פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 43)

לא רואה בזה עניין.

זה בעיקר תרגיל שיווקי, נגיד יום האשה לא סתם תפס (וזה לא רק בגלל פנימיזם, טוב או רע), ביום הזה מוכרים מלא מוצרי טיפוח וקוסמטיקה לכבוד יום האשה בהנחות וכדו'.

בכל מקרה במצב כיום, כדאי לא לטפח ימים כאלו, לפני שהעולם שומר על יארצטיים של רבנים חשובים. אם המצב ישתנה, יש בכלל על מה לדבר. אם המצב ישתנה, עקרונית נראה לי סבבה לעשות יום כזה, אבל צריך שיהיה בו בעיקר מימד אמיתי, של הוקרה, של אולי בירור ועיון במשמעויות של אותו דבר שלו היום הוקדש וכדו'. שלא יהיה סתם שם מפוצץ שלא אומר כלום, כי אז חבל על הדיו ביומן. ובכללי, אם אתה רוצה להוקיר מישהו על זה שהוא אב לדוגמא, אתה לא חייב לחכות ליום האב בשביל זה. אתה יכול לחפש הזדמנות אחרת (אם כי אם כבר יש יום כזה, זה נוח לתפוס על זה טרמפ כהזדמנות ו'תירוץ' לשלוח לו הודעת הוקרה על כך. אבל הכי טוב שהאדם יתרגל בעצמו לא לחפש תירוצים לדברים כאלו).

החיים.

יש הרבה שיווק, אבל בסוף זה כן מביא להרבה כיבוד אב ואם.

אבל אולי זאת אחת הסיבות

רשת 13 תצנזר את הסדרה "ווארט" - זאת הסיבה - כיפה

אם אין אפשרות לתת אוכל של כלבים, אפשר לתת אוכל של בני אדם (אבל לא טוב להרגיל אותו לכך), עם עדיפות לאוכל ללא תבלינים וללא טיגון.

אורז יבש, בשר, עוף (בלי עצמות), אפילו לחם אם המצב באמת נואש.

שורה חמודה :

אני לא יכולה ללכת איתו לסופר הוא שובב

😂😂😂

ומי שרוצה יכול ללמוד בפנים כאוות נפשו

לא כזה מתחבר לרצף של הרצאות, כאילו, הרצאות זה אחלה, אבל לעשות מזה תרבות שלמה, זה גם קצת יוצא מכלל שליטה וגם אני חושב שיש הרבה קסם ללימוד המקורי

בליל שבועות או קוראים 'תיקון  או לומדים תורה. בכל הישיבות בציבור הדתי לאומי ובבתי כנסת רבים זה מה שעושים. בד"כ, זה לא המקומות שמפרסמים מודעות...

אני בהחלט מסכים, שרשימת ההרצאות שציינת, אינה קשורה ואינה מצדיקה להשאר ער לילה שלם ולמחרת להשאיר את האשה לשמור על הילדים בשקט...

ליל שבועות הוא לילה של הרצאות לאורך כל הלילה.  

ברוב רובם של בתי הכנסת הספרדיים יש תיקון ליל שבועות = נוסח קבוע כבר מאות שנים

אולי בחלקם יש שיעורי גמרא/זוהר לקראת הבוקר

עדות המזרח. להבין מה זה תיקון ליל שבועות של עדות המזרח.  

החלק הראשון ברור ומובן לכל - תריג מצוות, פרקים נבחרים (התחלות וסיומים של פרקים) מהתורה, נביאים וכתובים, משנה. 

החלק האחר, וארוך ארוך  - עשרות דפים שכתובים רק בארמית.  

ואני תוהה - איך אפשר לומר את התיקון בארמית, בלי שמבינים מה שאומרים?

אגב, גם אצל אשכנזים יש מסורת של תיקון, קצת בסדר שונה. היום בעיקר אצל חסידים הציבור קורא את התיקון. במקומות אחרים - רק העוסקים בתורת הנסתר.

אני חושב שמי שלמד תורה בעצמו/הקשיב לשיעורי תורה כשהיית ילד ממשיך בזה גם היום.

ההרצאות האלה נועדו לאנשים שעד לפני כמה שנים לא היו נשארים ערים בליל שבועות.

ועוד נקודה- לא תמיד יש קשר בין הכותרת לשיעור עצמו.. יכול להיות שיעור תורה רציני עם כותרת כמו מה שהבאת רק בשביל למשוך יותר אנשים.

