בליובאוויטש תפסו הימים הטובים ומועדי השנה מקום חשוב ביותר. הכל, קטן וגדול –
כוונתי גם בני תורה, בעלי ידיעה והשגה וגם יהודים פשוטים – היו עסוקים בכל כוחותיהם
וחושיהם, מוחותיהם ולבותיהם, פיותיהם ואזניהם, ידיהם ורגליהם, תחילה בהכנות לחג
ולאחר מכן בחג עצמו.
העיירות הקטנות – ערי השדה – שונות ביותר מהעיר הגדולה. העיירה מצטיינת ביתר
רצינות וביתר אמת. במיוחד בשנים שעברו, כשהמצב הכללי היה די שונה מבחינת האמת
והרצינות. גם לפני ארבעים-חמשים שנה נראתה העיירה אחרת לגמרי. על כל פרצוף יהודי
עיירתי היה נראה בהבלטה יחוסו בן שלשת האלפים שנה, כבן אברהם יצחק ויעקב.
אמנם, בעיירה הקטנה היה ה"ואל תתודע לרשות" במדה מרובה. חיו בפחד ומורא מפני כל
קול עלה נדף. כשראו מישהו מפקידי הממשלה הולך ברחוב – התמלא הלב רעדה. ברם,
מאידך גיסא היו נעימים ויפים מאד החיים השקטים והבטוחים, שהיוו תוצאה מסויימת
ממדת ההסתפקות.
בכל עיירה קטנה התקיימו מוסדות הצדקה החשובים ביותר, כמו תלמוד תורה, ביקור
חולים, לחם לאביונים, מלביש ערומים, גמילות חסדים, מעות חטים וכדומה. כל אחד,
בלי יוצא מן הכלל, היה משתתף בפרוטותיו בכל מוסדות צדקה האמורים, היו אלה חיים
טהורים של מדות טובות.
ה"עין יעקב" שהיו לומדים בכל יום, בין מנחה למעריב, והלימוד בשבתות במדרש ופרקי
אבות, היו מעיין מים חיים. היה זה מעיין למדות טובות ומורה דרך לכל היהודים הפשוטים,
כך שבני אדם ידעו, לשם מה הם חיים בעולם.
היה זה פשוט נחת לראות איך בשבתות הקייציות, בשעות הערב, בליובאוויטש – אחרי כמה שעות של לימוד – היו מתקבצים אנשים מסביב לבתי המדרש, במקום אחד חוזר
שמואל הסנדלר על מה שסיפר ר' יעקב לייזער מהמדרש על מה שרצה קרח ממשה ואהרן,
ובמקום שני עומד אברהם דאניע וחוזר על מה שר' מענדל המלמד סיפר על ר' יוחנן ששאל
את תלמידיו איזו היא המדה הטובה והיפה ביותר באדם.
הלימוד ב"עין יעקב", מדרש ופרקי אבות ברבים, הביא לנו עדרים עדרים של אנשים טובים
ויהודים נאמנים, שבהלכם לכפר – חלק גדול מיהודי העיירות היו מתפרנסים מהכפרים –
ובעמדם בשוק הגו במה ששמעו בבית המדרש בין מנחה למעריב, ובקוצר רוח חיכו לשבת
הקדושה, בה שומעים דבר תורה, סיפור מתנא, אמורא או גאון.
בימים עברו היו כל דבר תורה, כל סיפור מ"עין יעקב", מדרש וסיפורי צדיקים, מוצאים
את מקומם הנכון בלב היהודי. גם האימרה החסידית שלא היתה קלה להבנה ליהודים
הפשוטים, היתה בכל זאת משפיעה רבות והכניסה חיות מסויימת באמירת התהלים ובקיום
המצוות, והדרך ארץ הפנימי לבן תורה וחיבת התורה נראו בהיקף המלא והאמיתי.
• • •
מחשבה וציור )דמיון( בכוחם להעמיד את האדם, בכל זמן ומקום שהוא רוצה. כלומר,
כשהאדם רוצה, הרי במחשבה וציור הוא יכול להעמיד את עצמו בעבר שלפני עשרות
בשנים ולחיות אותו מחדש בזמן ובמקום הזה שהוא נמצא, כפי שחי אותו אז.
מורנו הבעש"ט נ"ע אומר "היכן שרצונו של אדם שם הוא נמצא". לכן צריכים זהירות גדולה
במחשבה יותר מאשר בדיבור.
