פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 836)

תעתיקי את הקישור לשם

http://www.youtube-mp3.org/

סתכלי באתר של דרך צדיקים..ואני יודעת שלנעה ירון דיין גם אמור להיות טיסה עוד מעט..

 

ואשרייך על הרצון המתוק!! זכות ענקיתת. ה' יהיה בעזרך, זה בטוח.

 

 

 

 

(וכן, גם אני לא מבינה מה אני עושה פה..כבר חשבתי ששכחתי איך כותבים פה תגובות...)

חשבתי עלייך שמלא זמן לא התחברת!

מה שלומך?!

 

וסליחה על הניצלו"ש..

 

שבת שלום!

 

מכיר את התחושה,הייתי במצב הזה וגם עדיין .

העניין הוא פשוט למצוא מטרות חדשות !

יש בלי סוף מה לעשות ועל מה לעבוד ושאוף והתקדם.

 

אם מחפשים בטוח מוצאים.

 

אם לא "מוצאים" או לא ראוים את עצמנו מתקדמים פשוט ממשיך במטרות שכרגע , יותר חזק יותר , לעמוק עד שנמצא את  המטרות , ומשם כנראה יגיע השלב הבא בסלום

 

 

בהצלחה

 

 

שכל הבלבול הזה נובע מהעניין שהצבת לעצמך יעדים בהתאם למי שאת. אבל עכשיו, אחרי שהשגת אותם והתקדמת- הנשמה שלך עלתה מדרגה!! ולכן יש לך חוסר סיפוק. המקום שלך עכשיו גבוה בהרבה משהיית, ואת פשוט צריכה להתאים את עצמך מחדש לרמה הגבוהה יותר (:
אגב, זה הרב קוק שמסביר את זה (;

אני חושב שרוב רובם של הרבנים מתנגדים לקשר מסוג זה שהגדרת מה גם שאפילו אתה כתבת ש-"שגם עלול להוביל לנפילות בענייני צניעות".(איזה אבסורד!)

 

לכן אני חושב שאסור לתת לגיטמציה לקשרים כאלו(לפי עניות דעתי - כתבה שכזאתי בהחלט נותנת

לגיטמציה לפיתוח קשרים מסוג זה)

 

שה' ישלח לכם ברכה בכל מעשי ידיכם הטובים!!

אם לא היה אותך אני הייתי כותב את זה!!!

הוצאת לי את המילים מהפה!

לבעיה מאשר לברוח ממנה...

שעושים את זה זה יתן לכך לגיטימציה, כמו שאני חושבת שהעלאת כתבה (לא בעולם קטן) בנושא דתיים שמסמסים בשבת לא לעניין (על אף שהתעלמות מזה לא תביא לכך שאותם אנשים יפסיקו לסמס..).

 

בס"ד

 

השאלה היא: מה קורה אם מישהו כבר הגיע למצב כזה?

האם להפרד? אם כן, איך לעשות את זה? האם להיות בקשר ולהתחתן בגיל 18?

מה עושים?

כמובן שגם רבנים יהיו מעורבים בכתבה, ויחתמו אותה.

השאלה היא אילו רבנים

ואם הם הגיעו זה רק "בדיעבד".

אתה מסכים איתי שזה בדיעבד, אבל אתה טוען שאם מישהוא הגיע למצב הזה אז מה לעשות.

אני חושב שעצם הדיבור הזה עלול לתת לגיטמציה להתנהגות.

 

אני מציע אם תוכלו להכניס את הרבנים בהתחלה ולהדגיש ביתר דגש שכל המצב הזה הוא בדיעבד.(לפחות לרוב הרבנים.)

 

ושוב - יישר כח גדול!!

לפי דעתי חגי טועה  בעניין הזה,  אהבה זה  רגש, והרגש הזה יכול לפעול בכל גיל...

יש נפילות לכל אחד  ובעניין זה בעיקר, אני חושבת שזה מועיל לפתוח את הנושא הזה.

בהצלחה!

פעם קראתי באתר כיפה ב"שאל את הרב" על מישו שטוען שהוא התאהב בחברה של החבר שלו לא זוכרת מי ענה לו אבל זו הייתה תשובה ארוכה-היות וזה לא נוגע לי לא כל כך התעמקתי בזה אבל מרוח הדברים הבנתי שלא אמורים להתייחס לזה ברצינות.

הה פעם מישו(לא זוכרת מי) ששאל נער אחד "אתה באמת אוהב אותה"
"בטח,עד מעל הראש "
"ואם ח"ו יקרה לה משהו והיא לא תהיה יפה יותר...גם אז?! "
מה לדעתכם הוא ענה לו
"אהה.....(גימגום של לוידע')...אה.. "
קיצור בתכל'ס זה לא אמיתי בגילי (חטיבה) זו לפחות דעתי ולא ממש צריך להתעמק בזה...
אם אתם רוצים אפשר לשאול גם בפורומים. לנ"ו וב-צמ"ע נראה לי שם יענו לכם... אמור להיות להם יותר נסיון עם זה לא?!

וגם אהבה אמיתית.

והיה נחמד אם הנושא הזה היה יותר פתוח בציבור שלנו (לדיבור, כי הוא קיים) במקום לומר רק "לא. זה אסור.".

 

לי היה חבר שהיתה לו חברה והישיבה גלתה את זה, הם כל כך היו נגד שהם כמעט הרסו לו את הקשר עם ההורים בגלל הקשר הזה (לא משנה איך זה היה ומה, אבל זה לא הדרך).

לא מתווכחת עם מישהו שצודק

אנשים בטוחים שמשיכה זו אהבה.

 

ואגב, כל בעל שיקום ואשתו פתאום תיראה כמו זומבית יברח מהבית.

יופי זה דבר סובייקטיבי ולא אובייקטיבי, כלומר לכל אדם היופי נתפס בצורה שונה, במיוחד שזה נוגע לאשה שהוא אוהב. המראה החיצוני משפיע על כולם בסוף, והוא חלק ממערכת היחסים אבל הוא לא ציך להיות הדבר הכי חשוב.

אבל אני ממש חיבת להחמיא לכם. אתם גדולים! המגזין שלכם נהדר! כל משפחה מחכה רק שיגיע כדי שנוכל לקרוא אותו שוב ושוב ושוב!

המשיכו כך!

זה בעייתי קצת לעשות כתבה כזאת כי זה באמת נותן לזה לגיטימציה, לדעתי כן חשוב לכתוב על זה כי באמת בציבור שלנו לא כ"כ יודעים לתת מענה לזה אבל רק אם הכתבה תעביר מסר ברור וחד משמעי שזה רק במקרה של בדיעבד ולכתחילה שאף אחד לא יכניס את עצמו למצבים כאלו...

תתפלאו, אבל לפחות 70-80 אחוז מהנוער שהוא קהל היעד של המגזין,

היה או נמצא במצב כזה.

אז כן, כתבה שמדברת דוגרי על הנושא, זה בדיוק מה שהנוער שלנו צריך!

לא יודעת איפה אתם חיים אבל הדבר הזה קיים.

ותחשבו, בכתבה לא יעודדו את הנושא, ברור שידברו על כמה לא כדאי להכנס לזה מראש.

ובייחוד אם יביאו מקרים של חברה שמתמודדים עם המציאות הזאת.

 

רעיון נפלא, הגיע הזמן להוציא את זה החוצה, ולהתמודד עם המצב בפנים.

יישר כוח גדול.

לא כתבתי שזה לא קיים או שאני עוצמת עיניים כתבתי שישימו דגש למסר של הכתבה...

חוץ מזה שזה לא נכון שזה לא מעורר לגיטימציה!

זה כן, אולי את חושבת שזה לא משמעותי אבל אני חושבת שכן, זה חשוב לפתוח את הנושא השאלה מה המסר שהכתבה באה להעביר!

הבנת?

נו במת, עולם קטן. סמכי עליהם שהמסר יהיה חד וברור.

סס"ד

אני חושבת שהם יציגו כמה צדדים לעניין מבחינת בני הנוער שהם יראיינו...

אני מניחה שהרבנים בסוף הם אלה שיגידו מה שאתן אומרות...

אז אפשר לסמוך עליהם שידגישו שזה לגמרי בדיעבד, ואיך לא להיכנס לזה מלכתחילה ואיך לפתור את הבעיות שנוצרו אם יש כאלו שכבר הגיעו למצב הזה

בכל מקרה, בכל מצב, בכל דבר יש לי 2 עצות:

1 אמת -אמרת שאת רוצה לבטל איזה משהו שעשית. תשבי עם עצמך ותחשבי איך את יכולה לבטל אותו, אבל אל תשני מהאמת

2 יש בשמים את ה'-תפני אליו תתפללי שיתן לך את העצה הכי טובה ויעזור לך שהכל יסתדר לטובה

בהצלחה! מוזמנת לפרוק עוד! 

אבל הסיבה שהוא נכנס לכלא היא בגלל שהוא הכה את המפקד שלו לפני פסח ורק עכשיו היה המשפט, זה בכלל לא קשור לדריכת הנשק, אם את לא יודעת את כל הסיפור אז אל תשמיצי סתם!!

"זה לא האור הגנוז זאת רק טלווזיה"
(כוכב נופל,עמיר בניון)
עמיר בניון הוא מוזיקאי בחסד עליון, גאון ומשורר
חזר בתשובה ב"ה והזמר העמוק ביותר כיום.

״היה כפי שהנך - חפש דרך בעצמך - הכר את עצמך, לפני שתרצה להכיר את הילדים.

חשוב נא למה אתה מוכשר ואחר כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים.

קודם כל אתה בעצמך ילד ועליך לחנך ולהשכיל את עצמך.״

{- יאנוש קורצ'אק מתוך הספר "כיצד לאהוב ילדים" }

 

אני לא צריכה אפילו להגיד מי היה יאנוש קורצ׳אק, נכון?! 

 

בס"ד

 

"היא שרה כמו שזוקק למגע

אני רוצה לקרוא לה פרח משוגע"

 

ואחרי שיעבור עליכם שבוע דומה לשלי יהיה לכם מותר לשפוט: P

מעולם לא נתתי לבית הספר להפריע להשכלתי. -מרק טווין-

הבחור גאון!

שלי

וגיליתי כמה מדהים היה ויקטור פרנקל, אז אז אצטט בדיוק כמוהו את פרידריך ניטשה:

"מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך".

 

לכו לויקיפדיה הרגע אם אתם לא מכירים את ויקטור פרנקל ופרידריך ניטשה, תתביישו.

 טוב שיש את הבגרות  במחשבת היא עושה משהו...

עילאית ומתנשאת 

"כמה שהדרך ארוכה ומפותלת אני לא עוצר מלכת לא יכול להפסיק, משאיר מאחורי את  הפחדים ואת הצער, הכל או הכל אני חייב להמשיך, כל מה שקורה אני יודע שצריך לקראות, אני האש שלא תוכל לכבות.."

 

מתוך-"הדרך ארוכה ומפותלת.."

"בעת ניצחון הינך ראוי לשמפניה, בעת הפסד אתה זקוק לה." נפוליאון בונפרטה

 

 

בס"ד

 

 

 

"צירוף מקרים הוא הדרך של אלוקים להשאר אנונימי" (אלברט אינשטיין)

"הזמן שביזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך" (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אכזופרי)

"אם לאהוב זה לא עולה כסף, למה כולם קמצנים באהבה"? (כימים אחדים, מאיר שלו)

סיפור עם מסר חזק!!!!! חובה לקרוא!!!!!!

 

 

 

יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי".

שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד.

להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס 'מושלם' כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל'מלך הכיתה'. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.

משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה.

למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה'יצורים המוזרים' האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר'ה היותר 'נחשבים', לא הצלחנו להבין. 'בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה'מסכנים' האלה?' אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים. כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100...). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת... הוא ישתפר, אני בטוח... על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף..."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים 'פחות נחשבים' יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?' לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.

 

אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו.

במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה.

השבוע זה קרה סוף סוף.

ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה.

הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום.

למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.

"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי.

"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"

"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו...", ניסיתי למשוך אותו בדברים.

"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר.

פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.

במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר.

יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב.

"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".

עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה.

הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. 'איך? למה? מתי?', השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.

"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי.

מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד.

זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים.

וכך הוא סיפר:

"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז'. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס 'רוחני' כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש.

כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת?

חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".

יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:

"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר.

הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף... תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם".

יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל'מלך הכיתה', טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן?..." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה.

כולם חוץ מאחד.

כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר.

זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל".

עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל...

נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא 'אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה...'. 

לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו..."

יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו.

"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש.

כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי.

"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה  כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש".

אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח..."

שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם.

אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה".

יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:

"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו..."

הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים.

תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".

הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"

נזכרתי בסיבת השיחה שלנו.

שתקתי.

עכשיו הכול מובן.

_______________________

לכל הקוראים!

הסיפור הזה מבוסס על מקרה מן החיים שאני מכיר אישית. שיניתי בכוונה פרטים מסוימים כדי למנוע זיהוי.

הדברים נגעו לליבי ועוררו למחשבה בנוגע לכל מיני דברים, ואני מקווה שגם לכם.

דבר אחד חשוב לומר: יש להסתייג מצורת התמודדות כמו שתוארה בסוף הסיפור. הדרך להתמודד עם קשיים איננה על ידי בריחה שכזו. ולא מאבדים חיים שלמים בגלל רגעים של קושי. צריך למצוא את הכוחות להתגבר, לבקש עזרה, ולהמשיך הלאה.[כותב הסיפור]

מכיר את הסיפור,באמת סיפור יפה.

כבר סופר בערב כיתה.

 

אשמח לעוד כמה סיפורים

 

תודה!

שלום ערן,
כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר.
אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך.
רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההולדת שעשיתם לי בבית החולים. היה כל כך כיף לראות את כל החבר'ה שבאו לבקר אותי, והשמחה היתה גדולה. כשנפרדנו שאלת: "אוקיי, אודי, אז מתי אנחנו מתראים שוב?" השבתי לך אז בחיוך רפה, שהסתיר בקושי את הסערה שהתחוללה בתוכי: "נחיה ונראה...". האם עכשיו אתה מבין באמת את המשמעות של המלים שאמרתי אז?
 
אוי, ערן, כל כך הרבה דברים עברו עלי בעשרים וארבע השעות האחרונות. כל המתח של שלושת החודשים האחרונים מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה, התנקז לו ליום אחד. יום שהתחיל בתקווה ובתפילה נואשת להצלה, והסתיים במפח נפש ואכזבה איומה.
 
את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים האלו, אני לא מאחל לאף אדם בעולם. אני זוכר כאילו זה היה אתמול, את היום שבו ישבנו אבא, אמא ואני בחדר ההמתנה של הפרופסור שטיינברג, וחיכינו שיקרא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה. שיערנו שיש לי איזו בעיה רפואית, ולכאבים בגב שהציקו לי בחצי השנה האחרונה יש סיבה. אבל בשום אופן לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל. הפרופסור יצא אלינו החוצה אל חדר ההמתנה. הוא סקר בעיניו את אבא ואת אמא, והתעכב עליי במבט מוזר למשך שניות ארוכות. פניו היו קפואות ולא גילו דבר. הוא ביקש מאבא ואמא להתלוות אליו. בלעדיי. התפלאתי, אך הוא אמר "כבר אקרא גם לך, אודי". נשארתי לבד בחדר ההמתנה, ובשקט המעיק שהשתרר שם ניסיתי להטות אוזן למה שמתרחש בפנים. לא חלפה דקה והצעקה של אמא פילחה את האויר: "זה לא יכול להיות, דוקטור, יש כאן טעות. זה לא ייתכן. אתם חייבים לבדוק שוב!" הלב שלי עצר מלכת. כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח, קרא גם לי הרופא פנימה. אמא ישבה על הכיסא, רועדת, ואבא עמד לידה, חיוור, כמעט כמו הקיר שמאחוריו. הפרופסור ביקש ממני לשבת.
"אודי, אני מצטער מאד, אבל יש לך גידול סרטני בגב". 
  
זו היתה תחילתו של הסיוט. 
  
מדובר היה בגידול מסוג קטלני, ולרוע המזל הוא התגלה בשלב די מאוחר, מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה. אבא ואמא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי. הם התעקשו לשדר אופטימיות ותקווה, וכל הזמן דיברו על מה שנעשה אחרי שאבריא. אבל אני לא הייתי תמים, והצלחתי לקלוט את חומרת המצב.
בחודשים האלו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים. הקרנות, דיאטות מיוחדות, טיפולים כימותראפיים. אני לא יודע מה הם עשו לסרטן, אבל אותי הם הרסו לגמרי. מנער שמח וצוהל, מלא עוצמות של חיים הפכתי לשבר כלי, תשוש ומסכן. רזיתי נורא, שערי נשר, ונחלשתי מאד.
 
התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול. ניתוח מסובך ומורכב שאמור היה לארוך 6 שעות תמימות בהשתתפות של חמישה רופאים. למרות שאף אחד לא אמר לי את זה בפירוש, הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות שלו.
 
כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות מצאתי את אבא ואמא עומדים לידי. הרגשתי טוב, יחסית. אמא חייכה אלי "מרגיש יותר טוב, אודי?". "מזל טוב. יום הולדת שמח", אמר אבא. פתאום נזכרתי. בגלל המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה פשוט שכחתי שיש לי יום הולדת. היום אני בן 17!
 
בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג איתי. זו היתה הפתעה נעימה מאד, ושמחתי לראות את כל החברים אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו.
 
ואז, באמצע המסיבה, הגיע הפרופסור שטיינברג.
כנראה, הוא לא רצה להרוס הכל, ולכן קרא לאבא ואמא החוצה. בתוך החדר נמשכה לה החגיגה, וההמולה הרועשת לא איפשרה לשמוע את מה שנאמר בחוץ. אתם המשכתם לחגוג לכם בפנים, ערן, אבל הלב שלי כבר היה במקום אחר. ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח. על גורל החיים שלי...
כעבור כמה דקות הם חזרו. אמא הייתה חיוורת ורועדת, ואבא שניסה לתמוך בה נראה היה כאילו הוא בעצמו עומד להתמוטט. הם לא אמרו מילה, אבל אני כבר הבנתי הכל. ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם. הם עטו על פניהם חיוך מאולץ, ואבא קרא בקול צרוד: "למה הפסקתם, חבר'ה? תמשיכו, תמשיכו...".
החבר'ה היו עסוקים, חלקם באכילה נמרצת מהכיבוד שהיה מפוזר בחדר, וחלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת, ובכלל לא שמו לב למה שבאמת קורה שם. כעבור רגע הגיעו למילות השיר "כן תזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה...". העיניים של אמא הוצפו בדמעות ונדמה היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי. אבא נתן בה מבט מתחנן. היא התחילה 'כאילו' להשתעל, ויצאה במהירות מהחדר. אבא יצא מייד אחריה.
 
אני מבקש סליחה, ערן, אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים. אתה יודע שאני שונא לעשות את זה. אני פשוט כל כך חלש ועייף עכשיו, שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר.
 
עכשיו הכל כבר שָקֵט.
המסיבה הסתיימה, וכולם הלכו. אבא הסיע את אמא הביתה ויחזור עוד מעט כדי לישון לידי הלילה. אני לבד עכשיו. עושה את מה שעשיתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.
 
חושב... 
  
על מה? אתה שואל.
על מה לא? כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל. 
  
אבל אנסה בכל זאת.
 
לפני שבוע היה אצלי פרישמן. זוכר אותו? יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה? זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו? הטריח את עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי. נכון יפה מצידו?
הוא ישב כאן מולי, התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאהיה בריא בקרוב. הוא היה כל כך נחמד וחביב.
 
אבל, אתה יודע על מה אני חשבתי, ערן, בכל הזמן שהוא היה פה?
 
אני חשבתי על כל מה שאנחנו עשינו לו כל השנים. המתיחות, השיגועים, ההפרעות. איך חיקינו אותו, איך זלזלנו בו, איך צחקנו עליו מאחורי הגב (ולפעמים גם לפניו...)
היה איזה רגע בביקור שפשוט לא יכולתי יותר. רציתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכל. 
  
לא עשיתי את זה.
התביישתי.
 
כשנפרדנו הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים.
 
כן, אכלתי אותם.
 
איך היה, אתה שואל?
בכלל לא היה לי מתוק.
היה לי מר.
מאד.
 
חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה ולבקש סליחה על הכל.
 
ואז חשבתי שוב.
 
אני לא יודע אם בכלל אגיע לראש השנה...
 
ואז חשבתי על אריק.
היינו החברים הכי טובים. גדלנו ביחד. עשינו הכל ביחד. ממש צמד חמד.
 
עד שהגיע הריב ההוא.
אני אפילו לא זוכר עכשיו בגלל מה זה התחיל.
אתה מבין, ערן, היתה לנו חברות מדהימה, שנקטעה בגלל איזה ריב מטופש על נושא שולי וחסר חשיבות. איפה, לכל הרוחות, אני מוצא אותו עכשיו? שמעתי שנסע עם הוריו לשליחות באמריקה לשנה. אבל זה היה כבר לפני 5 שנים. מאז לא שמעתי ממנו כלום.
 
אבל אם יש משהו שבגללו אני באמת, אבל באמת, מצטער, זה מִיכָלִי.
אחותי הקטנה.
היחידה.
 
האמת היא שאף פעם לא הייתי אח טוב אליה.
הרבה פעמים כשהגעתי הביתה היא ביקשה ממני שאשחק איתה, שאקריא לה סיפור. אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה. תמיד הייתי 'עסוק'. אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים, מה עובר עליה. תמיד היו לי דברים 'יותר חשובים' לעשות.
היא כל כך התגאתה בי, באחיה הגדול (אני מבוגר ממנה ב- 8 שנים), הילדה המתוקה הזו. אבל אני, מעולם לא החזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך.
אוי, ערן, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה, לחבק אותה, לספר לה סיפור או אפילו סתם לשחק איתה. כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה...
 
אבא אמור להגיע כל רגע כדי להיות איתי הלילה. אמרתי לו שלא צריך ושאני מסתדר לבד, אבל הוא ואמא מתעקשים להיות לידי בכל לילה (הם עושים ביניהם תורנות מי יהיה לידי ומי יהיה עם מיכל בבית). הם היו כל כך טובים ומסורים אליי בכל התקופה הקשה הזו, שאני לא יודע איך אוכל אי פעם להחזיר להם כגמולם.
אני בטוח שגם להם זו היתה תקופה לא קלה. הם נראים כאילו הזדקנו בה בעשר שנים. לפניה של אמא נוספו קמטים ובשערו של אבא זרקה שיבה.
 
אני חייב לספר לך עוד משהו, ערן.
 
אתמול בלילה נשארה אמא לישון לידי בבית החולים. אני לא יודע אם היא יַשְנָה בכלל כי כל הזמן ראיתי אותה קוראת תהילים. באמצע הלילה פתאום התעוררתי. שמעתי אותה מתפללת בלחש. היא לא ידעה שאני ער ומקשיב לה, אבל הצלחתי לשמוע חלק מן המילים שלה: "ריבונו של עולם, אני מתחננת לפניך... אל תקח לי את הילד... הוא עוד כל כך צעיר... עוד לא הספיק שום דבר... אם הוא צריך למות... אני נותנת לו את השנים שלי..."
 
הייתי המום.
 
לא ידעתי איך להגיב. עשיתי את עצמי כאילו אני ישן. למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה על העניין.
 