ועשו רגיל

יש כאלה שהעדיפו ללמוד לבד אבל הרוב רגיל ובלי הרצאות

אני חושב שיש יופי בשיעורים על נושאים מרתקים שאותם לא הייתי מספיק לשמוע ביום יום דווקא בערב שמישהו הכין לקראתם שיעור מיוחד.

יותר מזה, דווקא ביום מתן תורה לשמוע שיעור על זווית של התורה על משהו שלא חשבתי עליו זה נפלא.

אפשר להרחיב בכותרות הללו ועל הסוגיות שיש בהן אבל ערב שבת בכל זאת, אולי בתמצית מספר דוגמאות:

א. היכן ישנו עולי הרגל זה סוגיה גדולה בדיני ממונות בשאלת חלוקת ירושלים לשבטים ותשלום על הלינה, יש על כך כבר בחז"ל.

ב. השופט הדתי בבית המשפט זה סוגיה בערכאות של נכרים, מדובר במחלוקות לא פשוטות בראשונים ובאחרונים.

ג. המלצות קולינריות של חז"ל יכול להתבטא בשאלה על דיני אכילת קרבנות של לשון בחרדל וקרבן פסח, דרשת חז"ל שאברהם שחט שלוש פרות כדי להאכיל למלאכים אוכל טוב יותר למרות שרוב הבשר לא יאכל על פניו, או באיסור והיתר ביחס לשאלה של לחמים חלביים שאסור להכין מדינא דגמרא וההיתר של לחם שניכר שהוא חלבי.

שירת הים של הרב הלל מרצבך

https://www.smicha.co.il/gallery/shirat-hayam.pdf 

את הספר של הרב חיים נבון, "ברכי נפשי"

סיכומים - שירת הים של הרב מרצבך ופני משה על הלכות שבת (הוצאת מעלה אדומים)

זה מופיע גם בחיפוש בגוגל..

לוּלִי תורתך

סיפור הפלא ופלא

סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף

הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים.

אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.

על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.

בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.

אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.

באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.

אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.

כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.

אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.

בקשת הטובה הגדולה

מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.

האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.

באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.

המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.

אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.

שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."

הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...

אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.

רבי ישראל התרצה.

"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".

"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".

"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.

"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.

עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.

"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".

לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.

פגישה תמוהה ומוזרה

בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.

צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"

לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.

רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".

אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.

לידתו של ה'בן יקיר'

"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה.

הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי.

נולדתי בליל חג השבועות.

קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה.

ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.

נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.

מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.

כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.

דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.

אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:

"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"

"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".

אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".

"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".

אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".

"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.

זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!

אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.

כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.

כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה

המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.

בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.

הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".

לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.

הנקמה הזוועתית

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.

ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.

"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".

אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.

נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.

התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".

במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.

"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות

את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.

השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.

"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.

אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.

אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.

אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".

אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.

"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.

"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"

אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.

איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.

ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.

מבית המדרש לרחובות תל-אביב

"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.

נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.

הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.

יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.

לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.

רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"

"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.

כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.

באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.

הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.

אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.

הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.

ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.

ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.

ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".

הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...

היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".

אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.

כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.

"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.

"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.

"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.

"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...

"אתה מבין לולי מה קורה כאן?"

הוא שאל רטורית והמשיך.

"יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות.

לא דוחים אותם אף פעם.

הכל הולך להם כמו שצריך.

הם יהודים של מתן תורה.

אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות.

יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.

"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...

זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.

היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום".

נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.

כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם.

התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.

בחזרה הביתה

הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".

"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".

"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".

"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"

"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".

אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".

עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"

אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...

אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...

גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.

שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.

הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.

בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.

ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...

זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.

אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...

אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.

אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.

תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.

נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.

סיפור מקסים לכבוד הילולת הרב ר' שלמה קרליבך זצ"ל - צעירים מעל עשרים

הרי לכולנו ברור במי מדובר.. 

אם הכותב היה רוצה להסתיר את הדמות, הוא לא היה משתמש בביטויים ובתיאור שדי מאפיינים רק אדם אחד.

ולכן חיפשתי את  הסיפור, ובגירסה שפירסמת לפני כמה שנים כתוב בפירוש: "הוא לחץ את ידי בחמימות. "לי קוראים שלמה קרליבך", הוא אמר,"

לעומת "אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים."

