ונכון .. שאת אוהבתת
אז למה בלי לשאול את נותנת לי הכל??
תני לי לקחת לבדדד
תני לי לרוץ!
כמו עיוור אחריך תני לי למות מקנאה בגללךךך
ונכון .. שאת אוהבתת
אז למה בלי לשאול את נותנת לי הכל??
תני לי לקחת לבדדד
תני לי לרוץ!
כמו עיוור אחריך תני לי למות מקנאה בגללךךך
עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ –
אוֹמֵר: "שֶׁהַכֹּל".
עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי –
אוֹמֵר: "שֶׁהַכֹּל".
עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים –
אוֹמֵר: "שֶׁהַכֹּל".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה –
אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
דעת ר' יהודה שלא ראוי להזכיר שבח שם ה' על דבר שהוא קללה, כמו חומץ, נובלות וגובאי (ארבה) {בלי להיכנס למחלוקת אם ר' יהודה מתכוון לשלשתם}.
בפשטות דעת חכמים שפוסקים לפיהם, שמכיוון שאדם נהנה הוא מברך על עצם ההנאה, גם אם זה מן קללה.
יש שני רבדים לכל ברכה. הטעם לברכה זה בגלל ההנאה: "אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". (ברכות לה ע"א), ויש את גדר הברכה שהוא על האוכל, על יצירת האוכל עצמו.
רבי יהודה מתמקד יותר בגדר הברכה על האוכל עצמו, לכן הברכות שלו מפורטות יותר כמו ברכת "בורא מיני דשאים" על ירקות מסויימים, כמו שלמדנו במשנה א. מכיוון שכך כשהאוכל הוא מין קללה, אז אי אפשר להזכיר שם ה' עליו.
חכמים מתמקדים יותר על טעם הברכה, שזאת ההנאה, ומכיוון שיש הנאה, גם במין קללה מברכים.
הירושלמי מביא משהו מעניין לשיטת חכמים: "החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת בא לאוכלו אומר שהכל נהיה בדברו. ראה גוביי אומר ברוך דיין האמת בא לאכלן אומר שהכל נהיה בדברו. ראה נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת בא לאוכלן אומר ברוך שהכל נהיה בדברו".
זאת אומרת שהאדם מכיר בצער של הקללה, אבל עם זה כשהוא נהנה מהאוכל הוא מברך עליו.
זה דומה לבבלי ברכות נט ע"ב וירושלמי ברכות (ט, ב): "ת"ש מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר ברוך הטוב והמטיב".
יש הרבה פעמים רגשות מעורבים על החיים וצריך להביע את הצער על הרע והשמחה על הטוב ולכוון את הכל ל-ה', גם אם הם באים באותו ענין.
הגמרא בברכות ס ע"ב אומרת שצריך לברך על הטובה וגם על הרעה: "אמר ר' אחא משום ר' לוי מאי קרא (תהלים קא, א) חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה רבי שמואל בר נחמני אמר מהכא (תהלים נו, יא) בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר זו מדה טובה באלהים אהלל דבר זו מדת פורענות רבי תנחום אמר מהכא (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא ורבנן אמרי מהכא (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
החידוש לעיל שאפילו אם זה באותו ענין, האדם צריך להביע את שני סוגי הרגשות שלו, יגון ושמחה, בהבעת תודה ל-ה'.
א. יום הכיפור ממשמש ובא, מפיל עלי פחד ואימה.
ב. האם נהיה ראויים להתהפך לאיש אחר, הזמן לוחץ אל תאחר.
ג. אני בתוך המחויבויות היומיומיות, מתקשה לעמוד בלחץ המשימות.
ד. היום מתחילים משנה מקוואות, אבל האם אני ראוי למי טהרות.
ה. הרגשות אשמה קשים בקרבי, אולי אני צריך להפוך לכיוון הנגדי.
ו. האל תן בעמך ביטחון מעל ספק, תטע בנו לב עליך להתרפק.
ז. להתמודדות עם פחד הספיקות, שבשליטתך אל פועל גדולות.
ח. לסמוך עליך כגמול עלי אמו, לינוק מחסד ה' ושפעו.
הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה –
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, מְבָרֵךְ עָלָיו.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
כתוב בפסוק דברים ח, ח: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה רמון ארץ זית שמן ודבש". אלו שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל.
מצינו שבח שבעת המינים בהקשר של ברכות, כמו אצלנו במשנה שיש עדיפות בברכה לפניה לשבעת המינים, וחכמים קבעו להם ברכה מיוחדת לאחריה מעין שלוש ודעת רבן גמליאל שאפילו מברכים ברכת המזון אחרי שבעת המינים (המשך הפרק משנה ח), ודעת כמה ראשונים להלכה שברכת שבעת המינים לאחריהם דאורייתא כי כתוב אחר כך: "ואכלת ושבעת וברכת את יהוה אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (טור או"ח ר"ט).
גם לגבי ביכורים מצינו שצריך להביא משבעת המינים (משנה בכורים א, ג). הבאת ביכורים למקדש ומקרא ביכורים והנפת הביכורים וההשתחויה, כל אלו הם כדי להודות ל-ה' על הארץ והפירות, כמו ברכה שמטרתה להודות ל-ה'.
הראקנטי (דברים ח, ח) מפרש: "ארץ חטה ושעורה וגו'. אין לומר שכוונת השבח היתה כפי הפשט לבדו, כי באחד מן המקומות שבחוצה לארץ שבעה מינים אלו לרוב מאד, אמנם נשתבחה בשבעה מינים רמז לשבעה ימי בראשית, והארץ הנזכרת כלולה מכולם, ועוד כי נכלל בחטה כוסמת, ובשעורה שבולת שועל ושיפון, הרי בין הכל עשרה, ועתה הבן השבח."
זאת אומרת שהפירות שאנחנו אוכלים משבעת המינים רומזים למדריגות העשר הספירות הרוחניות העליונות שמתגלות לנו בארץ ישראל.
הב"ח כותב בסימן ר"ח: "הלא קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".
לכן בגלל שאנחנו ניזונים מהשפע הרוחני העצום בפירות, יש חיוב מיוחד לברך את ה' ולהודות לו, ובברכה להמשיך עוד יותר שפע רוחני לארץ ולפירות.
א. האם היום נבנה את המקדש, נראה את הכהן גדול מלובש.
ב. נצפה בהקרבת קרבנות היום, נרגיש את השכינה ממלאת כל מקום.
ג. נריח בריח הקטורת עולה, נשמע את השם המפורש ונתוודה.
ד. נשתחוה לפני השכינה השורה בתחתונים, נתעלה עמה עד לשמי מרומים.
ה. אשרי העם יודעי עדותיך בתחינה ותפלה, אשרי העם שהאל שלנו מלא סליחה וכפרה.
