אני ממש רוצה שזה ילך.
כן, אתה.אנונימי (פותח)
כן, אני עם ההורים שלי וטוב לי.
כן, אני מאמינה להם.
כן, אני יודעת את כל הסיפור.
כן, אני חושבת שאתה אגואיסט.
כן, אני חושבת שזה היה צריך לקרות. בדיוק ככה.
כן, גיליתי עליך דברים חדשים.
כן, טוב לי. תאמת שממש טוב לי ככה. לא חסר לי כלום.
כן, אני לא חושבת שזה טוב בגיל הזה.
כן, אני חושבת שהסברנו לך את זה בצורה ממש יפה ואתה לא כיבדת.
כן, אני יודעת שאמרתי והבטחתי. סליחה באמת שיש דברים שלא בשליטתי.
כן, באמת לא אכפת לי שתלך לרחל או לאנאל או לספיר האלה שלך. הבנאדם היחיד שיפגע מזה זה אתה. ורק אתה.
כן, אני חושבת שאם היית מכיר אותי באמת לא היית מדבר ככה. היית יודע שזה פוגע.
כן, אני כבר לא מתגעגעת.
כן, טוב לי ככה. באמת.
כן, אני מאמינה להם.
כן, אני יודעת את כל הסיפור.
כן, אני חושבת שאתה אגואיסט.
כן, אני חושבת שזה היה צריך לקרות. בדיוק ככה.
כן, גיליתי עליך דברים חדשים.
כן, טוב לי. תאמת שממש טוב לי ככה. לא חסר לי כלום.
כן, אני לא חושבת שזה טוב בגיל הזה.
כן, אני חושבת שהסברנו לך את זה בצורה ממש יפה ואתה לא כיבדת.
כן, אני יודעת שאמרתי והבטחתי. סליחה באמת שיש דברים שלא בשליטתי.
כן, באמת לא אכפת לי שתלך לרחל או לאנאל או לספיר האלה שלך. הבנאדם היחיד שיפגע מזה זה אתה. ורק אתה.
כן, אני חושבת שאם היית מכיר אותי באמת לא היית מדבר ככה. היית יודע שזה פוגע.
כן, אני כבר לא מתגעגעת.
כן, טוב לי ככה. באמת.
---אנונימי (פותח)
בסוף
כשכבר היית שם
לבושה בבגדי ההכרה
בסוף
כשהתנערת מהעפר
ועמדת בתפארתך
מוכנה;
הגיחה מתוך הענן
איזו נקודת שבר
ועברה בך סערה.
כבר חשבת שהתגברת
ופתאום הרעיד את ליבך
איזה משב רוח רע.
שם
כשבאת לבקר אחרי אלפי שנים
עם בדידות כלכך בולטת
ומעיל קר וחדש
שם
כשהתהלכת בין טיפות החיים
ונגעת בחוויה הכואבת
עטופה בגעגוע וחשש
שם
הוא גם היה
קצת עמום
אבל נוכח כמו תמיד
קצת רחוק
אבל הכי קרוב ללב
בפנים.
כשכבר היית שם
לבושה בבגדי ההכרה
בסוף
כשהתנערת מהעפר
ועמדת בתפארתך
מוכנה;
הגיחה מתוך הענן
איזו נקודת שבר
ועברה בך סערה.
כבר חשבת שהתגברת
ופתאום הרעיד את ליבך
איזה משב רוח רע.
שם
כשבאת לבקר אחרי אלפי שנים
עם בדידות כלכך בולטת
ומעיל קר וחדש
שם
כשהתהלכת בין טיפות החיים
ונגעת בחוויה הכואבת
עטופה בגעגוע וחשש
שם
הוא גם היה
קצת עמום
אבל נוכח כמו תמיד
קצת רחוק
אבל הכי קרוב ללב
בפנים.
---אנונימי (פותח)
אולי עוד תנצלי. אולי יהיה לך טוב.
אני רוצה את רבי שמעון. עכשיו. עכשיו. או כותל של שעת בין ערביים. יש לי דמעות נדירות בעיניים שהתאספו להם במאמץ מטורף ועכשיו משוועות לצאת. ימים שלמים שנאגרו להן בפינות נפשי, רוב הזמן מודחקות לפינה, מוקפאות מהעולם המחוספס שאני מתעקשת לסגל לעצמי. אין זמן לבפנים. אין מקום לעומק שלי בעולם. אז ששש בסוף החופש ישבתי בכותל. בוכה כמעט שעתיים. בלי מילת תפילה מהטקסט העתיק בסידור. רק המיית הנפש, רק געיות הלב. אני רוצה רחוק ולא רגיל. כבר לא יכולה לנשום בנאליות. והנה, נעלמו שברירי הדמעות שהתחננו לחופש. הנה, נהייתי מדחיקה ומרוחקת. שוב. כמו תמיד. מה יהיה. אולי זאת אחת הסיבות שלא נשמתי אתמול את הכותל. כאילו מתעלמת מהרצון להיפגש עם הלא מתאים עכשיו. חוששת ממפגש עם עולמות שנמצאים בי, אבל נעלמים כלכך במציאות העכשיווית. נאלמים. עמדי וחביב מתחרים עם הניגונים של לב ארי וביני. מי ינצח. עד עכשיו האכלתי את הזאב הטמא יותר, הרחוק, הבודד. אין סיבה שעכשיו יפציעו בי צלילי הטוהר. מנגינות עייפות ובחוץ בהירות של תחילת החורף. אוויר חריף ושמש שעוד מרגישה בבית, מכחישה את העונה הקרובה, את עצם היותה נדחקת לאט לאט. כלום לא נפרץ בי. כלום לא יוצא מגבולות הגזרה הכמעט נכונים. ובפנים משתוללים בי קור וחום ביחד. ואיך ואיפה ומה להיות. העומק טובע. ואיך יש בי עומק אם איני אדם של מים כלל. רק רוח. רוח שכזאת. שיש בכוחה לתת לי להיות. לשרטט לי מקום כזה שהוא היציב והבטוח בעולמי. והיא שקופה ושותקת. ויש לה אלף פנים. והיא מיליון צורות ואוסף רגעים. והיא חיים חדשים לאלה שיודעים להכיל אותה. היא שורשים חזקים למעטים היודעים לנשום באמת. ואיזה כיף לקרוא אותה, ולהדיר את נפשי ביחד עם צל קורותיה. קשר נשמתי שמסב אך ורק שלווה, שלוות הנפש. מיום ליום רועדים השמיים. והכל מתמלא עננים. אתמול סבתא המאמינה והמיוחדת שלי אמרה שכל בוקר היא פותחת את החלון ורואה את העננים. ואומרת לה'; ענני. וכשהיא פותחת את החלון, נפתחים גם השמיים, ונפתח ליבה, ולפעמים גם דמעותיה. והעננים עוטפים עולמה, ואני יכולה לדמיין אותה מחובקת באהבה ששלח לה ה'. עם המבט המאמין והפשוט, עם האהבה והאמת שלא נגמרים בה. ואני רוצה לחזור, ולחבק אותה כמו שאתמול לא עשיתי, ולהגיד לה שאני רחוקה, אבל זה נמצא בי. איפה שהוא. כמה אור הם. יום שישי ומאוחר. ואני משתמשת בזמן מנוחה שאין לי. הזמן דורש והעשייה שאני לא אוהבת צריכה מקום מרכזי. קפה היה מהיר בבוקר, וכנראה שלא תמיד צריך להרגיש. אז יאללה. להעביר הילוך. תשקעי בפעם אחרת. גם ככה את לא מספיק שקופה עם עצמך עכשיו. חושבת שאת בבפנים של עצמך, שהצלחת סוףסוף לגעת ולהתקרב. אבל את לא שם. וזה נשקף אפילו מפנייך החתומות. אז דיי. יום אחד אולי תצליחי לחזור, או שתמצאי את עצמך אחרת יותר, אולי איפושהו שלמה. יש בי פחד להוריד את הטיקט של ההתחדשות. מין מורכבות כזאת של הצורך להיות במקום יציב, אבל עם פחד גדול להתחייב. ולקבע דברים. מה יהיה. שעון הלב נדם בי. וכלו נשימות כתיבתי. עייפתי מלשזור מילים שעוד מרגישות לי מאוסות. סוגרת כאן.
אולי עוד תנצלי. אולי יהיה לך טוב.