וגם בפורום ההוא ההודעה מתוייגת "שלמה קרליבך".

אני לא מבינה מספיק בעולם החרדי - האם שם לא היו מזהים לפי הביטויים והתיאור במי מדובר?

מהי הגירסה המקורית של הסיפור והאם הגירסה השנייה היא מצונזרת או מתוקנת? (ומי החליט לעשות כך, ולמה?)

למה קשה להכיל את זה שהוא החזיר אנשים בתשובה?

הרי לא מדובר בסיפור אחד כזה, ידועים הרבה מאוד סיפורים ועדויות מגוף ראשון על כך. גם מי שאינו מסכים עם דרכו (וגם בציבורינו היתה ביקורת על דרכיו) - לא יכול להתכחש למעשים שלו. 

למה לא להביא דבר בשם אומרו?

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך ה' בסיוון תשפ"ד 15:54

דברי אמת את אומרת

אבל אולי יש אצלם עניין שלא לתת במה למי שלא בקונסצזוס (הלכתי/ רעיוני)

להתעלם מהאדם.

ואני חודבת שמביאים את הגרסה הקצרה יותר כדי לא להעמיס על הקורא 

הגירסה הארוכה  (שהבנתי שהיא הסיפור השלם) היא בעצם סיפור (על הילד שחזר) בתוך סיפור (החתן שערב החתונה שלו שומע את סיפור חייו של בעל המעשה).

"@angular/core": "^14.0.0",

מתוך ה-package.json..

ואני לא נוגע באנגולר עם מקל. אבל זה רק אני.

היא יותר מדי vendor lock in מדי. כלומר ברגע שהלכת איתה את תקועה איתה.

עם כל החלקים שלך

כשאני התלבטתי (אי אז ב2016) על איזו סביבה ללכת היה לי כבר אתר קיים ומתפקד (ערוץ 7, אלא איזה). ורציתי לעשות שדרוג  בהדרגה. Vue איפשר לי להתקדם לאט לאט. התחלתי מהש"א, עברתי לפורומים, אחר כך בערך רבע מדף הבית היה כתוב בVUE וכל השאר היה לא.

כשרציתי לכתוב את כל האתר בVUE מלא, כבר היה לי חצי עבודה וגם אז יכולתי לבחור את הכלים הקיימים שלי.  ב- vue את יכולה לקחת משתנה ופשוט לשנות אותו. לא צריך את כל השטויות של אנגולר או את useEffect של  react. זה פשוט  ועובד.

ב-vue.js אני בוחר את הספריה שלהם לתצוגה, וגמיש עם כל השאר. בדיוק השבוע השקתי עוד אתר עם ה stack  הטכנולוגי הזה ואני מרוצה ממנו ממש.

אז זה לא שיש לך משהו נגד אנגולר, רק שיש לך אהבה גדולה לVUE...

לא שזה כזה חשוב חח

גם יש לי משהו נגד אנגולר, וגם אהבה לVUE. למה זה צריך לסתור ?

המלאי הארטילרי שבידי חמאס ילך ויקטן עד שיתאדה.

אמת, עדיין יבריחו אמל"ח פה ושם, אבל איום אסטרטגי על ישראל לא יהיה.

אם הוא בכלל קיים, לא קשור למלאי הארטילרי שלו.

מאז כיפת ברזל כל האיום הארטילרי שלהם הוא רק קוץ בישבן* ולא איום אסטרטגי. ביום הראשון של המלחמה הם שיגרו אלפי רקטות ונרצחו (אאלט) 3 אנשים. 

מאז במשך חודשים ארוכים הם יורים שוב ושוב וכמעט לא מצליחים להשיג פגיעות בנפש.

*הכוונה היא כמובן ברמת המדינה. ברמת הפרט, ברור שאותם אנשים שנרצחו מהירי הזה ומשפחותיהם ומכריהם מסכנים והלב עצוב עליהם. אבל מבחינת המדינה זה לא איום אסטרטגי.

אגב, הם יודעים לייצר רקטות גם בעצמם, אז מניעת הברחות לא תמגר לחלוטין את הנשק שלהם. את החומרים לייצור הרקטות, לפחות רובם, הם מקבלים בתור סיוע הומינטרי.

