איזה פחד.
והאמת?
ש.
כן. לא. כן. לא? כן?לך דומיה תהילה
לאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלאלאכןלאכןלאכןלאכןלאכןלא.
לא. בינתיים.
צריך מקום לכל הספרים.לך דומיה תהילה
צריך גם מקום לעצמי.
לשניהם אין לי.
זה רק אני והספרים.
יצאתי לגלות.לך דומיה תהילה
אני עובר לעולם הצללים של הערוץ.
בונה לי מחנה בפורום הרפאים הזה.
מתישהו אחזור. מתישהו.
צריך לזוז.לך דומיה תהילה
אני לא רוצה.
צריך.
עד ממממחחרר.לך דומיה תהילה
עוווודדדד מעעעט
כלב רץ אאאליייך
מלקק אותךךךך.
כלב רץ אאאליייך
מלקק אותךךךך.
שלא יהיו לי חסידים.לך דומיה תהילה
רק זה מה שאני צריך.
אנשים שילכו אחריי.
שלא יהיו לי חסידים.
אנשים שילכו אחריי.
שלא יהיו לי חסידים.
מסתבר שיש מקומותלך דומיה תהילה
ש"בייניש" זו מילה גסה אצלם.
מין כותרת-על לכל מה שבזוי.
אפשר לחשוב שאתם חיים על האולימפוס.
דתיים נאורים שכמותכם.
שם של עיר פרוגרסיבית:לך דומיה תהילה
(מ)גדרה.
אני צריך מישהי מגניבה.לך דומיה תהילה
זו הגדרה טובה.
דברים לעצמי משיעור א:לך דומיה תהילהאחרונה
תחליף חברותא, ומהר.
כדי להבין הכל, תתרכז בעכשיו.
עזוב אותך מיום סיירות.
אל תפזול.
הוא לא חבר שלך.
חוץ מזה, היית בסדר גמור.
כדי להבין הכל, תתרכז בעכשיו.
עזוב אותך מיום סיירות.
אל תפזול.
הוא לא חבר שלך.
חוץ מזה, היית בסדר גמור.
---אנונימי (פותח)
נכון התחושה הזאת, התחושה של המחנק? נכון הרגעים האלה, שהראש לא מצליח להכיל שום עובדה באופן בהיר, והבטן מתכווצת מרוב פחד, חשש, התרגשות ואלף דברים שמתנגשים בה בו זמנית? נכון? אז יופי. זהו זה. הסצנה הזאת בדיוק. אבל כל אלה קורים בבפנים של האנשים. שלא יראו את התחושות. שיהיה שם בעיקר שמח. סגור? מעולה. תעלה את המסך. סאונד עובד? שחקנים למקומות. 3... 2.. 1.. התחלנו.
האורות דלוקים בחציים, על הבמה החשופה מידי מרצד שובל מבולבל של אור קלוש. פנס רחוב עייף גונח בשתיקה מאומצת אל מול חיוכו הרפה של החושך ומנסה לעצום עיניים כנגד אלפי היתושים שמנסים להאחז בו כאוויר לנשימה. אפור, אפור באוויר, ובעיקר חונק. דחוס. יותר מידי תחושות קבעו כאן פגישה באותם רגעים, מרגיש שחייבים לדלל פה את הכובד.
התפאורה מטושטשת. כרגע אין מה לראות, אין פה אביב שכולם מחכים לו. חושך. איוושת רוח שולחת עלים צהובים לדרכם. אי אפשר שלא לשמוע את המנגינה הזאת, שמוחצת אותך לכיסא, לתהום, ללמטה. אם מקשיבים באמת, שומעים שהצלילים האבסורדים האלה, נבחרו בדייוק מפליא, דיוק שגובל באומנות נשגבת שמתחוללת בעיקר בעולמות עליונים. שמח, שמח פה, ויש כלים. כלומר, כלי נגינה ספורים. אבל מעבר לקולות שממלאים את החלל, וסונטים בך לקום ולרקוד, רואים איך אפילו לקירות החדר קשה להכיל את הרעש. כמה אי אפשר לשמוע את הכאב ששוכן במילים כשעסוקים בלרקוד ולהנהן לאחרים, לחייך ולהרגיע שהכל בסדר.
החושך נהיה לבית ולהרגשה מוכרת. כבר אפשר לזהות את הפרטנרים של האורות הקלושים, את האלה שנכנעו כבר לרעש ועברו לצד הזורק יותר. צללים אבודים נותנים לטקסט לנהל אותם, נותנים לחיים להביא אותם למקומות אחרים, רק כי כבר אין כוח להילחם, להשיט בעצמאות את הסירה. רק כי כבר לא יודעים לאן. כי הסערה הזאת שמכעיסה את הגלים, לא נותנת מנוחה ואופציה להעמד על הסירה.