ו. שפכו לפני ה' תחנונכם, הוא יקום מיד לרחמכם.
ז. כשקרב עת שעת נעילה, הוא ימצא לנו שער המחילה.
בגלל שהמטריה של הילד נתקעה בין שתי דלתות המעלית זה גרם למעלית לנפילה חופשית ? למה ?
תסתכל בתגובות לסרטון. המעלית יורדת כרגיל (המטריה לא מנעה את סגירת הדלתות), אין נפילה חופשית, המעלית נתקעת איפשהו.
אין מצב שהיא נפלה. הילד היה.. הולך לעולם שכולו..ממתקים.
היא פשוט ירדה והמטריה עלתה למעלה .. לא מבין מה הסיפור
ירדה רגיל לגמרי.
מה אתה מראה לנו ה' ישמור 
הזמנתי מוצר באמזון ביום שישי האחרון בשעה 17:00, היום הוא הגיע גם ב17:00. כל הדרך
מאמריקה ב-4 ימים. פשוט חברה פנטסטית.
גם כתבות טריות מהשבועות האחרונים.
תרגום:
4 באוגוסט (רויטרס) - הרגולטור האמריקאי לבטיחות במקום העבודה אמר ש-Amazon.com Inc (AMZN.O) הכפיפה עובדים במחסנים רחבים נוספים שלה לתנאים מסוכנים על ידי הטלת מכסות ייצור מכבידות ואי מתן טיפול רפואי הולם.
מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית של ארה"ב (OSHA) אמר ביום חמישי כי העובדים במחסן לוגאן, ניו ג'רזי, סבלו מלחץ גופני שגרם להפרעות בשרירים ולפציעות צוואר וגב. ואמזון לא הצליחה להבטיח שעובדים שנפגעו יקבלו טיפול הולם, אמרה הסוכנות.
גם אני התפלאתי.. חשבתי שעשו איזה שינוי בדואר כאן אצלנו. כי תכלס זה עובר גם פה כמה ידיים
ממלאים אותנו מצוות כרימון!
שכנעו אותי לתרום לראש יהודי. אחים לשסק 
https://rotter.net/forum/scoops1/811730.shtml#9
והמהנדסת תודעה הזאת שכנעה אותי לתרום לקמפיין הזה
מה שעלה לי היום בטיפול זה שבגלל שההורים שלי לא הפגינו כלפיי אהבה אז נכנס לי לראש "תפיסת יסוד" או איך שלא תקראו לזה
שאף אחד לא אוהב אותי.
זהו, פרקתי
כואבהפי
פצל"פזה ממש קשה...
שולח כוחות ומאחל הרבה אהבה עצמית ואושר

זה משהו שאפשר לקום ממנו?
להשתנות?
אבל אלו שפועלים עם חיישן תנועה ושאיבה עולים יותר פי כמה.
אחד לשערות או בקטנה כזה אבק בקטנה
רק כמו שכתבו לפני
אין לו איזה חיישנים מתקדמים
הוא עובד לפי המכות שהוא מקבל כשהוא נתקע במשהו אז ככל הנראה שבלי התערבות חיצונית הוא לא ינקה לך את כל השטח שאת צריכה כמו שצריך
אבל הוא טיפש
לא שואב לפי תוכנית או משהו. רק נתקע בקיר מסתובב.
יכול להיות שיהיו חלקים בבית שהוא לא ישאב.
הוא נגמר מהר, לפעמים מפזר הלכלוך יותר ממנקה, ולא יודע איזה כבר ניקה ואיפה לא, פשוט סתם זז.
הייתי יכול לצלם זאת, מספיק שיש כמות לא מועטה.
ויאומי 1 או 2 טובים, גם LG , אבל הם לפחות אלף עולים.
יד 2 גם כדאי להזהר ולבדוק, כי לרוב הם לא מחזיקים הרבה זמן, אז לבדוק שיש אחריות ושלא השתמשו הרבה איתם.
רק לקומה אחת זהו לא שטח כזה מבולגן פשוט נגד שערות או מעט אבק נראלך זה יעבוד
אני כן רואה דמיון בין התמונה הזו של אלבה לבין גלנט:

איך הוא דומה לסבא שלי מי זה
לא נווושם חחחחחח
אבל גיל דומה.
תספורת דומה.
גילוח דומה.
אותם המדים.
לכן זה מרגיש דומה
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה –
לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים: "אָמֵן",
מִפְּנֵי הַטֵּרוּף.
וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא –
לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.
וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ –
רַשַּׁאי.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
המשנה ברורה כותב (או"ח קכח עה): "ומפני זה צדדו האחרונים דאפילו אם אינו מובטח לחזור לתפלתו ג"כ יעלה לדוכן דמפני חשש טירוף ובלבול התפלה שכל עיקרה אינה אלא מד"ס אין לו לעבור על עשה דאורייתא ובפרט השתא שמתפללין מתוך הסידור בודאי יעלה".
ההיתר של הסידור מובן. אבל תמוה מה שהמשנה ברורה חולק על עצם המשנה.
הנקודה של המשנה ברורה זה בעצם קושיא חזקה על הדין במשנה איך אפשר לבטל מצות עשה דאורייתא ש"המצוה שיברכו הכהנים את עם ישראל בכל יום" רק בשביל בגלל חשש בלבול בתפילה.
היסוד הוא שברכת כוהנים זה דין בקרבנות ובתפילה. היא לא עומדת בפני עצמה. אי אפשר לברך ברכת כוהנים בלי המסגרת של קרבנות או תפילה: "וישא אהרן את ידו [ידיו] אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים"- "זה מקרא מסורס. כן היה ראוי לומר 'וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם'; שבירידתו נשא את כפיו וברך את העם". (תורת כוהנים)
המטרה של ברכת הכוהנים זה לברך את ישראל ולהשפיע לעם שפע, אחרי שנתרצו בקרבן או בסדר עבודה בתפילה שלהם כמו שכתוב בתוספת הזוהר: "אמר ר' רחומאי מ"ד (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד והא כבר ירד אלא וירד מעשות החטאת והעולה ואח"כ וישא אהרן את ידיו אל העם נשיאות זו למה לפי שהקריב קרבן ונתרצה לפני אביהם שבשמים כדאמר צריך אותו שמקרבן לעליונים ומייחדן לייחד בכללן אלו, ומה אל העם בעבור העם ומ"ט בנשיאות לברך להון בברכה אלא משום דיש באדם עשר אצבעות רמז לע"ס שנחתמו בהון שמים וארץ ע"כ:"
הגם שמצוות ברכת כוהנים זה פעם אחת ביום, זה דין בכל התפילות ביום שיש חזרת הש"ץ, רק במנחה יש חשש שכרות, לכן רק נושאים כפיים בשחרית, מוסף ונעילה.