אני רוצה את רבי שמעון. עכשיו. עכשיו. או כותל של שעת בין ערביים. יש לי דמעות נדירות בעיניים שהתאספו להם במאמץ מטורף ועכשיו משוועות לצאת. ימים שלמים שנאגרו להן בפינות נפשי, רוב הזמן מודחקות לפינה, מוקפאות מהעולם המחוספס שאני מתעקשת לסגל לעצמי. אין זמן לבפנים. אין מקום לעומק שלי בעולם. אז ששש בסוף החופש ישבתי בכותל. בוכה כמעט שעתיים. בלי מילת תפילה מהטקסט העתיק בסידור. רק המיית הנפש, רק געיות הלב. אני רוצה רחוק ולא רגיל. כבר לא יכולה לנשום בנאליות. והנה, נעלמו שברירי הדמעות שהתחננו לחופש. הנה, נהייתי מדחיקה ומרוחקת. שוב. כמו תמיד. מה יהיה. אולי זאת אחת הסיבות שלא נשמתי אתמול את הכותל. כאילו מתעלמת מהרצון להיפגש עם הלא מתאים עכשיו. חוששת ממפגש עם עולמות שנמצאים בי, אבל נעלמים כלכך במציאות העכשיווית. נאלמים. עמדי וחביב מתחרים עם הניגונים של לב ארי וביני. מי ינצח. עד עכשיו האכלתי את הזאב הטמא יותר, הרחוק, הבודד. אין סיבה שעכשיו יפציעו בי צלילי הטוהר. מנגינות עייפות ובחוץ בהירות של תחילת החורף. אוויר חריף ושמש שעוד מרגישה בבית, מכחישה את העונה הקרובה, את עצם היותה נדחקת לאט לאט. כלום לא נפרץ בי. כלום לא יוצא מגבולות הגזרה הכמעט נכונים. ובפנים משתוללים בי קור וחום ביחד. ואיך ואיפה ומה להיות. העומק טובע. ואיך יש בי עומק אם איני אדם של מים כלל. רק רוח. רוח שכזאת. שיש בכוחה לתת לי להיות. לשרטט לי מקום כזה שהוא היציב והבטוח בעולמי. והיא שקופה ושותקת. ויש לה אלף פנים. והיא מיליון צורות ואוסף רגעים. והיא חיים חדשים לאלה שיודעים להכיל אותה. היא שורשים חזקים למעטים היודעים לנשום באמת. ואיזה כיף לקרוא אותה, ולהדיר את נפשי ביחד עם צל קורותיה. קשר נשמתי שמסב אך ורק שלווה, שלוות הנפש. מיום ליום רועדים השמיים. והכל מתמלא עננים. אתמול סבתא המאמינה והמיוחדת שלי אמרה שכל בוקר היא פותחת את החלון ורואה את העננים. ואומרת לה'; ענני. וכשהיא פותחת את החלון, נפתחים גם השמיים, ונפתח ליבה, ולפעמים גם דמעותיה. והעננים עוטפים עולמה, ואני יכולה לדמיין אותה מחובקת באהבה ששלח לה ה'. עם המבט המאמין והפשוט, עם האהבה והאמת שלא נגמרים בה. ואני רוצה לחזור, ולחבק אותה כמו שאתמול לא עשיתי, ולהגיד לה שאני רחוקה, אבל זה נמצא בי. איפה שהוא. כמה אור הם. יום שישי ומאוחר. ואני משתמשת בזמן מנוחה שאין לי. הזמן דורש והעשייה שאני לא אוהבת צריכה מקום מרכזי. קפה היה מהיר בבוקר, וכנראה שלא תמיד צריך להרגיש. אז יאללה. להעביר הילוך. תשקעי בפעם אחרת. גם ככה את לא מספיק שקופה עם עצמך עכשיו. חושבת שאת בבפנים של עצמך, שהצלחת סוףסוף לגעת ולהתקרב. אבל את לא שם. וזה נשקף אפילו מפנייך החתומות. אז דיי. יום אחד אולי תצליחי לחזור, או שתמצאי את עצמך אחרת יותר, אולי איפושהו שלמה. יש בי פחד להוריד את הטיקט של ההתחדשות. מין מורכבות כזאת של הצורך להיות במקום יציב, אבל עם פחד גדול להתחייב. ולקבע דברים. מה יהיה. שעון הלב נדם בי. וכלו נשימות כתיבתי. עייפתי מלשזור מילים שעוד מרגישות לי מאוסות. סוגרת כאן.
אולי עוד תנצלי. אולי יהיה לך טוב.
---אנונימי (פותח)
תצרחי תצרחי
עד שיגמרו לך הכוחות
תעיזי פעם אחת
להיות
ולא להיות
תעלמי מהר
תסעי מכאן רחוק
עד שתיהי מנותקת
לגמרי
בלי עוד צורך לחזור
תברחי מזה
מכל האשלייה השוטפת
תהיי משוגעת
ואק עם עצמך
לא מפחדת
תרוצי קדימה
עד שלא תזכרי דבר
והלב שיותש
יהיה אמיתי
ורק שלך לעד
תצעקי כבר
תשתחררי מהנורמליות הזאת
אל תיהי
כאחד האדם
כשאת לא
מיוחדת
אבודה
כואבת
עמוקה עמוקה
עד שיגמרו לך הכוחות
תעיזי פעם אחת
להיות
ולא להיות
תעלמי מהר
תסעי מכאן רחוק
עד שתיהי מנותקת
לגמרי
בלי עוד צורך לחזור
תברחי מזה
מכל האשלייה השוטפת
תהיי משוגעת
ואק עם עצמך
לא מפחדת
תרוצי קדימה
עד שלא תזכרי דבר
והלב שיותש
יהיה אמיתי
ורק שלך לעד
תצעקי כבר
תשתחררי מהנורמליות הזאת
אל תיהי
כאחד האדם
כשאת לא
מיוחדת
אבודה
כואבת
עמוקה עמוקה
---אנונימי (פותח)
אני לא ולא.
לא בשחור ולא בלבן. כבר מזמן לא נמצאת בהווה ממש ועדיין לא בעתיד הקרוב- רחוק. אני לא שם ויגעה מהדרך, וגם לא פה, בתחילתה. בראשי פיסות שמיים, את אצבעות רגליי מחבקים גרגריי חול שאיבדו את היופי הייחודי בינם לבין עצמם. בחצי הלב שלי הכל בוער, ובחצי השני משתולל לו הכלום. ככה. אני לא בסצנה הקודמת, כבר סיימתי את התפקיד, ושום דמות אחרת לא מחכה לי, אני לא בסצנה הבאה. רגליי קפואות מהלתקדם, ליבי נושם אך ורק את התרחישים העכשיווים, לא מסוגל להתבונן פנימה. קולות רחוקים. אולי האדמה צורחת לגשם, אולי הוא שוב איכזב את תחנונייה. רוח ערב מצליפה בפניי, דורשת להיכנס בחרכים היחדים שהותרתי פרוצים, כאילו משם תבוא התקווה. משבי אוויר שאני עורגת אליהם ומוצאת בכנוסיהם נחמות, לא מגישים לי הערב סודות מיוחדים, לא ממתיקים את הדין המתרחש בחדריי. אני לא סוגרת את אופציית החלון השקוף וגם לא פותחת לעוד מעט סיכוי. כמעט שבא לי לבקש תחינה, כמעט שאני כורעת לאיזה שקט נפשי שיגיע וילטף בהכוונתו הבהירה ונטולת הדאגות. אורו של הירח אופף את חצאי המחשבות האלה, של לא כאן ולא פה. נותן בי חצי מבט של התחלה וחודש טרי, וחצי שלמות שמכילה כבר וממתינה לעוד כמה ימים, אמצעו של חודש חשוון. שום דבר בתפאורה המתחלפת לא נותן בי מנוחה. כבר לא סופרת זמן. כבר לא מתארת קמטים שנסללו. מביטה ומביטה. ואבדה בהירות הדרך. הכל בעולם שלי הפוך ומבולגן עד אימה. אך ממשיכה לנסוע, על הכביש שבו נוסעים כולם. כאילו נורמאלית. ואני לא שם ולא פה. בקושי מתניעה, וגם כבר דוהרת. לא מגיעה, ותמיד עוקפת וחוזרת, לתקן.
מוטלת בספק.
לא בשחור ולא בלבן. כבר מזמן לא נמצאת בהווה ממש ועדיין לא בעתיד הקרוב- רחוק. אני לא שם ויגעה מהדרך, וגם לא פה, בתחילתה. בראשי פיסות שמיים, את אצבעות רגליי מחבקים גרגריי חול שאיבדו את היופי הייחודי בינם לבין עצמם. בחצי הלב שלי הכל בוער, ובחצי השני משתולל לו הכלום. ככה. אני לא בסצנה הקודמת, כבר סיימתי את התפקיד, ושום דמות אחרת לא מחכה לי, אני לא בסצנה הבאה. רגליי קפואות מהלתקדם, ליבי נושם אך ורק את התרחישים העכשיווים, לא מסוגל להתבונן פנימה. קולות רחוקים. אולי האדמה צורחת לגשם, אולי הוא שוב איכזב את תחנונייה. רוח ערב מצליפה בפניי, דורשת להיכנס בחרכים היחדים שהותרתי פרוצים, כאילו משם תבוא התקווה. משבי אוויר שאני עורגת אליהם ומוצאת בכנוסיהם נחמות, לא מגישים לי הערב סודות מיוחדים, לא ממתיקים את הדין המתרחש בחדריי. אני לא סוגרת את אופציית החלון השקוף וגם לא פותחת לעוד מעט סיכוי. כמעט שבא לי לבקש תחינה, כמעט שאני כורעת לאיזה שקט נפשי שיגיע וילטף בהכוונתו הבהירה ונטולת הדאגות. אורו של הירח אופף את חצאי המחשבות האלה, של לא כאן ולא פה. נותן בי חצי מבט של התחלה וחודש טרי, וחצי שלמות שמכילה כבר וממתינה לעוד כמה ימים, אמצעו של חודש חשוון. שום דבר בתפאורה המתחלפת לא נותן בי מנוחה. כבר לא סופרת זמן. כבר לא מתארת קמטים שנסללו. מביטה ומביטה. ואבדה בהירות הדרך. הכל בעולם שלי הפוך ומבולגן עד אימה. אך ממשיכה לנסוע, על הכביש שבו נוסעים כולם. כאילו נורמאלית. ואני לא שם ולא פה. בקושי מתניעה, וגם כבר דוהרת. לא מגיעה, ותמיד עוקפת וחוזרת, לתקן.
מוטלת בספק.
---אנונימי (פותח)
זה של אתמול.
אני כועסת וזה מחריב בי ביניינים ומגירות פשוטות.
החום הזה עושה לי טוב. כמו פרח שרוקד עם יובש המדבר. כמו שמיים שלובשים חיוך. החום הזה
פה ברחוב, עושה לי טוב. הוא מחפש אותי בין משבי הרוח. בין פיסות צבעי האנשים. וזה מרגיע. והנפש מכירה כבר וצועדת בלי ספקות. ושני אנשים מרחוק מגלים לי מנגינה חדשה, נדירה. העיניים מבקשות להאטם. שואלת ביכולת לסגת קצת מאימה היומיום.עוד התחלה. למרות שכלו כבר ימי המבוכה והאבדון. לכאורה. ואני משיבה לעיניי מבט כזה שאומר רק עוד קצת. שבע עשרה שעות שינה מתמזגות לי במהירות עם חישוב של חמישה ימי עשייה. והלב לא כאן והוא לא שם. ואין כבר סתם. כלומר, לא אמור להיות. כואבות לי השיניים ואיפושו בעמקי ההכרה אני נוהמת בדעכה עצמית שאולי, אולי אני צריכה ללמוד לדבר מחדש. בכל המובנים ובשלל המהויות. וזה כואב אימים. וזה גם תחום רגיש אצלי. פנייה מוכרת מידי זורה בי ימים אחרים שהובילו אותי במהלך לא ברור אל הנופים שהם אני היום. אורות העיר מתגעגעים לחנוכה, לאוסף של ניסים ומחוות חמימות בים של קור חורפי. אני מרגישה את זה. ונחליאלי קטן על ראש אחת הצמרות מהנהן לעברי כמאשר. אז מתי. עד מתי. ואיך. משהו בבנות שירות וחיילים גורם להם להרגיש בבית בכל מקום. כמו חיבוק שהארץ הזאת חיבקה אותם פעם וטעם הסיפוק עוד לא מש משפתיהם. כמו מקום בטוח שהולך איתם לכל מקום, מערב בהם שייכות וגודל והקרבה ואהבה שבאה בעקבות נתינה מאומצת וסיזיפית, מתישה. ושמש זורחת מתמיד ומבשילה במהירות חדה כשנשמעים צלילי גאולה. כמה אור פתאום נשפך כאן. ממילים טובות. מכוונה זכה ומעשה שיש בו אך מן החסד והישרות והתום. ברגעים כאלה, אני רוצה שתי ידיים גדולות שילקטו את כל השפע השמימי, שיאזנו את האור וישמרו לימים אפורים.