נכון התחושה הזאת, התחושה של האיבוד? נכון הרגעים האלה, שאתה מבין כמה אתה רחוק רחוק רחוק? קר ורועד ומיואש. ובעיקר, בעיקר בודד. אז יופי. זאת הסצנה. גם אם קשה להבחין. אין פה באמת איבוד, ויש אחלה אורות ומוזיקה טובה. אבל בפנים בפנים, בתוך המולת האנשים שרוחשים התרגשות והתחלה, יש שם דמות אחת, יש שם סרט בפני עצמו. סרט שאף אחד לא מעיז לעשות, כי לאף אחד אין אומץ לגשת ולראות מה קורה בפנים, מה יש לעלילה הלא שפויה הזאת להגיד.
קאטט.
זום.
יש שם עולם אחד שקורס. מבעד לעשן שמחבר את כל קצוות המשחק, דמות אחת מונחת, מנופצת, מפורקת לרסיסים שקופים מידיי. לא ברור איך היא התגנבה לזרימה ולקליקים שרצים פה. מה הקשר. זאת במה של התחלות, זהו יום של חזרות ראשונות ראשונות לסצנה שתפתח את הכל. אז מה קורה כאן ואיך היא הגיעה לפה.
קאטט.
תוציאו את הילדה הזאת משם.
מי זאת?
מה?
אה,
באמת?
אין לה לאן ללכת?
מה אתה אומר, אבודה באמת?
למה?
אה,
טוב,
נגיד ש.
תמסור לה בהצלחה.
ותוציא אותה עכשיו.
זה מפריע.
מתנצל
אבל גם לכאן
ה י א ל א ש י י כ ת.
הדלת שם.
מעולה.
תודה.
סאונד עובד?
אורות דלוקים?
המשכנו.
מ ת ח י ל י ם.
---אנונימי (פותח)
וזה כואב שככה.
כואב כואב כואב.
באלי להיות אדישה גם לתקלה הטכנית הנוראית הזאת.
והיא נוראית, כי בטח הרסה לי המון.
עד ש.. אוף.
לא רציתי, לא רציתי שזה יקרה. באמת שלא.
בסך הכל חיפשתי שקט מוחלט להניח בו את הנפש.
חבל שגם את זה אי אפשר.
חבל שהכל נהרס לי כל פעם.
חבל ששוב התנפץ לי הכל.
אין לי יותר אמון בכלום.
מי בכלל שומע, אפאחד.
וכמה שהכל שורף בפנים.
ואיך שהגעגוע מטריף כל נשימה.
עכשיו אני לא יודעת כלום
מי פה ונחשף לאותיות
ומי השאיר לי מקום של נחת,
פינה אחת בעולם שאפשר לירות בה מהבטן.
עאלק.
מה אביא עכשיו?
מילים שנחצבות מבפנים?
אולי כבר עדיף לא לפתוח יותר כלום.
שום מגירה, שום מחסן עמוס לעייפה, שום לב.
אם פה היה החוף מבטחים היחיד
אולי כדאי להרפות הכל
ולטבוע,
כי את הנשימה איבדתי כבר ממזמן.
אז להרדם עם דמעות כל לילה
ולחלום קרעים של גלים
שמתנפצים אל הסלע.
ודיי.
---אנונימי (פותח)
לכי ילדה אהובה
הזמן דופק
ונשמתך מחכה
לכי, לכי לך
אל מחוזות נכונים
אל הדרך שלך
לכי, תיהי כנה
קחי איתך אמת
שתעשה אותך מוכנה
לכי, לכי למסלולך
עם עינייך המוארות
ומבטך העייף
לכי, תיהי טובה
תחפשי תשובות
תגדלי באהבה
לכי, לכי באמונתך
תוסיפי לך כוח
תתפרי את הוויתך
לכי, תיהי חזקה
תרקיעי שחקים
אספי שוב את השתיקה
לכי, לכי לתוכך
אך בלי לטבוע
בלי להסתבך
לכי, תיהי מכוונת
תדייקי את צלילייך
תחזרי להיות מנגנת
לכי, לכי לעצמך
תאהבי חזק חזק
תתבונני שוב בליבך
לכי, תיהי את
אם כעת השקט נחוץ
תתרחקי לך לאט
לכי, לכי לך
זה כואב ועצוב
אך משהו חזק קורא לך
לכי, ילדה אהובה
צריכה את לחזור
תשובי יותר קרובה.
