פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 26)

אמונה בה' ובעצמי, ענווה, וכיבוד הורים (למרות שזו לא תכונה)

המשמעות של מקרר היא התפקיד שלו- לקרר אוכל.

המשמעות של אדם היא התפקיד שלו בעולם. ואותו הוא צריך למצוא כל אחד והסיבה שנוצר . אינדיוידואלי 

אפשר למצוא בתוך הקושי

וגם כשהכל בסדר

מהדברים הכי קטנים בחיים

ועד הגדולים

במסע האישי שלך

ובנתינה לאחרים

משמעות זה הדברים הנסתרים, העמוקים

שהנשמה

או אם תרצה

המהות הפנימית שלך

מחפשת כל הזמן

בלי שתתכוון

בלי שתדע

אז מילה סופית אין לי

אבל אולי זה נותן כיוון

משמעות זה השייכות לתמונה גדולה יותר (אולי הגדולה, בה"א הידיעה).

בדר"כ זה יבוא לידי ביטוי בהשפעה על דברים אחרים או אנשים אחרים. יחס בין הדברים. ההיפך ממיותר.

אבל זה לא הכרחי, כלומר ייתכן ואדם רק "לוקח" מהתמונה הגדולה, אבל הקשר הזה הוא יוצר משמעות.

למשל, אדם שיחיה בודד על אי ויפסל קדירות להנאתו. עצם היצירה, שיש לה ערך בעולם מצד עצמה, תוכל להיות משמעותית עבורו.

לא בטוח במה שכתבתי. אלה רק הגיגים ופתילים של מחשבה.

כלומר זה שאתה יוצר משהו, היצירה נותנת משמעות?

מהו הערך המטפיזי-נשגב-רעיוני-מוחלט של מעשיי, רגשותיי, מחשבותיי כו' (כולם נמצאים בסוף במימד הפיזי)

וכנגזרת מכך, מהו המטא־אימפרטיב הגלוי או הסמוי שאמור להכתיב את פעולותיי – כיוון חיים, מטרה, פילוסופיית־על

יש הרבה דרכים להתמודד עם השאלה הזאת,

יש כאלה שמתרכזות במימד של יחסי גומלין בין אנשים (או יצורים חיים בכלל), ברוח ה"אובונטו" (אני אנושי כי אתה אנושי),

יש כאלה שמתרכזות ביחס של האדם אל הקודש וסמליו, בהגדרה צרה או רחבה

וכן הלאה

פילוסופיות הדוניסטיות עסוקות אמנם בפסואודו־משמעות, אם המשמעות היא הנאה (גופנית, רגשית, רוחנית) אפשר פשוט לקרוא לזה "הנאה" ואין צורך במילה משמעות מה גם שהנאה אינה אימפרטיב.

למדתימGpt...

עשית לי סדר בפילוח לסוגי התשובות. תודה

אבל אין לך תשובה אישית לשאלה הזאת?

אני לא יודע כמה היא נכונה, אבל זה מה שיש לי וככה אני חי.

אני מאמין ביהדות לכן אני מאמין גם שהערך של המעשים שלי נמדד לפי קנה המידה של היהדות.

ברמת המיקרו, האימפרטיבים שלי הם אלה של היהדות (להניח תפילין, להתפלל, לא לעשות שטויות, כו').

ברמת המקרו, כלומר איזה אימפרטיב־על, מטא־כיוון לחיים, מה שקוראים לו "משמעות החיים" או משהו כזה, אני לא תופס את זה באופן הישגי־לינארי־מוגדר, כמו תיקון מסוים שאני צריך לעשות או משימה שבשבילה באתי או משהו מיוחד שבאתי ליצור או להביא לעולם. 

עברתי הרבה בלגן בחיים לכן המוח שלי פשוט לא חושב במונחים של משימות, מטרות, שאיפות, אבני דרך, זה לא עובד ככה אצלי.

יצא לי להיחשף לכל־מיני פילוסופיות ניהיליסטיות־דיכאוניות, גם לחוות אותן בעצמי. בימים האחרונים יצא לי להרהר ביצירה שבה הגיבור מתחיל עם ילדות סבירה, שאיפות גדולות, חלומות גדולים, אהבות, ובהדרגה איטית הכל הולך ומתנפץ וקורס וצולל לתוך תהום אינסופית, דרך המון אכזבות וטראומות. התוצאה היא שהגיבור הופך לדמות ניהיליסטית ארסית שנעה בין הרס עצמי להרס אחרים, משהו בין מרושע לעצוב.

המסקנה שלי היא שניהיליזם הוא פשוט תוצאה ישירה של קריסת הנרטיב ההישגי. באחת הסצנות ביצירה, יש starfall, ודמוּת שואלת את הגיבור מה הוא היה רוצה. הגיבור עונה שהוא לא רוצה דבר, שהוא שונא משאלות, והמשאלה שלו היא שיפסיקו לנפול כוכבים. בקיצור, קריסה של הנרטיב החלומי, של הרעיון שאפשר להביע משאלות ולהשיג אותן, שאפשר להשיג מטרות כלשהן, או שלמטרות יש חשיבות. וכיוון שאין אפשרות להגשים חלומות בעולם הזה, כיוון שהכל מתרסק תחת היד האכזרית של הגורל, אין שום טעם בחיים.

הבעיה של הגיבור היא שהוא פשוט נתקע שם, והוא לא יכול לדמיין שום נרטיב־חיים בלי הדפוס של חלומות והגשמתם.

גם אני הגעתי לנקודה דומה, אחרי שהאפיזודות הדיכאוניות שלי ריסקו כל דבר שניסיתי לעשות או להשיג, אבל אז פשוט הגעתי למסקנה שאפשר ללכת לפי נרטיב אלטרנטיבי שבכלל לא משתמש בעולם המושגים הזה. 

במקום "תיקון" או "משימה" אפשר פשוט לקרוא לזה "טיול" או "דרך". רואים דברים, שוכחים דברים, רואים דברים חדשים, מתלהבים מהם, אחר־כך עוברים למשהו אחר, אין "מטרה" או דחף פנימי "להגשים" איזה משהו אלא פשוט לזרום עם זרם החיים, ולנסות להיות כמה שיותר בהרמוניה עם מה שהולך כרגע. כמו ביקור במוזיאון מאוד גדול. יש תערוכות שממש לא מוצאות חן בעיניי או ציורים מטרידים לכן אני מעדיף לשמור מרחק. יש דברים יפים שאני אוהב לבהות בהם הרבה אבל אין לי בעיה לעבור הלאה ולתת להם להפוך לזיכרון שיתפוגג בהדרגה. וזה ממש עובד.

הגיבור ההוא מזכיר לי מהמר כרוני שכל הזמן שם את כל הז'יטונים בפוקר ונדהם שהוא מפסיד כמעט תמיד. אני פשוט לא מהמר, לא כזה אכפת לי מ"זכייה", אני מעדיף ליהנות מהרגע או לבהות בחלל או לעשות את מה שאני צריך לעשות כרגע.

אני מדמיין אותך יושב באיזה משרד בבניין רב קומות יוקרתי עם חליפה vau (ר"ל וואו) ומחלק הוראות סתם כי אתה יודע מילים גבוהות.

"ביטון סיימת את המטלה המטפיזית שנתתי לך?"

"יוני אמרתי לך שהמאמר הזה לא ערוך מטא אימפרטיבי"

"ציון הפסואדו משמעות של המחקר שלך לוקה בחסר, דרוש תיקון, חכה שניה..

..איריס?! איפה הקפה שלי?"

היה לי את זה לפני שנה ובדיוק עכשיו זה הוסר.

חוץ מזה שיש פרסומות מעצבנות, אין ממש הבדל.

ה״פיצ׳רים״ הנוספים הם התראות מתי האוטובוס בתחנה, ומתי לרדת ממנו. אף פעם לא השתמשתי בזה, כל המידע מופיע כשפותחים את האפליקציה בלי התראה.

סתם גנבים.

אבל אפשר להעזר באפליקציה איפה בוס שנותנת את אותו פיצ'ר בחינם.

זה אומר איפה האוטובוס ועוד כמה זמן הוא יגיע לכל תחנה.

מתוך הדו"ח:

ההבדל העיקרי הוא בישיבות, אצלנו בחור ישיבה שמעשן זה די חריג, אצל החרדים לא.

הוא לא חיבר את החמאס, אלא את המוסדות "הניטרליים". תודה רבה באמת.

החיבור לאינטרנט בעזה חוזר בהדרגה. מאסק לקרעי: "אנחנו לא כל כך תמימים"

על האיזכור החשוב והחיוני הזה. כבר הספקתי לשכוח. מבחינתי עשית כאן כבר בינואר את הבהרת השנה. ההבהרה שלך כל כך נכונה ובמקום, שחשוב להבין שזה אפילו יותר ממה שהראית - אתה תיארת בדיוק את מה שכולם כל הזמן "דורשים" ו"מאיימים" ו"בטוחים שנגיע לשם", ובסוף הכל כלאם פאדי וכציפצוף של זרזיר.