בדרך הביתה.
אני כועסת וזה מחריב בי ביניינים ומגירות פשוטות.
החום הזה עושה לי טוב. כמו פרח שרוקד עם יובש המדבר. כמו שמיים שלובשים חיוך. החום הזה
פה ברחוב, עושה לי טוב. הוא מחפש אותי בין משבי הרוח. בין פיסות צבעי האנשים. וזה מרגיע. והנפש מכירה כבר וצועדת בלי ספקות. ושני אנשים מרחוק מגלים לי מנגינה חדשה, נדירה. העיניים מבקשות להאטם. שואלת ביכולת לסגת קצת מאימה היומיום.עוד התחלה. למרות שכלו כבר ימי המבוכה והאבדון. לכאורה. ואני משיבה לעיניי מבט כזה שאומר רק עוד קצת. שבע עשרה שעות שינה מתמזגות לי במהירות עם חישוב של חמישה ימי עשייה. והלב לא כאן והוא לא שם. ואין כבר סתם. כלומר, לא אמור להיות. כואבות לי השיניים ואיפושו בעמקי ההכרה אני נוהמת בדעכה עצמית שאולי, אולי אני צריכה ללמוד לדבר מחדש. בכל המובנים ובשלל המהויות. וזה כואב אימים. וזה גם תחום רגיש אצלי. פנייה מוכרת מידי זורה בי ימים אחרים שהובילו אותי במהלך לא ברור אל הנופים שהם אני היום. אורות העיר מתגעגעים לחנוכה, לאוסף של ניסים ומחוות חמימות בים של קור חורפי. אני מרגישה את זה. ונחליאלי קטן על ראש אחת הצמרות מהנהן לעברי כמאשר. אז מתי. עד מתי. ואיך. משהו בבנות שירות וחיילים גורם להם להרגיש בבית בכל מקום. כמו חיבוק שהארץ הזאת חיבקה אותם פעם וטעם הסיפוק עוד לא מש משפתיהם. כמו מקום בטוח שהולך איתם לכל מקום, מערב בהם שייכות וגודל והקרבה ואהבה שבאה בעקבות נתינה מאומצת וסיזיפית, מתישה. ושמש זורחת מתמיד ומבשילה במהירות חדה כשנשמעים צלילי גאולה. כמה אור פתאום נשפך כאן. ממילים טובות. מכוונה זכה ומעשה שיש בו אך מן החסד והישרות והתום. ברגעים כאלה, אני רוצה שתי ידיים גדולות שילקטו את כל השפע השמימי, שיאזנו את האור וישמרו לימים אפורים.
בדרך הביתה.
---אנונימי (פותח)
ערב עייף בבית של חורף ובחצי חוסר כוח חצי הכרח אני נכנסת לכאן ולאט לאט מלטפת את המקלדת.
יום ארוך ושבוע ארוך גם. אז מה אם השבוע התחיל רק במוצ'ש ועכשיו שני בערב. אני מתחילה להתרגל לנגיעות המהירות ולעולם האצן הזה שהביא לידיי את הפלאפון הזה. קשה לי עם ההתמודדות מול זה. עד עכשיו ברחתי. בריחה טובה, אבל בכל זאת בריחה. ופתאום לעמוד מול היכולת והפן הנוח יותר. זה כמו ללכת על סף תהום. זה כמו להלך בעולם הזה, האפסי כלכך, ולהציץ טיפה החוצה כדי לנסות לראות יותר טוב את הנוף הזה שכולם מדברים עליו. אני מקווה שאצליח וזה לא ינמיך אותי. מקווה מאוד. כבר יומיים וחצי שלא כתבתי פה. שאני מנסה ומנסה לכתוב ויש מעכבים בדרך. עצוב לי. עצוב לי שכבר המון זמן לא כתבתי כמו שליבי מנסה ללחוש את מילותיו הצרופות. עצוב לי שכלכך הרבה זמן לא פגשתי את המילים שלי, לא הוצאתי מכור מחצבות נפשי מים חיים, לא הבאתי טוהר אסוף במכחול של יוצרים. עצוב לי. וההסתפקות המאולצת בכתיבה הסיכומית והרגילה הזאת מכאיבה לי כמו מלח טרי על פצעים עכשוויים כלכך. אני מצליחה להעלם. אבל רק מתרחקת ממי שאני ובחיי שלא יודעת איך לחזור. החורף הגיע. החורף שלי. אתמול הרחתי פעם ראשונה את ריחו הצורב והחד של הגשם החדש חדש.התפוצץ לי הלב מהתרגשות. חיפשתי איזה סרט לגזור, איזה עץ לחבק. פרחים יפים נמו כשחיוך נותר על שפתיהם הדקיקות בחצר הבית הגדול במושב. נדמה לרגע כי כל הגינה נערכה שעות וימים לאירוע חגיגי שכזה. והנה ממש אז, כולם לבשו חג, חיכו לראות את הכלה בפתח. שקיעה בדיוק ועם כל נשימה עמוקה בחוץ הרגשתי גבוהה יותר. חורף. חורף. וקר. עמוק בנחלי המחשבה ובשיטפונות שמילאו את ליבי עד גדותיו, עמוק שם כבר חיפשתי. חיפשתי נחליאלי קטן על גדר ירוקה שמזילה דמעות שדבקו בברזיליה. חיפשתי מגפי גומי שמכילות ילדים קטנים עם שמחת חיים פשוטה ומטריות של עולם ומלואו. חיפשתי שלוליות שאפשר להשתקף בהם ולהרגיש ממש ממש את השמיים. חיפשתי ריח משכר של מרק אימהי שמסוגל כל פעם מחדש לחמם גם את הלב החלוד, להכניס בו את זרעי האהבה שפיזר ה' יתברך. חיפשתי את ניחוח האורות הקטנים בגשם, הכביש הממהר מתמיד, הצעיפים המחבקים, הספר וכוס התה, את ניחוח הפוך וההשתוקקות לתום ולפשטות, לחום ולאהבה. חיפשתי עולם דומע, שמרגיש בנוח עם כל העולם. בינתיים, נשמתי עוד שתי נשימות עמוקות ונכנסתי אל הבית. אני לא בכושר. לפני כמה ימים נסעתי להגיד לכינרת שאני מתגעגעת אליה. שחיתי ושחיתי. עד שכלו כוחותי. עד שהצורך לנשום בשפיות גבר על הרצון להמשיך. העיקר להמשיך. עד שכושלות רגליים. עד שאין יותר לאן. פתאום היה בי צורך כזה. להתיש את הגוף עושה שקט בנפש. לפעמים זה עובד בעוצמה. היה שם זרות שאני לא חוויתי עוד עם הכנרת. זרות שבהתחלה הייתה קרירה לי ורק אחרי ענן או שניים שחלפו מעליי העזתי להיכנס ולהרגיש בסדר עם עצמי. מותר גם לא לבוא מפורקת. מותר לא רק לברוח לפה. מותר לבוא עם סתם בתיק ושקט שלא מוצא מה לומר ואיך. מותר? מותר. שני שחפים. צחוק ילדים ארוך וסוחף. מאהל רחוק מידיי. משפחה כמעט מאושרת. וילדה אחת שמרגישה שהיא קו האופק שמחבר בין כל העולמות והיא דורכת על החול שדורש צומי בכל רסיס תוך שהיא משננת לעצמה שזה זמני. ושמותר. כואב לי הגב. וזה כמו סטיקר ישן על קיר בטון בנחלאות. כמה עולמות יכולים להסתתר בין קפלי אותיות משוחזרות וביתיות מידיי. אבנים ירושלמיות. אחח. זה אהבה. סבא שאל אותי היום מתי המיטה בחדר שלי אצלם תהפוך לזוגית. ונשאיר את המשפט הזה על תילו. פףף. אתמול לקחתי חוט בגוונים של חורף, ומבעד לאדי תה מהביל ששטו בשאיפה ללמעלה, תפרתי במילים את החלום. יש. יש אחד פיצפון כזה. שגנוז במגירות עמוקות מידיי בנפש התהומית. נעלם ונאלם ומתקיים בין אינספור העונות החולפות וצלילי הימים. יש לי חלום. שאספתי את בדיו בידיים רוטטות. ברגליים כושלות. בכמיהה. יש לי חלום. ובפיסות הלילה של אתמול תפרתי אותו במילים זעירות ומהססות. טוב יצא מזה. טוב מטוב. חום חדש התכנס לתוך החדרים. והחלום מביא איתו שלל של שטיחים לחמם בהם את חדרי הלב. תחלמו. תנסו לחלום. תאזרו אומץ ללמוד איך תופרים, איך חולמים. יותר מידיי פקקים אני יוצרת בכתיבתי עכשיו. יותר מידיי עומס בנתיבים של הנושאים המסויימים ההם. לא נורא. מותר לי. מותר? מותר. היום שרקתי את זה: בוקר במיטה של סבא וסבתא ובביישנות מהולה בהאשמה עצמית אני נכנסת לכאן ואומרת שלום יפה למקלדת. מזמן לא כתבתי פה. חג שבת חג שבת ולב ששכון בבצורת כבר שנים. במוצאי שבת כתבתי המון. הייתה לי מוזה עד שאפילו אהבתי את מה שכתבתי. כתבתי וכתבתי, אותיות של ארבע בבוקר השתלבו מקסים עם המרקם של הלילה המהסוסס והקפוא. המון אמת עצמית הבליחה שם באומץ. המון נגיעות של טוהר אצילי מכל העולמות נשזרו בין ידיי המשתוקקות עוד ליצור. לנסות. לחזור. ליצור. ובין רגע נמחק הכל. גל הגיע ובאמת שלא נותר כלום. טעויות יכולות למחוק. ולמחוק זה כואב כי לא נשאר אחר כך כלום, חות מחושך. עד עכשיו החלל שם מיילל בי. רצון ה'. ממ.