---אנונימי (פותח)
אפשר להסתכל על זה כמו על סרט רחוק, אבל האמת, שזה נמצא גם עמוק עמוק בפנים, זה איפושהו בין המגירות הנעולות למחסנים שהתמלאו על גדותיהם. יפה יפה אני יודעת לסרוג מילים, להביט במראות לא שלי, ללכת יחד עם ידיים זרות, אל עבר אופק לא ידוע. מעט זמן, המון מודעות, ותכונות כאלה שכל אחד נולד עם כמה מהן. להציג הצגה במשך כל החיים, מין טבע שני כזה שליקטתי לעצמי. מיומנות כזאת שנרכשת. אבל. עם כל הרצון הטוב, בסוף היום, כששוקעים במגעי השמיכה, איפושהו בפנים, הלב נצבט. כי אפשר אחרת. אחרת שהוא קשה, אבל אחרת. למדתי להצמיד מילים לנופים שמשתקפים בפני אנשים שמולי, למדתי לסנוט בהם רוחות מרגיעות שמבינות עד אין קץ, למדתי את סודות השתיקה וההכלה וההקשבה. אבל תמיד נופל משהו בדרך ואף פעם לא נחזיר את כל מה שקיבלנו, אז איפושהו במסלול אני מאבדת, מאבדת אמת. אמת צרופה. ואפשר, אפשר אחרת, אחרת להתייחס להכל, אחרת להתחבר רק לאמת, אחרת שהוא קשה. ואולי זה הלילה, שממלא בי את שחסר ולכן אני ממתינה לו כל פעם בשקיקה יוקדת. אולי זה הוא, שמביא איתו שקט חד וברור, צלילים מדוייקים ואמת, אמת צרופה שנמהלת בבליל הקסם החשוך ומותירה כאן אבק של פשטות וחשיפה מלאה. ובין הרים לעמקים, בדרך שכזאת, יכול להיות שפשוט איבדתי אותה שם. בעקבות עייפות שקרעה את שחקי הלב, אבל אני מאמינה, שזה בעיקר בעקבות חוסר תשומת לב, שהיכה בי בלי משים, בתוך העולם הענק הזה. לאט לאט אני נוגעת, מלטפת שדות של אחרים, מנשיבה בהם את מעט מהרוח שאני מכירה, ומהר מהר, נבנה לי עולם בבטן, שלמד איך מגיבים לכל סיטואציה. סוד הקסם הוא מסלולו של האחר. ומה שצריך זה, בפשטות, להתחבר אל דרכו, ומשם לחצות יבשות וימים. וזוהי, זוהי לחישת האמת. בקלות אפשר ליפול ממנה, כמו ללכת על המסלול הנכון ובטעות למעוד ישר לצוק הקרוב. בשניות אפשר לאבד את זה. הגבול הוא דק. ואל מול אנשים, הכל הרבה יותר שביר. בכל העולמות האלה, בין תחתונים לעליונים, קיימת האמת. וקיימת גם הבנתי. אך כישורי המשחק העיקשים והמדוייקים שלי, הם כמו מישהו שלקח חוט פשוט וישר, וערבב אותו ממש, עד שנוצרו המון קשרים. קשרים שיהיה קשה לפרום אותם, קשרים שרחוקים הם מדרך הישר שהלוואי ונלמד ללכת בה אחרי המודעות והבירור, קשרים שבמהותם הם אמת, אמת צרופה, שעוד תגיע מתישהו, באיזה אינסוף.
---אנונימי (פותח)
מידי פעם מגיחים אליי לחדר
חלקים של הבנות חדשות
ואני יושבת שם, מובסת בחושך
מתרוקנת מכל התקוות.
וכמו חקלאי ששומר על אדמתו
אני משקיפה על ההוא מרחוק
ולא מצליחה להתנתק מהצורך
לדעת מה איתו ולדאוג.
ואפשר לחשוב שלא ידעתי
שהחיים מתקדמים גם אחריו
אבל ההמון פה ממשיך ללכת וללכת
ואני כך נרמסת תחתיו.
כאילו כל פעם מופתעת
נדהמת מצעדים חדשים
ונותרת מאחור עם בדידות מייסרת
וחללים שרק גדלים.
והמחשבות עולות ויורדות בי
כמו גלים שבחושך כועסים
חלקן מאיימות להטביע הכל
חלקן שמחות על ההתקדמות בחיים.
