א"ר אילעאי: בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו. ואמרי ליה: אף בשחקו".
מעבר למשחק המילים של "בכוסו, בכיסו ובכעסו", ישנו מכנה משותף לשלושת הדברים המוזכרים בגמרא. אדם שבדרך כלל מחביא את הפנים הפחות-יפים של אישיותו, נאלץ לחשוף פנים אלו דווקא בשלושתם. ברור כי שכרות וכעס מגלים היבטים נסתרים באישיותו של האדם, ואף אנשים רבים מגלים פן לא-ידוע מאישיותם כאשר מבקשים מהם לפתוח את ארנקם.
לחילופין, נוכל להתבונן בכל אחד מהדברים הללו כמייצג מישור שונה. המהרש"א הולך בדרך זו, ומסביר ששלושת הדברים מייצגים את יחסיו של האדם עם סביבתו ועם עצמו. האתגר של פתיחת הכיס מבטא את היחסים החברתיים - יחסו של האדם לסובבים אותו. הכעס, ע"פ הגמרא, דומה לעבודה זרה, ולכן כעסו של אדם מבטא את התנהגותו ביחסיו עם הקב"ה. השכרות, כמובן, משקפת את יחסו של האדם לעצמו, ובכך משלימה את שלושת המישורים שבהם מתנהלים חייו של האדם. בקביעה זו, המהרש"א מלמד אותנו לקח חשוב: מקובל לחשוב שהדת היהודית עוסקת ביחסים שבין האדם לחבירו וביחסים שבינו לבין הקב"ה. בניגוד לכך, הגמרא עוסקת גם באופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו. אפילו אם יבוא אדם ויאמר שהשכרות אינה פוגעת ביחסיו עם הסביבה ועם הקב"ה - כאשר, לדוגמא, הוא משתכר רק במקומות שבהם אחרים אינם נפגעים - עדיין נטען כלפיו שהשכרות פוגעת בעצמו, וגם פגיעה זו חייבת להילקח בחשבון.
האלמנט האחרון שמזכירה הגמרא הוא "בשחקו". מדוע צחוקו של האדם - אופן התנהגותו בשעות הפנאי - מעיד על אופיו? התשובה קשורה לצורך לחיות חיים 'מעורבים'. רוב היהודים הדתיים מבינים שחיים דתיים הם קיום מצוות, ותו לא. יהודים אלו לא יפגעו בשום אופן בכבוד בית מדרש או בית כנסת, אך חיי הפנאי שלהם יישארו מנותקים מעולמם הדתי. לאמיתו של דבר, אפילו אם אנו מתייחסים לתחומים מסויימים של החיים כ"דבר רשות", עקרונות ההלכה והיהדות שייכים בהחלט גם לתחומים אלו. להלכה אין שום בעיה עם כך שאדם משחק לעיתים כדורסל, אך היא בהחלט מתייחסת לאופן שבו הוא צריך לשחק. ההלכה דורשת מהאדם לחיות חיי שלמות, עבודה ומוסר. אדם המיישם עקרונות דתיים - כמו עזרה לזולת או חוסר כעס - במשחק הכדורסל שלו, מעצים את רמתו הרוחנית. לעיתים, דווקא ב'שעות הפנאי', בהם עוסקים בדברי הרשות, מתגלה אישיותו השלמה והאמיתית של האדם.
(השיעור מופיע באדיבות בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון)