לפנות בוקר נקי נקי ובחצי כמיהה ליצור ובחצי הכרח אני מביטה עוד שנייה כאן ולאט לאט לוחשת למקלדת; לילה טוב.
יום ארוך ושבוע ארוך גם. אז מה אם השבוע התחיל רק במוצ'ש ועכשיו שני בערב. אני מתחילה להתרגל לנגיעות המהירות ולעולם האצן הזה שהביא לידיי את הפלאפון הזה. קשה לי עם ההתמודדות מול זה. עד עכשיו ברחתי. בריחה טובה, אבל בכל זאת בריחה. ופתאום לעמוד מול היכולת והפן הנוח יותר. זה כמו ללכת על סף תהום. זה כמו להלך בעולם הזה, האפסי כלכך, ולהציץ טיפה החוצה כדי לנסות לראות יותר טוב את הנוף הזה שכולם מדברים עליו. אני מקווה שאצליח וזה לא ינמיך אותי. מקווה מאוד. כבר יומיים וחצי שלא כתבתי פה. שאני מנסה ומנסה לכתוב ויש מעכבים בדרך. עצוב לי. עצוב לי שכבר המון זמן לא כתבתי כמו שליבי מנסה ללחוש את מילותיו הצרופות. עצוב לי שכלכך הרבה זמן לא פגשתי את המילים שלי, לא הוצאתי מכור מחצבות נפשי מים חיים, לא הבאתי טוהר אסוף במכחול של יוצרים. עצוב לי. וההסתפקות המאולצת בכתיבה הסיכומית והרגילה הזאת מכאיבה לי כמו מלח טרי על פצעים עכשוויים כלכך. אני מצליחה להעלם. אבל רק מתרחקת ממי שאני ובחיי שלא יודעת איך לחזור. החורף הגיע. החורף שלי. אתמול הרחתי פעם ראשונה את ריחו הצורב והחד של הגשם החדש חדש.התפוצץ לי הלב מהתרגשות. חיפשתי איזה סרט לגזור, איזה עץ לחבק. פרחים יפים נמו כשחיוך נותר על שפתיהם הדקיקות בחצר הבית הגדול במושב. נדמה לרגע כי כל הגינה נערכה שעות וימים לאירוע חגיגי שכזה. והנה ממש אז, כולם לבשו חג, חיכו לראות את הכלה בפתח. שקיעה בדיוק ועם כל נשימה עמוקה בחוץ הרגשתי גבוהה יותר. חורף. חורף. וקר. עמוק בנחלי המחשבה ובשיטפונות שמילאו את ליבי עד גדותיו, עמוק שם כבר חיפשתי. חיפשתי נחליאלי קטן על גדר ירוקה שמזילה דמעות שדבקו בברזיליה. חיפשתי מגפי גומי שמכילות ילדים קטנים עם שמחת חיים פשוטה ומטריות של עולם ומלואו. חיפשתי שלוליות שאפשר להשתקף בהם ולהרגיש ממש ממש את השמיים. חיפשתי ריח משכר של מרק אימהי שמסוגל כל פעם מחדש לחמם גם את הלב החלוד, להכניס בו את זרעי האהבה שפיזר ה' יתברך. חיפשתי את ניחוח האורות הקטנים בגשם, הכביש הממהר מתמיד, הצעיפים המחבקים, הספר וכוס התה, את ניחוח הפוך וההשתוקקות לתום ולפשטות, לחום ולאהבה. חיפשתי עולם דומע, שמרגיש בנוח עם כל העולם. בינתיים, נשמתי עוד שתי נשימות עמוקות ונכנסתי אל הבית. אני לא בכושר. לפני כמה ימים נסעתי להגיד לכינרת שאני מתגעגעת אליה. שחיתי ושחיתי. עד שכלו כוחותי. עד שהצורך לנשום בשפיות גבר על הרצון להמשיך. העיקר להמשיך. עד שכושלות רגליים. עד שאין יותר לאן. פתאום היה בי צורך כזה. להתיש את הגוף עושה שקט בנפש. לפעמים זה עובד בעוצמה. היה שם זרות שאני לא חוויתי עוד עם הכנרת. זרות שבהתחלה הייתה קרירה לי ורק אחרי ענן או שניים שחלפו מעליי העזתי להיכנס ולהרגיש בסדר עם עצמי. מותר גם לא לבוא מפורקת. מותר לא רק לברוח לפה. מותר לבוא עם סתם בתיק ושקט שלא מוצא מה לומר ואיך. מותר? מותר. שני שחפים. צחוק ילדים ארוך וסוחף. מאהל רחוק מידיי. משפחה כמעט מאושרת. וילדה אחת שמרגישה שהיא קו האופק שמחבר בין כל העולמות והיא דורכת על החול שדורש צומי בכל רסיס תוך שהיא משננת לעצמה שזה זמני. ושמותר. כואב לי הגב. וזה כמו סטיקר ישן על קיר בטון בנחלאות. כמה עולמות יכולים להסתתר בין קפלי אותיות משוחזרות וביתיות מידיי. אבנים ירושלמיות. אחח. זה אהבה. סבא שאל אותי היום מתי המיטה בחדר שלי אצלם תהפוך לזוגית. ונשאיר את המשפט הזה על תילו. פףף. אתמול לקחתי חוט בגוונים של חורף, ומבעד לאדי תה מהביל ששטו בשאיפה ללמעלה, תפרתי במילים את החלום. יש. יש אחד פיצפון כזה. שגנוז במגירות עמוקות מידיי בנפש התהומית. נעלם ונאלם ומתקיים בין אינספור העונות החולפות וצלילי הימים. יש לי חלום. שאספתי את בדיו בידיים רוטטות. ברגליים כושלות. בכמיהה. יש לי חלום. ובפיסות הלילה של אתמול תפרתי אותו במילים זעירות ומהססות. טוב יצא מזה. טוב מטוב. חום חדש התכנס לתוך החדרים. והחלום מביא איתו שלל של שטיחים לחמם בהם את חדרי הלב. תחלמו. תנסו לחלום. תאזרו אומץ ללמוד איך תופרים, איך חולמים. יותר מידיי פקקים אני יוצרת בכתיבתי עכשיו. יותר מידיי עומס בנתיבים של הנושאים המסויימים ההם. לא נורא. מותר לי. מותר? מותר. היום שרקתי את זה: בוקר במיטה של סבא וסבתא ובביישנות מהולה בהאשמה עצמית אני נכנסת לכאן ואומרת שלום יפה למקלדת. מזמן לא כתבתי פה. חג שבת חג שבת ולב ששכון בבצורת כבר שנים. במוצאי שבת כתבתי המון. הייתה לי מוזה עד שאפילו אהבתי את מה שכתבתי. כתבתי וכתבתי, אותיות של ארבע בבוקר השתלבו מקסים עם המרקם של הלילה המהסוסס והקפוא. המון אמת עצמית הבליחה שם באומץ. המון נגיעות של טוהר אצילי מכל העולמות נשזרו בין ידיי המשתוקקות עוד ליצור. לנסות. לחזור. ליצור. ובין רגע נמחק הכל. גל הגיע ובאמת שלא נותר כלום. טעויות יכולות למחוק. ולמחוק זה כואב כי לא נשאר אחר כך כלום, חות מחושך. עד עכשיו החלל שם מיילל בי. רצון ה'. ממ.
לפנות בוקר נקי נקי ובחצי כמיהה ליצור ובחצי הכרח אני מביטה עוד שנייה כאן ולאט לאט לוחשת למקלדת; לילה טוב.
---אנונימי (פותח)
זהו.
לוח השנה הסכים לעצור לרגע.
כמו מכונית שמתכוננת לקראת עצירה נכונה ומדוייקת.