האמת היא, ערן, שיש לי צביטה גדולה בלב. המצפון מייסר אותי כל כך. כי גם אל אבא ואמא אף פעם לא התנהגתי כמו שצריך. לא כיבדתי אותם כמו שמגיע להם, לא הקשבתי להם. תמיד הרגשתי כאילו אני מבין יותר מהם. כאילו הם כבר 'זקנים', 'כבדים' כאלו,  שייכים לדור שעבר זמנו.
 
אוי, המחשבות האלו פשוט משגעות אותי...
  
הרבה תוכניות היו לנו ביחד, ערן. רצינו לצאת בקיץ לטיול מחוף לחוף בצפון, לעשות סנפלינג במצוקי מדבר יהודה ו'לחרוש' את הגולן. היו גם תוכניות לטווח רחוק. להתגייס לצבא, ללמוד (והפעם ברצינות...), להקים משפחה (אני בטוח שאין דבר בעולם שהיה משמח את אמא שלי יותר מאשר לראות אותי מאושר מתחת החופה)... רצינו לעשות הרבה דברים גדולים בחיים שלנו. 
  
אני נזכר איך עבדנו שנינו ביחד על עריכת ספר הזיכרון לדורון. אחרי שהתאוששנו מההלם על זה שנהרג פתאום בתאונת דרכים, חשבנו על דרך כלשהי להנציח אותו והחלטנו להוציא ספר לזכרו. ספר עם מאמרים והספדים, דברים שהוא כתב ודברים שכתבו עליו. רצינו שיישאר ממנו איזשהו זכר. אבל אתה בטח זוכר, ערן, את מה שאמרתי לך אז, שכל כך לא מסתדר לי איך מדורון, הבחור הכי שמח ומלא חיים שאני מכיר, יישארו רק דפים קרים, תמונות וזכרונות... 
 
 אבל עכשיו אני חושב על עצמי...
  
לא. לא. לא.
 
אני לא רוצה שמה שיישאר ממני יהיה רק ספר.
  
אני רוצה לחיות!
 
 יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק בחיים. כל כך הרבה מה לתקן. כל כך הרבה דברים שאני צריך לעשות כמו שצריך.
 
קמתי מהמיטה וגררתי אחריי את עמוד האינפוזיה אל החלון. השקית שהיתה תלויה עליו, מטפטפת טיפה אחר טיפה, כאילו סימלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל.
 
הבטתי מבעד לחלון. השעון הראה על חצות. שקט של לילה זרוע כוכבים נוצצים עטף את העיר. חשבתי לעצמי, כמה אנשים ישנים עכשיו בשלווה במיטותיהם, בריאים ושלמים, ולא מעריכים מספיק את מתנת החיים. את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד.
 
ואני, שסוף סוף כבר מבין, לי כבר אין עוד הזדמנות...
 
 הרדיו שליד מיטתי היה דלוק כל הזמן, מנגן לו שירים שקטים. פתאום קלטו אוזניי את המלים של השיר שהתנגן. שיר ידוע, אבל הוא כל כך ביטא את מה שהרגשתי באותו רגע, שאני חייב לכתוב לך כמה מילים ממנו:
 
"באלה הידיים עוד לא בניתי כפר
עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר
עוד לא ציירתי פרח עוד לא גיליתי איך
תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך
 
עוד לא שתלתי דשא, עוד לא הקמתי עיר
עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות העיר
עוד לא הכל עשיתי ממש במו ידיי
עוד לא הכל ניסיתי, עוד לא אהבתי די
 
עוד לא הקמתי שבט, עוד לא חיברתי שיר
עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר
אני עוד לא כתבתי את זכרונותיי
עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי
 
הסתכלתי בידים שלי, הידיים שפעם היו חסונות וחזקות והיום הן מחוררות מזריקות ואינפוזיות. "באלה הידיים... עוד לא אהבתי די".
 
אני הולך לומר לך עכשיו משהו, ערן, שאולי ייראה לך לא אמיתי, אבל תאמין לי. במצבים כמו שלי אנשים כבר לא משקרים יותר.
 
האמת היא שאני לא מפחד למות.
 
האמת היא שלא היה איכפת לי כל כך לעזוב את העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב, למרות שאני רק בן 17, אילו רק ידעתי שאני יכול לצאת מכאן בשוויון נפש, ובידיעה שעשיתי באמת את מה שאני צריך לעשות! שמיציתי את ההזדמנות שניתנה לי.
ארוכה או קצרה, זה כבר פחות משנה. העיקר שניצלתי אותה עד הסוף!
 
אבל פתאום, כשאני מגיע לרגע הזה, ומתבונן לאחור על החיים שלי, אני מגלה כמה דברים הייתי צריך לעשות אחרת! בַּקֵשֶר שלי עם ההורים, עם אחותי, עם החברים, המורים, השכנים, עם עצמי...
 
עם אלוקים...
 
אתה יודע, ערן, כבר הרבה זמן לא התאפשר לי ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין. בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד בחדר שלי בבית החולים. זה אולי יישמע לך מצחיק, כי אתה הרי מכיר אותי ויודע כמה היה קשה לי כל השנים לקום בבוקר לתפילה במניין. לא הייתי 'נלהב' במיוחד לעשות את זה, אם לדבר בלשון המעטה. גם כשהגעתי, תמיד הייתי מאחר, ואפילו בעניין תפילה בכוונה לא בדיוק הייתי מודל לחיקוי.
אבל אתמול בבוקר כשהנחתי תפילין לבד בחדר, פתאום התגעגתי כל כך לתפילה ביחד עם כולם, לענות בקול לקדיש ולקדושה, לקריאה בתורה, לתפילה אמיתית מעומק הלב עם כל הציבור...
 
אתה יודע, ערן, שגם לימוד גמרא לא היה מעולם 'אהבת חיי'. תמיד ניצלתי כל הזדמנות כדי להתחמק מן הסדרים בישיבה. אבל עכשיו, אוי, כמה שזה חסר לי. לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד, לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, או אפילו להקשיב לשיעור של הר"מ שלנו. היית מאמין?
 
אתה הרי מכיר אותי, ערן, תמיד הייתי בן אדם קליל, אחד כזה ש'זורם' עם החיים, שלא מתרגש ממה שקורה, מקבל דברים כמו שהם. לא תמיד התעקשתי לברר יותר מדי, לרדת לעומק של הדברים להבין ולחוות אותם באמת. אין לי ספק שיותר נעים וקל להתנהג כפי שהתנהגתי. אבל מצד שני, אני גם חושב על כל מה שפיספסתי...
 
כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי, להתרפק על אבניו, ולטמון ביניהן פתק עם בקשה קטנה לבורא עולם. בקשה לחיים אחרים. אחרים מאלה שהיו לי...
 
שלא תבין אותי לא נכון, ערן. אני אסיר תודה על החיים שהיו לי. על כל מה שקיבלתי. דווקא עכשיו, ברגע הזה, פתאום אני מבין עד כמה אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי, ושעד היום פשוט התייחסתי אליו כמובן מאליו. המשפחה הנהדרת שהייתה לי, החברים, המורים, כל הכוחות והכשרונות שקיבלתי (ולא ניצלתי אותם כמו שצריך...), השכל, הבריאות, הכל! אפילו הדברים הכי יומיומיים, שאולי דווקא בגלל שהם כל כך פשוטים אנחנו לא מעריכים אותם מספיק - היכולת לנשום את האויר הצח, להביט בתכלת השמים, להקשיב לציוץ הציפורים, להתפעל, לחוות, להתרגש, לאהוב. פשוט לחיות!
אני חושב לעצמי שאם רק היה לי עוד קצת זמן, עוד שנה, עוד חודש, אפילו עוד שבוע, כל כך הרבה דברים הייתי עושה אחרת. אבל אני פשוט הייתי טיפש. בחור צעיר ושחצן שחושב שכל העולם בידיים שלו. שבטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה, ושום דבר לא בוער.
 
עכשיו אני יודע, ערן, שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כל כך. חייבים לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי.
 
אין לי עוד כוח לכתוב יותר, ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדברים ארוכים. דבר אחד אני רוצה ממך, ערן. תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך ייכנסו עמוק עמוק לתוך הלב. לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת.
אבל אתה, עדיין יכול.
 
אני מרשה לך, ערן, בעצם, אני מבקש ממך, שתראה את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים. שיבינו מה יש להם בידים, שיעריכו את מה שקיבלו, שלא יקבלו כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. שיחיו באמת את החיים עד הסוף וימצו אותם בכל המובנים, כדי שכשיגיע הרגע שבו הם יצטרכו לעזוב את העולם הזה לא תלווה אותם תחושת החמצה נוראית על כל מה שפיספסו, על כל מה שהיו יכולים לעשות אחרת...
 
אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות. אלו הדמעות שלי, שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה, ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת.
 
                                         שלך תמיד 
                                        באהבת עולם        
                                            חברך
                                             אודי
 

מכתב זה הוא המשך 'המכתב של אודי' שפורסם כאן באתר. מי שלא קרא את המכתב הראשון מומלץ לו לקרוא אותו לפני המכתב הזה, כדי להבין את השתלשלות העניינים.

______________________________________

"אודי היקר מאוד,

הייתי באמצע התארגנויות אחרונות לפני השינה, כשהפלאפון שלי צלצל פתאום. השעה הייתה אחת אחר חצות. לא מזמן חזרתי הביתה אחרי יום עמוס בפעילויות וחוויות, כשבראש כולן מסיבת יום ההולדת שערכנו לך בבית החולים. הרגשתי נהדר. נראה היה שהמסיבה הייתה ממש מוצלחת, והצלחנו לשמח אותך ולשפר את מצב רוחך.

התפלאתי מאוד. מי כבר יכול להתקשר אליי בשעה כזו? נטלתי בידי את המכשיר. זיהיתי מייד את המספר שעל הצג. זה היה אבא שלך. הוא בטח רוצה להודות לי על כל הטירחה באירגון המסיבה, חשבתי לעצמי. אבל מה כל כך דחוף בשעה כזו, תמהתי. יכול להיות שקרה משהו אחר? התחלתי לדאוג. עוד כשהתחיל כל הסיפור, לפני שלושה חודשים, ביקשתי מאבא שלך לעדכן אותי תמיד בכל התפתחות במצבך. התפללתי בליבי שלא קרה שום דבר רע.

עניתי לשיחה. הקול של אביך רעד והיה נשמע מוזר. בקושי הצלחתי לשמוע את המילים שלו. אני לא יודע אם היו בעיות בקליטה או שהיה קשה לו לדבר, אבל מבין שברי המשפטים הצלחתי איכשהו לקלוט כמה מילים: "הדרדרות… טיפול נמרץ… הרופאים... מצב קשה...". השיחה התנתקה. לא האמנתי. הרי רק היום יצאת מהניתוח הגדול. כל כך בנינו עליו. כמה קיווינו וציפינו שהוא יוציא אותך מזה. מה השתבש פתאום?

 

הרגשתי שאני מוכרח להגיע אליך לבית החולים. ניסיתי להתקשר לחברים נוספים, אך כולם כבר היו ישנים. רק את אסף הצלחתי לתפוס עֵר, ותוך כמה דקות כבר היינו בדרך לבית החולים. אבא שלו הסכים להסיע אותנו ברכב שלו. המחשבות התרוצצו בראשי שאיים להתפקע. בכל הלילה שלפני הניתוח כמעט ולא ישנתי. התאספנו כל החבר'ה בבית של איציק, ואמרנו תהילים לרפואתך. כל התקופה האחרונה הייתה מתוחה מאד, לכל החברים, ולי במיוחד, בגלל שהיינו קרובים כל כך. ידענו שהמצב שלך לא פשוט, ושלא ברור איך כל זה ייגמר. אך כל הזמן המשכנו להיות אופטימיים ולהאמין שתצא מזה.

