אם אני יכולה לקום, עכשיו הוא אומר לי את זה עם סימן קריאה בסוף- "את יכולה לקום!" -
ה' מגיע, נותן לי יד ועוזר לי לקום. יותר מזה – הרבה פעמים ה' גם שולח לנו שליחים שיעזרו לנו עם הפצע הזה – הפצע שאחרי הנפילה. שלא האמנתי שזה יקרה – וזה קרה לי. "איך זה קרה???" אני נעזרת בשליח הזה (וזה יכול להיות כל אחד- אבא, אמא, חבר/ה מדריך/ה וכו'...). בהתחלה הוא עוזר לי לחטא את הפצע- להבין שנפלתי, אבל זה יעבור. לפעמים השליח ישאל אותי שאלות מכאיבות, כמו "איך זה קרה?" ו"למה?" , וככה סתם הוא לא היה שואל- כי לא היה צריך. ולי זה יכאב, זה ישרוף מבפנים! אבל למרות הכאב והקושי, אני אתגבר ואנסה לענות לו. ולי. כי אני מבינה שאם לא נחטא את הפצע עכשיו, אחרי שנפלתי- אם לא אטפל ואחשוב על דרכים איך לקום - הפצע יזדהם...

אני יודעת ומרגישה שהכאבתי לעצמי. גם זאת שעוזרת לי, השליחה של ה' שמה לב. גמרנו לחטא את הפצע, עכשיו הגיע הזמן לחבוש אותו: "את יודעת," היא אומרת לי "הפצע כואב, הנפילה כואבת אבל זה מראה דבר אחד – אם הפצע היה חלק ממך הוא לא היה כואב. בדיוק כמו שבד"כ לא כואבת לי פתאום היד. עצם העובדה שזה כואב ואפילו כואב מאוד, מוכיחה את זה שהנפילה היא לא חלק ממך! זה קרה- אבל את לא רוצה את זה, זה לא שייך אלייך!!!" היא נותנת לי כמה שניות לעכל וממשיכה "ושתדעי לך, אם זה כואב- זה כבר מראה על רצון חזק ואמיתי להתקדמות. והרצון הזה הוא הצעד הראשון בקימה מנפילה. תזכרי- אם את רוצה ואת מנסה – את תצליחי! תאמיני בעצמך, תני לעצמך הזדמנות! את יכולה ואני מאמינה בך שתצליחי!"
אני יודעת שהיא צודקת, היא לא  חידשה לי כלום, אבל יש פעמים שהדברים "נכנסים" כשמישהו מבחוץ אומר לך אותם.

עובר יום, עוברים יומיים, שבוע, חודש, חודשיים...
אני מסתכלת לאחור – על הפצע ורואה שהוא מחלים. עבר קצת (או הרבה) זמן מהנפילה, אבל עם פרספקטיבה של זמן אני רואה את ההתקדמות האישית שלי.
כי לקום מנפילה זה תהליך, וכמו כל תהליך - הוא יכול לקחת זמן.
לא תמיד הוא קל. לפעמים אפילו קשה מאוד. לפעמים אפילו לא רואים את הסוף.
אבל יש מישהו אחד שלא עוזב אותנו. הוא מלווה אותנו ודואג לנו כל הזמן. ואם נחשוב שהוא הלך פתאום?? – הוא עומד מאחורינו, מסתכל על ההתקדמות שלנו וגאה בנו בכל צעד. גם בצעד הכי קטן.
ועוד נקודה חשובה- הקב"ה לא מודד לנו בסטופר כמה זמן לוקח לנו התהליך...

שיהיה בהצלחה לכולנו!

*המאמר פורסם לראשונה באתר חברים מקשיבים*