משהו בעננים של אתמול והיום עושה את השמיים הכי ביתיים שיכול להיות. האוויר מרגיש לי בבית וכל שריקה ממלאת את חדרי הנפש שלי. לא, לא שמח לי. מעולם לא הייתי מהאנשים שיודעים לשמוח. אבל סוכות כאן. וסוכות זה שלי. אז משהו בפנים מתייצב לי ושותל בי זרעים אמיתיים של בית. בעדינות לא מוכרת, בנגיעות זרות של אהבה. הנה, פגשתי את הריח הזה, המשכר והנכסף, הריח שמגיע רק פעם בשנה ורק לכמה ימים. הריח של סוכות. שעושה את הטיים הזה בשנה הכי מדהים בעולם. ואיך בכלל אפשר לכתוב כשזה מצמצם את כל המכלול. כמו כל פעם. כנראה שהכל בשנה הזאת מגיע בבום. כנראה שהתהליכים מתקצרים והכל נהיה מיידי וסיטואטיבי שכזה. המצאתי מילה. שבטח רק אני אבין. גאון. לפחות במוצאי כיפור עזרתי בתחילת הבנייה. כלכך חלק ממני. ואז היה קשה אלף. ממש ממש. וזה התנגש עם הרף הגבוה. אז נאלצתי להתעלות על עצמי ובסוף הצלחתי להשתחרר ולשמוח. דיבורים עד שתיים בלילה עם חברות והמון פריקות ובסוף גם השדים שבתוכי נרדמו לכמה זמן. קפה על הבוקר זה טוב כמעט כמו קרני שמש מדוייקות. המון פיסות של נחמה עייפה ולאות מבויישת נחבאים בקפלי הזמן והטעם הממכר. משהו בלגימות הקצרות, כנראה עוזר לי לעכל -תרתי משמע- שהבוקר באמת הגיע.. וכמה חבל זה לא להתאפס ככה. או להתמכר מידיי? אולי. בזמן האחרון אני שוזרת יותר מידיי פעמים ביום גרגירי קפה קטנים לכוסות מהבילות. רואים שקשה לי. ושאני לבד. ושהגעגוע מטריף בתוכי כל נשימה. תבוא. השמועות אומרות שיש ארבע שירים חדשים, אני חייבת לשמוע. צריכה לזכור. ולמה שכחתי את כל השירים והדפים שם. חבל נראלי. הלוואי שפרופורציות. העיניים שלי פקוחות גם כשהעייפות מכריעה כל שיקול דעת ורצון לטוב, אבל הקטע הזה חשוב לי. גם כשהכל קורס מסביבי מסופות של דעות לא מתאימות ורחוקות כלכך, אני שם. ומשתדלת להוציא פנס של שפיות שקטה. לא חשוב. נו שיהיה. אני צריכה למצוא את העמדה של השליטה על החיים. ממקום בריא ונכון ולא ממקום לא פרקטי ולא טוב. אני צריכה המון דברים. מתי יהיה לי כוח לחיות. מתי מתי מתי. הגב שלי ממשיך לכאוב וזה המון מעבר. מה זה אומר בכלל. פעם היה באלי דובי ענק שיטביע אותי בתוכו. שיחבק חזק. שיסתיר ממני את הפחדים שבאים בכמויות מסחריות.. היום הבנתי שבינתיים זה רחוק ממני. כי אין מי שישמע ואין מי שיחלום איתי ואין מי שיהיה. לקפל את החלום לשניים. עכשיו לעוד שניים. ושוב. ולהכניס בזהירות לארון. למדף העליון הנשכח. רק שלא יתקמט. ואולי יום אחד. אולי. בינתיים התזכיר יקבל את האותיות של, לקנות פשמינה ענקית. ובדיו שקוף אני אמשיך- כדי שמישהו יחבק באמת ויחמם גם את הבפנים. עוד שנייה חורף. כבר רוחות. אני לא בנויה למחיצות האלה שהלב נרמס תחתיהם. אני לא מצליחה להבין באמת. אולי ההתכחשות היא בלתי נפרדת ממני. רגע של קולות. שוב נלחש בי קול- תכתבי ילדה, תמשיכי לכתוב מהר. גם אם אין לך שיר בידיים. תכתבי, עוד יהיו לך מילים. טבעת חדשה. ואיך בכלל להסתכל עליה. היום עברה גם מחשבה כלשהיא על עדשות. למרות שזה בצד של המוח הלא אפקטיבי. יש לי פיצול קשב מטורף. פעם הייתי מרוכזת, היום אלף עולמות דלוקים אצלי ביחד ורוקדים במסיבה. ואיך אפשר להקשיב לאחרים כשאצלי הכל רועש והקולות מרעידים ומטלטלים. מסנוור פה. צבעוני משהו. צריכה לקרוא על העניין. ולקרוא בכלל. ולעשות סדר גם אם אני מתחמקת מזה. ולענות לאנשים למרות שזה אחד הדברים הקשים שיש. ולהיות אמיתית. באמת. ירח מלא היום. וזו המתנת חג הכי משמחת לקבל מהקב'ה. כמה אור הוא משפיע. כמה שלמות הוא מגיש לי בתפאורה אחת. הנה, הכל מוכן ילדה. רק תשמחי, רק תצאי לבחוץ ותיהי. תקשיבי. תעיזי להיות. ועכשיו לא מתוך עשיית תשובה וחזרה וחרטה. עכשיו תצאי. מתוך קירבה נשגבת. מתוך האמת הכי נעלמת ונאלמת שטמונה בחג שלך. תשמחי ילדה. תאמיני. ואצא לבחוץ רק לרגע, אנשום עכשיו שוב, את נגיעות הקדושה הזאת, את לטיפות האהבה. אהבה עזה. יום אחד, שנראה רחוק מידיי, אולי אאזור כוחות ואצא לראות זריחה. והלוואי שהלב יסכים להכיל באמת ויגיע לפני זה להבנות דקות, להקשבה רוגעת. אני רוצה כינור שינגן לי עכשיו ומים מפכפכים. חיבוק. וחום שמקורו הוא טוב ולאו דווקא פיזי. שוקו חם חם כבר שתיתי אז הוא ירד מהרשימה. מרגישה עכשיו את כל השברים נאספים לי בידיים. מרגישה עכשיו, כמה האוויר טהור, נקי, צלול, וחודר. חודר לעומק שרק הוא מעיז להגיע. חוץ ממני כמובן. אז אציע לו כוס קפה נבוכה, ואסתתר.
כמו מכונית שמתכוננת לקראת עצירה נכונה ומדוייקת,
הזמן הסכים להאט לרגע.
---אנונימי (פותח)
מצחיק שהגעתי עד לבאר שבע כדי להצליח להיפתח ולכתוב. אומנם רק עניין של פורום, אבל זה כלכך אני. אני לא יודעת מאיפה להתחיל אז נעשה את זה פשוט יותר, זאת ההתחלה. רוני זה ציווי, אבל רוני מלשון השמחה שלי זה יותר יפה בצליל. עד ש ואם בכלל, יש עוד זמן. יש היום שמיים של תקופת החגים ורק היום הצלחתי לראות את זה באמת. כי השנה הזאת שונה. כלכך שונה שאני לא מצליחה לעכל. כלכך שונה שאני חייבת לכתוב כדי להבין. וההחלטה לכתוב הראתה את אותותיה בימים האחרונים, עקשנית וקשה מתמיד. כוללת בתוכה שבירה של הבפנים, עיניים קלות יותר, לב שמוכן לזוז טיפה ומשמעת עצמית. כמה זה לא נכון להגדיר. כמה המילים מתגמדות לעומת ההרגשה. נניח. אז אתמול הרמתי קצת ידיים ולא כתבתי פה. לא עשיתי את הפיזותרפיה הזאת, שאמורה להקל עליי. אולי בגילגול אחר. קמתי עם גב כואב. זה לא חדש אבל זה נוכח. אנשים חשובים עמדו אתמול בבנק. איזה גדול זה להוציא כסף. אז מה אם הם עדיין לא. האייס קפה של אתמול היה מחוייך וממתין. הוא היה צמא לעוד, אז בדרך ביקשתי שיבוא איזה חסד. ומהמרכזית הכי רגילה ומהערב הבנאלי הזה, יצאו בסוף גם ניצוצות של אור ונתינה. קשר לא ברור שלא מניח לעם החולה נפש הזה. חיבור. חיבור. חיבור. יש דלתות מאוד מסויימות שנפתחות אז, ורוח אחרת נושבת בהם. רוח שמביאה חיים. בפשטות הכי חובקת ואמיתית שיש. יובל דיין מנגנת בי. ועידן עמדי פשוט מסביר את הלב. תמונת נוף, אני בלעדיך. תמונה נוף, אני איתך. כלום ושום דבר. עולם ומלואו. זה התמצית שלנו. הצלילים לא מתעייפים ואני רוצה להנציח באיזה שהוא מקום את העובדה גם אני פעם הייתי מהכותבים. גם אני פעם נשמתי. ציירתי באלפי גוונים. תפרתי מציאות עם עולמות נשגבים יותר. גם אני. פעם. אמא קנתה דגים שמשייטים עכשיו בזכוכית ציורית. פשוט ככה. אבני התכלת שנחות שם מוסיפות את הסוד שלהן וכאילו מחביאות ממני הסבר או שניים. משהו שאני לא יודעת להגדיר אותו קורה כאן. תראי יש ים של אנשים ברחובות. ערב חג ודממה עוטפת את הכל. זיכרונות מתוקים מידיי עוטפים לי את הלב ומבקשים לגעת עמוק. אני מוטלת בספק כשהכל קורה כלכך מהר והמראה מבקשת את עיניי. קלישאות מתנגשות לי עם הכנות הפשוטה שאני אוהבת ורק ריח מאוד מסויים משתיק את הכל. החג הזה כלכך שלי. כלכך. שלי. סוכות. בלי שום הסברים עייפים או תחושות לא מוחשיות. בלי אסוציאציות ובלי מנהגים עתיקים. בלי כלום כלום. רק ניגון מיוחד וריח שזר לא יבין את משמעותו. פשוט ככה. סוכות. אהבה מיוחדת שלי. ועוד ייכתב עליה. משהו במכלול שלי לא מוחלט. אני חייבת אמונה כדי להמשיך לחיות. בלי זה נתרסק שוב לתהום. הוא מדבר אליי. ובין משב רוח אחד לחברו, אני מצליחה לשמוע. הלב עוצם עיניים ומקשיב. מגשש אחר הקול שלא נשמע והיד שמורגשת אבל לא מוחשית. הוא אוהב אותי הרבה יותר מאיך שאני לא אוהבת את עצמי וזה חזק. את שאר חליפות הרוח, אטביע בדמעות שירטיבו אדמה עייפה. מלוכלת וחסרת אמונה, אבל משתוקקת לריח של אדמה רטובה, לרגע אחד, אפילו אחד, של חיים. חיים באמת. בינתיים נשאיר את השקט. בינתיים. כי עדיין לא אחרי החגים. טוב שרק נשארנו יחד, וטוב שיש לנו למי לספר. למרות הכל אין דרך חזרה, והכל עובר. אז אני אחזור את כל הדרך. כי בבאר שבע האוויר לא מספיק אמיתי כמו פה. אני אנחת לרגע. ועוד אחזור בחזרה.