 

הקשר בין שנינו, אודי, היה תמיד מיוחד מאוד. היינו מספרים זה לזה הכל, מדברים המון. היינו מבלים ביחד, לומדים למבחנים, מתכננים תוכניות. מה שלאחרים הייתי צריך להסביר במלים רבות אתה הבנת ברמז קטן. אהבתי אותך מאוד ודאגתי לך כמו לאח. בתוך תוכי היה משהו שסירב להאמין שיקרה לך משהו. ראיתי אותנו ממשיכים ביחד שנים רבות וארוכות.

 

"על מה אתה חושב?" שאל אסף, שובר את השתיקה, מנסה לחדור למתרחש בתוך מוחי. "אני כבר לא יודע מה לחשוב יותר", עניתי לו בשקט.  הרכב נכנס לחניית בית החולים.

 

תוך שלוש דקות כבר היינו בפנים. הדוד שלך חיים עצר אותנו בכניסה לחדר הטיפולים שבו היית. הוא הנחית עלינו את הבשורה הקשה: "המצב של אודי הדרדר הלילה. הוא איבד את ההכרה ונלקח ליחידה לטיפול נמרץ. מערכת החיסון שלו קרסה לגמרי..." המילים הדהדו בראשי כמו פטישים, כשהוא הוסיף את המילים הבאות שננעצו בי כמו סכין בלב: "הרופאים אומרים שהוא לא יעבור את הלילה..."

 

אסף ואני הסתכלנו זה בזה באימה. קיוויתי להתעורר פתאום ולגלות שכל זה הוא סתם חלום רע.

 

נכנסנו לחדר בצעדים חרישיים. עמדו שם שני רופאים ואחות וההורים שלך. הפנים שלהם אמרו הכל. ליוויתי אותם בכל התקופה האחרונה, אבל עכשיו זה היה השיא. אמא שלך נראתה נורא, הפנים שלה היו אדומות ושטופות בדמעות. היא ישבה על כיסא ליד המיטה שלך והתייפחה. אבא שלך עמד מאחוריה. שכבת שם על המיטה. מסיכת הנשמה כיסתה את פניך והיית מחובר לכל מיני מכשירים. בקושי היה אפשר לראות אותך. אחד הרופאים ניגש אלינו ולחש לנו: "אל תתעכבו כאן, בחורים. זו ההזדמנות שלכם להיפרד. נצלו אותה..."

'מה פתאום להיפרד?' צעקתי בתוכי, 'אני לא מוכן להיפרד. לא מסכים שאודי ילך. יש לנו עוד המון דברים לעשות ביחד. מה עם כל התוכניות שלנו? הוא לא יכול לעזוב ככה פתאום!'

 

את מה שהתרחש בשעות שלאחר מכן אני כמעט ולא זוכר. הרופאים אומנם טעו, אבל לא בהרבה. הצלחת לעבור את הלילה בחיים. כנראה הַנְּשָמָה התקשתה להיפרד מהגוף שלך כל כך מהר. אך באמצע היום שלמחרת, הסרטן הכריע אותך. הרופא יצא אלינו, ניגש להוריך במבט מושפל ולחש להם בקול צרוד: "בועז, אילנה, אני מצטער מאד, עשינו את כל מה שיכולנו, אבל זה כבר לא בידיים שלנו עוד... זהו.  זה נגמר..."

אביך לחץ את ידו של הרופא והודה לו על המאמצים שהם השקיעו בכל התקופה הזו. הוא ניסה לתמוך באמך, וַחֲבוּרָה של קרובי משפחה שלכם הקיפה אותם, אך אני כבר לא הייתי שם יותר. רגליי נשאו אותי החוצה, כאילו מאליהם. רציתי לצאת מן המקום הזה כמה שיותר מהר. לא חשוב לאן. העיקר לצאת.

שמש של צהריים קידמה את פניי. המולת הרחוב הקיפה אותי מכל עבר. מכוניות, אנשים, רעש, כל אחד ממהר לדרכו. רציתי לעמוד באמצע הכביש ולצעוק: "מה קורה לכם אנשים?! איך אתם מסוגלים להמשיך כך, כאילו לא קרה כלום?! אתם לא יודעים שאודי מת?!!!"

 

כנראה מישהו מלמעלה שמר עליי והוביל אותי הביתה בשלום בלי להידרס על ידי אף רכב, כי אני כבר לא שמתי לב לכלום. התהלכתי כמו בעולם אחר. לא הצלחתי לעכל מה קורה. גם בהלוויה לא חזרתי לעצמי. הגוף שלי היה שם, אבל המחשבות היו במקום אחר, אודי. רציתי ללכת איתך...

 

כולם היו שם. החברים מהלימודים ומהסניף, שכנים, קרובי משפחה ומכרים. אפילו יחזקאל פרישמן המורה הזקן לביולוגיה. אני כמעט ולא זוכר מה התרחש שם ומה נאמר בהלוויה. רק דבר אחד נשאר חרות בזיכרוני: אחותך הקטנה, מיכל, מנפנפת לך בידה לשלום בעת שמורידים את גופך אל הקבר ושפתיה ממלמלות: "להתראות, אודי, אני אוהבת אותך..."

 

ימי השבעה עברו עליי כמו חלום בלהות. אנשים נכנסו ויצאו, באו לנחם ולספר, ואני הסתובבתי שם כסהרורי. בקושי אכלתי וישנתי בכל הימים האלו. הייתי כבוי לגמרי.

 

ביום השבעה עלינו לקבר שלך. אמרו שם כמה הספדים וקדיש, וכל האנשים התפזרו לבתיהם. אני נשארתי לעמוד שם, מתקשה להיפרד. ללכת זה היה כאילו להודות ש'זהו, הכל נגמר'. לא יכולתי. פתאום ניגש אליי אביך והניח את ידו על כתפי. "הייתי היום בבית החולים", הוא אמר, "הלכתי לאסוף משם את החפצים של אודי, ומצאתי משהו בשבילך..." הוא הושיט לי כמה דפים מקופלים. "האחות מצאה אותם מונחים מתחת הכרית של אודי", הוסיף. ביד רועדת נטלתי אותם בידי והתחלתי לקרוא. העיניים שלי 'טרפו' את המילים. זה היה המכתב שלך:

"שלום ערן, כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר. אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך..."

 

קראתי את הדברים שוב ושוב, אבל הלב שלי היה סתום. לא הצלחתי לעכל באמת את מה שרצית לומר לי.

 

התקופה שלאחר מכן הייתה קשה מאוד עבורי. לא הצלחתי לחזור למסלול. התחלתי להיעדר מהלימודים. בקושי אכלתי, וירדתי במשקל בצורה ניכרת. לא היה עובר יום בלי שהייתי חושב עליך. בלילה הייתי שוכב שעות במיטה ולא נרדם. וגם כְּשֶנִרְדַמתי, הייתי חולם רק על דבר אחד, אודי. עליך. הייתי צועק מתוך שינה ומתעורר שטוף זיעה קרה. ההורים שלי התחילו לדאוג. הם הציעו לי לשוחח עם היועץ החינוכי של הישיבה או להיפגש עם פסיכולוג, אבל אני לא רציתי. הייתי שקוע בעצמי ובאבל שלי. הפסקתי לחיות כמו בן אדם. אולי יהיה מדוייק יותר לתאר את המצב שלי באותו זמן – לא הייתי חי, רק המשכתי להתקיים...

 

 ביום השלושים לפטירתך נערכה בבית שלכם אזכרה. אמא שלך ניגשה אלי אחרי כן ואמרה שאני נראה לא טוב. "אתה אוכל, ערן? ישן? דואג לעצמך?" דחיתי אותה בחיוך רפה "אל תדאגי. הכל בסדר אצלי". אך בלב ידעתי שאני משקר. שום דבר לא בסדר אצלי.

 

באותו לילה שוב לא הצלחתי להירדם. קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בחדר. הבטתי מבעד לחלון וראיתי דרכו את הים. גדול, שחור, סוער. כל כך משקף את מה שהרגשתי באותו רגע. התלבשתי ויצאתי מהבית. התחלתי לצעוד לעבר החוף. היינו אוהבים ללכת לשם ביחד, אודי, טובלים במים, משכשכים את רגלינו בין הגלים, רצים לאורך החוף או סתם שוכבים על החול הרך ומדברים אל תוך הלילה.

 

השמים היו מעוננים באותו לילה והירח נעלם. מכל עבר היה הכל שחור וקודר. הרגשתי שהכל מאיים להטביע אותי בתוכו ואין שום זיק של אור ותקווה. אני מתבייש להגיד, אבל כמעט ורציתי לרוץ אל תוך המים ולהיעלם בתוכם... רוח חזקה החלה לנשוב. לא לקחתי איתי סוודר. היה לי קר, אך לא ידעתי מה מציק יותר. הקור שבחוץ או הכפור שבפנים, בתוך הלב. לא ידעתי מה יהיה איתי. הרגשתי שאני הולך ושוקע בתוך העצב והייאוש, כולי מלא כעס ומרירות. על מה? על הרופאים שלא הצליחו להציל אותך. על הסרטן שלקח אותך. על העולם כולו.

 

הכנסתי את הידיים לכיסים כדי להתחמם קצת, ופתאום היד שלי נתקלה בחפץ קשה. הוצאתי אותו החוצה. זו הייתה סוכריה. לשבריר שניה לא הבנתי מה היא עושה בכיס שלי, אך מייד נזכרתי. קיבלתי אותה היום בצהריים מאחותך הקטנה, מיכל. כשהייתי אצלכם בבית עברתי ליד דלת החדר שלה. היא ישבה שם ושיחקה עם שתי חברות. שמחה, צוחקת, צוהלת. הפוך בדיוק ממה שאני הרגשתי באותו רגע. פתאום היא הבחינה בי עומד בפתח החדר. "שלום, ערן" היא אמרה וחייכה אלי "רוצה סוכריה?" על השטיח לידה הייתה מונחת ערימה של סוכריות שכנראה מישהו הביא לה. היא ניגשה אליי ונתנה לי סוכריה אחת. אז לא התאים לי לאכול אותה. הרגשתי כל כך מר, ומשהו מתוק פשוט היה לא שייך. אמרתי לה תודה והכנסתי את הסוכריה לכיס. משום מה דווקא עכשיו, בלילה על החוף התחשק לי לאכול אותה. קילפתי את נייר העטיפה וקירבתי את הסוכריה לפי, תוך כדי ששפתיי ממלמלות את מילות הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו..."

 

ואז באותו רגע קרה לי משהו, אודי. אני לא יודע להסביר את זה. אין לי מושג מאיפה זה בא, אבל משהו התרחש בתוכי. המילים הפשוטות והנוקבות האלו הדהדו פתאום באוזניי, חודרות את כל העטיפות שהצלחתי לעטות על עצמי בחודש האחרון. "שֶהַכֹּל... נִהְיָּה... בִּדְבָרוֹ". 'הַ - כֹּ - ל ... נִ - הְ - יָ - ה ...  בִּ - דְ - בָ - ר - וֹ'...

'מה קורה לך, ערן?' שאלתי פתאום את עצמי, 'השתגעת לגמרי? לאן נעלמה האמונה שלך?! האמונה שיש מישהו שם למעלה שנותן את החיים, שמביא את הנשמות לעולם. מישהו שמחליט מתי מגיע זמנו של אדם להיוולד ומתי אדם מסיים את תפקידו ומגיעה שעתו לחזור אליו'. קול פנימי קרא אלי פתאום מעמקי לבבי: "אודי מת, ערן. זהו. את זה לא תוכל לשנות יותר. אבל תחליט אתה, האם אתה רוצה למות ביחד איתו או שאתה בוחר לחיות... לחיות בשביל שניכם!!!"

 

ואז באותו רגע חשבתי לעצמי, אודי, מה אתה היית אומר עלי אם היית עכשיו לצידי. אני בטוח שהיית כועס עלי. 'מה קורה איתך, ערן? עד מתי תמשיך לרחם על עצמך ולבוסס בתוך הבוץ של הַמִסְכְּנוּת שהכנסת את עצמך לתוכו?! יאללה, חבר, קח את עצמך בידיים ותתחיל לזוז!'