אז מול הרוח שם יושבת
נושמת רוחות מלחמה
וכלום לא נירגע בי מאז השבר
אטומה מלקבל נחמה.
עיניי שהיו פעם טובעות בעיניו
כעת מוצפות ומלוחות
מפחיד לחשוב שאפשר להתחדש כך
שככה הוא הפליג עם הרוחות.
אז מידי פעם על הפוף בחדר
אני מתרוקנת מכל הכוחות
אין אף מציל על החוף הנפרד
אז אני טובעת לי בגעגוע ודמעות.
---אנונימי (פותח)
את כזאת את
תווי פנים של אישיות מתוקה
מחשבות עלייך רצות בי כמו רכבת
מהתלות בי התפעלות ושתיקה
כאילו אספו את שברייך
וחיברו אותך עוד פעם
ואי אפשר לדעת איך היית
רק לנסות עכשיו לנגוע בטעם
אף פעם לא אמרת דברים
שהם בכלל לא מחשבה
תמיד הכל אצלך מדוייק
תמיד את כזאת טובה
ואין סיכוי להפסיק
משהו שלא גמרת כבר
כי את נוגעת בכל הפינות
גם כשמגיע יום המחר
אין לך כוח להתעייף
יש מסביבך כזאת הילה
כשעינייך מתמלאות בשירים
אני רוצה איתך להפליג להתחלה
ותמיד הניגון חוזר לו
עד שלמישהו יהיה אומץ לעצור
עוטפת בידייך ניחוח סליחות
נותנת מקום לחזור
בזמן שאת מסתכלת בשעון
את גם מחשבת את כל הפסיעות
משתוקקת להפיק איזה קסם
למלא את דרכך אהבות
אז עין אחת על הדופק
ועין שנייה תווה חלומות
ועם כולם את כלכך מדוייקת
ובשקט מפחדת לטעות
ובתוך החדר הריק מידי
מה שנשאר זה להנשיב בך רוחות
הלוואי שתצליחי להיות מאוזנת
הלוואי שיהיו בך כוחות.
---אנונימי (פותח)
תראי איך החיים עוברים עלייך
אוסף של ימים ריקים
תראי את השמיים מעלייך
האפור שבהם משקף את הפנים.
תראי כמה חוסר כוח
יש לך מספיק בשביל כל העולם
תראי איפה את עכשיו
פעם הצלחת לעמוד מול כולם.
תראי איך הצעדים שלך
נהיים קטנים מיום ליום
תראי שהדרך שבנית לך
היא בעצם תהום אחר תהום.
תראי איך חייך מעורערים
ואיך הצטמקת עם הדיכאון
תראי את עלייך הנבולים
הם דהו לגמרי עם אור ראשון.
תראי
תסתכלי
תביטי בפנייך
תבואי
תתקרבי
אלו חייך.
יש בך רצון לשנותם?
---אנונימי (פותח)
חידות של יותר משנה
מתנקזות לי לגוש בגרון וכאב בטן שורף.
אין לי סיכוי עכשיו לדעת כלום
ואני רודפת אחרי פיסות מידע
כמו פרפר שממהר לתפוס את החופש.
בלילות אני מתכווצת
ובימים אני החושך שמדגיש את אור היום שבחוץ.
התקופה הזאת לא באמת הגיונית
והכל כלכך כלכך כואב פה.
את האמת
שאני כבר בכלל לא כותבת.
לא פה, לא על דף חלק, ולא בשום מקום בעולם.
אולי ככה הם חייהם של הנוודים,
הולכים, עוזבים, נודדים בלי להשאיר כלום.
בשביל לכתוב, צריך לחוש עוצמות כאל.ה בפנים.
עוצמות של רגש, או סתם חוויות.
ונכון, עובר עליי המון,
ואני מרגישה המון
וחושבת המון
וחווה המון,
אבל זה לא מספיק.
כי עם כל הטלטלות האלה,
ובין סופה אחת לאחרת,
אני נשארת כנוצה ברוח,
כשקית שקופה נודדת.
השמיים של היום ריקים כלכך
עד שאני שנייה מלקחת את הטלפון ולשבור מוסכמויות.
השמש כאילו לקחה את כל האור ממני, ממנו.
מפחיד כל העסק הזה
ואולי באמת אני רוצה כבר להשתחרר מהצורך הזה.
הצורך להיות קשורה לאנשים, אוהבת, אהובה.
איכס עכשיו.
הנני כאן,
נודדת,
אבודה,
בודדה,
חסרת כוח.