מכיוון שברכת כוהנים זה דין בתפילה, אז חל על זה כל דיני ומסגרת התפילה, ואם יש חשש שהכהן יתבלבל בתפלתו, אז הוא לא נושא כפיים.
זה מעניין שיש כמה דברים שהם מדאורייתא כמו: קריאת שמע, תפילת שמונה עשרה פעם ליום לרמב"ם, נשיאת כפיים וקריאת התורה, שסידרו אותו על סדר התפילה הכללי, ולכן יש כמה וכמה נפקא מינות מכיוון שהם לא עומדים בפני עצמם, אלא במסגרת התפילה.
א. יום השלישי בבריאה פעמיים כי טוב, יום מעמד חזק בלי מכאוב.
ב. אני עובד את ה' לבדו, לא אלחץ מאנשים בעולמו.
ג. המשא על כתפיי זו יגיעת התורה, שבה אאיר לעולם ברוב נהרה.
ד. ה' תן לי בלבי עצה ותבונה, איך להתנהל בלא שפתי מרמה.
ה. לקדש את שמך ולפארו, להפליא את גדלך ולרוממו.
ו. לעמוד במשמר בלילות, עם כח רב ללא לאות.
ז. לשמח ולבדח עם רב, לפתוח את לבבם למרחב.
ח. להרגיש בעומק חדות היום, לפחד מעליונך ודינך האיום.
כנראה שזה יהיה רק בשני בערב.
נכון, אבל אין בעיה שכהן יבוא חברכת כהנים במניין שלא היה בו.
אליו.
הוא גם חייב להכין את עצמו ברצה, זה חלק מהקרבנות וההודאה בתפילה.
אחד מרבותיי טען שהדרך לגעת כמה משמעותי עניין מסוים הוא האם הוא לעיכובא.
וכאן יש מקום לכל צד בטענת העיכובא
תחשבו על החבר/ה הכי טוב שהיה לכם בגן.
תחשבו על החבר/ה הכי טוב שהיה לכם ביסודי.
תחשבו על החבר/ה הכי טוב שהיה לכם בחטיבה.
תחשבו על החבר/ה הכי טוב שהיה לכם בתיכון.
תחשבו על החבר/ה הכי טוב שהיה לכם במסגרות אחרות.
מה המכנה המשותף (בהנחה שיש) לחבר הזה?
כלומר - מה הדבר שחוזר על עצמו באנשים שאתם הכי נקשרים אליהם.
מקוה שהשאלה מובנת...
זה המכנה המשותף
זה משמר החברות הכי טוב אצלי
חוץ מזה- מישהי שמרגישה בנוח איתה או שיש לנו משהו ייחודי משותף
אצל 3 חברות מ3 מסגרות שונות.
היה מכנה משותף של הערכה שלי לעולם הרוחני שלהן.
אני חוזר בשאלה
מקווה שזה מרגיע, בינתיים, לשנה הקרובה….
מבקש אמונהמה תהיה השאלה?
לא אתה כאילו היא
בכל אופן, אני ממש מזדהה עם הקושי, גם לי קשה עם הימים המחוברים.
(שלושה ימים בכלל יכול לחרפן אותי)
היה כל כך כייףף
סמאלה
זה נותן לי רעיון לניק חדש
שלושה…
ככה תתרגל…
וכשתחזור לארץ, אנחת רווחה…
רק ראש השנה יומיים…
וכבר הכינו אותך לשנה הבאה, חמישי-שישי-שבת…
לא אכפת לי עוד קצת זמל לעצמי בלי פלאפון, מסיחים חיצוניים ועומס חיים, רק תפילות ומשפחה ואווירה קדושה.
נוותר לך. תני לי חופש בחינם....
חינוך מיוחד פחות גרוע. זה לא מול כיתה גדולה. אבל גם לא משתוקקת לזה..
סתם דוגמא פפ ... כמוני למשל..
בעבר אהבתי. כיום קשה ממש...
אם כי לאחרונה נסבל...
מבולבלת מאדדדדבֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" –
יָצָא;
וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ: "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" –
לֹא יָצָא.
עַל כֻּלָּם,
אִם אָמַר: "שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ" –
יָצָא.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
מקור ברכת "שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ" הוא בפסוק בתהלים (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". וכדברי הגמרא במגילה כא ע"ב: "בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב דבדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", ובכלל כל העשרה מאמרות שבהם נבראו העולם (משנה אבות ה, א). כמו שאומר הבראשית רבה (ג, א אלבק): "ר' ברכיה בשם ר' [יהודה בר'] סימון פתח בדבר י"י שמים נעשו וברוח פיו וגו' (תהלים לג ו) לא בעמל וביגיעה אלא בדבר".
כמו שכותב רבינו בחיי (בראשית ב, א): "בהבראם. דרשו רבותינו ז"ל: (מנחות כט ב) בה' בראם. וע"ד הפשט: בלא עמל ויגיעה, שאין לנו אות בכל האותיות שלא יצטרך אדם לקפוץ בה את פיו חוץ מאות ה"א שאדם יכול לאמרה ברוח פיו, ובלא קפיצת פיו ושפתיו כלל ובלא שום עמל, כך הקב"ה ברא את עולמו בלא עמל ויגיעה אלא ברוח פיו, שנאמר: (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", אע"פ שהזכיר בכל מעשה בראשית לשון עשייה, למדך כאן כשאמר נעשה שאותה עשייה אינה אלא ברוח פיו, וזהו שאמר בדבר ה' שמים נעשו, והזכיר תכף: וברוח פיו כל צבאם."
פשטות המקורות לעיל שהעולם נברא במאמר פיו של ה'.
אמנם בספר חובות הלבבות הוא אומר שהדיבור זה בעצם מורה על הרצון (שער ב - שער הבחינה פרק ה):
"כמה אנו חייבין שתגדל תמיהתנו על בורא שמים וארץ וכל אשר בהם מבלי יגיעה וטורח, ולא ליאות ועמל מאין דבר ולא על דבר ולא בדבר אלא ברצונו וחפצו, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".
כך מופיע במורה הנבוכים (א, סה)
"שאלו המאמרות כלם אמנם הם רצוניים לא מאמריים, כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא, כן אמרו בדבר ה' שמים נעשו, כמו וברוח פיו כל צבאם, וכמו שפיו ורוח פיו השאלה כן דברו ומאמרו השאלה, והענין שהם נמצאו בדעתנו וברצונו".
**** רבי ומורי הביא בנוסח המשנה כגרסת הגר"א 'נִהְיֶה' זאת אומרת ש-ה' מהווה את עולמו בכל רגע ורגע וזה כדברי הזוהר בבראשית (לג ע"ב): "וברוח פיו כל צבאם כלהו תתאי 'קיימין' ברוח". זאת אומרת שכל מעשה התחתונים קיימים ברוח פיו של ה' באופן תמידי.