מנסה רק להבין אם הם עד כדי כך חשובים.

הזרוע של כ"ץ התאמנה מספיק כך שהם לא יכופפו אותה?
אם כן, אשמח לדעת באיזה מכון הוא מתאמן.
האם תסכים איתי שאם הזרוע שלו לא מספיק שמשון דער גיבער נישט פערטוכעס אריבער, אז אולי לא כדאי שנחזור ללחימה, שבצלאל כל כך דורש? כי אם לא אז מה זה יועיל ואיך זה יהיה שונה?

ובכל זאת לסיום, רק כי זו לא דעתי אלא דעתו של מישהו אחר, אבל בכל זאת כל כך שונה מדעתך [עד כמה שהבנתי מגעת]:

/news/659378

בעצם ביבי מואשם - פחות או יותר - שאפילו אילו היה הרב גינזבורג מתמנה לנשיא ארצות הברית, עדיין זה המקום שאליו היינו מגיעים. what say you?

אין לנו פרוויליגיה לעצור את המלחמה. אפילו היום צהל המשיך לגלות מצבורי נשק ענקיים בגבול לבנון.

ג'נין הפכה להיות רפיח של יו"ש. עזה עדיין שורצת נאצים, ומליאה בחוגגים שמאחלים ומייחלים לראות עוד 7.10

מדינה חפיצת חיים חייבת להילחם. רק אזרחים שמזדהים עם האויב, רוצים לראות בנפילתה או בניצחון חמאס.

מה תהיה התוצאה בשורה התחתונה? מי ישלוט באיזור עזה? אני רק שואל כמובן, אינני מנסה להציק או לנדנד.

לעצור עכשיו זה פעולת התאבדות מודעת. במו ידינו שיקמנו את האויב.

אם נמשיך ונגלגל אותם עוד עשרות שנים אחורה, ננצל את הסיטואציה החדשה מארה"ב כראוי,

נרעיב אותם כמו שצריך, ונעקור מהם את המחשבה לחשוב על משהו דומה - אז כן, התוצאה תהיה "ותשקוט הארץ 40 שנה".

הזהות של מי שישלוט בעזה בסוף היא לא חשובה במיוחד. מה שחשוב זה שתהיה וודאות באכיפה, באי-סיוע ובאי-תמיכה באויב.

חשוב שנהיה מעורבים בצורה עמוקה בסיפור הזה, תוך בקרה מליאה, ולקיחת המושכות לידיים בהינף רגע בעת הצורך.

היה בטוח שישראל לא תוכל לחזור להילחם אחרי הפסקת אש,

בסוף האש חזרה במלוא המרץ, הפליטים נשארו בפליטותם עוד למעלה משנה, ציר נצרים התרחב לעוד קילומטרים שלמים, רפיח כמעט נמחקה, הצפון כמעט נמחק, סינוואר ודף חוסלו...

היה ברור שהם לא יסכימו לעוד עסקה כזאת, יש גבול כמה מטומטמים אפשר להיות.

כמו שאתה עצמך אמרת, העסקה הקודמת הייתה יותר טובה מבחינת ישראל, כלומר הרבה יותר רעה מבחינתם... 

עניין נוסף זה שחטיפת הילדים הייתה נטל עצום עבורם, גם המדינות שבעד חמאס כמו קטאר הבהירו להם שזה קו אדום. לכן היה להם עוד אינטרס להיפטר מהעול הזה.

עוד מעט תספר שהוא מורתע...

למיטב ידיעתי הוא מחזיק את משפחת ביבס בשבי מעל לשנה.

רוצה להאשים את הצבא, כמו אבי מעוז ועוד כמה חברים טובים?
הזמנתי לך ולנתניהו גיגית דמעות.
בטח הדמעות הן בעיקר כי גנץ ואיזנקוט כבר עזבו, אז יותר קשה להפיל תיק.
חוץ מזה, בוא נשים את הדברים (שאיתן גיל כבר שם) על השולחן: ביידן לא לחץ על ישראל, טראמפ כן.

ולא "קפלן" ושאר התירוצים?

אולי כי הישלו אותנו [כמובן, את מי שהיה קל להשלות, לא מי שעוד אז פירסם כאן את ההכרזה שרק עיסקה מביאה בהכרח חטופים חיים, ולא עניין אותי בכלל אם מישהו צווח או צורח], שאם רק נהיה "מאוחדים" או משהו, אז נחזיר את החטופים [ואיכשהו הפתאים היו אמורים להבין שהכוונה נחזיר בחיים] בפלישה קרקעית, כמו שיעקב נגל דיברר ש"הלחימה תקרב אותנו אל החטופים"?
מה עוד אפשר לעשות כדי שיהיה ברור מה היה אמת ומה היה תיאטרון?

האמת היא, שנראה לי שיש כאן מקום לתוספת. כל העניין הזה עם ההאשמות עכשיו, שההוא לא ציית, ושההיא לעומתית, ושהבכירים הם מרדניים, ושהדרג המדיני מנחה אבל איזה דיפ סטייט מחבל בהכול, הגיע הזמן להבין מה החלק שלנו - הציבור הרחב - בכל זה.
כי זה אחד מהשניים: או שזו אמת, או שכולנו מסכימים שזו רק תעמולה וחיפוש אשמים לכיסוי על כישלון גמור.
נשים הפעם אחרון ראשון: אם זו רק תעמולה, הגיע הזמן שנתבגר ופשוט נתחבר בחזרה למציאות. המציאות שבה לוחשים הן לביידן והן לטראמפ "כן בוס, מה שתגיד בוס, אנחנו נגיד לחיילים שלנו לחפש בעזה את אטלנטיס האבודה, ונוציא אותם בסוף הסיבוב כשהם יהיו מבולבלים ולא יקלטו שהם שימשו רק כבובות על חוטים, וכמובן שכן נחזיר את העזתים לעריהם ולחורבותיהם, ונסגור בשקט עיסקה איתכם ועם המוסלמים בדוחא".
ונחזור לראשון, אם זו אמת - אז מי יתקן את האמת העגומה הזו? אלו שמתבכיינים שזה כך? אתה עדיין לא רואה שהם רק משתמשים בזה כתירוצים וככיסוי לאוזלת ידם? אפילו אם זו אמת, אתה ואני וכולנו הם אלו שעשויים, אם בכלל, לטפל ברעה חולה כזו. כי אפילו אם זה המצב, אז להזכירך, בין הצדדים המעורבים - ובעלי ההשפעה - נחתם בעל פה ההסכם הג'נטלמני משמונה באוקטובר, להשאיר את כולם בתפקיד וכך גם הדרג המדיני, מה היתה לדעתך מטרתו? אתה באמת ובתמים מאמין שמישהו קיווה שהדרג המבצע, הזרועות המעשיות, יתקנו את העיוותים שנתגלעו, ופתאום עכשיו מאוכזבים? לדעתך התכנון שהוצג - ובפומבי לגמרי! - עוד לפני שחייל אחד נכנס בסך ובמסודר לשטח עזה, היה אמור להביא הישגים יותר ממה שראינו? אם אתה מאמין בתקווה כזו, אתה באמת התמים הכי צדיק - והכי לא מחובר למציאות - שקיים בעם ישראל. בחיים האמיתיים, התוכנית ההיא היתה בדיחה רעה, ועניינה היה איכשהוא להימנע מעריפת ראשים פנימית, מעין ההרג האפי של משה רבינו הנזעם והנחרד בראותו את מעשה העגל. עניינה של הפעולה הצבאית כולה היה להרוויח - ולבזבז ולשרוף - זמן. שאולי בסוף יבוא טראמפ, ואולי טראמפ ירשה... לך תדע מה. הימור על הימור על הימור. סתם כי זה יותר נוח, סתם כי זה יותר קל.
כך שאפילו אם זו אמת, ואפילו אם יש דיפ סטייט, ואפילו אם "התקשורת" הנוראה, וקפלן, והסיסמאות והסיכות הצהובות הנכלוליות, עשו רע להנהגתנו המנצחת והמפוארת כאלכסנדר, אתה רואה היטב שאף אחד לא מוטרד ולא ינקוף אצבע בעניין, אלא אם זה יהיה אתה ואני וכולנו, ולא בפורומים אחרי קיפול התפילין ושתיית הקפה בתשע בבוקר. אלא במעשים, וברחובות, ובמפגני כוח ובהתארגנויות פוליטיות מעשיות וממשיות.

אתה בא לספר לנו שקיבלנו עסקה לא טובה בגלל טראמפ

כבר כמה חודשים שלא הגענו לעסקה טובה תחת ביידן.

את זה מספרים פה מספיק אחרים, ולרבים מהם יותר ידע וגם יותר זמן לבדוק. זה בדיוק מה שכולם מספרים, כנראה פיספסת.

מה שאני מספר זה מה שאנחנו צריכים לתקן, אם בכלל יש כאן איזה דיון In good faith, ואני אפילו לא בטוח שזה כך.