א. שחרור חטופים - ב"ה אין שם חטופים

ב. שהם לא יהיו הכוח השולט - חזבאללה הוא לא הכוח השולט.

ג. לפרק את היכולות הצבאיות - זה הדבר היחיד שמשותף לחמאס ולחיזבאללה.

מן הסתם המטרות יהיו שונות, ובהתאם גם משך המלחמה יהיה שונה.

הצבאיות.

אם יפורקו היכולות הצבאיות, יש פוטנציאל לנצל את זה כדי שהם לא יהיו הכוח השולט.

והמאמץ המלחמתי לפירוק היכולות הצבאיות, מפעיל לחץ על החמאס להגיע לעסקה, וכן יש מבצעים נקודתיים לשחרור חטופים, אבל הם רק חלק קטן מהלחימה.

ומבחינה מעשית, חיזבאללה במצב קרוב לשליטה בלבנון. הוא כוח פוליטי חזק מאוד, והוא הצבא החזק בשטח.

שאר האוכלוסיה הלבנונית לא עפה עליו ברובה

ותעוף עליו עוד פחות אחרי מלחמה כי לדעתם חיזבאללה גורר אותם למלחמה לא להם

זאת בניגוד לחמאס שהוא תנועה עממית

הכוח הפוליטי שלו הוא נטו נגזרת מהכוח הצבאי שלו

+ הכסף האיראני שהוא שופך על אוכלוסיות מקומיות

אין לנו שליטה על גבולות לבנון, אין לנו שליטה על נמלי התעופה והים שלהם, אין לנו שום יכולת ריאלית לכבוש כל שכונה בלבנון שבה חיזבאללה מחזיק תחמושת או מחבלים.

מן הסתם המטרה תהיה רק להרחיק אותם מהגבול ולגבות מחיר כבד שיגרום לתושבי לבנון להתקומם נגד חיזבאללה 

אבל תהיה גם שונה.

בעזה יש פלסטינאים שעולם בוחן אותנו ב100 עיניים

בלבנון סביר להניח שזה פחות יקרה וגם ישחררו לצה"ל יותר

אבל כן. יהיה קשה יותר

כדי לראות שהוא לא קשה מדי, ולראות איזה פרקים רלוונטיים מבחינת הנושא ומובנים מספיק.

מאיפה אתה מביא ששמו של האדם הוא ייעודו? 

תודה!

"כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא.." 

מעניין אבל הרעיון לחפש מקורות סביב אזכורים של השם בתנ"ך? הנקודה הזאת מסקרנת אותי

אני חושב שהוא עוסק בנושאים כאלה (לא קראתי).

אני שווה כי אני קיים..

לא למדתי אבל אולי רלוונטי.

שקשורים לזה

נניח משה שרון מדבר הרבה על ביטחון ועל יעוד ועל הגשמה.

א  מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ.

ב  עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה.

ג  דְּעוּ כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים: הוּא-עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

ד  בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה--חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ-לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ.

ה  כִּי-טוֹב יְהוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד-דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.

גנץ דחה את ההצהרה בכדי לא לעורר חשד אצל חמאס...

אני כזה: אוקקייי.. מה בדיוק קרה??

ואז שומע על הבשורה

תודה לאבא שבשמיים

התפילות של @הפי עזרו!

כל תפילה ופעולה עוזרת

לקראת שבת הבאה אשתף אתכם בקישור של המיזם

ואני רחוקה מלהיות צדיקה🙃

חמאס לא טיפשים וישראל גם כן לא צריכה להיות טיפשה - צעירים מעל עשרים

בהתחלה אחת, אחר כך 2, ואחר כך 4.

במבצע הבא ישחררו 8, אחריו 16 ולאחריו 32.

ארנון זמורה הי"ד מהרה

שמסר נפש להציל נפשות ולרומם את קרן העם.

האמת שמי שפוקח עיניים רואה שכל הפורומים האלה מלאים באומללות...

אנשים במרדף אחרי הזנב של עצמם. לא מוצאים את מקומם בעולם...

אולי זה עצוב, אבל זה ברור ובלתי נמנע.

אולי צרת רבים חצי נחמה. בכל אופן אני מאמין שרוב האנשים יכולים לבחון את עצמם אחרי איזה גירוד של קליפות והגעה לנקודת כנות, אם הם נמצאים פה מהסיבות הנכונות או לא...

