פורום הר הבית (עמוד 11)

כמש"כ מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן סימנים צא-צב

וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א ב'דבר חברון'.

 

תרומות לישיבת המקדש

ניתן להעביר דרך אתר המכון

כמו שכתוב בתורה.

וכדאי שתקרא שוב את התשובה של הרב קוק,

לפני שאתה מצטט בשמו דברים שהוא לא אמר.

מרן הרב כותב שם בפירוש שישנו צורך בנביא

כדי לזהות בוודאות את מקום המזבח,

כפי שיבין בפשטות כל המעיין בספרו.

 

אני מבין שבנוסף לכל מעלותיו של כבודו שמניתי כאן בעבר,

הוא גם נביא (או לפחות מכיר אחד כזה).

 

ואגב השרשור ההוא - אני מניח שחברי הפורום טרם שכחו

את בקשתנו לדעת אילו רבנים

שאינם בקיאים בענייני ההר פנו אליו בשאלות.

כפי שנכתב כאן, חובה בימינו להקריב את הפסח.

 

ומה שיש טוענים בשם הרב קוק שיש צורך בנביא ולפני זה אין אפשרות כלל -

 

גם אם הוא היה אומר כן, ברור שלא היתה הלכה כמותו, לבטל מצוה כה חשובה בלי ראייה;

 

אך כל המעיין בדבריו כראוי יראה, שלא זו היתה כוונתו.

 

 

ולהוכחה ברורה, ניתן לראות את הקטע הבא שהוא כותב (והקטע מאוחר הקטע הראשון הנטען בדעתו):

 

שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן צד
בכל אופן לע"ד אם יהי' רצון ד' שנבנה ביהמ"ק, גם קודם שיבא משיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות, לא יהי' כ"כ עכוב בדבר. 

 

 

ב. דברי מרן הרב זצ"ל מנומקים ומבוארים היטב

בתשובותיו מספר 'משפט כהן' המובאות בקישור לעיל

ואינם צריכים חיזוק.

 

ג. בניגוד למה שכתב כ"ת,

תשובה צד אינה מאוחרת כרונולוגית לתשובות צא-צב

אלא קדמה להן בשנים רבות;

תשובה צא נכתבה בצום גדליה תרצ"ב

תשובה צב נכתבה בי"ז שבט תרצ"ד

 

ואילו תשובה צד שציטט כ"ת נכתבה בכ"א מנחם אב תרע"ח.

כך שמ"מ אינה משנה אחרונה אלא התשובות שציטטתי.

בנוגע לזמן התשובות אתה אכן צודק.

אולם אין סתירה בין התשובות.

הרב קוק כותב במפורש, שלא צריך נבואה.
אמנם, הוא כותב
שצריך לדעת את מקום המזבח המדויק,
אך הוא גם אומר שאין צורך בנבואה בשביל לדעת את זה -
ודי בגילויי רוח הקודש שקיימים בכל דור ודור.

כלומר, בכל דור. גם כיום. יש את האפשרות.

השאלה היא אם אנחנו רוצים.

וכל הקושיות בעניין, ניתן לדון בהם בהרחבה.
אבל לפעמים אפשר לראות מן הדברים,
שלא מדובר בקושיות, אלא בתירוצים.

אינם רוצים להשתמש בה לשם כך,

היא עצמה ראיה

שמן השמים לא רוצים ואף מעכבים

וממילא אל לנו לעסוק בכך.

 

זה גופא פשט דברי הרב שציטטתם

ועל כן אף מרן הרב עצמו, לא ניסה לעשות זאת.

מן השמים ודאי רוצים, שהרי נצטוינו על כך בתורה.

מי שמנסה לפעול למען ההקרבה, זה מי שיש לו רוח הקודש.

ומי שלא, מסתבר שלא...

למרן הרב קוק ולגר"ד ליאור - להבדבחל"ח - אין רוח הקודש

וכן גם לרוב מניין ובניין של גדולי ישראל,

ואילו לרב הלל בן שלמה - יש.

הבנתי נכון?

 

מ"מ, הטיעון הזה בעייתי מאוד:

לפי דברים אלו יוצא,

שגם אם יבוא נתן הנביא (בדומה לימי דוד המלך)

ויאמר לא להקריב - כנראה ש"אין לו רוח הקודש"

וצריך להקריב בכל זאת.

כי מי שיש לו רוח הקודש רוצה להקריב,

ומי שלא רוצה להקריב - אין לו רוח הקודש.

האפשרות שמן השמיים לא רוצים - לא קיימת כלל.

 

ומה לעשות בדברי הראי"ה קוק שציטטתם:

"אם יהי' רצון ד' שנבנה ביהמ"ק... לא יהי' כ"כ עיכוב בדבר"?

הרי שאם לא חסרים מעכבים - אין זה רצון ה'.

דברים מפורשים של הרב זצ"ל משנת תר"ץ:

 

"העניינים הקשורים עם צפית עם ישראל לגאולת הארץ,
כפי שהובטח לנו על ידי נביאינו הקדושים,
יש לחלק לשני סוגים:

סוג הראשון נכללים הדברים שבידי שמים...
בעניינים אלה אין לבשר ודם כל שליטה...
הגאולה הזאת קשורה עם היעוד לבניין בית המקדש
אסור לנו להיכנס למקום המקדש, כי לפני הכניסה למקום הקדוש
זקוקים אנו לטהרה מיוחדת, שיכולה להיות רק בידי שמים...

בנוגע לסוג השני של הגאולה - צו הוא לעולמים, כי עם ישראל יהיה קשור עם 
הארץ הקדושה הזאת. חובתנו להתאמץ, עד כמה שהדבר ביכולתנו, לחונן את עפרה 
ולבנות את הריסותיה של הארץ הקדושה הזאת, וליישב את שממותיה...".

 

הרי שכתב הרב במפורש שבניין המקדש אינו בידינו מפני הטומאה

והכניסה למקום המקדש - וממילא הקרבת קרבנות - אסורה.

שרשומים שם

שמעתי סיוג למעשה בשם הרב ליאור שאתה מחויב לעשות כפי שהבנת בתנאי שיש איזשהו פוסק עם כתפיים שמורה ככה למעשה. לוודא בעצם שיש לך על מי לסמוך...

ועד כמה שהבנתי אותו הוא מדבר אל הפוסק ולא אל האדם הפרטי.

כלומר בתור אדם שראוי להורות, עדיף שתורה מתוך התלמוד מאשר מתוך ספרי הלכה.