אמנם הספרדים ועוד אומרים "נהיָה" בדברו. בפשטות זה על פי הרמב"ם במורה נבוכים (ב, יז) שהעולם נברא רק בהתחלת בראשית, ולא מתהווה תמיד.
אפשר לתלות את המחלוקת הזאת במחלוקת לעיל. אם המאמרות הם רצונו של ה' כדברי החובות הלבבות וה'מורה נבוכים', אז ה' מגלה את עיקר רצונו פעם אחת בתחילת הבריאה, כי רצון ה' לא משתנה. אבל הזוהר שאומר בכמה מקומות שהמאמרות הם דיבור ממש, אז ה' ממשיך לקיים את העולם על ידי הנפיחה של דיבור של ה' בעולם כדברי הרוקח בספר סודי רזיי (א אות א):"וברוח פיו כל צבאם (תהלים לב, ו), והרוח נשמת חיים, לכך נוצר בא' הרוח שאין אדם יכול לומר אה כי אם בפתיחת פיו כשמוציא הרוח". סודי רזיי (ב, א): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג, ו), מלמד שבדבורו נבראו שמים וארץ, ומנפיחת רוח קדשו נבראו כל צבא מעלה". סודי רזיי חלק ב (הלכות הכבוד): "בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו), לימד אותנו כי בדברו וברוח פיו ובקריאתו נעשו הממשים ונבראו בבת אחת כהרף עין, בנפיחה אחת נעה במהרה נעשה כל העולם, ונתחדש במאמרו וברוח פיו כל צבאם, מנשמת אל יתן קרח". סודי רזיי חלק ב (הלכות הנבואה) "אלקים חיים שבדבריו חיים ונבראים, (תהלים לג, ו) וברוח פיו כל צבאם, זהו (דברים ה, כג) אלקים חיים שבדבריו חיים, וזהו ודבריו חיים וקיימים שאנו אומרים באמת ויציב".
זאת אומרת שהרוקח סובר שדברי ה' הממשיים הם מחיים ומקיימים את העולם בכל רגע.
א. שובו אל ה' אישים אקרא, שובו לביצרון אסירי התקוה.
ב. קחו עמכם דברים וכלי שיר, לשוב אל אבינו בברור ונהיר.
ג. עמי התעוררו לאל בבכי ושירות, שובו אליו בשמחה ודיצות.
ד. פחדו אליו ורחב לבבכם, שובו אל ה' בכל כוחכם.
ה. יום גדול ונורא במהרה קרב, רחצו הזכו טהרו את הלב.
ו. בדקו מעשיכם בקפידה ובנחת, שובו לאל ממעל המשגיח מתחת.
ז. יום נורא מלא הוד והדר, אפילו מלאכי מעלה רועדים כפרפר.
ח. נהפך הוא לאיש אחר ונביא, האל אומר תתוודו עד שהחטא נקי.
ט. דרך פירוט עוונות משתלמים, מדקדקים על כל מעשה קטן ומתרוממים.
י. יבנה המקדש ונקריב בתוכו את השעיר, העוונות יתהפכו לזכויות לאור מזהיר.
אומרים שהכל פוטר הכל

אין נסיכים בשעת הסעודה .
מקווה רק שיש נסיכות..
לגבי ברכת בורא מיני מזונות יש דעות האחרונים שהיא גם כוללת בדיעבד (חוץ ממים ומלח ומה שלא מזין).
הגם שדעתי נוטה לא ככה, אבל אם בטעות הייתי מברך מזונות על לחם או ירק, לא הייתי מברך שוב בגלל ספק ברכות להקל.
אם יש לך ספק מה הדין איזה ברכה לברך, צריך לברר את הדין ולא לסמוך על שהכל.


@פ.א. מה דעתך על זה?
מעניין לקרוא עליה.
אני לא אמרתי שתחווה דעה אני רק אומר קלוט את הסתירה שיש כאן חחח..
מצד אחד כתוב חלקי חילוף מקוריים של אפל מצד שני שהם יספקו חלקי חילוף לא מבית אפל....
אולי לא הבנתי משהו 🤷♂️
אבל תכלס הפלאפון שלי כבר עשה את שלו.. אז גם ככה אני צריך חדש.
אני צריך לחלץ משם את כל התמונות והוידאו . איזה מזל נאחס יש לי.. עד שהיה לי אפשרות לגבות אותו אחרי שנים
הפלאפון ב*אותו יום* שבק חיים.
כנראה צריך להיכוות כדי להקפיד על הפעלת גיבוי קבוע באופן אוטומטי.
אבל המחשב שהיה לי לפני זה פשוט עשה לי מלא בעיות ולא הצלחתי.
הייתי צריך לעשות את זה בנייד של אחותי. רציתי אבל לא הסתדר..
לק"י
היה חג טוב ב"ה!
התארחנו אצל המשפחה, הלכתי קצת לבית הכנסת, ראיתי אנשים שלא ראיתי מזמן.
שנה טובה, מתוקה ומוארת🔦
בועית מחשבהאחרונהלי (אשכנזי), תפילת שליח הציבור לפני מוסף, היא המרטיטה והמרגשת מכל:
הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל
באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני
ואף על פי שאיני כדאי ואף על פי שאיני הגון
לכן אבקש ממך אלוקי אברהם יצחק ויעקב
ה' אל רחום וחנון היה מצליח דרכי אשר אני הולך
ועומד לבקש רחמים עליי ועל שולחיי
וכל צרות ורעות הפוך לששון ולשמחה
מול זה - מוזר לי, כי לא גדלתי על המסורת הזו, שעדות המזרח שרים במנגינה שמחה את
״אדון הסליחות
בוחן לבבות
גולה עמוקות
דובר צדקות.
חטאנו לפניך
רחם עלינו…״
בישיבה בה למדתי כששסיימו לשיר מנוחה ושמחה ויה אכסוף ועברו לשיר פיוטים בשירי שבת האשכנזים ומן הסתם גם חלק מהספרדים התחילו למחוא כפיים וקצת לעשות מזה חפלה..
עכשיו לא שאנחנו נגד שמחה אבל הרבה פיוטים ממש לא נועדו למחוא בהם כפיים אלא לשיר אותם ברגש ובכיסופים.
כנל בסליחות בסהכ הקטעים ששרים לא שמחים במיוחד..
ייתכן שבאמת אדון הסליחות לכתחילה שרים בשמחה..
אבל א ייתכן שהלחן מעט התעוות וגם הוא בצורתו המקורית היה אולי לא עצוב. אבל גם לא שמח..
משמח שאנחנו מתקדשים ומיטהרים ומתנקים מהלכלוך ומהטומאה שמרחיקה אותנו מה', מעצמנו.
חס ושלום לומר שהשירים והניגונים הם חפלה!
השורש הוא שמחת התשובה.