ולבחור מה לעשות עם זה? לא כל אחד יכול. ולא כל הזמן... כמו הרבה בחירות פיקטיביות אחרות בחיים האלה... 
אבל אפשר לומר שהאסקפיזם פה הוא הרע במיעוטו, לרוב האנשים...

לעצמך אתה יכול לנסח את זה?

אז תוכל בבקשה לכתוב את זה פה?

אני לא צריך.

אתה הכנסת לכאן את הדרמה בלי סיבה ברורה.

נשמע שאתה עובר תקופה לא פשוטה לכן איחלתי שתרגיש טוב . אבל לא צריך להשליך את זה על אחרים

האם באמת הכנסתי פה דרמה? חשבת על האפשרות שאתה מכניס את הטון הזה בקריאה שלך את התגובה שלי?

אני לא מדבר פה אישית עליך, גם אם השרשור נפתח על ידך,
אתה מרגיש שאני מרמז עליך ואתה מרגיש חשוף או פגוע מזה שאני "משליך" עליך דברים שלא היית רוצה לחשוב על עצמך?

פלפולים פסיכולוגיים aside

לבוא ולומר שרוב האנשים שם אומללים שלא מוצאים את עצמם ונמצאים בגלל בחירות פיקטיביות וחולשה...

בין אם מוגזם ובין אם לא, לא מנומס

תודה לך שאתה אומר את זה ככה. לפחות יש לך את הרגישות להבין שאולי אני לא מבין מה הבעיה בדברים שאני אומר.

אתה חושב שאם זה לא מוגזם אין לזה חשיבות שייאמר??

זה מרגיש לפעמים כאילו אני היחיד שער בין אנשים שהולכים מתוך שינה. זה מתסכל, ואנשים מרגישים שאני מתנשא עליהם. לא מנומס כמו שאתה אומר.

אז עדיף שאני אסתום תפה ולא אגיד מה שלא רוצים לשמוע

אי אפשר להתקדם בלי הכללות, אבל אתה תמיד מוזמן להוציא את עצמך מהן.

אני לא מסכים שזה אומר להתנהג בבוטות, זה יותר כמו לשקף לאנשים מה הם, והם לא אוהבים את התמונה, אז הם מעדיפים להגיד שזו התנהגות בוטה.

ואידך זיל גמור

בהצלחה. תרגיש טוב.

ודי לחכימא.

"והנה חכמינו ז"ל נטו קו של חן וחסד בהליכות האדם בעולמו, באמרם, כי חלילה לו להיות בודד במועדו ולהתרחק מ"חברת האדם", רק עליו להתרגל בה ולהיות "מעורב עם הבריות", ואף יורו ויראו לך איזה פעולה, שהיא רק משונה למראית עין, ואותה דורשת ממך החובה של "התערבות עם הבריות", ומה היא פעולה כזאת בנוגע אל המצוה של מדבר שקר תרחק – הן אמנם חיי האדם בחברה האנושית לא יכלו בשום אופן להתקיים, לו כל אחד, ללא נדרש, הגיד תמיד לרעהו את כל האמת אשר בלבו, כי אשר הכירה אותה לדעת בעצם שלמותה. [...]

והכלל הוא: את אשר תדבר, דרוש להיות אמת לאמיתה, בכל זאת לא נדרש ממך, כי תוציא בשפתיך ותביע אומר כל דבר אשר תחשוב אותו לדבר אמת, אין חברת אנשים אחת יכולה להתקיים, לוּ כל אחד למשל, בעת יפגוש את רעהו, ימצא נכון לפניו להגיד לו, ללא ידרשהו, את אשר ימצא בו דופי במראהו החיצון, בשפתו ובהנהגתו וכדומה, והשתיקה הזאת תחדל מהיות התנכרות או סתר פנים על־ידי כזב, יען ביחס כזה, הלא השני לא יחפוץ ולא יקווה, לקבל ממנו הוראה, מוסר ותוכחה [...] [חורב]

תראה, אני אישית הכי אוהב לשמוע דברים שאני לא אוהב לשמוע מהסיבה הפשוטה שזה גורם לי לחשוב. בהתחלה אני כועס, ואז אני תוהה, ואז אני לומד משהו. מצד שני, אם תותר הרצועה, זאת תהיה חברה שיפוטית, עוינת ולא נעימה, ובהסתכלות הארוכה הנזק יכול להיות יותר מאשר תועלת מקומית.