אז יש כאן עצמאות בפסיקה, אבל ודאי שלא כל ילד בכיתה ג' יכול להחליט שהוא מורה הוראות, וגם אם מדובר בלהורות לעצמו, המהר"ל הזה הוא לא מקור מספיק לענ"ד. (ואני אומר את זה כאחד שדוקא היה שמח מאד למצוא מקורות שאומרים כך)

הוא מדבר כל נתיב התורה על הדרך לחמוד תורה. כל הפרק הזה ופרקים אחרים מדברים איך ללצוד תורה. ואיך לא. וגם בתחילת הלימוד... הוא אמר שעיקר תורה לשמא זה ע''מ לעשות. ללמוד לדעת מה ההלכה. למשל הוא אומר שאם המדפיסים היו שומעים לו היו שמים על הדף פסקי ראש ולאתוספות.

הוא אומר שספרי הרמבם והטור לא נכתבו כסםר הלכה ללא בירור. (והוא לא אומר שלת''ח זה למסקנת וסיכון סוגיא ולבייניש בן 17 זה הלכה)

מסכים שלא כל דבר כל אחד ללא ידע יכול להכריע. אבל מי שיושב ולומד סוגיא-לעומק ראשונים ואחרונים יכול להכריע...

אם אתה רוצה מקורות כאלו זה הגמרא בחגיגה דף ג ורש''י. לגבי איך מכריעים מחלוקת... פחתי כאו שרשור מפורט @יהדות=דרך חיים שאל באתר ישיבה את הרב ליאור אם הוא הולך על פיו ולמד סוגיא ויצא לו אחרת מה לעשות והגר''ד ליאור ענה שיעשה כפי שיצא לו בסוגיא... @יהדות=דרך חיים תשלח כאן קישור לשם...

אני יודע מה אומר המהר"ל שם. ואני גם מודע לגישתו הכללית של המהר"ל בנושא.

מה שהמהר"ל אומר שם זה שפסקים צריכים להינתן מתוך לימוד התלמוד ומתוך עיון ולא מתוך ספרי ההלכה, שאז ההוראה היא כמורה מתוך המשנה. אתה הבנת שהוא מדבר אל הלומד, אבל אני הבנתי שהוא מדבר אל הפוסק, ואל מי שראוי להוראה.

 

יתכן שזה יכול להיות נכון במקרים מסוימים גם לגבי בייניש בן 17, אבל לא יודע אם כל בייניש בן 17 יכול להקל על פי כל פסיקה שנראית לו. אולי יש דברים שכן, אבל זה בהחלט טעון בירור והמהר"ל הזה אינו הוכחה, כי אפילו אם נניח שאתה צודק ונכון יותר לפרש אותו כמדבר על הלומד, ודאי לי שאפשר גם לפרש אותו כמדבר על הפוסק. אם אתה רוצה להביא מהמר"ל הוכחה אז תן לי סיבה משכנעת מספיק לחשוב שהוא מדבר על כל ילד שלומד תורה. אדרבה מהניסוח שלו שם נראה לי יותר שהוא מדבר על הרבנים והפוסקים.

 

ולענ"ד מה שהוא אומר לגבי הרמב"ם והשו"ע זה א שהם ספרי סיכום, אלא שהם נועדו בשביל מי שצריך לדעת מה לעשות, אבל לא בשביל להורות (כלומר לחדש) הלכה. זה לא אומר שהם מחייבים, אבל זה בהחלט אומר שאם יש לך עכשיו ספק אם מותר או אסור לאכול משהו, אתה לא צריך לפתוח מערכה למדנית על השולחן בסלון כדי שתוכל לפסוק לאשתך את דין המאכל. לענ"ד, מה שהמהר"ל טוען זה שאע"פ שאתה פטור מלפתוח מערכה למדנית, ויכול להשען על השו"ע, הרב שלך לא פטור מזה, ועדיף שהוא יפתח סוגיה ויורה לך נגד הפוסקים, מאשר יפתח פוסקים ויורה לך בלי לברר את הסוגיה. (כמובן, שגם זה בשעת לחץ יתכן שאפשר להקל, אבל כשהמטרה היא לברר מה הדין באופן כללי במקרים כאלה-אז ודאי שעיקר פסיקת ההלכה לפי המהר"ל צריכה לבוא מעיון)

 

 

שככה הבינו הרבה אחרונים. (כולל הרצי''ה ששמעתי מר''מ בישבת עטרת נחמיה של הרב מיכה הלוי בתל אביב שבזה אנו לא פוסקים כמהרל)

ככה משמע גם מהרבה אחרונים שהובאו בשירשור שפתחתי של הרב וולפסון...

ולגבי המהר"ל, איפה ראית באחרונים שהסבירו כמוך?

 

(והראיה מהרצי"ה אינה ראיה, כי עד כמה שאני מכיר את שיטתו, או לפחות את שיטת תלמידיו אז הם חולקים גם על איך שאני הסברתי במהר"ל)

 

ומחילה, אבל אין לי מושג איזה שרשור פתחת על הרב וולפסון... אשמח לראות...

מהרשם לא זוכר איפה. תזכיר לי שבוע הבא יש לי בכולל. מתייג אותך בשרשור שם

בכל אופן, לגבי הגמרא בחגיגה, וגם לגבי השרשור של הרב וולפסון, הרי תשובתי כדלהלן:

 

אני חושב שצריך להבדיל בין דרך לימוד, דרך פסיקה וסמכות פסיקה.

אני מסכים לחלוטין שהדרך הנכונה ללמוד היא בכנות לעצמך ולהבנתך.

(אלא שכמובן יש לסייג- צריך בזה הרבה ענוה, לדעת מתי באמת ברור שצריך ללמוד את הסוגיה כמותך, ומתי אפשר ללמוד בשתי צורות, ויכול להיות שלך יותר נח בדרך אחת, אבל זה לא מבטל את דעת האחרים.)

אני מסכים גם שהדרך הנכונה לפסוק היא בדרך כלל על פי מה שלמדת.

(ובהתחשב בסייג דלעיל- יתכן שיהיו מקרים אע"פ שנראה לך יותר נח ללכת בשיטה מסוימת, לא תסמוך על עצמך להורות כדעתך הרוב והגדולים ממך שאומרים אחרת. מכיון שסוכ"ס, כשלא מדובר על דבר מוכרח, אז יש כאן ענין של שיקול דעת, לאיזה סברא לתת יותר משקל. והעובדה שרבים וגדולים אומרים סברא מסוימת נותן לה משקל, אפילו אם היא נראית קצת יותר דחוקה.)