הספרדים אומרים את הקטעים הנ"ל באימה וביראה (בכלל אין דבר כזה מחיאטת כפיים בבית כנסת ספרדי. בכלל).
רוב הרעשים הנ"ל שאתה שומע באים דווקא מהנספחים האשכנזים שבאים לסליחות. ככה זה היה ברוב המוחלט של המקומות שבהם הייתי.
השעה המאוחרת...
החלק שהכי מדבר אלי זה החלק של הזכרונות...
ובמיוחד "זכרתי לך חסד נעורייך ..." שלגמרי מקבל פרשנות אישית בשנים הללו....
אה, והכיייי חזק זה ה"כתר" אחרי ונתנה תוקף.
מאחלת לכם שתזכו לראות שה' אוהב אתכם ותגשו לראש השנה לא מתוך מקום של עונש או פחד , אלא תזכרו שה' האמין בכם וזו הסיבה שהייתם פה השנה .
השנה שנה חדשה תגידו לו תודה ותבקשו ממנו שישאיר אתכם תודה על האמונה בכם , ה' מאמין בכם ואיתכם , תהיו אנשים טובים אל תפגעו בילדים שלו .
שנה טובה
תודה לך על הרעיון
תהא שנת פדיון
של החתם סופר על מהות התרועה:
תורת משה דברים דרוש ליום כ"ז אלול-
"ובכונה זה נראה כי באמת תרועה עם כי הוא יללה ובכיה אפשר אין הכונה על בכיה של צער, אך לפי שכלנו שנתן לנו ה' בחסדו הגדול ועסקנו בתורתו ועבדנו אותו ולא שכחנו שם אלקינו חלילה להפר בריתו, ע"כ אנו שמחים בו במנת חלקנו ומגודל השמחה והדבקות בו ית"ש תאמץ לבבנו עד כי (נזכה) [נבכה] בכיה של שמחה."
ואומר בהמשך החתם סופר על ראש השנה שחל בשבת: "אבל כשחל ר"ה בשבת יהי' עונג שבת ושמחת הנפש אשר בו דוחה התרועות, כי התרועה של שמחה שביארנו לעיל לא יהיה כטיפה מן הים נגד עונג יום השבת כמובן."
אמן,
שתהיו מאושרים, שמחים, רגועים ובריאים
אף פעם לא שמעתי על זה.
בעיקרון תקנת ריב"ז (תחילת פרק ד בר"ה) שיתקעו בכל מקום שיש בית דין.
הרי"ף ואחד מרבותיו של הרמב"ן תקעו בשבת.
לפני כמאה שנה הרב עקיבא שלזינגר תקע בשבת בתרמ"ב, והיו מלא פולמוסים על זה , גם בשנת תרס"ה ותרס"ו.
בפועל בימינו יש מעט מקומות שעושים, ועושים עם בית דין.
צירפתי קובץ של הצורה שהם עשו. בפועל זה מעט מאוד אלו שעושים.
זוכרת ששמעתי את המושג. לא בטוחה אם זה קשור לראש השנה, או שזה משהו אחר.
כי הרמב"ם מצריך דינים סמוכים על פניו, וזה אין בימינו. אך לרי"ף אין צריך סמוכים.
יש עוד טעם לזה, ע"פ מש"כ הרב גורן במשיב מלחמה (ולדבריו צריך לתקוע בר"ה בירושלים גם עם חצוצרות..)
לרמבם אם יש דיינים סמוכים צריכים לתקוע (זה משנה מפורשת אפילו). ולרמבם ניתן לחדש הסמיכה בימינו.
בנוסף, יש המבינים ברמב״ם שבכל ירושלים אין צריך אפילו בית דין, כי כשהרמבם כותב מקדש כוונתו כל ירושלים, כמו שהוא כתב בכמה מקומות.
ב. צריך חכם שמקיף את כל התורה להיות מוסמך, ולא בטוח שיש בימינו.
ג. צריך בית דין שקידשו את החודש.
2. לגבי ירושלים, זה רק כשיש מקדש בנוי אז ירושלים מתקדש, כי המשנה כותבת בפירוש שהיו תוקעים בירושלים רק לפני החורבן.
מקודם כתבת בטעות שצריך מקדש, וזה נגד תקנת ריב"ז, וכמו שהרמב"ם במפורש כותב שיש מקרים שתוקעים שלא בבית מקדש.
אז לרמב"ם צריך גם סמוכים, וזה עיקר המניעה בימינו לדבריו, אם כי יש כל מיני הבנות בדבריו, אפשר לראות הספר של הרב ישראל ארירל (סנהדרין הגדולה) שכתב באריכות כמה הבנות בדבריו.
ולגבי מש"כ על מקום המקדש, עי' במשיב מלחמה כרך ד, שהוכיח אחרת.
מ"מ זה נכון שעיקר מצוות השופר בר"ה היא כחלק מעבודת הקרבנות, התרועה הנעשית בזמן הקרבת מוספי החג.
ומה שתוקעים בשופר בכל מקום, זה לא עיקרו של יום תרועה.
שהקרבנות קרבין".
הוא היה אחרי ריב"ז ולכן הוא חייב להודות שהתקנה שבית דין תוקעים, זה מראה שיש שני דינים אחד בקרבנות ואחד בבית דין שמקדשים את החודש כמו שהירושלמי אומר לפני כן.
כי אם רק היה דין בקרבנות, לא היה אפשר לדחות התקיעה בבית דין את הדין של 'זכרון תרועה' שלפי הירושלמי זה מהותי.
אז גם לפי הירושלמי זה לא רק דין בקרבנות, אלא גם בבית דין שמקדש את החודש, וזה יכול לעמוד לבד בלי הדין של קרבנות.
הביטוי יום תרועה מופיע רק בתוך פרשיית קרבנות החג, שהוא כחלק מעבודת הקרבנות. בפרשת אמור במצוות החג מופיע זכרון תרועה.
לירושלמי אפשר שאין בכלל גזירה דרבה (לפחות היא לא מוזכרת בשום מקום בירושלמי, ככה כתב האור שמח).
והלימוד של זכרון תרועה אינו לאסור תרועה בשבת, כי אין סיבה לאסור, אלא שזה רשות.
אפשר באמת שאין כלל דין בבית דין לפי הירושלמי אלא שזה רק מדיני הקרבן, ומה שריב"ז תיקן בפני בי"ד, זה כי בי"ד זריזים וזהירים שלא יטלטל (בהנחה שאכן הירו' סובר שיש לחוש לגזירה הנ"ל). ומובא בראשונים כמה טעמים למה דווקא לגבי שופר יש לתקן בשבת, ואילו לגבי לולב לא תיקן ריב"ז לעשות בשבת בפני בי"ד..