---אנונימי (פותח)
וזה רק עניין של זמן, עד שאברח רחוק מכאן. מלחמות בתוך הלב, חצי שונא אותה חצי אוהב. נדבקתי לשיר הזה. סתם בדקות האחרונות. אני רוצה לכתוב ושכחתי איך עושים את זה. אז זה לא כמו אופניים ויכולהיות שבאמת איבדתי את זה לגמרי. איך רוכבים על המילים. איך ולאן. שכחתי. צריכה להדביק פערים רציניים בכל תחום בחיים שלי. כנל בציורי אותיות פשוטות שיש בתוכן המון מעבר למה שמעבר. אולי באמת האדם הוא מעיין נובע. ואולי יבשתי לגמרי. אז להשפריץ? אבל לא בא לי מים. קר לי גמככה. שלושים וחמש אחוז סוללה. מי היה מאמין שמתישהו זה היה מעניין אותי. זה עדיין לא, אבל אין ברירה אלא להתקדם. חודש עבר. בהסתכלות לאחור, זה חלף כמו הרוח. ימים התפוגגו כמעט כמו שניות ורודות בשעון אפור מידיי. כיף שככה. אבל. זווום. אבל. הכל מורכב בעיקר מקטנות. והקטנות מעיקות. כי כל יום פה, הוא ב א מ ת לא נגמר. הכל. כלכך. איטי. ונמרח. ומלאכותי. ונמשך. הכל בסלואומוושן וזה קשה לי. כי הזמן עובר מהר כשנהנים. ולא עובר מהר כש. וזהו. זה גם לא העניין של הלהנות. זה עבודה עם נשמות ולכן זה הרבה מעבר. רוחות שטפו היום את העיר על שלל אורותיה. משהו בריצוד המתמיד והלוחש הזה, היה היום שמח יותר. מסובך ומעיק, אבל מאיר ושמח. לילה ומשום מה יש לי המון תשובות לשאלה למה זה לא ברור שלהסתובב בלילה לבד זה לא. פשוט לא. ריח ביתי מידיי מאחד החלונות הקטנים משך את תשומת ליבי וערבב שם הכל. ביחד עם התבלינים החזקים, התבשלו לכמה דקות גם בילבול וגעגוע וטיפות של שפיות מעולם אחר. ואז זה נגמר והלכנו לקנות תפוז חמוץ של תחילת עונה מסתורית בינתיים. לא סתם מדרגות עוטפות פה את הכל וממלאות כל מעבר. לא סתם יש פה המון אופציות לעליות וירידות והמון בחירה באיזה דרך לעשות את זה. והכל, הכל ב ה ד ר ג ה. כמעט איזון. עניין של אופי. והלבן הזה רק מדגיש את האפור שבמציאות האחרת, בגובה שעודו חסך כלכך. אני רוצה שאלות של מודעות עצמית כדי לענות עליהן. אני רוצה שליפים של איזה הופעה בא לך ומשהו שאת מתפללת עליו באופן קבוע. תמיד אני כזאת מסובכת וזורקת הכל, תמיד אין לי כוח לסדר, אותי ואת הבגדים על המיטה. את נתקעת גם על מה ללבוש, או שזה פוגש אותך במצבים יותר מהותיים? מה. פףף. אפשר לשמור על זכות השתיקה?! למחר בבוקר אני צריכה לקנות מתנה שיהיה מגוחך אם אאחר במועד. אז מה קונים גם בזמן וגם שיהיה מדוייק. קל שיתפספס לי בין השורות. מומחיות של דחיינים. ולא סתם, גם מחמירה. לא רק משימות, אלא גם אנשים. ממ. שקט עכשיו. כל אחד עסוק בענייניו. רכב לא יכול לנסוע בלי דלק, וזה לגמרי אני כרגע. ממצב כזה אין הרבה אופציות. אי אפשר להמשיך ככה. אבל. אין לי כוח לנסוע אפילו רק כדי למלא דלק. אין. אין מאיפה להתניע. אז שום זיהום אוויר אבל גם תקועה במקום. בלי יכולת לנשום. דלק לא יכול לבוא לכאן, בטח לא באופן קבוע. למה אין בי טיפת כוחות חיים מינימאלית. והכל נעלם, לא מתעורר ולא נרדם. אני כל הזמן משווה וזה דפוק. ולא כיף לי כי בעומק אין מנוחה לשנייה. מנוחת הנפש, השלמה ממקור של אהבה עצמית. ואיך בכלל אפשר לבנות ולבנות כשאין לי יסודות להציע. מים אש אדנה ורוח. רוח שאני. רוח. עם כל מה שהיא מביאה איתה. מקור הרע הוא טוב או שההפך? שיבולי השדות שמעורערים בי, זוקפות את גבן רק בגלל הפחד מהבאות. אף אחד לא מבטיח גשם והן לא לוקחות סיכון ועוטות על עצמן חוזק. יכולת. אדישות? להתפלל בעיקר. ולאהוב. ולעשות פוו של מילים טובות. חם. חם. הכלה ונוחות זה של מגניבים. ככה החוסר ביטחון מנסה לשכנע כבר יומיים. להיות נוחה, כמו תמיד. חוסר תקנה בתיקונים שאני מנסה לתפור. נדקרת. כי לא גדלתי עם חוטים וחור קטן. ומחטים. נגיד ש. לאבד עניין בזמן. בלילה. לפני שיגמר. כי. אין כבר סתם. ואת יכולה לבחור לגדול ולהגדיל ולהעצים כלכך. כוחות יגיעו. אבל הבעיה זה שתשארי אי שפ במשבצת ההיא. שעד עכשיו היו לה צבעים מקסימים. אבל מעכשיו. דיי. תביני. הגיע החורף. הוא ממש כבר כאן. תתני לגשם לשטוף הכל. תתני לשפע להיות מכונן. תתני לשינוי מקום בעולם.
---אנונימי (פותח)
בוקר.
בוקר טוב.
ספסל אחורי. יובל דיין וקרניים של שמש. מגוון פה. המון מחשבות אני מטביעה פה ברפרוף קל על שרשורים. קצת שוכחת, קצת זוכרת, ובעיקר מחכה להיטמע בכלום הזה, בשקט המחשבתי. זה לא באמת זה, אני יודעת. זה החוסר כלים. זה הניתוק. והשכחה והחוסר אמונה שבאמת אפשר אחרת. חמש שנים זה פזמ. אבל שילך לעזאזל הזמן, איפה העקרונות. כואב לי הגב ממש. ואני לא דואגת לעצמי בכלל. רק שטויות.. נגמר לו היום הזה, שקיפל בתוכו את הקירבה הכי קרובה להשי"ת. היום נגמר, ואני? היה חזק. היה מסורתי כי איך אפשר אחרת. היה בכל בכוח. היה חוסר ידיעה כרגיל. היה קרוב. אבל. היה מהלב? איפה האובייקטים שדומינטטים ביוםיום? לא בכיתי. במקסימום התהפך לי הלב. כן, בסדר העבודה של הכהן הגדול. אני תוהה אם זה באמת מה שהוא רוצה ממני. אולי. אולי. יום ראשון בבוקר וירדתי לא במרכזית. בא לי לראות את האישה שמחלקת עיתונים אפילו שאף פעם אני לא לוקחת. יש לה לוק ציורי. ויש משהו במרכזיות שעושה לי מעניין. לחכות. לא לדעת. להמתין. להחליט. לשוט. שתי זקנות שקמו מוקדם מידיי יושבות מאחוריי, ועם הערנות שלהם אני חוששת שעוד רגע הן ישימו לב שכתבתי זקנות ולא מבוגרות. אבל אז מה. הן התחילו. אחת מדברת על הסוף. השנייה דוחקת בה שצריך לחשוב מחשבות חיוביות. ואני כבר לא ממש יושבת במושב הכחול שלי. ליד ההוא עם האוזניות הרועשות מידיי. אני רחוק מכאן. נוגעת לא נוגעת בתהיות על האישיות האבודה שלי. על הביטחון עצמי הזה שמסתתר מתחת לבלאטות. איך כותבים את המילה הזאת בכלל. לחשוב מחשבות חיוביות? זה כמו שאמא אומרת. ואיפה אני בכלל ביחס לזה. פחח. שוב דקירת כאב. כאבי גב זה לחלשים. או לקשישים. לא משנה הסדר. אופ. ערב אל עיב. ומה אני עושה פה בכלל. כלומר, איך אני כאן כשאני כאן. יותר מידיי עבודה עצמית מחכה לי ואפס מוטיבציה ונקודת התחלה. ומה יהיה על היום. עוד מעט השביזות תכה על פניי. אני לא מהאלה שמספיק להם רק להתבכיין ערב לפני שאין להם כוח להתניע. ברור שהכי אכנס לזה אבל למה בכלל. דיברתי עם ההיא. זה לא קרה איזה מיליון שנה וזה הביא אותי למסקנה עתיקה שאני חייבת לדבר. השתיים הגבוהות שאיתי עכשיו מערערות בי המון. למרות שזה נראה להפך. מה התפקשש בי כשכולם חושבים איקס ואני בטוחה שוואי. ביום חמישי הוא זיהה אותי בתוך ההמון הלא רב מידי ושאל אם בא לי לבוא לשייק. מה מה מה. נו. העיקר שתובנות התבררו. ווויכוחים התערבבו בשייק העייף ובאייס קפה שבוער לו מבפנים. ואם כבר בפנים. אני רוצה אלול. א ל ו ל. הוא עבר לי השנה ליד הלב ובכלל לא נכנס. אפילו את האוויר שלו לא הצלחתי לנשום באמת. אסור שתיגמר התקופה של הסוודר וי.אס. שורש. זה טכני וזה גם הרבה מעבר. ההוא שיושב לידי לא מבין מה אני כותבת כלכך הרבה ולמי. וואלה אני גם לא מבינה. רוצה שנגלגל על זה שיחה? בעצם. בוא נמשיך לשמוע ביחד את השירים באוזניות שלך. בעע. נהיה שקט ואני לא יודעת איך לנשום. המשבר כתיבה שלי נהיה מלחיץ. לא נותן לי מנוחה. איבוד של חצי שנה הוא לא כביל משום כיוון שהוא, גם אם זה עוד לא עבר את ההצעת חוק בכנסת. זה שורף לי ובינתיים אני רק עשן, ללא מילים טהורות. למה למה למה. למה אני לא מסןגלת להבין שאם אמרו לי את זה אז אני באמת כזאת. אני לא יודעת לעשות קניות וזה מזעזע. צריכה איזה בחור שילמד אותי. איזה מילים לקנות מאחרים ואיזה לא. העולם לא ממש מתאים לאנשים כמוני. זה להישאר עם העומק של עצמך ולטבוע. בלי למצוא כמעט אפפעם מנוחה. אני צריכה כוחות חיים. או שאולי זה בסדר בלי ההתלהבות. איך חיים בכלל. השלטים שמבעד לזכוכית השקופה לא עושים לי טוב על הלב. והנה הערביות ששוזרות את הכותנה כל בוקר, כמעט. מי היה מאמין שאני כ'כ קרובה. צמ'ע תופס מקום מרכזי אצלי פה. קל שרק בקריאה. תמיד הייתי בוגרת ממש. אבל עכשיו זה נראלי שזה כי. ךא חשוב בעצם. אני חייבת להגיב ל על המכתב המעריץ שהיא כתבה לי. ולהחזיר אהבה. ואולי לעמוד באיזה דבר או שניים. למרות שכואב לי הגב. אחח השנינות. כוחות חיים. להתקשר היום לסבתא ולחפש יומאחד את עצמי כדי להיות אני. תחנה אחרונה. נא וודאו שלא השארתם חפצים אישיים באוטובוס ובטעי המטען.
שבוע טוב.
בוקר טוב.