 

אבל כל זה לא קשור לשאלה האם יש לך סמכות להורות. כמובן שיש הבדל בין להורות לעצמך ובין להורות לאחרים, אבל גם בלהורות לעצמך, אין לי ודאות שכל פרחח יכול להחליט מה נראה לו הכי נכון. זה שמותר לך לחשוב, לא אומר שמותר לך לפסוק. רק אחרי שאתה ראוי להורות (אפילו במדרגה נמוכה), אז אני מוכן לקבל שתורה באופן עצמאי. (וגם אז- בכפוף לסייג דלעיל, שתדע לא לזלזל בסברת ודעת הרבים.)

אמנם, יתכן שיש מקום להתיר לאדם להורות לעצמו כי זה לא נחשב הוראה, ואשמח אם תראה לי מקורות מפורשים שמוכיחים זאת. (הדבר הכי קרוב לזה שאני מכיר זה הרמב"ם מסוף פ"א של הל' ממרים. וגם שם אפשר לתלות שמדובר בפוסק ולא בסתם אדם. ולא נראה לי שזו אוקימתא כ"כ דחוקה.) ובכל אופן יש לציין שנשמע לי קצת מופרך שכל ילד בן 14 שלמד סוגיה וחצי יפסוק הלכות לעצמו על בסיס הכלום שהוא יודע. (עם כל הכבוד, ויש כבוד.) ואע"פ שתגיד לי שבייניש בן 20 הוא כבר לא ילד בן 14, ושגם רב בן 30 לא יודע הכל, אז יש פה שאלה של גבולות... וצ"ע.

אם תמצא לי הוכחה מפורשת אשמח...

 

(ועכשיו העלית לי שאולי באמת הרמב"ם שם לקח את דבריו מהסוגיה שם בחגיגה. תמיד תהיתי לעצמי מאיפה הרמב"ם לקח את הדין שלו שם, ואף פעם לא חשבתי על אפשרות זו. מעניין ותודה רבה.)

1. https://www.yeshiva.org.il/ask/87008

2. http://asif.co.il/download/YomaLibrary/tnk/hhorp/psikat/Ma%27aly%27yot%2019%20145-167.pdf בסעיף ב, של המאמר.

3. מאמר של הרב שלמה הירש, בניצני ארץ יט, (המאמר עוסק בנושא של האם ומתי אפשר לחלוק על גדולים ממנו), לצערי כנראה אין באינטרנט את המאמר. 

מהרשם לא זוכר איפה. תזכיר לי שבוע הבא יש לי בכולל. מתייג אותך בשרשור שם

בבא בתרא, מתאפיינת בכך שהרבה מהדינים שבה יסודם מסברא, לעומת מסכתות אחרות שהדינים בעיקר מלימוד מפסוקים.

 

אני מדבר על כיצד חז"ל הכריעו בשאלות שהייתה לגביהם מחלוקת, בין אם שורש המח' הוא סברא, ובין אם שורש המחלוקת הוא דרישת הפסוקים.

נניח, כיצד הכריעו תנאים מאוחרים במחלוקות התנאים הקדומים יותר, כיצד הכריעו אמוראים במחלוקות תנאים, או במחלוקות אמוראים שלפניהם.

 

אז מה התשובה?

אבל, בגדול, ברור שיש משקל גדול מאוד לאומרי הדעות, וחלק גדול מהכרעות חז"ל בנויות על זה.

כדי לבחון את הדרך המדוייקת שבה חז"ל מכריעים, צריך לעשות בירור מאוד מקיף, שלא עשיתי.

כך הבנתי את הדברים, שהם נימוק למה שמופיע במשפט הקודם -

 "ואלו ידעו המחברים [=הראשונים כמו הרמב"ם והטור] כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקים מתוך החבורים לא היו מחברים אותם."

 

הוא מסביר, שלמרות שהייתה מטרה שבגללה נכתבו הרמב"ם והטור, עדיין ההפסד לדעתו גדול מהרווח. כיוון שבלעדי הרמב"ם והטור אמנם היו טועים יותר, אבל לא היה את הקלקול שמורים בלי לדעת טעם הדבר כלל.

 

א"כ, בפסקה שציטטת הוא לא כותב את דרך ההוראה הראויה לכתחילה, ואיך התכוונו הרמב"ם והטור שישתמשו בספריהם, בלי לעזוב את התלמוד. [יש איזו שהיא התייחסות לזה בדבריו קודם, אבל לא מספיק ברורה לי כוונתו].

 

עוד יש להעיר, שיש תשובה של הר"י מיגאש, (תשובה קיד), שבה הוא אומר ההיפך מדברי המהר"ל. שעדיף המורה מתשובות הגאונים אע"פ שאינו יודע מקור ההלכה בתלמוד, על פני הסומך על עיונו להורות מהתלמוד [מבלי תשובות הגאונים].

 

לא מסכים בהבנת המהרל.

 

עיין גם בגמרא חגיגה וברשי (דף ג לגגבי מחלוקת זה אוסר וזה מתיר...)

הר"י מיגאש?

 

2. לגבי רש"י בגמרא בחגיגה-

 

איך אתה מבין את הביטוי "קבע הלכה"? [יש לי השערה מסויימת לגבי הביטוי הזה, אבל אני צריך לבדוק אתה קודם]. ומניין לך שהפנייה כאן היא לכל מי שיושב ולומד סוגיא לעומק?

 

3. לגבי המהר"ל - איך אתה מבין לדעת המהר"ל, מהי מטרת ספר משנה תורה של הרמב"ם? הרי הוא כותב שאם המחברים היו יודעים שיעזבו התלמוד ויפסקו מתוך ספריהם, הם לא היו מחברים אותם, אז איך הרמב"ם התכוון שישתמשו בספרו?

 

4. באופן כללי, המקורות שהבאת הם נקודות קטנות, מסוגיא גדולה ועצומה.

הסוגיא הזו מתפרסת מבחינה מסויימת על כל הש"ס, בדרך ההכרעה שבה חז"ל עצמם הכריעו במחלוקות, ובדרך שבה הפוסקים הראשונים והאחרונים הכריעו.

ובאופן ספציפי בסוגיות של תלמיד אל יורה, ובדין הוראה במקום רבו [ובדין גדול הדור לעניין זה], ובחו"מ סי' כה ברמ"א בסעיפים א-ב, ובגר"א שם. ויעויין עוד בהקדמת הרמב"ן למלחמות. וכן יש שני מקורות שר' אברום היה מביא, לגבי מי ראוי להכריע בשאלות חמורות.  משות צמח צדק הקדמון, ומשו"ת נודע ביהודה.