הקפלניסטים הארורים תומכי הצורר הנאצי השקיעו ממרצם כדי להחליש את ישראל, ולתמוך באויב ובבגצ שפתח את שעריו לחבק נאצים, במקום להשקיע את כוחם בהפעלת לחץ על ארהב, על העולם, ועל החמאס הנאצו-עזתי.

אז לא היתה לממשלת ישראל שום דרך לכלום? או שזו היתה ממשלה איומה ונוראה רק כי תחנה 12 הכתיבה שחייבים לצרף לה גם את גנץ ואיזנקוט? (אם כי אני אישית זוכר את עמית סגל, ערב הצטרפותם, פוער עיניים רושפות, מטלטל ראש ובאמת "לא מסוגל להבין" מה עדיין מעכב אותם מלחתום כבר ולהיכנס)
ועוד שאלה: אם ביידן איים בפומבי, אז האם המסקנה איננה שטראמפ פשוט איים בחשאי? כלומר - האם אין זה שעכשיו בוכים על מה שנכנעו לטראמפ, ולא לביידן? מנסה להבין את הנקודה.

אם זה היה ברור שהוא בכלל היה רלוונטי לעיסקה, אז לא היו אמורים להיות שום משחקי לקיחת קרדיט.

האם טראמפ איים? שיחד? הציע שפנים בכובע? אין שום מידע גלוי על זה, הכל שמועות בעלמא.

על חיבוק הדוב של ביידן כולנו יודעים, שמענו וראינו.

אגב, כולם שמחו שגנץ ואייזנדקוט נכנסו לממשלת אחדות. התיעוב ללפיד רק גדל כי העדיף פוליטיקה שפילה כהרגלו.

למעשה, טעינו לגבי שני הגנרלים. הפוליטיקה הקטנה שלחשה באוזניהם מתוך האופוזיציה הכריעה אותם, ובמקום לעזור

הם באו להפריע. הדליפו כל דבר. שמו מקלות בגלגלים של כל דבר. הזיקו. ההישגים הגדולים הגיעו כשהם עזבו.

ההדלפות פסקו כשהם עזבו. המים שככו קצת. גנץ הטיפש דפק לעצמו את העתיד, כי במחנה שלנו לא רוצים אותו

והמחנה שלו גם כבר רואה בו נמושה חסרת עמוד שדרה.

אני נהנה לקרוא. תבורך על כוס התרעלה

*טוקסיק = Toxic = רעיל, במקרה ויש בקהל כוזרים שלא דוברים

וממש מלחיץ כל העיסקה הזאת עכשיו...

נורא ממש.

ולחשוב כמה היה אפשר למנוע, אם היו מעבירים חוק של מוות למחבלים.

אולי מוריד קצת את הרצון לרצוח, אצל חלק מהמחבלים.

מונע שחרור מחבלים שחוזרים ורוצחים,

וגם - מונע את האופציה של עסקאות מלכתחילה, וממילא את הרצון לחטוף כדי לסחור בחטופים.

על הדרך חוסך תקציב של אוכל, מקום וכח אדם, כדי להחזיק אלפי מחבלים.

כשבן גביר דיבר על זה אחרי השביעי באוקטובר האשימו אותו בפופוליזם.

זו פשוט האופציה היחידה ההגיונית, בנוגע למחבלים, כדי למנוע לפחות חלק משפיכות הדמים.

אח"כ בגץ האולטרה פוסט מודרניסט המשיך ולקח את היחס למחבלים למקומות הזויים.

בלי קשר למה יגידו בעולם, בגץ באמת מעדיף לסכן חיילים שלנו כדי למנוע פגיעה באזרחי האויב. הוא חושב שמבחינה עקרונית זה נכון. אותו דבר לגבי גירוש מסתננים.

כמובן ששופטי בגץ לא שולחים את הילדים שלהם לקרבי ולא גרים במקומות הומי מסתננים. למה שישאו בנטל שהם עצמם יצרו?

כל עוד הימין לא אמיץ למשול, אם החלקים בשמאל שיש בהם עוד שפיות לא יתפכחו ויפסיקו להתנגד לצמצום בכוחו של בג"ץ, זה לא ישתנה. זה הזוי ומתסכל ברמות שדברים כמעט לא השתנו אחרי כל מה שעברנו באותו יום נורא ומאז.

עצמם לדעת, אז הם עושים פיגוע דקירה כדי להיות שהידים בגן עדן וכדי שזכרם יהיה טוב בחברה שלהם, אז צריך כעונש לזרוק אותם לכלא. עונש מוות יהיה בשבילם פרס (זה כמו הבדיחה שאומרת שיש מדינה שם העונש על ניסיון התאבדות הוא מוות)

לכלא. מחבל מארגון אז מוות

צינוק טחוב שיתפגר בו על אש נמוכה

אבל באופן פשוט הייתי אומר שוודאי שיש לו יכולת כזו.

באופן מעשי אני חושב שרק הבנקאי האישי שלך מקבל הרשאות.

אתה חושד בו שהוא בדק עליך דברים?

יש כאלה שאין אצלם הרבה מידע אבל כן אפשר בקומבינות להשיג אותו. תלוי מה מידת הקשרים שלו. 

ככה הבנתי. 

ואולי אפילו לא צריך את זה.

אם זה ממש קריטי לך, תעבור בנק. 

ובהחלט יכולתי להיכנס לכל חשבון שרציתי.

הזהירו אותנו שכל כניסה שלנו לחשבון בנק משאירה חותמת, ואם ניכנס לחשבון שאנחנו לא אמורים להיכנס אליו - מדובר בעבירה פלילית.

בפועל אני לא חושב שיש באמת דרך לבדוק זאת, זה לא שמישהו בודק את כל הכניסות של X לחשבונות הבנק השונים, ומוודא מול המצלמה שבאמת כל הלקוחות האלה הגיעו אליו באותו היום.

בפועל, אם יצר הסקרנות שלו ממש חזק, הוא באמת יכול להיכנס לחשבון שלך.

אבל... אז מה? איך זה יפגע בך? שיבושם לו.

הכל נרשם בלוגים של התוכנה.

אין לך מושג כמה קל לגלות פעילות אם רוצים.

בפועל אף אחד לא מתאבסס על זה ללא סיבה או חשד לפלילים, אבל האפשרות הזו קלה כלחיצת עכבר.

הפקיד יכול להיכנס לכל חשבון,

אפשר לראות לאיזה חשבונות הפקיד נכנס,

אבל בפועל זה לא משהו שיבדקו כי אין דרך לבדוק האם כל לקוח שהתיק שלו נפתח במחשב באמת הגיע לבנק באותו היום. 

מן הסתם כאשר יש חשד ספציפי מאיזו שהיא סיבה אז כן בודקים.

כובשים, מטהרים, עוברים הלאה.

אין כוחות להחזיק ברצף שכונות שנכבשו.

החמאס חוזר ומשתקם, שוב מארגנים טיהור וחיסול, ושוב עוזבים כעבור זמן.

אלו שכונות טרור שנכנסים אליהן בפעם הרביעית או החמישית  כבר

פעם רביעית ג'באליה

ממה שהיה לו לפני הגירוש מגוש קטיף.

שליטה בעזה תהיה ברכה לעם ולעולם.

אחר כך תנסה להבין את התשובה שלי

או אנערף כלשהו

הפיזיקה מאחורי זה פחות חשובה מהצורך בפתרון

נראה לי שהבעיה בזיהוי ולכן תוהה איך מפנה מוקשים ממונע יעבוד.

הפיזיקה זה הדרך להגיע לפיתרון בגלל שיש צורך.

אני לא מנסה לסתור אותך, אלא מנסה לחשוב איך אפשר, כי כמו שאמרת יש צורך גדול.

אין לי הבנה כה גדולה בתחום אבל אולי אוכל לסייע אם תרצה להתכתב על זה.

דווקא בגלל הצורך וההבנה שלך כלוחם, אני מציע לך להתעמק בפיזיקה וניסיון לבנות מערכת כזו, אם תצליח, תחסוך הרבה חיים

בהצלחה

אם עדין היו עושים סרטים כאלה.. העולם היה מקום טוב יותר.

אחת הקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים.

אגב הסצנה האחרונה הכי יפה. בעיני לפחות. (הקטע עם הר סיני)

אני הכי אוהב את קריעת ים סוף.

שמעתי שלקח להם 3 שנים לעבוד רק על הסצנה הזו לבד

אחרי הסרט הזה יצא " יוסף נסיך החלומות.. " אתה בטח מכיר.

את האנימציה שם אני פחות מחבב.. למרות שהיא מזכירה במעט את המקור.

חלום שלי ליצור סרט כזה. לא בשביל הכסף או הרווחים..

זה פשוט כיף.

גם שמתי לב שחלק מהקטעים כאילו שאובים מכל מיני מדרשים.

נראה לי שהם עשו עבודת מחקר די מעמיקה. כמו הקטע שהכבשה בורחת למשה ואז הוא מגלה את הסנה..

זה מופיע בשמות רבה.. בערך..