 

בעצם אני יודע, אודי, בדיוק מה היית אומר לי עכשיו. הכנסתי את ידי לכיס החולצה והוצאתי את המכתב שלך (אני נושא אותו בכיסי כל הזמן). באותה שנייה התפזרו מעט העננים וירח גדול ויפה עמד במרכז הרקיע מאיר את המילים שבידי:

"עכשיו אני יודע, ערן, שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כל כך. חייבים לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי... לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת. אבל אתה, עדיין יכול..."

קראתי את המילים ומשהו בתוכי התעורר לתחייה.

 

ואז החלטתי, אודי.

החלטתי לחזור!

לחזור לעצמי.

לחזור לחיים!

ולא רק בשבילי.

מעכשיו גם בשבילך.

בכל הכוח ובכל העוצמה.

הרגשתי כאילו נולדתי מחדש...

 

גשם התחיל לטפטף, אבל לי זה כבר לא היה איכפת. השמים נפתחו, והלב שלי נפתח יחד איתם. המשכתי לקרוא במכתב שלך, אודי:

"אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות. אלו הדמעות שלי, שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה, ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת..." 

הדמעות שלך, אודי, התערבו בדמעות שלי, שהתערבו בטיפות הגשם שהמשיך לרדת מן השמים.

גשם שמצמיח דברים חדשים. גשם של ברכה.

 

באותו לילה ישנתי טוב כמו שלא ישנתי כבר הרבה זמן.

 

כשקמתי למחרת בבוקר הכל היה נראה אחרת. התברר לי שכל כך הייתי מסוגר ונתון בעצמי ובאבל שלי בכל התקופה הזו, עד ששכחתי לגמרי את מי שמסביבי. אנשים, שאולי קשה וכואב להם לא פחות ממני, והם היו זקוקים לי כל התקופה הזו. חזרתי להיות מודע למה שמתרחש מסביבי. לאנשים. למה שעובר עליהם. לכאבים ולמצוקות שלהם. התחלתי לעזור להם ולתת להם כתף ברגעי החולשה והמשבר שלהם.

גיליתי שאני מוקף בהמון אנשים שאיכפת להם ממני ורוצים לעזור לי ולתמוך בי, אבל אני פשוט לא נתתי להם כל התקופה הזו. כשאיבדתי אותך, אודי, הרגשתי כאילו חרב עליי עולמי, כאילו לא נשאר לי עוד כלום. אבל עכשיו אני מבין שהעולם שלי מלא בעוד המון אנשים טובים ואוהבים, ושגם אם איבדתי אותך זה לא אומר שכל העולם שלי נחרב. זכיתי לעוד המון דברים חוץ מזה. התחלתי לשים לב להרבה דברים שלפני כן פשוט נעלמו מעיניי.

 

עכשיו, חודשיים אחרי כל זה, אני אדם אחר לגמרי. חזרתי להיות אותו ערן שתמיד הכרת, אודי, שמח, חברותי, תוסס, מלא מרץ שמחת חיים. ואפילו יותר מזה...

 

 

עברתי תקופה לא פשוטה, אבל למדתי ממנה הרבה דברים שאולי בכל דרך אחרת קשה מאוד ללמוד. לא שילמתי שכר לימוד של כסף. שילמתי בדם, כאב לב ודמעות. אבל אולי דווקא בגלל זה, הדברים האלו נצרבו בי כל כך עמוק.

 

למדתי, אודי, שיותר מדי דברים בחיים אנחנו מקבלים כמובנים מאליהם. אנחנו לא מעריכים אותם ולא מודים עליהם. רק ברגע שהם נלקחים מאיתנו פתאום אנחנו נזכרים לשים לב כמה טוב היה לנו עד עכשיו, וכמה לא הערכנו אותו.

אתה זוכר שבסוף השישית שברתי את הידיים? את שתי הידיים? זה היה כשהחלקתי במורד ההר בטיול השנתי למכתש הגדול. זה היה ממש איום ונורא! במשך חודש וחצי נאלצתי להסתובב עם גבס על שתי הידיים. הפסדתי לימודים, פספסתי את הבגרות בהיסטוריה, אבל דבר אחד גדול למדתי באותו זמן: מה זה ידיים! כל מיני פעולות פשוטות שלפני כן הייתי עושה בלי מחשבה בכלל, נעשו פתאום למשימה מורכבת וכואבת, ולפעמים - בלתי אפשרית. פעולות יומיומיות פשוטות כמו לאחוז מזלג, לחייג בטלפון, לקשור שרוך של נעל או אפילו סתם לגרד באוזן, נעשו פתאום כל כך קשות.  שלא לדבר על ללכת לשירותים או להתקלח... התחלתי אז לראות באור חדש ולהעריך דברים שלפני כן היו אצלי מובנים מאליהם. באותה תקופה נזכרתי בשיר ילדים שלמדנו מהגננת, אך רק אז הבנתי את מלוא המשמעות שלו: "אודה לך ה' על שתי ידיי, אודה לך ה' על שתי רגליי, אודה לך ה' על צווארי, אודה לך ה' על גופי הבריא". כן, כן, זה הרי לא חייב להיות ככה. יכול היה להיות אחרת לגמרי.

 

לפני זמן מה נתקלתי בסטיקר שהיה מודבק  על אחת המכוניות ברחוב שלי שהיו כתובות עליו 4 מילים חשובות ביותר: "ברוך השם. אני נושם". גם זה לא מובן מאליו. יש כאלה שלא זוכים לזה. אבל ברוך השם אני זכיתי. ולא סתם לחיות אלא לקבל לב בריא, ריאות שפועלות, כבד תקין, עיניים שרואות ועוד אלף ואחד דברים – משפחה, חברים, מורים, סביבה תומכת, כשרונות ויכולות ועוד ועוד. פתאום התחלתי להיות שמח הרבה יותר, להעריך ולהודות על כל הטוב שיש לי, ולא רק 'לקטר' ולהתלונן על כל דבר קטן שלא מסתדר בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי.

 

אני רוצה לספר לך, אודי, על עוד דבר שגיליתי לאחרונה. בהלוויה שלך ובמהלך ימי השבעה סיפרו עליך כל מיני סיפורים מדהימים. על ההתנהגות שלך, המידות שלך, על דברים טובים שעשית, והיה שם מישהו ששאל: למה אלוקים לוקח תמיד דווקא את האנשים הכי טובים?! אני זוכר שגם אחרי שדורון נהרג בתאונת דרכים וכולם דיברו עליו וסיפרו על האישיות שלו, מישהו שאל 'למה אלוקים לוקח תמיד את הטובים ביותר'. חשבתי הרבה על השאלה הזו ושמתי לב לדבר מעניין: תמיד בהלוויות של אנשים שנהרגו בפיגוע, בתאונת דרכים או מתו ממחלה, תמיד מספרים כמה טובים ונהדרים הם היו, ושחבל שאלוקים לוקח דווקא את האנשים הכי טובים. אבל כשחשבתי שוב הגעתי למסקנה שזה בכלל לא נכון. אלוקים לא לוקח דווקא את הטובים ביותר. הוא לוקח את מי שהוא לוקח בזמן שהוא לוקח משיקולים שאנחנו בני האדם לא תמיד נוכל להבין. יש מי שזקוק לשבעים או שמונים שנה כדי לסיים את תפקידו פה עלי אדמות, ויש מי שמספיקות לו שבע עשרה שנה או אפילו פחות. לאלוקים יש את החשבונות שלו. אך לא נכון לומר שהוא לוקח דווקא את הטובים. האמת היא שאנחנו פשוט מוקפים באנשים טובים. כל אחד עם האישיות המיוחדת שלו, התכונות הטובות, המידות והמעלות שלו. ואין אדם שאין לו צדדים טובים. אלא שבמהלך החיים אנחנו לא כל כך שמים לב אליהם. אנו נוטים להתמקד דווקא בשלילה, לראות את הדברים הפחות טובים, לכעוס אחד על השני, לקנא ולהסתכסך. רק כשהאדם מת, אנחנו נזכרים סוף סוף לשים בצד את כל הדברים הטפלים, הריבים הקטנוניים והשטויות, ומתמקדים בעיקר. ואז אנחנו מגלים שהאדם שחי לצידנו כל השנים היה אדם מדהים עם המון דברים טובים, ומצטערים שלא הערכנו אותו מספיק כל הזמן הזה.

ואני שואל, האם אנשים חייבים למות כדי שיעריכו אותם באמת? האם אי אפשר שגם בחיים נשים לב לכל הדברים הטובים שיש באנשים שלצידנו? הרי מה שמתגלה אחרי המוות זה לא גילוי חדשני שלא היה ידוע קודם. אלו דברים פשוטים וידועים, שבטיפשותנו התעלמנו מהם, ושמנו במרכז דווקא את הדברים הפחות טובים. לא חבל שנגלה את זה רק כשכבר יהיה מאוחר מדי?

 

השעה עכשיו כבר אחת בלילה ואני חייב לסיים, אודי, אבל רציתי לספר לך עוד דבר אחד שאני בטוח שֶישמח אותך. דבר שאתה רצית מאוד לעשות, אבל לא הספקת.

לא תאמין, אבל בערב ראש השנה האחרון הלכתי לבקר את יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה. זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים, לצחוק עליו ולהפריע לו. נסעתי עד הבית שלו בקצה העיר. הוא ממש הופתע לראות אותי. לא נראה לי שאי פעם קרה שתלמיד בא לבקר אותו בבית. הוא הכניס אותי פנימה והושיב אותי בסלון. כשאשתו נכנסה לחדר והגישה לי שתייה, הוא הציג אותי בגאווה: "תכירי, לאה, זה ערן, התלמיד שלי, הוא בא לבקר אותי". כל הזמן דיבר כמה שהוא שמח לראות אותי ושיפה מצידי שבאתי לבקר. ואז כשישבתי שם מולו עשיתי דבר שמאוד היה קשה לי לעשות. זה דרש ממני מאמץ אדיר, אבל הרגשתי שאני פשוט חייב לעשות את זה, אודי. בשבילך. בשבילי. בשביל עוד כמה אנשים.

 

ביקשתי  ממנו  סְ לִ י חָ ה. 

 

על כל הצרות שעשינו לו בשנים שהוא לימד אותנו, על שצחקנו עליו וחיקינו אותו, ועל עוד כל מיני שטויות של ילדים שלא תמיד חושבים שגם המורה הוא בן אדם עם רגשות ויש לו נפש שיכול לכאוב לה.

כשגמרתי להגיד את זה הרגשתי הקלה, כאילו השתחררתי ממשא גדול שרבץ על כתפיי. חבל שלא היית שם, אודי, לראות את הדמעות שעמדו בעיניים שלו כשהוא קם וחיבק אותי. "כבר אז סלחתי לכם", הוא אמר, "אבל כל כך משמח אותי לראות שגם לכם זה איכפת ושאתם חושבים עליי". כל כך שמחתי שעשיתי את זה, אודי. הרגשתי שעכשיו 'שילמתי את החוב שלנו' ואני יכול להיכנס לראש השנה בלב שקט.

 

אבל האמת היא שזה לא רק זה. מאז הסיפור הזה אני הרבה יותר רגיש לפגיעה באנשים, להערות מעליבות, עלבונות וזלזול בכבוד של מישהו אחר. זה אחד הדברים שלמדתי מהמכתב שלך, אודי. קראתי אותו שוב ושוב ופתאום התחלתי לשים לב להרבה מאוד דברים. לקשר שלי עם אבא ואמא, לאחים והאחיות הקטנים (יובל ושירה לא האמינו מה קרה לי פתאום שאני מסכים לשחק איתם ומתעניין איך היה בבית הספר היום), לאיך נראית התפילה שלי, ובכלל כמה החיים הם דבר נפלא ואנחנו צריכים לשמוח על כל רגע ועל כל נשימה. היום אני מעריך הרבה דברים פשוטים שפעם 'עברו לידי' בלי לשים לב – את היכולת לחשוב, לדבר, לצחוק, להתרגש, ללכת, לראות, לגעת, למשש, לאהוב. אני מתפעל מן היופי שבטבע, מצפצוף הציפורים, מהתכלת בשמים, מהפרחים שפורחים ומעוד אלף דברים אחרים.