 

 

למעשה לאנשין כמוני וכמוך ולאו דווקא לת''ח גדולים.
דווקא כמהרל כי כך היה משמע לי בסוגיא דחגיגה.
קבע הלכה-כפשוטו ולא צריך להתפלפל ולעקם הפשט.הגמרא אומרת שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין
ומובן שלא מדברת על הפוסקים כי כתוב שמא יאמר *אדם* היאך אני למד תורה. משמע שהוא לא רב כבר שהחליט ופסק. אלא למעשה ממש.

ורשי כותב עשה אזניך כאפרכסת - מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו אפרכסת טירמויי"א שעל הריחים משמע שאתה תלמיד שצריך ללמוד דברי כולם ועליך להבחין אי זה יכשר ולקבוע הלכה.

לגבי הבנת המהרל את הרמבם בעיני זה פשוט.וודאי שבתור ילד אתה לא לומד כל סוגיא וסוגיא. כי רק שבת ייקח לך שנים. ותפילה וכשרות וריבית ועוד. אז בנתיים תעשה איסורים מחוסר ידיעה? וודאי שלא לזה התכוון המהרל. אך אחרי שעהרת על הרמבם-קיצושע בזמנינו ואתה יודע בגדול מה לעשות יכשיו אתה מחויב להכנס לסוגיות בקצב שלך ללמוד לעומק ולהכריע מדעתך.

לגבי המקורות שם מדובר בשאלות חמורות לצשל עיגון. למשל ממזרות. אבל בהלכות שאינם סבוכות? מהיכי תיתי... מלבד זאת יש מהרשם שהרב ליאור מביא שברגע שהתשובה כתובה מפורטת בשות עם. מקורות וסברות מוץר לחלוק כי אין להגיד שלא ירדת לעומק דעתו. אם לך יש מקורות סותרים-מותר לחלוק.

אתה ציך להחליט כמי אתה פוסק בין אם זה אחרונים ובין אם זה ראשונים. אדם בוחר את הרב שהוא הולך על פיו על פי נטיית ליבו ועל פי ראייתו את דרך פסיקתו כאמיתית ומתאימה. גם מי שפוסק על פי הרב עובדיה החליט את זה. וגם מי שפוסק על םי ששכ או פניני הלכה החליט את זה. בין אם זה מה שנגיש לו ובין אם זה מה שאבא שלו עושה. תמיד רתה יכול להגיד למה לא פסקת אחרת...

על פני דברי הר"י מיגאש?

למה הרב עובדיה ולא הרב אליהו? שוב תמיד צריך להכריע איפה שהוא. בעיניי סברא זה יותר משמע מהגמרא.

 

מיני דשאים, האם בוחר את הדיעה שנראית לך, כי תמיד צריך להכריע?

[אני שואל כדי לקבל תשובה ולחדד את הנקודה, לא כדי לקנתר]

יש גמרא ורבינא רב אשי סוף הוראה וא''א לחלוק עליהם. יש כללים. אבל כשיש מחלוקת שלא הוכרעה בצורה מחייבת-יש מקום להכריע

את מה שכתבת קודם "אבל מי שיושב ולומד סוגיא-לעומק ראשונים ואחרונים יכול להכריע".?

 

אם כן, ישבת ולמדת את הסוגיא הזו לעומק? למדת מה כותב הרא"ש ומה כותב הרשב"א?

מה כותב הב"י ומה כותב הרמ"א? בדקת איזו גמרות נוספות על הגמרא בחגיגה שהבאת רלוונטיות לנידון, ולמדת אותם לעומק?

לא מונח בסוגיה. לא זוכר הכל למדתי בערך חודש כל סדר ערב את זה

ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת ואם עושה כן הרי זה דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור).
ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם ב' החולקים הן שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק אא"כ היה ג"כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום (תשובות הרשב"א סי' רנ"ג) ואפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מיקרי רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש מ"א) ואם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין נהוג בו איסור (תשובות הרשב"א סי' רנ"ג).

 

האם לדעתך כל בחור שלמד סוגיא לעומק הוא חכם גדול שעליו דיבר הרמ"א?

[אני רוצה גם להדגיש, שדיעה נשמעת למישהו טוב יותר, זה לא נקרא הכרעה בראיות].

 

והב"י כותב -

"וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות הנה התוספות וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות. ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי א-ל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם. כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר:

אינך מסכים שזה נגד מה שכתבת בדעת המהר"ל?

 

 

ורק בגללו. כי הוא מסביר שזה כשלא היה כל תשובה ותשובה מנומקת בשות אבל עכשיו כשיודעים מה הסברא ומה המקורות המדוייקים הלכים אחר הסברא. כי החשש והצורך בחכם גדול הוא להבין מה מקור הטענה. לא ר בשביל לחלוק

ב. גם בדורות האחרונים, יש פסקים לא מנומקים. (פסקים בע"פ, תשובות קצרות בכתב, כרוזים שרבנים חתומים עליהם), לדבריך, יצא שדווקא עליהם יהיה אסור לבחורי ישיבה ורבנים רגילים לחלוק?

ג. אתה מסכים שעל הרעיון הבסיסי של המהר"ל, שעדיף להורות מהתלמוד ולטעות, הרמ"א חולק? (שניהם מדברים הרי על אותה מציאות).

ד. מה תאמר על הבית יוסף, שמדבר בדווקא על פוסקים שמלאים טענות וראיות?

בעזה כשאמצא אביא.
אני לא מונח כרגע בסוגיא. לגבי הרמא אני לא סובר שעדיף לחלוק ולטעות לכן אמרתי שמעתי סייג בשם הרב ליאור שזה בתנאי שיש פוסק שאומר ככה. ע''מ שלא תטעה. בדיוק בשביל זה. לגבי הפסקים הלא מנומקים אם אין שום שות בכלל שמפרט מדוע אז צריך ללכת לברר את הטענות לאיסור וא''א לחלוק כי אני חושב שאני יודע. אכן ברטב ככל המקרים הם הסבירו בעל פה מדוע זה אסור וחלקם הגדול כתבו שו''ת מלבד הכרוז.

הב'י בכלל לא מדבר על מחלוקת בין פוסקים אלא בספקות של הפוסקים שהתלבטו והביאו ראיות לכאן ולכאן ולא הכריעו ואתה חושב שאתה יכול להכריע. לא על מחלוקת.