הנני,
מרגישה שהרוח לוקחת אותי ואחראית על דרכי
היא מכוונת והיא עושה הכל אל מול הייאוש שלי
בוחרת לי חוויות, מצליפה בפניי, מובילה אותי.
ובתוכי גועשות התובנות
וחוסר הזמן בחיי מערבל את הכל עוד יותר.
האירועים האחרונים הותירו אותי חסרת כל
ועם כל החוויות ועקבות הדרכים המיותמות מהשנה,
אני גמורה ולא מפוקסת.
אז כבר אין מה לכתוב.
אין איך לכתוב
אין מתי
אין למי.
אז לא אכתוב.
שוקטת אני
עד אחרית הימים
או עד אין סוף.
---אנונימי (פותח)
איך מפלסים דרך
איך אומרים שתיקה
להביט על הירח
שמפזר קצת תקווה.
איך מסבירים את הלב
איך יודעים ללחוש
מין שני קצוות כאלה
שצריך להיות להם סוף.
איך נושמים עמוק
איך הולכים על חבל דק
והלילה צמוד אל ליבי
קול מפחיד והוא נסדק.
איך שולחים רגשות
איך נוגעים באחרים
ילדות עשוקה שכזאת
לוח שנה שמזקין אנשים.
איך לוחצים על ההדק
איך עוצרים את הזמן
אני מנסה להגיע ללב
וכאילו מסתיר אותו ענן.
איך יוצרים אור
איך מחברים עולמות
פתאום באמצע החיים
צריך כבר לפרק את החומות.
איך מדייקים את המילים
איך מסבירים משמעות
כשקר לי ועייף כלכך
זה בעיקר שבאלי חיבוק.
איך מפלסים דרך
איך אומרים שתיקה
כבר יותר מידיי מטושטש כאן
זה עצב עם קצפת מתוקה.
---אנונימי (פותח)
עולם הפוך ראית
עולם של ילדים שבורים
בתוך רעש שלא פוסק
ביחד עם אינספור צבעים.
זה מתחיל בשניות
ומסתיים במילים
מתפרץ ברגע של נחת
ונעלם במרוצת הימים.
יכול להיות שאפשר
לעבור ככה עוד שנים
עד שיום אחד זה יגמר
ונתחיל חיים אחרים.
אבל הלוואי שלא כך
הלוואי שאפשר אחרת
כי לגמור ולגמור
זה בכלל לא הסרט.
לכולם כואב הרעש
ואין אחד שלא מחפש
אבל לא יודעים איך לגעת
בבפנים שמתחספס.
הבור הכואב הזה
יכול להתמלא בשטויות
אבל ככה יכאב תמיד
ככה לא נצליח להרפות.
מותר להקשיב ללב
ולהסתכל לשאלות בעיניים
ואם אין תשובות ברורות
תביט לרגע בשמיים.
והלימוד המושלם
קצה החיים האמיתיים
זה לברר משמעות
זה לצקת עומק בימים.
רק תיתן לזה חשיבות
ורגע שישקע בך ויכונן
עולם אחר בקרבך
עולם שבו תרגיש שלם.
---אנונימי (פותח)
אני כמו הולכת בשדה מוקשים
הולכת הולכת נושמת חיה
גרה שם.
אלה הם המרחבים שלי
וזאת הרוח אהבתי.
אני כמו הולכת בשדה מוקשים
שדה לא רגוע
לא מכיל באמת
לא מאפשר להיות.
אני כמו הולכת בשדה מוקשים
ונודדת עם תחושה
שכל פעם זה הכי קרוב.
הכי קרוב.
ומפחיד.
לפעמים קצת שפוי
אבל אי אפשר באמת להיות פה
בלי שכל כמה צעדים תהיה התפוצצות.
ונכון
עברתי כבר כמה כאלה.
אני כמו הולכת בשדה מוקשים,
שערי שרוף בקצוותיו
עורי חרוך ואפור
עיניי עצובות
ליבי מתחנן לשקט.
זאת אני.
רואים שהמון עבר עליי
אבל זה עדיין לא הסוף.
עוד מעט יבואו עוד.
נכון,
אני אדם כזה,
שחייב לפוצץ ולהתפוצץ בשלב כלשהו.
ונכון,
אני יכולה לעמוד בזה,
הנה, אני כאן אחרי הכל,
אבל
אני לא חזקה כמו בהתחלה.
עוד שנייה לא ישאר ממני כלום.
רק הזהרתי,
שדה מוקשים.
חיי.