 

לא השארת צוואה כתובה, אודי, אבל השארת אחריך הרבה מאוד. ישבנו לא מזמן כמה חבר'ה בסניף וחשבנו איך להנציח אותך. החלטנו שנבחר כל מיני דברים טובים שאפיינו אותך ונאמץ אותם לחיים שלנו. היה נראה לנו שזאת תהיה הדרך הכי טובה לזכור אותך – דרך החיים שלנו. ככה נרגיש שלמרות שאתה רחוק מאיתנו ונמצא בעולם אחר, אתה בעצם ממשיך לחיות דרכנו גם בעולם הזה.

 

אני יודע, חבר יקר, שלא תקרא את הדברים שאני כותב לך עכשיו, אבל אני מאמין שאתה יודע לך שם למעלה מה אני מרגיש באמת. ולכן רציתי להגיד לך, אודי, רק מילה אחת – תודה! תודה על כל הדברים שזכיתי לגלות בזכותך בכל התקופה האחרונה הלא פשוטה שעברתי.

גיליתי שקשר אמיתי בין אנשים לא תלוי בגוף ולא משועבד למגבלות של מרחק ושל זמן.

גיליתי שהקב"ה ינחם וירפא וימחה את הדמעות שלנו, אם רק נפתח את הלב ונִיתֵן לו להיכנס לשם.

גיליתי שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר ושהחיים חזקים יותר מכל, אם רק לא מפנים להם עורף ושוקעים בתוך ביצה של מִסְכְּנוּת ורחמים עצמיים.

גיליתי שאומנם אנחנו לא בוחרים את המצב שבו אנחנו נתונים, אבל אנחנו בוחרים איך להתמודד איתו, וזה הדבר החשוב באמת.

גיליתי שאנחנו מוקפים באנשים טובים ומדהימים, ושאם רק לא נתעקש תמיד להתמקד ברע ובצדדים השליליים, העולם ייראה לנו הרבה יותר טוב. טוב כמו שהוא באמת.

גיליתי שהדברים השווים באמת בעולם לא נמדדים בכסף, ולמרבה הפלא דווקא הם הכי פשוטים והכי זמינים.

גיליתי הרבה דברים, ואני עוד ממשיך לגלות כל הזמן. אני מקווה שאתה נמצא לך שם בשמים וגאה בי. גם אני גאה בך, אודי, וחושב עליך הרבה.

 

כשנפרדתי מיחזקאל פרישמן, הוא ליווה אותי במדריגות, וממש לפני שנפרדתי ממנו לשלום הוא שאל אותי פתאום: "ערן, אתה חושב על אודי לפעמים?" קצת הופתעתי מהשאלה ועניתי לו שאני חושב עליך המון, והפרידה מאוד קשה לי. הוא אמר: "באמת סליחה שאני מעכב אותך, אבל תרשה לי לספר לך עוד סיפור קטן. הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה.  אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר' אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.

היא ניגשה לקבר של ר' אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה:

"אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

 

האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה!  הוא ישוב אליי, הוא יחזור..."

 

מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה.

 

עד כאן מה שסיפר לי יחזקאל פרישמן ובדברים האלו אני רוצה להיפרד ממך, אודי. אולי בעצם אחרי מה שכתבתי עכשיו המילה להיפרד היא לא מדוייקת כי אנחנו מדברים בסך הכל על פרידה זמנית. אנחנו עוד ניפגש, אודי, עוד ניפגש. אבל גם בינתיים אתה עוד ממשיך לחיות איתי במחשבות שלי, במעשים שלי ועמוק בתוך הלב.

 

להתראות בינתיים, אודי,

מתגעגע ואוהב

ועכשיו יותר מתמיד

ערן

 

 

נ.ב  יום אחד אני עוד אתחתן ואקים את הבית שלי. אני עוד לא יודע עם מי, ואני לא יודע מתי זה יקרה.

אבל דבר אחד אני כבר יודע, אודי –

 איך אני אקרא לבן הראשון שייוולד לי ...

http://www.makshivim.org.il/show.asp?id=2727
הרבה הצלוחה!
 

היה בחור ישיבה ,שהרגיש ממורמר וחשב כל הזמן שלא אוהבים אותו (ולא, לא היו לו רגשי נחיתות) פשוט אף אחד לא התייחס אליו.

יום אחד הוא החליט שאם גם היום לא יתייחסו אליו הוא עוזב את הישיבה והולך לנסות את מזלו בעבודה...כל היום לא אמרו לו מילה טוןבה והוא חשב לעצמו שילך להתפלל מנחה ויעזוב.

תפילת מנחה עברה והגיע זמן ארוחת הצהריים הוא אמר שאולי כדאי לתת עוד צ'אנס לבחורים ...

והלך ליטול את ידיו. בתור החבר שמאחוריו נגע לו בצוארון הוא הסתכל לראות מה רוצים ממנו ואז החבר שלו אומר לו 

"פשוט הצוארון שלך לא היה מסודר.." 

פתאום הוא קלט ש אכן יש מישהו שאכפת לו ממנו והוא חשב שאין תקווה-וזה היה כבר אחרי שהמזוודה הייתה ארוזה והכל

אז כן , לדעתי חשוב להגיד תודה מה גם שזה לא עולה לך כסף רק עושה עוד בנאדם מאושר

ו

 

העתקתי את זה מהתשובה שלי  לדיון על אמירת תודה-יש שם דברים יפים אז אם בא לך תלך לבדוק...

כנס למאגרא פעולות צופרים, ותעשה שם חיפוש! בטוח תמצא משהו...

 

אפשר קישור לדיון?

 

כתבת יפה

רק לערוך ואז צריך לכתוב משהו.. 

 

 

בהצלחה!!!!!

 

היו לי על הנושא הזה וויכוחים רבים עם אנשים האם אפשר בגלל להרוס ולהחריב את הנשמה שלנו.
אז קודם כל, נשמה כשלעצמה היא 'חלק אלוק ממעל' כלומר, שלמות אלוקית! ולא ממש ניתן להרוס דבר שכזה
מה שכן, את ממש ענית לעצמך במשפט האחרון! אנחנו הרבה פעמים 'מאבדים את עצמנו'. מתרחקים קצת מהנשמה שלנו וקצת מכסים אותה בקליפות שפחות מראות אותה.
אבל חס וחלילה! זה לא שאי אפשר לתקן!! גם ודווקא מהמקומות הנמוכים ביותר ("התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפלויות הנמצאות בעולם" [הרב קוק] )

זה 'תקופת ניסיון' נשמה, כמו מוצר שנמצא אצלך זמנית ואת בודקת אותו? ככה הקב"ה מביא קושי זמני בשביל לבדוק אילו כוחות עמוקים יש בך בפנים  אל ייאוש! וב"הצלחה!!

אפשר גם באישי אם את ממש רוצה

אבל זה קורה דווקא כשאני יותר מתחזקת... דווקא כשאני הכי עושה את מה שהוא רוצה...
אז למה?

בס"ד

רק כי ככה חונכת...

ואולי זה לא קשור בכלל למצוות, לפעמים זה קשור לדברים שאנחנו עוברים בחיינו.
הרבה פעמים אני מרגישה מרוקנת מרגשות, אצלי זה בא בדרך כלל אחרי תקופה עמוסת רגשות..

תבדקי, אולי אין לזה קשר לקיום מצוות.

(יש לי מה להרחיב, בעז"ה כשאהיה על מחשב..)

'אוהב לשבת יחידי' זה לא מנהג של מדי פעם. זה הרגל קבוע. (כך אני מבינה את זה).

אדם שמתבודד ולא מתערב עם הבריות (וכאן נראה לי כדאי לסייג - אם הם לא חברת עוברי עבירה).

 

כי ברור שזה לגיטימי ואפילו רצוי להיות לבד בזמנים שמרגישים שזה מה שנחוץ. קצת התנתקות מהחברה.

רק לא להתרחק מהבריות באופן מוחלט..

 

מקווה שעזרתי איכשהו

תסתכלי ברמב"ם בפירוש המשניות

זה מדבר על מקרים קיצוניים של אנשים שבאופן אובססיבי לא אוהבים חברה מתוך קלקול עמוק בהבנה מהו האדם.

 

לכל אחד מאיתנו יש קטעים כאלה שבא לנו להיות לבד בלי שאף אחד בעולם יפר את השלווה שלנו. אגב,זאת דרך מאד אופיינית להגברות על בעיות אצל בנים,פשוט להיות לבד.

 

 

קיצער,אני לא חושב שהוא מדבר על מקרה נורמטיבי כמוך.

 

 

 

אתה לא מכיר אותי...
וברצינות,
לא בקטע האובססיבי, אבל גם לא מדי פעם ולא רק כשרע לי.
סתם לפעמים פשוט נמאס לי מאנשים, הם אחלה אבל אין לי כח אז אני נעלמת לי. וזה הרבה פעמים.
פתאום זה מרגיש אולי אני לא בסדר עם זה.
זה לא כל החיים שלי, אבל הרבה פעמים הרבה יותר שקט לי ורגוע לי להיות לבד. להתרחק מכולם. רגשית בוודאי לפעמים גם פיזית.

ולפעמים זה גם מדיכאון אבל לא ברמה החולנית. ברמה של מתבגרת משוגעת

 

אולי צריך סוגשל להתגבר ובכ"ז להיות עם כולם.

 

כי גם בטח יהיו איזשהם מצבים בחיים שלא יהיה לך מצב רוח לאף אחד, ואת צריכה להתרגל..

נגיד,תחזרי מזה עצבנית מהעבודה ופשוט תרצי לשבת בחדר לבד. וזהו. להעלם. אבל הלו, עוד מעט הילדים שלך חוזרים מהביצפר,ובאלהם אמא והם צריכים אמא והם רוצים ארוחת צהריים חמה כזאת שרק עלומה או כל אחד אחר, מי שלא יהיה יודע להכין, אז..אז לא נוכל ללכת לחדר או לצאת לשדה,או לעלות להר ולהיות לבד.. מבינה?

 

לא יודעת.. בכ"ז אני לא בייניש.. כשאני יהיה אז אולי אני יבוא לכאן וינסה לענות מהתחלה סתם סתם

 

אבל אני יגיד לך גם עוד משהו. יש לי בת בכיתה שהיא כזאת. היא חברמנית וכן עם החברות וזה, אבל כשבאלה,היא פתאום נעלמת ולכי תחפשי אותה. "לפעמים אין לי מצב רוח ואני רוצה להיות לבד" ככה היא אומרת למורה לפעמים. וזה מעצבן. לא יודעת, אותי זה לפעמים מעצבן.

כי את כן חברה וכן רוצים להיות איתך וזה, ופתאום בוופפ נעלמת.

 

אז.. מה שאמרתי ממקודם שאני לא בייניש.. שיהיה לך בהצלחה ושתמיד תעשי רק טוב!!!

 

 

 

אם יש מחויבות כלשהי שהיא שלי, אני אעשה בכל מצב.
זה בטוח. ככה אני.

לגבי זה שזה לפעמים מציק לסביבה אני יודעת. אבל אני יודעת שעדיף שאני אהיה לבד מאשר שאציק לכולם וכזה אהיה ברר...
אני ממש צכה תזמנים שלי לבד.
זה לא שאשאיר חברה לבד. רק אם יש כמה ביחד. הכל בהתחשבות.

אבל כן אני הרבה לבד.

אולי באמת אני צכה לקרוא את פירוש הרמב''ם...

יש אנשים (כמוך וכמוני) שצריכים להיות לבד יותר מאנשים אחרים, ויש אנשים שקשה להם חברה והם צריכים להיות כל הזמן בחברה, לכל אדם יש אופי אחר. אני חושבת ששם מדובר על מי שמנתק את עצמו לגמרי מהחברה, שזה ממש קיצוני. 

הרמב"ם לא מדבר על רצון להתבודד ולנוח מהחברה, אלא על תיעוב של חיי החברה. דבר שגורם לאדם לא לרצות להיות עם בני אדם נורמלים.