זה ערוך השולחןסימן רמב סעיף סג.
הרב ליאור מתייחס לכך לגבי רב שאסר אין חברו יכול להתיר בדבר חברון ג עמוד עז

וכותב-

סימן רמב סעיף סג
ודע שלא נמצא דין זה, דחכם שאסר אין חבירו יכול להתיר, לא ברמב"ם ולא בטור. והרי גמרא מפורשת היא בכמה מקומות? ולא ראיתי מי שהעיר בזה.

והנראה לעניות דעתי: דסבירא להו לרבותינו אלה דעכשיו אחר שנתפשטו ספרי הש"ס והפוסקים – לא שייך כלל דין זה. שהרי כבר נתבאר דדין זה אינו אלא כשנחלקו בסברא בעלמא. ועכשיו אין לך דבר הוראה שאין לה ראיה מאיזה גמרא או איזה פוסק, ורחוק הוא בכלל להורות בסברא בעלמא. ואי משום שגם הפוסקים מחולקים. אך באמת בזה ביאר הרמב"ם בסוף פרק ראשון מממרים, וזה לשונו:

שני חכמים שנחלקו..., אחד אוסר ואחד מתיר... – בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל.
עד כאן לשונו. ורבינו הרמ"א בחושן משפט סימן כ"ה הביא דברים אלו. והוסיף בזה: דדווקא כשהחולקים שוין ולא קטן נגד גדול ולא יחיד נגד רבים, עיין שם. ובארנו שם בסעיף י"ב דאם הוא גדול בתורה וביכולתו להכריע בראיות, וסוגיא דעלמא לא נתפשטה כחד מינייהו אלא יש שמורים בכה ויש בכה, אם יכול להכריע יכריע, ואם לאו בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. ובממון – לא יוציא ממון מספק, עיין שם.

(עיין ש"ך בקיצור הנהגת אסיור והיתר באות א', והולך לשיטתו שחולק על הרמ"א. וכבר בררנו שהעיקר כדברי הרמ"א, על כן אין להעתיק דבריו.)

 

השאלה של דין חכם שאסר איננה השאלה של לחלוק על פוסקים גדולים ממנו או להכריע ביניהם, אלא לחלוק על חברו, שהורה למעשה במקרה מסויים.

 

כפי שרואים במה שציטטתי, לגבי הכרעה בין הפוסקים הוא מביא במפורש את הדין מהרמ"א- "דאם הוא גדול בתורה וביכולתו להכריע בראיות, וסוגיא דעלמא לא נתפשטה כחד מינייהו אלא יש שמורים בכה ויש בכה, אם יכול להכריע יכריע.."

 אתה לא יכול לבוא בטענות אל מי שנוהג אחרת ע"פ הדרכת פוסקים חשובים אחרים, שמדריכים אחרת.

 

לגבי ההסתמכות על הגמרא בחגיגה. אני חושב שזו דוגמא מובהקת שמראה את הבעייתיות בשימוש שנעשה ב'הוראה מתוך הסוגיא'.- יש לך אחד מגדולי הראשונים -  הר"י מיגאש [ראה מה שכתב עליו הרמב"ם בהקדמה למשנה]. אתה מצאת מקור אחד בדברי רש"י, שאומר [אפי' אם נניח שזה מפורש בדבריו] שאומר אחרת. ומכוחו אתה דוחה את דבריו, אתה לא משקלל את כל המקורות בחז"ל ובראשונים [וכן ב"י ורמ"א], בנושא, אלא מכריע ע"פ מקור אחד. הפוך מההדרכה שאתה בונה עליה לעשות לך לב מבין לשמוע דברי האוסרים והמתירים.

 

ולגבי דברי רש"י, ייתכן [גם בלי להכנס למשמעות המושג של 'קבע הלכה'] להסביר אותו כמו דברי הרמ"א ""ולא יאמר האדם: אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא, לא יוציא ממון מספק.. ואם הוא בהוראת איסור והיתר.."

עשה לך לב מבין- גדל בתורה, תעמיק, עד שתגיע למדרגת חכם גדול [בעל לב מבין] שיודע להכריע בראיות.

אני לא אומר שזה מוכרח ברש"י, אבל נראה לי שגם אי אפשר להוכיח נגד זה מרש"י.

 

ולגבי הלשון 'קבע הלכה', ההשערה שלי היא כזו- כאשר מדובר על לנהוג כדיעה מסויימת במחלוקת, הלשון המורגלת היא לעשות כמותה. למשל עשו בית שמאי כדבריהם, כל מילי דמר עביד כרב. לעומת זאת הלשון לקבוע הלכה, זה לא להצטרף לסוברים כדיעה מסויימת, או לנהוג כמותם. זה לסגור את המחלוקת, ולהשאיר הכרעה אחת קבועה למעשה בעם ישראל. כמו מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. 

אם ההשערה הזו נכונה, ולכך רש"י התכוון, בוודאי שלא מדובר על כל תלמיד, ולו מפני שהוא לא יכול לגרום לכולם לנהוג כדעתו, ולמנוע את המשך המחלוקת.

 

אכן, מדובר שם בשאלות חמורות, שגם רב רגיל ש'הגיע להוראה' לא יכול להכריע, אלא הם מסורות לגדולי המורים.

והשאלה של הר הבית היא חמורה מבחינת חומרת האיסור, סבוכה מבחינת הדיון, ובעלת אופי ציבורי והשלכות ציבוריות.

לכן, מתבקש לשייך אותה לדברי הנודע ביהודה והצ"צ.

בחומרת האיסור אינה גבוהה. נכון, זה כרת כמו נידה ופסח. לא מתייחסים לחומרה אלא לסיבוך. בדיון ההלכתי רוב ככל הפוסקים סוברים כי יודעים היכן מותר ואסור. רק גזרו. אופי ציבןרי והשלכות ציבוריות זה המצאה! למצאנו דבר כזה בראשונים והאחרונים ווודאי לא בצ'צ ובנודע ביהודה.

פסיקת הלכה

הרה"ג דוב ליאור

תאריך פרסום שאלה: ו תשרי תשע"ח

נושא: איך וכמו מי לפסוק הלכה?

שאלה:

אני משתדל לפסוק על פי הרב. אבל כאשר יש נושאים שלמדתי אותם לעומק והגעתי למסקנה הלכתית אחרת מהרב. עלי לפסוק כמו הרב או כמו המסקנה אליה הגעתי? (שיש כמובן רבנים האוחזים כמוני)

תשובה:

תעשה לפי מה שאתה הבנת בסוגיא.