לא יודע להגיד לך מה נכון לעשות בכל סיטואציה. הגישה שלי היא לנסות להשפיע מתוך הקונטקסט של הנורמות החברתיות שבהן אני נמצא, ולא ללכת איתן ראש בראש.

לעצמי. אין לי מספיק כסף לשיט הזה באופן קבוע.

אבל אל תדאג לגביי ושיט אחר מתובל במוזיקה אפילו איכותית מזאת ...

השיח סביב זה כבר יצא מכל פרופורציה

רק מהשעות האחרונות, הידיעה הזאת

"המדינה במקום הכי נמוך שיש. בחרתי ללמוד סיעוד, איך אוכל לחזור למלאכת הצלת חיי אדם אם לא מצילים את אחותי? לא הטילים מפחידים אותנו, העובדה שאזרחים נחטפים והמדינה לא עוצרת ועושה הכול להחזירם. תראו לנו שאתם מנהיגי המחר, תגידו כן לעסקה".

כאילו... עם כל הכבוד... מה אנשים חושבים לעצמם?

שהמדינה תגן עליהם

אבל היא נכשלה ובגדול בהגנה.

וכן המצב כל-כך בעייתי.

אם היו מפעילים את הראש מראש ..

מי דמיין שאנשים יצעקו הצילו במשך 7 שעות במקרה הטוב וברע יומיים והמדינה לא תצליח להגן.

יש כאלה שעדיין צועקים הצילו והם בתוך גהינום.

אנשים שהלכו להגן עליך ונחטפו

אז כן זה גם מזעזע וגם לצד שלהם יש קול ואסור לשפוט.

"לא הטילים מפחידים אותנו" => אזרחי העוטף יכולים למות, להתפוצץ, לאבד בתים וגפיים וחיים, אבל איך אומרים, זה בכלל לא שיקול, זה לא פקטור

איך אני אוכל לחזור למלאכלת הצלת חיים אם לא מצילים את אחותי" => אם לא דואגים לי ולמשפחתי, אז שימותו כולם

אני מבין כעס, תסכול, תחושת בגידה כו'

אבל אלה אמירות לא של סערת רגשות אלא של מיינדסט דפוק

לגבי שפיטה אני לא יודע מה זה לשפוט

אני יודע מה זה שיח אומלל והרסני שנוגד את עקרונות התורה

ומה זה שיח אמוני ובונה => ממש בלי קשר לשאלה האם עסקה היא הצעד הנכון או לא

אחרים אם לא דאגו לך קודם.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ה באייר תשפ"ד 9:56

מוחק כי במחשבה שנייה לא בא לי לנצל"ש

למה אין מבצע כמו באנטבה? אתם רוצים להגיד לי שלא יודעים איפה החטופים?

יודעים גם יודעים לפחות על חלקם...

8 חודשים מלחמה.. למה צה"ל יוצא נכנס , יוצא נכנס??

אי אפשר לנצח ככה ארגון טרור. ביום הראשון היינו צריכים להטיל פצצות גרעין טקטיות על עזה בכדי לשלוח מסר חד וברור לעולם.

גם במחיר של פגיעה בחטופים בדיוק כמו נוהל חניבעל. ארגון טרור משחק בנו במשך למעלה משנה.. ועוד אחרי הדבר הכי מטורף שיש ...

פעם חשבתי לעצמי שאחרי שרקטה תפגע בגן ילדים ותהרוג 30 ילדים ישראל תכבוש את עזה..

מפה לשם התרחש מגה פיגוע שאפילו הכי מדומיינים שבעולם לא העלו על דעתם. ועכשיו אנחנו דנים בכן עסקה לא עסקה. הזייה אחת גדולה.

המשמעות של לעשות עסקה עם חמאס היא אחת: אין יותר קו אדום. ארגון טרור יוכל לרצוח מסות של אנשים אלפים על אלפים 

ולדעת שהוא יוכל לצאת מכל זה. תחשבו מה מדינות יחשבו שהם רואים דבר כזה. זה רק יזמין מתקפות עתידיות , אבל לא מארגון טרור שאתה יכול לנטרל 

אלא מדינות שאם ינצחו נגיד שלום למדינה.

אתם מאמינים לעצמכם???