א. אין לך או לאף אדם אחר, שום אפשרות לדעת "כמה היא סטרייטית". זה שהיה לה חבר שהיא אהבה, העובדה שהיא התלהבה מבנים באופן "אמיתי ואמין" - יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שהכל היה כלפי חוץ בלבד בגלל חוסר קבלה פנימי או חוסר קבלה מהמשפחה / סביבה.

ב. יש אפשרות שהיא ביסקסואלית, ואז בעצם "כל התשובות נכונות". היא גם מתלהבת מבנים, גם אהבה את החבר שלה, וגם יכולה להיות מאושרת בזוגיות עם שותפתה לדירה.

במילים אחרות, העובדה שהיא אוהבת בנים לא מעידה בהכרח שהיא לא אוהבת בנות.

ג. "אין לה שום יכולת להכיל רתיעה של אנשים מצורת החיים הזאת" - למה שהיא תכיל אנשים שנרתעים ממנה? האם הם מנסים להכיל את זה שהיא נרתעת מאיך שהם מתנהגים אליה?

ד. אי אפשר "לחלץ אותה מזה" אם היא לא רוצה "להיחלץ מזה". כל ההסתכלות הזאת עליה מלמעלה, כאילו היא מסכנה וזקוקה למשפחה הנרתעת שלה בשביל שתגאל אותה מעצמה - בטח לא תקרב אותה לשום מקום וגם לא תעזור לכם להיות בקשר טוב איתה.

ה. נשמע מדברייך שאת לא מאמינה שהיא באמת נמשכת לנשים, אלא לדעתך זה מן מרד נעורים מאוחר. אם זה נכון, אז לא כדאי להפחית את עוצמת הלהבות בשביל לתת למרד לדעוך?

ו. אם היא באמת ביסקסואלית ויכולה להיות בזוגיות מאושרת עם גבר, אז זה עצוב מאוד בעייני אם היא לא תעשה זאת (או לפחות תשאף לכך). 

גם מהבחינה הדתית וגם כי לה עצמה זה יהיה יותר קל (חיים בזוגיות סטרייטית הם הרבה יותר פשוטים מזוגיות להט"בית בכ"כ הרבה היבטים).

לכן, חבל שמריבות וכעסים יגררו אותה להפוך את זה לעניין עקרוני, בלי יכולת לרדת מהעץ.

זה עניין לאנשי רוח ואנשי מקצוע.

@פשוט אני.. כתב יפה, אין לי הרבה מה להוסיף.

רק משהו אחד נוסף, זו לא התמודדות שהיא בחרה בה. ואולי היא שמחה במצב הנוכחי ואולי לא.

אנשים נוטים לחשוב שזו אשמת הבנאדם. אז לא, היא לא בחרה בזה ואי אפשר לדעת איך היא מרגישה עם עצמה.

אל תאשימו אותה או תגידו לה שהיא לא בסדר. לקשר שלכם זה לא יוסיף, ולגרום לה להשתנות בטח שלא.

אני באמת חושב שהאדם ""אשם"" (מילה לא מדוייקת, יותר נכון להגיד "בוחר" או "אחראי" במידה משתנה) בהכל. גם במה שאנשים חיצוניים עושים לו. אבל הוא לא מאמין בזה ובטווח קצר זה לא עוזר לו. מבחינתה היא לא בחרה בזה וזה המציאות שלה כרגע.

ובדיוק באתי להגיב לתגובה המקורית שלך. לא נורא.

 נערוך ונכתוב חדש

המצב הנתון לא נתון לבחירתנו. נכון. גם אם הוא יושב על מאפיינים אישיותיים וגם אם קיבלנו את זה מההורים שלנו.

אבל בטווח ארוך יותר -

כלומר - כשמגיעים לטיפול (לאו דווקא של איש מקצוע, גם סתם האדם לבד עם המקלדת או הדף שלו כשהוא מנסה להבין מה קורה) אפשר להבין שא' גרם לב' ולכן אפשר לשנות את א' ולצאת מהמצב ש אני תקוע בו.

אבל בזמן אמת, האדם הרגיל, באמת לא בחר בזה וזה המציאות שלו.

ויותר מזה - כשאני אישית רואה סיטואציה של מישהו שתקוע במקום שאני רואה "איך הוא הגיע לשם" באמת לא יעזור להגיד את זה. קודם כל לקבל את המקום שלו. אחר כך אפשר לנסות לדייק איתו (אם הוא רוצה) איך יוצאים משם לפעם הבאה.

יש הרבה דברים שכן, כמובן.

אפשר באמת לקחת אדם שיש לו טראומה מכלבים בגלל שכלב הפחיד אותו בגיל 3, ולגרום לו להפסיק לפחד ואף לאהוב כלבים.

וכן אפשר לקחת אנשים עם פוסט טראומה ממלחמה ולעזור להם להשתקם.

אבל יש דברים שבהם אפשר לעזור להיטיב עם המצב אבל לא עד מצב של "החלמה" מלאה, ויש מקרים שבהם בכלל לא ניתן לעשות שינוי.

כמאמר המשפט הידוע (שאינו יהודי אבל עדיין יש בו הרבה מן האמת)

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

שאת הנתון אי אפשר לשנות

את העתיד אפשר לשנות

ולהתחיל לנסות, בידיעה שלא הכל יצליח וזה בסדר.  גם אם אי אפשר להחלים ממשהו (ע"ע קשיי קשב או קשיים חברתיים) אפשר לצמצם את ההשפעה שלהם ולהבין מתי הם מפריעים יותר.

של נטיות מיניות (מה לעשות, זה נושא השרשור... לא באשמתי).

אני חושב שבמקרים מסוימים,

אפשר לגרום לאדם שבאופן טבעי (כלומר לא בגלל טראומה וכו') לא נמשך למין השני, להרגיש סוג של משיכה.

זה כנראה אף פעם לא יהיה כמו אצל אדם שעבורו זה טבעי ללא כל מאמץ, אבל עדיין זה משהו.

אני גם חושב שבמקרים מסוימים, אפשר ללמוד "לשלוט" במשיכה לבני המין שלך. לא יודע אם להפחית זאת המילה, אבל כן לשים בקונוטציה מסוימת.

אבל בהרבה מקרים אחרים - לא. לא ניתן לשנות אף אחד מהצדדים האלה (משיכה לבני מינך, חוסר משיכה למין השני).

מה שכן, אם מדובר במי שיכול לבחור (כלומר ביסקסואל, וכמו שלדעתי רלוונטי לגבי מושא השרשור הזה) - אני מאמין גדול מאוד באפשרות לנתב את הבחירה למקום שרוצים. אני מכיר כאלה (גם דתיים) שאומרים "אני דתי ביסקסואל, אבל מה לעשות שהתאהבתי בגבר? זה לא באשמתי", ולדעתי זה לא שונה מאדם שיגיד שהוא התאהב בגויה ו"זה לא באשמתי".

כן, יש לך את הבחירה, ואתה בוחר מה לעשות איתה ואתה בוחר ללכת לצד מסוים במקום לצד אחר.

אני לא אשנא אותך חלילה ולא ארצה ברעתך, אבל זה כואב לי ולדעתי זו פשוט בחירה לא נכונה.

אבל כשמישהו לא נמשך למין שלו, אתה לא יכול להגיד שהוא בחר בזה. ולפעמים הוא סובל מזה יותר משנדמה לך.

ידוע פה שאתה אוהב לפתור דברים בעזרת כתיבה. אבל לא תמיד זה עוזר, ולא לכולם. כתיבה לא יכולה לשנות את הגובה שלך, נכון? באותה מידה לא את המשיכה של האדם

וגם אם יש משהו שגרם למשיכה שלו להיות שונה מהרגיל, לא תמיד כתיבה תעזור לזה, ולא תמיד האדם מעוניין לשנות את זה.

יש מקרים שמצה מתקבע בגלל טראומה, וזה לא יכול להשתחרר. בין אם כי זה ממש מתקבע מיד, ובין אם בגלל שעבר זמן וזה גרם לקיבעון.

בכל אופן אם היא נמשכת לנשים, אין מה לעשות עם זה כ"כ. לקבל אותה איך שהיא, להיות שם לעזור לה.

לא לנסות לשנות לה בכוח את הנטיה.

היות ואנחנו מדברים בתוך עולמה של תורה, אז אפילו אם המסקנה היא שזה דבר שאי אפשר לשנות (ולא הייתי רץ לקבוע מסמרות בזה, כמו שנהוג כיום במערב) הרי שההלכה עדיין אמרה את דברה. הדבר הוא אסור, ואין לעודד אותו ובטח שלא לאמץ אותו.

זה יהיה כמו ממזר, למשל. עובדה שיש לה משמעות הלכתית. מי שיגלה שהוא או היא נמשכים לבני מינם, יצטרכו להצדיק עליהם דין שמיים. אבל האמת והחובה הדתית בעינה תעמוד.

ולמרות שבזה אנחנו מאמינים, אי אפשר להכריח מישהו להימשך למין אחר. אין מה לעשות. בדיוק כמו שאותך לא יצליחו לשכנע להימשך לגברים.