• • •
. . לעתים קרובות חי אני מחדש, במחשבה וציור, מחוזות שונים שראיתי בליובאוויטש
בזמנים שונים, הן אירועים נעלים ביותר, כמו אמירת חסידות ודרכי עבודה, איך התוועדו
חסידים, איך בעלי בתים רגילים ואורחים גבירים שמעו חסידות, והן אירועים קטנים
מהתנהגותם של יהודי העיירות הפשוטים, ואני מגיע למסקנה היסודית, שאור החסידות
מחיה את כל הנמצאים בסביבה, ואף אלה שאור החסידות הוא לגבם אור מקיף בלבד,
משפיעה עליהם חסידות, שמקבלים הם חיות אחרת לגמרי בקיום המצוות.
בעלי הבתים והיהודים הפשוטים, בעלי המלאכות בליובאוויטש, היו בודאי יהודים די
רגילים, כמו כל היהודים שבכל הישובים היהודיים הקטנים, בכל זאת השפיעה עליהם
הרבה האוירה החסידית, וכרגיל הורגש בכך עוד יותר לפני חג, בהכנות לקראת החג ובימי
החג עצמם.
• • •
לכל חג לכשעצמו היו בליובאוויטש הקדמות והכנות, מנהגים והידורי מנהגים משלו.
אין המדובר בנוגע להידורי דינים ומנהגים המקובלים בכל תפוצות ישראל, או מנהגים
הנהוגים בעדת החסידים, אלא מנהגים סתמיים שהיו אומרים עליהם: "כך נהג ר' יענקל זיפ
)נפה(", או "כך נהג ר' ישראל דער לעבעדיקער )החי(".במשך מאה ושתים שנה בהן היתה ליובאוויטש עיר הבירה של
כ"ק אדמו"רי חב"ד היתה לקרית ספר בדרכי החסידות ומנהגי
החסידים, גם בחיי החולין של כל השנה ובפרט בחיי המועדים
והימים הטובים.
בשבת מברכים אלול בליובאוויטש, למרות שהיתה עדיין יום
קייצי בהיר – השתנתה כבר האוירה, החל כבר להיות מורגש
ריחו של אלול, החלה כבר לנשוב רוח של תשובה. כל יהודי
נעשה מתון יותר, עסוק יותר במחשבותיו, והחל לשכוח את
כל דברי החולין.
במשך שני חדשי הקיץ – למן אחר חג השבועות עד שבת נחמו
– עם הפסקה מסויימת בימי בין המצרים, שהיו באמת ימי
תוגה ועצב, שכן את הלכות תשעה באב היו שומרים על כל פרטיהם – היו מטיילים קצת
בין מנחה למעריב בככר השוק. בין פסח לשבועות לא יצא איש לטייל, אך מאחרי שבועות
עד שבעה עשר בתמוז היו מטיילים ונהנים מהרוח הקייצית הנעימה.
אחרי שבת נחמו החלו כבר ללמוד אחרי מעריב, לקיים מה שכתוב "קומי רוני בלילה",
וכשהגיעה שבת מברכים אלול החלו כבר לחוש באויר של אלול, ובדריכות רבה חיכו
ל"לדוד ה' אורי וישעי", לקול השופר, לתקיעה הראשונה שהיה בה משום הודעה ששערי
חודש הרחמים נפתחו.
מאמרי ה"חסידות" של שבת מברכים אלול, עם הפתיחה הרגילה "אני לדודי ודודי לי ר"ת
אלול" או "השמים כסאי" או "ראה אנכי נותן לפניכם היום", היו כבר רוויים ברוח של אלול.
כל יום מימי חודש אלול אינו דומה כלל לימי השנה כולה. כאשר שוכבים במטה בשעה שש
בבוקר, שומעים שמנין הותיקין הראשון בבית המדרש כבר סיים תפלתו ותוקעים בשופר.
קול השופר מעורר, הרי אלול בעולם, ממהרים להתלבש, והאדם אינו שבע רצון עם עצמו,
מדוע איחר כל כך בשינתו, ועובר ברעיונו על משה רבנו עליו השלום שהיה בהר, ושהימים
הם ימי רצון שאפשר לפעול בהם באופן אחר לגמרי, עליו להיות בן אדם, ואסור להפסיד
את הזמן.
כשבאים לבית המדרש כבר מוצאים בו קהל גדול, אחרים אומרים תהלים, אחרים לומדים
חסידות, אחרים אומרים תיקוני זוהר, ואחרים עומדים או יושבים ומתפללים.