כמו שבכל עסק מצליח ,בודקים כמה הכנסות כמה הוצאות . ורואים לאן ממשיכים..

מהבנה פשוטה נראה לי שהכוונה ב"מואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי" = זה אדם שבגדול, שהמגמה שלו היא להיות לבד, ברוב רובם של המקרים. ולא רק מדי פעם.

גם אני טיפוס אינדבידואליסט כזה, ועדיין אני לא חושבת שאני בעייתית בזה...

מבינה את הגבול?

לכל דבר יש גבול.

 

חברות, יש לך? אני משער שכן..

 

בןאדם בודד הוא פשוט מסכן....אין לו עם מי לדבר להעביר חוויות, כשלונות, הצלחות ותכלס את כל החיים

שלו הוא חייב להעביר לבד בלי אפאחד שיקשיב לו!!

 

אני חושב שבדורנו אי אפשר להבין אתזה כי אפילו לבנאדם לא כל-כך חברותי היום, יש משפחה שתומכת ואוהבת ובגדר של ''חבר''...

 

פעם היו יכולות להיווצר שאיזה מישהוא תקוע באיזה עיירה בלי אף-אחד וזה דיי מסוכן לאדם..

מפשט המשנה עולה שדווקא אם שנאת הבריות היא הגורמת להתבודדות זה בעייתי, אבל אם הגורם להתבודדות זה לא מהשנאה של החברה, (חיזוק עצמי, שביסודו דווקא אהבת הבריות) אז לא נראה שזה רע...
הייתי אומר שזו כוונת הרמבם שהוא כותב "אהבת היחידי" רק לאחר שנאת הבריות, אסור שהטעם להתבודדות יהיה התחושה הרעה שיש עם החברה...

מסביבם במינון גבוה ולכאלה שזקוקים לה אך במינון נמוך. הרוב שייכים לקבוצה הראשונה, אך מותר להיות גם בקבוצה השנייה ולהכיר בכך שאתה שייך אליה- אם אתה כזה.

כל עוד אינך חסרת חברים ואנטי חברתית- המצב נשמע נורמטיבי בהחלט     ויש להכיר בשונות בין אנשים.

מה הבעיה קצת להיות עם עצמך.... זה בכלל לא רע. אני יכולה לדבר איתך באישי ולהסביר לך. אם את רוצה....

בס"ד


כמו שאמרו לפני, נראה שהכוונה היא להתרחקות מאנשים בגלל אנטיפתיות( אאל"ט) שנאת האנושות.


ואילו להתבודדות בשביל למלא את הנפש,
זה נראה לי בסדר.. מה שכן, כדאי לך לשים לב, בשבילך, שיותר מדי 'לבד', גם אם כביכול רצית בזה ובחרת בזה יכול להוביל לירידה במצב הרוח, אולי אפילו לקצת עצב ולהרגשה לא טובה....

אדם הוא יצור חברותי שצריך אנשים מסביבו
יש אנשים שצריכים(בעצם כולם) שקט, לבד, להיות עם עצמם.

מי פחות מי יותר.

וכן ברמה מוגזמת זה כפשוטו מוציא את האדם מין העולם

עכשיו הכל תלוי בבנאדם ובמצב

באיזה רמה הוא מתבודד

ואני אגיד יותר מזה

האם בנאדם שנולד ככה והוציא עצמו מן העולם צריך לחזור לעולם???

אולי זה מציאות ואין בזה רע שיישארר ככה?

היום הולדת זה היום שהקב"ה החליט שהעולם לא יוכל להתקיים בלעדייך

הייתי נותנת לו קצת פחות מקום..

האמת, שקצת הרבה קשה לי עם זה. אם זה לא מהרצון של אדם לעזור, אלא מסיבות שונות ומאולצות- לא כ"כ רואה עניין בלקבל את העזרה הזאת. אם על גב המצוקה שלי הוא מספק ומרגיש טוב עם עצמו..
זה לגיטימי להרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לבנאדם!! אבל לא לגיטימי לעזור כדי להרגיש טוב עם עצמך.. מרגיש לי קצת צבוע..

 

היתי מקבלת את העזרה שלו כנראה,אבל כמו בדד.. הייתי מתרחקת.. לא הייתי נותנת לו מקום גדול בלב שלי..

אלא תקופה בחיים של הבנאדם?
זה לא שהוא עוזר בשביל עצמו. אלא גם בשביל עצמו ויש לזה חלק משמעותי במניעים שלו.



(ורק כדי שחברותי היקרות לא תברחנה, זה לא מדובר עלי בכלל.)

מה תקופה בחיים שלו?

בדר"כ הוא ממש לא כזה.

עוזר לא בשביל להרגיש טוב עם עצמו?  אשמח ממש שתתני דוגמא כדי שאבין אפשרות כזאת.. כי זה לא כ"כ נשמע לי הגיוני שתקופה גורמת לבנאדם לעזור כדי להרגיש טוב עם עצמו. כי אם תמיד הוא היה עוזר מטוב ליבו זה היה ממשיך גם בתקופה קשה, לא?

בן אדם שרגיל לעזור לאנשים ממש לא בשביל עצמו. נטו בשבילם.
אבל יש לו תקופה קשה יותר והוא לא רוצה להפסיק לעזור לאנשים, אבל בגלל אילוצים רגשיים הוא ממשיך לעזור רגיל, אבל הרבה בשביל עצמו.
(קשה לי קצת לתת דוגמא כי זה מדובר קצת על משו ספציפי. מחילה...)


אני מבינה למה זה נשמע מוזר, אבל מציאות. המציאות מוזרה לפעמים.

כי אנחנו כבר רגילים ולא רוצים להפסיק בזה, לבין לעזור בשביל עצמי.. לדעתי ..

מצב שנראה לא רגיל לכאורה.
בן אדם שרגיל לתת הרבה לכולם ולעזור באמת בלי שום הנאה אישית.

מאיזה שהיא סיבה, הוא נמצא במקום שבמשך תקופה מסוימת הוא עושה את זה הרבה לעצמו.
לא רק לעצמו. לא עושה שום דבר שלא טוב לך בשביל עצמו אלא טופח לעצמו על השכם. זה נשמע גאווה אבל תנסי לצאת מהקופסא של מצב בגדר הנורמה הכללית.

בטח שהייתי מקבלת את העזרה שלו כי היא ממניעים טובים. ולא בשביל לטפוח לעצמו על השכם כמו שאמרת..

אבל זה לא שהוא עוזר רק בשביל לעזור לך.
אלא גם כדי להרגיש טוב.

הוא לא עושה שום דבר שלא באמת טוב לך, אבל כן אפשר לומר שהמניע העיקרי יותר בתקופה מסוימת בחיים שלו, זה כדי להרגיש "וואלה עשיתי משו. אני לא סתם פה. הועלתי"

לא רוצה שיהיו אי הבנות.

וסליחה אם מה שאמרתי עקץ או פגע.. [בכל זאת זה מקרה אמיתי ולא רוצה חס ושלום לפגוע כי לא הבנתי את כל הסיפור..]

(עד כמה שאני יכולה להבטיח בשם אחרים...)

ואם אפשר מנסים ליישר אותו

כלומר זה או להעזר או ממש אבל ממש יהיה זוועה.
כי אם זה להעזר או רק קצת להדפק בגלל שאת לבד אני מעדיפה להדפק,
שונאת שאנשים עוזרים לי ע"מ שהם ירגישו טוב עם עצמם.

שצריך לדעת לתרום גם כשאתה מקבל, לעזור לאנשים לעזור לך בצורה טובה ולהתפתח מזה...

בסופו של דבר- כולנו מרווחים מהנתינה.

כן. גם אם היא מרצון עז של לתת לאחר בלי שום אינטרס אישי.

אז כן.. בסופו של דבר כל קבלת עזרב מהאחר היא נתינה גם לו.
כאדם, כאני אני מנסה לזכך את המקום הזה. לתת באמת. לא על מנת לקבל אבל אני לא רואה סיבה למה לא להעזר גם אם העזרה היא נתינת דבר מסוים, מילוי צורך מסוים של הנותן.. זה מרגיש טיפה מוזר, אבל לא הייתי מסרבת.

ובלי קשר, המתנה הכי גדולה שקבלנו זאת היכולת לתת .

מה אכפת לי מה האינטרסים שלו? לא מפריע לי. מה שחשוב לי זה לקבל את העזרה שאני צריכה.

 

בעצם, מה הבעיה שזה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו?

אני זקוק לעזרה, מישהו מוכן לעזור. מדוע לא להעזר?

פשוט יש כאלה שאצלם אנחנו יותר מבחינים בזה.

עושה לי רע! אבל אם סתם ברחוב או משהו, ניראה לי שזה לא היה מפריע לי..

במודע ושלא במודע.

רק תלמידיהם של אברהם אבינו האמיתיים - כל מי שממש ממש עבד על מידותיו, פחות.

אדם צריך עזרה?- שיעזר...
אבל מבינה את הצורך בלהעזר במישהו נטול אינטרסים. אבל נטול לגמרי אין הרבה...

בס"ד

אני חושבת שזה שעצם העזרה ועשיית הטוב משמחת את האדם-

זאת דווקא מעלה, ולא חיסרון.

אין ערך יותר גדול למעשה טוב אם סבלתי כשעשיתי אותו,

אפילו לפעמים זה הפוך-

ככל שאני יותר שמחה לעשות- אני עושה אותו באמת יותר טוב,

אני פשוט מוסיפה טוב בעולם!
 

 

אני חוזרת ואומרת שלא יעלו אי הבנות!

אני אוהבת את ההורים שלי את המשפחה שלי ואת השם שלי ולא מתביישת בכלום!!!!
הסיפור הזה לא משקף שום דבר על חיי הפרטיים!!!

מחשבות הכעס והשנאה כלפי הורי ואי האכפתיות שלהם כלפי המשיכו להדהד במוחי כל הדרך למשרד הפנים .                                                                                 

מחשבות הכעס והשנאה כלפי הורי ואי האכפתיות שלהם כלפי המשיכו להדהד במוחי כל הדך למשרד הפנים.
"אל תדאגו, עוד כמה זמן אני אמצע לי דירה משלי ואעבור אליה ולא אטריד אתכם יותר! מצדי אפילו לנתק אתכם את הקשר!" חשבתי לעצמי.
הגעתי למפתן המדרגות שמובילות לכניסה למשרד הפנים.
מעולם לא ראיתי עמה ארוכות הן וגבוהות.
"כמה יש שם?" תהיתי לעצמי, "בטח 100 או אולי אפילו יותר.
אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה , תשע, עשר.." ככה המשכתי לספור עד שהגעתי למעלה.
"שלושים וחמש, שלושים ושש, שלושים ושבע..ארבעים מדרגות! מי יודע למה זה ניראה היה לי כל כך הרבה, אולי התבלבלתי בספירה או שסתם הייתי בלחץ, אבל למה? מאז היותי בת 12 אני רוצה לשנות את השם, ועכשיו מה? עזבו אותי! אני נכנסת!!!!