וקיום ההלכה שלה זה לא עניין שלנו

א. המשפט הראשון שלך מראה שלא הבנת את מה שכתבתי.

ב. המשפט השני שלך מראה שפספסת את העובדה שפורום ערוץ 7 הוא פורום דתי לדתיים. וגם לא הבנת את מה שכתבתי לגבי זה.

ובין לעודד את מעשיו. זה שאני אוהב מישהו אע"פ שהוא בוחר בחירות שגויות בעיניי, והוא יודע שאני חולק עליו בזה, ואעפ"כ זה לא מפריע לי להמשיך לאהוב אותי כי הוא הבן שלי, זה לא סותר.

זה לא ניתן לשינוי.

אם האדם עצמו מבקש - יש כלים בעולמות שיכולים לעבוד (כתיבה שהזכרת זה רק אחד מהם, אבל יש עוד). ובכל אופן כל עוד הוא לא מבקש ורוצה אני יכול רק לקבל את מצבו כמות שהוא. זהו. בטח שלא להילחם בו כדי לשנות אותו.

אם היא הייתה כותבת, הייתי יכול (או אנשים שמוכשרים בזה ממני) לנסות להקשיב למה שהיא אומרת ולחפש נקודות בחיים שלה שהביאו אותה למקום הנוכחי.

אמרנו בעיות עם האם - זה סביר. אולי היא לא רוצה לאמלל גבר, אולי היא B כמו שהוצג פה ואולי קרה שם משהו אחר שאפשר לאתר ולנקות. אני לא יודע. אין לי מושג.

אבל כרגע העניין זה שהיא במקום ש(כאילו?) טוב לה, ואת מנסה להשתלט על החיים שלה מלמעלה.

כלומר העניין זה לא "למה היא כזו" אלא "למה את אכפת לך".  וזה פוגע בך הרבה יותר מאשר המצב הדפוק (לטעמך) שלה פוגע בה. בסוף היא אדם בוגר שרשאית לעשות את הטעויות שלה בעצמה, ואת לא יכולה להתערב כיזה פשוט לא עובד. וזה מזיק לך.

אף אחד לא תקף אותה אישית בשום צורה בהקשר של צורת החיים הנוכחית שלה

למעשה ,בפועל, המשפחה,מי שמודעים לזה, אפשר לומר מתכחשת לזה וממשיכים כרגיל ומקבלים אותן בבתים כמו חברות רגילות סטרייטיות.

היא מעולם לא טרחה "לצאת המהארון" ,הן נראות צמודות אחת לשנייה יותר מחברות רגילות וכך אחד ועוד אחד ועוד אחת הבינו על מה מדובר

ואלו שהבינו דיברו על זה רק בינהם כדי לוודא שהם מבינים נכון את המצב, זה נשאר במעין סוד כזה שלא מדברים עליו כי לא  יודעים איך לגשת לזה כשהיא עצמה לא טרחה לספר שום דבר.

ההתנפלות שלה והמחיקה של אנשים באים אחרי הערות אגביות כלליות אפשר לומר תמימות אפילו על תופעת הלהט"ב

הכי אישי זה הערה כמו "הידיד המגעיל ההומו של xx.."

-על ידיד שמחצין מאוד את ההומיות שלו בלבוש בדיבור,נו, אתם בטח יודעים למה הכוונה..

ההחצנה דוחה.מה לעשות?

לא רואה בעיה ברתיעה מצורת חיים כזאת

אפשר להרתע מדבר אסור או התנהגות לא ראויה

הרתיעה עצמה לא אומרת כלום על צורת היחס לאדם עצמו.

עד לא לפני הרבה זמן לא היו לה ידידים מהסגנון הזה ופתאום היא מוקפת ביותר מדי כאלה.מבחינתי זה יציאה לתרבות רעה אבל לא נשמע ממני כלום על זה.בחוויה שלנו היא כאילו התהפכה במכה אחת והיא נוקטת בגישה אפילו אלימה בלי התראה ובלי להסביר שום דבר.

לגיטימי שחברות שגרות יחד הן יהיו יותר קרובות.

ואולי זה עורר בה תהיות על הנושא ולכן היא יותר רגישה בזה

בנים קצת קרובים זה גורם לחשד שהם הומואים, מובן.

בנות חופשי מתחבקות והכל הכי קרוב, בלי מחשבות כאלו בכלל. ככה זה בנות.

בסדר?

אתם קובעים דברים מתוך המקום האישי שלהם, אתם קוראים כמה משפטים וכבר הכל מסתדר לכדי תמונה שלמה.תנו קצת קרדיט לאחרים.

זה באמת לא המקום לשאלות כאלה.

בכל אופן סליחה, ניסיתי רק לעזור, וחלילה לא לפגוע במשהו שכתבתי.

מתנצלת🙏

אני מדבר על השאלה שלך שאת מנסה לעזור לה כשלא ברור שהיא מנסה לצאת מהמצב שלה. כשהיא תרצה לצאת ממנו יהיה אפשר לעזור לה. כל עוד "טוב" לה שם אז זו הבחירה שלה וצריך לכבד ולהתקרב או להתרחק לפי הצורך שלנו.

אלא מה נכון להביע בפניה.

אם אמירות שמבחינתכם הן אמירות תמימות, גורמות לה להרגיש מותקפת, ולצאת למתקפת נגד, אז הכי פשוט זה לנסות לא לומר אותן בפניה.

אני מבין שיש רצון לחופש להביע את דעתכם, וליחס יותר סובלני מצידה, אבל לא נראה לי שנכון לנסות לדרוש ממנה את זה כרגע.

[אם חלילה יתברר שזו לא תופעה חולפת, אולם יהיה טעם להעלות את הנושא של היחס שלה למי שלא מסכים עם דרכה, אבל כרגע המשימה העיקרית נראית לי לנסות להקהות את תחושת ה'אנטי' שלה.].

של בעלי נטיות הפוכות שמסתירים את זה ע"י שהם עושים את עצמם נשמכים מאוד ובאופן בולט למין השני.

חבר קרוב סיפר לי על חבר כיתה שלא הפסיק לדבר על בנות ולהתעסק עם בנות, עד שיצא מהארון.

היה לי בפלוגה בסדיר חייל שנחשד ככזה.

יש גם הומואים ולסביות רבים שמתחתנים כדת משה וישראל, לעיתים ללא ידיעת בן/ת הזוג.

לפני 4 שנים יצא סרט מעניין על הסיפור הזה:

אני לדוגמא עובד במשלוחים

יישר כח,

בשורות טובות

"מלחמת קיום הגדולה ביותר שחווינו"? מאיפה צצה המסקנה הזו? זו אקסיומה? זו טענה? זו הגדרה? אלו שטויות מגוחכות.

לגבי לבנון: אין שום ראיה, ולחלוטין לא סביר להניח, שהיתה כוונה כלשהי להוציא לפועל הסתערות קרקעית לשטח ישראל. היו להם תכניות כאלו ותקוות כאלו, אבל שום פקודה כזו לא ניתנה, וממילא פזיזות העזתים בשמחת תורה הנוראי מנע מהם כל יכולת כזו לעתיד הנראה לעין, גם אילו חייל ישראלי אחד לא היה פולש ללבנון.

אתה הופך מחשבות ומסקנות למין מציאות עובדתית מוכתבת, במנותק לחלוטין מהאמת ומהנראה והמוכח בשטח.
לגבי מיעוט כביכול של אבידות, זה בוודאי קשקוש מוחלט, שהרי מספר הנפגעים, פצועים, נכים ונפגעי נפש הוא ענק, וכל זאת שלא במסגרת מלחמת קיום. תבדוק את נתוני הפגיעה בכלים המשוריינים שהסבו המתגוננים בעזה, ותחזור בבקשה אחרי מחשבה נוספת.
ולסיום, לא ברור מה בדיוק הבשורה הטובה כשהחלטות ממשלה ישראליות עלו לנו בהון עתק שאפילו בצלאל מגדיר כביזבוז מיותר, ושרק בעוד חודשיים תואיל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשירות השליטים לפרסם את השפעתה על זינוק האינפלציה (וכהרגלה בקודש, בוודאי תיכנע ללחצים הפוליטיים לטשטש ולרכך את הממצאים).

היום עם הכי הרבה יהודים שנרצחו מאז השואה זה לא מספיק?

אני הייתי בשטח וראיתי כמויות נשק בשטח שמראות שהם תכננו לכבוש ערים שלמות.

ובשביל מה קיים כח רדואן? מה היה קורה אם היו פועלים בתזמון והם היו יורים 1000 טילים ביום?

גם במלחמת ששת הימים עוד לא ניתנה הוראה לכבוש את ישראל ולשחוט את כולם, אז זה אומר שלא הייתה שם מלחמת קיום? אלה הבלים.

העובדה שהצלחנו למנוע שואה היא הדיוק מה שהופך את זה למלחמת קיום. לא צריך לחכות לשחיטה כדי לקרוא לזה מלחמת קיום. אלמלא יצאנו להילחם לא היינו מתקיימים. זו ההגדרה.