ספסל אחורי. יובל דיין וקרניים של שמש. מגוון פה. המון מחשבות אני מטביעה פה ברפרוף קל על שרשורים. קצת שוכחת, קצת זוכרת, ובעיקר מחכה להיטמע בכלום הזה, בשקט המחשבתי. זה לא באמת זה, אני יודעת. זה החוסר כלים. זה הניתוק. והשכחה והחוסר אמונה שבאמת אפשר אחרת. חמש שנים זה פזמ. אבל שילך לעזאזל הזמן, איפה העקרונות. כואב לי הגב ממש. ואני לא דואגת לעצמי בכלל. רק שטויות.. נגמר לו היום הזה, שקיפל בתוכו את הקירבה הכי קרובה להשי"ת. היום נגמר, ואני? היה חזק. היה מסורתי כי איך אפשר אחרת. היה בכל בכוח. היה חוסר ידיעה כרגיל. היה קרוב. אבל. היה מהלב? איפה האובייקטים שדומינטטים ביוםיום? לא בכיתי. במקסימום התהפך לי הלב. כן, בסדר העבודה של הכהן הגדול. אני תוהה אם זה באמת מה שהוא רוצה ממני. אולי. אולי. יום ראשון בבוקר וירדתי לא במרכזית. בא לי לראות את האישה שמחלקת עיתונים אפילו שאף פעם אני לא לוקחת. יש לה לוק ציורי. ויש משהו במרכזיות שעושה לי מעניין. לחכות. לא לדעת. להמתין. להחליט. לשוט. שתי זקנות שקמו מוקדם מידיי יושבות מאחוריי, ועם הערנות שלהם אני חוששת שעוד רגע הן ישימו לב שכתבתי זקנות ולא מבוגרות. אבל אז מה. הן התחילו. אחת מדברת על הסוף. השנייה דוחקת בה שצריך לחשוב מחשבות חיוביות. ואני כבר לא ממש יושבת במושב הכחול שלי. ליד ההוא עם האוזניות הרועשות מידיי. אני רחוק מכאן. נוגעת לא נוגעת בתהיות על האישיות האבודה שלי. על הביטחון עצמי הזה שמסתתר מתחת לבלאטות. איך כותבים את המילה הזאת בכלל. לחשוב מחשבות חיוביות? זה כמו שאמא אומרת. ואיפה אני בכלל ביחס לזה. פחח. שוב דקירת כאב. כאבי גב זה לחלשים. או לקשישים. לא משנה הסדר. אופ. ערב אל עיב. ומה אני עושה פה בכלל. כלומר, איך אני כאן כשאני כאן. יותר מידיי עבודה עצמית מחכה לי ואפס מוטיבציה ונקודת התחלה. ומה יהיה על היום. עוד מעט השביזות תכה על פניי. אני לא מהאלה שמספיק להם רק להתבכיין ערב לפני שאין להם כוח להתניע. ברור שהכי אכנס לזה אבל למה בכלל. דיברתי עם ההיא. זה לא קרה איזה מיליון שנה וזה הביא אותי למסקנה עתיקה שאני חייבת לדבר. השתיים הגבוהות שאיתי עכשיו מערערות בי המון. למרות שזה נראה להפך. מה התפקשש בי כשכולם חושבים איקס ואני בטוחה שוואי. ביום חמישי הוא זיהה אותי בתוך ההמון הלא רב מידי ושאל אם בא לי לבוא לשייק. מה מה מה. נו. העיקר שתובנות התבררו. ווויכוחים התערבבו בשייק העייף ובאייס קפה שבוער לו מבפנים. ואם כבר בפנים. אני רוצה אלול. א ל ו ל. הוא עבר לי השנה ליד הלב ובכלל לא נכנס. אפילו את האוויר שלו לא הצלחתי לנשום באמת. אסור שתיגמר התקופה של הסוודר וי.אס. שורש. זה טכני וזה גם הרבה מעבר. ההוא שיושב לידי לא מבין מה אני כותבת כלכך הרבה ולמי. וואלה אני גם לא מבינה. רוצה שנגלגל על זה שיחה? בעצם. בוא נמשיך לשמוע ביחד את השירים באוזניות שלך. בעע. נהיה שקט ואני לא יודעת איך לנשום. המשבר כתיבה שלי נהיה מלחיץ. לא נותן לי מנוחה. איבוד של חצי שנה הוא לא כביל משום כיוון שהוא, גם אם זה עוד לא עבר את ההצעת חוק בכנסת. זה שורף לי ובינתיים אני רק עשן, ללא מילים טהורות. למה למה למה. למה אני לא מסןגלת להבין שאם אמרו לי את זה אז אני באמת כזאת. אני לא יודעת לעשות קניות וזה מזעזע. צריכה איזה בחור שילמד אותי. איזה מילים לקנות מאחרים ואיזה לא. העולם לא ממש מתאים לאנשים כמוני. זה להישאר עם העומק של עצמך ולטבוע. בלי למצוא כמעט אפפעם מנוחה. אני צריכה כוחות חיים. או שאולי זה בסדר בלי ההתלהבות. איך חיים בכלל. השלטים שמבעד לזכוכית השקופה לא עושים לי טוב על הלב. והנה הערביות ששוזרות את הכותנה כל בוקר, כמעט. מי היה מאמין שאני כ'כ קרובה. צמ'ע תופס מקום מרכזי אצלי פה. קל שרק בקריאה. תמיד הייתי בוגרת ממש. אבל עכשיו זה נראלי שזה כי. ךא חשוב בעצם. אני חייבת להגיב ל על המכתב המעריץ שהיא כתבה לי. ולהחזיר אהבה. ואולי לעמוד באיזה דבר או שניים. למרות שכואב לי הגב. אחח השנינות. כוחות חיים. להתקשר היום לסבתא ולחפש יומאחד את עצמי כדי להיות אני. תחנה אחרונה. נא וודאו שלא השארתם חפצים אישיים באוטובוס ובטעי המטען.
שבוע טוב.
סיפור שאני לא מצליח לגמור. חשבתי שתרצו לשמוע.לך דומיה תהילה
נעליו חרקו כשצעד במסדרון המוביל אל המשרד. הוא שקל בינו לבין עצמו האם מוטב יהיה אם יסוב על עקביו ויחזור, אך לפני שהכריע בדבר כבר הגיעו רגליו אל מפתן הדלת המבוקשת. הוא הניח יד מהוססת על הידית ופתח אותה לאט ובחשש.
באותה שעה נגלה לפניו הרב יהושע יושב רכון מעל ספריו, עט בידו ומשקפיים גדולים ועבים על אפו. דפים מדפים שונים נעוצים בין עמודי הספרים. פיו ממלמל את הטקסטים העתיקים, מתרגם אותן מן הכתוב אל הנשמע, מן התרדמה אל החיים. באור הזהוב של המנורה, הכל נראה הרמוני כל-כך. הוא חשש לקטוע את השלמות הזאת, אך ידע שהרב מחכה לו. מקוצר הזמן, עבר שבוע עד שהרב הצליח להתפנות בשבילו. כשראשו ורובו בתוך החדר, נקש קלות על לוח הדלת.
"אה... הרב, אנחנו דיברנ... אה, הרב פנוי עכשיו?", נזכר לפתע להיות נימוסי.
"או, או, כן. כן, תיכנס", הרים הרב את עיניו ומיד השפיל אותן להשלים עוד שורה אחרונה בטרם יסגור את הספר.
"טוב", התחיל הרב. "אמרנו משהו לגבי התלבטות, אז שכדיברנו, נכון?"
"כן, הרב", השיב בפשטות. הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך: "אני תוהה על המשך דרכי בישיבה".
הרב הביט בו בעיניים עמוקות וממוקדות, סנטרו שעון על אגרופו. שתיקה השתררה והניסוחים המוקפדים הדהדו מעט לפני שנמוגו בחלל החדר.
"איפה ההתלבטות? אילו שני ערכים אתה מוצא שמתנגשים אצלך?"
"אני רוצה להישאר עוד תקופה רצינית בישיבה וללמוד. הרב תמיד לימד אותנו מה הערך של לימוד תורה, ושכתלמידים יש לנו אחריות על כלל ישראל וש...". הוא חיפש דוגמה נוספת, אבל החליט לגשת ישירות לעניין. "כרגע אני לא... לא מוצא את ה... אין לי את הכוח, אין לי את הרצון. עייפות כזאת". והקול שלו באמת נשמע עייף.
הרב הנהן והשתהה לכמה רגעים. "אז אתה רוצה או לא רוצה?", ניסה הרב לדייק.
הוא נמנע מלהשיב תשובה שקרית או בוטה מדי. כך הוא מצא את עצמו יושב שם שותק.
"תראה", התחיל הרב בלעדיו. "אתה רואה שלא כולם בבית המדרש אברכים. לא כולם יכולים, לא כולם רוצים, לא כולם בנויים לזה. אנחנו לאו דווקא מכוונים לזה. אנחנו מרוצים מזה, אבל לא מצפים מכולם להיות כאלו". הוא היטיב את ישיבתו בכיסאו והמשיך. "יש - וזה קורה לא מעט - שתלמיד לומד ברצינות ובשקידה ובסופו של דבר מרגיש שהגיע לאיזה שלב של מיצוי. טוב, לא מיצוי", מיהר לתקן את עצמו. "את התורה אי אפשר למצות, אבל הוא רואה שכרגע הוא צריך לימוד בקצב פחות אינטנסיבי. זה בסדר גמור".
"מה אתה כל כך מופתע?", צחק הרב בחיוך שניכר מבעד לזקנו העבות.
הוא תהה בינו לבין עצמו. ממה אני מופתע באמת?
"האמת", אמר ברגע של שחרור, "יותר ציפיתי שהרב ייתן לי יותר סיבות למה להישאר בישיבה".
הרב משך בכתפיו. "אני אומר מה שאני חושב. משתדל, לפחות. וכרגע אני חושב שזה הזמן בשבילך. אתה גם לא צעיר כל-כך, נכון?".
"הרב, אני מרגיש שנכשלתי", הטיח בו התלמיד.
הרב יהושע הרצין באחת.
באותה שעה נגלה לפניו הרב יהושע יושב רכון מעל ספריו, עט בידו ומשקפיים גדולים ועבים על אפו. דפים מדפים שונים נעוצים בין עמודי הספרים. פיו ממלמל את הטקסטים העתיקים, מתרגם אותן מן הכתוב אל הנשמע, מן התרדמה אל החיים. באור הזהוב של המנורה, הכל נראה הרמוני כל-כך. הוא חשש לקטוע את השלמות הזאת, אך ידע שהרב מחכה לו. מקוצר הזמן, עבר שבוע עד שהרב הצליח להתפנות בשבילו. כשראשו ורובו בתוך החדר, נקש קלות על לוח הדלת.