 

וכן גם מו"ר הרב ישראל אריאל שליט"א מחנך אותנו בישיבה לפסיקה עצמאית

'עטרה' לירושלים – כיצד?
מעשה שהיה
הרב אבינר שליט"א, ראש ישיבת 'עטרת ירושלים', חידש הלכה מרעישה: אסור ללמוד בחברותא עם חבר העולה להר הבית, אלא יש לגרשו מן הישיבה. הלכה זו עומדת בסתירה למצוות התורה כדלהלן, אך ראוי להדגיש כבר בתחילה את מה שאמרו חז"ל: "השנאה מקלקלת את השורה". כך הפכה "הלכה" זו למצווה של שנאה גדולה. ראש הישיבה אמר – ויש מי שסר למשמעתו ומתחיל לפעול בהתאם כלפי חבריו בישיבה ובשכונה. הא כיצד?
כבר למחרת פרסום "פסק הלכה" זה, נזדמן לנו להווכח בביצוע דבר הרב באופן מדוקדק הלכה למעשה. יצאנו מבית הכנסת לאחר תפילת שחרית, והנה לפנינו חבורת תלמידי חכמים מתקרבת, ובראשם שני ראשי ישיבות מוקפים בתלמידיהם. ראשי הישיבות הם מראשי 'תנועת מורא מקדש'. ניגשנו לכבדם ואמרנו: 'שלום שלום! בוקר טוב!' - תשובה לא באה. מבלי להפנות מבט המשיכה החבורה את דרכה בדממה תוך שתיקה ממושכת...
הבנו מיד: הרי זה שהקדים שלום ו'בוקר טוב' - הלא הוא נמנה עם העולים להר הבית! אכן, העולה להר עושה זאת כמצוות התורה, וכמובא ברמב"ם ובדברי הפוסקים, בדבר חובת כל אדם מישראל לקיים - "לשכנו תדרשו ובאת שמה", ולקיים מצוות "מורא מקדש", "'שמירת המקדש" ועוד. אך ראש הישיבה פסק את פסוקו! מתברר, שראשי הישיבות חבריו ל"תנועה" מהדרים במצווה, ולפיכך הרחיבו את האיסור, לא רק שאסור ללמוד בחברותא, אלא חל איסור להשיב שלום. רבן יוחנן בן זכאי הקדים שלום לכל אדם "ואפילו לנכרי בשוק" (ברכות יז, א) אך העולה להר הבית דינו אפילו לא כנכרי בשוק, לא רק שאין מקדימים לו שלום אלא חל איסור להשיב לו שלום, כי אינו בגדר "אדם" כלל. המקרה המתואר, אינו מקרה יחיד, למרבה הצער, ידוע לנו כי הפך לשיטה מקובלת במקומות שונים. על הסכנה של המשך התרחבות ה"שיטה", אשר תצית אש ותהפוך במהרה לפלגנות ומריבה – למותר לדבר.
מצוות 'הוכח תוכיח' - כנגד עבירה על מצוות עשה ולא תעשה
כשם שאנו מחוייבים למצוות בניין המקדש בכל דור ודור, כן הננו מחוייבים למצוות 'הוכח תוכיח', לפיכך נוסיף ונאמר: חז"ל אומרים בברכות יג, א; שמצווה להשיב שלום לכל אדם אפילו בעת קריאת שמע, זאת מכוח מצוות עשה שבתורה: "ואהבת לרעך כמוך". לא כן ראשי 'תנועת מורא מקדש', המתירים לעצמם לבטל מצוות של תורה. כך עוברים ראשי ישיבה מ'עטרת ירושלים' ומ'הר המור' על שתי מצוות מן התורה – 'עשה' ו'לא תעשה': "ואהבת לרעך כמוך", ו"לא תשנא את אחיך בלבבך". כשנוהג זה נעשה על ידי מי שמרים על נס את ערך 'אהבת חינם' הדבר חמור שבעתיים.
'מדבר שקר תרחק'
שמא נאמר, פסק הלכה זה לא מפי רב 'עטרת ירושלים' יצא, אלא מפי גאון עולם, מגדולי החסידות, ר' צדוק הכהן מלובלין? - לא כן הוא! המעיין ב'פרי צדיק' משם לקוח "פסק" זה - לטענת הרב אבינר (ויקרא קונטרס עמלה של תורה) יקרא ויווכח, כי "לא דובים ולא יער!" לא הלכה! לא אגדה! ובוודאי לא מידת חסידות! המלה "חברותא" אינה נזכרת שם כלל, כך גם לא המושג "הר הבית". היכן, אפוא, מצא הרב הלכה כזו?
תשובה: הלכה זו אינה אלא דוגמא לפסקי הלכה ללא מקור, היוצאים מבית מדרשם של המתנגדים לבניין המקדש. עצם האיסור לעלות להר הבית אינו כתוב, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ממילא גם האיסור ללמוד בחברותא אין לו מקור – ומה בכך.
חז"ל לימדונו, כי פעמים אדם אוכל אכילה אחת ועובר באכילה זו כמה וכמה עבירות. כך גם מפסק הלכה יחיד זה מסתעפת סדרה של עבירות חמורות. הרב הפוסק תלה הלכה חמורה זו בצדיק יסוד עולם כר' צדוק, כאילו הוא פסק כך. בכך עבר על איסור תורה נוסף – איסור שלישי - ככתוב: "מדבר שקר תרחק". מתברר, כי אין בכל ספריו הרבים של ר' צדוק חסיד עליון זה, הלכה מרושעת כזו.
עבירה רביעית – משלח מדנים בין אחים
החכם מכל אדם אומר במשלי ו, טז: "שש הנה שנא ה' ושבע תועבות תועבת נפשו: עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי... ומשלח מדנים בין אחים", ואמרו חז"ל, שהשביעית חמורה מכולן, שכן, בורא עולם מתעב ושונא אדם כזה, כמובא בויקרא רבה פרשה טז: "השביעית קשה כנגד כולם, ואיזה זה? – 'משלח מדנים בין אחים'!" בניגוד למה שאמרו חז"ל בקידושין ל, ב: "האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה... אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה", כנגד כן בא הרב אבינר ומסכסך, וגורם בדבריו לריב ומדנים בין לומדי התורה בישיבות ובבתי מדרשות.
עבירה חמישית: מבזה תלמידי חכמים
הרמב"ם בהלכות תשובה ג, ו; אומר: "אלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם... המבזה תלמידי חכמים". לדעת ראש ישיבת 'עטרת כהנים' אלו שעולים להר הבית הם פושעים – פשוטו כמשמעו. אמנם - "פושעים וטועים מתוך חרדת קודש, אך הם מזיקים לא פחות מפושעים רגילים". לכן קבע שיש לזרוק אותם מן הישיבה, באומרו: "תלמיד שאינו הגון – החוצה! רב שאינו הגון – החוצה!" כאן עולה השאלה, לאלו רבנים התכוון שייזרקו החוצה?
האם התכוון לרמב"ם שנכנס להר הבית לתפילה? שהרי כך מובא ב'ספר חרדים': "נכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה', ו' ימים לירח מרחשון... ונדרתי שיהיה לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה... וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן".
או שמא התכוון לרדב"ז? הקובע אף הוא בוודאות (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרצא): "הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא", ומסכם בסוף התשובה: "הילכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות".
ושמא התכוון לרב גורן שעלה להר הבית ושלט בו כרב ראשי לצה"ל, ואף כתב ספר המוכיח שמצווה לעלות להר הבית! או אולי התכוון לרב שאר ישוב כהן, שפתח בהכנות מטעם הרבנות הראשית להקמת בית כנסת בהר הבית. קדם לו הרב חרל"פ, שפתח בהכנות להקריב קרבן פסח.