• • •
בסדר העבודה של תורת חב"ד, תופסת התפלה – עבודה שבלב – את אחד המקומות
הגדולים והחשובים ביותר. בליובאוויטש היו כאלה שקראו להם בעלי עבודה, שהיו
מתפללים שעות מרובות גם בימי החול של כל השנה, וביחוד בחודש אלול שאז היה זה
באופן אחר לגמרי.
כשהיו נכנסים לחדר השני של ה"מנין" היו נפעמים מהמחזה הבלתי רגיל שנתגלה. כל אחד
שקוע בשרעפיו ושרוי בדביקות, אינו שומע ואינו רואה את הנעשה סביבו. זה שר בניגון
חב"די "ברוך גוזר ומקיים", השני אומר "חנון ורחום", השלישי אומר "וכולם משבחים
ומפארים", ואחר מצוי בעיצומה של תפלת "אהבת עולם"
ואומר מלים ספורות, כאשר פירוש המלות מזדקר מכל מלה
בכל כך הרבה עסיסיות של השגה, בהתקשרות כזאת וקול
תחנונים כזה שמרגישים שבכל מלה מתעלה המתפלל מעלה
מעלה! הוא מתקרב יותר ויותר על הנקודה, והנה הנה הוא
משיג את מטרתו.
ניגון התחנונים של "מהר והבא עלינו ברכה ושלום" והניגון
השקט והנעים "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", קול
הבטחון בו אומר "כי א-ל פועל ישועות אתה" וקול השמחה בו
הוא אומר "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול" – מעניקים לו את
הכוח לומר "שמע ישראל".
בכל יום נוסף מתקרבים יותר לשבת סליחות. את החסידות
של שבת סליחות היו שומעים בכוונת הלב אחרת לגמרי. בליל שבת של ערב סליחות היו
בדרך כלל ממעטים בשינה, כי לא היו יכולים לישון, האדם לא מצא לו מקום, ולמקוה היו
הולכים לפני שהאיר אור היום.
במקוה כבר פוגשים באנשים רבים, כולם ממהרים, על כולם ניתן להכיר ששבת זו שונה
מכל שבתות השנה, הרי היא השבת שלפני סליחות. במוח הולמות המחשבות הזורמות
בגאון. ברעיון חולפת הזעקה הסוערת של "ולך ה' הצדקה" ועוד יותר מכך ההרגשה של
"ולנו בושת הפנים", טובלים בלב שבור, והאדם מבקר את עצמו, האם הטבילה היא אכן
טבילה של תשובה אמיתית בחרטה על העבר וקבלה על להבא, או שהיא חלילה בבחינת
"טובל ושרץ בידו".
כשעברו ליד המנינים – בית המדרש ו"בנימינ'ס שטיבל" – היו שומעים קהל אנשים אומרים
תהלים. אמירת התהלים באותה שבת היתה גם היא שונה מאמירת התהלים בכל השנה,
למרות שאלה הם אותם יהודים פשוטים שמתאספים כל יום בהשכמה לומר תהלים. ובשבת
היו באים גם אלה שכל השבוע היו שוהים – לרגל עסקיהם – בעיירות ובישובים. אך אותה
שבת שונה גם אצלם מכל השבתות, כל אחד עסוק עם עצמו, ובקול אמירת התהלים נשמע
קול פנימי של "מקיף" חסידי.
כאשר שבו מהמקוה היו הולכים לחזור את המאמר, דבר שלקח כמה שעות. כרגיל היו
נכנסים ל"חזרה", וממשיכים לחזור את המאמר עד התפלה, ובשעה שלש היו אוכלים
סעודת שבת קודש. סעודת שבת קודש של שבת סליחות – על שולחנו של הוד כ"ק
אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע – היתה אף היא שונה מסעודות ש"ק של כל השנה,
היא היתה קצרה יותר. הסעודות בכלל בליובאוויטש לא ארכו זמן רב, אלא שלפרקים היו
מתוועדים בהן, מספרים סיפור או חוזרים על אימרה.
לסעודות השבת בליובאוויטש היה סדר מסודר. בכלל היה לליובאוויטש סדר קבוע בכל
הדברים ומוגבל בהגבלות של זמן ומקום. בשבת סליחות היה הכל בקיצור, שכן בכל דבר
הורגש ריח הימים הנוראים.