איך שיהיה, זה נראה בוודא שהפשט שמצוות השופר היא כדברי הרב הנזיר: "עיקר התקיעות הוא במקדש כחלק מהעבודה במקדש, כמו שהיו תוקעין בחצוצרות על הזבחים."
ואכן רק שמה מקיימים תרועה עם חצוצרת, "בחצוצרות וקול שופר הריעו", ככה דרך הרעה.
לא רשות.
אין גזירה דרבא, יש לימוד מהפסוק באמור שבשבת יש רק זכרון תרועה, "זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין", זאת אומרת שאסור מהתורה לתקוע בגבולין.
אבל בגלל שכתוב באמור "באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה", זה דווקא במקום שהאחד בחודש ידוע, לא בבית דין שקובעים מתי יחול אחד בחודש.
במקדש בגלל שיש סמיכות של הפסוק בפנחס: "יום תרועה יהיה לכם" לקורבן "ועשיתם עולה" לומדים שבמקדש תוקעים, בלי קשר לבית דין שקובע את החודש.
(כל זה כתוב בירושלמי)
זאת אומרת שבשבת יש שני דינים. דין אחד תקיעה בבית דין סמוכים שקובע את החודש. דין שני, תקיעה במקדש בעת הקרבת הקרבנות.
בכל שנה תוקעים בגבולין מדאורייתא ללא קשר קרבן.
הגמרא בראש השנה לג ע"א אומר שלא צריך חצוצרות מדין תקיעת שופר.
אפשר להגיד שהתקיעה במקדש בקרבנות זו שיא המצווה מדאורייתא של תקיעת שופר על פי הדיוק של הירושלמי לעיל מפרשת פנחס ועל פי המשנה (ראש השנה ג, ג) על פי צמצום הפסוק ב"בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ".
אבל אפשר להבין את המשנה אחרת ולהגיד שהמצווה זה לתקוע בשופר בכל מקום שווה, רק במקדש היה דין לתקוע עם חצוצרות על הקרבן, לא מדין מצוות השופר, אלא כי שופר בראש השנה היה לו גם דין של כלי שיר שתוקעים לפני הקרבן, כמשמעות מכלול הפסוקים בתהלים: "זמרו ל-ה' בכנור בכנור וקול זמרה. בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ".
זה מבחינה הלכתית.
ברור שמבחינה אמונית אפשר לטשטש את הגבולות בין שתי ההגדרות.
אין ענין שוב ושוב לחזור על הטענות, אבל בוודאי שזה לא הכונה שמה, איזה איסור זה? איסור שבת? איסור חדש מדין ר"ה?
מספיק שתראה את הספרא ואת מסכת סופרים שנוקטים כירושלמי ואע"פ מזכירים את הגזירה, או את דברים הראב"ד או המשך חכמה בויקרא. ותראה שזה לא כוונת הירושלמי.
גם מה שהזכרת על באחד לחודש, זה רק מחזק שזה לא איסור מהתורה (ואין שם ראיה לסמוכים כלל). גם הרמב"ן בדרשות לר"ה נקט זה כפשוט.
הראב"ד כתב במפורש: "שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין שלא אמרה תורה שבתון זכרון תרועה' אלא במקום והקרבתם ולא נאמר בכל ארצכם אלא ביובל", יש לך מקור מפורש שחולק על זה?
גם רואים שהרי"ף הרמב"ן ועוד ראשונים נקטו שמספיק ב"ד של 3 כת"ק ולא צריך סמוכים, א"צ להפליג מידי את דעת הרמב"ם..
נ.ב ההמשך מה שכתבת על החצוצרות לא מובן, וגם לא נכון לדעתי, אבל זה כבר עניין אחר..
מ:
"אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד".
התורת כוהנים ובירושלמי לא מזכירים בכלל את הגזירה. הרמב"ן והרשב"א מבינים שכעיקרון תקיעת שופר כלול במשמעות 'לא תעשה כל מלאכה' רק הבבלי ממעט תקיעת השופר מזה שכתוב 'מלאכת עבודה' ביום טוב, שמלמד שזה חכמה ולא מלאכת עבודה.
הירושלמי אין לו את המיעוט הזה וזה רק בא למעט אוכל נפש, ולפי הירושלמי תקיעת השופר זה מלאכה.
"אחד לחודש" רק בא בשביל דיוק שבבית דין מותר לתקוע בשופר על אף שזה מלאכה.
לגבי המסכת סופרים הוא מקור מאוחר מזמן הגאונים והוא הולך בשיטת הבבלי שיש גזירה דרבא רק הוא אומר שמתקיים 'זכרון תרועה' בשבת, על ידי הזכרת הפסוקים של מלכויות זכרונות ושופרות.
הזכרתי את הראב"ד לעיל, הוא אומר שמדרשה גם לומדים לגבולין, דרשה זה גם דאורייתא. אני מסכים איתך שלפי הראב"ד ופשט הירושלמי עיקר התקיעה היא אכן במקדש על הקרבנות.
רק אמרתי שלא כולם מסכימים לזה.
מי חולק? הראב"ד עצמו חולק על בעל המאור. אז לא הבנתי בכלל את שאלתך.
בצורה יותר כללית הבבלי לא מזכיר שום חיוב מיוחד במקדש, חוץ מהמשנה שצריך לתקוע עם החצוצרות, אבל זה יכול להיות חיבור של שני דינים: מצוות תקיעת השופר, ותקיעת שופר כדין כלי שיר כמו שמשמע בהקשר הכללי של הפסוק שבכלל לומדים משם "זמרו ל-ה' בכנור בכנור וקול זמרה. בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ".
הרי"ף לא נכנס בכלל להגדיר איזה בית דין וניתן להכניס את דברי הרמב"ם המפורטים על גבי הרי"ף הסתמיים שלא פירט.
גם לפי הראשונים שהסבירו את הרי"ף באופן בסיסי שכל בית דין של שלושה, כתב על זה הרא"ש: "והוא היה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בדורו ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן".
וכותב בנו הטור: "ורי"ף היה תוקע בבית דינו, וסמך לו על הא דתנן: משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם, ורוצה לפרש כל ב"ד ואפי' של ג'. ולא נהגו כן, שכל המפרשים פירשו ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה."
אז אם למישהו יש את החוצפה לחלוק על הרמב"ם, הרא"ש והטור אז צריך להוכיח אותו בפני כל.
אין עניין לחזור על הכל שוב, כנראה אתה מידי בטוח בעצמך עד שאתה כותב:
"אז אם למישהו יש את החוצפה לחלוק על הרמב"ם, הרא"ש והטור אז צריך להוכיח אותו בפני כל.".