מרן הרב קוק זצ"ל, אף הוא תיכנן להפוך את הר הבית ל"מרכז הדת", וקבע, שכצעד ראשון יש להקים בית דין גדול בהר הבית. הרב כותב, שמיד כשיחזור עם ישראל להר הבית יקימו תחילה בהר את בית הדין הגדול. אחריו יבוא שלב שני - שלב בניין הבית. ובלשון מרן הרב (במאמר נרחב – 'אוצרות הראי"ה' עמ' 928): "עלינו לדעת, שכאשר ישיב ה' אותנו לארצנו, בדרך של בני חורין העומדים ברשות עצמם, הלא ראשית חובתנו תהיה לכונן... 'בית דין הגדול' שיהיה יושב ב'מקום אשר יבחר ה'' [בהר הבית]". לדברי הרב אבינר צריך לזרוק רבנים כדוגמת הרב קוק זצ"ל החוצה.
לאחר מלחמת ששת הימים, התכונן הרב פייבל פרנק לחדש את הקרבת קרבן פסח, ויחד עמו הרב שלוש רבה של נתניה ורבים אחרים. הרב חיים דוד הלוי רבה של תל אביב קרא לכל ישראל לעלות לחצרות בית ה'.
וכך בימינו אנו, עולים להר הבית רבנים לעשרות, ביניהם הרב דב ליאור שליט"א, וכן הרב רבינוביץ, הרב אליעזר מלמד ורבים אחרים. והנה, עומד ראש ישיבת 'עטרת ירושלים' בציבור, ובעזות מצח, כפטרון אשר כל חכמי ישראל חשובים בעיניו כקליפת השום - מגדיר רבנים גדולי תורה ופוסקים - כ"פושעים!... לא פחות מפושעים רגילים!"
הרב מתעטר ב"עטרת ירושלים" – הכך, בדברי חירוף וגידוף כלפי חכמים נאמני המקדש מניחים עטרה לראשה של ירושלים?!
בעניין זה כותב הרמב"ם (תלמוד תורה ו יב): "המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא. אם באו עדים שביזהו אפילו בדברים - חייב נידוי ומנדין אותו בית דין ברבים... והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מיתה מנדין אותו בית דין". כך גם לענייננו, רב המבזה תלמידי חכמים גדולי תורה המקיימים את מצוות ה', חלקם בחיים חייתם, וחלקם בעולם האמת, בעניין זה אמרו חז"ל (שבת קיט, ב): "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו".
אף אנו לא הותר לנו לעמוד מנגד ולהחריש, כי תלמיד חכם השומע ב"זילותא דצורבא מרבנן" ושותק - נענש (כמובא בב"מ דף פ"ד במעשה של רבי אלעזר ברבי שמעון, וכן במכות כד, א).
עבירה ששית: מלבין פני חברו ברבים
המשנה באבות ג, יא; אומרת: "רבי אלעזר המודעי אומר... המלבין פני חברו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא". הרמב"ם הביא איסור חמור זה להלכה בהלכות תשובה ג, ו. וכך, עומד ראש ישיבה בתוככי ירושלים בפני תלמידיו, ומדבר סרה בגנותם של תלמידי חכמים עובדי ה', ומבזה אותם כגרועים שבפושעים מן העולם התחתון – היתכן?!
עבירה שביעית: המחטיא את הרבים
המשנה ב'אבות' אומרת: "המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה", וכתב הרמב"ם (הלכות תשובה ד, א): "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ארבעה מהן עוון גדול, והעושה אחד מהן אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן: המחטיא את הרבים. ובכלל עוון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה". הרב אבינר מעכב את הרבים ביד רמה ובפומבי מלקיים לא רק מצווה אחת בתורה אלא את מאתיים המצוות שבמקדש. גדול עוונו מנשוא ותשובתו קשה, אך דלתי תשובה לא ננעלו, ככתוב: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם".
עבירה שמינית: תוקע עצמו לדבר הלכה
כאמור, יצא הרב אבינר בהכרזה, כי חידש הלכה, כשהוא קורא לגרש תלמידים המקיימים את מצות העלייה להר הבית מן הישיבות ומבתי המדרש, וכך, לדבריו, יש לנהוג כלפי רבנים ולגרשם החוצה. כל זאת, מבלי להביא מקור ואסמכתא לדבריו. לא ציין הרב שיש גדול בתורה המסכים עמו והוא שחיזק את דבריו, אלא בדה פסק הלכה מליבו. בכגון זה אומרת הגמרא ביבמות קט, ב: "רעה אחר רעה תבוא... לתוקע עצמו לדבר הלכה". מסבירים הראשונים מאמר זה (שו"ת הרשב"א ח"א סימן תצ"א): "שתוקע עצמו בדבר הלכה ודן לעצמו". הרמב"ם מביא זאת להלכה בהלכות סנהדרין כ, ח: "הגס לבו בהוראה וקופץ וחותך את הדין, קודם שיחקרהו בינו לבין עצמו עד שיהא לו ברור כשמש - הרי זה שוטה רשע וגס רוח. כל דיין שבא לפניו דין... ויש במדינה גדול ממנו בחכמה ואינו הולך ונמלך בו - הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה". הרמב"ם חוזר ומדגיש כי חכם כזה מוגדר על ידי חז"ל כרשע. המהרש"א בחידושי הלכות לחגיגה (ב, ב) מביא את התוספתא (כלאים ה ו) שם נאמר: "אין למדין תורה מן התקוע", ומפרש: "מלשון 'תוקע עצמו לדבר הלכה'. כלומר: שחכם זה תקע עצמו מדעתו, וקבע הלכה מליבו - נקרא 'רשע', לפיכך אמרו חז"ל שאסור ללמוד ממנו תורה".
מן האמור עולה, למרבה הצער, כי לא יראת אלוקים מנחה את אחד ממנהיגי 'תנועת מורא מקדש', כי אם שחצנות, פטרונות, שנאה ושיטנה. מחד גיסא רוממות 'אהבת חינם' בגרונו, ומאידך גיסא - חרב פיפיות בידיו; לשלח מדנים בין אחים, לסכסך ולהרבות שנאה, זאת, בתוספת אשליה כי בכך ייבנה המקדש. על כגון זה אמרו חז"ל (שבת קיט, ב): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים".
נמצא, שראש ישיבת 'עטרת ירושלים' אשר יצא בהכרזה שאסור לשמוע תורה מחכמי ישראל ה"פושעים", בכך פגע ישירות בעצמו. מול העבירות הרבות שנמנו לעיל, דומה, שאליו התכוונו חז"ל באומרם (אבות דרבי נתן פרק ט): "'אל תתחבר לרשע' - ואפילו לתורה". מעתה תלמיד בישיבתו צריך לשאול את עצמו, האם רשאי הוא לשמוע תורה מפיו. ראוי, אפוא, לתלמיד ישיבה ירא שמים, שילך אצל חכם וישאל כיצד עליו לנהוג.
נסיים בדברי הרמב"ם סוף מעילה ח: "כמה היה דוד המלך מצטער מן המינים... שהיו משיבין על החוקים [חוקי הקרבנות]! וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם - היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר: 'טפלו עלי שקר זדים - אני בכל לב אצור פקודיך!'... וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד... שנאמר: 'ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'".
הננו קוראים לראש ישיבת 'עטרת ירושלים' - הרב אבינר שליט"א: דלתי תשובה לא ננעלו. חזור בך וכך תקרב את הגאולה ואת בניין המקדש, כנבואת ישעיה הנביא: "ובא לציון גואל. [אימתי?] - ולשבי פשע ביעקב נאום ה'!"
כך תחזיר עטרה ליושנה, ו'עטרת ירושלים' תהיה לך ולעיר המקדש כעטרה לנצח.
הכותב וחותם בכאב
ובברכה ותפילה
יהי רצון שנבנה את בית המקדש במהרה בימינו
ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים בחג הפסח הבא עלינו לטובה
ישראל אריאל