היינו צריכים ואף אחד לא היה מדבר אם היינו מחסלים את חמאס

זה שהם עדיין למרות כל המאמצים חיים זה הזיה

אני רק טוען שצריך ללכת על מבצעים ממוקדים כשרואים ששתי המטרות של חיסול החמאס ושחרור החטופים

סותרים אחד את השני. פשוט מאוד. כשחמאס יבין שהקלפים שלו הולכים לאיבוד הוא ישאף לעסקה. כל עוד הוא לא מאבד קלפים הוא גם לא ממהר.

וגם יודעים שהם נמצאים עמוק במנהרות, במקום שיהיה קשה מאוד להגיע אליהם בלי לסכן אותם ואת החיילים.

חמאס לא טיפשים.. הם הכינו את המנהרות האלה במשך שנים.

כנראה שה לא כ"כ פשוט.. צריך לדוג' לפרוץ בדרך כמה דלתות, בלי שהמחבלים יגלו ויהרגו בנתיים את החטופים

ישראל צריכה לקבל החלטה אסטרטגית ולהבין, או שהחטופים יצאו רק 50 אחוז בחיים,

או שישראל תושמד. אין אמצע. חייבים לשחרר אותם בכח גם בידיעה מוחלטת שחלקם לא יחזרו בחיים. נשגב מבינתי איך זה לא התחולל במשך כל החודשים האלו.

עכשיו משפחות החטופים לא יקבלו את זה כמובן מאליו ויתפלאו אם חטופים יהרגו בדרך לניסיון שיחרור. 

אי אפשר לבסס מלחמת קיום על 100 חטופים כשיש ספק גדול אם יש 30 מהם בחיים...

גם אם היו 100 . הרצון הזה של ישראל למלא איזה חוזה מטופש שכתוב או לא כתוב ולהעמיד אותה במצב סכנה קיומית, זה אבסורד.

לשחרר 30 כשיש מדינה שלמה על כף המאזניים. אני מבין את הצורך לשחרר את החטופים ויודע שישראל אחראית לשלומם, אבל יש גם מחשבה לטווח ארוך,

זה לא בנאדם שפועל על פי רגש , צריך לקחת את מיכלול הנתונים.

זה לא ישנה את המצב או העובדות

ביבי לא שואל אף אחד מאיתנו

חשוב שיהיה לנו העוז להילחם עד הניצחון, אבל יותר חשוב שבאמת ננצח.

ורצוי עם כמה שפחות נפגעים ושכל החטופים יחזרו בריאים ושלמים.

וחמאס נשאר בעמדה שלו.

המו"מ הבא יתחיל מההצעה הנוכחית שלנו, יהיה קשה לחזור אחורה.

ולחמאס כנראה לא אכפת שארה"ב מטילה עליו את האחריות (הוא לא מקבל מהם נשק), הוא יודע שאנחנו נמשיך להתפשר עוד ועוד בגלל הלחץ של משפחות החטופים.

אתה יודע איך לטפל בזה?

(הגוף עושה גבול לנפש, אנחנו חווים בתוך הגוף את הנפש בעוצמה נמוכה יותר מאשר כשאנחנו יוצאים מהגוף. לכן כדאי לתת זמן לעצמנו בתוך הגוף ולנשום ולהעזר צעד צעד במי ובמה שאפשר עד שמגיעים לפתרון מספק יותר).

מגיע לך את הזמן הזה ואת האפשרות להגיע לפתרון מלא יותר ואמיתי, גם אם המסע יקח לך זמן.

עולם הבא לא משהו למתאבדים

לא שאני בעד זה או משהו…     

על מה שהוא עשה, על פי התנאים החיצוניים ומצבו הנפשי, ופועלים בהתאם.

לא נכון לומר שכל מי שהתאבד מבעיות נפשיות לגמרי לא אחראי למה שהוא עשה.

בסופו־של־דבר אנחנו מאמינים בהישארות הנפש ואין מה לעשות אמנם לא אוהבים לחשוב על זה כשיש מחשבות אובדניות אבל האמת היא שההתאבדות לא תעזור בכלום מהסיבה הפשוטה שמוות פירושו בסך־הכל שהתודעה עוזבת את הגוף, לא נעלמת, וגם לא "מחלימה" באורח פלא זה סתם דמיון שלנו.