כשאנחנו רואים מה חמאס הצליח לעשות ומה לא הצליח, כשאנחנו רואים על איזה סף עמד חיזבאללה, כשאנחנו רואים איך איראן העזה לתקוף אותנו (וזה שהיינו מוכנים, מה היה קורה אם לא היינו מוכנים), אז העובדות הן שאנחנו נלחמים על חיינו. אם המציאות לא הייתה מתגלגלת כך שתהיה עכשיו מלחמה, היינו מתעוררים ישר לתוך שואה. אם התכנית המשולבת של חיזבאללה-חמאס הייתה יוצאת לפועל, היו מטאטאים אותך באופן אישי לים של נתניה. וכמו שגולדה מאיר אמרה שאם הערבים יצליחו לשיח עלינו את ידם, אנחנו נתגעגע לסטריליות של הנאצים.

ניצלנו בנס. מדינת ישראל ניצלה בנס. במקרה של מתקפה משולבת גם ערביי יהודה ושומרון היו מצטרפים מתוך ידיעה שאין צבא לישראל. הם היו פולשים לתוך הקו הירוק וטובחים עד האחרון בכל היישובים היהודים שבתוך יו"ש ושצמודי גדר. ערביי הקו הירוק היו מן הסתם מתאספים גם הם בכנופיות ומצטרפים לחגיגות הדמים.

כל מה שאחנןה עושים עכשיו הוא למנוע את הדבר הזה גם בעתיד. עזה, לבנון, סוריה, יו"ש, גבול מצרים המתחמם - האש עוד לא כבתה.

זוהי מלחמת הקיום הגדולה ביותר שחווינו עד כה. ואני מקווה שזו תהיה גם מלחמת הקיום האחרונה.

שברגע שהם רואים מישהו טוען משהו, הם חייבים להסביר לו שהוא טועה.

@איתן גיל

מעולם לא אמרתי שטעית, ואכן לא טעית.

בכל הנוגע לפולמוס של גיוס חרדים, לגיטימי להחזיק בדעה החרדית.

אבל אתה טוען שיש הסתה קשה מאוד נגד החרדים, מה שהם בעצמם לא טענו מעולם.

תוך התעלמות מהסתה קשה מאוד שיש בחלק קטן מהציבור שלהם.

(אני גם יכול לפרט אם אתה רוצה)

תמיד אמרו שהציונות הדתית מדומה לאדם שעומד על גשר, ומושיט את ידו האחת למגזר החילוני, וידו השניה למגזר החרדי.

פעם זה היה נכון.

אבל בינתיים עברו הרבה מים מתחת לגשר המטאפורי, ועכשו מסתבר שנגדעה היד.

(בהנחה שיש הסתה בציבור שלנו, ואין)

בבית שמש נתלו כרזות שבמלחמת מצווה כולם יוצאים, ולכן צריך להצביע לשמואל גרינברג.

הקריאה שכולם יוצאים למלחמת מצווה לא חלה נגד החמאס, אלא נגד עלזיה בלוך.

ראיתי בבני ברק קריקטורה שטוענת שהנפגעים העיקרים מהמלחמה הם חרדים שמתגייסים, כלומר זה גרוע מלאבד בן משפחה בשבי או בנפילה בקרב.

אחד הרבנים שסייע בהקמת החטיבה החרדית עזב את ביתו כתוצאה מהטרדות שחווה מקיצונים תושבי העיר.

מלחמת הקיום הקשה התחוללה לאורך כעשר שעות. ונפלו במהלכה כמה עשרות לוחמים (אינני מונה את האזרחים שהופקרו למותם).

קצת שונה ממלחמת יום הכיפורים, שהצריכה מספר ימי לוחמה קשים מאין כמותם (בעיקר שריון נגד שריון).

אני מבין את הרגשנות והגוזמאות, אבל באמת, יש לזה פתרונות שונים: למשל ואליום, פרוזק, אפילו רגיעון של הדס.

זה לא שאין כאן מלחמת קיום יומיומית בכלל שמעולם לא תמה - גם לא אחרי שביתת הנשק בשנת 1949 - אבל באמת, פרופורציות.

העזתים עלו על טנק אחד, ואפילו אותו לא ידעו איך מתניעים.

אתה לא חייל, לא היית חייל, ואין לך מושג ירוק מה זה מלחמה. חרפת אדם.

מלחמת הקיום עודנה נמשכת, ואיננה שגרה, כי אין לנו את הפריווילגיה לשחרר את כל המילואים ולהפסיק את כל הפעולות הצבאיות.

בשגרה, אין כמות כזו מגוייסת, ואין היקף וסוג כזה של פעולות. עכשיו אנחנו לא בשגרה. אנחנו בשגרת מלחמה.

כמובן, הזכייה שלך היתה תקפה באותה מידה לכל אחד אחר כאן, אבל מבחינת עיתוי וסדר תגובות וכל זה - אתה הזוכה המאושר.

מה שאתן זה איבחון. והאיבחון הוא - לא במיוחד במפתיע - דיסוננס קוגניטיבי.

יש כאן סתירה פנימית מובנית בין כמיהה לתרועת ניצחון, מין אמונה בלתי מעורערת שהנה הנה זה בא - יום גדול, יום מופלא, יום האושר (בטרמינולוגיה הפומבית "ניצחון מוחלט") - וזה מוגש בהגדרות פומפוזיות, בכותרות שאינן עומדות לעירעור (פחות או יותר unfalsifiable) כמו באמת "מלחמת הקיום הגדולה ביותר" או אף "למנוע שואה"; ולמול כל אלו, סדק ופער שנבעה במעמקי הנפש, אותו פחד ואותו אי-אמון שמא ואולי לא תהיה זו "מלחמת הקיום האחרונה", או בהשאלה רחבה יותר - שלא יהיה זה בוא המשיח, הגאולה האמיתית, האור הגדול בשירו של הרב נריה. שזה עדיין לא יקרה, שהיום שאחרי - יהיה כמו היום שלפני.
והסדק הלגיטימי הזה, הכמעט-הכרחי מטעם הרציו והשכל, אותו כמובן מנסים להסות, להחביא חזרה לתוך ארון המטאטאים האפל, שלא ייצא משם.

זה לא מפתיע שהאיבחון הוא דיסוננס קוגניטיבי כי במידה רבה הוא הרי מאפיין של החיים הציוניים, בשילוב מטאפיזי של איזו אמונה בייעוד יחד עם הכרח להשתמש להגשמתו בכלים מעשיים וארציים לגמרי. השאלה, כמו תמיד, היא המינון. כשהאמונה בייעוד קצת נעטפת בחיי המעשה, קל יותר לחיות את הדיסוננס. אבל כשכל ביצוע של "לא תנצחו אותי" הופך להמנון קרב עטור דגלים מתנופפים, וכשתחנת רדיו שמפעיליה הם טיפוסים ציניים ולא-מעורבים פתאום משמיעה בלופ את "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", הדיסוננס הזה נחווה על סטרואידים. זה עושה את הציבור הרחב - זה שפחות שוקל שיקולים של אותנטיות וכנות עצמית - לצרכן של מנות הולכות וגדלות, הולכות ומחריפות, של פופוליזם וקלריקליות.

זה מתכתב היטב עם אותה פרשנות נסערת לתיגרת הכדורגל באמסטרדם, שהועלתה על נס כאיזו תובנה וקריאת גיוס, כשבאמת העימות הישראלי-ערבי (ובמסגרתו העימות הישראלי-פלסטיני) ממילא מיוצא ונוכח בעולם כולו, והתקרית בהולנד היא באמת עניין צדדי ולא העיקר. כי גם בלי מכות באמסטרדם, העימות היה אמור לטרוד את מנוחתנו בכל עת ובכל זמן, ובטח שלא להיחשב אף לא לרגע כסיכון שהושקט או הורגע. בנקודה הזו כל המנהיגות הישראלית חטאה, וכל מגזרי החברה הישראלית חיו את הדיסוננס הקוגניטיבי העמוק ביותר, כל אחד מסיבותיו הוא. עבור בצלאל העזתים היו נכס - ובהבנה זו, לוואי והיו נשארים כאלו - לצורך פיצול והחלשת האוכלוסייה הערבית בשטח הלא-ריבוני, ומיסמוס הרשות הפלסטינית ככוח שליט. עבור לפיד, גנץ או אולי בנט, ניתן היה אולי לראות את עזה כשטח וכאוכלוסייה שהורגעו תחת חישוב של שגשוג וצמיחה. אבל כל זה הוא בדיסוננס קוגניטיבי מול הוויתור המסוים בעצם החזון הציוני, של הגשמת חזון הדורות היהודי בארץ היהודים.