******
 

-"ילדה, מה את רצה? אין לי את כל היום בשבילך! תפסיקי לגמגם ודברי ברור!"
היא קראה לי ילדה?! לא! אולי שמעתי לא טוב? בטוח ששמעתי לא טוב! אולי היא לא שמה לב לזה אבל אני כבר בת שמונה עשרה!
"חמודה מה יש לך? את לא רואה אישה עומדת מולך?! אני כבר לא ילדה אם לא הבנת את זה!" רציתי לצעוק עלייה אבל שתקתי..
היא צדקה, גמגמתי ודברתי לא ברור..הייתי צריכה אולי להכין את מה שרציתי להגיד מראש, אבל מה כבר רציתי להגיד לה?
אני בסך הכל רוצה לשנות את השם שלי, למה כל כך קשה לי להגיד את זה?!
-"מה נסגר? לא רק שאת לא יודעת לדבר את גם שומעת לא טוב?!"
הפניתי לפקידה הקרצייה הזאת מבט שנאה שאומר "את לא מבינה שמספיק קשה לי להיות פה גם בלי כל הלחץ הזה שאת מפעילה עלי? תהי בשקט ותני לי לחשוב!" לא ניראה לי היה אכפת לה ממנו. "בטח היא מקבלת מיליונים מבטים כאלה ביום עם גישה כזאת." חשבתי.
בלי משים לב הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
"מה נסגר איתי?! הצבתי לעצמי משימה, למה אני לא עומדת בה?! אני אמורה להיות בוגרת ולעמוד במילה שלי, או שאולי לא? מה יחשבו עלי החברים? אני אומרת להם משהו אחד ובסוף עושה משהו אחד? ומה יגידו ההורים? "אמרנו לך? ידענו שאת לא תשני את השם שלך! את לא מספיק חזקה בשביל זה!"
כל המחשבות האלה רצו לי בתוך הראש תוך כדי הליכה חזרה הביתה.

הגעתי לגינה מספר רחובות ליד ביתי והתחלתי לבכות, לבכות על החיים האומללים שההורים שלי יצרו לי, לבכות על זה שאני חלשה כל כך ולא עומדת במילה שלי, לבכות על ההורים שלי כמה שהם מעצבנים אותי ואני בכל זאת דואגת להם, לבכות על כל השנים שפספסתי עם ההורים שלי, לבכות על האי אכפתיות שלהם כלפי!
פשוט לבכות על החיים...
נכנסתי הביתה ועיני עדיין היו נפוחות מעט ואדומות מהבכי הכואב שלי.
אמי המשיכה לבשל במבטח, חזרתי, אמרתי שלום ונכנסתי לחדרי.
לאחר מספ דקות אני שומעת דפיקות על דלת חדרי, זאת הייתה אמי.
"מה היא רוצה ממני עכשיו?! להגיד לי "אמרתי לך"?! בסדר הבנתי את זה! עכשיו שתלך!" חשבתי לעצמי בשקט.
אבל לא, כנראה אני לא מכירה את אמא שלי כמו שחשבתי שאני מכירה אותה.

מהמם!!!!

ממש יפה וגם איך שכתבת את זה....

מה שבטוח יש לך את זה תמשיכי לכתוב.... ממש מעניין 

 

 

זה 100ם

מסקרן אותי לדעת מה השם...

ממש תודה!!!!

 

אני חוזרת ואומרת שלא יעלו אי הבנות!

אני אוהבת את ההורים שלי את המשפחה שלי ואת השם שלי ולא מתביישת בכלום!!!!
הסיפור הזה לא משקף שום דבר על חיי הפרטיים!!!

היא נכנסה לחדר, התיישבה על ידי וחבקה אותי, למרבה ההפתעה לא התנגדתי. בדרך כלל אני אוהבת כזאת קיצ'יות וקירבה כזאת אבל כניראה הפעם הייתי צריכה אחת כזאת..
 
-"אני יודעת שזה קשה" התחילה אמי, "אבל הכי חשוב לי לדעת שאת שלמה עם ההחלטה שלך. גם לי קשה ואת אפילו לא מתארת לך עד כמה! אבל את כבר ילדה גדולה וזאת החבריה שלך.
"ילדה גדולה" אני לא מאמינה שאני אומרת את זה! רק לפני שנייה זחלת פה על הרצפה עם חיוך מקסים שגורם לכולם לחייך גם כן, ועכשיו תראי אותך ילדה שלי! את כל כך גאה ואני כל כך גאה בך!"
"גאה? אולי יותר נכון מתביישת!" חשבתי לעצמי.
"איך את יכולה להיות גאה בי?! אני אמנם לא מתחרטת על שום החלטה שלקחתי בחיי, אבל אני מאמינה שכל החלטה שלי גרמה לכם להתחרט על משהו..אולי על זה שאני כאן איתכם? אולי על זה שאת ואבא הבאתם לעולם ילדה שגורמת לכם רק סבל?"
ראיתי את אמי יושבת מולי פשוט בשור. גם אני הייתי בשוק, אני לא רגילה לדבר איתה שיחה של יותר מחצי שנייה, של מספר מילים שזרוקות לאוויר החלל הפתוח של החדר.
"אני לא מאמינה שזה מה שאת חושבת שאנחנו חושבים!" העלתי חיוך קטנטן, משפט מצחיק אמרה אמי.
"את חושבת שאנחנו מתביישים בך? ההפך הוא הנכון! אנחנו גאים בך! עזבי את זה שאת הולכת לא בדרך שבחרנו למשפחה בצד, כן זה קשה לראות אותך סובלת אתנו בשולחן שבת בזמן שאת יכולה לצאת עם חברייך לסרט, אבל כן אנחנו גאים בך על זה שאת לא רוצה לגרום להורים שלך צער ועל זה שאת מכבדת אותנו!
את יודעת בכלל כמה בני נוער עושים את זה בגילך? כמעט אף אחד! וזה בתי היקרה מה שגורם לנו להרגיש בך גאווה, שלמרות הכל את הולכת לפי האידיאלים שלך, גם אם לפעמים הם סותרים אחד את השני. אנחנו גאים בך בזה שאת תמיד רוצה לרצות את כולם.
את אולי לא שמה לב לזה, אבל מתחת לגופייה ולג'ינס שאת לובשת יש נשמה, נשמה טהורה, נשמה פשוט צדיקה!!!
נשמה צדיקה שרק רוצה לצאת החוצה ואת הכלי שלה להשלים את משימתה!                                                                     
אמי דיברה בכל כך הרבה התלהבות שלא היה לי לב לעצור אותה.
"אני רק מקווה שאת לא חושבת שאני הולכת לשים חצאית ולהתפלל." אמרתי לאמי ספק רצינות ספק ציניות.
הפעם גם אמי העלתה חיוך ולא רק אני.
"לא יקירה, אני לא חושבת על זה בכלל ואני כלל לא העלתי את זה על הדעת. אני אוהבת אותך כפי שאת ולא רוצה שתשתני!
את השם שינית אבל אני מקווה שהוא עדיין עדין כמו שהיה ושהוא לא יקלקל את הנפש העדינה והכל כך מקסימה שלך שאת רוקמת עם השנים שחולפות."
מה? לא הבנתי על מה אמא מדברת. ממתי שם משפיע על הנפש? וגם אם כן, בכלל לא שיניתי אותו!!! עדיין לא סיפרתי לה שנשארתי עם שמי המקורי!
"אמא" לחשתי.
"מה יקירה?" היא החזירה.
הוצאתי את תעודת הזהות שלי והראיתי לה אותה.
אני לא יודעת מה עבר לה באותו הרגע בראש אבל מה שכן, הבעות פניה הראו בלבול ואי הבנה.
-"אמא, אני לא שיניתי את השם שלי. החלטתי לתת לכם עוד הזדמנות, הזדמנות אחת אחרונה שתסבירו לי אחת ולתמיד, מה "מיוחד" כל כך בשם שלי? מדוע את לא קוראת לי בו? הרי לשם כך הוא נועד! ומדוע כל פעם שאני שואלת אותך ואת אבא עליו אתם מחליטים להתעלם ממני?"
הרגשתי שאולי התחצפתי קצת אבל הרגשתי גם שהשיחה כל כך פתוחה שאני יכולה פשוט לזרום עם מה שהלב שלי אומר לי לעשות.
-"חכי שאבא יגיע, נשב לאכול ביחד, נדבר וננסה להביא הסברים אחד לשני."
 

אמי נשקה לי ויצאה מהחדר.

רק לתקן-בשורה הראשונה בטח התכוונת בד"כ לא אוהבת..

ומהר.. אחרת תשמעי ממני

מסיבות כאלה ואחרות...

אתם מוזמנים לכתוב את ההמשך ככל העולה על רוחכם רק  הקטעים שלי לא להתעסק בבקשה.
 

תודה רבה על הכל!
שיהיה לילה טוב וחודש טוב!

פשוט לומר שאת אוהבת אותה ואת נהנית לעזור לה אבל הדרך שהיא מבקשת לא נעימה לך..

שהיא שכחה מזה......

מה היא אמרה בפעם שעברה שדיברת איתה על זה?

(כמובן בלי בבקשה..) חזרתי ואמרתי לה:אין תודה?בבקשה?? כלום ??

ואז היא חייכה( כי בכ"ז אמרתי בצורה נחמדה)ואמרה תודה רבה!

 

 לדבר איתה על זה??

תגידי לא , או שאולי תזכירי לה כל פעם מחדש שהיא מבקשת  כמו "לא שכחת משאו " וכאלה

מאכפת לי עם היא בנ"א שלא יודע להכיר טובה?!בעיה שלה!

אולי בזה שאני אתן לה זה ילמד אותה להגיד תודה!

 

אני אישית לא הולכת ולא הייתי הולכת להגיד לה-נשמה,אני נותנת לך כל דבר וזה ואפעם את לא אומרת תודה.

אני לא חושבת שאת צכה לחנך אותה!

 

בהצלחה

יש לי חברה ממש טובה והיא פשוט לא מעריכה כלום!!! פשוט צריך לדעת שיש אנשים שלא יודעים להעריך...ואת ממש מוזמנת לאישי!!

תמיד יש את אלו שלא רוצים לומר תודה ומתעלמים או מתייחסים למה שאת עושה בשבילם כדבר מובן מאליו-לטעמי זה לא הוגן. אם ניסית לדבר איתה ולא עזר ואת עדיין מרגישה רע עם העובדה שהיא לא מבקשת יפה ואומרת תודה.. אז קבלי כמהעצות:

אני גם מכירה מישהי שלא אומרת תודה.
לי זה מפריע. אני לגמרי מבינה אותך מה שעשיתי פשוט תפסתי אותה ועשיתי לה שטיפה רצינית כזאת ..אבל זו מישהי שיש לי ממש קשר טוב איתה ,ולא רציתי שזה מה שיעיב עליו אז הרשיתי לעצמי לעשות את זה...זה קרה לא מזמן ואמרתי לה שאני לא מוכנה לזה יותר...
כבר ביקשתי יפה ולא עזר.. אבל אני פעם גם חשבתי ש"לא נורא" עד שזה כבר נעשה "כן נורא" אז דיברתי איתה בתקיפות משהו ואמרתי לה שהיא יכולה עד מחר לבקש מה שהיא רוצה. והיא לא תקבל אותו אם היא לא תבקש יפה.
מה גם שאני אדם שמבקש תמיד יפה ואומר תודה-בבקשה-סליחה מגיל ממש צעיר(ינקות ממש-מילים ראשונות) אז זה עוד יותר מרגיז.
בכולופן מקווה שעזרתי.

אם עדיין יש לו כח לעשות את זה בדרכי נועם ואת יודעת שהיא טיפוס שבסופו של דבר יקשיב לך(לא כמו במקרה שלי) אז תגידי בקול לעצמך תודה "תודה לי" תצחקי תצחקי אבל זה עבד על ילדים קטנים ואלי יעזור במקרה שלך

אני כבר מתחילה לראות תוצאת

שזה קצת מסעיר) כי גם איתה הקשר טוב מאד ואני לא רוצה שזה יפריע כל פעם..אני גם טיפוס שתודה/סליחה וכו' זה בעורקים חזק ולכן  זה גם מאד הפריע לי ..

בכל אופן תודה לכולם!

ודרך אגב אני לא מדברת באישי לא עם בנים ולא עם בנות!!!

זה ישב לי על הלב המון זמן והייתי חייבת לפרוק...

מרגישים שזה מגיעה מתוך הלב שלך

את טובה בכתיבה...

תמשיכי....

אני מבינה למה את מזדהה עם הנושא הזה,

אני מאחלת לך הצלחה!

ואל תשכחי לשמור על קשר

יאלדהה! חחח. מזל טוב צדיקה! עד 120 שנים בבריאות שמחה עושר וכבוד

שה' יהיה לצידך בכל מה שתעשי!!
מאחלת לך שתמיד תחיי חיים משמעותיים ושיהיה רק טוב!!
אוהבת המוון