בקלות אתה קורא לרי"ף בכינוי זה, או לרבו של הרמב"ן שככה עשה (וכן מכמה מהגאונים עולה שנהגו), או לרב עקיבא שלזינגר שעשה כן למעשה, והסכימו איתו מעיקר הדין האדר"ת והרב שמואל מסלנט ועוד כמה רבנים (וחלקם הלכו לשמוע אותו) , וג"כ לכמה ת"ח שבדורינו עי' בספר של הרב ישראל אריאל שהביא הרבה מאוד ראשונים ואחרונים שסברו כן, שלדבריך כולם חצופים, ח"ו. וכל חטאם שבדין דרבנן הלכו אחר המיקל, ולא אחר המחמיר (שבלאו הכי מחלוקת רי"ף ורמב"ם בדין דרבנן יש ללכת אחר המקילים הרבים), ובפרט שאתה מתעלם מכל ההסברים של האחרונים בדברי הרמב"ם ומסביר כדעתך ומשוויה להו כחוצפים היות ולא סברו כמוך..
ככה, לא בזמן הראשונים שלא נקבע ההלכה.
הרמב"ם כותב בפירוש סמוכים ושקידשו החודש. הרא"ש והטור אומר שלא נוהגים כהרי"ף, וכן הרא"ש אומר שברי"ף שזה דווקא בית מופלג בדורו ותלמידיו לא נהגו אחריו.
איך אפשר לסטות משני עמודי ההוראה, כשהרא"ש אומר שגם לפי הרי"ף לא נהגו תלמידיו אחריו, ומי יאמר היום שהוא בית דין מופלג בדורו.
זאת אומרת שלפי הרא"ש זה שלושת עמודי ההוראה.
זה איסור דאורייתא לפי הירושלמי ואיסור דרבנן לפי הבבלי, שמחללים את השבת והיום טוב ברבים.
זה פשוט גאוה חוצפה.
הרב גורן.
זה מפורש ברמב"ם שצריך היום סמוכים שקידשו את החודש, כמו שכתבתי כאן:
הרמב"ם אומר שצריך סמוכים ושקידשו בבית דין את - צעירים מעל עשרים
"אבל בזמן שהיה בית המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים... ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין."
בעיקר אצל הרב ישראל אריאל, בישיבת בית הבחירה



בניגוד לכל מקום אחר: בעיר העתיקה בירושלים יתקעו בשופר גם בשבת - מקור ראשון
מניח שאפשר ליצור קשר עם ארנון סגל או הרב ישראל אריאל כדי לקבל פרטים היכן יהיו המניינים הללו
איך מתקנים?
סליחה נבהלתי לרגע
סמאלה פירושו - שם ה' . אני תלמיד טוב.
אחרא.
אולי לא הייתי צריך להגיד מה המשמעות, כי כשלא מבינים את המשמעות זה פחות נורא.
ובאמת עדיף לא לדעת את המשמעות, זה כמו למשל שכתוב בסידור לקרוא בדרך מסוימת בכדי שלא ישמע כמו ... א' ב' ג' ,
ואם לא היו כותבים את זה לא הייתי חושב על זה. ומאז כל פעם שאני קורא אני אוטומטית חושב על זה וזה מציק בתפילה.
סבתא שלי היתה בת של רב, היא גם אמרה "שדי" לפעמים והכל מיראת שמים לא כמו היום.
זה המנהג שלנו ויש לו על מה להתבסס יפה מאוד אין פה משהו לא בסדר.
לא יודעת לגבי להגיד 'סמאללה' כסלנג, אבל להשתמש בזה ברצינות בודאי אין לנו שום בעיה.
אשכנזים שמחפשים לחשוש לכל דבר שיחמירו כדרכם...
את זה מיראת שמים.
בנוסף, גם פעם זה היה פריצות בזה
הפלא יועץ כותב על זה באריכות ונוגע בדיוק לענין הנידון.
מאריך מאוד בערך 'שם שמים' אעתיק קצת משם ומשאר ערכים:
"ובפרט בנשים מצוי מאד שעל דבר תמיהא שרואים מזכירים שם שמים לבטלה ומה טוב מנהג יראי ה' וחושבי שמו שאין מזכירים שם שמים כלל אלא אומרים השי"ת וצריך ליראה את ה' הנכבד... ואמרו רז"ל שהשומע את חבירו שמזכיר שם שמים לבטלה חייב לנדותו... וחרדה ילבש בהזכירו שם שמים כל עצמותיו יאחזמו רעד כי כל העליונים רועשים ורועדים בהזכירם שם השם איום ונורא."
'אהבת איש ואשה '- "ועיקר האהבה היא אהבת הנפש ועליו מוטל להוכיחה בנועם שיח ולהדריכה בדרכי הצניעות ולהרחיקה מלשון הרע וכעס וקללות 'והזכרת השם לבטלה' ".
'דיבור '- "מזכיר את השם לבטלה בכל לשון שיהיה גדול עונו שהרי כל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא".
'יצר'- "וכל עבירות שאדם דש בעקביו עד שנעשו לו כהתר ולבבו אינו כואב עליהן כגון... והזכרת השם לבטלה".
'עבירה '- "יש כמה וכמה עבירות שדשו בהם רבים ונעשו כהתר... הזכרת השם לבטלה".
'ריבית'- "ויש עבירות יותר חמורות שאין נזהרים בהם ונעשו כהתר כגון... והזכרות השם לבטלה וכהנה רעות רבות".
לקראת ראש השנה- 'ראש השנה'- "ועדין לא נטהרנו מנגע צרעת עון... והזכרת השם לבטלה שהוא כשבועת שוא בין בלשון הקדש בין בלשונות הגוים".
'רגילות' - "כמה וכמה עבירות חמורות שנעשו כהתר גמור לרבים מעמי הארץ מחמת שהורגלו בדרך רעה וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה כגון... הזכרת השם לבטלה".
זאת אומרת שהפלא יועץ שהיה ספרדי הוכיח ביד רמה בכמה מקומות על הנידון ומי יבוא אחר המלך.
והופכת לטובה
או כמו המילה בוג שברוסית היא א-ל ובאנגלית זה... bog
מה חסר להן בחיים, מהם הריגושים והפיתויים שמושכים אותם, על איזה חוסרים זה עונה להן.