"אה... הרב, אנחנו דיברנ... אה, הרב פנוי עכשיו?", נזכר לפתע להיות נימוסי.
"או, או, כן. כן, תיכנס", הרים הרב את עיניו ומיד השפיל אותן להשלים עוד שורה אחרונה בטרם יסגור את הספר.
"טוב", התחיל הרב. "אמרנו משהו לגבי התלבטות, אז שכדיברנו, נכון?"
"כן, הרב", השיב בפשטות. הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך: "אני תוהה על המשך דרכי בישיבה".
הרב הביט בו בעיניים עמוקות וממוקדות, סנטרו שעון על אגרופו. שתיקה השתררה והניסוחים המוקפדים הדהדו מעט לפני שנמוגו בחלל החדר.
"איפה ההתלבטות? אילו שני ערכים אתה מוצא שמתנגשים אצלך?"
"אני רוצה להישאר עוד תקופה רצינית בישיבה וללמוד. הרב תמיד לימד אותנו מה הערך של לימוד תורה, ושכתלמידים יש לנו אחריות על כלל ישראל וש...". הוא חיפש דוגמה נוספת, אבל החליט לגשת ישירות לעניין. "כרגע אני לא... לא מוצא את ה... אין לי את הכוח, אין לי את הרצון. עייפות כזאת". והקול שלו באמת נשמע עייף.
הרב הנהן והשתהה לכמה רגעים. "אז אתה רוצה או לא רוצה?", ניסה הרב לדייק.
הוא נמנע מלהשיב תשובה שקרית או בוטה מדי. כך הוא מצא את עצמו יושב שם שותק.
"תראה", התחיל הרב בלעדיו. "אתה רואה שלא כולם בבית המדרש אברכים. לא כולם יכולים, לא כולם רוצים, לא כולם בנויים לזה. אנחנו לאו דווקא מכוונים לזה. אנחנו מרוצים מזה, אבל לא מצפים מכולם להיות כאלו". הוא היטיב את ישיבתו בכיסאו והמשיך. "יש - וזה קורה לא מעט - שתלמיד לומד ברצינות ובשקידה ובסופו של דבר מרגיש שהגיע לאיזה שלב של מיצוי. טוב, לא מיצוי", מיהר לתקן את עצמו. "את התורה אי אפשר למצות, אבל הוא רואה שכרגע הוא צריך לימוד בקצב פחות אינטנסיבי. זה בסדר גמור".
"מה אתה כל כך מופתע?", צחק הרב בחיוך שניכר מבעד לזקנו העבות.
הוא תהה בינו לבין עצמו. ממה אני מופתע באמת?
"האמת", אמר ברגע של שחרור, "יותר ציפיתי שהרב ייתן לי יותר סיבות למה להישאר בישיבה".
הרב משך בכתפיו. "אני אומר מה שאני חושב. משתדל, לפחות. וכרגע אני חושב שזה הזמן בשבילך. אתה גם לא צעיר כל-כך, נכון?".
"הרב, אני מרגיש שנכשלתי", הטיח בו התלמיד.
הרב יהושע הרצין באחת.
היי, תודה על התיוג. כיף לי לקרואכמעין הנובע
אפשר גם להגיב באמת או שרק לקרוא?
(שואלת באמת).
(שואלת באמת).
כמובן.לך דומיה תהילה
כמעין הנובע
מאירה רק דברים שלי נראו. בטוחה שאתה מבין בזה פי אלף ממני, אז תיקח את ההסתכלות שלי ממקום טוב ולא חלילה מביקורת 
בעיניי הקונספט נפלא.
הייתי מתחילה אולי אחרת ולא ממש מהאמצע (כן אמצע אבל קצת לפני). מבין אותי?
אולי אפשר גם באמצע השיחה של הרב עם התלמיד לספר פתאום קצת על חיי התלמיד. כלומר, על דברים שליבו עבר לפני כמה ימים ולכן פנה אל הרב. ואז אחרי ההסבר לחזור לשיחת הרב עם התלמיד.
מה דעתך?
בעיניי הקונספט נפלא.
הייתי מתחילה אולי אחרת ולא ממש מהאמצע (כן אמצע אבל קצת לפני). מבין אותי?
אולי אפשר גם באמצע השיחה של הרב עם התלמיד לספר פתאום קצת על חיי התלמיד. כלומר, על דברים שליבו עבר לפני כמה ימים ולכן פנה אל הרב. ואז אחרי ההסבר לחזור לשיחת הרב עם התלמיד.
מה דעתך?
תודה. לך דומיה תהילה
לקטוע את הרצף ולהוסיף רקע זה רעיון יפה. קיבלתי. (אם כי השתדלתי דווקא להשאיר הדמות שלו מעורפלת. אפילו שם לא נתתי לו, ככה שכל אחד יוכל למלא את הדמות ב'עצמו' שלו).
צודקת שהפתיחה הייתה קצרה מדי.
כשתהיה לי מוזה (וזמן) נראה איך זה משתלב לי.
תודה.
ואני לא באמת 'מבין' בזה.
רק יודע קרוא, כתוב ולהרגיש...
צודקת שהפתיחה הייתה קצרה מדי.
כשתהיה לי מוזה (וזמן) נראה איך זה משתלב לי.
תודה.
ואני לא באמת 'מבין' בזה.
רק יודע קרוא, כתוב ולהרגיש...
נכון. אבל אני בתור קוראת הרגשתי שהוא מעורפל *מידיי* ולכן לאכמעין הנובע
יכולתי להיכנס עד הסוף לדמות ולחוות אותו באמת. צריך קצת עוד חיבור בין הקורא לדמות כדי שיתחבר ויהיה סקרן להמשיך לקרוא.
מבין את כוונתי?
היה לי חסר החיבור אליו.
וזה נשמע סיפור שיכול להיות טוב או לנוער או לשיעור א'/ב'. תלוי לאן תיקח את זה
או בכלל לתחום הזוגי.
יש כאן הרבה אופציה של משחק
מבין את כוונתי?
היה לי חסר החיבור אליו.
וזה נשמע סיפור שיכול להיות טוב או לנוער או לשיעור א'/ב'. תלוי לאן תיקח את זה
או בכלל לתחום הזוגי.
יש כאן הרבה אופציה של משחק
הסיבה שאני מתייג כאן ולא בנסיון"פ,לך דומיה תהילה
היא שאני מעדיף ששיעור א/ ב לא יקראו את זה. זה השלב עם הכי הרבה התלהבות בישיבה ואני לא רוצה לבוא עם סיכה לבלון...
נראה לי שדווקא בוגרים יבינו יותר טוב.
הערה יפה. צודקת. אני גם חושב שהסיפור, כרגע, קצר מדי וממילא לא מספיקים להזדהות איתו. באורך מלא הדברים כנראה יהיו אחרת.
נראה לי שדווקא בוגרים יבינו יותר טוב.
הערה יפה. צודקת. אני גם חושב שהסיפור, כרגע, קצר מדי וממילא לא מספיקים להזדהות איתו. באורך מלא הדברים כנראה יהיו אחרת.
אם כך, אתה מלכתחילה מייעד את הסיפור רק לבנים?כמעין הנובע
אפשר לשחק עם זה יותר.
אלא אם כן תרצה להעביר מסר חשוב ואז אני בעד לא לשחק.
ויופי בהצלחה! תעדכן על ההמשך
אלא אם כן תרצה להעביר מסר חשוב ואז אני בעד לא לשחק.
ויופי בהצלחה! תעדכן על ההמשך
לא יחידתי אותו מלכתחילה לבנים.לך דומיה תהילה
יכול להיות שבעים ימצאו אותו יותר רלוונטי.
יש בעייתיות בכתיבה לשם מסר. מצד שני, בגלל שאין לי מסר גם אין לי המשך בינתיים. צריך להאריך את העלילה, להוסיף עלילת משנה. הרפתקה...
זה עוזר לי מאוד. תודה.
שבת שלום.
יש בעייתיות בכתיבה לשם מסר. מצד שני, בגלל שאין לי מסר גם אין לי המשך בינתיים. צריך להאריך את העלילה, להוסיף עלילת משנה. הרפתקה...
זה עוזר לי מאוד. תודה.
שבת שלום.
אין שום בעייתיות. אם סיפור נכתב באמת טוב, המסר הכי טוב יכולכמעין הנובע
להיקלט ככה ולא מתוך הוכחה דווקא.
תחשוב על זה.
שבת שלום!
תחשוב על זה.
שבת שלום!
לא בעייתיות ערכית,לך דומיה תהילה
זה אפשרי, זה לא דבר שלילי.
אבל באומנות (ככה אני מרגיש) המלאכותיות מכבידה על תהליך היצירה וגם הרבה פעמים ניכרת במסר. גם אמנים שיוצרים בשביל, הם כאלה שמזדהים עם היצירה. סוף סוף היא נשארת אותנטית.
מקווה שהייתי ברור... :/
יש אפילו אגרת של הרב קוק לרב צבי יהודה שהוא מזכיר משהו מעין זה לגבי שירה. אחפש בעז"ה במוצ"ש.
אבל באומנות (ככה אני מרגיש) המלאכותיות מכבידה על תהליך היצירה וגם הרבה פעמים ניכרת במסר. גם אמנים שיוצרים בשביל, הם כאלה שמזדהים עם היצירה. סוף סוף היא נשארת אותנטית.
מקווה שהייתי ברור... :/
יש אפילו אגרת של הרב קוק לרב צבי יהודה שהוא מזכיר משהו מעין זה לגבי שירה. אחפש בעז"ה במוצ"ש.
מבינה את כוונותיך, אבל בעיניי זה תלוי ברמת כישרון של האדם.כמעין הנובע
אני יכולה להעיד על עצמי אישית שנושאים שדורשים אצלי יותר עבודה, המסר והמוסר עליהם נכנסים לי ללב יותר ומשפיעים כאשר זה נעשה בדרך עקיפין (הולכת לשיעור תורה והרב מעלה את זה במקרה, קוראת סיפור שמכניס את הנסר יפה וכד'). כי ברגע שאדם נגוע בדבר קשה לו יותר לקרוא את המוסר ע"כ באופן ישיר. וסיפור עם מסר בעיניי זו מציאה נפלאה לכך.
ואוו. מעורר מחשבה..שריקהאחרונה
אבלאבל, אתה צריך להמשיך אותו..