אם לא, קשיא, אם כן, זו דעתו, הוא מנהל הישיבה והוא מחליט מי נשאר בה מי לאו

 

 

קשה לי מאוד הגישה הזו, הרב אבינר מדגיש שם שאך ורק, ורק לימוד בחברותא אסור לדעתו, ושמעתי ממקור שני שהוא אמר "כל אחד יעשה כרבותיו, זוהי דעתי", הוא לא מביא מפורשות פסק וכדו', הוא מסתמך על דברי ר"צ הכהן שאמר שלימוד תורה משפיע ומכניס דעות בתת-מודע וכו'. אז זו דעתו!

 

ואם הרב אבינר יעיף תלמידים בלי נעליים סגורות מהישיבה? נקרא לו רשע?

 

הקושיות הבאות: "רב שאינו הגון" לא יודע, וצריך לשאול את הרב אבינר מה הפשט בזה!

לא ראיתי אנשים עדינים יותר מהרב אבינר וראשי ישיבת הר המור. הוצאת לעז לגמרי.

כבר למחרת פרסום "פסק הלכה" זה, נזדמן לנו להווכח בביצוע דבר הרב באופן מדוקדק הלכה למעשה. יצאנו מבית הכנסת לאחר תפילת שחרית, והנה לפנינו חבורת תלמידי חכמים מתקרבת, ובראשם שני ראשי ישיבות מוקפים בתלמידיהם. ראשי הישיבות הם מראשי 'תנועת מורא מקדש'. ניגשנו לכבדם ואמרנו: 'שלום שלום! בוקר טוב!' - תשובה לא באה. מבלי להפנות מבט המשיכה החבורה את דרכה בדממה תוך שתיקה ממושכת... 

הרי אפילו הרב אבינר לא אמר את זה! לשנוא יהודי? ח"ו!

הוא אמר שלא ללמוד מהם ואיתם בחברותא, וגם זה הוא מאוד צמצם, ואמר שכל אחד ישאל את רבו, ולא מדובר על כל אחד וכו'.

אנשים, אתם ניזונים משמועות ומשברי סיפורים.

אין מה לדבר.

לפני כמה חודשים העלו אותו לתורה בהר המור.

אם כבר, הוא הכניס ב"מי שברך" עקיצה להר המור ובירך אותם שיזכו ללכת בדרך של הרב קוק

הרב אבינר כידוע, הוא לא ראש ישיבת הר המור, וראשי הישיבה לא סוברים ככה, עם כל החומרה שהם רואים בכניסה להר.

גם אם הרב אריאל יבוא להתפלל בעטרת כהנים, אני סובר שיעלו אותו לתורה. אם היית שומע את ההסבר של הרב אבינר לפסק הזה, היית מבין שהוא עשה הפרדה בין האהבה וההערכה לבנאדם\רב, לבין הלימוד ממנו

ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם.

מתעסק הרב עזרי'ה אריאל שליט"א

אתה יודע איפה אפשר לעקוב אחרי זה?

אבל בכנסים של מכון המקדש הוא מרצה לפעמים

קישור למאמרים שלו באתר 'אסיף', חלקם שייכים לנושאים האלה-

תוצאות חיפוש – ספריית אסיף

כתוב שם היום מקריבים את קורבן פסח

השו"ע התיר.

הרמ"א אסר.

המ"ב כתב שבשיניו או בידיו ללא מספריים וכדומה - מותר.

 

עיין שו"ע או"ח סימן תקלב.

אף לדעת הרמ"א המחמיר, אם זה לצורך טבילת מצוה, הוא כותב במפורש שמותר