ומכאן השלב הבא, דהיינו הדיסוננס הזה בקרב הציבור הדתי לאומי והתורני לאומי: אמונה יוקדת מצד אחד בחזון המדינה המתקדמת לתיאוקרטיה בפרהסיה ("מציאות גאולית" כפי שנוטים כיום להגדיר זאת), ומצד שני בשילוב מודרניות והתפתחות טכנית-כלכלית וטכנולוגית, שהיא המשענת לקיום המעשי והממשי, וכל זאת עוד בימי סתם שיגרה. ואילו בתקופה שמגדירים כ"מצב מלחמה" (ובפורומים כאן מתפלמסים אם זוהי מלחמת מצווה תורנית-מקראית), ובהמשך - מתוקף הכמיהה להישגים ולהכרעה - כ"נס", מין סוג של מציאות בגילוי האלוקות והעל-טבעי, אז הדיסוננס מגיע לשיא, לקתרזיס, לאקסטזה המוחלטת. כל תמרון נחשב לקירוב הקץ, לרגע היסטורי שמרחיב את הלב וחובתנו לשאוף אותו לקרבנו, כניחוח קטורת ממזבח המקדש, כמעין סוג של סם רוחני. כך מקדשים את ההווה למעין מציאות אל-טבעית.

והכרחי לזכור שבמקרה הנוכחי, של הציונות הדתית (הן כמגזר ערכי חברתי והן כארגון פוליטי) בתקופת מצב המלחמה, חלק לא-מבוטל מהחיים בדיסוננס הקוגניטיבי הוא הצגה מאורגנת בבימוי מוזמן: סטרוק הרי נאלצה מצד אחד להתנצל על החלק הבלתי-נעים בשותפות עם מגזר שאינו נושא בנטל הזה ואינו נלחם, ומצד שני לדרבן את הציבור לקבל זאת דווקא מאהבה ומרצון, שהרי חלק מהחזון (שבו פחות נוח להודות), הוא הממלכה התיאוקרטית, שבמסגרתה ממילא חלוקת התפקידים - בהגדרה - איננה "שוויונית", ויש בה "יששכר" ויש בה "זבולון", והכל מתוך קבלה והסכמה גדולה וגאולית והרמונית. בשיח הפנים-יהודי-דתי הזה, אין באמת מחלוקת בין בצלאל [התורני וגם לאומי] לבין דרעי וגפני [התורניים גרידא], ושלא לומר גולדקנופף [המייצג את החסידות הטרנסצנדנטית בחיים עלי האדמה, שערכיה הופכים אינטגרליים יותר ויותר גם בקרב הציבור הלאומי תורני, ואולי אפילו בכלל הציבור היהודי הישראלי]. ההתנצלות של סטרוק באה אך ורק עקב חשש ממירמור כבוש, שעלול היה להפוך לסחף אלקטורלי ובריחה מתמיכה, ממי שאינם מקבלים בקלילות את התמונה הלא-נוחה הזו, היינו הדיסוננס. ואולי בעוד שלוחמים מצולקי קרב נענו ברצון להיקרא פעם אחר פעם לפעולות הדיכוי נגד העזתים, הממאנים להניף דגל לבן צחור עצום - שייתפר ויכסה את עין השמיים ממעבר ארז ועד פתחת רפיח - ייתכן שהנשים הצדקניות-באמת הקורסות הנותרות בבית מאחור, המטופלות לבדן בתריסר ילדים, הרימו קול זעקה מול הקושי ההולך ומחריף. ואת תמונת המצב העגומה והמציקה הזו, שהיא כאמור דיסוננס לתחושת הנס והמתח הגאולי - המוכתבת בראש ובראשונה מטעם הממסד הפוליטי ותומכיו הרעיוניים - היה כנראה הכרח להחביא ולטאטא בחזרה מתחת לשטיח, ולבסס מחדש תחושה שהכל יגיע אל סופו הטוב, אל הניצחון המוחלט.

רוב המחלוקות שחוויתי כאן מאז פרוץ הסבב הלוחמתי נגד העזתים, סבבו סביב ההכרח שהצגתי: להתבונן במציאות באורח מפוכח, שמניח בצד את הדיסוננס הקוגניטיבי האמור, אפילו אם ראייה כזו מקשה על ההתמודדות בנפש פנימה.

ומכאן השורה התחתונה: האם התכשירים שהצעתי לעיל, כגון פרוזק, ואליום או אולי אפילו רגיעון של הדס, מתאימים לתמיכה ולהקלה במצב המאובחן? בהכשרתי אינני פסיכולוג קליני ולא הייתי מפרסם כאן המלצה על מרשמים או מינונים. אולם ככל הידוע לי, אפילו רופא משפחה יכול לסייע (לפחות באופן ראשוני) בהקלה קלינית.

תחזור אלינו אחרי שתיקח את כל התרופות שהמלצת לאחרים. אתה זקוק לזה נואשות.

זה לא קריא אפילו. זה ארוך מדי וצפוף מדי.

במידה והיא תימחק

אתה מצטייר לי כמו אדם מהסוג שאני לא אהיה מסוגל לסבול בחיים האמיתיים, אבל נהניתי מאוד מקריאת התגובה שלך. המונח היחיד שנאלצתי לגגל היה קלריקליזם, ותודה רבה על ההעשרה!

איזה מבט חד, יפה מאוד

אבל א' ברוב פיתוליך לא הצלחתי להבין מהי דעתך העצמית, וב' לא בדיוק הצלחתי להבין מהי האלטרנטיבה הראויה בעיניך. תוהה האם מטרתך היתה להיות מובן (לא הצלחת) או להרשים ברהיטותך (הצלחת) והאם רהיטות בלתי מובנת נחשבת הצלחה?

אבל אציין רק נקודה קטנה, שלדעתי דווקא משותפת לי ולרבים כאן - את המונח "קלריקליות" ספגתי עוד משירו האפי של אלתרמן, "הקלריקל הקטן". אפילו במשפחתי היו סיפורים מהסוג שחורז המשורר ומביא לתודעתנו. מכל מקום, להבנתי הפשוטה מספיקה ההתייחסות שלי למקור הזה כדי להבדיל ביני לבין איזו שמאלנות קיצונית או אתאיזם בולשביקי, ולהראות שגם בי פיעמה תמיד די הצורך נטיית רוח לכל אשר בשם יהודי יכונה, ולרוח ישראל סבא, הרבה לפני כל נהייה אחרי פילוסופיה, קוסמופוליטיות או אפילו הומניזם אירופאי. גם קלריקליות בהקשר הזה היא לאו דווקא גנות, אלא רק סקאלה, שכל השאלה היא היכן עומדים עליה. אולי הבעיה שלי עם קלריקליות מתחילה בדיוק במקום, שבו אתר רשת של בני עקיבא הפך את החרוז המקורי של אלתרמן ל"יום אחד, את הוריו הבוהים / הפיליסטר שאל אם יש אלוקים". במידה מסוימת, זה המקום שבו הקלריקליות עצמה מקלקלת את מניפסט התפיסה החיובית של הקלריקליות.

ממילא, כדי להגן על האזרחים עלינו לטפל במפלצות, זה אולי לא מלחמת קיום ישירה כי אין למפלצות יכולת להשמידנו אבל רצון והשקעה יש וצריך לדאוג שזה לא יבוא.

הניתוק שלך ממספרי החיילים שנפלו ותחושתך שהמספר נמוך בהרבה מהמציאות מלמד שאתה מעריך בהערכת חסר משמעותית את אויבינו וממילא הפרספקטיבה מוטית בפער.

מה קורה כשמציגים לסובל מדיסוננס קוגניטיבי את מצבו, באנליזה מפורטת? במקרים טיפוסיים, השלב הראשון בהתמודדות הוא נפילה ישירה לתוך אבל. זה שונה מהתמודדות עם מצוקה שגרתית (אובדן אישי, קושי כלכלי ועוד), כי שם האבל נדחה לטובת נסיונות לפעולה, שהם מנגנון תגובה טבעי לאתגר. אולם הכרה בדיסוננס קוגניטיבי בעצם מכריחה לשנות את אורח החשיבה והפעולה עצמם, ועל כך מתאבל המתמודד.

ההיצמדות למספרים, לתאריך או להרואיזם נקודתי הם כולם נסיון להיאחז בפופולרי, בסיסמה מוכרת, לביחד שכביכול יעזור לעבור את כל זה. לא לרדת לפרטים ולהגדיר זאת כ"גדוד שלם" או כ"הערכת חסר משמעותית", במקום לשים לב לכל הפרטים הקטנים אך הקריטיים, מעידים שמה שנידון איננו באמת המציאות כשלעצמה, אלא מטא-מציאות, של שירים, של אנדרטאות, של בריחה מהנושא לטובת טקס.

ודאי שאויבינו אינם בדיוק חיילי צעצוע ממפצח האגוזים של צ'ייקובסקי, ויותר ברברים מצווחים שאפילו ג'ינגיס חאן היה משלח תחילה כדי להטיל אימה, בטרם יצעדו בעקבותיהם הכובשים המרוסנים יותר בטפיפה על סוסים. אבל הנושא איננו "אשמה" - ההיעלבות מאיזו הטחת האשמה מדומיינת היא בדיוק מאפיין של התפכחות מדיסוננס קוגניטיבי - אלא מדיניות והתמודדות של חברה (מכל האספקטים, הן בטחונית, הן צבאית, הן מדינית, הן כלכלית, הן חברתית), הן במישור המניעתי והן במישור התגובתי.