א. אחוז הדתיים-חרדיים בארץ הינו בערך 25%
ב. אחוז המסורתיים הינו בערך 30%~
ג. "לא פחות מ-35% מהמקרים המטופלים
כלומר לא מדובר בכלל המקרים אלא באלה שמטופלים ע"י יד לאחים
מאוד הגיוני שהציבור הדתי / חרדי פונה יותר ביחס למקרים שיש לו בפועל, בהשוואה לציבור החילוני שכנראה פחות אכפת לו ולכן פונה פחות
זה כמו שאני אגיד: "90% ממקרי ההתמכרות לאתרים לא צנועים - מהמגזר הדתי"
כותרת משנה: "90% מהפונים לארגון הדתי המתמחה בסיוע לבני נוער ומבוגרים בהתמכרות לאתרים לא צנועים, הם דתיים או חרדים (כי לחילונים פשוט לא אכפת, ובמציאות רק אחוז קטן מאוד מהדתיים מכור, או לפחות בהשוואה לחילונים)
על המצב בכלל - בעייתי ביותר אם כי נראה שזאת בעיה multifaceted ז"א שילוב של ירידה מהדת / התפקרות כו'
שה' יחזיר את כולם בתשובה שלמה במהרה
יש הרבה גורמים סוציולוגיים / פסיכולוגיים ואחרים, חלקם מזכירים את הגורמים שקשורים בעזיבת הדת (אכזבה מהמשפחה / מסגרת דתית / חיפוש ריגושים כו')
בעייתי אבל לא חדש זה כמו הנשים הנוכריות בימי עזרא
כל שחיים בארץ לצד גוים שקצים שאינם מקבלים עליהם את המסגרת המוסרית היהודית ברמת ז' מצוות בני נח (והרחבותיהן הרלוונטיות) זה מה שהולך להיות
ולהתפלל עליהן שיהיו בטוחות ושיזכו להינצל ולצאת משם בשלום.
מצחיק שאתה מעלה את הנןשא, בדיוק לפני כמה ימים יצא שיעור של הרב מאיר אליהו שליט"א בעניין.
ברגע שהן נכנסות לכפר זהו הן גמורות לצערינו הרב, הרבה תפילות לאבא שיציל את העם שלו את אחיות שלנו.
כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת?
עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ",
חוּץ מִן הַיַּיִן;
שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן".
וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה",
חוּץ מִן הַפַּת;
שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר: "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".
וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
"בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים".
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
שיטת החינוך (מצוה תל) ש'ברכה-ברוך' זה רק תואר להשם ולא מוסיף תוספת רוחנית למעלה אלא מכין את נפשותינו לברכה: "הלא הגדתי לך בני במה שקדם כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכולת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע, על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות ברוך אתה השם, או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל, וכל הברכות הוא מחדש אותן וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר תהיה שם רצונו הטוב... ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרוב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שענין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו, כי הוא המבורך ומבורך יכלול כל הטובות, ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשנו ויחוד מחשבתנו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו... ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה ברוך תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות. ובלשון יתברך שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל, נאמר שהכוונה בו שאנחנו מתחננין אליו שיהי רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פירוש יתברך, כלומר יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך ומודים כי ממך תתפשט בכל, ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם ויושלם חפצו שהוא חפץ להיטיב כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבוקש."
רבו הרשב"א (חידושי אגדות ברכות ז ע"א) כבר הקדים את החינוך ודחה סברתו: "ואל תחשוב כי הברכה ענין ההודאה כי הברכה לשון תוספת וריבוי מלשון וברך את לחמך וככה ברוך אתה ה' למדני חוקיך ותפלת ישרים רצונו וגורמת לרבות רחמים על בריותיו ותפלת הצדיקים כובשת את הכעס והוא ענין תפלת אברהם בהפיכת סדום והוא ענין כל התפלות".
ככה כבר משמע בירושלמי אצלנו על המשנה: "ר' יחזקיה רבי ירמיה רבי אבון בשם ר"ש בן לקיש (תהלים, טז) אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך... אמר רבי אחא מהו בל עליך שאיני מביא טובה על העולם מבלעדיך כמה דאת אמר (בראשית, מא) ובלעדיך לא ירים איש את ידו". זאת אומרת שצריכים אותנו בשביל להשפיע את השפע לעולם על ידי ברכה.
זו גם שיטת הנפש החיים (שער ב, פרק ב) ומוכיח שזו שיטת הזוהר: "והענין כי מלת ברוך. אינו לשון תהלה ושבח כמו ששומה בפי ההמון. שהרי כשאמר לר"י ישמעאל בני ברכני לא אמר שם שום שבח בברכתו אלא תפלה ובקשת רחמים. וכן בב"מ (קי"ד א') אמרינן וברכך יצא הקדש שא"צ ברכה. ופריך הש"ס ולא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' כו'. אבל האמת כי ברוך פירושו לשון תוספת וריבוי וכענין קח נא את ברכתי גו'. וברך את לחמך. וברך פרי בטנך וגו'. והרבה כיוצא במקרא. שא"א לפרשם לשון תהלה ושבח אלא לשון תוספת ורבוי. ובזוהר אמר בכ"מ לאמשכא ברכאן כו'. לארקא ברכאן לאוסופי ברכאן. תוספת רבויא דברכאן כו' וע' ברע"מ ריש פ' עקב ע"א וע"ב שברוך אתה הוי"ה פי' כמשמעו לאמשכא ולארקא חיין ממקורא דחיי לשמי' דקב"ה קדישא כו'. וכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ואינון ברכאן אריק ב"נ באינון מלין כו' ".
זה הפשט במימרא בברכות ל"ה: "ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה".
זאת אומרת שבעצם הברכה אתה מושך שפע מלמעלה לזה העולם, ולכן העולם הזה שייך לך כי הוספת בו שפע, כדברי המהר"ל דרך חיים על אבות פרק ג,ז: "רק מצד שהוא יתברך הוא ברוך וכל אשר הוא ברוך משפיע הברכה לזולתו וזהו ענין ברוך שר"ל ברוך עד שהוא משפיע לזולתו, וכאשר האדם אומר ברוך אתה ר"ל מצד שהוא ברוך משפיע לאחר ובורא כל דבר ואז הוא יוצא לחולין שיהיה נהנה אחר ממנו. ולפיכך אם לא מצד הברכה היה אסור להנות מן העולם כי חל שמו יתברך על כל הנמצאים שכל הנבראים נבראו לכבודו ובצד זה חל שמו יתברך על כל הנבראים ואסור ליהנות מהם, רק מצד הברכה שהוא יתברך ברוך ומשפיע מצד זה מקבלים הבריות השפעה הזאת ויוצא הכל לחולין להיות האדם נהנה מהם".
א. עופות באויר ודגים בים, פרו ורבו ברכת אותם.
ב. הברכה גם לנו עת התייחדות, ביום החמישי בו החירות.
ג. מתי תשפיע עלי אלי, לבנים ובנות סביב שולחני.
ד. אדם העליון רק זכר ונקבה, מלא הוד הדר והשלמה.
ה. ה' עזרני להיות בריה חדשה, בבוא עת ראש השנה.
ו. להשפיע לבני ישראל מלא ברכות ושפע, למלא את חייהם גאולה וישע.
ז. ברית נתנני לאור גוים, לשמח ולבדח לאומים.
ח. לחזק ברכיים כושלות ועייפות, למלא את לבם גיל ודיצות.
ט. להצדיק את דינם לחיים טובים, לזכות אותם לפני אלוהים חיים.