"אסון? סבל החיים? התדמה להקל את כובד משאם מעליך ע"י חטא ועוון? או לכבות את גחלתם? האם תחשוב, כי כמו תוכל להרוס ולכלות את מעטה גופך, כן תעצור כוח לבטל ולאפס גם את עצמותך – את עצמך, את רוח האדם! ובמעשך זה, להשתמט ולהתחמק מהדין והמשפיט אשר יביאון אותך שם?" [חורב]

=> אמנם "קל לדבר", אבל, כיוון שהייתי שם, אני מרשה לעצמי

אם מה שאתה צריך זה לשכב חודשיים במיטה בלי לזוז, לבריאות

אם אתה לא סובל את עצמך, ה' סובל אותך ודי לו גם בכך שאתה רק קיים

אם אתה סובל מדיכאון האפשרויות רבות מספור החל בתרופות כלה ב־ECT / מחלקה פתוחה / מה שבא לך

אני חושב שאנחנו חיים בעולם עם יותר מדי מילים, על הכל אנחנו חושבים ועל הכל מדביקים מילים הגם שהן בכלל לא נמצאות שהם

בכל־מקרה אחי אני מקווה שתמצא את הדרך ואת היכולות להסתדר עם הבלגן הזה

שפת אמת בשלח תרל"ה

"ולכן אף בצרה גדולה שאנם יכולים לצעוק גם כן. הצרה בעצמה הוא לשון של תפילה."

שהוא "סתם דמיון שלנו".

זאת השקפת היהדות AFAIK

אם לא לאמץ אותה אז זה לא שיש לנו יותר מושג מה הולך להיות אחרי

בכל־מקרה, אני שם את כל הז'יטונים שלי, שזה לא עדיף מלישון 24/7 (שזה אפשרי כבר עכשיו מבלי ללכת רחוק ומבלי להסתבך מבחינה רוחנית)

אוקיי אז כרגע הנפש שלך דפוקה- ה' יודע את זה. הוא יודע. 

ואם הוא מקבל את זה ונותן לך כל בוקר חיים כנראה יש לזה סיבה...

אין לי הרבה מה להגיד. גם אני כרגע סטיתי מהמסלול ממש... מבינה את הכאב הזה של ייסורים מול עצמך. זה סיוט, ואם משהו לא מאוורר את המחשבות האלה הן רצות בלופים וזה רק נהיה בור בלי תחתית שמחליש... גם כשאתה כבר יודע שאתה מגזים ומשקר לעצמך אין'ך כוח לקום אתה מתייאש רק מהמחשבה של מה שזה ידרוש ממך ומעדיף לשקוע יותר עמוק.

ובאמת שאני יודעת שדברים מבחוץ בד"כ לא עוזרים... בסוף זה איך שהמציאות מתפתחת כל פעם בפני עצמה, והגעה לכנות כלשהי מול עצמך. 

תנסה למצוא מפלט מהמחשבות בעבודה או משהו... להיות עסוק זה תמיד טוב. הדברים הכי סתמיים ממש עוזרים. אפילו אם אתה חושב לעצמך שזה לא אמיתי, ושזה רגעי... זה חשוב. (אם לא עבודה אז ספורט, הליכה בחוץ, תחביבים... שיח עם אנשים, קניות.. העיקר משהו)

כשאני מתפללת אתפלל בע"ה גם עליך ש"הרופא לשבורי לב" ירפא גם את הלב שלך.

ותתפלל גם אתה... גם אם לא רואים את התוצאות של התפילה מיד ה' לא מתעלם ממנה ויום אחד הדמעות שלך יצמיחו לך ישועה גדולה. תמיד יש סיכוי שהכל יתהפך... "אפילו חרב חדה...אל ימנע עצמו מן הרחמים",לפעמים זה מה שנשאר להסב פנים לקיר ופשוט לבכות, אפילו בלי מילים (רק בלי קללות...😄) 

בהצלחה❣

רק תודה על התפילות שלך.

את יודעת ששום דבר אחר לא באמת נקלט אצלי.

התפללתי

בכותל

שנזכה להחזיק חזק

ולהחזיק ידיים

וה' יתברך שהוא חי וקיים ירחם עלינו ויפתח לנו את הלב לראות אותו גם במקומות שאפשר רק לשתוק

וכדאי לנסות לטפל בזה, המסלול בטוח קשה אבל כנראה שווה את זה, גיבור, עלה והצלח!

אז אולי תלך לפסיכולוג/ יועץ רגשי? מישהו שיוכל לעזור לך לנתח את הפלונטרים הנפשיים ולהתיר אותם. 

תזכור, אתה עדיין מסוגל להתקדם ולהשתפר! עד שאנחנו לא בקבר שום דבר לא חתום! תמיד אפשר לתקן!

@דולי