הרי כל הרתיחה והמרירות כלפי ההתפכחות שניסיתי לשווק כאן, נובעות בדיוק כי הדיסוננס המציאותי ישנו וקיים; אילו היינו באמת בדרך לאיזו ישועה ממשמשת באופק הנראה, מה היה הצורך להתקומם כל כך נגד מה שפרסמתי? אפשר היה לפטור הכל בזלזול ולתמוה מה אני לא רואה, שהאחרים כן. אבל הרי אין מהלך הדברים כך, הכל מבינים שבניגוד לכל האילוזיה ואפילו הכמיהה, באמת יש מציאות אחרת שאיתה נאלצים לחיות. ושאולי יותר מהכל, מה שממחיש שהמציאות היא לא אותה ברית שבטים מתחדשת מדומיינת (והריקודים ברחובות, כשמחת בית השואבה בשעתה, בין מכינת עלי ובין ישיבת מיר, ובין חטיבת הקומנדו להיכל פורת יוסף, כולם אהובים כולם ברורים) ושבמקום זאת יש מצב ביניים לא פתור, זה הסירוב הישראלי לחשוב כמה צעדים קדימה, כמעט בכל חזית ובכל היבט שמתבקש בו תכנון.
ודווקא אז, במקום לראות את אותו silver lining - האור שמפציע תמיד בין עננים ומאפשר להתעודד ולהמשיך, הגם שקשה - נכנסים למגננה של "זה רק אישי" או "זו האשמת שווא", כשכל זה הוא כמובן השלכה (reflection) קלאסית, של מי שבאמת אצלם כל ערעור על תפיסותיהם ומצפן חייהם הוא בהכרח "שמאל קיצוני", שבהינף היד הזה ניתן להתעלם ולברוח מהדיון.

אבל הדיון, הוא מכוח עצמו עדיין כאן.
בשורה התחתונה (שבעצם הראית הסכמה מסוימת איתה) - לא מלחמת קיום אימיננטית, כן עימות התובע משאבים; לא הילה של קדושה ופרק תנ"כי חדש, כן הכרח להשתפר מבחינת ההנהגה והמדינה בכללותה; ולא סיבה להתכנסות סביב מדורת שבט בוערת במבט משתלהב, כן בחינה מחדש של תרבות וחברה.

זה הסימן המובהק להיעדר טיעונים. כמות המלל וההבלים שאתה כותב יכולה לפרנס שלוש דוקטורנטיות במחלקה למגדר.

אני מפציר בך לקחת את התרופות שהמלצת עליהם. אתה זקוק לזה.

אגב, רק היות שאתה כל כך אוהב לפסוק בנוגע לאחרים, או למסגר ולקטלג בני אדם, אז אטול לעצמי את החירות להגדיר ולמסגר משהו פחות רגשי, כגון רעיונות:

 - לטעון ששנת 2024 היתה הקטלנית ביותר לעיתונאים, רק כי הצבא הישראלי פגע בפעילי טרור בעזה עם סמארטפון וגישה לאינטרנט תודות ללוויין של מאסק = שמאל קיצוני (אולי אפילו הזוי)

 - לחוש בחילה כשסטרוק מתנצלת בדמעות תנין על שהיא תצביע בעד המשך השתמטות מגיוס, למען שותפות קואליציונית, כשהיא שולחת את אותם מילואימניקים ארבע פעמים בשנה למות בעזה = התנהגות אנושית נורמטיבית שאפשר לקוות לה אפילו בימין, חוץ אולי מאשר אצל תיאוקרטים מתלהמים מושבעים, שמבחינתם האדם והפרט הם רק בורג במכונה נטולת נשמה ורגש

קאפיש?

עם ישראל חש בחילה כששלום-עכשיו-קפלן ואחיהם האידאולוגיים מזדהים עם האויב הנאצי בעזה, כשאנשי הסרבנות שדם טבח העוטף על ידיהם מעיזים לדבר על אחרים, וכשהבוטים שלהם מהרהרים בשמחה על ההתממשות הכמעט מדוייקת של נבואת אהוד ברק על הגופות בירקון.

הטענה לגבי שנת 2024 היא טענה שאני מציין שאומרים אחרים, כאלו שאני בוודאי מחשיב כשמאל קיצוני ואף הזוי. אתה גם מוזמן לבדוק מי מעלה את הטענה הטיפשית ההיא, שמקוננת על עזתים המשתתפים בטרור אבל מעלים על עצמם שלט "PRESS". וזה לא אני גם בעוד אלף שנים. ככה שגם אם אני לא יושב בקראוון של דניאלה וייס בכניסה לציר נצרים ומצפה בכליון עיניים להיכנס להתיישב, עם כל הכבוד לכנות אותי "שמאל קיצוני", בעיניי זו בערך השמצת המאה.

הטענה שלי היא מה שאמרתי על סטרוק. וזו גם טענתם (ובמקרים רבים טענתן) של בוחרי המפלגה מהמגזר, כאלו שפתאום מצאו את עצמם - הבעל בעזה, האישה בבית עם תריסר ילדים, שלוש פעמים בשנה, כשסטרוק מתנצלת שהיא תצביע בעד פטור לשותפים קואליציוניים, שלא יידרשו להחליף בפעם הבאה את הבעל. רק שבניגוד לפחדנות ולהליכה סחור-סחור סביב סטרוק במודעות אנונימיות בגיליונות השבועיים לשבת של "מקור ראשון" (ושל כמה עלוני בתי כנסת שמרשים לעצמם להיות קצת יותר ליברליים ופחות מפוחדים), אני כאן משמיע את הקול הזה בלי שום פחד. מי שמארגנים את הסידור המשיחי הזה, של האלף למטה אלף למטה, אלף בצבא ואלף בישיבה, זה בצלאל וסטרוק. לא איזו בת קול מהשמיים. במודעות הולכים סחור-סחור בלי לציין מי אירגן את זה, או שלכל היותר מתחננים להם בקול בוכים "לא לתת יד להשתמטות", כאילו הם שכחנים שצריכים תזכורת למה שהם מעוללים.

קאפיש?

הטקסטים שלך מלמדים עליך יותר מהניסיונות המודעים למסגר את עצמך מחדש.

כי אף אחד לא חייב לך כלום. פשוט תודה שכשלת בהבנת נקרא אלמנטרית.

מעניין שדחוף לך לנסות לטהר את עצמך. ההתאבססות לא נגמרת, אז תעשה טובה לעצמך וקח את התרופות שהמלצת עליהם. זה יועיל לך.

מה שנקרא, אתפוס אומנותך לרגע - זו המתקיפה בברוטליות, זו שאין בה כל כבוד לאחר, זו שלא בוחלת במילים אלימות.

רק שעדיין, אני אדבר לעניין, בניגוד גמור אליך.

כי אפילו אם נשים הצידה את שגיאת ההבנה הילדותית-לגמרי שלך בנושא הטענה השמאלנית-קיצונית שהבאתי כדוגמא למה שאינני, ושאפילו לא הבנת מה תפקידה בדיון;

ואפילו אם נזקוף לטובתך - ולא לחובתך - את התנערותך מהשתתפות בהתבדחות הקלה בעניין תרופות הרגעה, שבאמת, זכותך להיעלב;

עדיין, לעצם הדיון והעניין, קרעתי אותך כאן לגזרים. דיאלקטית ואינטלקטואלית, גזרתי אותך בדיון הזה במספריים וניסרתי אותך במסור.
ומה שבנוסף הוצאתי ישירות מולך, היה לנעוץ סיכה בבלון המנופח שהקפת בו את עצמך פה, כמי ששופט אחרים ועוד מחלק עצות איך לשפוט ("לשוטט בפרופיל", כאילו מישהו מסתיר איזה משהו זדוני שחלילה עלול להיחשף, הו האימה, הו הפחד).

מצידי שימחקו את כל מה שהשתרשר בדיון הזה, אבל החל משלוש תגובותיך התוקפניות ושלוחות הרסן "אתה אידיוט" (באמת צורת דיבור מרשימה לפורומים), "דבר אחד ברור לגמרי" וכן "תשוטט בכרטיס האישי" ושתימחק גם תגובתי בנפרד "אנחנו מוסיפים לקבל את זה בשידור חי".
שיישאר רק מה שענו לי עניינית האחרים, והכל יהיה בסדר וטוב.
סיימתי כאן, ושהמילה האחרונה תהיה למי שרוצה ואיך שירצה.

תה רגיל אמור להחזיק כמה ימים בלי שום בעיה

יש חליטות שמתקלקלות מהר כמו קמומיל

שבוע? יותר משבוע?

לדעתי בין 3 ל־4 ימים tops

תוקפים שם עכשיו.. כמעט קלע..

לא עובר 2000 קילומטר